דף כז - ב
וממשיכה הגמרא לדון: ופדר קמא דכתב רחמנא בקרבן שור, למה לי? שהרי הברייתא לא הסבירה אלא מפני מה הוצרכה התורה לפרט את הראש, אך לא הסבירה מדוע פירטה התורה את הפדר, והרי הוא בכלל הנתחים המופשטים?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: כיצד הוא עושה את הקטרת הראש?
חופה את הפדר על בית השחיטה [מכסה עם הפדר את מקום השחיטה], ומעלהו על האש שעל המזבח, וזהו דרך כבוד של מעלה, שלא יהיה מקום החתך נראה מלוכלך בדם. ודבר זה למדנו מהפדר האמור בפרשה הראשונה, סמוך לראש.
ומביאה עתה הגמרא ברייתא אחרת, שבה מובאים דברי רבי אליעזר, שלמד ממקום אחר שהשחיטה היא מהצואר.
והאי תנא מייתי לה מהכא:
דתניא: נאמר בסוף הפרשה המדברת על טומאת נבלה, "זאת תורת הבהמה והעוף" [ויקרא יא מו] הקישה התורה את הבהמה אל העוף לענין הטומאה.
וכי באיזו "תורה" של טומאה שוותה בהמה לעוף, ובמה עוף שוה לבהמה? והרי אין טומאתם שוה.
כי בהמה, מטמאה נבלתה את האדם, הן במגע, כשנוגע בה, והן במשא, שאם נושא אותה היא מטמאתו אף בלי נגיעה בה. ואילו עוף אינו מטמא כשהתנבל, לא במגע ולא במשא.
ולעומת זאת, עוף, טומאתו חמורה מטומאת בהמה, שכן בשעה שהוא מתנבל הוא מטמא טומאה חמורה, בכך שהוא מטמא אפילו את הבגדים של האדם האוכל את נבלתו, אבית הבליעה, בשעה שנבלת העוף נמצאת בבית בליעתו של האדם.
ואילו נבלת בהמה, אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה. שאם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, הוא אינו נטמא כלל, ואף בטומאת מגע אינו נטמא, כי מגע זה הוא מגע בית הסתרים [20].
ואם כן, באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?
לפי שלא מצאנו כתוב בתורה במפורש מצות שחיטה בעוף, ולכן, בא ההיקש לומר לך, מה בהמה יוצאת מידי טומאה מידי ואיסור נבלה בשחיטה, כדכתיב "ושחט את בן הבקר", אף עוף חולין יוצא מידי טומאתו ואיסורו בשחיטה. ומוסיפה הברייתא: אי [שמא נאמר] מה להלן, בבהמה, אין היא ניתרת אלא ברוב שנים, ולא בסימן אחד, אף כאן, בעוף, הוא ניתר רק ברוב שנים?
תלמוד לומר "זאת תורת", למעט את ההיקש, ולומר שאין שחיטת עוף דומה לשחיטת בהמה בכל דבר, אלא בעוף די בשחיטת סימן אחד.
רבי אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? אלא לומר לך, מה עוף קדשים שמצותו במליקה הכשרו מן הצואר שחותך את הסימנים, אף בהמה הכשרה מן הצואר בחתיכת הסימנים, ואין הבדל בין חולין לקדשים בבהמה [21]. אי מה להלן במליקה הוא מולק ממול עורף שהוא מאחוריו של העוף [22], אף כאן בשחיטה ישחוט ממול עורף ולא מלפניו, תלמוד לומר "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" [ויקרא ה' ח'] מיעטה התורה ואמרה שדוקא ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף, מכאן שהשחיטה היא מהצואר.
והוינן: ורבי אליעזר, האי "זאת", שדרש אותו תנא קמא, [23] מאי עביד ליה [איך הוא דורשו]?
ומשנינן: כשם שלפי תנא קמא למדנו מ"זאת" שלא צריך לשחוט שני סימנים בעוף כבהמה, כך לרבי אליעזר אי לאו "זאת", הוה אמינא נקיש בהמה לעוף לכל דבר ונאמר: מה חטאת [24] העוף די בה במליקת סימן אחד, שנאמר "ומלק את ראשו ולא יבדיל", אף בשחיטת בהמה די בסימן אחד, כתב רחמנא "זאת" למעט את ההיקש ולומר שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה.
ועתה הגמרא מביאה תנא שלמד כתנא קמא, שעוף טעון שחיטה, אך למד בדרך אחרת שהוא טעון שחיטת סימן אחד בלבד [25].
תני בר קפרא: נאמר "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" [ויקרא יא מו]. הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים [26] הקרואים "נפש חיה הרושמת במים", להגיד שהעוף אמצעי ביניהם בדינו.
לחייבו בשחיטת שני סימנים, אי אפשר, מפני שכבר הוקש לדגים, הפטורים מן השחיטה לגמרי.
לפוטרו בלא כלום כדגים, אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה.
הא כיצד? - הכשרו בסימן אחד. והוינן בה: דגים, דלאו בני שחיטה נינהו, מנלן? מנין לנו שלא הוקשו הדגים לבהמה ועוף כדי לחייבם בשחיטה? [27]
אילימא, שמא נאמר, משום דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם" [במדבר יא כב], הרי שבאסיפה בעלמא סגי להו [באסיפה בלבד די להם] לדגים ואינם צריכים שחיטה.
אלא מעתה, גבי שליו שגם בו כתוב לשון אסיפה, דכתיב "ויאספו את השליו" [במדבר יא לב], האם הכי נמי נאמר דלאו בשחיטה היו אוכלים אותו? ! והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה. ובהכרח, לא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט את הדבר הנאסף.
ומתרצינן: התם, בפסוק "ויאספו את השליו", לא כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, ולא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט [28].
אבל הכא, בפסוק "אם את כל דגי הים יאסף", כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, שהרי נאמר שם "הצאן ובקר ישחט להם", ומכך שהתורה חילקה ביניהם, וכתבה לשון שחיטה בצאן ובקר ולשון אסיפה בדגים, משמע שאין הדגים טעונים שחיטה [29].
דרש עובר גלילאה, מבני הגליל: מפני מה נשתנו בעלי החיים בדין השחיטה?
בהמה - שנבראת מן היבשה בלבד, וחיותה בריאה וחזקה כי היא באה מדבר חזק, [30] לפיכך הכשרה הוא בשני סימנים. דגים - שנבראו מן המים בלבד, וחיותם חלשה, הכשרן ב"ולא כלום", כמו פירות.
עוף, שנברא מן הרקק, שיש בו תערובת עפר ומים - הכשרו בסימן אחד.
אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע שכן הוא, שהעופות נבראו גם מהמים, [31] שהרי יש לעופות דמיון מסוים לדגים, בזה שעופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים.
במסכת בכורות [ה א] מובאות שאלות ששאל קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל [32] על סתירות שיש, לכאורה בתורה, כדי לקנטרו. וכן התשובות שהשיבו רבן גמליאל. והגמרא כאן מביאה שאלה ותשובה אחת הקשורה לעניננו. [33]
ועוד שאלו: כתוב [פסוק] אחד אומר "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" [בראשית א כ]. אלמא, ממים איברו, משמע שהעופות נבראו מהמים. ומאידך, כתיב בפסוק הקודם "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". אלמא, מארעא איברו, משמע שהם נבראו מהארץ!
אמר לו רבן גמליאל: מן הרקק [תערובת עפר ומים] נבראו.
ראה רבן גמליאל את תלמידיו מסתכלים זה בזה, ותמהים על התשובה.
אמר להם רבן גמליאל: וכי קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש ועניתי לו תשובה לא נכונה? [34] אלא אכן מן המים בלבד נבראו, כמשמעות הפסוק האחד. ולמה נכתבו העופות בפסוק האחר יחד עם החיות שנבראו מהארץ? מפני שכתוב שם בהמשך הפסוק שהקב"ה הביאן אל האדם עם החיות לקרות להן שם, שכך כתוב בפסוק "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". וחלק הפסוק "ואת כל עוף השמים" מתייחס רק למה שכתוב "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו".
ויש אומרים, בלשון אחר שהובא קודם, שעוף השמים מוזכר בפסוק רק לענין קריאת שמות, אמר רבן גמליאל לאותו הגמון.
ובלשון הראשון, שמשמע ממנו שהעופות נבראו מהרקק, אמר להן לתלמידיו, כשראה שהם תמהים. מפני שנראה שהאמת היא שהעופות נבראו מהארץ, משום דכתיב "עוף השמים" על בהמשך למילה "ויצר", ולא משמע ש"עוף השמים" לא מתייחס לתחילת הפסוק. [35] ועתה, הגמרא מביאה דעה החולקת על הברייתות דלעיל, שדרשו מהיקש שעוף חייב בשחיטה. ולפי דעה זו, מדאורייתא אין חיוב שחיטה בעוף [36].
אך גם לפי דעה זו יש דין נבלה בעוף, והיא מטמאה את בגדי האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה, מן התורה. אלא שהתורה מדברת בעוף שמת או שהרגוהו שלא על ידי חתיכת הסימנים, אבל אם חתכו את סימניו אלא לא שחטו אותו כהלכות שחיטה, הוא מותר באכילה, [37] ואפילו אם עשו בו נחירה, דהיינו שקרעו את הסימנים לאורכם, מהנחירים עד החזה. [38]
אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה. שנאמר "ואיש אשר יצוד ציד חיה או עוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר" [ויקרא יז יג]. לא אמרה התורה "ושחט" אלא "ושפך", לומר, כי בשפיכה של דמו בעלמא סגי.
ומקשינן: אי הכי, חיה נמי לא צריכה שחיטה מהתורה שהרי גם עליה כתוב "ושפך"!
ומתרצינן: חיה [39] - איתקש לפסולי המוקדשים. שהרי אמרה התורה בבהמות שהוקדשו ונפל בהם מום "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" [דברים יב טו], הקישה התורה את החיה לבהמה לענין שחיטה.
ומקשינן: עוף נמי איתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" [40]!
ומתרצינן: הא כתיב "ושפך את דמו", ואם נלמד מההיקש שהעוף חייב בשחיטה, יקשה למה לא כתבה התורה בעוף "ושחט" אותו.
ומקשינן: ומאי חזית דשדייה ליה על עוף, שדייה אחיה! [מה מכריח אותך לתת את לשון "שפך" על עוף ולא על חיה], הרי שניהם הוקשו לבהמה!? [41]
ומתרצינן: מסתברא כי כך יש לומר, משום דסליק מיניה [מפני שהמקרא עולה וגומר דבריו מהעוף] וסומך אותו ל"ושפך", שכן כתוב "ציד חיה או עוף, ושפך".
ומביאה הגמרא סימן למקור הקושיות על רבי יצחק בן פנחס:
סימן: נתנבל, דם, במליקה.
מיתיבי על רבי יצחק בן פנחס מהמשנה: השוחט ונתנבלה בידו בלי כוונה, או הנוחר והמעקר [עוקר את הסימנים ממקומם] בכוונה, פטור מלכסות את הדם, מפני שהתורה אמרה בכסוי הדם "חיה או עוף אשר יאכל", ולא דם נבילה.
ומוכיחה הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה, הרי נחירתו של העוף זו היא שחיטתו ומתירתו באכילה, ואם כן ליבעי כסוי! ואף שהעוף אסור באכילה מדרבנן, אין להקל ולפוטרו מחיוב כסוי דאורייתא! [42]
ומתרצינן: מי סברת [האם אתה סבור] שהמשנה עוסקת בעוף? לא, המשנה מדברת בחיה, הטעונה שחיטה מהתורה.
תא שמע מברייתא דלא כרבי יצחק בן פנחס: השוחט ואינו רוצה לאכול את הבשר, היות ואינו צריך אלא לדם, בכל זאת חייב לכסות את הדם, ולא יוכל להשתמש בו. [43] כיצד הוא עושה? או נוחרו או עוקרו, ונפטר בכך מכסוי הדם, כיון שהבשר אסור באכילה.
הערות
[20] רש"י בדף כ ב ד"ה מלק מביא בהרחבה את הדרשות שלמדו מהם שנבלת עוף לא מטמאת במגע ומשא אלא רק בבית הבליעה, ונבלת בהמה לא מטמאת בבית הבליעה אלא רק במגע ומשא, וכאן רש"י הביא את הדרשות בקיצור. וכתב שם, שהאוכל נבלת בהמה לא נטמא רק אם לא זז כשבלע אותה, כי אם הוא זז הוא נטמא בטומאת משא, שהיא כן מטמאה בבית הסתרים, ומקורו מהגמרא בנדה מב א.
[21] עיין בהערה 8 מה שהבאנו בשם הרמב"ן.
[22] המקום שנקרא בלשון המשנה "עורף" נקרא בלשון התורה "מול עורף", כמבואר בגמרא בפרק הכל שוחטים יט ב.
[23] הקשה הצל"ח, מה ההכרח לומר שרבי אליעזר לא דורש מההיקש גם את דרשת התנא קמא שעוף חולין חייב בשחיטה בנוסף לדרשה שלו, שהרי אין היקש למחצה ויש לדרוש מההיקש כל מה שאפשר, והוא דורש מ"זאת" שלא צריך לשחוט את שני הסימנים כמו תנא קמא! ואומר הצל"ח, שרבי אליעזר שדרש מההיקש שהשחיטה היא מהצואר, על כרחנו לא לומד שהשחיטה מהצואר מהדרשה של רבי חייא המוכיחה מהתורה שהראש הותז ונפרד מהגוף על ידי השחיטה, וכיון שכך, אין לו ראיה מהתורה שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה, ואין לנו הוה אמינא שצריך לשחוט שני סימנים בעוף ואין צורך למעט עוף משני סימנים מדרשה ד"זאת". והתנא קמא דרש את דרשת רבי חייא כמו שכתב רש"י בד"ה אי מה בהמה, ולכן דרש מ"זאת" למעט את העוף משני סימנים.
[24] צריך לבאר, מדוע היה לנו להקיש את הבהמה לחטאת העוף ולא לעולת העוף שבה צריך למלוק את שני הסימנים? והרי הכלל הוא שכל מקום שאפשר להקיש לקולא או לחומרא, מקישים לחומרא! ואומר החתם סופר, שיש להעדיף ללמוד מחטאת העוף שבה מפורש בתורה "לא יבדיל" שאין למלוק שני סימנים, ואילו בעולת העוף אין פסוק מפורש האומר שדינה בשני סימנים. וכתב החתם סופר, שלזה נתכוונו התוספות בד"ה מה עוף, במה שכתבו "דכתיב ומלק ולא יבדיל. והתפארת יעקב כתב, שמסתבר שיש להקיש לחטאת, מפני שאנו רואים משם שהעוף כשר לאכילת כהנים על ידי סימן אחד, ואף שהתורה הצריכה שני סימנים בעולת העוף, יש לנו לומר שאין זה מדין ההכשר לאכילה, אלא שכך היא מצות ההקרבה בקרבן עולת העוף.
[25] תנא זה לא נצרך למילה "זאת" לדרוש ממנה שדין העוף בסימן אחד, והוא לומד מהמילה "זאת" דין אחר. [תוספות ד"ה דרש].
[26] בפרשת שמיני כתוב בתחילה "זאת החיה אשר תאכלו", ואחר כך כתוב "את זה תאכלו מכל אשר במים", ואחר כך כתוב "ואת אלה תשקצו מן העוף", ובסוף הפרשה שינתה התורה את הסדר והטילה את העוף בין בהמה לדגים, וזה כדי ללמד את הדרשה של בר קפרא. [תורת חיים].
[27] כך פירשו תוספות הרא"ש והרשב"א, שאילולא שהדגים הוקשו לבהמה בפסוק, לא היה מקום לשאלה, מנין שהם פטורים? דמהיכא תיתי שיהיו חייבים. ועל פי זה כתבו, שאין צורך להביא ראיה שהחגבים פטורים משחיטה, דמהיכא תיתי לחייבם. אמנם יש ראשונים שהוכיחו מפסוקים שהחגבים לא טעונים שחיטה. עיין בהערה הבאה.
[28] הרמב"ם למד מהפסוק "אוסף החסיל" שהחגבים פטורים משחיטה [פ"א מהלכות שחיטה ה"ג]. והרשב"א הקשה עליו מהגמרא כאן, שאומרת שאין להביא ראיה מלשון אסיפה במקום שלא נזכר שחיטה, שאין צורך בשחיטה! ועיין לחם משנה שם מה שכתב ליישב את הרמב"ם. ורש"י בפרק אלו טרפות כתב בשם בה"ג, שהחגבים פטורים משחיטה מפני שהוקשו לדגים, שבפסוק כתוב "זאת תורת הבהמה והעוף", ואחר כך כתוב "וכל נפש חיה הרומשת במים" והכוונה לדגים, ואחר כך כתוב "ולכל נפש השורצת על הארץ" והכוונה לחגבים. [רש"י דף סו א ד"ה ומר].
[29] בתוספתא כתוב שהדגים לא טעונים אף הריגה אלא מותר לאוכלם חיים. [תוספתא דתרומות פ"ט ה"ו]. והתוספות הביאו תוספתא זו בפרק אלו טרפות דף סו א ד"ה במאי, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה ה"ג. ובכסף משנה שם הביא בשם העיטור שכתב שדעת רב סעדיה גאון אינה כן.
[30] כך פירש רש"י. והמהרש"א מפרש, שהאדמה היא יותר גשמית מהמים, ולכן הבהמה היא יותר גשמית מהעוף והעוף יותר גשמי מהדגים, על כן הבהמה זקוקה לזכוך על ידי השחיטה יותר מעוף, והדגים אינם זקוקים לזכוך כלל. והתורת חיים כתב, שהתורה אסרה נבילה מפני שגם בעלי חיים מתים על ידי מלאך המות, והוא גורם את הטומאה על הבשר, וכאשר שוחטים בהמה לא ממית אותה מלאך המות. והדגים שחיותם חלשה לא מתים על ידי מלאך המות, ולכן הם לא צריכים שחיטה. והעוף שחיותו בינונית מת על ידי מלאך המות, אבל אם שוחטים בו סימן אחד, כבר הוא מת ואין מלאך המות שולט בו.
[31] כך פירש רש"י. והתוספות הקשו, מה צריך להביא ראיה שהעופות נבראו מהמים, הרי זה מפורש בפסוק, ולקמן הגמרא מביאה מחלוקת אם הם נבראו מהמים בלבד או מהרקק, והדבר ברור שנבראו מהמים. [בחידושי הר"ן הביא את קושית התוספות על פירש"י]. ומפרשים התוספות, שרב שמואל בא לחזק ולהוסיף טעם בדרשת עובר גלילאה ולומר, שכיון שגם עכשו יש דמיון במציאות בין עופות לדגים, לכן התורה דימתה אותם בדין. [תוספות ד"ה תדע]. ועיין מהרש"א שישב את פירוש רש"י, שיש מקום לפרש את הפסוקים ולומר שהעופות נבראו מהאדמה בלבד. [מהרש"א ד"ה דכתיב].
[32] יש גירסאות במסכת בכורות שכתוב שם רבן יוחנן בן זכאי במקום רבן גמליאל [עיין תוספות ד"ה ועוד].
[33] הקטע הזה של הברייתא איננו ציטוט מהברייתא במסכת בכורות, ובכל זאת הקטע פותח בלשון "ועוד שאלו", לפי שהדבר ידוע שלשון זה מתייחס לשאלות של ההגמון, כמו שבכל מקום שכתוב "בו ביום" ידוע שהכוונה ליום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. תוספות ד"ה ועוד.
[34] יש לעיין, מה התועלת בכך שהשיב לו רבן גמליאל תשובה לא נכונה? עיין בחתם סופר ובפני אריה למהרא"ל צינץ, מה שכתבו בדרך פלפול.
[35] רבותיו של רש"י פירשו פירוש אחר, שהגמרא אומרת שנראה שהאמת היא שהעופות נבראו מהרקק, מפני שגם בפסוק הראשון, שממנו משמע שהעופות נבראו מהמים, יש משמעות שנבראו גם מהעפר, שכתוב שם "ועוף יעופף על הארץ", והרי עופות מעופפים גם על הים? אלא בא הפסוק לרמוז שהעופות נבראו מהארץ, ויש לפרש את לשון הגמרא כך: משום דכתיב "על" בפסוק הראשון, ובפסוק השני כתוב "ויצר", ומשניהם משמע שהעופות נבראו מהעפר.
[36] כתב רש"י, שלפי דעה זו לומדים מההיקש ד"זאת תורת הבהמה והעוף", ששוחטים מהצואר כדעת רבי אליעזר ולא לומדים משם שהעוף טעון שחיטה. והרמב"ן כתב, שרבי יצחק בן פנחס לא חולק על כל הברייתות דלעיל, ולדעתו ההיקש מלמד שהכשר העוף הוא על ידי הסימנים ולא שימיתוהו במקום אחר, אבל אין צריך לקיים בו הלכות שחיטה, ואפשר לנוחרו או לעקור סימניו. ולומדים מ"זאת" שהכשרו בסימן אחד, ולא צריך לנחור את שני הסימנים. ועיין בהערה 48.
[37] בשו"ת אחיעזר ב סימן ז אות ט] כתב, שנחלקו הבבלי והירושלמי אם הנוחר עוף בעזרה לפי דעה זו, עובר על איסור שחיטת חולין בעזרה או לא. ומסביר, שלפי הבבלי נחירתו של העוף זוהי שחיטתו, ולא נתמעט העוף אלא מהלכות שחיטה, והנוחר עוף הרי זה כשוחט חולין בעזרה. ולפי הירושלמי אין בעוף דין שחיטה כלל, אלא שהוא צריך היתר אחר, על ידי נחירה, ולכן אין בנחירתו משום איסור שחיטת חולין בעזרה.
[38] רש"י דף יז א ד"ה והנוחר.
[39] מילה זו היא על פי הגהות שיטמ"ק.
[40] רש"י מבאר, שאף על פי שניתן ללמוד מההיקש שיש לשחוט מהצואר כרבי אליעזר, מכל מקום יש כלל בידנו שאין היקש למחצה, ויש ללמוד מההיקש כל מה שאפשר.
[41] הקשה הצל"ח, הרי ודאי שעדיף לומר שהעוף פטור משחיטה ולא חיה, שהרי אם נאמר שהחיה פטורה משחיטה, יהיה ההיקש לפסולי המוקדשים מיותר לגמרי, ואם נאמר שהעוף פטור משחיטה, לא יתבטל ההיקש לגמרי ונלמד ממנו שהשחיטה מהצואר! ועיין שם מה שתירץ.
[42] מכאן הוכיח רע"א שלא כסברת הפרי מגדים שטרפה מדרבנן פטורה מהכסוי מפני שלמעשה אי אפשר לאכול אותה ואי אפשר לקיים בה את המקרא "אשר יאכל", כי לפי סברא זו אין מקום לקושית הגמרא על רבי יצחק בן פנחס, כי אפשר לומר שמאחר ורבנן חייבו לשחוט עוף, ועתה הוא אסור באכילה, הרי הוא פטור מכסוי הדם. ועיין בחידושי רע"א שדחה ראיה זו. [חידושי רע"א פו א].
[43] בפרק כסוי הדם נחלקו תנאים אם חייבים לכסות את כל הדם או רק מקצת מהדם. [חולין פח א]. ההלכה היא, שאפשר לקיים מצות כסוי במקצת מהדם. [שו"ע יו"ד סימן כח ס' טו]. וכתב הנצי"ב שברייתא זו שאומרת שהעצה היא לנחור, סוברת שצריך לכסות את כל הדם, אבל לפי ההלכה העצה היא לשחוט ולכסות טיפת דם ולהשתמש בשאר הדם. [משיב דבר יו"ד חלק ב' סימן י"א].
ע״ב גמר׳, אר״י משום ר״י ב״פ, אין שחיטה לעוף מה״ת, שנ׳ ושפך בשפיכה בעלמא סגי, וכתב רש״י ז״ל ואין נבלת עוף קרוי נבלה אלא במתה מאליה, או הרגה במכה שלא ע״י סימנים, אבל נחירה או עיקור סימנים כשר בו עכ״ל, וכן כתבו התוס׳ דף כ׳ ע״א ד״ה לא אמרן, דניהו דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל נחירה בסימנים ודאי בעינן, והוכיחו כן מהא דקאמר הכא בסמוך, ואי אמרת אשל״ע מה״ת תהני לי׳ סכין לטהרה מידי נבלה, הרי דבעינן עכ״פ חתיכת סימנים כדי להוציאו מידי נבלה, אלא דיש לראות מנין לנו דנחירה בסימנים בעינן, הלא בשחיטה נשא ונתן הש״ס, שחיטה מן הצואר מנ״ל, עד דמסיק, דאתא מהלכה, וכאשר אמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט ועל הקנה וכו׳, וא״כ בנחירה נמי צריכין לומר דהיה הלכה על הסימנים ורוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, והוא דבר שקשה לשמוע, דאז כל מה שאמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט ועל הקנה ועל א׳ בעוף וב׳ בבהמה הכל הוא ג״כ הלכות נחירה.
והנה מדברי הרמב״ם נראה דלא סבר בזה כרש״י ותוס׳, דיהי׳ לנחירה הלכה מיוחדת בסימנים דוקא, דז״ל בפ״ד הי״ז ״כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר העכו״ם וכו׳״ עכ״ל, הרי מפורש אומר דלא היו להם ציווי מיוחדת על הנחירה אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר עכו״ם, והוא לכאור׳ פלא, הלא שאר העכו״ם לא נצטוו על הטרפה והנבלה, רק על אבמה״ח, ולכן יכולין להמית הבע״ח, באיזה אופן שירצו אבל ישראל גם במדבר נצטוו על הנבלה בלאו דבשר בשדה טריפה ל״ת, כמו שביארתי בפתיחה בעיקר ט׳, וא״כ איך היו יכולים לנחור ולאכול כשאר עכו״ם בלא ציווי מפורשת, על אופן הכנת בשר לאכילה, אבל שם ביארתי דמתה מאליה גם לב״נ אסור דהוא ק״ו מאבמה״ח, דהוא מיתת אבר הוא מקצת נבלה וכאשר דרשו כי ימית מן הבהמה על אבמה״ח שמטמא מכש״כ מתה כולה, אבל כל שממית הבע״ח לצורך אכילה, כדרך הנהוג בין העמים, לא הי׳ נקרא נבלה, ורק אחר שנצטוו על הזביחה כשנכנסו לארץ, נצטוו ג״כ על נבלה חדשה, שהיא כל שהמית בע״ח שלא ע״י שחיטה הוגנת נבלה מקרי, וע״ז אתא הלאו דל״ת כל נבלה, אולם להמליץ בעד שיטת רש״י ותוס׳ צ״ל, דמושפך את דמו דכתיב אצל חיה ועוף, אנו למדין דבעינן שימית הבע״ח ע״י שפיכת הדם ממש, דהרי כתיב וכסהו בעפר, והיותר מסוגל לשפיכת הדם המה הסימנים עם וורידי הצואר, וכן משמע מדברי רש״י דבסמוך, בד״ה לטהרה מידי נבלה, שכתב וז״ל״, ואין כשר בו׳ אלא נחירה שהוא בסימנים, כדכתיב ושפך וכו׳״ עכ״ל.
ודע דלמ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה יוצאים שתי חומרות, א) שבעינן דוקא שפיכת הדם ממש, ושחיטה יבשתא פסולה כי ושפך את דמו כתיב, ועיין לקמן במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, דשחיטתו כשרה, שכתבתי שם, דלכן מנה התנא הני שלושה מיני בע״ח הטעונים שחיטה, לענין דין זה, ולא קתני סתם השוחט ולא יצא דם, משום דקאתא לאשמעינן דאפילו בעוף הדין כן, ולאפוקי מהני תנאים דס״ל אשל״ע מה״ת, ב) דמפרכסת אסור להאי מ״ד בעוף, משום דרק בשחיטה התירה התורה מפרכסת ולא בנחירה, דבעינן מיתה, אלא שבזה כתבתי אני כבר לעיל דכל שיצא דם הנפש הוה כמתה, וא״כ היינו הך דלעיל.
ואם תקשה לך למה לא נאמר, דמצות שחיטה בקרא דוזבחת להוסיף אתא ולא לגרוע, דהיינו להחמיר ולא להקל, דבעינן זביחה בכל הלכותיה, אבל גם שפיכת הדם ממש עד שתצא נפשה בריבוי הוצאות הדם, על מדוכה זו כבר ישב הפרמ״ג שנתקשה לי׳ מנ״ל לחז״ל דהשחיטה מתרת איסור אבמה״ח, עד שאמרו דמצי חתך כזית מבית טביחתו, מיד אחר מעשה השחיטה אף שעדיין היא חי׳ לכל דבריה, ולא היה פנאי למעשה השחיטה לפעול בה מאומה, ויותר מזה אתה רואה, דר״י דאמר במשנה עד שישחוט את הוורידין, וכן תנא בברייתא המובאה לקמן, וורידין בשחיטה דברי ר״י לא הניחו הדברים על פשטותן אלא מגיהים עד שינקוב את הוורידין, וורידין מנקבים בשעת שחיטה ולא מטעם שחיטה אלא מטעם איסור דם ולכתחלה, וגם הא דקתני בתוספתא מובא בתוס׳ לעיל, דר״י פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין, לא מפרשינן כמשמעו דפוסל בדיעבד ומשום דבעוף עכ״פ, דכתיב ושפך את דמו בעינן שחיטת הוורידין, אלא מפרשים בדוחק, לאו דוקא פוסל בדיעבד, אלא כלומר אסור, עכ״ל, מכל זאת תראה איך רחקו דעה זו, דנבעי הוצאת דם הנפש ע״י שחיטה, רק חזקו במסמרות נטועים דאחר שנצטווינו על הזביחה לא בעינן יותר אלא חתיכת הסימנים בלבד, והוא המתרת מיד, ובפתיחה הארכתי לבאר דבר זה עיי״ש היטב, אלא דכאן דיליף מקרא דושפך את דמו, דאין שחיטה לעוף מן התורה, קשה טובא. והא האי פרשה במדבר נאמרה, ואז גם בהמה הי׳ בשפיכה בעלמא, לר״ע דהלכתא כוותי׳, וכך מבואר לעיל דף י״ז ע״א, דפריך שם לר״ע ממתני׳ דלקמן דהנוחר והמעקר פטור מלכסות, ופרש״י שם וז״ל ״והא על כיסוי הדם במדבר נצטוו, ונחירתן היתה שחיטתן, והנוחר בזה״ז נמי נבעי כיסוי״, עכ״ל אלא כשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה, הן בבהמה והן בחיה ועוף, וכאשר תנא רבי לקמן בברייתא, וא״כ האי ילפותא דמושפך, דבשפיכה בעלמא סגי, אין לה מקום כלל, שוב ראיתי כי הפלתי ז״ל בריש ספרו עמד על קושי׳ החמורה הלזו, וכל דבריו במחכ״ת אינם ראויין לגאון כמותו, ולכאור׳ רציתי לומר דהאי תנא כרי״ש ס״ל, דבשר תאוה איתסר להם במדבר, ולא הי׳ נחירה מעולם מתרת אלא שחיטה דילפינן חולין מקדשים דכתיב ושחט את בן הבקר, אלא דעוף לא נילוף לא מהיקשא ולא משאר ילפותות משום דכתיב ושפך, הרי מקרא מלא דבשפיכה בעלמא סגי, אבל כפי הנראה לעיל מתוך הסוגי׳, וכאשר כתבו שם התוס׳, גם ר׳ ישמעאל מודה בצבי ואיל וכל שאינם ראויין למזבח הי׳ מותר בנחירה, אלא דדבר זה צריך אצלי תלמוד, ועיין בפתיחה.
אולם יש לי תירוץ מרווח על הקושי׳ עפ״י מה שביארנו דעת הרמב״ם, דעל הנחירה לא היה ציווי מעולם, אלא דכל שהמית כדרך הממיתים לצורך אכילה, אינו לא טרפה ולא נבלה, וא״כ י״ל דהאי מ״ד דאין שחיטה לעוף מן התורה סובר, דהאי ושפך את דמו, ציווי הוה ומצוה כמו הכיסוי, ופי׳ הקרא ״כי יצוד ציד חיה או עוף״, אז אני מצוה עליך ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ והנגינה נמי מורה דושפך שייך לעשה דוכסהו, ואינו מתנאי המאמר לומר כי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, אז אני מצוה לך וכסהו בעפר, דהרי האתנחתא עומדת על תיבת אשר יאכל קודם ושפך את דמו, ואם ושפך אלעיל קאי, והוא מתנאי המאמר, הי׳ בעל המסורה להעמיד האתנחתא אחר ושפך את דמו, וכמו דכתיב, ואכלת ושבעת וברכת, והעמיד האתנחתא על תיבת ושבעת להפרידו מן וברכת שהיא המצוה, וזה ברור, וכיון דושפך מצות עשה הוא ושייך לוכסהו בעפר, א״א לומר דרק במדבר שייך האי עשה, ונתבטלה כשנכנסו לארץ, דדומי׳ דוכסהו לעמה״ת, אבל אנן דס״ל יש שחיטה לעמה״ת באמת צ״ל דישפך דמו הוא מתנאי המאמר, ולא כבעל המסורה, (שכן מצינו הרבה דבעל המסורה הוא נגד ההלכה), ויותר נראה לקיים המסורה גם לדידן ולומר, דאנן ס״ל דהאי ושפך את דמו שייך למצות כיסוי, דהרי בעינן עפר למטה, ומפרשינן הקרא דושפך את דמו בעפר וגם וכיסהו בעפר, דהאי בעפר קאי נמי על ושפך, וכן יש לפרש מה דאמר שם בפרק כיסוי הדם דבעינן עפר למטה מדכתיב ״בעפר״ ולא כתיב ״עפר״ דכוונתו דאלו קאי רק על וכסהו הוול״ל עפר אבל אי קאי גם אושפך אז שפיר כתיב ושפך בעפר, והוא דבר נאה ומתקבל בס״ד ודו״ק.
209ימים לסיום הש״ס