מנחות קג ע"ב

א ועוד בפירוש דברי משנתנו בדין הנודר "הרי עלי להביא מנחה מן השעורים" שחל נדרו, אמר זעירי: לא שנו שתופסים את תחילת דבריו שאמר "הרי עלי להביא מנחה", אלא כאשר אמר את המלה "מנחה" בצורת נפרד, שמה שאמר לאחר מכן "מן השעורים" אין בו כדי לבטל את ראשית דבריו. אבל כאשר לא אמר את המלה "מנחה" בצורת נפרד, אלא בצורת נסמך, וכגון "הרי עלי להביא מנחת שעורים" — לא חל הנדר, ואינו חייב בהבאת מנחה. שכן מנוסח לשונו משמע שלא קיבל עליו להביא אלא מנחת שעורים.

ונמסר כי יתיב [ישב] רב נחמן וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את השמועה, ההלכה הזו] של זעירי. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן על הלכה זו ממה ששנינו במשנתנו, שאם אמר בלשון נדרו "קמח" ולא אמר "סולת" — התחייב במנחה, אף שאין המנחה באה מן הקמח, ויביא סולת. ומדייק רבא: לאו [האם לא] מדובר כשלא אמר "הרי עלי להביא מנחה", אלא "הרי עלי להביא קמח", ובכל זאת הריהו חייב במנחה. הרי שאין צורך לומר את המלה "מנחה" ובצורת נפרד, כדי להתחייב? השיב רב כהנא לרבא: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה של קמח".

חזר רבא והקשה כיוצא בזה ממה ששנינו עוד במשנתנו, בנודר להביא "בלא שמן ולבונה", שחל נדרו, ויביא מנחה בשמן ולבונה. מאי לאו [האם לא] מדובר במקרה שלא אמר לשון "מנחה", ובכל זאת חל הנדר! השיב רב נחמן: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה בלא שמן" או שאמר "הרי עלי להביא מנחה בלא לבונה".

חזר רבא והקשה עוד ממשנתנו, בנודר להביא מנחה של חצי עשרון סולת שחל עליו הנדר, ויביא עשרון שלם של סולת. מאי לאו [האם לא] מדובר שלא אמר לשון "מנחה", ובכל זאת חל הנדר! השיב רב נחמן: לא, אלא מדובר כשאמר הנודר "הרי עלי להביא מנחה של חצי עשרון סולת".

הוסיף רבא והקשה: אי הכי [אם כך] שבכל האופנים המדוברים במשנתנו אמר הנודר "מנחה", אימא סיפא [אמור את סוף] המשנה, ששנינו בה שאם נדר "עשרון ומחצה" שחל נדרו, ויביא שנים. והרי כיון שאמר לשון "מנחה" — כבר איחייב ליה [התחייב לו] בכך בהבאת עשרון סולת. ומעתה, כי [כאשר] הוסיף ואמר "חצי עשרון" — לא כלום קאמר [אומר] הוא, שהרי זה נאמר ללא המלה "מנחה", שבלעדיה אין אדם מתחייב במנחה לשיטת זעירי!

השיב לו רב נחמן: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא כשאמר "הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון", שכיון שאמר "מנחה" — איחייב ליה [התחייב לו] בעשרון סולת הבא למנחה. ומעתה, כי [כאשר] הוסיף ואמר "חצי עשרון" — ולא כלום קאמר [אמר], שאין בדבריו אלה כל משמעות הלכתית, שהרי אין מנחה באה בחצי עשרון סולת. ואחר כך, כי הדר [כאשר חזר] ואמר "עשרון" — מייתי [מביא] עשרון אחרינא [אחר] במנחתו, ולכך חייב להביא שני עשרונים.

הוסיף רבא עוד ושאל: אי הכי [אם כך] מדובר במשנתנו, זה ששנינו עוד במשנתנו שר' שמעון פוטר את הנודר מהבאת מנחה, בכל המקרים השנויים במשנתנו, משום שלא התנדב כדרך המתנדבין, יש לשאול: אמאי [מדוע] הוא פוטר? הרי כאן יש נדר ממש, שהרי אמר הנודר "מנחה"? אמר רבא: ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה, שאמר ר' יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס, ולכן אף שאמר הנודר בתחילת דבריו "מנחה", כיון שאמר בסוף דבריו דברים שאינם נוהגים במנחת נדבה — אין נדרו חל.

ב משנה מתנדב אדם להביא מנחה אף של ששים עשרון סולת, והריהו מביא את כל ששים העשרונים בכלי אחד. (אם אמר בלשון נדר "הרי עלי להביא מנחה של ששים עשרון" — הריהו מביא את כל ששים העשרונים בכלי אחד). ואם אמר "הרי עלי להביא מנחה של ששים ואחד עשרונים סולת" — הריהו מביא שתי מנחות, מנחה אחת בת ששים עשרונים בכלי אחד, ומנחה שניה בת עשרון אחד אף היא בכלי אחד, משום שאין מביאים יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד. וטעם הדבר שאין מביא היחיד במנחתו יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד, שכן המספר הרב ביותר של עשרונים סולת שהציבור מביא הריהו ששים ואחד. שהציבור מביא ביום טוב הראשון של חג (הסוכות) שחל להיות ביום השבת, בסך הכל ששים ואחד עשרונים. שהרי ביום זה קרבים שלושה עשר פרים, שני אלים, ארבעה עשר כבשים, שני תמידים, ושני כבשי מוסף של שבת, ועם כל אחד מהם באים מנחות לפי חשבון זה: מנחתו של כל פר הריהי שלושה עשרונים סולת — הרי אלה שלושים ותשעה עשרונים; מנחתו של כל איל הריהי שני עשרונים — הרי אלה ארבעה עשרונים; מנחתו של כל כבש עשרון — הרי אלה ארבעה עשר עשרונים נוספים; מנחתו של כל אחד משני התמידים — עשרון אחד; מנחת כל אחד משני כבשי מוסף של שבת — עשרון אחד. הרי הכל ששים ואחד עשרונים.

ומעתה נאמר, כי דיו למנחתו של היחיד שהוא פחות מן הציבור בעשרון אחד, ויביא לכל היותר ששים עשרונים בכלי אחד.

אמר ר' שמעון: מה הראיה ממנין העשרונים הבאים ביום טוב ראשון של חג הסוכות שחל בשבת, והלא אין העשרונות הללו ניתנים בכלי אחד, שהרי עשרונות אלו באים לקרבנות הפרים ואילים, ואילו עשרונות אלו באים לקרבנות הכבשים, ואינם נבללים זה עם זה, שהרי אין מערבים בכלי אחד את המנחות של הפרים והאילים (שדרך בלילתם שווה: שני לוגים שמן לעשרון סולת) במנחות של הכבשים (שדרך בלילתם שונה: שלושה לוגים שמן לעשרון סולת)! אלא טעם הדבר שאין מביאים יותר מששים עשרונים סולת בכלי אחד, הוא משום שעד ששים עשרונים — יכולין הם ליבלל בכלי אחד בשיעור לוג אחד שמן הניתן בהם, ואילו ששים ואחד עשרונים הנתונים בכלי אחד — אינם יכולים להיבלל בלוג אחד של שמן.

אמרו לו חכמים בתמיהה: וכי ששים עשרונים עדיין נבללין בלוג שמן אחד, וששים ואחד עשרונים אין נבללין?! וכי תוספת מועטה של עשרון אחד, גורמת לכך שמעתה אין הם יכולים שוב להיבלל? אמר להם ר' שמעון לחכמים: אין לתמוה על כך, שהרי כל מדות חכמים כן הן, שיש להן גבול. ודוגמא לדבר: במקוה מים שיש בו שיעור ארבעים סאה מים ראויים — הוא, הטמא, טובל, ונטהר. ואילו במקוה שיש בו ארבעים סאה מים חסר קרטוב (משהו) — הטמא אינו יכול לטבול בהן כדי להיטהר מטומאתו.

ג גמרא שאיל [שאלו] חכמים שאילה למעלה (לפני) מר' יהודה בר אילעאי: מנין להלכה זו שהאומר "הרי עלי ששים ואחד עשרון למנחה" שהוא מביא ששים עשרונים בכלי אחד, ועשרון אחד נוסף בכלי אחד?

פתח ר' יהודה בר אילעאי שהוא ראש המדברים בכל מקום, ואמר: טעם הדבר, שכן מצינו (מצאנו) בציבור שמביאין ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות ביום השבת מנחות שבכולן יחד ששים ואחד עשרונים. ויש לומר כי דיו ליחיד שיפחות מן הציבור עשרון אחד, ולא יביא יתר על ששים עשרונים בכלי אחד.

אמר לו ר' שמעון: אין ללמוד מכאן, והלא אין העשרונות הללו ניתנים בכלי אחד, שהרי עשרונות אלו (חלקם) באים לקרבנות הפרים ואילים שדרך בלילתם אחת, ואילו עשרונות אלו באים לקרבנות הכבשים, שדרך בלילתם שונה. אלו, מנחות הפרים והאילים, ניתנים בהם שני לוגים שמן לעשרון אחד של סולת ולכך בלילתן (העיסה הנוצרת מהבלילה) עבה, ואלו, מנחות הכבשים, ניתנים בהם שלושה לוגים שמן לעשרון אחד של סולת ולכך בלילתן רכה. אלו (מנחת התמיד הקרב בבוקר ומנחת המוספים) בלילתן נעשית בשחרית ואלו (מנחת התמיד הקרב בין הערביים) בלילתן נעשית בין הערבים, ואין הם נבללין מזה על זה, ונמצא איפוא שלעולם אין הציבור מביא ששים ואחד עשרונים בכלי אחד!

אמרו לו חכמים לר' שמעון: אם כן, אמור אתה מה מקור הלכה זו. אמר להם: הרי הוא הכתוב בדין המנחות אומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (ויקרא ז, י) — הרי מכאן נלמד, כי כבר אמרה תורה: הבא מנחה באופן שהיא יכולה להיבלל בשמן, ואילו ששים ואחד עשרונים סולת אינם יכולים להיבלל בלוג אחד של שמן.

אמר לו ר' יהודה לר' שמעון בתמיהה על דבריו: וכי בששים עשרונים הריהם נבללין בלוג אחד של שמן, אך בששים ואחד עשרונים אין הם נבללין בלוג אחד של שמן?! וכי בגלל תוספת עשרון סולת אחד, שוב אין כל המנחה נבללת?! אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: אין זו שאלה, שהרי כל מדת (קביעות שיעורים) של חכמים כן הוא, שיש שיעור מדוייק בדברים. ומביא ר' שמעון דוגמאות לדבר: במקוה מים שיש בו שיעור ארבעים סאה מים ראויים — הוא, הטמא, טובל, ונטהר מטומאתו. ואילו במקוה שיש בו שיעור ארבעים סאה מים חסר קרטוב (משהו) — הטמא אינו יכול לטבול כדי להיטהר מטומאתו.

וכיוצא בזה, כל דבר מאכל שיש בו כשיעור ביצה — הריהו מטמא טומאת אוכלין. ואילו זה שיש בו כשיעור ביצה חסר שומשום (שהוא שיעור קטן ביותר) — אין מטמא טומאת אוכלין. וכיוצא בדבר, בגד שיש בו כשיעור של שלשה טפחים אורך על שלשה טפחים רוחב — הריהו מטמא (ראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב, היושב או השוכב על בגד זה. ואילו בגד שיש בו כשיעור של שלשה על שלשה חסר נימא [חוט] אחת, שהוא שיעור מועט ביותר — אינו מטמא מדרס.

ושואלים על הסברו זה של ר' שמעון: ואולם גם כי [כאשר] אין ששים ואחד עשרונים סולת נבללין בלוג אחד של שמן, מאי הוי [מה קרה בכך]? והא תנן [והרי שנינו] שאף שמצוה לבלול את המנחה בשמנה, ואולם אם לא בלל — הרי זה כשר! אמר ר' זירא: הלכה זו אמורה דווקא במנחה הראויה להיבלל, שמנחה כזו אף אם לא נבללה בפועל הריהי כשרה. ואולם מנחה שיש בה ששים ואחד עשרונים אינה ראויה כלל להיבלל. וכלל הוא: כל הראוי לבילה (בלילה) — אין הבילה בפועל מעכבת בו, אבל כל שאינו ראוי לבילה — הבילה מעכבת בו.

ד ומתוך שהובאו שיעורים שנקבעו בדיני טומאה, מביאים עוד בענין זה. אמר ר' ביבי, אמר ר' יהושע בן לוי: מעשה בפרדה אחת של בית רבי (ר' יהודה הנשיא) שמתה, ויצא ממנה דם, ושיערו חכמים את דמה זה שיש בו שיעור בכדי רביעית, המטמא.

מתיב [מקשה] ר' יצחק בר ביסנא ממה ששנו חכמים, שהעיד ר' יהושע ור' יהושע בן בתירא במסורת מפי חכמים, על דם נבילות שהוא טהור. וכיוצא בדבר, אמר ר' יהושע בן בתירא כי אירע מעשה והיו נוחרין (ממיתים בדקירת הגרון בסכין, שלא בדרך שחיטה) ערודיאות (חמורי בר) כדי להאכיל את בשרם לאריות המצויים באיסטריא (איצטדיון) של מלך, והיו עולי רגלים העושים את דרכם לירושלים, ונזהרים מלהיטמא, שוקעין עד רכובותיהן (קרסוליהם) בדם זה של הערודים, ולא אמרו להם חכמים דבר על כך, שלא מחו בהם שהם טמאים. משמע שאין דם הנבילות מטמא!

אישתיק [שתק] ר' יהושע בן לוי, ולא השיב. אמר ליה [לו] ר' זריקא לר' יהושע בן לוי: מאי טעמא [מה טעם] לא קא מהדר מר [לא משיב אדוני] על שאלה זו? אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי לר' זריקא: היכי אהדר ליה [איך אשיב לו, לר' יצחק בר ביסנא], שהרי כבר אמר ר' חנין בדרשת הכתוב בתוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו), שכך הם משמעם של דברים: "והיו חייך תלאים לך מנגד" — זה הלוקח (הקונה) תבואה משנה לשנה, שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה.

"ופחדת לילה ויומם" — זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת. "ואל תאמן בחייך" — זה הסומך על הפלטר (האופה), שיתן לו את לחמו, שאין לו תבואה משל עצמו כלל.

The Gemara cites another comment concerning the ruling in the mishna that a vow to bring a meal offering from barley takes effect: Ze’eiri said: The Sages taught that the first portion of one’s statement is accepted only where he said in his vow: Meal offering [minḥa], but not in the Hebrew construct where it is attached to the term: From barley [minḥat se’orim]. But if he did not say the word meal offering independently, but either said minḥat se’orim or said: It is incumbent upon me to bring barley, the vow does not take effect, and he does not bring a meal offering.

Rav Naḥman was sitting and reciting this halakha of Ze’eiri. Rava raised an objection to Rav Naḥman from the mishna: One who vows to bring a meal offering from regular flour, which is not used for a meal offering, should bring the meal offering from fine flour. Is it not referring to a case where he did not say: It is incumbent upon me to bring a meal offering, but rather said: It is incumbent upon me to bring regular flour? Apparently, the vow takes effect even if one did not state the term meal offering in an independent form. Rav Naḥman responded: No, it is referring to where he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering of regular flour.

Rava raised another, similar objection from the continuation of the mishna: With regard to one who vows to bring a meal offering without oil and frankincense, his vow takes effect, and he shall bring it with oil and frankincense. What, is it not referring to a case where he did not say the word meal offering in his vow, and yet it still takes effect? Rav Naḥman responds: No, it is referring to a case where he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering without oil or frankincense.

Rava asks again based on the mishna: If one vows to bring a meal offering of half a tenth of an ephah, he should bring a complete tenth of an ephah. What, is it not referring to a case where he did not say the term meal offering in his vow, and yet it still takes effect? Rav Naḥman responds: No, it is referring to a case where he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering of half a tenth of an ephah.

Rava asks: If it is so that in all the cases in the mishna his vow included the term meal offering, say the last clause: If one vows to bring a meal offering of a tenth and a half of an ephah, he should bring two tenths. Once he said the term meal offering, he is obligated in bringing a tenth of an ephah of flour. Therefore, when he states the words: Half a tenth, he is not saying anything, as he did not say the term meal offering with it, and would not have to bring two tenths. In what case is the ruling in the latter clause relevant?

Rav Naḥman answers: No, it is necessary to teach the halakha in the case where he said: It is incumbent upon me to bring a meal offering of half a tenth and a tenth. Since he said the term meal offering, he is obligated in bringing a tenth of an ephah for it. When he said: Half a tenth, he is saying nothing, since a meal offering is not brought with that amount of flour. When he then said the word tenth, he therefore brings another tenth, totaling two tenths.

Rava asks: If so, then when the mishna continues: Rabbi Shimon deems one exempt from bringing a meal offering in all these cases, as he did not pledge in the manner of those who pledge, why is this his opinion? Once he said the term meal offering, the vow should be valid. Rava said in response: Rabbi Shimon stated his opinion according to the opinion of Rabbi Yosei, who said that the conclusion of a person’s statement is also accepted. Therefore, even when he said the term meal offering at the beginning of the vow, since at the end he also made declarations that do not apply to a voluntary meal offering, the vow does not take effect.

MISHNA: A person may pledge a meal offering of sixty tenths of an ephah of fine flour, and bring all sixty tenths in one vessel. If he says: It is incumbent upon me to bring sixty tenths of an ephah, he brings it in one vessel. If he says: It is incumbent upon me to bring sixty-one tenths of an ephah, he brings sixty tenths in one vessel and one tenth in another vessel, as the greatest number of tenths of an ephah that the community brings as meal offerings in one day is on the first festival day of Sukkot when it occurs on Shabbat, when sixty-one tenths of an ephah of fine flour are brought.

It is sufficient for an individual that the maximum amount he can bring at once is one tenth of an ephah less than that of the community. When the first day of Sukkot occurs on Shabbat, thirteen bulls, two goats, and fourteen lambs are sacrificed as the additional offerings of Sukkot, two lambs are sacrificed as the daily offerings, and two lambs are sacrificed as the additional offering of Shabbat. Three tenths of an ephah are brought for each bull, two tenths for each goat, and a tenth for each lamb. Altogether, that is sixty-one tenths of an ephah.

Rabbi Shimon says: What is the relevance of the tenths of an ephah sacrificed on Sukkot that occurs on Shabbat? Aren’t these meal offerings for bulls and those for lambs, and they are not mixed with each other (see 89a)? Rather, the reason that one may not bring more than sixty tenths of an ephah in one vessel is because up to sixty tenths of fine flour can be mixed with one log of oil.

The Rabbis said to him: Is it so that sixty tenths of flour can be mixed with a log of oil, but sixty-one tenths cannot be mixed? Rabbi Shimon said to them: All the measures of the Sages are so: For example, in a ritual bath containing forty se’a of water, one immerses for purification, and in a ritual bath with forty se’a less the small measure of a kortov, one cannot immerse in it for purification.

GEMARA: The Sages asked a question above, i.e., in front of, Rabbi Yehuda bar Elai: From where is it derived that one who says: It is incumbent upon me to bring a meal offering of sixty-one tenths, brings sixty tenths in one vessel and one tenth in another vessel?

Rabbi Yehuda bar Elai, the first speaker on every occasion, began his speech and said: Since we find that the greatest number of tenths of an ephah that the community brings in one day is on the first festival day of Sukkot when it occurs on Shabbat, when sixty-one tenths of fine flour are brought, it is therefore sufficient for an individual that the maximum amount he can bring at once is one tenth of an ephah less than that of the community.

Rabbi Shimon said to him: Aren’t these meal offerings brought with bulls and those brought with lambs? Don’t these, the meal offerings brought with the bulls, have a thick mixture, as six log of oil are mixed with three tenths of an ephah of flour, and those, the meal offerings brought with the lambs, have a thin mixture, as three log of oil are mixed with a tenth of an ephah of flour? Isn’t the mixture of these meal offerings, the daily offering and the additional offerings, performed in the morning, and the mixture of those meal offerings, brought with the afternoon daily offering, performed in the afternoon, and isn’t it the case that they are not mixed with one another? The communal offerings cannot serve as precedent because they never bring sixty-one tenths in one vessel.

The Sages said to him: You should state a reason why a meal offering of more than sixty tenths of an ephah must be brought in more than one vessel. Rabbi Shimon said to them: It says in the Torah: “And every meal offering, mixed with oil, or dry, shall all the sons of Aaron have, one as well as another” (Leviticus 7:10). The Torah has already stated here: Bring a meal offering that is capable of being mixed.

Rabbi Yehuda said to him: Is it so that if the mixture consists of sixty tenths of flour, it can be mixed with a log of oil, and if it consists of sixty-one tenths, it cannot be mixed? Rabbi Shimon said to Rabbi Yehuda: All the measures of the Sages are so: In a ritual bath containing forty se’a of water, one immerses for purification, and in a ritual bath with forty se’a less the small measure of a kortov, one cannot immerse and be purified.

Similarly, food in the volume of an egg-bulk transmits the ritual impurity of food, while food in the volume of an egg-bulk less a small amount equal to the volume of a sesame seed does not transmit impurity of food. Similarly, a garment that is three by three handbreadths is susceptible to ritual impurity imparted by treading if a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] sits or lies on it, while if it is three by three handbreadths less one thread, a tiny measurement, it is not susceptible to ritual impurity imparted by treading.

The Gemara asks: Even if sixty tenths do not mix with one log of oil, what of it? But didn’t we learn in a mishna that although there is a mitzva to mix the oil with the flour in a meal offering, if he did not mix them, it is still valid? The Gemara answers that Rabbi Zeira says: For any measure of flour that is suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing does not invalidate the meal offering. Although there is a mitzva to mix the oil and the flour ab initio, the meal offering is fit for sacrifice even if the oil and the flour are not mixed. And for any measure of flour that is not suitable for mixing with oil in a meal offering, the lack of mixing invalidates the meal offering.

The Gemara relates an incident involving halakhic measurements: Rabbi Beivai says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: There was an incident involving a mule belonging to the house of Rabbi Yehuda HaNasi that died, and the Sages estimated the amount of its blood that emerged as a quarter-log, which is the minimum measurement for it to impart ritual impurity.

Rabbi Yitzḥak bar Bisna raises an objection: Rabbi Yehoshua and Rabbi Yehoshua ben Beteira testified that they had a tradition concerning the blood of unslaughtered animal carcasses that it is ritually pure. Similarly, Rabbi Yehoshua ben Beteira said: An incident occurred where people were killing wild donkeys in order to feed the meat to the lions that were in the king’s stadium [be’istarya], and those ascending to Jerusalem on the pilgrimage festival were wading up to their knees [rekhuboteihen] in the donkeys’ blood, and the Sages did not say anything to them about them becoming impure. Apparently, the blood of an animal carcass does not transmit ritual impurity, even though the carcass itself does.

Rabbi Beivai was silent and did not answer. Rabbi Zerika said to him: What is the reason that the Master does not respond to the question? Rabbi Beivai said to him: How can I respond to him? My circumstances can be described as Rabbi Ḥanin said in interpreting the verse: “And your life shall hang in doubt before you; and you shall fear night and day, and you shall have no assurance of your life” (Deuteronomy 28:66). “And your life shall hang in doubt before you”; this is referring to one who purchases grain from one year for the next, because he is not certain that he will find grain to eat in the next year.

“And you shall fear night and day”; this is referring to one who purchases grain from one Shabbat eve to another because he does not have the resources to provide for himself further. “And you shall have no assurance of your life”; this is referring to one who relies on the baker [hapalter] to give him bread because he has no grain of his own.