זבחים צו ע"א

דף צו - א

ומקשינן: אלא, קדירות של מקדש, אמאי ישברו? והרי יש להם תקנה בליבון, שהרי אמרנו שטעם האיסור הוא משום הבלוע ^[49] שבו ולא מחמת הבישול לבד [בלא בליעה]. ובמשכן מובן שישבר, כי לא היו קבועים במקום אחד ולא היה להם כבשונות ללבן כלי חרס. אבל בבית המקדש, נהדרינהו לכבשונות, ^[50] שהיוצר צורפן בהם, ויתלבנו.

ומתרצינן: אמר רבי זירא: לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, מפני העשן שמשחיר את חומת המקדש, וגנאי הוא.

ופרכינן: אמר ליה אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה משברי כלי חרס!? הרי שנינו שאין עושין בה אשפתות מפני השרצים שדרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה כיון שהשרצים מתים שם ומטמאים את הקדשים.

ומתרצינן: אישתמיטתיה אביי שכח, הא דתני רב שמעיה בקלנבו שם מקום: שברי כלי חרס נבלעין במקומן, שהוא אחד הניסים שנעשו בבית המקדש. וממילא לא נעשה מהם אשפתות.

ופרכינן: אלא, הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה, קשה, למה לא נעביד תנור דחרס במקדש, כיון דהסיקו בפנים הוא, ויש לה תקנה בליבון?

ומתרצינן: דכיון דאיכא שתי הלחם בחג השבועות, ולחם הפנים שעורכים בכל שבת על השלחן, דאפייתן בתנור, וקדושתן בתנור, שאינם נעשים בכלי שרת כיון שאינם טעונים שמן, כדתנן, לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, לכן התנור הוא המקדש אותם, והוה ליה התנור כלי שרת, וכלי שרת דחרס לא עבדינן אלא ממתכת בלבד.

רש"י ד"ה בקלנבו. שנקרא ע"ש ע"ז. כ"ה בסנהדרין (סג ב) ע"ש:

גמרא וכלי שרת דחרס לא עבדינן כו'. יש מקשין לפ״ז לעיל ה״ל לתרוצי כן בהא דקאמר ואי ס״ד בישול בלא בלוע לא קפיד ניעביד של חרס לישני דכ״ש דחרס לא עבדינן עכ״ל. ונ״ל ליישב דבמס׳ מנחות דף צ״ה ע״ב פליגי ר״י ור״ש דר״ש ס״ל דתנור אינו מקדש אלא השולחן מקדש לפ״ז לעיל דרוצה למיפשט בעיא דרמי ב״ח מ״ה משני דליכא למיפשט אליבא דכ״ע אפילו אליבא דר״ש דס״ל דתנור אינו מקדש ולא הוי כ״ש ואפ״ה לא הוי עבדינן של חרס משום שירי מנחות והכי משני אליבא דרב דלא תיקשי לרב דרב ס״ל כר״י דתנור מקדש והוי כ״ש מ״ה לא עבדינן של חרס ומ״ו הקשה ג״כ קושיא זו:

תוס׳ ד״ה ואם טש כל הפת כו׳ דנ״ט בר נ״ט מותר כו׳. פירוש והתם מיירי בקערה שהיו אוכלים בה בשר ומותר לאכול הדגים בכותח מטעם נ״ט בר נ״ט וא״כ למה כאן הפת כולה אסורה:

בא״ד וכשחותך הוי בצנון טעם בשר ממש כו׳ כצ״ל:

בא״ד לידי איסור ואין לומר דשאני התם כו׳ כצ״ל:

בא״ד שלמים מטעם זה כו' כצ״ל:

בא״ד לומר כן דבסוף ע״א כו׳ כצ״ל:

ד״ה אלא קדירות של מקדש כו׳ הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה הויא אלא גזירת הכתוב כו׳. אע״ג דר״ש כתב הא אוקימנא דטעמא משום בלועה הוא ולא משום בישול דנימא גז״ה היא עכ״ל לאו מילתא היא דרבה דרוצה למיפשט בעיא דרמי ב״ח מהך דתנור של מקדש של מתכת היה וקמדחי ליה דילמא משום שירי מנחות היה של מתכות ואפשר לומר נמי דמ״ה היה של מתכות משום דאבישולא בלא בלועה קפיד רחמנא וגז״ה היא וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה לפ״ז מאי קשיא ליה דלמא האי תנא דס״ל דכ״ח אית להו תקנתא ע״י ליבון ס״ל דבמקדש אבישול בלא בלועה קפיד ואפ״ה תלאו באויר תנור טעון שבירה וגזירת הכתוב היא בקדשים מ״ה אמר רחמנא דקדירות של מקדש ישבר:

בא"ד ואף ע״ג דלגבי טומאה כלי חרס כו׳ כצ״ל:

בא״ד גבי פילי של חרס חדשה אמר רבא ל״ש כו׳ כצ״ל. פי׳ דרבא קאי על רבנן דמתניתין דמכשרו כלי חרס ישן וקאמר ל״ש אלא כו׳:

בא״ד וככלי חדש דמי ושפיר כו׳ כצ״ל:

בא״ד וי״ל חידוש הוא שהתירו כו׳. יש לדקדק לפ״ז הדרא קושית התוס׳ לדוכתא היכא ילפינן חולין מכאן שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דלמא יוצא מידי דופיו והא דהצריך הכתוב בחטאת שבירה לאו משום דאין לו תקנה אלא שבירה אלא לרבותא התיר הכתוב שבירה אף ע״ג דעדיין טעם חטאת בעולם ואינו בטל מן השברים ומכ״ש דמהני הגעלה לבטל טעם חטאת מן העולם וצ״ע ויש ליישב בדוחק נ״ל:

בא״ד דמהני טפי ויש ספרים דגרסי הכי כו׳ כצ״ל:

ד״ה הכי גרסינן כו׳ רבי שמעון אומר כו׳ כצ״ל:

בא״ד לרבנן דר׳ שמעון כו' כצ״ל. פי׳ רבנן דפליגי עם ר״ש:

בא״ד שהן גמרא כו׳ פי׳ דמר גמיר לה מרבו דתנור מקדש ומר גמיר מרבו דלא מקדש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אלא קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנא ישברו מפי׳ רש״י ז״ל משמע דל״ג אמאי אמר רחמנא דאקרא לא קשיא דבמשכן כתיב וכן כתבו התוספות בהדיא דל״ג אמאי אמר רחמנא ודוק ושוב מ״כ בגש״ק וז״ל והר״פ כתב וז״ל ה״ג אלא קדירות שבמקדש אמאי ישברו ול״ג אמאי אמר רחמנא דשמא לא דבר הכתוב אלא במשכן שהיה מטלטל ולא היה מקום לכבשונות ע״כ:

רש״י ד״ה אלא קדירות וכו׳ הא אוקימנא דטעמא משום בלועה הוא וכו׳ לא ידענא מהיכא משמע ליה דבעיא איפשיטא הא בדרך דחייה קאמר גמרא כיון דאיכא שירי מנחות וכו׳ ואפשר דמשמע ליה דאי בדרך דחייה קאמר הו״ל לומר בהאי לישנא דילמא משום דאיכא שירי מנחות וכו' ומדקאמר בהאי לישנא כיון דאיכא שירי מנחות וכו׳ משמע ליה דפשיטותא היא ודוק:

תוס׳ ד״ה ואם טש כל הפת וכו׳ דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וגם מיפסלי וכו׳ כצ״ל:

בא״ד וע״כ י״ל שם משום דמין במינו דאורייתא ברובא בטיל יש מקשים אם כן דזה מותר אפי׳ לכתחילה מן התורה מטעם מין במינו בטל מדאורייתא ברוב אם כן לא משכחת נותר מדאורייתא בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה באה המצוה בתורה וכל כלי נחשת אשר יבושל בו ומורק ושוטף במים ולי נראה דגזרת הכתוב היא בקדשים דאע"ג דמין במינו דאורייתא ברובא בטל אפ״ה אין לבשל בו לכתחילה עד שיעשה מריקה ושטיפה וכה"ג כתבו הכא התוספות אהא דהקשו ותימא אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרי וכו׳ וכתבו דאין סברא לומר גזירת הכתוב היא בדבר וכו׳ מוכח דטעמא הוא דלא אמרינן גזרת הכתוב משום דבחולין מותר אפי׳ מדרבנן אבל הכא דבחולין אין מבטלין איסור לכתחילה מדרבנן אמרינן גבי קדשים דגזרת הכתוב היא דאין מבטלין לכתחילה בכל הנבלע מבשר קדשים שנעשה נותר א״נ יש לומר כיון כשנעשה נותר נתחייב במריקה ושטיפה שוב לא פקעה וכן כתב הסמ״ג ז״ל בהלכות חמץ ומצה ע״ש ודוק:

בא״ד ותימא אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרי רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר וכו׳ קשיא לי מאי מקשו שהרי כתבו התוספות לקמן ד"ה ממתין להם כל זמן אכילה דלא חייב הכתוב מריקה ושטיפה עד אחר שנעשה נותר וא״כ לא הוי שניהם היתר דרבנן לית להו כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ואפשר דמקשו לאותו פי׳ שדחו לקמן דמפרשי דמריקה קודם שיעשה נותר וכו׳ ע״ש ולכן מקשו שפיר אמאי טעון מריקה ושטיפה כיון דשניהם היתר וע״ז כתבו דאין סברא לומר גזרת הכתוב ר״ל כדי שלא יבואו קדשים לבית הפיסול כיון שמותר גמור בחולין אפי׳ מדרבנן ודוק:

בד"ה אלא קדירות של מקדש וכו׳ ושמא אף בתנור אם היה מסיקו בפנים ובחוץ וכו׳ מ״כ בגש״ק וז״ל ועוד הוסיף משי״ח דאפילו החזירו לכבשן והסיקו בפנים ובחוץ לא מהני בה שאין החזרה מועלת אלא לשוויה כתחילת עשייתה הואיל וההסקה שעושה כלי בתחילה לא מהניא בה לשוויה כפנים חדשות מפני שדרך תשמישו בכך החזרה לכבשונות נמי לא מהני בה ועוד דיותץ תנן שלא כדברי התוספות שפי׳ שאם הוסק מבפנים ומבחוץ טהור וא״ת א״כ מאי פריך בסמוך למה לי של מתכת והלא אסור משום בישול ולא בלוע ופנים חדשות אין בו י״ל דהא גופא פריך תפשוט מהכא דבישול בלא בלוע אסור שאל"כ נעביד של חרס ויסיקנו ~בקשיא~ {וקשיא} דמאן דרמי לעיל דלעולם בעי בלוע ומשום שירי מנחות א״נ י״ל דבישול בלא בלוע לא עדיף טפי מבלוע ובמקום שיש תקנה לבלוע לא מיתסר משום בישול תדע שהרי כלי מתכת די לו במריקה ושטיפה ושוב אין נאסרין מפני הבישול ומש״ה ניחא דפריך לעיל קדירות אמאי ישברו וכן בכאן גבי תנור הואיל דההסקה הוציאתן מידי בליעה שוב אין נאסרין מפני הבישול הר"ף ע״כ:

בא״ד ויש לומר חידוש הוא שהתיר וכו׳ יש מקשים א"כ לפ״ז הדרא קושית התוס׳ לדוכתא היכי ילפינן חולין מכאן שאינו יוצא מידי דופיו דילמא יוצא והא דהצריך הכתוב שבירה לרבותא אע״ג דעדיין טעם דחטאת בעולם וכ״ש דמהני הגעלה דבטל הטעם מן העולם י״ל דלא כתבו התוס׳ חידוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה אלא אהא דקשיא להו אמאי לא התיר הכתוב בהחזרת כבשונות אף ע״ג דלא דמי להיתר כלי מתכת מ״מ השתא נמי דכתב שבירה לא דמי לכלי מתכת וע״ז תירצו דחידוש הוא וכו׳ אבל אי אמרינן הגעלה מהני בכלי חרס קשיא אם כן אמאי איצטריך רחמנא למיכתב תקנתא דשבירה גבי כלי חרס ותקנתא דמריקה ושטיפה גבי כלי מתכת כיון דתקנתא דמריקה מהניא נמי בכלי חרס לא הול"ל למיכתב אלא חדא תקנתא דשוייא בתרווייהו אלא ש״מ זה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו ודוק ובזה שכתבנו דהיכא דחדא תקנתא שוייא בתרווייהו אע"ג דאיכא תקנתא אחריתי לחדא מינייהו שבקא לה וכתב לאידך תקנתא דשויא בתרווייהו ניחא הא דהוה קשיא לן לפר״ת דאמר היכא דהוסקו נעשו כלים חדשים ופנים חדשות באו לכאן אף גבי טומאה וטעמא דתנור דלא מהניא ליה הסקה אלא נתיצה משום דדרך תשמישו כך א״כ אמאי אמרה תורה בטומאה גבי כלי חרס שבירה הא מהניא ליה חזרה לכבשונות לפי׳ ר״ת אף גבי טומאה ולפי מ״ש ניחא כיון דתנור לא מהני ליה אלא שבירה לכך כתבה נמי גבי כלי חרס שבירה אף ע"ג דאית ליה נמי תקנתא אחריתי משום דבעיא למיכתב חדא תקנתא דשויא בתרווייהו ודוק נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא הא דתני שמעיה בקלנבו כו׳ וקדשה בתנור כו׳ וכלי שרת דחרס לא עבדינן. וק״ק דלפי״ז גם לעיל ה״ל לתרוצי כן בהא דבישול בלא בילוע נ"ל:

תוס׳ ד״ה אלא קדירות כו׳ במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא כו׳ וא״ת למה הצריך הכתוב כו׳ שאין עושים כבשונות בירושלים כו׳ (ור״ל דהן אינם תקנות בעלמא אלא דאורייתא) דמהניא טפי דלא כספרים דגרסי הכא כו' (כצ"ל נ"ל):

הגהות

רש״י ד״ה אלא קדירות כו׳ אבל במקדש נהדרינהו כו׳ הד״א:

ד״ה אין עושים כו׳ בבבא קמא הס״ד:

תוס׳ ד״ה ה״ג כו׳ משום דהי׳ גופא כו׳ דר״י ור״ש בגמרא פליגי הס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה בישל במקצת שייך לע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ואם טש כל הפת כולה אסורה וא״ת כו' עיקר קושייתם מדקתני הכא כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור משמע בלא הסיק לא מהני שיקנח התנור אף דהוי נ"ט בר נ"ט אלא ש"מ דבבישול אסור נ"ט בר נ"ט אבל ר"ת דחי סברא זו משום דאי אפשר להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין וק"ל.

בא״ד מיהו ע״כ אין זו ראיה ר"ל להתיר נ"ט בר נ״ט דע״כ הטעם משום דמדאורייתא מין במינו בטל ברובו דבסוף ע״ז קשרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב וע״כ הטעם משום דמין במינו בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמינן אדאורייתא ונראה לי דהטור יו"ד סי׳ צ"ג הביא דעת בעל העיטור אם בשל חלב בקדירה של בשר והיא בת יומא ויש בה ששים איכא מ״ד דמבשל בה ממין שבשל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל כו׳ נראה דבעל העיטור לא סבירא ליה כתירוצא דהתוספות אלא סבירא ליה דהא דמבשלים שלמים בקדירה שבישל בה חטאת אף שהוא גורם איסור לשלמים דמיתסרי לזרים אלא ע״כ שמיירי שהיה ששים נגד הבלוע כגון שנחושתה דק ורחבה גדול ובכל יום הוי גיעול לחבירו וה"ה בקדירה של בשר שבישל בה חלב דינא הכי:

ד"ה אלא קדרות של מקדש כו׳ תימא מאי קשיא ליה לא זכיתי להבין דבריהם דהא ע"כ אבעיא דרמי בר חמי לא איפשטא ואף דבעי למיפשט מדאמר ר״נ תנור של מקדש של מתכות היה דקפיד אבישול בלא בלוע דחי ליה הש"ס דאיכא שירי מנחות ולעולם דקפיד אבלוע דוקא ומייתי הש״ס עובדא דרבה בר אהיליי ומה דאיתמר עלה דמהני היסק לכלי חרס ופריך הש"ס אלא קדרות של מקדש כו׳ ר"ל תיפשוט דע״כ קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע דאי אבלוע א״כ למה לי שבירה להדרינהו לכבשונות וכן משמע מפי׳ רש״י ודחי לה הש"ס דאיבעיין לא נפשוט משום דאין עושין כבשונות בירושלים וכן פריך בתר הכי אלא הא דאמר ר״נ תנור של מקדש כו׳ נעביד דחרס דהסיק בפנים ולא היה צריך שבירה אלא ע"כ תפשוט דאבישול בלא בלוע קפיד ושבירה גזירת הכתוב היא ודחי ליה דכלי שרת דחרס לא עבדינן ואבעיין לא איפשטא וכיון דאנן פסקינן כהנך רבוותא דטעם כעיקר דאורייתא ולכך נקטינן לחומרא דיש לומר משום דאין יוצא מידי דופיו לעולם ולכך לא מהני בכל איסורים הגעלה לכלי חרס ולכך אמר רב קדירות בפסח ישברו משום דסבר ליה מין במינו לא בטיל מן התורה והוי ספיקא דאורייתא ולא מהני הגעלה וכן הא דאמרינן התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם משום דסבירא ליה דמין במינו לא בטיל או טעם כעיקר דאורייתא אבל דעת בעל העיטור ביו"ד סי׳ צ״ג שהבאתי לעיל דסבר כרש״י ודעמי׳ דטעם כעיקר אינו דאורייתא וא"כ כיון דלא נפשטא האבעיא יש לומר הטעם דגזירת הכתוב דכלי חרס טעון שבירה דקפיד אבישול בלא בלוע ובשאר איסורים מהני הגעלה ולא חשש לתירוץ התוספות שתירצו כאן ובפסחים שהוא דחוק ובזה אזדא לה קושית הטור על בעל העיטור:

בא"ד ועוד קשה הא אפילו בחולין כו׳ עד ובכלי חרס לא התיר ש״מ הטעם משום בלועה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו ולפ״ז דמוכח דאף דקפיד אבישול בלא בלוע משום דהחמיר לחשבו כבלוע י״ל כאלו נבלע בתנור ואז לא מהני הגעלה וא"כ אין חילוק בשאר איסורים לענין קדשים דכל מה שאסור משום בלוע אמרינן בדף צ"ו ע"ב דשוה חולין לקדשים ומזה יש סתירא גדולה לדברי הט"ז בסימן צ"ג שהעתיק תירוץ התוס׳ דפסחים שתירצו מדמצינו שלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו לבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכ"ח אבישול בלא בלוע היינו שעשאו כבישול וכבלוע וכתב הט"ז שזה מועיל לתרץ קושית התוס׳ מ"מ נשארה קושייתנו דילמא חולין שאני מקדשים עכ"ל ונפלאתי על פה קדוש שע"כ הוא הבין בדברי התוס׳ שאף שפולט ע"י הגעלה מ"מ צריך שבירה מידי דהוי אבישול בלא בלוע וצריך שבירה ולכך הוקשה לו דילמא בקדשים דחמירי אבל בחולין קיל מזה ומהני הגעלה ולא דק דע"כ כוונת התוספות דמדלא מהני מריקה ושטיפה ש"מ משום דבלע ואינו יוצא מידי דופיו אלא דיש לומר דאף אם תלאו באויר התנור דהוי בישול בלא בלוע קפיד רחמנא שעשאו כאלו נתבשל ונבלע בו ולפ"ז כיון שאין יוצא מידי דופיו היכא שנתבשל בכלי חרס אין חילוק בין שאר איסורים לקדשים דטעם כעיקר הוא וזה פשוט וברור ואין מקום לקושי' הט"ז ולישנא דהתוספות דפסחים אטעיה וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף