הערות

^[219] כך כתב רש"י. והקשה המהר"ם, הלוא יש לחלק בין בעית אילפא לבעית רבי זירא, ולומר שסברת רבא שפשט את בעית אילפא אמורה רק בבעית אילפא לפי ששם העובר ניתר על ידי הסימנים, אבל בבעית רבי זירא שהיא על כל הבהמה - אין סברא זו! ותירץ, שרבא מוכיח, שסברא זו, שכיון שיש חילוק בין הסימנים לכן אין מועילה השחיטה כלל, לא קיימת. שאם כן היה לנו לאסור את העובר עצמו, וכיון שכן נפשטת גם בעית רבי זירא.

^[220] לפי שיטת רש"י, לא מצאנו אמורא שחלק על ריש לקיש, ולא נחלקו רבא ורבי זירא אלא בטעמו של ריש לקיש, ונשאר הדבר בספק אם חזר בו רבי זירא או לא. ולענין הלכה יש לפסוק כרבא, שאם שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה - כשרה מטעם שריאה מנחא בדיקולא, אבל אם שחט את הקנה וניקבו בני מעיים - טריפה, לפי שיש טרפה לחצי חיות. וכן פסקו בעל המאור והרשב"א. [תורת הבית בית ב' שער ג' כ"ט ב]. אמנם לפי התוספות, רבי זירא בבעייתו חולק על ריש לקיש ומטריף במקום שריש לקיש הכשיר, ואין הכרח שחזר בו מבעייתו. [עיין בהערות 216 ו- 217]. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו להחמיר כרבי זירא. וכן פסקו הטור והשו"ע יור"ד סימן כ"ו ס' ב.

^[221] לדעת רש"י, איסור זה הוא מדרבנן, והלימוד מ"לא תאכלו על הדם" הוא אסמכתא. [לקמן קכ"א ב ד"ה וממתין]. ולדעת הרמב"ם, איסור זה הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו מפני שזה לאו שבכללות. [פ"א מהלכות שחיטה ה"ב ועי"ש בלחם משנה].

^[222] רש"י כתב: "אין מזמנים עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה". וכתב המהר"ם כי מה שדחק את רש"י לומר שהאיסור הוא משום ריאה ולא משום בני מעיים עצמם, משום שלפעמים הבהמה מתה מיד אחרי ששוחטים שני סימנים, ואז אין בבני מעיים איסור אבר מן החי לבני נח. אבל ריאה שתלויה בקנה הנשחט ראשון, ולעולם היא כמונחת בדיקולא לפני המיתה, היא אסורה לבני נח תמיד.

^[223] אין כוונת הגמרא לומר שבן נח מצווה על נחירה, שהרי לא מצאנו בשום מקום שנצטוו על הנחירה, ואילו היו מצווים על הנחירה, אז היינו אומרים שנחירתן זו היא שחיטתם, ולא צריך שהבהמה תמות כדי להתיר להם איסור אבר מן החי. ועיין בתוספות צא א ד"ה כמאן. ראש יוסף.

^[224] במסכת סנהדרין הגמרא מביאה את דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשה הגמרא: אדרבה, מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומתרצת הגמרא: ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. [סנהדרין נט א].

^[225] כתב הרשב"א, שכעין זה יש במסכת סנהדרין. הגמרא שם מקשה על הכלל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ממה שיפת תואר מותרת לישראל ואסורה לעכו"ם. ומתרצת הגמרא שעכו"ם אינם בני כיבוש, ואין אצלם מציאות של היתר יפת תואר. ולמסקנת הגמרא כאן אומרים "ליכא מידי דלישראל שרי" ומתירים לבן נח בשר שפירש מהבהמה אחרי השחיטה. והקשו התוספות, במה זה שונה מיפת תואר שלא אומרים בה "ליכא מידי", ולא מתרצים קושיא זו. [תוד"ה אחד].

^[226] בשר שרוצים לבשלו, צריך להדיחו ולמולחו ולהדיחו. [לקמן קיג א]. וכתבו התוספות, שאם מדובר כאן כשמבשלו, צריך להדיח אף לפני המליחה. עוד כתבו תוספות, שאפשר שמדובר כאן כשרוצה לצלות, ואף שכל בשר לא צריך למלוח לפני הצליה, בשר זה שנחתך לפני שתצא נפשה של הבהמה יש בו הרבה דם וצריך מליחה אף לצלי. [תוד"ה מולחו]. והר"ן דחה את האפשרות שמדובר כאן ברוצה לבשל, שאם כן, אין צריך להמתין עד שתצא נפשה, כי לא יספיק לבשל עד שתצא נפשה.

^[227] כך כתב רש"י בפרק העור והרוטב. [לקמן קכא ב] ומסביר רש"י, שמפני שלא הספיק הדם לצאת מבית השחיטה, צריך למולחו ולהדיחו יותר מכל בשר.

^[228] התבואות שור דן, האם לעכו"ם מותר לאכול מהחתיכה אף קודם שתצא נפשה של הבהמה, שהרי הוא לא מוזהר על "לא תאכלו על הדם", או שאסור לו, שהרי היה ראוי לאסור לעכו"ם חתיכה זו משום אבר מן החי, אלא שאנו מתירים משום "ליכא מידי דלישראל שרי" וכיון שעד שתצא נפשה אין היתר לישראל, אף לעכו"ם אסור. [תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ד'].

^[229] הרמב"ם כתב: אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנים, הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי. [פ"ט מהלכות מלכים הי"ג]. והרשב"א תמה על הרמב"ם ממסקנת הגמרא כאן, שמתירים לעכו"ם על ידי שחיטת ישראל. המהרש"ל מתרץ, שיש לחלק בין ישראל ששוחט בהמה שלו שמתוך שהיא מותרת לו היא מותרת לעכו"ם, לבין ישראל ששוחט בהמה של עכו"ם לצורכו שאז הולכים אחרי גדרי האיסור שיש לעכו"ם. [יש"ש סימן י"ז]. והפרי חדש חלק עליו. [יור"ד סימן כ"ז ס"ק א'].

^[230] דין זה נאמר בבהמה שנשחטה כדין, ואפילו אם היא טרפה, מותר להאכיל ממנה לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, מפני שאיסור אבר מן החי הותר לישראל על ידי השחיטה. אבל אם נשחטה שלא כדין, אסור להאכיל לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, שהרי אף לישראל לא הותר איסור אבר מן החי על ידי שחיטה זו. וכתב הרשב"א, שלכן אסור לתת לעכו"ם בני מעיים של בהמה שנשחטה שלא כדין, שהרי הם כמונחים בדיקולא קודם המיתה, ולא חל עליהם היתר שחיטה. [תורת הבית בית ב' שער ג' דף כ"ט ב]. ועיין בהערה 220 שהבאנו מחלוקת ראשונים להלכה, בשחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, האם אנו פוסקים שריאה נחשבת כמונחת בדיקולא, ואין כאן איסור טרפה כדעת ריש לקיש. וכתב הפרי חדש, שהרשב"א לשיטתו שפסק כריש לקיש שאומרים "ריאה כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לפי מה שפסקו רוב הפוסקים שלא כריש לקיש, מותר לתת בני מעיים של נבלה לעכו"ם. [יור"ד סימן כ"ז ס"ק א']. והתבואות שור חולק עליו ואומר, שלענין המחלוקת בטריפה אנו פוסקים לחומרא בדאורייתא כרבי זירא ולא אומרים "כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לענין להקל באיסור אבר מן החי אין הלכה כרבי זירא אלא כריש לקיש. [תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ה']. ועיין עוד בתשובת רע"א שבסימן כ"ז ובשו"ת חת"ס יור"ד סימן י"ח.

^[231] כך מבאר הרמב"ם את חידוש המשנה. [פ"ד ממאכלות אסורות הי"ג]. וכתב החתם סופר, שמשמע מלשון הרמב"ם שאפילו אם לא פירכסו - מותרים, ואין דינם כדין המסוכנת שאם לא פירכסה - אסורה.

^[232] כך מפרשים הרשב"א ותוספות הרא"ש את חידוש המשנה. והרא"ש אומר, שהיה מקום לפרש את מה שכתוב בתורה "אשר יאכל, וכסהו בעפר", מתי יאכל? רק אחרי שיכסה בעפר. והמשנה מחדשת שאין אומרים כן. ועיין ש"ך יור"ד סימן כ"ח ס"ק ל'.

^[233] מבואר בגמרא שהמשנה מדברת בחולין. והגמרא מקשה כיצד חולין מקבלים טומאה מידים מסואבות, והלוא ידים הן שניות, ואין שני עושה שלישי בחולין? ומתרצת מה שמתרצת. וצריך ביאור, מה בכך שהבשר טמא, והרי אין איסור לאכול חולין טמאים! וקשה לומר שדין המשנה נאמר לגבי פרושים שאוכלים חולין בטהרה. ומפרש הרא"ש, שמדובר במי שרוצה לאכול תרומה וקדשים אחרי שיאכל בשר זה, שאם היה הבשר טמא היה אוכלו נטמא בטומאת הגויה ואסור באכילת תרומה וקדשים. [תוס' הרא"ש ד"ה אמאי] ועיין בהערה 303.

^[234] יש להבין, הלוא אין לאכול בשר בלי להדיח אותו מהדם, וההדחה תכשיר! וכתבו התוספות, שמדובר כשצולים את הבשר, ואז אין צורך להדיח אותו. ויש ראשונים החולקים וסוברים שצריך הדחה אף לצלי. [עיין ר"ן כאן ובשו"ע יור"ד סימן ע"ו ס' ב' ברמ"א]. עוד כתבו התוספות לתרץ, שמדובר כשהדיחו את הבשר במי פירות שאינם מכשירים. [תוד"ה ונאכלין] והרשב"א והר"ן כתבו שאפשר להעמיד באופן שהבשר הודח במי גשמים שלא מדעת האדם. ואומר החתם סופר, שעל אף שהמשקין מכשירים גם אם היה נוח לאדם בהם אחרי נפילתם, יש להעמיד כאן באופן שאחרי שהמים נתנגבו נודע שהודח הבשר, ואין כאן ניחותא בשעה שהמים על הבשר.

^[235] הרשב"ם בפירוש התורה כתב, שהתורה לא נתנה טומאה לאוכלים עד שהאדם יתקן אותם לצורך מאכל, ונתינת מים היא תחילת תיקונם לצורך אכילה. [ויקרא י"א ל"ד]. ולאור הדברים אלו יש להבין את דברי רבי שמעון.

^[236] הטעם שגזרו חכמים טומאה על סתם ידים הוא מפני שהידים עסקניות הן. [שבת יד א]. רש"י פירש בשם רבותיו שחוששים שמא נגעו בטומאה, ומקשה עליהם כמה קושיות. א. למה אינן נעשות ראשונות לטומאה, שמא נגעו באב הטומאה! ב. למה לא נגזור טומאה על כל הגוף מטעם זה! ג. לא תועיל להם נטילה אלא טבילה! ומפרש רש"י, שהידים עסקניות ונוגעות במקום טינופת, וגנאי לתרומה שתאכל בידים מלוכלכות, ולכן תקנו שסתם ידים יהיו שניות לטומאה ופוסלות תרומה. [רש"י שם ד"ה עסקניות].

^[237] לומדים דבר זה מהכתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" [דברים י"ב כ"ז] המשמעות היא שהבשר מותר באכילה רק אחרי שהדם נזרק. [רש"י].

^[238] לומדים הלכה זו מהפסוק "והבשר כל טהור יאכל בשר" [ויקרא ז' י"ט] המילה "והבשר" מיותרת ובאה לרבות עצים ולבונה. [רש"י].

^[239] כל הדרכים שיש בגמרא בתירוץ הקושיא תלויות במחלוקת תנאים. הרא"ש מקשה בשם רבו: מדוע לא נעמיד את המשנה בבשר הטבול במשקה, ואותו משקה נפל על הבשר שלא ברצון ולכן אינו מכשיר אותו, ואילו היה הדם מכשיר את הבשר, היה בשר החולין נטמא על ידי המשקין שהם נעשים לראשונים על ידי הידים, שכן הדין שהשני לטומאה מטמא משקין לעשותם ראשונים! הרא"ש מתרץ, שבשביל שהמשקה יכשיר. אין צורך שיפול על האוכל מרצון האדם, אלא די בזה שיצא המשקה מרצונו מהפרי - ביין ושמן או יתלש מרצונו מהמחובר - במים, וכל משקה שלא יצא ממקורו ברצון אינו מקבל טומאה כמו שאינו מכשיר. [תוספות רא"ש ד"ה בחולין].

^[240] רב נחמן לא בא לומר שדין המעשר כתרומה לכל דבר בדיני הטומאה, שכן זו הלכה פשוטה שטבול יום אסור לאכול תרומה ומותר לאכול מעשר שני, ודורשים את זה מהמקראות בפרק הערל [יבמות ע"ד ב]. וכתב הרמב"ן, שרב נחמן רצה לומר שיש שלישי במעשר רק מדרבנן.