זבחים צא ע"ב

דף צא - ב

גמרא:

אמר שמואל: לדברי רבי טרפון במשנתנו, המתנדב שמן, קומצו הכהן קומץ מהשמן, ומקטיר את הקומץ על גבי המזבח, ושיריו, הנותרים מהשמן לאחר הקמיצה, נאכלין לכהנים.

מאי טעמא? דתניא, נאמר "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". ומכך שלא נאמר "נפש כי תקריב מנחה", דרש רבי טרפון מיתור המלה "קרבן": מלמד הכתוב שמתנדבין קרבן שמן בפני עצמו. וכיון שנתרבה שמן נדבה בפרשת קרבו מנחה, הרי הוא כמנחה. מה מנחה, קומצה הכהן, ומקטיר את הקומץ, ושיריה נאכלין. אף שמן, קומצו, ושיריו נאכלין. ^[31]

אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא כשמואל, שקומצו, ושיריו נאכלין.

דתנן במתניתין: אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שמתחלק בעזרה, אי אתה צריך לשאול מהו. אלא ודאי מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע, משום שאין מתנדבין שמן.

ודיקינן: מכלל זה אתה למד, דלמאן דאמר מתנדבין שמן, יש להסתפק בשמן זה שמתחלק בעזרה שמא הוא שמן נדבה. הרי ששמן נדבה מתחלק הוא לכהנים. דהיינו, שקומצו, ושייריו נאכלין לכהנים. וראיה לשמואל.

ודחינן: אמר ליה אביי לרבי זירא: אימא סיפא דמתניתין, ומשם יש להוכיח שלא כשמואל.

דתנן: אם ראית שמן שניתן על גבי אישים, אי אתה צריך לשאול מהו, אלא ודאי הוא מותר רקיקי מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, שאין מתנדבין שמן.

ומדייק אביי: מכלל זה אתה למד, דלמאן דאמר מתנדבין שמן, יש להסתפק בשמן זה הניתן על גבי אישים שמא הוא שמן נדבה. ומוכח ששמן נדבה אזיל כולו לאישים, ודלא כשמואל, שאומר קומצו, ושייריו נאכלים לכהנים.

ודנה הגמרא: לאביי, שלדעתו שמן נדבה כולו לאישים, קשיא רישא דמתניתין [לפי הגירסה המובאת לעיל בדברי רבי זירא], שמוכח מהרישא שאם מתנדב שמן קומצו, וכמו שהוכיח רבי זירא מזה שלא צריך לשאול מהו, רק משום שאין מתנדבין שמן?

ואילו לרבי זירא, הסובר ששמן נדבה מתחלק לכהנים קשיא סיפא דמתניתין, בשמן הניתן על גבי האישים, שהרי אפילו היו מתנדבין שמן, אין לשאול מהו, כי שמן נדבה הלא אינו ניתן לאישים?

בשלמא לרבי זירא אפשר לתרץ, כי רישא דמתניתין, שמשמע ממנה ששמן נדבה מתחלק לכהנים מדובר בשירים, שנותרו אחר הקמיצה. וסיפא שמשמע ממנה שהשמן ניתן על גבי האישים מדברת בקומץ.

אלא לאביי, הסובר ששמן נדבה כולו לאישים. קשיא רישא דמתניתין?

ומתרצינן לאביי: מה שנאמר ברישא דמתניתין "שאין מתנדבין שמן", אמנם מיותר הוא.

אלא, תנא רישא אטו סיפא, שבשמן הניתן לאישים, אכן יש להסתפק שמא הוא שמן נדבה [אילו היו מתנדבין שמן], שהרי כולו לאישים.

ומקשינן: בשלמא סיפא, יש לומר דתני משום רישא.

אלא רישא משום סיפא, מי תני?

ומתרצינן: אין! אמרי במערבא: תנא רישא משום סיפא.

ומקשינן לשמואל: תא שמע מהא דתניא:

יין, כדברי רבי עקיבא, האומר שאפשר לנדב יין בפני עצמו, אותו יין ניתן לספלים שבראש המזבח, שמנסים שם את היין.

שמן, כדברי רבי טרפון, האומר שמתנדבין שמן, ניתן לאישים.

מאי לאו, שוין הם היין והשמן בדינם, ומדיין ניתן כולו לספלים, שמן נמי ניתן כולו לאישים. וקשה לשמואל, שאמר, רק הקומץ של השמן נקטר על גבי האישים?

ומתרצינן: מידי אריא, האם חייבים אנו להעמידם באופן שוה? אלא הא כדאיתא והא כדאיתא! היין אמנם ניתן כולו לספלים, אבל השמן אין ממנו לאישים אלא הקומץ.

ואומרת הגמרא, שדין זה שאמר שמואל, שהמתנדב שמן, קומצו, ושיריו נאכלין, הוא כתנאי, מחלוקת תנאים הוא.

דתניא: המתנדב שמן, לא יפחות מלוג, כמו שיעור השמן הניתן במנחה רגילה.

רבי אומר: לא יפחות משלשת לוגין. כמו שיעור היין של נסכים.

ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבנן ורבי?

ומתרצינן: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: האם אומרים "דון מינה ומינה", או "דון מינה ואוקי באתרה", איכא בינייהו. שנחלקו רבנן ורבי בצורת הלימוד של דבר מחבירו, וכדלהלן.

דבר הלמד מחבירו, בגזירה שוה או בהיקש, אפשר לומר "דון מינה ומינה", שהדבר הנלמד מחברו, יהיו דיניו של הדבר הלמד ככל דיניו של הדבר המלמד. ואפשר לומר, "דון מינה", רק את עיקר הדין לומדים מן המלמד, אבל "אוקי באתרה", שלגבי פרטי הדין, יש לנו להעמיד אותם כפי הדבר הלמד, ולא כפי הדבר המלמד.

דרבנן סברי: דון מינה ומינה, דהיינו, דון שמן מינה, ממנחה: מה מנחה מתנדבין, אף שמן מתנדבין בפני עצמו [שהרי עיקר הדין שמתנדבין שמן אנו למדין ממנחה כדלעיל] ומינה, ויש ללמוד ממנחה גם את כל פרטיה, מה מנחה שיעור השמן שבה צריך שיהיה לוג, אף שמן הבא בפני עצמו שיעורו הוא לוג.

וכיון שסוברים רבנן שלכל דבר נלמד שמן ממנחה, לכן יש גם ללמוד:

מה מנחה, קומצה, ושיריה נאכלין. אף שמן, קומצו, ושיריו נאכלין.

הרי שדעת רבנן כשמואל.

ורבי סבר: דון מינה ואוקי באתרא. דהיינו, דון שמן מינה ממנחה, מה מנחה מתנדבין, אף שמן מתנדבין. אך עתה, לאחר שלמדנו את עיקר הדין, שגם שמן בא כקרבן בפני עצמו, ואוקי באתרא, נעמיד את פרטי דיניו כבמקומו, ונלמוד את שאר דינים מגופיה, דהיינו שיהא כנסכים, כיין הבא בפני עצמו: מה נסכים שיעורן הוא שלשת לוגין [שכן נלמד מקרא] אף שמן שיעורו שלש לוגין.

וכמו כן נלמד גם את צורת הנתינה מנסכים: מה נסכים, כל היין ניתן לספלים [אף זה נלמד מקרא] אף שמן, כולו לאישים.

הרי שרבי לא סובר כשמואל, ומוכח שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים.

אמר ליה רב פפא לאביי: רבי ורבנן לא נחלקו ב"דון מינה".

כי אי ממנחה הוה מייתי לה רבי לעיקר הדין שמתנדבין שמן, הוא לא היה נחלק על רבנן בשיעור השמן, משום דכולי עלמא סברי "דון מינה ומינה".

אלא רבי, מ"אזרח" גמר לה. שנאמר בפרשת נסכים "כל האזרח יעשה ככה", ומקרא זה מיותר, וסובר רבי שהוא בא לרבות נדבת שמן בפני עצמו. וכיון שמנסכים הוא נלמד, הרי אף אם נאמר "דון מינה ומינה", לא יפחות משלשה לוגין, שזה הוא השיעור הפחות ביותר ביין של נסכים הבא עם הקרבן, דהיינו נסכי כבש.

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: מי מצית אמרת הכי, שרבי לומד מ"אזרח" שאפשר להביא שמן בפני עצמו?

והתניא: כתיב "קרבן מנחה", מלמד שמתנדבין שמן. וכמה? שלשה לוגין!

ויש לנו לדייק: ומאן שמעת ליה דאמר לא יפחות משלשה לוגין? רבי היא. וקא מייתי לה לרבות שמתנדבין שמן מקרא ד"קרבן מנחה", ולא כמו שאמרת שהוא דורש זאת מהכתוב "האזרח". ובהכרח, שרבי ורבנן חולקים ב"דון מינה"!?

אמר ליה רב פפא: אי תניא - תניא! אמר שמואל: המתנדב יין בפני עצמו, מביא יין ומזלפו על המזבח, על גבי האישים.

מאי טעמא? - אמר קרא "ויין תקריב לנסך חצי ההין, אשה ריח ניחוח לה'". הרי אמר הכתוב "אשה" לגבי יין, לומר, שיש יין אשר עולה על גבי האש. ואיזה הוא? זה יין הבא בפני עצמו! [כי יין הבא עם הקרבן נלמד מקרא שמנסכו אל תוך הספלים שבראש המזבח] ^[32].

ומקשינן: והא קא מכבי את האש שעל המזבח על ידי שמזלף עליה את היין, ונמצא עובר על הלאו של "לא תכבה", האוסר לכבות את אש המזבח!?

ומתרצינן: כיבוי אש המזבח במקצת, לא שמיה כיבוי, שהרי עדיין ממשיך להתקיים מה שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח".

ומקשינן: איני! והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח, וכיבה, חייב. הרי שאף על כיבוי במקצת חייבים?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דליכא במזבח אלא האי גחלת בלבד, ובאופן שכזה נמצא שכיבה את כל האש שעל המזבח ^[33].

איבעית אימא, לעולם אסור אף כיבוי במקצת, ולא קשה איך מזלף את היין על האש, כי כיבוי דמצוה, שאני!

ומקשינן: תא שמע מהא דתנא רבי אליעזר בן יעקב: כלפי הואיל ונתנה התורה רשות לתרום את הדשן מהמזבח, יכול יכבה את הגחלים, ויתרום? אמרת, אי אפשר לעשות כך, שהרי נאמר "לא יכבה". הרי שאסור לכבות אף לצורך הרמת הדשן על אף שהוא מצוה.

ואם כן, אף כשמזלף את היין על גבי אישים, ומכבה את האש, גם אם הכיבוי הוא לצורך מצוה, יהא אסור!? ומתרצינן: שאני התם, שאינו צורך מצוה, שהרי אפשר דיתיב ונטיר, ימתין מלתרום עד שיכבו הגחלים.

תו מקשינן: תא שמע ראיה מהא דתניא:

המתנדב יין, כדברי רבי עקיבא, האומר מתנדבים יין, נותנו לספלים.

המתנדב שמן, כדברי רבי טרפון, האומר מתנדבין שמן, נותנו לאישים.

הרי מבואר שיין הבא בפני עצמו מנסכו בספלים, ודלא כשמואל?

ועוד תניא: יין נסך - לספלים.

או אינו לספלים, אלא לאישים?

אמרת, אי אפשר לזלף לאישים, שהרי אסור בלאו ד"לא יכבה". וקשה לשמואל?

ומתרצינן: לא קשיא: הא שנאמר בברייתא שאסור לזלף היין על האש, זה לדברי רבי יהודה, הסובר ש"דבר שאין מתכוין" אסור. ולפיו בהכרח, יין הבא בפני עצמו מנסכו לספלים ולא על גבי אישים [וקרא דשמואל "אשה ריח ניחוח לה'", ביאורו, שיהא נחת רוח לה' כאישים].

הא, מה שאמר שמואל שמזלפו על האש, זה לדברי רבי שמעון, הסובר "דבר שאין מתכוין" מותר. ולכך מותר לזלפו על האש, שהרי אינו מתכוין לכבותה. ולא הוי "פסיק רישא", כיון שאפשר לזלף בטיפות דקות [שאינן מכבות את האש] ^[34].

ומקשינן: למימרא, דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה, שדבר שאין מתכוין מותר?

והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת לוהטת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים. כי לפי שכיבויה של גחלת מתכת אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, לא גזרו רבנן במקום היזק הרבים.

גמ' יין כדברי ר"ע. עי' מנחות דף צא ע"ב תוס' ד"ה דמייתי:

גמרא דרבנן סברי דון מינה ומינה מה מנחה כו׳ כצ"ל:

שם ושיריו נאכלין ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרא מה מנחה כו׳ כצ״ל:

שם אי ממנחה מייתי לה רבי דכ"ע כו׳ כצ״ל:

שם והא קא מכבי כו׳ נשאלתי מגדול אחד בדברי הראש פ׳ שמונה שרצים שהשיג על דברי ב״ה דאמר לא אסר ר״ש פסיק רישא אלא היכא דניחא ליה היינו דוקא לענין שבת אבל בשאר איסורין לא ומביא ראיה מסוגיא דהכא דפריך והא קא מכבי אע״ג דלא ניחא ליה עכ״ל ודבריו תמוהים דמאי מייתי ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק דשמואל כר״ש ס״ל מוכח דפסיק רישא דלא ניחא ליה אף בשאר איסורים שרי והא ראיה שכ״ה גופא מביא ראיה בפ׳ הבונה ממסקנא דהכא והן כדברים דסותרות עכ״ל. ויש ליישב קושיא דרך פשוטה דמדברי המקשן מוכח שפיר דע״כ ידע דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בההיא כיבוי ואפ״ה פריך ע״כ ס״ל דדוקא לענין שבת שייך להתיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא בשאר איסורים ואליבא דמסקנא נמי מוכח דיש חילוק בין שבת לשאר איסורים מדקמשני הא ר״י הא ר״ש שנויא דחוקה דר״ע נמי כר״ש ס״ל כמו שהקשו תוספות ומשני תרי תנאי אליבא דר״ע ה״ל לשנות בין שמואל בין ר״ע כר״ש ס״ל ובהא פליגי דשמואל ס״ל כיון דלא ניחא ליה בההיא כיבוי שרי כמו בשבת אע״ג דהוי פסיק רישא ור״ע ס״ל דלא דמו לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורים אע״ג דלא ניחא ליה אסור כיון דהוי פסיק רישא אלא ע״כ אפילו אליבא דמסקנא נמי מוכח דכ״ע ס״ל דיש חילוק בין שבת לשאר איסורים ומ״ה משני הא ר״ש דהיינו דהוי דבר שאין מתכוין ולא פסיק רישא וה״ד כמו שדחה הרא״ש גופא בפ׳ הבונה דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האיברים וכ״כ תוספות ביומא דף ל״ה ע״א בד״ה ה״מ כו׳ או כמו שפרש״י הכא. ומ״ו הב״ז רוצה ליישב בדרך אחר הא דמשני הא ר״ש פי׳ דאכתי צריכא לשנוי דלעיל דמ״ה לא הוי לר״ש כיבוי אף למכבה בלי ספק משום דהוי כיבוי במקצת או כיבוי מצוה ולר״י הוי כיבוי ע״כ התמצית של דרך זו ומאריך וע״ז כתב ודוק היטב כי הוא חריף. ואני אומר במחילה מכבודו אם כדבריו דמ״ה שמואל מתיר בדבר שאין מתכוין כר״ש אע״ג דהוי פסיק רישא משום דהוי כיבוי במקצת וכיבוי מצוה מאי פריך למימרא דשמואל כר״ש ס״ל כו׳ ומדמה הש״ס דכי היכי דמחייב שמואל באינה צריכה לגופא ה״נ יש לו לחייב אין מתכוין כמתכוין כמו שכתבו תוספות דילמא באמת מדמה להדדי והכא שאני משום דהוי כבוי במקצת וכיבוי דמצוה ואין מתכוין מ״ה פוטר שמואל דהאי אין מתכוין לא דמי לאינה צריכה לגופה. ובדרך אחר רוצה ליישב דהרא״ש סובר כפי׳ התוספות בשבת דף מ״א ד״ה מיחם כו׳ דדבר שאין מתכוין לר״י אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישא אסור מדאורייתא ולפ״ז הא דמשני ר״ש פי׳ דס״ל דדבר שאין מתכוין מותר אפילו מדרבנן ובפסיק רישא ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן ובמזבח לא גזרינן שבות ע״כ התמצית. ותמיה נשגבה בעיני דאישתמיטא מיניה שטה שלאחריו מה שכתבו תוספות שם דבשאר איסורים ס״ל לר״י דדבר שאין מתכוין אסור מן התורה חוץ גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכ״כ תוס׳ ביומא שם ולפ״ז ע״כ לר״ש דבר שאין מתכוין בשאר איסורים מדרבנן ובפסיק רישא מדאורייתא בשאר איסורים דאל״כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר״י לר״ש דלר״י אפילו דבר שאין מתכוין מדאורייתא ומכ״ש בפסיק רישא ולר״ש אפילו בפסיק רישא אינה אלא מדרבנן ובדבר שאין מתכוין מותר לגמרי ומ״ו הב״ז עצמו כתב ג״כ קושיא זו ומיישב בשני אופנים:

שם אמרת לא תכבה שאני כו׳ כצ״ל:

שם אמרת לא תכבה כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה תנא רישא כו׳ כדי נסבא כו׳. פי׳ הטעם שאין מתנדבין שמן נקט כדי:

בא״ד ניתן ע״ש אישים תנא כו׳ כצ״ל:

ד״ה יין כדברי כו׳ וה״ה לר״ט ביין כו׳. פי׳ דר״ט נמי ס״ל דמתנדבים יין:

בא״ד למיתני כדברי ר"ט כו׳ כצ״ל:

ד״ה הא כדאיתא כו׳ אקומץ קאי הס״ד וכצ״ל:

ד״ה כנסכיה דהא שמן של נדבה הבאה בפני עצמו כיין הבאה כו׳ כצ״ל:

ד״ה ר׳ מאזרח גמר כו׳ דכי נמי דיינת כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה אמר ליה אי תניא כו' למה לי מה מצינו כו׳ וכתב מ״ו הב״ז דממה מצינו דכשם שקרבן מרבה שמתנדבים יין כך מקרבן נלמוד שמתנדבים שמן וכן איתא בת״כ פ׳ ויקרא בהדיא וכ״כ בעל קרבן אהרן וא״כ לא קשיא קושית תוספות עכ״ל ודבריו קשה להולמן דהא המה מצינו יש לו פירכא כדפריך ר״ע לר"ט שם במתני׳ מה ליין שכן הוא קרבן חובתו בפני עצמו כו׳ ע"ש ובת״כ איתא נמי להאי פירכא מר״ע ומסיים שם ת״ל קרבן וא"כ עיקר ילפותא דיליף מדכתיב קרבן לפ״ז הקשו תוס׳ שפיר ל״ל כלל המה מצינו שם במתני׳ ה״ל למילף מקרא מדכתיב קרבן נ״ל:

רש״י ד״ה אבל לא של עץ כו׳ וצריך להם דאמר ר״ש כו׳ הד״א:

בא״ד גופא הוא שאינו צריך לו דהלואי שלא כבה ודמי כו׳ כצ״ל:

הדרן עלך כל התדיר

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא דון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא איכא ביינהו וכו׳ ע׳ בחידושי למנחות בפ׳ בתרא דף ק״ז מה שכתבתי בזה:

שם אמר שמואל המתנדב יין וכו׳ והא קא מכבה וכו׳ ז״ל הרא״ש ז״ל שלהי פ׳ שמונה שרצים והיכא דשתי סמא לרפואה ומיעקר אסור אפילו לר״ש דמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות ולא שייכי בכאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר"ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך תלמודא בפ׳ כל התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע״ג האישים והא קא מכבה אף ע״ג דלא ניחא ליה כיבוי עכ״ל והנה דבריו מתמיהין ראשונה מה כונתו בזה שכתב ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך וכו׳ אם כונתו לומר דבעל הערוך שכתב לא אסר ר״ש פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה אבל אי לא ניחא ליה מותר לא כתב הכי אלא לענין שבת דוקא דבעיא מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין מודה בעל הערוך דלא בעינן דניחא ליה זה אינו שהרי כדברי בעל הערוך מבואר שאף בשאר איסורין היכא דלא ניחא ליה מותר לכתחילה ואפילו איסורא דרבנן ליכא שהרי כתב גבי הקוצץ בהרת בשעת מילה דוקא אם קוצץ בהרת בנו בשעת מילה שהוא נהנה בדבר אבל אחר הקוצץ בהרת בשעת מילה שאין נהנה בדבר מותר ואפילו איסורא דרבנן ליכא כמ״ש בשמו הרא״ש ז״ל בעצמו בר״פ הבונה ועוד כתב הרא״ש ז״ל בשמו שם שבעל הערוך הביא עוד ראיה מהא דאמר בשילהי כל התדיר המתנדב יין מזלפו ע״ג האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר״ש דאמר שאין מתכוין מותר ואף ע״ג דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף ע״ג האישים שלא יכבה ומתיר ר״ש לכתחילה מאחר שאין נהנה הרי מבואר מדברי הרא״ש ז״ל דס״ל דבעל הערוך מתיר בכל האיסורים בפסיק רישיה דלא ניחא ליה ואם נאמר דכונת הרא״ש ז״ל הכי דאה״נ דס״ל דבעל הערוך מתיר בכל האיסורים היכא דלא ניחא ליה אבל הוא בא לחלוק עליו וכתב אע״ג דבעל הערוך ס״ל בכל האיסורים מותר אנא לא ס״ל כוותיה אלא דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים פליגנא עליה דלא בעינן דניחא ליה הא נמי ליתא שהרי שם בפ׳ הבונה מבואר הרבה בדבריו דס״ל אף לענין שבת אסור אפילו היכא דלא ניחא ליה כדמוכח מכל הנהו ראיות שדחה לראיות בעל הערוך שהביא משבת וגם הוא הקשה עליו משבת עש״ב וזאת הקושיא לא ראיתי לשום מפרש שנתעורר בה ועוד מקשים עליו אהא שכתב אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך תלמודא בפרק התדיר גבי המתנדב יין מזלפו ע״ג האישים והא קא מכבה אע״ג דלא ניחא ליה כיבוי שדבריו תמוהים דמאי מייתי ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק דשמואל ס״ל כר"ש מוכח דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אפילו בשאר איסורים שרי והיא ראיית בעל הערוך גופיה בפ׳ הבונה והן הדברים הסותרים זה את זה והנה בס׳ הברה״ז כתב שני דרכים ליישב הדרך הראשון כתב דכוונת הרא״ש ז"ל הוא להוכיח מדפריך כאן אהא דשמואל והא קא מכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי וכו׳ אי בעית אימא כיבוי דמצוה שאני ופריך והאמר ר״ע יין לספלים וכו׳ או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ומשני הא ר״י הא ר״ש ועל כרחך הא דפריך בריש הסוגיא והא קא מכבה פריך לכ״ע אף לר״ש מדלא משני תכף דשמואל ס״ל כר״ש אלא ש״מ דס״ל להמקשן כיון דקא ~מרבה~ {חק נתן: מכבה} בודאי כיבוי גמור א״כ אף לר״ש אסור דהוי פסיק רישיה לדעת הערוך וס״ל דאסור אף דלא ניחא ליה וע"ז תירץ דס״ל לשמואל דמותר לכ״ע אף לר״י דכיבוי במקצת וכו׳ או כיבוי דמצוה שאני ואהא פריך דברייתא תני לאיסורא ש״מ דס״ל דהוי כיבוי ומסיק דלר"י הוי כיבוי ולר״ש לא הוי כיבוי אף דמכבה בלי ספק מכח תירוצים הנז׳ לעיל כיבוי מקצת או כיבוי מצוה ולהכי לא קאמר התרצן אלא הא ר״י וכו׳ דאכתי צריכין לשינויי דלעיל לשמואל אליבא דר״ש דאל״ה היה אסור אי הוה כיבוי בכולה או כיבוי דלאו מצוה אף דלא ניחא ליה זו היא ראיית הרא״ש עכ"ל הנה זה הפי׳ שכתב הברה״ז אם הוא לדעת בעל הערוך זה אי אפשר שהרי הוא הביא ראיה מכאן היכא דלא ניחא ליה מותר ואם בעל הערוך מפרש כפי׳ הזה הוה איפכא לדעתו ואם זה הפי׳ הוא לדעת הרא״ש ז״ל גם זה אינו שהרי הרא״ש ז״ל עצמו שם פ׳ הבונה מפרש דהאי כיבוי לא הוי פסיק רישיה והנה מה שהכריח הרבה״ז הא דפריך והא קא מכבה הוא לכ״ע מדלא משני תכף דשמואל ס״ל כר״ש איכא למימר הא דלא משני ליה תכף הכי משום דהמקשה הוה סבר דשמואל ס״ל כר״י משום דאשכחן שמואל ס״ל כר״י במלאכה שאינה צריכה לגופא כמו שהקשה בתר דמשני ליה שמואל כר״ש ס״ל ולכך התרצן לא שני ליה הכי מיד משום דבעי לשנויי ליה אף לסברת המקשה דשמואל ס״ל כר״י גם מה שהכריח מדלא קאמר התרצן אלא הא ר״י וכו׳ דאכתי צריכין לשינויי דלעיל לשמואל אליבא דר״ש וכו׳ אינו הכרח דאורחיה דתלמודא הכי אי לא הוזכר שם אמורא בשינוייא קמא לא קאמר אלא כמ״ש התוס׳ בשבת פרק האורג דף ק״ה ע״ב ד"ה הא ר״י והא ר״ש ע״ש עוד כתב דרך שני ז״ל ועי״ל דהרא״ש סובר כפי׳ התוס׳ פרק כירה דף מ"א ד״ה מיחם דדבר שאין מתכוין לר״י אסור מדרבנן {חק נתן: ו}כשהוא פסיק רישיה חייב מדאורייתא ודייק הרא״ש בדברי המקשן דע״כ הברייתא דס״ל דאיסורא משום לא תכבה הוא דאורייתא ומדפריך והא קא מכבה אף שהוא דבר שאין מתכוין מ״מ כיון דהוי פסיק רישיה אסור מדאורייתא דאי לא הוי פסיק רישיה מאי פריך דהא אף לר״י לא אסור מדאורייתא וכו׳ ע״ש זה אינו שלא כתבו התוס׳ פרק כירה דדבר שאין מתכוין לר״י אינו אסור אלא מדרבנן אלא דוקא באיסור שבת אבל בשאר איסורים אסור מן התורה כמבואר בדבריהם שם באורך ע״ש ונ״ל ליישב שדברי הרא"ש ז״ל הן מיוסדים על הנחת בעל הערוך דס"ל דזילוף הוי פסיק רישיה ומייתי ראיה מהאי סוגיא דהיכא דלא ניחא ליה מתיר ר״ש אף בשאר איסורים ובא הרא״ש ז״ל לדחות דבריו מהאי סוגיא גופא דמייתי מינה בעל הערוך ראיה להתיר אף בשאר איסורים והוא מדפריך תלמודא והא קא מכבה אלמא דסבר המקשן אע״ג דלא ניחא ליה כיון דהוי פסיק רשיה אסור אפילו לר"ש ואף התרצן נמי ס״ל הכי אלא דהכא שאני משום דהוי כיבוי במקצת וכו׳ ואי בעית אימא כיבוי דמצוה שאני אבל בעלמא מודה ר״ש דאסור וכדפריך ליה מדברי ר״ע יין לספלים וכו׳ הדר ביה ממה דהוה סבר דזילוף הוי פסיק רשיה וקא משני הא ר"י הא ר״ש ר״ל דשמואל דס״ל דמזלפי׳ ע״ג האשים ס״ל כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולא הוי הכא פסיק רשיה משום דאפשר שיפול על עצי המערכה או על האברים כמ״ש הרא״ש עצמו בפ׳ הבונה דליכא למימר דאכתי קיימי בסברא קמייתא דזילוף הוי פסיק רשיה ובמסקנא חידש לו דאע״ג דהוי פסיק רישיה מותר לר״ש כיון דלא ניחא ליה בסברת בעל הערוך זה אינו כיון דהמקשה היה סובר דאפילו היכא דלא ניחא ליה אסור אפילו לר״ש ואף התרצן קמא לא סתר ליה לההיא סברא וקא משני ליה דשאני הכא דהוי כיבוי במקצת וכו׳ אם כן כיון דבמסקנא סתר לה לההיא סברא לא הו״ל לשנויי סתם דשמואל כר״ש ס״ל דהא המקשה קא מקשה אפילו אי סבר שמואל כר״ש אמאי שרי הא הוי פסיק רישיה וסבר אע"ג דלא ניחא ליה אסור אם כן היה לו להתרצן במסקנא לבאר דר״ש לא אסר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה כיון דהמקשה ותרצן קמא היו טועים בזה והוו סברי דבכל גוונא אסר ר״ש אלא ש"מ מדלא ביאר זה דאכתי קיימי כסברא קמייתא דאף ר״ש אוסר ואפילו היכא דלא ניחא ליה וטעמא דשמואל דזילוף מותר משום דלא הוי פסיק רישיה וא״צ לבאר זה דזה פשוט כיון דר״ש לא התיר אלא היכא דלא הוי פסיק רישיה ואין כאן חזרה לענין דינא כלל ולכך א"צ לבאר והמבין יבין ובזה מתיישבת נמי קשיא קמייתא ודוק:

רש״י ד"ה רבי מאזרח גמר לה לנדבת שמן וכי נמי דיינת מינה שלשת לוגין וכו׳ רביעית ההין שמן כתב בהו כצ״ל וכ"ה בנוסחא ישנה ועיקר ולא כנוסחא חדשה שהגיהו רביעית ההין יין דליתא ודוק וע׳ מ״ש בחידושי למנחות בפ״ק דף ח׳ ע״ב בפירש״י ז״ל:

תוס׳ ד״ה א״ל אי תניא וכו׳ ויש לתמוה וכו׳ ע׳ בספר קרבן אהרן פ׳ ויקרא דף ס"ט שכתב ישוב נכון לזה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא אמרוה רבנן כו׳ בדין כו׳ אף שמן מתנדבין ומינה מה מנחה לוג שמן אף כאן לוג שמן ומה מנחה קומצה ושיריה נאכלים אף שמן קומצה ושיריו נאכלים ואידך ממנחה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ואוקי באתרא כנסכים מה נסכים שלשת לוגין אף שמן שלש לוגין ומה נסכים כולן לספלי׳ אף שמן כולן לאישים כצ״ל וכן הוא בס״א. ור״ל דבתחילה ילפינן ממנחה דמתנדבין ואח״כ אוקי באתרא שהן שוין לנסכים ודמי לנסכים וצריך ג׳ לוגין וכולן לאישים כמ״ש רש״י כנ״ל. שוב מצאתי כן להדיא בסוף מנחות דף ק״ו ע״א ע״ש:

מ״ט אמר קרא ויין תקריב וגו׳ אשה ריח וגו׳ כו׳ והנה הרמב״ם ז״ל פסק שם דלא כשמואל וע״ש בכ״מ טעמו בשם הר״י קורקוס ובזה מתורצת קושית התוס׳ ד״ה הא ר"י כו׳ דר״ע ס״ל לספלים ולא לאישים דהוי פסיק רישא ודלא כסברת שמואל אליבא דר״ש וכמ״ש רש״י ופסק כר״ע וגם סתמ׳ דגמרא במנחות דף כ״א ע״א אמר יצא דם ויין שאין ממנו לאישים וכו׳ משמע אפי׳ יין נדבה וגם מהא דכתב הכסף משנה שם דין י״א מבואר ג״כ נסכים לשיתין אזלי וברייתא אתיא דלא כשמואל ועיין במנחות שם מ״ש עוד בזה נ״ל:

המוריד גחלת מע״ג כו׳ (מיימוני בפ״ב מהלכות תמידין ומוספין):

ל״ק הא ר״י והא ר״ש. עיין ברש"י. והנה זה לי ימים רבים ששאלוני משכיל אחד בשם רבינו הרב הגדול מהר״ר ליוואי מפראג זצ״ל בדברי הראש פ׳ שמנה שרצים שהשיג על השאלתות שכתיב והיכא דשתיא סמא לרפואה ומיעקר אסור אפילו לר״ש דמודה ר״ש בפסיק רישו׳ ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר ר״ש אלא בפסיק רישי׳ אלא היכא דניחא ליה דהיינו דוקא לענין שבת כו׳ אבל בשאר איסורים לא כו׳ תדע מדפריך הש״ס פ׳ כל התדיר גבי מתנדב יין כו׳ והא קמכבה אע״ג דלא ניחא ליה כו׳ עכ״ל והנה דבריו תמוהין דמאי מייתי ראייה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק דשמואל ס״ל כר״ש מוכח דפסיק רישא דלא ניחא ליה אפילו בשאר איסורים שרי והיא ראיות בעל הערוך גופיה בפ׳ הבונה והן כדברים הסותרים זא"ז ונ״ל דכוונת הרא״ש הוא להוכיח מדפריך כאן אהא דשמואל והא קמכבה ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי וכו׳ א״א כיבוי דמצוה שאני ופריך והא אמר ר״ע יין לספלים כו' או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ומשני הא ר״י והא ר״ש וע״כ הא דפריך בריש הסוגיא והא קמכבה פריך לכו״ע אף לר״ש מדלא משני תיכף דשמואל ס״ל כר״ש אלא ש״מ דס״ל להמקשן כיון דקא מכבה בודאי כיבוי גמור א״כ אף לר״ש אסור דהוי פסיק רישי׳ לדעת הערוך וכ״כ הר״ן להדיא שם ע״ש וס״ל דאסור אף דלא ניחא ליה וע״ז תירצו דס״ל לשמואל דמותר לכו״ע אף לר״י דכיבוי במקצת כו׳ או כיבוי דמצוה שאני והא פריך דברייתא תני לאיסורא ש״מ דס״ל דהוי כיבוי ומסיק דלר״י הוי כיבוי ולר״ש לא הוי כיבוי אף דמכבה בלי ספק מכח תירוצא הנ״ל כיבוי במקצת או כיבוי מצוה ולהכי לא קאמר התרצן אלא הא ר״י כו׳ דאכתי צריכי לשינויי דלעיל לשמואל אליבא דר״ש דאל״ה אף לר״ש הי׳ אסור אי הוי כיבוי בכולה או כיבוי דלאו דמצוה אף דלא ניחא ליה זו היא ראיות הרא״ש ודוק היטב כי הוא חריף. ועוד י״ל דהרא״ש סובר כפי׳ התו׳ בפ׳ כירה דף מ״א ד״ה מיחם כו׳ דדבר שאין מתכוין לר״י אסור מדרבנן וכשהוא פסיק רישי׳ חייב מדאורייתא ודייק הרא״ש בדברי המקשן דע״כ הברייתא דס״ל לאיסורא משום לא תכבה הוא דאורייתא ומדפריך והא קא מכבה אף שהוא דבר שאין מתכוין מ״מ כיון דהוי פסיק רישא אסור מדאורייתא דאי לא הוי פסיק רישא מאי פריך דהא אף לר״י לא אסור מדאורייתא ומשני דלר״י אסור מדאורייתא ולר"ש בכל דבר שאין מתכוין הוא מותר ובפסיק רישא ואין מתכוין הוי איסורא דרבנן וא״כ במזבח דלא גזרינן שבות במקדש שרי אף מדרבנן וס"ל לשמואל כר״ש אבל מ״מ איסורא דרבנן מיהו איכא אף דלא ניחא לר' דאין לומר דלר"ש שרי אף מדרבנן דא״כ הוי פלוגתא רחוקה בין ר"י לר״ש דלר״י חייב מדאורייתא מדכתיב לא תכבה ולר״ש יהיה מותר אף מדרבנן כנ״ל ודוק וראשון נ"ל עיקר:

רש״י ד״ה תנא רישא משום כו' כדי נסבה (ר"ל הטעם שאין מתנדבין שמן נקט בחנם משום רישא דא״נ):

תוס׳ ד״ה אמר ליה כו׳ דכו״ע דון מינה ומינה ההיא מקמי׳ דשמעא כו׳ (כצ״ל) מה מצינו ביין כו' חובה בא נדבה אף כו׳ מדכתב קרבן כצ״ל והס״ד וז"ל תורת כהנים פ' ויקרא פיסקא ז׳ ומנין שהיחיד מתנדב שמן הוא הדין כו׳ ת״ל קרבן דברי ר׳ טרפון אמר ר״ט מה מצינו ביין כו׳ אף שמן כו׳ בא חובה יבא נדבה ע״כ הרי דממה מצינו נלמד כשם שקרבן מרבה שמתנדבין יין כך מקרבן נלמוד שמתנדבין שמן ואם כן ל״ק קושית התוספות וכ״כ בספר קרבן אהרן שם ודוק:

הגהות

גמרא אמר שמואל לדברי המתנדב שמן כו׳ (מיימוני פט״ו מה׳ מעשה קרבנות):

מה מנחה קומצה כו׳ אף שמן קומצו כו׳ כצ״ל:

מכלל דלמ״ד מתנדבין כולן כו׳ כצ״ל:

א״ל ר״פ כו׳ דכו״ע דון מינה ומינה אלא רבי מאזרח גמיר לה א״ל רב הונא כו׳ והתניא קרבן מנחה מלמד שמתנדבין כו׳ ומאן שמעית ליה דאמר כו׳ וקא מייתי כו׳ כצ״ל:

אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו כו׳ כצ״ל (מיימוני שם ופ״ב מהלכות מעשה קרבנות):

רש״י ד״ה אמר שמואל כו׳ הקומץ ושיריו נאכלים הס״ד והד״א: ואח״כ ד״ה קרבן כו׳ וכתב קרבן כו׳ כצ״ל:

ד״ה תנא רישא משום כו׳ כדי נסבה כו׳ (ר״ל הטעם שאין מתנדבין שמן נקט בחנם משום רישא דא״נ כו׳) אי אתה כו׳ כצ״ל:

ד״ה יין כו׳ לר״ט ביין אלא כצ״ל:

ד״ה בדון מינה כו׳ ולשאר דברים שיכול ללמוד כו׳ כצ״ל:

ד״ה מה מנחה כו׳ נפקא לן וסתם כו' הד״א:

ד״ה ומה מנחה כו׳ קומצה כו' הס״ד: ואח״כ ד״ה בנסכים כו׳ של נדבה לא הקרב כו׳ דמי וביין כו׳ הד"א וכצ״ל:

ד״ה ומה נסכים כו׳ באתרא ומה יין כו׳ יעשה ככה ומנחה כו׳ כולה כליל הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה רבי מאזרח כו׳ ההין יין כתיב בהו כצ״ל:

ד״ה אשה ריח כו׳ זבח כתיב הסך כו' הד״א:

ד״ה לא שמיה כו׳ על המזבח הס״ד: ואח״כ ד״ה כלפי כלו׳ הואיל: ואח״כ ד״ה לתרום כו׳ מאוכלות כצ״ל והס״ד:

ד״ה הא ר"ש כו׳ אין לא תכבה ראיה כו׳ הוא אפשר כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה המוריד כו׳ וכן גחלת כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד״ה אי תניא תניא כו׳ ויש לתמוה כו׳ ולי נראה דאין כאן קושיא דהא רבנן דפליגי אדרבי נמי סבירי להו דשמן בא בנדבה וי״ל הא דאמר שמואל לדברי המתנדב שמן שיריו נאכלים דיליף מקרבן מנחה ואית ליה דון מיניה ומיניה אבל ר"ש אף דסבר דשמן בא בנדבה מ"מ כולה לאשים ולכך יליף במה מצינו מה יין שבא חובה ובא נדבה משום דמרבינן מאזרח ואית ליה דון מיניה ומיניה ולכך לא יליף מקרבן מנחה וק"ל:

רש"י ד"ה הא ר״ש כו' וא״ת פסיק רישא ולא ימות הוא דאפשר דזליף ליה בטיפות דקות כו' וק"ק לפי זה מאי קפריך לעיל והא קמכבה דילמא מיירי בטיפות דקות אלא נראה ברור דאף בטיפות דקות נמי הוי כיבוי אלא משום דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בהאי כיבוי וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' אמר שמואל המתנדב שמן לדברי רבי טרפון קומצו. ומקטיר הקומץ ושיריו נאכלים: קרבן מנחה. דמצי למכתב כי תקריב וכתב קרבן יתירא לדרשא: אף אנן נמי תנינא. דנאכל ולא מקטיר ליה כולו: אין אתה צריך לשאול. אם של אלו הוא או של נדבה הוא ויהיב טעמא למילתיה שאין מתנדבין שמן: מכלל דמאן דאמר מתנדבין. איכא לספוקי בנדבה אלמא שמן נדבה מתחלק: בשלמא לר' זירא. דמתרץ למתני' כשמואל רישא דמשמע מתחלק [בשירים] וסיפ' דמשמע נדבה לאישים דאיכא לאוקמא בקומץ: תנא רישא משום סיפא. רישא דתני גבי שמן המתחלק אי אתה צריך לישאל מהו כדי נסבה דאי נמי מתנדבין שמן אינו מתחלק אלא משום דבעי למיתני סיפא אם ראית שמן ניתן על גבי האישים אי אתה צריך לספקה בנדבה שאין מתנדבין שמן דדוקא אשמעינן דאילו למאן דאמר מתנדבין נותן תנא רישא נמי אם ראית שמן מתחלק: יין כדברי רבי עקיבא. דאמר במסכת מנחות (דף קד:) מתנדבין יין ואין מתנדבין שמן אותו יין לספלים הוא נותן לנסך ולא לזלף על האישים והוא הדין לרבי טרפון ביין אלא משום דאיצטריך שמן למיתני [כדברי] רבי טרפון דלא ליתני לה סתמא דהא לר' עקיבא אין מתנדבין שמן תנא נמי יין כדברי רבי עקיבא: שמן של נדבה כדברי רבי טרפון. דאמר אף מתנדבין שמן לאישים הוא נותן: הא כדאיתא והא כדאיתא. יין כולו לספלים ודקתני בשמן לאישים אקומץ קאי: ה''ג כתנאי שמן לא יפחות מן הלוג רבי אומר שלשת לוגין: בדון מינה כו'. כל דבר שאתה למד מחבירו בג''ש או בהיקש הוי למוד ממנו בכל דבריו: דון מינה ואוקי באתרה. מה שהדבר צריך ללמוד מחבירו שאין יכול ללמוד מגופו ילמד מחבירו ולשאר דברים שיכול ללמד מגופו העמידהו על מקומו: מה מנחה מתנדבין כו'. דעיקר נדבת שמן מקרבן מנחה נפקא לן וסתם מנחה צריכה לוג שמן דכתיב (ויקרא יד) למנחה ולוג שמן: ומה מנחה קומצה כו'. כלומר וכיון דאית ליה לתנא קמא דון מינה ומינה לענין הקטרה נמי דיינינן ומינה מה מנחה קומצה כו': כנסכים. דהא שמן של נדבה לא קרב אלא בפני עצמו כיין הבא בפני עצמו הלכך לנסכים דמי וביין פשיטא לן דשלשת לוגין נינהו כדנפקא לן במנחות (דף עג:) אזרח מלמד שמתנדבין יין: ומה נסכים כולן לספלים. כלומר כיון דרבי אוקי באתרה אית ליה להא נמי אוקי באתרה ומה יין כולו לספלים אף שמן דלאו בר ספלים כולו לאישים וביין פשיטא לן דכולו לספלים ואינו מתחלק לכהנים דהא מאזרח איתרבי דכתיב בנסכים כל האזרח יעשה ככה (במדבר טו) ומנחת נסכים כולה כליל: רבי מאזרח גמר לה. לנדבת שמן וכי נמי דיינת מינה ומינה שלשת לוגין הן שהוא פחות שבנסכים דנסכים של כבש רביעית ההין יין כתיב בהו (שם): ומי מצית אמרת הכי. דרבי מאזרח גמר לה: אשה ריח ניחוח. אלמא יש יין שהוא לאישים ואיזה זה זה יין הבא בפני עצמו דאילו הבא בגלל זבח כתיב הסך נסך שכר (שם כח) לשון שביעה לשון שכרות שיהא נראה על גבי המזבח כשפוקקין את השיתין כדאמרינן במסכת סוכה (דף מט:): לא שמיה כיבוי. דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו): כלפי. כלומר הואיל: לתרום. את הדשן: יכול יכבה. אם מצאן כולן לוחשות שאינן מאוכלות: אמרת לא יכבה. אלמא כיבוי דמצוה אסיר: ונטר. וממתין: או אינו אלא לאישים. דהא כתיב אשה ביין: הא רבי יהודה. דאמר (שבת דף קכ:) דבר שאין מתכוין אסור הוי לא תכבה אפילו בלא מתכוין הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים והכי מסיק לה לברייתא בספרי: הא רבי שמעון. שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא: גחלת של מתכת. לאו בת כיבוי הוא ואיסורא דרבנן הוא דאיכא ובמקום היזק רבים לא גזור רבנן:

אמר ליה אי תניא תניא. הא דפליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות סב.) גבי תנופת זבחי שלמי צבור דילפינן מזבחי שלמי יחיד וקאמר רב פפא דכולי עלמא דון מינה ומינה ההיא מקמי דשמעה לברייתא דהכא דמפקינן גבי מתנדב שמן דפליגי בדון מינה ומינה ויש לתמוה דבפרק המנחות והנסכים (שם קד:) תנן אמר רבי טרפון מה מצינו ביין שהוא בא חובה בא בנדבה אף שמן שהוא בא חובה בא נדבה למה לי מה מצינו כיון דיליף הכא מקרא מדכתיב קרבן: המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב. וא''ת אמאי חייב הא איתעבידא לה מצוותה דהא תנן לה בפרק המזבח מקדש (לעיל פו.) וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר ושמא יש חילוק בין הורידה לפקעה וההיא דתנן במסכת תמיד (דף לג.) נתפזר ממנה כקב גחלים מכבדן לאמה ניחא בלאו הכי משום דאינתיק למצוותה כדאמר בשלהי טרף בקלפי (יומא מו:): הא רבי יהודה הא רבי שמעון. וא''ת הא שמעינן ליה לר''ע דסבר ליה כר' שמעון בהגוזל בתרא (ב''ק קיג.) דקאמר רבי שמעון משום ר' עקיבא לובש אדם י' כלאים זה על גב זה כדי להעביר כו' ויש לומר דתרי תנאי ואליבא דר''ע: