חולין כח ע"א

דף כח - א

ומדייקת הגמרא: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בעוף, שיש שימוש בדמו ^[44] דקא בעי ליה לדמיה ליניכא [שהוא צריך אותו להרוג את העש שבבגדים]. ומוכח מכאן שנחירה מנבלת את העוף מהתורה, ועל כן הוא פטור מכסוי, לפי שלא נשחט כדינו!

ומתרצינן: לא מדובר בעוף, כי אם בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא [שצריך לצבוע עור בצבע אדום, ומשתמש בדמה לצורך הצביעה].

תא שמע ממשנה במסכת זבחים [סח א] דלא כרבי יצחק:

דתנן, כהן אשר מלק עוף של קרבן בסכין, ולא בצפורנו כדין מליקה - מליקתו פסולה, והעוף מטמא בגדים אבית הבליעה, כדין נבלת עוף טהור.

ומדייקת הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ומן התורה הכשרו על ידי חיתוך סימנים בכל אופן שהוא, נהי נמי דכי מלק מהעורף תבר ליה [שבר לעוף] שדרה ומפרקת לפני שמגיע לסימנים והויא לה העוף טרפה, מכל מקום אינו הורגו בכך ^[45], ואם כן, תהני [תועיל] לה סכין לטהרה מידי נבילה, כדין שוחט טרפה, שאין היא מטמאה טומאת נבילה. ואף שהעוף אסור מדרבנן אף לפי רבי יצחק, מכל מקום, טומאת נבילה אין לו. ^[46]

ומתרצינן: נחלקו תנאים בדבר הזה והוא [רבי יצחק בן פנחס] דאמר כי האי תנא -

דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר בפרשת פסולי המוקדשים שנפדו, "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור" [דברים יב כ]?

וכי מה למדנו מ"צבי ואיל" מעתה? הרי באותו פסוק כתוב במפורש דין פסולי המוקדשים שנאמר שם "הטמא והטהור יחדיו יאכלנו", ואין צורך לומר בו "איל וצבי"?

הרי זה [צבי ואיל] בא ללמד על בהמה, לפי פשוטו של מקרא, ונמצא למד ממנה.

מקיש כאן הכתוב את דין צבי ואיל לבהמת פסולי המוקדשין, ^[47] כדי ללמדך: מה פסולי המוקדשין דינם בשחיטה, שהרי נאמר שם בפרשה לעיל, "וזבחת מבקרך ומצאנך", [דברים יב כא] אף צבי ואיל ושאר החיות, דינם בשחיטה.

מוסיף רבי אלעזר הקפר: ועוף, אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

ודנה הגמרא: מאחר שהוכחנו מהמשנה ששחיטת העוף היא מהתורה, מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר?

רבי - היא. ^[48]

דתניא: רבי אומר, כתוב בתורה "וזבחת מבקרך ומצאנך, כאשר צויתיך" [דברים יב כא]. ולא מצאנו בתורה שנצטוו על שחיטת חולין. מלמד כאן הכתוב שנצטוה משה בעל פה הלכות שחיטה, ומקובל בידינו ^[49] שנצטוה על שחיטת הושט, ועל שחיטת הקנה, ועל רוב של סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה.

שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף - שחיטתו כשרה.

איתמר: רב נחמן אמר: צריך לשחוט או וושט או קנה.

רב אדא בר אהבה אמר: צריך לשחוט דוקא וושט ולא קנה ^[50].

ומפרשינן לטעמייהו: רב נחמן אמר: או וושט או קנה, שכן "אחד" קתני במתניתין, אחד משמע כל דהו [איזה שיהיה].

רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה, מאי "אחד" שכתוב במשנה? מיוחד שבסימנים, שהוא הוושט, לפי שחיות הבהמה תלויה בו יותר מבקנה, כי בהמה שיש לה נקב בקנה, כשרה, ואם יש לה נקב בוושט, טריפה. וכיון שהחיות תלויה בושט יותר, אין השחיטה ממיתה את העוף אלא כששוחטים או תו.

סימן שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת הע וף. הגמרא מביאה קושיא על רב נחמן מברייתא העוסקת בדין "עיקור".

הלכה למשה מסיני היא, שאם אחד מהסימנים נעקר ממקום חיבורו - השחיטה פסולה. ^[51] ואף על פי שבעוף אין צריך לשחוט שני סימנים, בכל זאת, צריך שיהיו שניהם מחוברים בשעת השחיטה.

מיתיבי: שחט את הוושט של העוף, ואחר כך נשמטה הגרגרת - השחיטה כשרה, כי לא היה פסול עד שנגמרה השחיטה, ובעוף שצריך לשחוט סימן אחד בלבד, נגמרה השחיטה כששחט את הוושט.

נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט - השחיטה פסולה, מפני שבשעת השחיטה לא היו שני הסימנים מחוברים ^[52].

שחט את הוושט, ונמצאת גרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה, אם לאחר שחיטה נשמטה והיא כשרה, דבר זה היה מעשה ושאלו חכמים ואמרו: כל ספק בשחיטה - פסולה ^[53].

ומקשינן על רב נחמן: מדנקטה הברייתא בדוקא שהשחיטה היתה בוושט, ואילו מקרה שהשחיטה היתה בגרגרת והושט נשמט לא קתני, משמע שהשחיטה כשרה רק בוושט!

ומתרצינן: באמת אם שחט את הגרגרת ונשמט הוושט היה אותו דין, ונקטה הברייתא נשמטה הגרגרת משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי [עשויה להשמט] יותר מהוושט.

תא שמע קושיא אחרת על רב נחמן מברייתא: שחט שני חצאי סימנין בעוף - השחיטה פסולה, מפני ששחיטת החצי של הסימן השני אינו משלים את החסרון שבסימן הראשון. ואין צריך לומר שהשחיטה פסולה אם עשה כן בבהמה הטעונה שחיטת רוב שני הסימנים.

רבי יהודה אומר: בעוף אין השחיטה כשרה ^[54] עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.

משמע מדברי רבי יהודה שיש לשחוט את הוושט דוקא, וחכמים שנחלקו עליו לא נחלקו אלא לענין זה שהוא מחייב לשחוט את הוורידין וחכמים פוטרים!

ומתרצינן: רבי יהודה לא מחייב לשחוט את הוושט דוקא אלא את הוורידין, ומשום דושט נמצא סמוך לוורידין והרוצה לשחוט אותם צריך לשחוט את הוושט. אמר רבי יהודה שצריך לשחוט את הוושט, אבל עצם השחיטה כשרה גם בקנה.

הגמרא מביאה ראיה לרב נחמן מברייתא המדברת בפסול שהייה בשחיטה. מי שהתחיל לשחוט והפסיק באמצע השחיטה ושהה כדי שיעור שחיטה - שחיטתו פסולה. אמנם אם החתך שעשה בהתחלה אינו מטריף את הבהמה או העוף, אין לחוש לפסול שהייה לפי שאפשר להתייחס לחלק הראשון של השחיטה כמי שאינו, והשחיטה התחילה אחרי השהייה.

תא שמע: שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר - שחיטתו כשרה, לפי שאם נקרעה חצי גרגרת - אין זה טריפה עד שתקרע רובה.

ומוכיחה הגמרא שלא כרב אדא: מאי לאו [האם לא מדובר] בעוף שכשר בשחיטת סימן אחד, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא - גמרה לשחיטת גרגרת שהרי הברייתא מדברת על הגרגרת, ומוכח שהשוחט גרגרת בלבד בעוף - שחיטתו כשרה!

ומתרצינן: לא מדובר דוקא בעוף, אלא גם ^[55] בבהמה, שבה צריך לשחוט גם את הוושט לכולי עלמא, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא? - גמרה לשחיטה כולה, ולא לגרגרת בלבד, ואף בעוף צריך לשחוט את הוושט.

תא שמע קושיא אחרת על רב אדא מברייתא:

דתניא, הרי שהיה חצי קנה פגום - אין זו טריפה, ואם שחט והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה, כי לא צריך שהשוחט ישחט את רוב הקנה, אלא צריך שהשחיטה תעשה את רוב הקנה שחוט.

ומקשינן: מאי לאו [האם לא מדובר] בעוף, ומאי "גמרו" שכתוב בברייתא? - גמרו לקנה שכן משמע שעל ידי שהוסיף כל שהוא גמר את השחיטה, ומוכח שדי בשחיטת הקנה בעוף!

ומתרצינן: לא מדובר בעוף, אלא בבהמה ^[56] וצריך לשחוט אף את הוושט, ומאי "גמרו"

- גמרו לוושט, וכוונת הברייתא שהשוחט עשה שני דברים, הוסיף כל שהוא בקנה ואחר כך גמרו לוושט.

תא שמע קושיא מברייתא על רב אדא: כיצד מולקין חטאת העוף? מתחיל מהעורף וחותך שדרה ומפרקת, ויזהר שיחתוך אותם בלא חתיכת רוב בשר שמהעורף עד הצואר, שאם יעשה כך כבר הרג את העוף עד שמגיע לוושט או לקנה, והרי הוא מולק עוף מת. הגיע לוושט או לקנה - חותך סימן אחד משניהם, ואז יוכל לחתוך רוב בשר עמו.

ממשיכה הברייתא: ובקרבן עולה של עוף יש מצות הבדלה שיבדיל את הראש מהגוף, וכשמגיע לסימנים צריך לחתוך שנים לפי דעה אחת, או רוב שנים לפי דעה אחרת. ^[57]

ומפורש בברייתא שקרבן בחטאת העוף, שדינו בסימן אחד, יכול למלוק איזה סימן שירצה.

ואמרינן: תיובתא דרב אדא בר אהבה, תיובתא!

והוינן: מאי הוי עלה [מה המסקנה]?

ותמהינן: וכי יש לשאול "מאי הוי עלה"!? והרי מוכח מהברייתא כרב נחמן, כדקאמרת?!

ומבארת הגמרא שיש אפשרות ליישב את התיובתא, כי דלמא בשחיטה צריך לשחוט דוקא את הוושט שבו תלויה חיות העוף יותר מהקנה, ושחיטת הקנה אין בה כדי להמית את העוף, ושאני התם במליקה, שאפשר למלוק את הקנה משום דאיכא שדרה ומפרקת לפני מליקת הקנה, וזה מספיק כדי להמית את העוף ^[58].

ולכן יש לדון: מאי הוי עלה?

תא שמע ראיה ממעשה שהיה שהלכה כרב נחמן: דההוא בר אווזא דהוה בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא [בא האווז כשהוא פצוע וצוארו מלוכלך בדם], והיה עליו לבדוק אם לא נטרף האווז על ידי פגם בקנה או בוושט ^[59].

אמר רבא: היכי נעביד [איך נבדוק] ונדע שאין בעוף דבר המטריף?

לא בחיה דקא בעי לדמיה ללבא כלומר פרייא יירמניק ופטור אבל בעוף מחייב:

מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה. כלומר מי שמולק דינו ששובר מפרקת וכיון דמלק בסכין לא חשוב מליקה ועכשיו חשובה נבלת עוף ומטמא (בנבלת עוף) אבית הבליעה ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' דכי תבר ליה^א)נראה דצ"ל תבר ליה וכו' תיהני ליה סכין וכו' כלומר שזו שחיטתו: הוא דאמר וכו'. כלומר שזו שחיטתו תיהני ליה סכין וכו':

הוא דאמר אין שחיטה לעוף כו' סבירא ליה כר' אלעזר הקפר וכו':

הרי זה בא ללמד כלומר דכתב כאשר יאכל וכו' כן תאכלנו כלומר ילפינן דבר אחר ממנו והוא עצמו ילפינן מפסולי המוקדשין וכו' ור' פליג עליה דהוא א' דשחיטה לעוף מן התורה:

קתני אחד כל דהו דמשמע בין ושט בין קנה. (וכ'):

מאי אחד מיוחד שבסימנין כלומר שזהו ושט שהוא חמור לענין טרפה יותר מקנה שזה אפי' ניקב כל שהוא טרפה וקנה בכאיסר האיטאלקי וכו':

ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני אלא בושט וקשיא לרב נחמן. לא משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי שקשה היא ונשמטה ומה לשון נשמטה רומפיר ועדיין אומר אני או ושט או קנה:

ר' יהודה א' עד שישחוט את הושט ולא אמר קנה והיאך אמרת או ושט או קנה:

לא משום דושט סמוך לוורידין ועדיין א' אני או ושט או קנה:

ומאי לאו בעוף ומאי גמרה גמרה לגרגרת וש"מ או ושט או קנה ומאי גמרו גמרו לקנה והיאך אמרת ושט ולא קנה וכו':

קתני מיהת הגיע לושט או לקנה וקשיא לרב אדא בר אהבה:

מאי הוי עלה כלומר השתא באיזה ענין אמרינן (אמרינן) או ושט או קנה [או ושט] ולא (ושט) [קנה] אמר ליה כדקאמרינן כלומר כדאקשינן או ושט או קנה לא דלמא שאני התם דאיכא וכו' ומשום הכי אמרינן או ושט או קנה אבל בשחיטה (אחרת) מאי:

ת"ש דההוא אווזא דאתא כי ממסמס קועיה דמא. כלומר ראשו וגרונו כו':

ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות (מא, א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו.
ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר (כח, ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.

משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.

כל ספק שיארע לאדם בשחיטתו הן ששחט בעוף סימן אחד נמצא חברו נעקר ולא ידע אם קודם שחיטה ופסול אם לאחר שחיטה וכשר וכן כל ספק אחר פסול כמו שיתבאר במשנה הששית הושט נקיבתו במשהו אבל הקנה אינו נפסל אלא בנפגם רובו היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשרה שחט חצי קנה ושהה שיעור שהייה וחזר וגמרו כשרה שאין זה אלא תחלת שחיטה ומה ששחט עד חצי קנה לא מעלה ולא מוריד:

אע"פ שעוף הכשרו בסימן אחד בקדשים אינו כן ר"ל בעולת העוף אלא צריך לחתך רוב שניהם כדי לקיים מצות הבדלה ומ"מ בחטאת העוף די לו בסימן אחד כמו שהתבאר בפרק ראשון:

למטה יתבאר שחוששין לספק דרוסה ר"ל שאם נודע לנו שנדרס ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת אם לאו או שנכנסה שם חיה דורסת חוששין לה וצריכה בדיקה אבל כל שלא ראינו שנדרס ושלא נכנסה שם חיה הדורסת אלא שבא העוף לפנינו צוארו מבוצבץ בדם אין כאן ספק דריסה אלא תולין במכת מי שאינו בעל ארס ומ"מ יש כאן ספק נקב ואף היא צריכה בדיקה אלא שיש לברר אם צריכה בדיקה בפנימי של ושט כספק דרוסה ולא תהא לו בדיקה מבחוץ או שמא דיו בבדיקת חוץ ומעתה עוף שבא לפנינו צוארו מלוכלך בדם וראו בו שבעל ארס הכהו בצוארו אלא שנסתפק אם פגע בסימנין ותאסר או בעור ובשר בלבד ותאכל ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן שנפסול אותו משום ארס אם לאו שאף הקנה אין לו שיעור רוב לענין ארס שהארס שורף את סביביו והרי הוא כנשרף רובו וכמו שאמרו זיהרא מיקלא קלי ואע"פ שהקנה אפשר לנו בו בבדיקה מפני שהוא לבן ואדמימות ניכר בו מ"מ הושט אין לו בדיקה מבחוץ כפני שהושט יש לו שני עורות סמוכים זה לזה עד שהם נראין כאחד ועור חיצון אדום הוא ואין אדמימות של ארס נכר בו הילכך אין לו בדיקה מבחוץ אחר שכן כיצד יבדק בעוף בודק את הקנה ושוחטו והרי הוכשר העוף מצד שחיטה ואחר כך עוקר את הושט ממקום חבורו בלחי והופכו ואם הוא מוצא שום אדמימות בפנימי שהוא לבן הדבר ידוע שהארס נקב וטרפה ואם לא מצא בו שום אדמימות כשרה שהארס נוקב לאלתר ומאדים ובדיקה זו מועלת גם כן בעוף שהוחל לשחוט בו את הקנה ולא נשלם לרוב ושהה שיעור שהייה מפני שהיה סבור שכבר נשחט הרוב וכשראינו שלא נשחט בו הרוב חוששין מ"מ שמא נקב את הושט וגומרין את הקנה ונזהרין שלא ליגע בושט ואחר כך יוציא הושט שלם והופכו כדרך הנזכר כאן ובבהמה אין לו תקנה שאם תאמר ישחוט גם את הושט ואחר כך יהפכהו שמא במקום שנקב הארס ושרף הוא שוחט וכן הדין בדרוסה בודאי וכן כל שלא נמצא אדמימות בבשר אם נמצא שם קורט דם פסולה גם כן וכמו שאמרו בה בפרק שלישי אפכה ואשכח בה תרי קורטי דמא אלא שרוב הנדרסין מאדימים:

בא לידינו עוף זה צוארו מלוכלך בדם ולא נודע לנו שבעל ארס דרסו אין כאן ספק ארס שכל ספק דרוסה אנו תולין במכה שלא מבעל ארס או בקנה וכיוצא בו ומ"מ יש כאן ספק נקב והקנה אין בו ספק שאפשר לבדקו מבחוץ שהרי פסיקתו ברובה אבל הושט נסתפק ביד מפרשים אם יש לו בדיקה מבחוץ בספק נקב אם לאו ונחלקו בה לשלש כתות:

יש מי שאומר שמאחר שנקובתו במשהו אין בו בדיקה אלא בראיית קורט דם הנכנסת בפנים וקורט דם אינו נראה מבחוץ מתוך אדמימותו והרי הוא כספק הראשון ואין בו תקנה בבהמה וראיה לדבר שהרי מעשה שהוזכר כאן נאמר בו ההוא בר אווזא דנפק כי ממסמס קועיה דמא אלמא שלא ראו בו שנדרס כלל אלא שבא לו מבחוץ כן והזקיקוהו לבדיקת פנים אע"פ שלא חששו אלא לספק נקב וכמו שאמר במקום נקב קא שחיט ומ"מ אינה ראיה לדעתי שמא הואיל ועוף היה רצה לרוחא דמילתא בבדיקה המספקת לספק נקב ולספק ארס הא אלו אירע לו כן בבהמה היה מכשירה בבדיקת חוץ או שמא היתה להם אמתלא בדריסה אלא שיש קצת ראיה להם ממה שאמר (רב הונא) [עולא] בפרק טרפות ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ר"ל שמא נקב והקשו לו מאי שנא מספק דרוסה ומדקאמר הכי אלמא כשם שספק דרוסה צריך בדיקת פנים כך בספק נקב ואף זו לדעתי אינה ראיה (שרב הונא) [שעולא] היה אומר אין חוששין וכו' כלומר ואינה צריכה שום בדיקה ומאי שנא מספק דרוסה כלומר וכשם שאתה מצריך לספק דרוסה בדיקה הראויה כך ראוי להצריך בספק נקב בדיקה הראויה לו ומ"מ יש שואלין בדבריהם אחר שאין לושט בדיקה אף בספק נקב היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה שיהא כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא אמרוה אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה ובספק ארס מיהא אין לשאול כן שהדריסה מבחוץ היא באה ובדיקתה בעור פנימי לבד אבל בנקב שאפשר לינקב מבפנים בלא נקיבת חוץ היאך אתה בודקה להכשירה ומ"מ יש אומרים שאף החיצון לבן הוא מבפנים והופכו ואם לא נמצא בו קורט דם כשר ויש מי שאומר שכל ספק נקב יש לו בדיקה מבחוץ שנקיבה אף נקיבת חוץ נכרת היא במחט ובכיוצא בו וכל שכן של חיה או של קנה וכיוצא בה והרי בקרום של מוח מצינו בדיקה במחט שהיו מעבירין עליו ואם היה מתעכב היו מכירין בו שהיא נקובה כמו שיתבאר בנשיכת חולדה ועוד ראיה לדבר שהרי שני עורות שבושט ניקב זה בלא זה כשר ואם אין נקב ניכר בחיצון היאך אנו יודעים שהפנימי ניקב בלא חיצון ואע"פ שאנו תירצנוה למעלה הם סוברים שאף פנימיותו אדום קצת ואם כן אף בבהמה יש בה תקון וכן מביאין ראיה ממה שאמרו בפרק טרפות ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמרו לספק נקובה אלמא ספק נקובה יש לו בדיקת חוץ ואע"פ שאפשר לפרש דחדא מיניהו נקט היכא דאפשר למידק דייקינן ויש מכריעין שכל ספק נקב אם הוא במקום ידוע מן הושט כגון שישב לו קוץ או הכהו בקנה וכיוצא בו יש לו בדיקה בחוץ אבל אם יש שם ספק נקב ולא במקום ידוע אלא שצריך לבדוק בענין זה כל הושט אף בספק נקב אין לו בדיקת חוץ ובזו נשתנית מספק דריסה שאלו ספק דריסה אפי' ראינו מקום ידוע בעור הצואר שנתאדם אין במה שכנגדו מן הושט בדיקת חוץ ובנקב כל שאין צריך בו לבדיקת כלו אלא במקום ידוע דיו בבדיקת חוץ ומעשה הנזכר כאן אע"פ שספק נקב היה מ"מ כל הושט היה צריך בדיקה ומתוך כך הזקיקוהו לבדיקת קורט דם בפנים ובדיקת מחט האמורה בנשיכת חולדה קרום של מוח דבר מועט הוא והרי הוא כמקום ידוע ואע"פ ששטה זו נאה ומקובלת סוגית פרק שלישי מוכחת כשטה אמצעית ומ"מ בעלי נפש לא יסמוכו על בדיקה זו אלא על ידי מי שבקי בכך:

יש מי שאומר (שבהפך) [שבספק] נקב הוא שיש לחוש לכך אבל בדריסה אינו צריך לתחבולה זו אלא שוחט להדיא ובודק הושט מבפנים אפי' שחט במקום הדריסה אי אפשר שלא יתפשט האדמימות וכן לדעתי כל ספק נקב אין לו בדיקת פנים אלא לשעתו אבל כל שאכל ושתה אחר כן אין כאן בדיקה שקורט דם אוכלין ומשקין מעבירין אותו בנקל כמו שיתבאר בפרק שלישי אבל ארס הואיל ורוב הנדרסין מקום הדריסה מאדים כל שלא האדים ולא מצינו בו קורט דם אין חוששין לומר קורט דם היה שם והעבירוהו ועוד שכל שדם יוצא מחמת ארס הרבה יוצא ממנו ואינו עובר כל כך והוא שאמרו בפרק טריפות ואשתכוח בה חמשה קורטי דמא:

שחיטה זו פירשו קצת גאונים שאינו מברך עליה על הספק הואיל ונולד בה ריעותא ויש מצריכין קודם לה עוף אחר ומברך עליו ואחר כך ישחוט עוף זה על סמך אותה ברכה:

תד"ה תיהכי לה סכין כו' דאין מליקה מטהרת מידי נבילה דדוקא שחיטה מטהרת בבהמה כו' עכ"ל כצ"ל ונחירה דהכא אע"ג דזו היא שחיטתו בעוף מכל מקום אינו מטהר מידי נבילה מהאי טעמא גופיה דקאמר התם דיה כנבילת בהמה כו' וק"ל:

בד"ה רבי היא כו' אי נמי קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת העוף ואינו נאכל כו' עכ"ל ובההיא דלעיל מניה דפריך התם למאן דאמר כדי לחנכו הא קאכיל כהן מליקה לא אסיק אכתי אדעתיה למימר הכי דמביא חטאת העוף ואינו נאכל עד לבתר הכי דמייתי ליה התם הך דחטאת העוף הבאה על הספק וק"ל:

בפרש"י בד"ה מאן תנא דלעיל דקתני נוחרו או עוקרו כו' עכ"ל אין זו מכרעת דהא דחינן לה דאיכא לאוקמא בחיה אבל הך דמלק בסכין כו' הוה ליה למנקט דההיא ודאי מכרעת דיש לעוף שחיטה מן התורה ודו"ק:

ד"ה ר' היא וכו' הקשה ר' אפרים וכו' גבי פלוגתא דרבי ורבנן וכו'. שם בנזיר דף כ"ח תנן במתני' האב מדיר את בנו בנזיר ופליגי בה אמוראי בטעמא דמתני' מר אמר דהלכה למשה מסיני הוא ומר אמר דטעמא הוא כדי לחנכו במצות ואמרי' שם נימא כתנאי ומייתי פלוגתא דרבי ורבנן דרבי סבר דמדיר את בנו עד שיביא ב' שערות ורבנן סברי עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר הלכה ומר סבר כדי לחנכו במצות ודחי' לא דכ"ע כדי לחנכו במצות ובמופלא סמוך לאיש קא מיפלגי והקשה רבי אפרים וא"כ לרבי אכיל כהן מליקה שהיא נבלה בחולין דה"נ פריך לעיל מיניה וכו' ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' מקשין העולם ומאי משני התם קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה הא מ"מ מכי תבר ליה שדרה ומפרקת טריפה הויא דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מ"מ מודה הוא שיש טריפה בעוף ואין כשר בו כי אם נחירה בסימנים וכדפרש"י הכא וכדמשמע בשמעתין דפריך נהי נמי דכי תבר לי' שדרה ומפרקת הויא לה טריפה וכו'. וי"ל דלפי האמת למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין טריפה בעוף במליקה דכיון דמולק מן העורף וחותך הסימנין הכל בבת אחת כולה חדא נחירה מקרי וכן משמע שם בתוס' ד"ה קסבר רבי יוסי בר חנינא וזה לשונם אין שחיטה לעוף מן התורה ולא צריכין אלא נחירת סימנין להוציא הדם דרך הסימנים ומכי מלקו והוציא הדם תו לא צריך עכ"ל והא דקאמר הכא נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת הויא לה טרפה בדרך אפילו את"ל קאמר הכי וכן משמע לישנא דנהי נמי וכו'. אבל העיקר הוא דיש לתרץ התם בנזיר הא דמשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ר"ל דאיירי כגון שהחזיר הסימנים לאחורי העורף ומלק ולכך למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אין כאן טריפה דלא גרע מנחירה אבל למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה הוי טריפה מטעם דרסה והיינו דמסיימי התוס' הכא ולרבי ליכא לשנויי הכי א"כ תקשה ואפי' יחזיר סימנים וכו' נ"ל וק"ל:

ד"ה אתא כי ממסמס קיעיה דמא וכו' וריב"א מפרש דהכא בשמעתין הויא משום ספק דרוסה וכו' ואע"ג דאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא בשמעתין איירי כגון שראו חתול רודף אחריו והוי ספק דרוסה ולכך בעי בדיקה לושט מבפנים כן כתב הרא"ש:

גמ' מאי הוי עלה כדקאמרת דלמא כו' כצ"ל:

גמרא משום דושט סמוך לוורידין. עפרש"י. והרמב"ם בפי' והרע"ב אחריו שכתב וורידין כמין חוטין שעל שני צדי הקנה צ"ע:

שם כיצד מולקין חטאת כו' חותך סי' אחד כו'. לעיל ובזבחים (סה ב) הגי' או רובו:

תד"ה תיהני. דקאמר התם דמליקה נמי מטהרת. כצ"ל:

תד"ה רבי. המ"ל ב"ק היא. הא דל"ק נמי דהמ"ל ת"ק דזאת תורת הוא. דשם לא נזכר שם האומרו. אבל תני ב"ק פירושו ג"כ דב"ק תני ברייתא. ולא נזכר בה נמי שם האומרה. אולם התוס' הוי גרסי דרש ב"ק כמו שציינו שם. אבל א"כ אינו שנוי בברייתא עי' נדה (כו) ברש"י ד"ה אמר אביי:

בא"ד ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת. עי' מהר"ם בתירוצו הראשון שכ' דלמ"ד זה אין טרפה בעוף במליקה דכולה נחירה מיקרי ע"ש. אישתמיטתי' דברי התוס' לעיל (כ) בד"ה לא אמרן בסופו ע"ש. ובתירוצו השני שנראה לו עיקר אישתמיטתי' שכבר קדמוהו בזה התוס' בנזיר שם בד"ה אלא לריב"ח:

תד"ה אתא (בע"ב

. וכ"מ בא"ט דקאמר רבה כו'. כצ"ל בה':

בסה"ד דא"א להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה. ק"ל מזבחים (ר"ד כו) "חותך באבר עד שמגיע לעצם" ופרש"י דלאו מום הוא. עי' בכורות (מא) במשנה פלוגתא דבאנדרוגינוס. ובגמרא שם ועמש"כ לקמן (כט ב):

גמ׳ מלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה כצ״ל:

רש"י ד"ה מאי לאו וכו' לתולעת הגדלה. נ"ב ע״ל פ׳ כסוי הדם (דפ"ה ב׳):

תוס׳ ד"ה רבי היא וכו׳ דניחא לי׳ לאוקמי כצ"ל:

תיהני לי' סכין לטהרו מידי נבילה, כ' תו' דהא ליתא לר' יוסי וכו' והיינו להס"ד דה"א דר"י בן פנחס דכ"ע היא וא"כ תקשי עכ"פ לר"מ, ומזה הטעם בעצמו נדחקו נמי תו' לעיל דלר"מ דגמר שפיכה שפיכה, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לבתר דמסיק דתנאי היא א"כ נימא פשוט דר"מ דדרש שפיכה שפיכה לית לי' דר' יצחק בן פנחס. ותו לק"מ ממלק בסכין ומיושב ק' מהרש"א על רש"י דפי' מאן תנא קאי אנוחרו או עוקרו ולא אמלק, והיינו משום דמהך לק"מ. אבל ק' הש"ס אמתני' דנוחרו דמאי דהוה משני בחי' וצריך ללכא הוא שינוי' דחיקא מאד כמ"ש רשב"א נוחרו משמע עוף דגבי חי' שייך נחירה לשון נקבה. ומשו"ה למסקנא מוקמי' מתני' כתנא דיש שחיטה לעוף מה"ת ועל זה שאל הש"ס מאן תנא, ולא הו"מ למימר ר"מ היא דאית לי' גז"ש שפיכה שפיכה דזה א"א דא"כ לר"מ דחייב לכסות בשחיטה שאינו ראוי משום גז"ש דשפיכה שפיכה יפטור בנוחר דיש שחיטה לעוף. ולרבנן דפטרי בשחיטה שאינה ראוי משום דלא דרשי שפיכה, הם יחייבו לכסות בנוחר בעוף דאין שחיטה לעוף מה"ת לדדהו, וא"כ ה"ל למתני פלוגתא בסיפא בהיפוך מהרישא מאן דמחייב הכא פוטר התם ובהיפוך ואיך שנא ברישא בלשון חכמים דטריפה פטור מלכסות, ואח"כ בסיפא סתים דנוחר פטור, אע"כ צריך לומר דאיכא מאן דס"ל בשפיכה כחכמי' ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ומאן האי תנא, ומיושב נמי ק' תו' דלא הו"ל למימר בר קפרא, דעדיין מנ"ל ס"ל בשפיכה כר"מ, ואנן מאן האי תנא דלא יליף גז"ש שפיכה, ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ועל זה מייתי רבי היא דהא לקמן פ"ה ע"א מבואר דראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת:

ואי תקשי לך היא גופה קשי' כיון דרבי לא דריש שפיכה שפיכה וגם אית לי' יש שחיטה לעוף מה"ת, האי לשון ושפך מאי דרש בי', י"ל כמ"ש לעיל דס"ל בשר נחירה הותר במדבר ושייך שפיכה בין אחי' בין אעוף:

מה פסולי המוקדשין וכו' ועוף אין לו שחיטה מה"ת, י"ל המשך דבריו מדאצטריך קרא לרבות צבי ואיל טפי מבהמת חולין ש"מ משום דה"א דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא וש"מ דשפיכה דרשא מעליותא הוא. א"כ ממילא בעוף דליכא למוד מוקמי' אדוכתי' דבשפיכה בעלמא סגי רבי היא, מ"ש תו' דבנזיר דיחוי בעלמא הוא, י"ל כוונת דבריהם עפ"י מ"ש רשב"א דהש"ס הו"מ לדחויי' דרוב א' בעוף היינו נחירת רוב א', אלא לישנא לא משמע הכי ע"ש, והשתא נהי דהאמת אין כן כוונת רבי, מ"מ התם לדיחוי בעלמא אמר דרבי ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ורוב א' בעוף בנחירה קאמר, וק"ל:

מכאן שנצטוה משה על רוב א' בעוף וכו', הרמב"ם אעפ"י דמפיק שחיטה לעוף מהקישא כמ"ש לעיל מ"מ מייתי הך דרבי, נראה מזה דגם לרבי בעי' הקישא לגוף הדין דיש שחיטה לעוף, דבקרא ליכא רמיזא לעוף רק הזביחה תהי' כאשר צויתיך כבר מאז בע"פ, ומזה מוכח דכל הלכות שחיטה נאמרה למשה בע"פ, ומאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, לא קאי כאשר צויתיך אלא על וזבחת מבקרך וצאנך וצבי ואיל כאשר צויתיך בהם. ולמאן דיליף משום הקישא שחיטה לעוף, א"כ גם עוף בכלל כאשר צויתיך, והכי קאמר הש"ס מדאמר רבי מכאשר צויתיך שנצטוה גם על רוב א' בעוף ש"מ דאית לי' שום הקישא דיש שחיטה לעוף מה"ת:

ואמר א' מן התלמידי' דאי אית לי' רבי חד מהנך הקישא דלעיל א"כ מאותו ההיקש בעצמו מבואר דסגי בעוף בסי' א' דלבר קפרא מדסמיך גבי דגים ולת"ק דר"א מדכתיב זאת וא"כ למה לי הל"מ לרוב א' בעוף, ודוחק לומר דהל"מ שיהי' רובו כמוהו א"כ סתם ה"ל למימר שנצטוה משה על רובו של א' כמוהו ומ"ט פרט א' בעוף וב' בבהמה, וגם דוחק לומר דאית לי' הקישא דזאת תורת אלא דלית לי' מיעוטא דזאת וכמ"ש תו' ד"ה דרש וכו' זהו מאד דוחק, אע"כ מוכח דרבי אית לי' שחיטה לעוף מהקישא דוכי יצוד ציד חיה או עוף כמר בר רב אשי לקמן ר"פ כיסוי הדם וכפסק הרמב"ם ומהטעם שכתבתי לעיל בביאור, ויפה כיוון:

בתוס' בד"ה תהני ליה סכין וכו' הך פירכא ליתא לדר' יוסי א"נ וקצת קשה א"כ מאי מותיב לר"י ב"פ והלא בידו לתרץ הא מני ר' יוסי היא. ונראה משום דזה הוא משנה בזבחים בפרק חטאת העוף (דף סח ע"א) ושוב תכף אח"ז משנה דמלק ונמצאת טרפה וכו' (בדף סט ע"א) ושם פלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ אינו מטמא ולר"י מטמא ומדלא פליג ר"מ ברישא מכלל דשם גם ר"מ מודה שמטמא וא"כ מוכח מר"מ שיש שחיטה לעוף דאל"כ גם מליקתו בסכין הוא דבר המכשירו באכילה ומטהר טרפתו. והתוספות לא כתבו אלא דקושיא זו תהני ליה סכין לא שייך לר' יוסי. ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דלפי מ"ש לעיל דאי אין שחיטה לעוף לא שייך למימר דיו בבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה שהרי א"כ מפרך ק"ו שאין בעוף שחיטה כלל עיין לעיל במ"ש בתוס' בד"ה באיזו תורה וא"כ איך כתבו התוס' דלר' יוסי ליתא הך פירכא והא ממילא מוכח מזה דיש שחיטה לעוף:

ואולי באמת כן כוונת התוספות דהך פירכא ליתא לדר' יוסי וגם לר' יוסי בלא"ה אין צריך להך הוכחה דמדאמר ר' יוסי שחיטה מטהרת ולא מליקה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף אי נמי דלעיל כתבתי דיש לומר דס"ל להך תנא דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אבל לר' יוסי איכא למימר דס"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו וא"כ ליכא לר' יוסי הוכחה כלל דס"ל יש שחיטה לעוף ואתיין דברי התוס' כאן כפשטן:

ואמנם אחר הישוב הנכון נלע"ד דאי אין שחיטה לעוף אם לאו מתורת מפרך ק"ו אתינן אלא דבלא"ה לא שייך למימר דיו כבהמה ושחיטה מטהר ולא מליקה דכיון דנחירתו זו היא שחיטתו לא שייך לחלק כלל בין שחיטה לנחירה ותדע דאל"כ קשה לר' יוסי דאמר דיו כבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה א"כ אף שחיטה לא תטהר בעוף מידי טרפה אלא שחיטת שני סימנין דדיו כבהמה וכי תימא הכי נמי א"כ קשה הרי אנן קיי"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו דהרי קיי"ל כרבנן דר' טרפון במס' ב"ק (דף כה) ומשונה קרן בחצר הניזק חצי נזק משלם וא"כ הכי נמי דלא תהא שחיטת עוף מטהר טרפתו כי אם בשני סימנין והרי הרמב"ם פסק בפ"ג מאה"ט הלכה י"ב עוף שנטרף ונשחט שחיטה כשרה שחיטתו מטהרתו ומדסתם וכתב שחיטה כשרה א"כ היינו סימן אחד כדין שחיטה כשרה של עוף והרי איהו פסק שם כר' יוסי דאמרינן דיו עיין שם שסיים שאם נמלק אין מליקתו מטהרתו אלא ודאי כיון דבעוף סימן א' הוא שחיטתו לא שייך לומר כלל דיו כבהמה וב' סימנין מטהרין הכי נמי אם אין שחיטה לעוף ונחירתו זו שחיטתו לא שייך דיו כלל ולר' יוסי ודאי יש שחיטה לעוף ובמסקנא דאמר מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר הוה מצי למימר ר' יוסי היא אלא דמייתי רבי דמיירי בשחיטת עוף גופי':

שם בד"ה רבי וכו' ה"מ למימר בר קפרא היא וכו' וכבר כתבתי לעיל טעם נכון דלא הוה מצי למימר ב"ק היא:

שם בגמרא מה פה"מ בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. הנה קשיא לי לר"א הקפר דיליף שחיטת חיה בהיקש מבהמה וכן לתנא דלעיל באיזה תורה שוותה וכו' דיליף עוף בשחיטה בהיקש מבהמה הנה לרש"י דס"ל במס' שבת (דף קלב ע"א) בד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' ואין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות עכ"ל רש"י וא"כ לדעת רש"י ק"ו לאו דוקא אלא כל הי"ג מדות אין דנין מהלכה א"כ מנ"ל שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בחי' ועוף שהרי בבהמה גופיה לא כתיבא רק הלכה כדלעיל בסוגיא (דף כז ע"א) ואיך נילף מיניה בהיקש לחי' או לעוף לכל מר כדאית ליה אם לא נימא דס"ל לרש"י כדעת הגר"ש שהביא בספר מדות אהרן דהיקש אינו בכלל י"ג מדות דהיקש הוה כמפורש בכתוב ונלע"ד כיון דילפינן גוף השחיטה דמפורש בבהמה וזבחת או ושחט וילפינן גוף השחיטה בהיקש לחיה ועוף ממילא ילפינן כל פרטי השחיטה בהיקש הזה אף שהפרטים גם בבהמה לא ידעינן רק מהלכה:

שם בגמרא דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. והנה בעמוד ב' מקשה בגמרא על רב דאמר מחצה כרוב תנן חצי אחד בעוף וכו' וכתב מהרש"א לקמן (דף כט ע"א) בתוס' בד"ה אבל בחולין וכו' והא דקתני חצי אחד בעוף היינו סיפא דאיירי בקדשים וכתב מהרש"א ולעיל דפרכינן מהאי דחצי אחד בעוף למ"ד מחצה כרוב ולא משנינן דהיינו בקדשים דלדם צריך דא"כ לא הוה משמע רובו דסיפא כרובו דרישא עכ"ל וא"כ איך רוצה לחלק בין קדשים לחולין דא"כ רוב אחד דסיפא היינו אפילו קנה ואחד דרישא היינו וושט ואין סיפא דומיא דרישא. יש לומר דאחד דסיפא היינו כל אחד ואחד דהרי מיירי גם בעולה כדמסיק לקמן (דף כט ע"א):

דף כ״ח ע״א גמר׳, הוא דאמר כי האי תנא, דתני׳ ר״א הקפר ברבי אומר, מה ת״ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו׳, מה פסה״מ בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה וכו׳, עיין לעיל י״ז ע״א דקאמר שם בשלמא לר״ע היינו דכתיב אך כאשר יאכל וכו׳, ופרש״י וז״ל ״אך כאשר יאכל עכשיו צבי ואיל בטומאה, (ר״ל דהא לא בעי שחיטה), כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ, שאע״פ שאני מטעינן שחיטה לחולין כשתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו, אין צריכין לאכול בטהרת הקודש, אלא כצבי ואיל של עכשיו, שהטמא והטהור יאכלו בקערה אחת״ עכ״ל הרי דצבי ואיל דהאי קרא בצבי ואיל שבמדבר מיירי דלא טעון שחיטה, אבל מה שמקיש הכא צבי ואיל לפסה״מ, היינו צבי ואיל של אחר כניסתן לארץ, לפסה״מ של אחר כניסתן, כי פסה״מ במדבר ג״כ לא היו בשחיטה אלא בנחירה וכמש״כ התוס׳ שם ד״ה ר״ע, ויל״י בזה מה דקשה, דלפי הגמ׳ דילן, דקרא דוזבחת בפסה״מ מדבר וכמש״כ רש״י כאן, שחיטה בחולין גרידא מנ״ל, אלא דלפי הנ״ל, שוב ילפינן בקר וצאן של חולין מצבי ואיל, דכמו דצבי ואיל טעין שחיטה לאחר כניסתן, כן גם בקר וצאן של חולין, כי היקש זה דרשה גמורה היא, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ רבי היא דתני׳ רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטווה משה וכו׳, הנה יש להעיר הרבה על האי מימרא דרבי.

א׳ למה לא נפרש כפשוטא דכאשר צויתיך בקדשים, דהרי כבר נצטוו על השחיטה בקדשים, כדכתיב ושחט את בן הבקר, והרמב״ן עה״ת כתב באמת, דכן הוא העיקר, וכן נשנה בספרי, וק״ז בעהחת״ס כתב דרוב התנאים חולקים בזה על רבי, ומפרשים כאשר צויתיך בקדשים ואני אומר אם כן הוא איך הביאו הרמב״ם האי רבי וכן הטור מביאו בריש הל׳ שחיטה, וכל הדין דיש שחיטה לעוף מן התורה, הלא אין לו סמך אחר רק האי ברייתא דרבי, כאשר תראה בביאורינו בפתיחה ואיך נאמר דפירושו בקרא רחוק ודחוק, ורוב התנאים חולקין עליו, ואנן מ״מ על האי דרשה קסמכינן.

ב׳ למה השמיט רבי עיקר הל׳ שחיטה שהוא, מה דאמר שמואל לעיל דף ט׳ ע״א שהיי׳ דרסה חלדה הגרמה ועיקור, ומציין להל׳ שחיטה קנה ושט ורוב א׳ בעוף ורוב ב׳ בבהמה שהוא ג״כ הלכ׳ נחירה לדעת רש״י ותוס׳, דגם נחירה בעינן בסימנים, ומסתמא בעינן שיעור, כמה מן הסימנים צריך לנחור.

ג׳ איך מכניס בקרא דכאשר צויתיך, דקאי מפורש אבקר וצאן, גם עוף דלא נזכר כלל בקרא, והתוס׳ הרגישו בקושי׳ עצומה הלזו, ורוצים לתרצה ע״י שדרשו רשומות וגמטרי׳ של כאשר, ואיה מצינן בכל הש״ס שמצוה ולאו דאוריית׳, יהי׳ נבנה על גמטרי׳ מושכלת כזו.

ד׳ קושי׳ תוס׳ על הגמר׳, למה לא הביא בר קפרא דלעיל, דדרש מזאת תורת הבהמה והעוף דהטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, ומה דלא הקשו דהוומ״ל דתנא דברייתא דלעיל הוא, דלמד מזאת תורת הבהמה והעוף, דאתא לומר מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, הוא משום דשם סתמא נשנית ולא נזכר שם התנא, אבל באמת הקושי׳ על הגמ׳ יותר עצומה, דמה פריך מאן תנא דפליג עלי׳ דר״א הקפר, כיון דכבר הביא לעיל כמה תנאים, דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה, ואם רוצה לידע שם האי תנא מי הוא הי׳ לו לפרוך הכי מאן האי תנא דדרש לעיל זאת תורת הבהמה והעוף, ועל זה לא הי׳ מצי לתרץ רבי היא דהרי רבי ע״כ לא דרש האי דרשה, דהרי תולה עיקר שחיטת עוף בהלכה ובקרא דכאשר צויתיך, וגם הלשון מאן תנא דפליג אר״א הקפר משמע כאלו עדיין לא ידע שום משנה וברייתא, דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה דאל״כ הוול״ל ״מאן האי תנא״ ולא ״מאן תנא״ פתרון של כל אלו החומרות תמצא בפתיחה בעיקר א׳, ולא אכפול כאן הדברים מפני גודל האריכות ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ראב״א אמר וושט ולא קנה, מכאן נראה ראי׳ ברורה, לדעת הרמב״ם ז״ל דלכתחלה גם מה״ת בעינן שנים בעוף, דאי כדעת רש״י דמה״ת גם לכתחלה סגי באחד, א״כ לראב״א דהאי אחד המיוחד קאמר וושט ולא קנה, הרי דקנה כעוף אינו בתורת שחיטה כלל, ואיך לא יופסל השחיטה בעוף, אם שחט הקנה תחלה כדרך רוב השחיטות, הלא עשה מעשה טרפות בקנה קודם שהגיע לושט, ואיך לא אשתמט תנא לראב״א להזהיר שלא לשחוט הקנה קודם ששחט את הושט, אלא דכבר כתבתי לעיל דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה כל המעכב המעכב בשחיטה דגם לרש״י דסגי בסי׳ אחד אפילו לכתחלה, מ״מ שייכים שניהם יחד נמי לשחיטה, א״כ גם לראב״א צריך לדחוק כן לדעת רש״י, דלא מסתבר כלל לומר דשחיטת בהמה תופסל בעוף, וכן מוכח מרש״י ד״ה לא בבהמה שכתב ״כלומר הא אפילו בבהמה קאמר וכו׳״ עכ״ל ואם נאמר דמיפסל בעוף אם שחט הקנה תחילה, לא היה מקום להאי כלומר דאדרבה דוקא בבהמה מיירי דאילו בעוף מיפסל בשחיטת הקנה תחלה, אלא ודאי כדאמרן, אלא דשיטת רש״י דחוקה היא, לומר אע״פ דאין צריך קנה אפילו לכתחלה לא, מ״מ שייך לשחיטה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אתא כי ממסמס קועי׳ דמא, פ״ה וכו׳ א״נ לענין ספק דרוסה, אפילו לא האדימו הסי׳ אלא משהו טרפה, כדאמר לקמן דגרגרת דרוסתו במשהו, דזיהרא מיקלא קלי׳ עכ״ל, הא דהאריכו התוס׳ לבאר דדרוסה פוסל בגרגרת במשהו, ולא סגי להו בפשיטות, דאי משום כלבא וקני׳ בעינן דוקא נקב, אבל האדים אינו פוסל כלל, אבל אי איכא חשש דרוסה, אז האדים בלא נקב נמי פוסל, משום דכל שהאדים גם לענין נקב אין לו בדיקה מאותו מקום שהאדים, לכך הוצרכו לומר דמ״מ הנפקותא הוא בגרגרת דנקב משהו אינו פוסל, אבל האדים בדרוסה פוסל במשהו ודו״ק.

(כח א תוספות) ד"ה רבי היא וכו' הוה מצי למימר בר קפרא היא וכו'.—דע שכבר הוכחנו (בדברינו על סה"ד ע' ר' אלעזר הקפר) דר' אלעזר הקפר הוא עצמו בר קפרא. ולפ"ז אין מקום לדברי התוס'.

(שם תוספות) ד"ה אתא וכו' שיש חולי שיאדים וכו'.—עי' מה שפקפק על זה מהרש"א, ומלבד זה תמוה: וכי להוסיף על הטרפות יש (עי' לקמן נד א)? והרי לא מנו חכמים את הטרפות כמוני פטמים (עי' תרומות פי"א מ"ב)! ואילו היה חולי כזה לא היו חכמים משתמטים מלמנותה.

דין דשחיטת אחד בעוף היינו או קנה או ושט ודין עוף שצוארו נקרע ומלוכלך בדם אם ראינו חתול רודף אחריו דהוי ספק דרוסה אז בדקינן תחילה הקנה מבחוץ, ושוחטי' הקנה לבד ואח"כ הופכין הושט ובודקים מבפנים כי א"א לבדוק הושט מבחוץ וגם ס"ד דבהמה שצוארה מלוכלך ונקרע אין לה תקנה אבל אם אינו ס"ד אלא חשש נקובה א"צ בדיקה כלל מן הדין אלא שלחומר' בדקינן לכתחילה ולכן אם חשש הנקב במקום ידוע וליכא ס"ד אז שחטינן למעלה או למטה מאותו המקום ואח"כ בדקינן לה והיכא דליכא מקום ידוע בין בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקי' הבהמה לאחר שחיט' ומהפכי' לושט:

פיסקא השוחט א' בעוף איתמר ר"נ אמר או ושט או קנה אחד סתמא קתני רב אדא ב"א אמר ושט ולא קנה מאי א' מיוחד שבסימנים דהיינו ושט שכל חיות תלויה בו והלכה כר"נ דהא ההוא בר אזוזא דהוה בי רבה אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דילמא במקום נקב קא שחיט נבדקיה והדר נשחטיה האמר רבה ושט אין לו בדיקה אלא מבפני' א"ל ר"י בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוה לושט וליבדקיה אמ' רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר"י אלמא אח' דקאמר או האי או האי רש"י פי' דאיירי בספק ניקב בקוץ ואפ"ה אמרי' ושט אין לו בדיקה מבחוץ ור"יבא פי' דאיירי בספ' דרוס' כגון שראו חתול רודף אחריו שאז אין אדמומית הארס ניכר מבחוץ אבל מן הסתם דלא תלינן בדרוסה אלא בקנה או בכלבא כדאיתא בפ' א"ט יש לו בדיקה מבחוץ ולא עוד (אלא) אפילו בדיקה לא בעי דלא חיישינן לנקיבת סימנים או לשאר נקיבות כ"א בדרוסה והשתא ניחא הא דקאמר רבה בפ' א"ט ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפני' למאי נ"מ לס"ד ולא קאמר לספק נקובה וכ"ד הסמ"ג והרא"ש וכל הצרפתי' דיש בדיקה לושט מבחוץ דעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן בפ' א"ט דלאו דוקא ס"ד קאמר והנה ר' ירוחם כתב כי הגאונים מסכימים לדברי רש"י וכן עיקר ע"כ ואינני כדאי להכריע אלו הייתי רוצה להכריע הייתי אומר דמן הסתם אין לו בדיקה מבחוץ אבל נקב במקום ידוע יש לו בדיקה אף לושט וכ"מש הר"ן שיש מחלקים בזה וכן הטור אלא ראוי להסכים עם הגאונים משום דבלא"ה אין אנו בקיאי' כ"כ בבדיקה וכ"כ הא"ז שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט וכל עוף דאתא לקמן כי ממסמס קועי' דמא אני אוסרו ע"כ וא"ל אמאי לא נעשה כדברי התלמוד דלישחטי' לקנה והדר נהפכיה לושט דיש לו שפי' בדיק' מבפנים ואף לדע' ה"ג שכתבו בזמן הזה דלא בדקינן היינו לעניין ס"ד ונפולה שבדיקתה קשה וכמ"ש לקמן אי"ה בפ' א"ט סי' ס"ו אבל בבדיק' הושט ודאי מהני בדיקה מבפנים אלא שמ"מ נראה שקשה בדיקת הקנה שעדיין העוף בחיים כי צריך להפריד העור ממנו בעיינו בו ואיכא למיחש שלא יקרע הסימנים בהפרידו העור מעליו אם לא שנקרע כבר העור מעצמו שיכול לעיין שפיר אם נפסק הגרגרת וכן פירש"י ממסמס מלוכלך צוארו בדם שנקרע צווארו ע"כ ועוד אומר אני נהי דפליגי גאונים בבדיקת הושט מבחוץ לעניין נקב אפילו במקו' ידוע מ"מ היכא שידע מקום המכה אזי ישחוט למעלה או למטה ויהפכה לושט ויבדוק אם יש בו נקב דשפיר נבדק מבפנים כה"ג לכ"ע ואף בבהמה כן ונהי דגבי דרוסה לא שרינן כה"ג לכמה רבוותא משום דלא שייך לידע מקום הדריסה דשמא אף למעלה ממקו' המלוכלך דרס ג"כ בצפרניו כדרך הדורסים אבל היכא דליכ' למיחש לדרסה אלא לנקובת קנה למה לן למיחש יותר ממקו' המכה וכ"פ בסמ"ק בדומה ליה ובעיקר הדין שכתב רש"י דמצריכים בדיקא אף לנקובה כי ממסמס קועי' דמא בלא ס"ד ואין חילוק ביניהם אלא דבס"ד מצריכים בדיקה נגד כל חלל הגוף אע"ג דליכא ריעותא אלא כנגד סימנים ונ"מ לעניין קנה דגבי נקב בעי' גבי פסיקת הגרגרת ברובו ולעניין דרוסה אפילו האדימו הסימנים במשהו אפילו בגרגרת דזיהרא מקלי קלי ליה ל"כ לי כלל כפירש"י מדמקשי' לקמן בפ' א"ט ההוא בר אווזא דהוו בי רב אשי על לגבי קניא נפק אתא כי ממסמס (קועיה דמא) אמר ר"א לא אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימ' קניא והשתא לפירש"י לא היה מתיר ר"א מה שתלינן בקניא אלא דסגי ליה בבדיקת הסימנים וכעובדא דהכא ליבדקיה לקנה והדר לבדקיה לושט והכ' חסר מן הספר ועוד אין שום חידוש בההוא עובדא טפי מעובדא דהכא ולמאי הדר כתביה בעל התלמוד האי עובדא בפרט מאחר דצריכין אנו לסמוך בעיקר הדין בעובדא דאייתי' הכא א"כ אין בו תועלת כלל אלא בוודאי האי עובדא איירי שהתיר ר"א בלא בדיקה מאחר דאין כאן ס"ד לא חיישינן לנקיבה כלל וכמ"ש רי"בא וכן עיקר אלא שלא מלאני לבי להקל לכתחילה בלי בדיקה ומ"מ שמעינן מהאי מילת' דעובדא דהכא איירי בס"ד אלמא דלא מהני בדיקה בס"ד גבי בהמה לא בעוף ולא כדע' רש"י דלקמן בפ' א"ט סי' ד' ולפי מ"ש דאין אנו צריכין בדיקה לספק נקובה אלא לחומרא בעלמא א"כ היכא דיש חשש נקובה במקום ידוע וליכא ס"ד אז שחטינן למעלה או למטה מאות' המקו' ואח"כ בדקינן והיכ' דליכא מקום ידוע בין בעוף בין בבהמה סגי במה שבדקינן לאחר שחיטה ומהפכינן לושט ולא חיישינן (שמא) במקום נקב קא שחיט דהא מן הדין אפי' בדיקה לא בעי כדפרי' א"כ נהי דבדקינן לחומרא מ"מ לא חיישינן לחששא רחוקה לומר במקום נקב קא שחיט: