והאיכא בהמה שנחתכה רגליה וכו' פירש"י מקום חבור השוק והירך שמפרקין אותו משם בשעת הפשט. עיין לקמן במתניתין קל"ד ע"ב איזהו הזרוע וכו' ועיין היטב ותדע כל ג' פרקים. ופרק הפרסאות עד מקום שנקרא קנעכ"ל בלא אינו מתחשב כלל אלא מהפרסאות עד ארכובה שקורין קני"א הוא אבר א' ונקרא רגל. ומשמע עד בוקא דאטמא שהוא במקום מושב הבעל חי עד שם יש ב' אברים מארכובה קני"א הנ"ל עד למעלה מחציו הוא אבר א' ונקרא שוק ושם יש ארכובה ואינו ניכר בחיי הבהמה עד שנפשט העור. אבל בגמל ניכר בחיותו כי יש שם קני"א בולט ומשם עד סוף האבר התקוע באלי' נקרא ירך. נמצא ג' אברים רגל שוק ירך. ורש"י סתר עצמו בתוך כדי דבור שכ' ארכובה מקום חבור השוק והירך והיינו ארכובה העליונה כעולא לקמן ע"ו ע"א ושוב כתב שמפרקין אותו משם בשעת הפשט שהוא חבור הרגל עם השוק ארכובה הנמכרת עם הראש וצ"ע אם לא נאמר דרש"י אשגירת לישנא דאדם נקט דגבי אדם נקרא רגל התחתון שוק והשני ירך כמ"ש תוס' מנחות ל"ז ע"א ד"ה קיבורת וכו' ומיהו אין ראי' מזרוע דבהמה לזרוע דאדם דהא שוק דאדם נמי לא הוה כשוק דבהמה וכו' ע"ש. ועדיין צ"ע:
בהמה שנחתכה וכו' וה"ה ניטלו צ"ה כמ"ש תוס' וכדמתרץ רשב"א היא דפליג אתרוויהו ומכשיר כמ"ש בת"ח שכ"כ בתוספתא. ולמסקנא הני תרתי דאפקת לא תפוק היינו חתיכת רגלים וגלודה. א"כ תקשי מצ"ה ובחי' ר"ן נדחק כיון ששניהם באבר א' לא חשיבונהי תרתי והיא דוחק אם לא נאמר כלישנא קמא דרב לקמן ע"ו ע"א דארכובה הנמכרת עם הראש וכשמואל שם ע"ו ע"ב דוקא נחתך אבל נשבר לא ופירש"י שם משום דהכא גידין קיימא עכ"ל ע"ש נמצא חתיכת הרגל משום גידין היא וא"ש אבל לרב דס"ל נשבר העצם אע"ג דגידין קיימין וכן נטלו גידין אע"ג דעצם קיים טרפה לא א"ש וכ"ש לעולא דס"ל נחתכו רגלי' היינו בארכובה העליונה ונטלו גידין בארכובה תחתונה בשולי העצם ההוא פשיטא דלא א"ש. מיהו עולא לית לי' לקותא דרכיש כמ"ש תוס' ד"ה הנך וכו' ואפיק לקותא ועייל ניטלה צ"ה. אך רכיש בר פפא משמי' דרב קאמר לקתה בכוליא לקמן נ"ה ע"א ורב ס"ל בנשבר עצם טרפה אעפ"י שהגידין קיימין א"כ אפי' לל"ק דרב דרכובה תחתונה קאמר מ"מ ה"ל תרי וצ"ל אפיק גלודה דפליגי ר"מ ורבנן ועייל ניטל צ"ה ועדיין צריך להתיישב:
ותנא דבי ר"י טרפה חי' ס"ל צע"ג מה עלה על דעת המקשן לענין מה אמר רשב"א יכולה לכוות ולחיות אם לא להכשיר הבהמה עכנלע"ד דהוה ס"ל דהיא ברייתא שנוי' ר"פ האשה בתרא וכ"כ חי' רשב"א שם דתוספתא דפא"ט משבשתא ולא נישנית שם הך דיכול לכוות אלא רשב"א מכשיר והש"ס מייתי ברישא ברייתא דהאשה בתרא דס"ל לר"ש בן אלעזר אין מעידין על המגויד משום שיכול לכוות ולחיות ומתניתין דמארכובה ולמעלה מעידין משום דמיא מרזו מכה. ומשו"ה הוה ס"ל דרשב"א נמי ס"ל שהוא טרפה רק הואיל וטרפה חי' בלי זמן קבוע א"כ שוב אין מעידין עליו מי יודע כמה שנים יחי'. עד שהוכרח לאתויי להדיא מתוספתא דפא"ט דרשב"א מכשיר מארכובה ולמעלה. ועיין ב"ש סי' י"ז סקצ"ז בשם כ"מ צ"ע בנדה כ"ד ע"ב מבואר עכ"פ בטרפות דארכובה גם אדם אינו חי' וע"ש מ"ש חלקת מחוקק סקנ"ט בשם ב"ח כמדומה לי נעלם מהם לשעה סוגיא דשמעתין רפא"ט. ומ"ש רש"י בשמעתין דרשב"א ס"ל טרפה חי' אעפ"י שחי' היינו סברת המקשן הי' כך ודחי לי' מדקתני בהדיא בתוספתא דפרקין רשב"א מכשיר. וה"ה דהו"מ למדחי' מברייתא דעינבל לקמן נ"ו ע"ב דס"ל לרשב"א בהדיא טרפה אינה חי' וא"כ האי דיכול לכוות ולחיות כשרה היא:
ועטא"ע סי' י"ז וז"ל וכ' הרמ"ה דוקא שראוהו מגויד בסכין המלובנת באור והה"נ בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ כדקאמר רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות אח"כ. אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דרשב"א וכן הלכה עכ"ל ולכאורה אין שחר לדבריו אלו מתחיל ברשב"א ומסיים כרבנן דרשב"א. ונראה כוונתו לפי מה שיש להבין משיטת רשב"א וריטב"א שם ביבמות דרשב"א לא אמר יכול לכוות ולחיות אלא במקום שאינו עושה טרפה דלברייתא דמגויד וגוסס שם מעידין משום דכל פצועי חרב מסוכן למות וכיון שאין עושין לו רפואה מיית ורשב"א ס"ל רפואתו קלה וחיישינן שיחי' אחרי נפלו אבל במקום שעושה טרפה אין שום סברא שיחי' ע"י כוואה. וא"כ צ"ל הא דפריך ומי מצית מוקמית כרשב"א והא תנן מארכובה ולמעלה תינשא וכו' ומאי קושי' הא במקום שעושה טרפה מודה רשב"א דלא מהני כוואה וצ"ל דסמיך אתוספתא דפא"ט דרשב"א ס"ל להדיא בהמה שנחתכו רגלי' כשרה וכיון שאינה טרפה יכול לכוות ולחיות ומשני מיא מרזו מכה. והשתא לפ"ז לדינא נראה להרמ"ה מגויד במקום שאינו עושה טרפה הלכה כרשב"א דלא כברייתא דמגויד וגוסס אלא יכול לכוות ולחיות ובמקום שעושה טרפה גם רשב"א מודה דלא מהני כוואה. אך חתיכת הרגל וה"ה ניטל צ"ה ס"ל דלא הוי טרפה וממילא הוה מהני לי' כוואה. על זה כתב אבל אם נחתכו גידי שוקיו ונכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עלי' דרשב"א ר"ל רבנן סתם משנה דבהמה המקשה כנלע"ד ולפ"ז צריך להגיה בדברי הרמ"ה שבטור במקום שכ' ולא נכוה צ"ל ואפי' נכוה אך בדקתי בטורים עם ב"י ושעם ב"ח ושעם הפרישה ובכולם נדפס ולא נכוה ואין מי שהרגיש בקושי' שבדבריו וצלע"ג:
ויען כי סוגיא דנחתכו רגלי' לא נישנית בפא"ט אלא פה דרך אגב ועיקרה בפ' בהמה המקשה ע"ו ע"א ע"כ אמרתי להעלות פה כל החי' על סדר סוגיא ההוא אשר חנני הי"ת:
בהמה שנחתכו רגלי' וכו' וכן שניטלו צו"ה. רשב"א בתה"א וכן במשמרת הבית משמע לי' דמשו"ה לא תנן נחתכו צו"ה שאין הסכנה מחמת חתיכתן אלא מחמת שהם נטולים ע"כ אפי' נחתך הרגל למעלה באופן שעי"ז הם נטולים ממילא בלי שום נגיעה בצו"ה טרפה וזה היא שהקשה ר"נ אבר שחי' ממנה מוטל באשפה וכו' ולא שייך תי' של עולא חותכה מכאן ומתה ע"ש:
והראב"ד פ"ח משחיטה ה' י"ו כ' דמשו"ה נקט נטולה שאפי' אינם נחתכים אלא מעוקרים מערקום ונתקפלו ותלוים במקורם מ"מ טרפה והכ"מ כ' שאין זה אמת לדינא כיון ששואבים חיותם ממקורם בבשר אין הפסד במה שנעקרו יממקומם בערקום. ודבריו צ"ע א"כ משכחת לי' טרפות בנחתך עצם בלי צו"ה כגון שצו"ה לא נסתלקו אלא תלוים במקורם בבשר. וחתיכת צו"ה בלי חתיכת עצם והם ב' מיני טרפות ומאי פריך עולא לר' יהודא וכן שנטלו צו"ה קתני. וצ"ע לכאורה. וצ"ל הא דפשיטא להרב"י דעיקר חיותן של צו"ה מהבשר ולא מהעצם שהם דבוקים בו היינו משום דרמב"ם פסק כעולא ארכובה עליונה אבל בהתחתונה אין שום דין טרפות משו"ה פשיטא לי' דאין חיות הגידין תלוים בעצם יבש. אבל עולא פריך לר' יהודא דס"ל טרפות תלוי' בעצם ההיא. א"כ חיות תלוי בו א"כ פשיטא שחיות הגידין ג"כ מעצם ההיא וכשנתקו ונקפלו הי' ראוים להיות טרפה ושפיר פריך עולא לר' יהודא אמר רב. ועיין ש"ך רס"י נ"ו ולפמ"ש למאי דקיי"ל כלישנא קמא דרב גם הרב"י מודה דנקפלו ממקומם טרפה כנ"ל וק"ל:
וברמב"ם שם מבואר דחסרים צו"ה היינו שנבראו כך מתחלת ברייתן כשרה דוקא נטולה אחרי שכבר הי' אבל נברא חסר כשר וקשה מאי פריך עולא הא משכחת חתוכת הרגל בבהמה חסרת צו"ה וקמ"ל דאפ"ה טרפה מטעם עצם עצמו בלי גידים. והנה לקמן כ' תוס' למאי דקיי"ל נשבר הוה כנחתך מ"ט נקט נחתך משום רבותא דסיפא דלמטה מארכובה אפי' נחתך כשר. וצ"ע איך אפשר למטעי למטה מארכובה נחתך פסול ונשבר כשר יאמרו אבר מוטל באשפה אי נחתך פסול ע"כ חיות תלוי בי' דהרי למטה מארכובה תחתונה אין שם צו"ה ואי אפ"ה נחתך טרפה ע"כ חיות תלוי בעצם עצמו ואיך יהי' נשבר כשר אבר שחיות תלוי בו מוטל באשפה וכו' נמצא ליכא למטעי בסיפא כלל. אבל השתא דתנן ברישא נחתך איכא שפיר למטעי בלמעלה מארכובה נחתך טרפה לא משום עצמו אלא משום גידים אבל נשבר כשר כיון שהגידים קיימים וכן פירש"י להדיא לקמן בדשמואל ע"ו ע"ב ד"ה ולשמואל וכו' משום דהכא גידין קיימא עכ"ל ע"ש וא"כ ק' ליתני נשברו. מיהו לעולא וללישנא בתרא דרב לק"מ דשפיר י"ל דאי תני נשברו ה"א למטה מארכובה עליונה דכשרה בנשברה דאיתנהו לגידים אבל נחתכו ליתנהו לגידים ה"א דטרפה אבל לל"ק דרבה דארכובה תחתונה היא הרגל שאין שם גידין ק' כנ"ל. וצ"ל ללישנא קמא דרב ס"ל כשמואל דנשבר כשר ורב לקמן דפוסל בנשבר כלישנא בתרא דרב וכפסק הרי"ף והרמב"ם כלישנא בתרא אבל לישנא קמא דרב ס"ל נשבר כשר וכפירש"י דכל טעם חתיכת עצם למעלה מארכובה תחתונה משום גידים כך צ"ל ולפ"ז לר' יהודא אי נבראה חסירת הגידין אין הפסדתו בחתיכת עצם ושפיר הקשה עולא לרב יהודא הא וכן ניטל צו"ה קתני. ולפ"ז הא דאמר רב יהודא בלא צ"ה היינו דס"ל שבורה פסול ונברא חסר פסול ודחק לי' עולא והא נחתכה קתני ולא נשברה ש"מ נשברה כשר לדידך וכמ"ש לעיל וא"כ למסקנא ס"ל לל"ק נשברה כשר וכנ"ל:
והנה כל זה כתבתי לפי מ"ש ראב"ד בדעת הרמב"ם דבבהמה אין צו"ה ברגל התחתון ומ"ש רמב"ם פ"ח הל' י"ג צו"ה הן בבהמה וחי' למעלה מן העקב. נ"ל דהראב"ד גרס למעלה מן הערקוב ודלא כמו שנדחק כ"מ דלארכובה תחתונה קרי עקב אלא הראב"ד הי' לו הגרסא ערקוב וסבר שמחלק בין בהמה לעוף בבהמה מתחילין למעלה מן הערקוב ובעוף עד הרגל התחתון שבין קשקשים. ועפ"ז כתבתי מ"ש לעיל בסמוך. אבל הרשב"א בתשובה סי' ק"ס הי' לו הגרסא ברמב"ם עקב והקשה עליו א"כ מאי פריך עולא מוכן שניטלו צו"ה הלא צו"ה בתחתיתו של רגל למטה מארכובה ע"ש. הרשב"א סבור דלרמב"ם אין צו"ה למעלה מן הארכובה תחתונה וליתא אלא מתחילין מן סמוך לעקב ועולים למעלה עד תוך עצם האמצעי והיינו בשיעורו של רמב"ם ד' בטדי י"ו אצבעות וכ' רשב"א דהשיעור ארוך ביותר אלא שאינו מוכחש כל כך למראית עין כמ"ש כ"מ וב"י בשמו. ולהנ"ל א"ש דמהעקב עד למעלה מארכובה עליונה יהי' י"ו אצבעות אע"ג מכריסא דתורא עד ארעא אינו אלא ד' טפחים כדאיתא בב"ק ומייתי תוס' פא"ט נ"א ע"א ד"ה נפל וכו' י"ל היינו י"ו אגודלים אבל ד' בטדי היינו י"ו אצבעות כמו שהם סמוכים זה לזה והכרס משתרבב ויורד למטה בין הירכים של בהמה כידוע. וממקום סוף צו"ה עד מקום שהכרס משתרבב יש כמו שיש בין י"ו אגודלים לי"ו אצבעות סמוכים זה לזה ביד ולעולם לרמב"ם צו"ה בבהמה עד העקב. ונ"ל מ"ש מ"ט לא אמינא לי' למטה מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה ומצו"ה האי ומצו"ה אתרוויהו קאי למטה מארכובה ומצו"ה היינו בעקב ובפרסאות כשרה ולמעלה מארכובה ומצו"ה טרפה מחמת עצם עצמו. אמנם מ"ש שהרמב"ם חזר בו. אותה תשובה זכינו לה והוא בס' פאר הדור ששאלו חכמי פרובינצא על מה שמצאו כ' בספרו בעוף נשבר הרגל התחתון במקום קשקשים טרפה. וק' וכי יש לחלק בין בהמה לעוף וכ' רמב"ם שספר מוטעה נזדמן להם הרי הוא כ' בהדיא כל הטרפיות שוים בבהמה ועוף חוץ משתים וכו' ע"ש. והמדפיס שם כ' הג"ה כאלו רמב"ם טעה בהבנת השואלים כי הוא חשוב שהם שאלו על חתיכת עצם ע"כ הכחיש שלא נמצא כן. אבל הם נתכוונו עמ"ש בפ"ח דצו"ה דעוף הוא ברגל התחתון משא"כ בבהמה אלו דברי המדפיס והוא נמשך אחר הראב"ד שגרס ברמב"ם גבי בהמה ערקוב במקום עקב ויש חילוק בין בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש הרמב"ם הידוע. אע"כ הגירסא הנכונה עקב ובהמה ועוף שוין בזה. ונוסחא מוטעת נזדמנה להשואלים שמחלק בשבירת עצם בין בהמה לעוף ואותה נוסחא הוא טעיות כמו שהשיב הרמב"ם אבל לעולם דעת רמב"ם בין בבהמה בין בעוף מתחילין הגידין סמוך לעקב ולאצבע יתירה ומסיים למעלה מארכובה תחתונה והוא ד' בטדי דתורא:
אמנם בהא מילתא נשתנה עוף מבהמה בשיעורא דבעוף אפי' ניטל גיד א' טרפה וכ' תוס' ע"ו ע"ב דאין זה בכלל יתר עליהן עוף כיון דטעם סופו לפסוק כלהו גידין ובנב"י קמא הקשה הא נשבר עצם ולא ניקב הקרום נמי משום שסוף קרום ליפסק ואפ"ה חשיב לי' ביתר עליהן עוף עיין נ"ו ע"א ומ"ש תוס' רפא"ט מ"ב ע"ב גבי וכן לטריפה דחסרון גלגלת משום סוף קרום ליפסק כתבתי שם דאינו ענין ליתר עליהן עוף דהתם בעוף בסוג נקובה וזה לא נמצא בבהמה אלא בסוג שבורה וחסרון והו"ל יתר בעוף בסוג מחודש ולפע"ד לק"מ התם הוא טרפה מחודש בדבר חדש שאינו בבהמה להטריף נשבר העצם אטו קרום שסופו ליפסק. אבל הכא בגידים עצמם כללא חדא כיילינן בין בבהמה בין בעוף כל שיהי' חולי ומכאוב בגידים שסופו לינטל רובן טרפה ומיהו בעוף אפי' בנפסק רק א' סופו ליטול כולן וטרפה ואין כאן יתר והבן זה. וכן פירש"י להדיא וז"ל וקרומו רך הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום עכ"ל והוכרח לכך דלא נימא דהקרום כמאן דליתא והעצם במקום קרום וז"א דא"כ יהי' ניקב הקרום כשר בעוף של מים וישתקע הדבר ולא יאמר ע"כ פירש"י דנשבר העצם מטעם שסוף הקרום לנקוב ודלא כנב"י שם ולענין הק' מתוס' דשמעתין:
באיזהו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. הרא"ש כ' דיש להסתפק בסתירה דדיוקים אי הערקום שבתוך הארכובה כלמעלה או כלמטה. וכ' דבלשון ארכובה הנמכרת משמע דערקום כלמעלה אבל בדיוק לשון מארכובה ולמעלה וארכובה למטה יש לסתפק ומספיקא אזלינן לחומרא. והר"ר יחיאל בנו של הרא"ש הקשה לו לעולא אין הדיוקים סותרים דלעולם ערקום אין בכלל ארכובה והכי קאמר מן הארכובה עליונה ולמעלה לעולם טרפה ולמטה מארכובה וצו"ה כשר ומהערקום העליון וכל העצם האמצע והערקום התחתון הכל בכלל יש ממנו כשר ויש ממנו טרפה ולא מיירי מיני' אלא מארכובה עליונה טרפה בהחלט ולמטה מארכובה וצו"ה והערקום התחתון כשר בהחלט וביניהם יש מקום שטרפה ותו הקשה איך כ' הרא"ש דאזלינן לחומרא דאתי לידי קולא בעיגונא דאתתא בהאשה בתרא שהעליהו מן הים מארכובה ומעלה מעידים עליו ויש קולא. והשיב הרא"ש דהא דאמר מארכובה ולמטה מצו"ה אין מוסיפין לשון זה במשנה אלא מתניתין לא מיירי אלא מארכובה עליונה ולמעלה מיד כשר והם הוסיפו לפרש דמשם עד למטה מצו"ה אין בהחלט כשר אלא מקומות יש אבל במתניתין ליכא אלא מארכובה ולמעלה וארכובה ולמטה וא"כ סתרי הדיוקים ואזלי' לחומרא. ומה שהקשה דאתי לידי קולא. ליתא דמספיקא אזלי' הכא לחומרא והכא לחומרא ע"ש בתשובת הרא"ש. ומהתימא על רבינו יחיאל שנעלם זה מענו דזה אינו דומה לשדרה וגלגלת כדאמרינן בר"ע שנהג ב' עשירית כב"ש וכב"ה משום דספוקי מספקא לי' והוא ש"ס ערוך בפ"ק דר"ה ובעירובין ואיך טעה בזה ר' יחיאל. אבל הנראה מסדור התשובה ההוא דהוה ס"ל לרבינו יחיאל אי ס"ד לעולא לא סתרי דיוקא כמו שהקשה. רק לל"ק דרב סתרי דיוקא ומספיקא לחומרא. א"כ ממילא הוה לן למפסק כעולא דאתי' משנה כפשוטה שכך דרך הפוסקים. והרא"ש הרי נוטה אחר דעת רש"י להחמיר כל"ק דרב. אע"כ כוונת הרא"ש דלא מספק עביד להחמיר דאין כאן ספק כלל אלא כן סדר המשנה למיסתם מילתא וממילא נדע כוונת המשנה להחמיר לא מספק אלא כן הוא שהערקום שייך לעולא וטרפה וכעין שאמרו גבי עד ועד בכלל להחמיר לא מספק אלא כך הוא לשון חכמים לומר עד וכוונתם להחמיר. וה"נ דכוותי' ואין כאן ספק בלשון המשנה ומשו"ה פסק כל"ק דרב להחמיר והשתא שפיר הקשה הא בלשון המשנה דיבמות הוה קולא וסתרי אהדדי כיון דלא מטעם ספיקא אמרינן הכי והשיב לו הרא"ש דלאו הכי אלא ודאי מטעם ספיקא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ואפ"ה לא תיקשי א"כ ה"ל למיפסק הלכתא כעולא דאתי' מתניתין כפשטי' זה ליתא דגם לעולא תיקשי דיוקא אהדדי. כמו שבארנו דבין למטה ובין למעלה דמתניתין הכל אעליונה קאי והערקום בספקו והאי למטה מצו"ה תוספת של עצמו הוא ולא מיירי מתניתין מהא:
וכשאני לעצמי אומר אני לפע"ד דנהפוך הוא לר' יהודה אמר רב המשנה מבוארת ואין ספק שהרי' אמר בהדיא הנמכרת עם הראש ואין בו ספק שהערקום לעילא כמ"ש הרא"ש ועולא הטיל ס' בלשונו שאמר כנגדו בגמל ניכר והיינו ארכובה עצמה ובה מספקינן. ודבר זה תלי' בפלוגתתם ממילא מאחר דלא נראה לי' לר' יהודא אמר רב דלא שייך בשמעתין חותכה מכאן ומתה וכו' כאשר אבאר בסמוך אי"ה וא"כ ע"כ ארכובה תחתונה קאמרה מתניתין וקשי' ק' עולא הא וכן שניטלו צו"ה קתני ע"כ הוה כאלו פירשו משנתינו להדיא דהך ארכובה הנמכרת עם הראש וערקמא כלעילא ור' יהודא הא ס"ל הגידין מתחילין מעלוי ערקומא ובערקומא גופי' ליכא גידין ולק"מ ק' עולא והא דלא השיב כן לעולא משום דלא הו"מ לברר דינו בזה ולעולא הוה פשיטא לי דבערקומא גופי' איכא גידין אבל ר' יהודא לנפשי' לא תקשי לי' ומתניתין כמפורש ארכובה תחתונה והיא הנמכרת עם הראש בלא ערקום ואין כאן ספק בדברי' ר' יהודא ולא במשנתינו:
והא דלית לי' לר' יהודא חותכה מכאן וכו' אע"ג דרב גופי' אמר כן לעיל נ"ז ע"א כבר פי' תוס' במס' ב"ב ק"ל ע"ב דהרי חותכה מכאן וכו' רמיז אשארי טרפיות כגון ניקב טחול בסומכי' טרפה ואי ניקב קולשי' כשרה והנה ב' טחולים לפנינו נקובים וכחוט השערה מפריש בין מקום נקב למקום נקב וזו כשרה וזו טרפה אלא שזה בסומכי' וזה בקולשי'. ומזה יליף עולא בשמעתין ה"ה הכא חותכה מכאן וכו' וס"ל לר' יהודא לא דמי התם הטחול שניקבה בסומכי'. אבל הכא העצם שנחתך למעלה מן הגידין ממילא גם הגידין נטולין. ורשב"א במ"ה כ' שזה היתה כוונת ר"נ אבר שחי' ממנה מוטל באשפה לא אנשבר דוקא הקשה אלא אגוף הדין של עולא איך שייך הכא חותכה מכאן שהרי אם תחתוך מכאן גם האבר שחי' ממנה מוטל באשפה ולא דמי לטחול ודכוותי'. אלא שלכאורה יש להשיב דעיקר הכאב הוא החיתוך וכיון שלא חתך במקום הגידין אלא למעלה לא כאיב לה על זה הוסיף רשב"א בתה"א דלא תנן נחתכו הגידין שיהי' הטעם משום חתיכתן אלא ניטלה שהטעם משום שנטולים וחסרים וא"כ כשנחתך למעלה גם הם נטולים עיין ברשב"א ותראה שדבריו בתה"א ובמשמרת הבית שייכים זל"ז ומה שחסר כאן גלה כאן ומ"מ דברי רב יהודה אמר רב מבוארים להלכתא:
ואל תתמה שהרי חותכה וכו' כבר ביארתי לעיל בסמוך בעזה"י. ודעת רמב"ן אחר שנטרף חוזר להכשרו ע"י חתיכת העליון. וס"ל לרמב"ן הא דאמרינן לעיל ר"פ בהמה המקשה מה טרפה אין לה היתר פי' אותה המכה אין לה היתר דעכ"פ צריך לחתוך האבר מחיים קודם שחיטה ואין לו תקנה להיתר וילפינן מיני' אבר היוצא ממחיצתו. וא"ש טפי לפמ"ש לעיל לר' יוחנן וכן תרגום אונקלס פשטי' דקרא מיירי באמה"ח שתלשה חי' אבר מהבהמה דלא מיטרפה בי' והאבר טרפה והבהמה כשרה א"כ פשיטא דא"ש. והרשב"א והר"ן שהקשו על רמב"ן מהך סוגיא היינו מדויל ידי' משתלים דמייתי לי' ראי' מניקבה ריאה וסביך בבישרא דהוה ס"ל דהוה טרפה מתחלה וחוזר להכשרו א"כ בודאי קשי' מר"פ בהמה המקשה דטרפה אין לו היתר. אבל הנלע"ד דרמב"ן לא אייתי ראי' מריאה אלא להא דאמרינן אי בדרי' לי' סמא חי' וס"ל לרמב"ן סמא דוקא אבל ע"י דבר אחר כגון חתוך האבר חוזר להכשרו ודלא תימא סמא לאו דוקא ה"ה כל שחוזר להכשרו ע"ז מייתי ראי' מריאה דסביך דחוזר להכשרו מאי תאמר בידי אדם מיהת אין לו תקנה וסמא דוקא ה"נ נימא סמא דוקא וע"י חיתוך יש לבהמה תקנה והאבר אסור עכ"פ. ח"ל רמב"ן ביבמות ק"כ ע"ב רבא אמר מתניתין דמגויד בסכין מלובנת ודברי הכל אבל בארכובה כיון דסי' טרפה היא לא מהני לי' סכין מלובנת עכ"ל הרי קמן דגם רמב"ן ס"ל דטרפה אין לו תקנה למיהדר חלים אותו אבר עצמו וכנ"ל:
והנה יש לעיין בנדה כ"ד ע"א בגופו אטום דלמ"ד טרפה אינה חי' מוקי לי' עד ארכובה ק' אי ס"ד סתם ארכובה דש"ס עליונה קאמר כעולא וכפסק הרי"ף ורמב"ם א"כ הא אפי' אטום עד צו"ה טרפה ואמו טהורה ומ"ט נקיט ארכובה עליונה מיהו לרמב"ם דס"ל נברא מתחלת ברייתו חסירת צו"ה כשר א"כ שכך נולד לק"מ אבל להחולקים קשי'. ולכאורה י"ל הכא מודים לרמב"ן דאי נולד כך נהי דטרפה מ"מ יש לו תקנה לחתוך למעלה דכיון שלא נחתכו ולא כאיב לי' מידו דחוזר להכשרו ע"י חיתוך וסוגיא דר"פ בהמה המקשה דטרפות אינו חוזר להכשרו כבר כתבתי דלק"מ אלא דרמב"ן מדויל ידי' משתלם כנ"ל וא"כ לק"מ מסוגיא דנדה. אך רמב"ן וחי' רשב"א שם בשמו כ' דכדי שינטל מן החי וימות לא אהאי ולד קאי דלא תלי' טומאת לידה בטריפות אלא סי' בעלמא היא כדי שינטל מן החי בעלמא וימות ובהא פליגו כמה שיעור שינטל מן החי בעלמא וימות. וא"כ ק' כנ"ל הא מן החי בעלמא כשניטלין הגידין ימות ומ"ט יהיב שיעורא עד ארכובה שהיא עליונה להפוסקים מנ"ל אע"כ מוכח כרמב"ן שחוזר וחותך למעלה וחי ואינינו בכדי שינטל מן החי וימות ומוכח שיטת רמב"ן לשיטתו:
וחותכה מכאן וחי' רש"י פסק כל"ק דרב מפלוגתא דרב ושמואל לקמן ועיין ברא"ש ורשב"א פי' כוונת רש"י ומשמע שהרא"ש פי' לרש"י דרב ושמואל פליגי אי נשבר כנחתך ומשמע מלשון רש"י ד"ה ולשמואל דטעם פלוגתתם דשמואל ס"ל אע"ג דארכובה תחתונה קאמר מ"מ טעם נחתך העצם משום גידין הוא ובנשבר העצם הרי גידין קיימים ורב ס"ל טרפה מטעם עצם עצמו ונשבר כנחתך. ולד"ה אפי' אין רוב בשר קיים מ"מ איננו אלא כאבר המדולדל ושחיטה מטהרתו מידי אמה"ח ורק אסור ממצות פרוש. ומשו"ה הוכיח רבינו כל"ק דרב מהנהו גידין רכין דאתי לקמי' דר"י וע"כ בארכובה תחתונה דאי בעליונה ליכא גידין שסופו להקשות וכ' ר"ן דליכא למימר דאיתשל לענין אמה"ח דא"כ איך קאמר ר"ל ואיסור דאוריי' הא ליכא אלא אלא מצות פרוש אע"כ לענין טרפות איתשל והלכה כל"ק דרב. ומזה מוכח דפשיטא להו אפי' אין רוב בשר קיים ליכא אלא מצות פרוש וק' קצת לשון למעלה מן הארכובה אי אין רוב בשר קיים זה וזה אסור מה זה וזה פשיטא אי בהמה טרפה מן התורה גם האבר טרפה מן התורה ואמה"ח לב"נ הא לית בי' אלא מצות פרוש עיין ש"ך סי' נ"ה סקי"א. אך הרשב"א פי' בכוונת רש"י דס"ל דרב ושמואל לאו אעלמא קאי אלא עובדא אתי לקמיהו בנשבר בארכובה תחתונה ודכ"ע כיון שאין רוב בשר קיים ה"ל כמוטל באשפה ואפי' לענין אמה"ח דאורייתא ואין שחיטה מטהרתו אך רב ס"ל ארכובה דמתניתין תחתונה א"כ אי אין רוב בשר קיים זה וזה אסור מן התורה הבהמה משום טרפה והאבר משום אבמה"ח לב"נ מדאוריי'. ואי רוב בשר קיים אבר אסור מדרבנן ושמואל ס"ל ארכובה עליונה קאמר מתניתין והאי עובדא דאתי לקמיהו ארכובה תחתונה הוה ואבר אסור מן התורה ובהמה מותרת ור"נ הקשה לשמואל אבר שממנה חי' מוטל באשפה פי' אגוף הדין של עולא הקשה איך שייך הכא לומר חותכה מכאן וכו' הא האבר מטילין לאשפה אחרי חתיכתו של עליון ואיך יהיו מותר ואין זה דומה לטחול בקולשי' וסומכי' וכבר ביארתי זה לעיל. מ"מ לרשב"א אי אין רוב בשר קיים הו"ל לכ"ע אמה"ח דאורייתא וא"כ אזדא לי' ראיות רבינו יונה מגידין הרכין די"ל בארכובה התחתונה ולענין היתר האבר איתשל ואפ"ה אמר ר"ל ואי' דאורייתא דגם באבר איכא איסור דאורייתא כנ"ל. ומ"מ אע"ג דדחי ראיות רבינו יונה מ"מ מיני' ובי' מוכח דהך רב כל"ק דרב לעיל:
אך הרא"ה מפרש פלוגתתם דלרב אין רוב בשר קיים הוה אפי' לענין אמה"ח כפרוש ואין שחיטה מטהרתו וה"ה וכ"ש לענין טרפה. ושמואל לית לי' האי סברא אלא שחיטה מטהרתו וה"ה דלא מיטרף בי' ולעולם אין הכרע אי מיירי בארכובה עליונה או תחתונה. ואקשי ר"נ לשמואל שזה נגד הסברת אבר שממנה חי' מוטל באשפה ובהמה מותרת פי' החוש יכחיש שהאבר שנפרש רובו ואין בו בשר להעלות ארוכה וגם הוא במקום דמיטרף אלו הי' נחתך לגמרי עכ"פ והדעת נותן שמדולדל במקום מסוכן כזה לא יעלה ארוכה והרי הוא כאלו כבר מוטל באשפה ואיך יטהרנו שחיטה ואיך נתיר הבהמה אבל אין הכרע מכאן דהלכה כל"ק דרב וגם הכרחו של רבינו יונה ליתא כיון דלרב הוה כמוטל באשפה ואבר אסור מן התורה שייך לומר ר"ל ואיסור דאורייתא:
ובלאה"נ הי' נ"ל אפי' להסוברים דאפי' אין רוב בשר קיים אין בו אלא מצות פרוש מ"מ משכחת לי' איסור דאורייתא בבהמה שנתנבלה בשחיטה ומיתה עושה ניפול והשתא אי רוב בשר קיים מותר לב"נ ואי לאו אסור להושיט לב"נ משום לפני עור והוה איסור דאורייתא ואזדא לי' ראי' של רבינו יונה וצ"ע:
בר גוזלא דרכיך שאני. אי מיירי הכא סתם בעור והבשר ניטל מתחתיו א"כ תפשוט מהכא ניטל שליש התחתונה אע"כ צ"ל דמיירי נמי כדדחי לקמן דקנה משכא דידי' ואפ"ה שהוא במקום גדולו וגם שהוא רכיך אפ"ה אצטרופי הא דמצטרף לבשר אבל כלו עור לא. וכן לקמן בשמעתין דמסיק דקנה משכא דידי' היינו בעור משלים לבשר ואפ"ה בעינן קנה משכא דידי'. אע"ג דלא תני לקמן אלא ל"ק דעולא עור הרי הוא כבשר קיצור לשון הוא וסמיך עצמו אמאי דמסקינן עור משלים לבשר וכ"כ רשב"א בחידושיו בהשגתו על הרמב"ם ע"ש ומה שמשמע קצת ממסקנת פסקי הרשב"א דבארכובה שאין שם בשר והעור מודבק על העצם בתולדתו אין צריך צירוף בשר היינו לגי' תוס' דמשכה קנה רירי' ברי"ש אבל לגי' רש"י א"א לומר כן דא"כ עור משלים לבשר היכי משכחת לי' היכי דמשכה קנה דידי' לא בעי צירוף והשלמה הרי אפי' כלו עור מגין ובמקום דלא משכא קנה דידי' הא ניטל שליש התחתון אע"כ עור אינו מגין בין בבהמה בין בעוף אפי' במקום תחלת גדולו אלא משלים בבהמה ומצרף בעוף ומהתימא על נב"י קמא מ"ש בזה במ"כ בלי עיון. ובלאה"נ אין להבין איך מביא ראי' מהגנת עור על השבר שלא יהי' יוצא לחוץ להגנת עור על הנקב היכי דלא סביך ולא סריך וק"ל:
והאיכא כמה חסרון בשדרה. הרמב"ם בפ"ח מה' שחיטה ה' כ"ד השריש דכל דקתני חסר. אסור אפי' נברא כך אבל נטל ונחתך וכדומה אינו פסול כשנברא כך ע"ש ובראש אותו הפרק כ' דליכא בטרפיות אלא ב' דברים ריאה ורגלים ע"ש. ובפ' יו"ד ה' ב' מנה נעקרה חוליא בשלהי כפלי בסוג שבירה משמע נבראת חסרה חוליא כשרה וכן בדין שהרי שנינו כדי שינטל מן החי משמע ניטל אח"כ ולא נברא כך וא"כ יש לעיין בלשון כמה חסרון בשדרה משמע שהוא מסוג חסירה וכבר עמד בזה פר"ח סי' כ"ט והנלע"ד דחסרה לאו דוקא מתחלת ברייתה אלא שנכנסה כך לאותו ענין שאנו דנין עליו נקרא חסרה וכל שנעשה אח"כ נקרא נטילה. ע"ד אדם חי שניטלה ממנו חוליא בשלהי כפלי ומת כך לאחר שנרקב ונשארה שדרתו נקרא חסר חוליא אע"ג שניטלה ממנו מ"מ משנכנס לדין טומאת אהל דהיינו שמת. הי' בזה האופן שמת בלי אותה חוליא נקרא חסר חוליא. ואי הוה תנן כמה נטילה מן השדרה חוליא א' ה"א דוקא כשניטל אחר שמת אבל זה שמת כך ולא נשתנה אח"כ מטמא באהל קמ"ל כמה חסרון שאפי' מת כך אינו שדרתו מטמא באהל. ודקדקה משנתינו כדי שינטל מן החי וימות דלענין טרפה אנו דנין עליו מיציאתו לאויר העולם ואי הי' נברא חסר לא הי' מת ממכה זו. ושוב כשימות שדרתו החסרה מטמא באהל באמת. אך כשינטל מן החי וימות ולא נברא כך ושוב מת כך ולענין טומאת אהל הוה חסרון מ"מ אינו מטמא באהל ואדרבא מכאן ראי' לפסק רמב"ם הנ"ל מדשינה מתניתין כמה חסרון וכו' כדי שינטל ולא אמר כדי שיחסר כמו שהתחיל כמה חסרון אע"כ כנ"ל. ובתה"ד סי' קע"ז כ' כשהי' לו בחייו י"ז חוליות ומת כך מטמא באהל הנה דינו אמת כשהי' לו י"ז חוליות לא נטרף ע"י חסרון החוליא כגון שנברא כך אבל כשנברא בי"ח חוליות וניטלו ממנו א' בחייו ועי"ז נטרף ומת. אינו מטמא שדרתו באהל אעפ"י שמת כך ולענין מיתה ה"ל חסרון ולא נטילה מ"מ לא מיקרי זה רוב בנינו של אדם הנטילה הלז גרמה לו מיתה וטהור כנלע"ד:
ועיין תוס' עירובין ז' ע"א דמחלקי בין רקבון לנטילה. וכוותם כך דודאי כ"ע מודים דבשיעור דבעל חי מטריף בו וההורגו פטור תו לא מיקרי עצם אדם שיחשב רוב בנינו כיון שחסר ממנו מה דמטריף בו וההורגו פטור וזה כ"ע מודים וגם כ"ע מודים אלו הי' שיעור רקבון טפי משיעור נטילה היינו משערין ברקבון להחמיר ולא בנטילה להקל אך בהא פליגי ב"ש ס"ל שיעור רקבון דגלגולת הוה טפי משיעור נטילה ושיעור להחמיר במילא מקדח. וע"ז השיבו ב"ה לא כן אלא כדי שינטל דהרי בשיעור נטילה אתה מודה שהוא כסלע ואני אומר דשיעור רקבון ונטילה הכל חד זהו כוונת דבריהם שם וע"ש מוהרמ"ל. ובדבריהם א"ש הא דלא נקטו ב"ה נמי בשדרה כדי שינטל מן החי וימות היינו משום דבשדרה פליגי בשיעור נטילה גופי' לב"ש שיעור נטילה ב' חוליות ולב"ה בחוליא א' וא"כ לא מצי למימר כדי שינטל דהא לב"ש נמי מת בשיעור נטילה דידי' משו"ה נקטו שיעורי' להדיא משא"כ בגלגלת לא פליגי בשיעור נטילה והיא ידוע בניהם רק בשיעור רקבון ע"כ נקט סתם כדי שינטל וכמ"ש תוס' שם:
מיהו צל"ע אי תוס' דשמעתין ס"ל הכי חדא שכתבו דנפקא מיני' לענין עשה את חברו טרפה והיינו בידים ולא ע"י רקבון ואפ"ה תלי' בחומרי וקולי דב"ש וב"ה ויש לדחוק בזה. ועוד דלמסקנת תוס' הטעם בחסרון הגלגלת משום דסוף הקרום ליפסק. ומשמע שהעצם מגין על הקרום שלא יפסק וכי מה אכפת לי' לקרום אם ניטל העצם ביד או נרקב בין כך ובין כך אין לו הגנה ויש לדחוק גם בזה וצ"ע:
וכן לטרפה. הקשו תוס' מ"ט לא פריך אגלגולת. ומזה הולידו חדשות דגלגולת לחוד בלא קרום כשר בבהמה. מיהו רשב"א ור"ן תירצו כפשוטו כיון דשיעורא דכדי שינטל אינו מפורש להדיא במשנה ע"כ לא כיילי בבסג"ר. ושוב בשב שמעתתא כיון דאיכא גלגולת שנחבסה ברובא שוב לא תני חסרון בגלגולת כיון שהם באבר א' אע"ג דלא שווי בשיעוריהם ומייתי ראי' מפסוקת הגרגרת דאיכא עוד חסרון כאיסור וכדומה ושט ותורבץ דברובא לשמואל ע"ש נמצא לדברי הגאונים האלו ניטל כסלע מגלגולת בלי קרום נמי טרפה בבהמה:
ושיטת ר"ת לחלק בין אדם לבהמה והקשו תוס' מאיוב. וצל"ע דבלא"ה ק' מאי פריך מאיוב הלא תוך יב"ח הוה דכל משפטו של איוב יב"ח הוה כמבואר במס' עדיות וממה שחי' אח"כ ק"מ שנה לא הקשה הש"ס דהרי לא נשפך לארץ מרירתו באמת אלא שדומה כך וא"כ הלא אמר זה בתוך יב"ח ומאי פריך אבל האמת יורה דרכו דאעפ"י טבע האדם חליש הרבה יותר מבהמה ולא יסבול אפי' זמן קצת בלי תחבושת ורפואה ולא יועיל מזל ליושב ובטל כמ"ש חז"ל וברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך יכול אפי' יושב ובטל ת"ל אשר תעשה ולא אמר ר"ת אלא אדם דאית לי' מזלא אי בדרא לי' סמא חיי אפי' במידי דמיטרף בי' אבל בלי רפואה ימות לזמן קצר ותוס' כ' לקמן ד"ה יפלח שלא עשו לו שום רפואה ולק"מ וא"ש:
ובזבחים קי"ו ע"א כ' תוס' בהא דפריך דלמא נח גופי' טרפה הוה אע"ג דחי ג' מאות שנה לר"ת ניחא אין ללמוד אדם מבהמה ופי' ברכת הזבח דא"א לפרש כוונתם דאדם טרפה חי יותר מיב"ח דזה א"א כדמוכח מדמייתי לקמן נ"ז ע"ב תנאי היא אי זמן טרפה יב"ח ומייתי מעובדא דעינבל ש"מ במאי דמיטרף בי' אדם זמן חיותו שוה לבהמה. ולא אמר ר"ת אלא דיש טרפות דלא מיטרף בי' אדם כלל אבל במאי דמיטרף שוב זמן חיותו שוה לבהמה ומ"ש שם תוס' לר"ת א"ש הכי פירושו דלמא נח גופי' הוה בי' שום מכה בגלוי שהיא טרפה בבהמה ואדם יכול לחיות ג' מאות שנה כי לא מיטרף בי' כלל ונח גופי' טרפה דבהמה הוה ע"ש וצאן קדשים וגם פנים מאירות במ"כ לא ירדו לעומק כוונתו והאמת אתו בלי ספק ומזה השיג על כ"מ פי"ג מגירושין ה' י"ו שכ' שם ה"ה בשם רמב"ן ורשב"א עפ"י ירושלמי שאם העלוהו מארכובה ולמעלה תנשא היינו ממתינים לה יב"ח כ' כ"מ וז"ל יש לגמגם על זה ע"פ מ"ש תוס' פא"ט דאדם טרפה חי יותר מיב"ח עכ"ל וכ' שתלמוד טועה כ' זה וכן נדפס עתה בגליון כ"מ שצ"ע מעשה דעינבל:
ולפע"ד בודאי טעות נפל בכ"מ אבל אין כלו מוטעה דבלא"ה צע"ג ואלא מאי יאמר הכ"מ שלא נתיר אחר יב"ח א"כ עד מתי נמתין להתירה ומשנה שלימה שנינו מן הארכובה ולמעלה תינשא. וגם בלשון הירושלמי משמע דהוה ס"ד דתינשא מיד ואתי אמוראי ואמרו ממתינין לה זמן טרפה היינו יב"ח וק' וכי ס"ד דתינשא מיד הלא לכל הפחות חי' יב"ח. אך האמת כנ"ל דאדם שאין עושין לו רפואה מת מיד כדמוכח מדפריך מאיוב והוה ס"ד דתינשא מיד דלרפואה לא חיישינן קמ"ל דממתינין יב"ח דאפשר אפי' בלא רפואה חי' יב"ח וע"ז כ' בכ"מ בתוס' פא"ט משמע דאדם אינו חי יב"ח וט"ס הוא בכ"מ שלפנינו וכולי האי כוונתי האמת:
והנה מההוא עובדא דעינבל מוכח דאע"ג דתנן שנטל מן החי וימות מ"מ למ"ד טרפה חי' שייך וימות שלבסוף ימות מאותו מיתה כמ"ש מהרש"א בשמעתין דאלת"ה אלא למ"ד טרפה בעלמא חי' מ"מ האי טרפות דגלגולת ימות א"כ מאי מייתי תנאי לקמן דלמא אינהו ס"ל טרפה חי' לגמרי. ורק בהך וימות פליגי וא"כ אכתי ר"ה דלא כמאן אע"כ וימות יש לפרש סופו למות מאותו מיתה. אלא שצל"ע מנדה כ"ד ע"א דאמרינן למ"ד טרפה חי' הוה ינטל מן החי וימות עד נקביו משמע דלמ"ד טרפה חי' א"א לפרש לשון וימות שסופו למות. ע"כ נ"ל דרבי שסתם מתניתין דאהלות ושנה משנתו כמ"ד טרפה אינה חי' ע"כ גרס בדב"ה שינטל מן החי וימות. ומ"ד טרפה חי' גרס בדב"ה שינטל מן החי ויטרף בו ועדיין צ"ע:
שוב הקשו תוס' אר"ת מאדומה וירוקה כשרה. ולבאר כוונת קושייתם עיין לקמן מ"ו ע"ב מסופק ש"ס אי מדמינן ריאה לח' שרצים או לשאר שרצים ומסיק ל"ש פירש"י אדומה כשרה מדר"נ. והענין בזה כי ח' שרצים שיש להם עור חזק ועבה כשנצרר הדם ולא יצא עדיין ועומד בין בשר לעור וכבר נקרע חצי העור אין סופו לחזור לאחוריו וכיון שעומד במקומו אז דרך הדם שנלקה ונשרף ושורף יתר העור ויוצא לחוץ וחייב בשבת משום חובל ואי מדמינן ריאה להא טרפה. ואי מדמינן לשאר שרצים שעורן רך וסוף הדם לחזור לאחוריו ואינו שורף העור ה"נ כשרה בריאה שאין מוחלט שסוף העור לשרף. ויען כי עור הריאה ממוצע בין עור של שמנה שרצים ובין עור של שאר שקצים ע"כ מספקינן אבל זה אין ספק שהדם שעומד ואינו חוזר שנעשה לקוי ושרוף ושורף העור אך מספקא בהנ"ל מסיק ל"ש לקולא מדר"נ הואיל אפי' בעור אדם חוזר לאחוריו ואינו שורף העור ויוצא לחוץ אלא חוזר ה"ה עור הריאה. ומזה הקשו תוס' דלמא לעולם הדם שורף העור אך אדם אית לי' מזלא שאני. ולפמ"ש לעיל לק"מ דהתם לא עשו לו שום רפואה רק המתינו עד שנפל דמיו בו ממילא ושפיר יש ראי' מאדם לבהמה. ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' דב"ק דף נון ע"א ע"ש וק"ל. ומ"ש תוס' דגלגולת משום קרום לא תקשו ממאי דתנן לקמן יתר עליהן עוף של מים דנשבר עצם אעפ"י שלא ניקב והא בבהמה נמי הכי איתא והתם בעוף של מים נמי הטעם משום סוף קרום ליפסק כמ"ש רש"י לקמן נ"ו ע"א ד"ה וקרומו רך וכו'. ע"ש א"כ אין כאן יתר דאי משום דהאי בכ"ש והאי בכסלע ז"א דמה דלא שוו עוף ובהמה בשיעוריהן לא מיקרי יתר א"כ ק' י"ל הכא בסוג שבורה ובחסרון דוקא כפירש"י לקמן נ"ז ע"ב ד"ה נקב א' ארוך וכו' ע"ש ובעוף המים בסוג נקיבה ובלא חסרון ושפיר הוה יתר וק"ל. וצריך לבאר בדברי תוס' כי לפי פשוט כל דלאו מיני' אלא שסוף גורם לינקב אבר אחר אין ראי' שוב מאריכות ימיו ושנותיו כי אפשר שירבה כחול ימים ועדיין לא נפגם האבר דמיטרף. ומ"מ טרפה מיד כיון שהוסר המגן של אותו האבר וסופו לנקוב כנקוב דמי. וא"כ לכאורה מאי ק' לתוס' שניטל גלגלת וחי הא טעמא משום שסוף קרום ליפסק ויכול לחיות כל זמן שלא נפסק הקרום. ונ"ל דפשיטא להתוס' מעובדא דעינבל ומדמיחשב חסרון באהל המת ש"מ דלא יאריך זמן קרומו של מוח אחר חסרון גלגולת דאל"ה לא הוה מייתי ראי' מעינבל. וגם לא הוה מיחשב שינטל מן החי וימות באהל המת וק"ל:
אפיק חדא ועייל חדא כ' תוס' סוגיא לר"ש דלרבנן בציר לי' חסרון דריאה. ולפירש"י לקמן דחסרון דאונא הוה טרפה וכן פסק רמב"ם וכן חסרון בפנים הניכר בחוץ לכ"ע שמי' חסרון א"ש אפי' לרבנן ולעיל במתניתין כתבתי טעם מ"ט לא מוקים ריאה שחסרה המתניתין בהכי ע"ש וק"ל:
נקובי תמני' הוה א"ש גירסת לישנא דלקמן נקט ח' טרפות יש בנקובה ודלא כריבר"י אבל אה"נ הומ"ל ט' הוה וכריבר"י ואפיק ז' ועייל ז':
