דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

ג. והכבשים [בני שנה] שהובאו לאשם נזיר ואשם מצורע, שאם אבדו ונמצאו יפלו דמיהם לנדבה. [12]

ד. והשעירים של חטאות הציבור שנאבדו ונמצאו. [1]

ה. והמותרות, כגון מי שמקריב אחד מכל אלו, והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות, שהם הולכים לנדבה.

ו. והמעה, היא מעה קטנה הקרויה "קלבון", שמוסיפים שנים ששקלו שקליהם בשותפות. [2]

ומפרשת הגמרא: כולהו כל שאר האמוראים כחזקיה [שיהא שלום זה עם זה] לא אמרי בטעם ששת הקופות, משום דלאנצויי לא חיישינן [אין חשש למריבה בין בתי האבות] דכל חד וחד יומיה קא עביד, [כי כל בית אב עושה את מה שנפל לו באותו יום], כלומר, אין זה מן הדין שיתבע בית אב שלא הקרבו קרבנות הנדבה ביומו שיתנו לו מן העורות, כי די לו בעורות שקיבל ביומו משאר קרבנות שהובאו באותו יום.

וכרבי יוחנן [כדי שלא יתעפשו] לא אמרי, משום דלאיעפושי לא חיישי [אין הם חוששים לעיפוש].

כזעירי [כנגד פר עגל איל כבש גדי ושעיר] לא אמרי, משום דכיחידאה - היינו כרבי - לא מוקמי.

כבר פדא [כנגד פרים אילים כבשים שעירים מותות ומעה] נמי לא אמרי, משום ד"מותרות!? כלומר, וכי אפשר לומר שקופה אחת היא למותרות, והרי כולהו שאר חמשת הקופות נמי מותרות הם, כי מה לי נשאר מן המעות מה לי נשאר הקרבן עצמו.

וכן מה שפירש בר פדא שהשופר הששי ל"מעה" נמי קשה, כי דעת שאר האמוראים כדעת רבי מאיר הסובר: אותו קלבון לקופה שנותנין בה את השקלים אזלא, ולא לקופה של נדבה ! דתניא:

להיכן קלבון זה הולך? לשקלים, דברי רבי מאיר; רבי אליעזר אומר: לנדבה.

ושמואל אמר: ששה קופות אלו כנגד:

א. מותר חטאת; ב. ומותר אשם [היינו אשם גזילות ואשם מעילות]; ג. ומותר אשם נזיר; [3] ד. ומותר אשם מצורע; ה. ומותר מנחת חוטא [מנחה שמביא העני בדלי דלות כשנתחייב על חטאתו קרבן עולה ויורד]; [4] ו. ומותר עשירית האיפה של כהן גדול. [5]

ורבי אושעיא אמר:

כנגד: א. מותר חטאת; ב. ומותר אשם; ג. ומותר אשם נזיר; ד. ומותר אשם מצורע; ה. ומותר קינין של יולדת וכיוצא בה, שהפרישו מעות לקיניהם וניתוזלו הקינין וניתותרו המעות; ו. ומותר מנחת חוטא.

ושמואל [6] מאי טעמא לא אמר כרבי אושעיא שהשופר הנוסף בא למותר קינין ולא למותר עשירית האיפה?

משום דקינין הא תנא ליה ברישא של המשנה בשבעת השופרות האחרים.

ותמהה הגמרא: וכי רבי אושעיא תני [היה שונה] לשבעת השופרות שבמשנה, ולא תני בהו קינין [בגירסתו לא היה שופר לקינין]!?

והתני רבי אושעיא את דין המשנה, ותני נמי קינין!?

ומשנינן: חד לקינין שכל המחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן שם ואוכל בקדשים לערב, וסומך על כך שהכהנים הקריבו את קינו, וחד למותר קינין.

ורבי אושעיא [7] מאי טעמא לא אמר כשמואל?

משום דסבר לה כמאן דאמר: מותר של עשירית האיפה של כהן גדול - ירקב ולא ילך לנדבה.

דתניא:

מותר מנחת נדבה, מותר מנחה ירקב.

מאי קאמר?

אמר רב חסדא: הכי קאמר: מותר מנחת חוטא - נדבה, מותר עשירית האיפה של כהן גדול - ירקב. [8]

רבה אמר לפרש את הברייתא: אפילו מותר עשירית האיפה של כהן גדול נמי נדבה, אלא מותר לחמי תודה ירקב. [9] בפלוגתא:

מותר עשירית האיפה של כהן גדול:

רבי יוחנן אמר: נדבה.

רבי אלעזר אמר: ירקב.

מיתיבי:

מותר שקלים - חולין; ומותר עשירית האיפה, ומותר קיני זבין וקיני זבות, וקיני יולדות, וחטאות ואשמות, מותריהן נדבה.

מאי לאו, האם אין פירוש מה ששנינו "מותר עשירית האיפה": מותר עשירית האיפה של כהן גדול, הרי מפורש שמותרה לנדבה!?

ודחינן: לא כאשר פירשת, ומה ששנינו מותר עשירית האיפה לנדבה, היינו מותר מנחת חוטא שאף היא באה עשירית האיפה.

אמר רב נחמן בר רב יצחק:

מסתברא כמאן דאמר: מותר עשירית האיפה של כהן גדול - ירקב, דהרי תניא:

כתיב גבי מנחת חוטא [ויקרא ה]: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא", אמר רבי יהודה: לכך אמר הכתוב "היא" כדי למעט: היא קרויה חטאת ואינה טעונה לבונה, ואין אחרת קרויה חטאת, כלומר אין לה דין חטאת וטעונה היא לבונה, לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה -

ומדאינה קרויה חטאת, כלומר, ומדאין לה דין חטאת לגבי לבונה, כך אין לה דין חטאת לענין מותר, שאם כי קרויה היא "חטאת" [10] הרי נתמעטה מ"חטאת היא" ולפיכך מותרה ירקב, ולא ילך לנדבה כחטאת.

מתניתין:

המתנדב ואומר "שור זה עולה", ונסתאב [נפל בו מום], ודינו להיפדות ויהיו דמיו לעולה:

אם רצה יביא בדמיו שנים קטנים.

וכן אם אמר "שני שוורים אלו עולה" ונסתאבו: רצה יביא בדמיהן אחד גדול.

ורבי אוסר לכתחילה, ומפרש בגמרא, שעל שני האופנים נחלק רבי.

המתנדב ואומר "איל [בן שני שנים] זה עולה" ונסתאב:

אם רצה יביא בדמיו כבש [עד שנה].

האומר "כבש זה עולה": אם רצה יביא בדמיו איל.

ורבי אוסר בשתיהן.


הערות

[12] ביאר רש"י: ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות, משום דלא דמו, דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים, אלו באין לכפר ואלו באין להכשיר.

[1] כתב רש"י: ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו, דכבשה ושעירה הבאין לחטאת ציבור ושל יחיד אין ניתקות לרעייה אלא מתות, [וזו היא אחת מחמש חטאות המתות].

[2] ראה תוספת ביאור ברש"י.

[3] ברש"י מתבאר הטעם שהצרכו לאשם נזיר ולאשם מצורע לקופה נפרדת, ראה שם.

[4] ברש"י מבואר הטעם שמותר זה הולך לנדבה: הואיל ואיקרי חטאת:. אבל שאר מנחות לא אזל לנדבת ציבור, אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת.

[5] ביאר רש"י: אם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו, שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת ציבור, שגם היא נקראת חטאת במועד קטן [טז א]: "יקריב חטאתו" זו עשירית האיפה של כהן גדול. ולקמן מבואר, שאפילו אם אינו הולך לנדבה, מכל מקום ירקב; ובטעם שאינו יכול להביא מן המותר עשירית האיפה של מחר, כתבו בשם הגרי"ז, דכיון דזה הופרש לחובת החביתין של היום, אינו יכול להביאו לחובת מחר, דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין; אך ראה מה שכתבו התוספות בד"ה ומדאינה.

[6] וכן כל שאר האמוראים דלעיל; תוספות.

[7] ביארו התוספות: בשלמא אמוראי דלעיל סברי דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי, אלא לרבי אושעיא דחשיב מותר מנחת חוטא, כל שכן מותר עשירית האיפה; ולא ביארו מאי "כל שכן", והרי באמת הגמרא מתרצת דמנחת חוטא אזיל לנדבה, ואילו מנחת כהן גדול אינה הולכת לנדבה.

[8] לכאורה טעם החילוק הוא, משום שמנחת חוטא נקראת "חטאת", ובאמת על חטא היא באה, תאמר במנחת כהן גדול, שאם כי נקראת היא "חטאת" הרי היא לא באה על חטא; וראה מה שצויין בגליון הגמרא מהרש"ק וצאן קדשים; אך ראה מה שנתבאר בברייתא בסוף הענין, שהוא נלמד מן האמור במנחת חוטא "חטאת היא" למעט, ראה שם.

[9] שהרי אינם נקראים חטאת, רש"י; והוסיף: ונדבת יחיד לא קרבי, דבפני עצמו אי אפשר להקריבו, שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו, ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו, שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה, והכי מפרש בשקלים בפרק שני.

[10] כמובא בהערה 5.

ודמי הכבשים (אשם נזיר ואשם מצורע הניתנים לנדבה) — ינתנו לשופר שלישי. ודמי השעירים של חטאות ציבור של רגלים (המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו) — ינתנו לשופר רביעי. ודמי המותרות (שהפריש אדם מעות לצורך הקרבת אחד הקרבנות הללו, ולאחר שנקנה הקרבן נותרו בידו מעות) — הריהם ניתנים לשופר חמישי. והמעה (שמביאים שנים שהשתתפו במחצית השקל, והביאו שניהם שקל אחד) — תינתן לשופר הששי.

ולאחר שהובאו ארבעה הסברים שונים בטעם תקנת ששת השופרות במקדש, מסבירים: כולהו [כולם, שאר החכמים] כהסברו של חזקיה (שששת השופרות נועדו למניעת קטטה בין בתי האב השונים של משמר הכהנים) לא אמרי [אינם אומרים] — שכן לחשש זה של אנצויי [מריבה] בין כהנים לא חיישינן [אין אנו חוששים], שמוסכם הוא על כל הכהנים שכל חד וחד [אחד ואחד] מבתי האב של הכהנים את עבודת יומיה קא עביד [יומו הוא עושה] ומקבל לפי זה את עורות העולה שקרבו באותו יום. וכמו כן, שאר החכמים

כהסברו של ר' יוחנן (שששת השופרות נועדו למניעת עיפוש המעות) לא אמרי [אינם אומרים] — שכן לחשש זה של איעפושי [עיפוש] לא חיישינן [אין אנו חוששים].

וכמו כן, כל שאר החכמים כהסברו של זעירי (שששת השופרות הותקנו כנגד ששת מיני בהמה שנודב אדם לעולה ומוסרה לקיץ המזבח, ולא הסתפקו בשלושה שופרות, שלושה לקרבנות הגדולים ושלושה לקרבנות הקטנים, משום שזעירי סבור כשיטת רבי לא אמרי [אינם אומרים] — שכן כיחידאה לא מוקמי [כשיטת יחיד, רבי, אינם מעמידים] את טעמה של תקנת חכמים זו.

וכמו כן, כל שאר החכמים כהסברו של בר פדא (שששת השופרות נועדו לדמי פרים, אילים, כבשים ושעירים שאבדו ונמצאו לאחר שהוקרב תחתיהם, ולדמי מותרות ועבור המעה) נמי לא אמרי [גם כן אינם אומרים] — משום שאין להפריד בין ארבעת הבהמות הללו ולהניח את מעותיהן בשופרות נפרדים ובין מותרות (שניתן להם שופר אחד), שהרי כולהו נמי [כולם, כל אלה, גם כן] הריהם בכלל מותרות, שהרי נותרו, לאחר שהוקרב תחתם קרבן אחר, ונמצאו אלה.

וגם למה שאמר שהשופר הששי נועד למעה (ההולכת, כשאר הדמים שבששת השופרות, לעולות הנדבה), אין שאר החכמים מודים לו, שכן לדעתם מעה נמי [גם כן] לשקלים אזלא [הולכת]. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: להיכן קלבון (כינויה של מעה זו) זה הולך? — לשקלים, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר אומר: לנדבה.

א ולאחר שהובאו ונידונו הסבריהם של ארבעה חכמים בטעם התקנת ששת השופרות במקדש, למעות הניתנות לעולות נדבה, מביאים הסברים נוספים. שמואל אמר: ששת השופרות הללו הם כנגד ששה מותרות (הכסף הנותר בידו של המפריש מעות לקניות קרבנות, לאחר שנקנו) אלה: בזבחים — מותר קרבן חטאת, ומותר קרבן אשם (אשם גזילות ואשם מעילות), ומותר קרבן אשם נזיר (שמביא הנזיר שנטמא במת בתוך ימי נזירותו), ומותר קרבן אשם שמביא המצורע לאחר שנרפא מצרעתו ונטהר. ובמנחות — מותר מנחת חוטא (שמביא החוטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו, אם דל הוא), ומותר מנחת עשירית האיפה של כהן גדול (הנקראת "מנחת כהן משיח" או "מנחת חביתין", הקרבה כל יום, ויש בה עשירית האיפה סולת, מחציתה קרבה בבוקר ומחציתה קרבה בערב).

ור' אושעיא אמר: טעם התקנת ששת השופרות הללו, ארבעה כנגד ארבעת מותרות זבחים, מותר חטאת, ומותר אשם, ומותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע. ואחד נוסף כנגד מותר קינין (שתי תורים או שני בני יונה הבאים לקרבנות העוף של יולדת, הזב הנטהר מזובו, ועוד), ושלא כדברי שמואל. ואחד כנגד מותר מנחת חוטא, וכשיטת שמואל.

ושואלים: שמואל מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' אושעיא המונה שופר כנגד קינים? ומשיבים: ששת השופרות הללו נועדו לעולות נדבה, ואילו מותר הקינין כבר תנא ליה רישא [שנה אותו התנא במסכת שקלים בראש] המשנה, בין שבעת השופרות המנויים שם (שכן בסך הכל היו שלושה עשר שופרות במקדש), ולא היו לנדבה.

ושואלים עתה לשיטת ר' אושעיא: והאם הוא מונה בין ששת השופרות לנדבה את הקינים, משום שהוא אכן תני [שונה] את המשנה בשקלים, ולא תני [ואולם אינו שונה] את הנאמר בה בתחילת קינין?! והתני [והרי שונה] ר' אושעיא את המשנה הזו במפורש, ותני [ושונה] הוא בה בתחילתה קינין! ומשיבים: אף שנמנו הקינים בתחילת המשנה בין שבעת השופרות שהיו במקדש, חזרו ונמנו אף בין ששת השופרות לנדבה, חד [אחד] — נזכר לקינין עצמם, וחד [ואחד] — נזכר למותר קינין.

ושואלים לצד האחר: ור' אושעיא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל המונה שופר למותר עשירית האיפה של כהן גדול? ומשיבים: סבר לה כמאן דאמר [סבור הוא ר' אושעיא כמי שאומר] שמותר של עשירית האיפה של כהן גדול אינו בא כעולת נדבה אלא ירקב. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מותר מנחת — נדבה, מותר מנחה — ירקב.

ועל התמיהה בנוסח לשון הברייתא מאי קאמר [מה הוא אומר], אמר רב חסדא: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: מותר מנחת חוטא — הריהי לנדבה, מותר עשירית האיפה של כהן גדול — ירקב.

ב רבה אמר: יש לפרש את דברי הברייתא באופן שונה: אפילו מותר עשירית האיפה של כהן גדול — נמי [גם כן] הריהו לנדבה, אלא מותר לחמי תודה — ירקב.

ומעירים: רב חסדא ורבה בפלוגתא [במחלוקת] של אמוראים ראשונים נחלקו. שכך למדנו: מותר עשירית האיפה של כהן גדול, מה דינו? ר' יוחנן אמר: נדבה, ר' אלעזר אמר: ירקב.

מיתיבי [מקשים] על שיטת הסוברים שמותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב, ממה ששנינו: מותר השקלים — הריהו חולין, ואילו מותר עשירית האיפה ומותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות — כל אלה מותריהן נדבה.

מאי לאו [האם לא] כוונת האמור "מותר עשירית האיפה" — מותר עשירית האיפה של כהן גדול, שהוא הולך לנדבה!

ודוחים: לא, הכוונה למותר מנחת חוטא, שאף היא באה עשירית האיפה סולת (ויקרא ה, יא).

אמר רב נחמן בר רב יצחק, מסתברא [מסתבר] לומר כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שדין מותר עשירית האיפה של כהן גדול שירקב.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על האמור במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת היא" (שם), אמר ר' יהודה: לשון מיעוט זו ("חטאת היא"), באה ללמד כי דווקא היא קרויה "חטאת" (ומשום כך, אין היא טעונה הבאת לבונה, כדין קרבן החטאת שאינו טעון לבונה), ואין מנחה אחרת הקרויה "חטאת". ומכאן לימד הכתוב על מנחת עשירית האיפה של כהן גדול — שאינה קרויה "חטאת", ולכך הריהי טעונה לבונה. ומכאן אף נסיק, כי מאחר שמנחת עשירית האיפה של כהן גדול

אינה קרויה "חטאת" — אין דין מותרה כדין מותר החטאת ההולך לנדבה, אלא הריהו ירקב.

ג משנה נדב להקדש ואמר "שור זה עולה", ולאחר מכן נסתאב (נפל בו מום), ונפסל להקרבה — הריהו פודה את השור, ומביא בדמיו שור אחר לקרבן. ואם רצה — יביא בדמיו שנים שוורים. וכן אם אמר בהקדשו "שני שוורים אלו עולה", ולאחר מכן נסתאבו השוורים, ופדה אותם — אם רצה יביא בדמיהן שור אחד. אלו דברי חכמים, ואילו רבי אוסר להביא שור אחד, אלא יביא שני שוורים.

אמר בהקדשו "איל זה עולה", ונסתאב האיל, ונפדה בדמים — אם רצה יביא בדמיו כבש. וכן אם אמר בהקדשו "כבש זה עולה", ונסתאב, ונפדה בדמים — אם רצה יביא בדמיו איל. אלו דברי חכמים, ואילו רבי אוסר להביא בדמי הקרבן שנפדה קרבן ממין אחר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And one was for the value of the lambs brought as a nazirite’s or a leper’s guilt offering. And one was for the value of the goats brought as communal sin offerings on Festivals. And one was for the surplus coins of one who designated money to purchase one of those offerings and had money left over after purchasing the animal. And one was for the additional silver ma’a paid as a premium in a case when two people brought their half-shekel jointly as one shekel.

After citing these four opinions, the Gemara explains: All of the other Sages do not say in accordance with the explanation of Ḥizkiyya that the six collection horns are to prevent quarrels between the families of priests, as they hold that we are not concerned about quarreling between the priests. There is no reason for them to fight, as each and every family serves on its own day and receives the hides of the animals sacrificed on that day.

The other Sages do not say in accordance with the explanation of Rabbi Yoḥanan that the six horns are to prevent the coins from decaying, as we are not concerned that the coins will decay.

The other Sages do not say in accordance with the explanation of Ze’eiri that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, because we do not interpret a mishna in accordance with an individual opinion against the majority opinion.

The other Sages also do not say in accordance with the explanation of bar Padda that the six collection horns were for the value of bulls, rams, lambs, and goats that had been lost, for the surplus coins left over after purchasing an offering, and for the ma’a paid as a premium in addition to the half-shekel of two people. This is because they hold that there is no reason to differentiate between the surplus and the value of specific animals, as all of the animals that were lost and another offered in their place are also surplus, and their value is surplus after the replacement offering was purchased.

The other Sages also do not agree with bar Padda’s explanation that the sixth collection horn was for the ma’a, because they hold that the ma’a goes toward the same purpose as the regular shekels, as it is taught in a baraita with regard to the ma’a: Where would this premium [kalbon] go, i.e., what was done with it? It would be added to the shekels themselves, which would be used to buy the daily and additional offerings; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Eliezer says: It would be used for communal gift offerings.

The Gemara cites two additional explanations for the purpose of the six collection horns. And Shmuel says: These six horns correspond to the surplus coins left over after purchasing six offerings, namely: The surplus coins left over after purchasing a sin offering; and the surplus coins left over after purchasing a guilt offering; and the surplus coins left over after purchasing a nazirite’s guilt offering, brought if he comes into contact with a corpse during his term of naziriteship; and the surplus coins left over after purchasing a leper’s guilt offering, brought as part of his purification process; and the surplus coins left over after purchasing a meal offering of a sinner; and the surplus coins left over after purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering sacrificed by the High Priest each day, half in the morning and half in the evening.

And Rabbi Oshaya says that there is a different explanation for the six collection horns: They correspond to the surplus coins left over after purchasing a sin offering; and the surplus coins left over after purchasing a guilt offering; and the surplus coins left over after purchasing a nazirite’s guilt offering; and the surplus coins left over after purchasing a leper’s guilt offering; and the surplus coins left over after the purchase of pairs of doves or pigeons by women after childbirth, by zavim as part of their purification process, and others; and the surplus coins left over after purchasing a meal offering of a sinner.

The Gemara asks: And what is the reason that Shmuel does not say in accordance with the explanation of Rabbi Oshaya that one of the collection horns was for the surplus coins left over after purchasing pairs of birds? The Gemara answers: A collection horn for coins for pairs of birds is already taught in the first clause of the mishna in tractate Shekalim (18a), among the list of seven collection horns that served purposes other than the communal gift offerings.

The Gemara asks: And does Rabbi Oshaya teach the mishna without teaching that one of the collection horns was for pairs of birds? Does he have a different version of the mishna? But doesn’t Rabbi Oshaya teach the mishna explicitly, teaching in his version of the mishna that there was a collection horn for pairs of birds? The Gemara answers that one of the collection horns was for coins designated for purchasing pairs of birds, and one collection horn was for the surplus coins remaining after purchasing pairs of birds.

The Gemara asks: And what is the reason that Rabbi Oshaya does not say in accordance with the opinion of Shmuel? The Gemara answers that he holds like the one who says that the surplus coins left over after purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest are not used to purchase other offerings but are left to rot; as it is taught in a baraita: The surplus coins left over after purchasing the meal offering of are used for the purchase of a communal gift offering. The surplus coins left over after purchasing a meal offering are left to rot.

The Gemara clarifies the opaque wording: What is the baraita saying? Rav Ḥisda said that this is what the baraita is saying: The surplus coins left over from the purchase of a meal offering of a sinner are used for the purchase of a communal gift offering. The surplus coins left over from purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest are left to rot.

Rabba offered an alternative interpretation of the baraita and said: Even the surplus coins left over from purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest are also used for the purchase of a communal gift offering. Rather, the surplus coins left over from purchasing the loaves accompanying a thanks offering are left to rot.

The Gemara points out that the opinions of Rav Ḥisda and Rabba correspond to opinions raised in the dispute among earlier amora’im, as with regard to the surplus coins left over from purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest, Rabbi Yoḥanan says that they are used to buy a communal gift offering, while Rabbi Elazar says that they must be left to rot.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Elazar from a mishna (Shekalim 6b): The surplus coins that had been designated for shekels are non-sacred property; but with regard to the surplus coins left over after purchasing the tenth of an ephah meal offering, and the surplus money that had been designated to purchase offerings that are brought due to ritual impurity or a sin, such as the pairs of birds of zavim, the pairs of birds of zavot, the pairs of birds of women after childbirth, and sin offerings, and guilt offerings, in these cases, the surplus coins must be used for a communal gift offering.

The Gemara explains the objection: What is the meaning of the phrase: The tenth of an ephah meal offering? Is it not referring to the surplus coins left over after purchasing the High Priest’s tenth of an ephah griddle-cake meal offering?

The Gemara answers: No, it is referring to the surplus coins left over after purchasing the meal offering of a sinner, which is also brought from a tenth of an ephah of fine flour (Leviticus 5:11).

Rav Naḥman bar Rav Yitzḥak said: It is reasonable to accept the opinion of the one who said: The surplus coins left over from purchasing the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest are left to rot.

As it is taught in a baraita with regard to a sinner’s meal offering: The verse states: “But if his means are not sufficient for two doves or two pigeons, then he shall bring his offering for that which he has sinned, the tenth part of an ephah of fine flour for a sin offering; he shall put no oil upon it, nor shall he put any frankincense upon it, for it is a sin offering” (Leviticus 5:11). Rabbi Yehuda said that the phrase “it is a sin offering” is interpreted as a restriction: It is called a sin offering, and no other meal offering is called a sin offering. This taught that with regard to the tenth of an ephah griddle-cake meal offering of the High Priest, it is not called a sin offering, and consequently it requires frankincense.

Rav Naḥman inferred: And since it is not called a sin offering, its surplus coins should not be used to buy communal gift offerings like the surplus coins of sin offerings; rather, they should be left to rot.

MISHNA: With regard to one who said: This bull is hereby a burnt offering, and subsequently it became blemished [venista’ev] and was disqualified from sacrifice, he should redeem the bull and with that money purchase another bull as an offering in its stead. If he wishes, he may bring two bulls with its redemption money instead of one. If one says: These two bulls are hereby a burnt offering, and subsequently they became blemished, if he wishes he may bring one bull with their redemption money. And Rabbi Yehuda HaNasi deems this prohibited, and holds that he must bring two bulls.

In a case where one said: This ram is hereby a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a lamb with its redemption money. In a case where one said: This lamb is hereby a burnt offering, and it became blemished, if he wishes he may bring a ram with its redemption money. And Rabbi Yehuda HaNasi deems it prohibited for one to bring one type of animal with redemption money from another type of animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לאינצויי לא חיישינן. ולא הוה צריך לכולהו בתי אבות אלא חד שופר:

דכל חד וחד בית אב יומיה קא עביד. המותרות שיזדמנו לו ביומו נותנן בשופר ובו ביום מקריבן ואינו משיירן עד לערב כדאמרי' חזקה שאין הכהנים מתעצלין עד שיכלו כל המעות שבשופר:

כבר פדא נמי לא אמרי מותרות. לשון תמיהא. דקאמר בר פדא והמותרות כולהו נמי מותרות נינהו דהפרים והאלים במותריהן קא מיירינן והיינו הך:

לשקלים אזלא לקופות ולא לשופר:

לנדבה. לנדבת צבור לקייץ:

ושמואל אמר כנגד מותר חטאת כו' וחשיב נמי המעה היינו ו'. וכן ר' הושעיא חשיב ה' וחשיב נמי המעה:

קינין תנא ליה רישא. דקתני תיקלין חדתין ועתיקין קינין היינו תורין וגוזלי עולה מכלל דהנך ששה לית בהו קינין:

ור' אושעיא באותן י"ג שופרות ותני קינין ברישא. א"ל תרי קינין קתני חד לקינין עצמן. היכא דאייתי מעות ליקח בהן קינין. וחד למותר קינין. היכא דהפריש מעות לקינין וניתותרו:

מאי קאמר כו':

מותר מנחת חוטא נדבה דדומיא דחטאת היא מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת חוטא מותרה נדבה דהא איקרייה חטאת כדבעינן למימר בסמוך:

מותר עשירית האיפה של כ"ג ירקב. דהא לא מדמי לה קרא לחטאת:

אלא מותר לחמי תודה. הואיל ויש להן קצבה ירקב אבל שאר מותרי מנחות דאין להן קצבה מותרה קרב דומיא דידיה דמותר עולה קרב עולה ומותר מנחת נסכים לנסכים וכן כולהו דומיא דקרבן עצמו:

מותר שקלים. דהפריש פרוטות או גרוטאות ליקח בהן שקלים אותו מותר שעל השקל הוי חולין:

מאי לאו היא קרויה חטאת מנחת חוטא דמותרה נדבה כחטאת ואינה טעונה לבונה כחטאת ולא עשירית האיפה דכ"ג שהיא טעונה לבונה ואינה קרויה חטאת הלכך מותרה ירקב:

שור זה עולה ונסתאב. שהומם אם רצה וכו':

גמרא מעה נמי לשקלים אזלא כו'. לכאורה ה"נ לפסוק כן כיון דכולה אמוראי הכי ס"ל. והרמב"ם פ"ג מהל' שקלים ה"ז לא פסק כן. והראב"ד והכ"מ שם הביאו וירושלמי שהרבה תנאים חולקים בזה ולא הכריעו להלכה. והעלימו עין מסוגיא זו וצ"ע:

רש"י ד"ה ה"ג כנגד מותר חטאת וכו' דזה בן ב' שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע וכו'. כן הגירסא בדפוס פפד"מ ובדפוס אמשטרדם פרופס החדש המוגהים. והוא טעות ובא להם הטעות מסיבת שנפל ט"ס. בספר ברכת הזבח שבתוך הגהתו כתוב בדברי רש"י ואיל בן שנה וחשבו מגיהי התלמוד שכונת הרב להגיה מה שכתוב בדפוס ויניציא ואמשטרדם ישן ואילו בן שנה דצ"ל איל. ולכן הדפיסו כמו שחשבו שהגיה הרב ברכת הזבח. אבל הדבר ברור דהוא ט"ס בדברי הרב ברכת הזבח ולא כיוין לזה. והנסחא הקדומה דכתוב בה ואלו בן שנה היא אמיתית וכן ראיתי בהגהות רבינו בצלאל שהגיה פירש"י מכמה ספרים כ"י והגיה בלשון זה ואלו בני שנה ופשוט:

(קח רע"א רש"י) ד"ה והשעירים וכו' הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעייה וכו'.—עי' לעיל (פ ע"א) דמצינו בחטאת יחיד נמי דניתקת לרעייה.

והכבשים. אשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנה שנאמר בהן כבש ינתקו לרעייה דמיהן לשופר השלישי ואהכי לא מערב מותריהן עם מותר גזילות ומעילות משום דלא דמו דאלו בני שנה ואלו בני שתי שנים אלו באין לכפר ואלו להכשיר: והשעירים. שעירי חטאת של ציבור של רגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה כדאמרינן בשבועות (דף ב.) ולא מפי השמועה. ואין לנו בהמה ניתקת לרעייה אלא אלו דכבשה ושעירה הבאין לחטאת יחיד אין ניתקות לרעיה אלא מתות: והמותרות. כגון מי שמקריב אחד מכל אלו והפריש מעות לשם כך והוזלו בהמות וניתותרו המעות נותן לשופר החמישי: והמעה. קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרעה באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון אחד מעה קטנה מפני הכרעה שעכשיו לא נתנו בין שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאום כמשפטן היו שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון: כל חד וחד יומיה עביד. ואם באו לו קרבנות הרבה שלא צריך לשופר אין לו ליטול כלום בעורות שנקנו מן המעות שניתנו בשופר: כיחידאה לא מוקמינן. דלא חיישינן להא דרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אלא המתנדב עגל נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבין פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם: מותרות. בתמיה כלומר איהו חשיב חד שופר למותרות כולהו קמאי נמי דחשיב מן הניתקין לרעייה מותרות נינהו שניתותרו מכדי קרבן: לשקלים אזלו. לתרומת הלשכה עם שאר השקלים: לנדבה. לשופרות: הכי גרסינן כנגד מותר חטאת מותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע כו'. שהפריש מעות לאחד מכל אלו וניתותרו נותנן לשופרות ואשם סתם היינו אשם גזילות ומעילות לא מיעריב מותר דידיה בהדי חטאת ואשם נזיר ומצורע לא מיעריב בהדי אשם סתם דזה בין שתי שנים ואיל בן שנה ואשם מצורע לא מיערב בהדי אשם נזיר דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעונים נסכים ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה: ומותר דמנחת חוטא. הואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור דהכי אמרינן במסכת תמורה (דף כג:) זה מדרש דרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהם עולות הבשר לשם ועורות לכהנים אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא הוא יוסיף משלו ומביא מנחה אחרת: ומותר עשירית האיפה. של כ''ג שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותרו שוב אין יכול לצרפן לשם מחר אלא תפול לנדבת צבור שגם היא נקראת חטאת בפרק ואלו מגלחין במועד קטן (דף טז.) יקריב חטאתו זו עשירית האיפה של כהן גדול: ומותר קינין. המפריש מעות לקינו וניתותרו מקינין: תנא ליה רישא. בשבעה שופרות קמאי חשיב חד דשמיה קינין: ור' אושעיא תני במתניתין שלש עשרה שופרות ולא תנא קינין בקמאי: חד לקינין. מחוסר כפרה מביא מעות לקינו ונותן בשופר ואוכל בקדשים לערב כדקיימא לן (עירובין דף לב.) אין ב''ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבאותו שופר ולא חיישינן שמא לא יקריבו הואיל ואין באה על חטאת (ואי איהו גופיה לא מצי לאקרובינהו): מנחת חוטא. שהרי לשם חובה הפריש: נדבה. לשופרות: מותר לחמי תודה ירקב. דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרבי דבפני עצמו אי אפשר להקריבו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי אפשר להקריבו שהרי אין תודה קריבה בלא לחמה והכי מפרש בשקלים בפרק שני: מותר שקלים. הכניס מעות מרובים לשקלים ושקלן וניתותרו מהן: ואין אחרת. ואע''פ שהיא חובה אינה קרויה חטאת שיהא לה דין חטאת שלא יהא טעון לבונה: ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת ואע''ג דאיקרי חטאת לאו דין חטאת אית לה דאימעטא לה מהאי קרא: מתני' אם רצה יביא בדמיו שנים. ואע''ג דהוי גדול והביא קטן ובגמ' מפרש טעמא: ורבי אוסר. לכתחילה אבל אם הביא יצא דכיון דאמר זה אינו חייב באחריותו:

והמעה. קולבון שכל יחיד מביא מחצית השקל בהכרע באדר ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנין קולבון א' מעה קטנה מפני הכרע שעכשיו לא נתנו שניהם אלא הכרע אחד ואילו הביאו כמשפטו היה שם שתי הכרעות לפיכך נותנין קולבון אחד כך פירש בקונט' וקשיא דאם הכרע עולה יותר ממעה היאך יוצאין בהכרע אחד במעה והלא חייבין שתי הכרעות ואם זה שיעור הכרע למה דחק בקונטרס לפרש כן לפיכך נראה דבכל הכרעות מיירי ופלוגתא היא בתוספ' דשקלים דתניא כמה הוא נותן קולבון מעה כסף אחד מכ''ד כסף לסלע וחכמים אומרים חצי מעה של ארבע איסרות וקולבונות אלו מה היו עושין מהן נופלין לשקלים דברי ר''מ ר' אלעזר אומר לנדבה: ושמואל מאי טעמא לא אמר כרבי אושעיא. והוא הדין כל הני אמוראי דלעיל ורבי אושעיא מאי טעמא לא אמר כשמואל דבשלמא אמוראי דלעיל סברי דמותר מנחה לאו לנדבה אזלי אלא לרבי אושעיא דחשיב מותר מנחת חוטא כל שכן מותר עשירית האיפה: היא קרויה חטאת. בפרק קמא (לעיל ד.) דרשינן לה ותרתי שמעת מינה: ומדאינה קרויה חטאת ירקבו. לא דמי למותר מנחה דלא תירקב ואינה קרויה חטאת ועשירית האיפה דווקא דקרויה חטאת ביחזקאל (מו) אתא האי קרא לאפוקי דאין מותר קרויה חטאת ותירקב:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד