דף צח - א
איכא דנפקא ליה מהכא, מהריבוי בפסוק בקדש הקדשים תאכלנו, ואיכא דנפקא ליה מהכא, מזה שהוקשו כל הקרבנות למנחה.
והוקשו כל הקרבנות לחטאת, ללמד מה חטאת מקדשת בבלוע להיות כמוה אף כל הקרבנות מקדשת בבלוע שאם בלע קרבן קל מן החמור מתקדש להאכל כמוהו, ואם קרבן כשר בלע מן הפסול נהיה פסול כמוהו.
והוקשו כל הקרבנות לאשם, ללמד מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, שלעולם לא ימצא באשם שפיר ושליא לפי שכל האשמות זכרים הם. אף כל הקרבנות הבאים נקבות אין שפיר ושליא קדוש בו, ואין חלב ושתי כליות של שליל שבמיעיהם קרבים.
ומפרשינן: קסבר ולדות קדשים, בהווייתן הן קדושים. רק כשנולדים הן קדושים ולא במעי אמם. ודנים אפשר, שאר קרבנות נקבות, מאי אפשר, מאשם זכר.
הוקשו כל הקרבנות למילואים, ללמד, מה מילואים מותריהם, בשר שנותר מהם, בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן, שהרי קרבנות צבור היו ולא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון. אף כל הקדשים, מותריהם שנותרו לאחר זמן האכילה בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן. שאם היו בעלי חיים במותריהם, כגון יחיד שהפריש שני קרבנות [78] לאחריות חובתו, שאם יאבד האחד יתכפר בשני, או אם הפריש קרבן ואבד, והפריש אחר תחתיו, ונמצא הראשון, והקריב את אחד מהם והשני נותר, אין נותר זה בשריפה כדין נותר של מילואים.
הוקשו כל הקרבנות לשלמים, ללמד מה שלמים מפגלין את הנסכים, [79] אם חישב על השלמים מתפגלים הנסכים, ומתפגלין השלמים עצמם. [80]
במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא, הוקשו כל הקדשים למנחה ללמד, מה מנחה מתקדשת בבלוע להיות כמוה, אף כל הקרבנות מתקדשת בבלוע להיות כמוה להאכל כדין החומר שבהם.
ומפרשינן: ואיצטריך למכתב מנחה ואיצטריך למכתב חטאת, שבשניהם צריך פסוק שהחתיכה הבלועה ממנה מתקדשת להיות כמוה.
דאי אשמעינן מנחה בלבד, הייתי אומר דאיידי דרכיכא משום שהיא סולת היא נבלעת כיון שהיא רכה ודבר רך נבלע בקלות. אבל חטאת שאינה רכה אימא לא מקדשת בבלוע.
ואי אשמעינן חטאת בלבד, הייתי אומר משום דקריר כיון שהבשר הוא עבה ושמן נכנס השומן ונבלע בתוכו עמוק. אבל מנחה שאיננה עבה, אימא לא מתקדשת בבלוע. לכן צריכא לכתוב בשניהם שמתקדש בבלוע.
והוקשו כל הקרבנות לחטאת, ללמד, מה חטאת אינה באה אלא מן החולין, וביום, ובידו הימנית, אף כל הקרבנות אינה באה אלא מן החולין, ולא ממעשר שני, וביום, שאין שוחטים את הזבחים ואין זורקים את דמם אלא ביום, וכן שאר העבודות נעשות רק ביום כגון הקטרה, קבלה, הזיה, קמיצה, ומליקה. ובידו הימנית, שאין עבודה אלא בימין.
והוינן בה: וחטאת עצמה, מנלן שאינה באה אלא מן החולין?
ומפרשינן: אמר רב חסדא: אמר קרא לגבי פר חטאת של יוה"כ והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ודורשים משלו ולא משל צבור מתרומת הלשכה ולא משל מעשר.
ופרכינן: ביום מביום צוותו נפקא?! ולמה לו - ללמוד מחטאת שהרי בכל הקרבנות כתוב ביום צוותו להקריב שמשמע ביום ולא בלילה?
ומתרצינן: כדי נסבה! אכן אפשר ללמוד מביום צוותו, ומה שכתוב שלמדים מחטאת שאינה באה אלא ביום [ככתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם"] נאמר שלא לצורך, אגב שאר הדברים שלמדים מחטאת.
ופרכינן: למה לו ללמוד מחטאת שהעבודה נעשית בידו הימנית? הרי מדרבה בר בר חנה נפקא!
דאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה, אינו אלא ימין. שנאמר לגבי חטאת ולקח "הכהן" מדם החטאת "באצבעו", ולמדים ממצורע עני שכתוב בו "וטבל אצבעו הימנית", וממנו למדים לכל מקום שכתוב כהן או אצבע, שתהיה עבודה בימין.
ומתרצינן: כדי נסבה! אכן אפשר ללמוד מהדרשה של רבה בר בר חנה, וזה שכתוב שלמדים מחטאת שאינה נעשית אלא בימין, נאמר שלא לצורך, אגב שאר דברים הנלמדים מחטאת.
ועוד מתרצינן: ואיבעית אימא, סבר לה כרבי שמעון, דאמר היכן שכתוב אצבע, לא בעיא כהונה ללמוד שנעשה בימין. אבל כהונה בעיא אצבע. שאף על גב שכתוב כהונה, אם לא כתוב אצבע לא למדים להצריך ימין. ולכן למדים מחטאת, כיון שכתוב בה שניהם: ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו.
והוקשו כל הקרבנות לאשם, ללמד, מה אשם עצמותיו מותרים לעשות מהם כלים, שהרי בשרו נאכל לכהנים, ונותר בעצמות לא שייך אלא רק בדבר הנאכל, אף כל הקרבנות, ואפילו עולה, אף על גב שכולה כליל, עצמותיו מותרים.
ואגב שהגמרא עוסקת בקדשים המתקדשים בבלוע, היא דנה בהתזת דם חטאת הנבלעת בבגד.
הערות
[78] בקרן אורה הקשה מדוע צריך על זה לימוד הרי אפשר ללמוד זאת מהלכה למשה מסיני שכל שבחטאת מתה באשם רועה. ואחת מחטאות המתות זה חטאת שנתכפרו בעליה ומבואר שאין דינה בשריפה אלא מתה ובאשם תרעה עד שתסתאב ואינה נשרפת. והגר"ח פירש באופן אחר שדעת הרמב"ם שהשוחט חטאת ומצא בה בן ה' חדשים חי הרי הוא נאכל ליום ולילה כחטאת. ופירש שעל וולד זה נאמר כאן הלימוד שאם נותר אחרי זמן אכילתו [שהוא יום ולילה] אין דינו בשריפה כי אין בבעלי חיים דין נותר.
[79] כך פירש"י שהנסכים מתפגלים. וזה שלא כדעת רבנן לעיל במשנה [מג א] שנסכים לעולם אינם מתפגלים אלא כדעת רבי מאיר שנסכים הבאים עם הזבח מתפגלים. ובשטמ"ק כאן תיקן שהכוונה על כבשי עצרת שאם פיגל בהם גם הלחם הבא אתם מתפגל. ומזה למדים ללחמי תודה שמתפגלים עם התודה וכן הלחם של איל נזיר שמתפגל אתו.
[80] ובפרק שני פרש"י שהדם מפגל את הבשר ואת האימורים, והבשר והאימורים מתפגלים וכן פירשו תוס' כאן.
גמרא אף כל מותריהן (וכן) בשריפה כו' כצ״ל:
רש״י ד״ה וולדות בהמות כו' וגמרינן מאשם ודנין כו' הד״א וכצ״ל:
בא״ד למעוטינהו מקדושתן מלהקריבן דכתיב כו' כצ״ל:
בא״ד מיהו לא קדשי כו׳ כצ״ל:
ד״ה מה מילואים מותריהם בשריפה כו' ולא הופרשו שנים לאחריות כו' כצ״ל:
ד״ה אף כל הקדשים מותריהן כו׳ כצ״ל:
ד״ה אף כל כו׳ ומיבעי לי הא נמי כו' כצ״ל:
בא״ד מצי למילף כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה איכא דנפקא כו' בהדיא הס״ד:
ד״ה מה חטאת כו' לא נצרכה אלא לטעם כעיקר כו׳ כצ״ל:
בא״ד והכא שרי ופריך וליגמר כו׳ כצ״ל:
ד״ה אף כל כו׳ ונאכל לכל אדם ובכל מקום ולעולם כו' כצ״ל:
בא״ד ומהכא אית ליה ולדות קדשים כו׳ כצ״ל. ונ״ל ליישב פרש״י דהא מסקינן התם בכיצד מערימים בהקדישה מעוברת כ״ע מודה דקדיש הולד כחטאת וכי פליגי בהקדישה ולבסוף נתעברה לפ״ז פרש״י קאי אפילו הקדישה מעוברת דלכ״ע הוולדות גופן קדושים אפ״ה ילפינן מאשם דחלב ושתי הכליות שלהם לא קדיש נ״ל:
בא״ד ולפי מה שפרשתי לא אתי שפיר כו' כצ״ל. פי׳ בשלמא לפרש״י דיליף מאשם לענין הקרבה דאין חלב ושתי הכליות של שליל שבמעיה קריבים בשאר קרבנות כמו באשם ניחא הא דלא יליף מעולה דלאו לעולה מדמית להו לענין הקרבה דאף שאר הבשר אינו קרב ועולה כולה כליל אבל לפירוש התוס׳ דיליף לענין חולין גמורים דשליל הנמצא בבטן חטאת אחר שחיטה אינה קדושה ולא לענין הקרבה לענין זה שפיר ה״מ למילף מעולה נ״ל:
ד״ה מה שלמים כו׳ את הבשר והבשר עצמו כו׳ כצ״ל:
ד״ה כדי נסבא כו׳ צריך לומר הכא ובסוף תודה כדי נסבא כו׳ כצ״ל:
ד״ה מה אשם כו׳ ע״ב ושייך לכאן אית ליה היקישא דאשם כו׳. פי׳ דבזה יתורץ ג״כ קושיא שנייה הא דדריש בפרק המזבח מקדש מג״ש דלו יהיה דעצמות מותרים משום דאית ליה היקישא דאשם לשפיר ושליא:
בא״ד ולפרש״י דאמר דבכל כו׳ כצ״ל:
בא״ד דעיקר פרשה באשם נקטיה כו׳ כצ״ל:
בא״ד ולא תיקשי הא דדרשינן לעיל כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאשם דרשינן כו׳ כצ״ל:
בא״ד דהכי כתב עור העולה לו יהיה ולא דריש אלא מיתורא כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאין נותר בעצמות כו' כצ״ל:
בא״ד משום דכתב באשם הוא כו' כצ״ל:
בא״ד וצריך לדקדק למה לי תרי קראי לעצמות הוא ולו יהיה ותו ק״ל דהוא כו' כצ״ל. פי׳ וקאי על אשם לפרש״י דהתם דפשיטא ליה ~דאשם~ {צאן קדשים: באשם} יותר משום דכתב באשם הוא ל״ל תרי קראי אבל לפי הגירסא דלפנינו כבר תירצו תוספות לעיל דתרווייהו איצטריך נ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
רש״י ד״ה מה אשם כו׳ אין שפיר ושלי׳ קדוש בהם ואין חלב כו׳ משום דכתיב בתרווייהו גבי אכילת זכרים הוא קדשי קדשים הוא כו׳ (ר״ל דכתיב הוא אצל אכילה ואתי למעוטי אבל במנחה אע״ג דכתיב בה היא אצל לא תאפה חמץ כתיב ולא באכילה ק״ל):
ד״ה אף כל ואפי׳ עולה ומיבעי לי כו׳ ועיין בתוס׳ כאן ובפ׳ המזבח:
תוס׳ ד״ה איכא כו׳ משום דסוגיא דשמעתא הי' כו' (ר״ל ההיא דאיזהו מקומן אינו ברייתא אלא סוגיא דשמעתא היא ק"ל):
ד״ה אף כל כו׳ בן ד׳ נאכל לכל אדם כו׳ הנמצא בבטן כו׳ אף כו׳ מוצא כו׳ (ובתוס׳ דמנחות דף פ״ג ע״א יש חסרון הניכר וחסר בדבריהם מ״ש כאן ע״ש ותגיה ע"פ דבריהם שבכאן ק״ל) הא דלא יליף מעולה כמו לפירש הקונטרס. (ור״ל דהא בשר השליל ג״כ לא קרב בעולה ק״ל):
ד"ה מה אשם כו׳ ולפי״ז כו׳ דשפיר ושיליא דלעיל כו׳ (ר״ל כיון דיוכל להיות היקשא אדברים אחרים השייך בכל קדשים לענין עצמות משא״כ שפיר ושיליא אינו אלא בחטאת נקיבה וק"ל נ״ל). ורוב דברי התוספות מבוארים בדברי תוספות דלעיל דף פ"ו ע״א ע״ש:
הגהות
גמרא לו משלו ולא משל צבור כו'. ביום מביום צוותו נפקא (מיימוני רפ״ד מהלכות מעשה קרבנות):
מה אשם עצמותיו מותרים (מיימוני פ״י מה׳ מעשה קרבנות):
אצבע וכהונה אינו כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה מאי הי׳ כו׳ כהונה ממנחה הס״ד: ואח״כ ד״ה בקדש כו׳ שלמי צבור כבש כו׳ לה׳ לכהן הס״ד: ואח״כ ד״ה מה חטאת כו׳ למנחה אלא לענין כו׳ הס"ד:
ד״ה מה אשם כו' מהיקשא דמנחה הס״ד: ואח״כ ד״ה ולדות כו׳ וגמרי מאשם כו׳ מקדשים להקריבן כו׳ ומאשם גמרינן כו׳ כצ״ל:
ד״ה אף כל כו׳ והפריש אחר כו׳ נותר בין נותר כו׳ הד״א:
ד"ה דקריר כו׳ בלע״ז מתוך כו' הד"א:
תוס׳ ד״ה מה חטאת כו׳ בבלוע הס״ד: ואח״כ ד״ה כדי נסבא כו׳ לעיל בפ״ב ובפ״ק כו׳ ואם כן לא מצינו כו׳ קרבנות מחטאת הס״ד וכצ״ל: ואחר כך ד״ה מה אשם כו׳ (הד״א) עד סוף הפרק:
(בהג״ה) דפשיט ליה באשם יותר מעולה משום דאף בשרו כו׳ ותו ק״ל דהוא דאשם כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף