לספק דרוסה. כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן (דף נג:) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן: ההיא ספק דרוסה וכו'. אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני (לעיל כח.) ושחט הקנה והכשירו ואח''כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו: קורטי דמא. שחילחל הארס ונכנס: לחדודי לאביי. כדי שישאל: ישב לו קוץ. כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים: אין חוששין. שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג): מאי שנא מספק דרוסה. דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר: קסבר אין חוששין לספק דרוסה. דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין (דף נג.): משתי חתיכות. שאם אכל אחת מהן ואינו יודע איזו היא דמביא אשם תלוי על הספק: הכא לא איתחזק איסורא. שישיבת קוץ בלא נקיבה אין כלום: השוחט בסכין בדוקה. דלא איתחזק איסורא קודם שחיטה: איתיליד ריעותא. ואי לא איתחזק ברישא הא איתיליד לבסוף. אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא איתייליד שייך למימר במידי דלבסוף: ה''ג אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה. בין לענין טומאה ובין לענין טהרה ואין טעם בדבר ולא גמרינן מינה דהכי גמירי לה מסוטה במסכת סוטה (דף כח:) ובפ''ק דנדה (דף ג.) דמה סוטה סתירתה ברשות היחיד ואסורה מספק אף ספק טומאה ברה''י ספקו טמא: נמצאת איתמר. בלא תחיבה: חיישינן. שמא ב' העורות ניקבו והבריא החיצון: ברייתא. הרועות באפר וביערים: תורבץ הוושט. מקום דבוקו בלחי: במשהו. אם ניקב שם: מקום השחיטה הוא. ואם שחט שם כשרה הלכך דינו כוושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בוושט לא שייכא הגרמה: ומרחיב. נפתח פי הנקב כמין פי אמתחת והאי מרחיב לא אחתך קאי אלא אעוגל פי חלל הוושט: חותכו ועומד במקומו. שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש הוא מתקשה דדיי''ש בלע''ז: וכויץ. רטי''ש ונכפל פי הנקב בצד חללו ונסתם עוגל פי החלל: מר לא אמר הכי. רבי אינו אומר כן: מבלעתא. מקום בית הבליעה קרוי תורבץ סמוך לראש הנקב מאד: פחות משערתא. מאורך שעורה: דאתחיל ביה. שחיטה משהו: דאמר במשהו. והאי לאו מקום שחיטה הוא: כשמואל. והוי נקב: בין לרב ובין לשמואל מישרא שרי. לרב מקום שחיטה הוא ושחיטה מעלייתא היא ולשמואל דאמר נקב הוא דאמר נקובתו ברובו: רבא בריה דרב בר יוסף. בר חייא הוא והוא רבא דכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי: דמי תורא למריה. שכבר האכילו לכלבים דאילו הוה קמן הוה הדר ביה ומישתרי באכילה דקיי''ל (בסנהדרין דף ו.) טעה בדבר משנה חוזר והא דבר משנה מפורשת היא דלא עבדינן כתרי חומרי: כלפי סנאיה דרבא. לישנא מעליא משום דבעי לאותובי והכסיל בחושך הולך:

ההיא ספק דרוסה. פירש בקונטרס דבבהמה נמי איכא תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומה מאדים אפי' שחט בה יש היכר במשהו ולפי מה שפירשתי בפ''ב (לעיל דף כח.) גבי בר אווזא דקאמר נשחטיה לוושט דלמא במקום נקב שחיט דבספק דרוסה איירי לא יתכן לומר כן: ישב לו קוץ בוושט. פירש בקונטרס וקורט דם אין בו מבפנים ונראה דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא: קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. לקמן (דף נג:) פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בוושט חוששין נמי שמא הבריא ואם תאמר ואמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרינן בפ''ק (לעיל ט.) גבי בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובים וכי תימא שאני הכא שנולדה ספיקא מחיים הא אמר בפ' ד' אחין (יבמות דף ל: ושם) ואילו גבי גירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני פירוש ומותרת צרת ערוה לשוק בלא חליצה ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה והכא נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה וי''ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן (דף נג.) גבי ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן על גבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אבל למ''ד חוששין לא מוקמינן ליה אחזקיה התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי כמו בספק דרוסה בעלמא: שאני התם דאיתחזק איסורא. ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואע''ג דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתרא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה: כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא. ואפי' למאן דמכשיר בפ''ק (לעיל יט.) הגרים שליש ושחט שני שליש שאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא: אי כשמואל הא אמר ברובו. אע''ג דשמואל פוסל בפ''ק (לעיל כ.) הגרים שליש ושחט שני שליש גבי כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הכא בעי למימר דרבא לא פסיל מהאי טעמא אלא משום חומרי דרב וחומרי דשמואל: זיל שלים דמי תורא למריה. ואע''ג דטעה בדבר משנה הוא לא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים:

ולא היא רבה לחדודי לאביי כו' כלומר רבה לא בדקיה מבחוץ אלא בשביל אביי אם יאמר לו שום דבר:

ישב לה קוץ בושט. כלומר נעץ לה קוץ בושט כשרה אין חוששין שמא הבריא כלומר שמא נקב לשון וברא אותם בחרבותם:

אלמא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. שהכא מיקל בספק דרוסה:

אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה רשות היחיד וכו':

וקאמר נמצא איתמר כלומר לא איתמר ישב לה קוץ בושט אלא נמצאת בושט ולא נעץ בו:

כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הושט כו' קרוב לבית הבליעה:

והא שמואל ברובו [קאמר]. כלומר וזה לא היה ברובו דלא הוה בתורבץ הושט אלא התחלה דשחיטה וזהו משהו. תורא בין לרב בין לשמואל מישרא שרי. כלומר לרב שרי אע"ג דאמר רב תורבץ הושט שניקב במשהו לדבריו מי ששוחט בתורבץ הושט לאו חשוב נקב דהוא מקום שחיטה קאמר ולשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא סבר דאין הבהמה פסולה עד שניקב ברובו והא לאו ברובו הוא דלא הויא בתורבץ הושט אלא אתחלתא דשחיטה. זילו ואמרו לבריה דרב יוסף בר חמא כו' זהו רבא:

ומאי שנא מב' חתיכות. איכא דק"ל, ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורה לא מיבעיא לר' אלעזר דמחייב עליה אשם תלוי אלא אפי' לרבנן נמי דפטרי איסורא מיהא איכא ואע"ג דלא אתחזק איסורא ולאו קו' היא דהתם לא אתחזק התרא כלל אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדת.

הא דאמרינןפחות משעורתא ועדי' מחטיתא. תמוה הוא, היאך נתנו שיעור סתם לכל שהרי בודאי תרבץ הוושט דשור גדול גדול הוא מתרבץ וושט של עוף הדק ויש מי שאומר שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן וכן שיעור של רב נחמן דאמר עד כדי תפיסת יד בשור בינוני כעין דאמרינן כי אמר רב בתורא והרמב"ם ז"ל אמר בחיה ובבהמה אבל בעוף לפי גודלן וקוטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק.

הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן, דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא ואשכחן נמי לשמואל דאמר הכי כדאמרי' לעיל בפ"ק אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ואוקי' כרב הונא דאמר הגרי' שליש ושחט ב' שלישי' פסולה ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי דילמא רבא סבר לה ואיכא למימר משום דקי"ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט ב' שלישים כשר והיינו טועה בשקול הדעת.
ויש מתרצים דכי גמירי הגרמה בקנ' גמירי אבל בוושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו וליתא דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך.
ורש"י ז"ל כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הדר ביה ומשתרי' באכילה דקי"ל טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי ואינו נכון שאם היה דבר משנה אע"ג דליתיה דתיהדר (ואפי') [אי לא] נשא ונתן ביד פטור והכי מפורש בסנהדרין פ' א' דיני ממונות.
אלא שטועה בשיקול הדעת הוה שאין במשנה מפורש דהיינו תרתי דסתרן אהדדי נינהו אלא ר' אבא הוא דסבר הכי כדרב יהודה בכלליה ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימר דלא סתרן (אסברא) [ורבא סבר בסברא] דנפשי' דלא סתרן ור' אבא סבר סתרן כר' יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה הוא בשיקול הדעת (ובשאמר) [כשאמר] לא סתרן (ומיד בא רב הונא) [ומר בריה דרבינא] ס"ד דלרבא נמי סתרן נינהו ואפ"ה אחמור בתרוייהו ומשו"ה אקשי כלפי שנאיה תיובת' ומתרצינן כולה כרב עבדה ולאו דוקא דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לה אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה אלא הכי קאמרי' הנך תרתי לא סתרן אהדדי ואפשר (דהוא) דתרוייהו איתנהו (בשמעתין לרמי) [כשמעתיה דרמי] בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו וכיון שאפשר ששתיהן אינן סותרו' זו לזו רבא נמי מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל דכל היכא דלא סתרי אהדדי ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפה ומסקנא כוותיה.

אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ומדאפסיקא הלכתא לקמן (חולין נג, ב) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש"י ז"ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (חולין מח, ב) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז"ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז"ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז"ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א"כ] אין חוששין לו, (ו)אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה.
ומה שכתב רש"י ז"ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי (הזעצער: יכול להיות אולי רבותינו) בעלי התוס' ז"ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (חולין נ, ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אולין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ"ל.

אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. [ו]אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמאול הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי') [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.

זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה. לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל ומה שסדר בסנהדרין (לג, ב) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז"ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.

אחר שעור חיצון אדום הוא אם בא לפנינו עוף שהוא ספק לנו אם נדרס בצוארו אם לאו כגון שראינו שבעל ארס נכנס לשם ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן אם לאו אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובבהמה אין תיקון ובעוף בודק את הקנה ושוחטו ואחר כך בודק הושט מבפנים ואם לא נמצא בו דם או אדמימות כשר ואע"פ שאם נדרסה כנגד חלל גוף ר"ל שהאדים בשר שכנגד פנים טרפה דזיהרא מקלא קלי וסופו לנקוב המעין בסימנין מיהא אין טורפין אותן בהאדמת בשר שכנגד הסימנין שהסימנין קשים הם אצל דריסה וגדולי לוניל עם גדולי פורווינצא מחמירים בה ולא נראו דבריהם הא כל שהאדימו הסימנין טרפה אפי' בקנה דזיהרא מיקלא קלי רובו או כלו וענין זה אף בודאי דרוסה כן ר"ל שראינו שבעל ארס דרסו בצואר אלא שלפי דרכו לימד שחוששין לספק דרוסה ויש מי שאומר שאף אצל ספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ ויש שואלין בה אם כן היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא נאמר כן אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה וכן שואלים כן אף בספק דרוסה שאם לא מצא אדמימות בפנימי שמא מ"מ החיצון נדרס ואינו ניכר אלא שזו לדעתי אינה שאלה שהעור הפנימי דק הרבה ואי אפשר שידרס החיצון ולא יראה בפנימי ואף בראשונה יש לומר שאף החיצון לבן מצד פנים וכשהופכו ניכר בו הנקב ונמצא שהוא צריך להפריד העורות זה מזה בודק אם יש קורט דם בפנימיותו של חיצון וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בפרק שני:

קוץ שנמצא תחוב בושט מבפנים אפי' לא נראה בו נקב מבחוץ ולא קורט דם מבפנים חוששין שמא נקב ויצא לחוץ אלא שעלה בו קרום וטרפה ואע"פ שאמר עולא עליה אין חוששין לשמא הבריא ר"ל לשמא נקב מלשון וברא אותם בחרבותם אינו אלא מפני שהוא סובר גם כן שאין חוששין לספק דרוסה אע"פ שנודעה דריסתו אלא שנסתפק אם נגעה בסימנין אם לאו וכבר פסקנו אנו שחוששין לספק דרוסה ר"ל שכל עוף שנודעה דריסתו ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת ר"ל שנגעה במקום שהנקב טורף בו אם לאו או שראינו שנכנסה שם חיה הדורסת חוששין לה אע"פ שאלו ראינו עוף מבוצבץ בדם ולא נודע לנו שנדרס כלל ולא ראינו שנכנסה שם חיה הדורסת תולין בדבר שאינו פוסל כמו שיתבאר וכמו שכתבנו בפרק שני ואחר שחוששין לספק דרוסה אף זו חוששין לשמא נקב ויצא לחוץ וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' לא נמצא שם קורט דם ופי' לפירושם לא בושט ולא בקוץ שהרי מ"מ ניקב הוא מבפנים ובחוץ אין לו בדיקה וזה שאין בו קורט דם מבפנים הוא מפני שאוכלין ומשקין מעבירין את הדם ואע"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היה ופירשו הטעם דאי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך פי' במחט פירשו גדולי הדור שבבית הכוסות האוכלין עומדין שם בנחת והדם נסרך במחט אבל ושט האוכלין והמשקין עוברין שם בשטף ואין הדם יכול להתיבש ולהסתרך סביב הקוץ ויש מי שמתירה בבדיקה מבחוץ כנגד הקוץ שהם סוברים שכל ספק נקב שבמקום ידוע בושט יש לו בדיקה מבחוץ כמו שביארנו בפרק שני:

נמצא שם קוץ שאינו תחוב כשרה שכך דרכן לאכול את הקוצים תמיד כשהן רועות ומ"מ אם יש שם קורט דם חוששין אף בנמצא וכתבו הגאונים שאף עוף אע"פ שאין דרכו לאכול קוצים כל שבנמצא כשר שאין מחלקין ביניהם וכן כל שנמצא שם מחט הן בעוף הן בבהמה דנין אותו כקוץ ואע"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו מצד אחד כשרה ואין חוששין שמא ניקב מצד האחר אף בנמצא תחוב ושט שאני שהעור דק וראוי לחוש יותר:

אשם תלוי שהוא בא על שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל זה אחת מהן ולא ידע איזו ודין השוחט ונמצאת פגומה וספק טומאה ברשות היחיד שטמא וברשות הרבים שטהור כבר התבאר הכל בפרקים הקודמים:

תרבץ הושט שניקב שיעורו במשהו כושט עצמו אע"פ שאינו מקום שחיטה ומאמר שאינו מקום שחיטה וששיעורו במשהו הדבר ידוע שאין בושט דין הגרמה שאם התחיל לשחוט כל שהו בתורבץ קודם שחיטת רוב הואיל ואינו מקום שחיטה נפסל בנקב ואם נשחט רובו במקום הראוי והגרים אין כאן הגרמה שאין לאחר שחיטת רוב כלום:

איזהו תרבץ הושט תדע ששלש תכונות יש בושט חלוקות זו מזו העליונה המחברו לצד הראש הוא מקום שכשחותכין אותו הוא מתרחב ולמטה ממנו מקום שכשחותכין אותו עומד בחתוכו לא מתרחב ולא מתכווץ למטה ממנו על פני כל ארכו הוא מקום שכשחותכין אותו מתכווץ העליון אינו ראוי לשחיטה ואינו לא ושט ולא תרבץ הושט השני סמוך לתחילת מקום דבוקו בלחי ולמטה כל מקום שבו שאינו רך כל כך שכשחותכין אותו יהא פי החתך מתקבץ ומתכווץ אלא עומד על שיעור חתוכו הוא נקרא תורבץ הושט ומתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ הוא נקרא ושט עצמו ומשם ולמטה שוחטין ושיעור תרבץ בבהמה נאמר למטה כדי תפיסת יד כלומר שיניח ממנו למעלה כדי תפיסת יד ופירשו בו הגאונים וגדולי הפוסקים והמחברים בכללם כדי תפיסת שתי אצבעות וגדולי הרבנים אומרים שלש וארבע לפי גדלה ויש אומרים רחב אצבע מפני שהם מפרשים תפיסת יד שתי אצבעות משני צדי הצואר אחד מכאן ואחד מכאן ושיעורין אלו ודאי בבהמה וחיה נאמרו אבל עוף כתבו גדולי המחברים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והוא לדעתנו מה שאמרו כאן יונה אמר ר' זירא מבלעתו ופי' יונה על עוף היונה כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה (כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה) כלומר סמוך לצד הנקב מאד יתר מארך גרגיר חטה ופחות מגרגיר של שעורה וכן לכל עופות דקים ובגסים יותר מעט לפי מה שהוא ויש אומרים שאין תרבץ הושט בעוף אלא בכדי תפיסה בחדן של שתי אצבעות ומפרשים ביונה הנזכר כאן שהוא שם חכם ועל שיעור בהמה הוא חוזר אלא שמ"מ הלכה בכדי תפיסת יד ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שביארנו ולמטה שיעור שחיטה שבו בבהמה עד מקום שישעיר ומתחיל להיות פרצים פרצים כדמות הכרס ובעוף כתבו גדולי המחברים ששיעורו למטה עד גג הזפק שחט משיעור זה העליון ולמעלה או משיעור התחתון ולמטה פסולה ובקנה משפוי כובע ועד מקום שכנף הריאה נוגע בה בשעה שהיא רועה כדרכה במזומן לה בלי שתדחוק את עצמה לאיזה דבר שתראה שנמצא שיעור זה מן הצואר מגולה תמיד אבל מה שמתגלה מן הצואר יותר מזה לפעמים כשהיא דוחקת עצמה ליטול איזה דבר שאינה יכולה להשיג בה אלא באונס משיכת הצואר אינו מקום שחיטה וכל ששחט משיעור זה ואילך הן למטה הן למעלה הן שנמשך על ידי אדם הן שאנסה היא עצמה טרפה וכנף (רואה) [ריאה] זהו העליון הסמוך לקנה שהוא התחתון כשהבהמה תלויה וראשה למטה ושיעור זה למטה אף בעוף הוא שאע"פ שאין בריאה שלו חלוק אונות מ"מ שיעורה במקום שכנף הריאה נוגע בו והוא עד המקום שמושך צוארו כשהוא אוכל ולמעלה בקנה של עוף אין בו שיעור אלא כל הצואר כשר בו כמו שביארנו בפרק ראשון בענין הגרמה:

תלמיד שהורה ואסר את הדבר הראוי להתירו אם טעה בדבר שטעותו טעות על הדרך שיתבאר במסכת סנהדרין בראשון ורביעי שבו רשאי חברו להתיר מה שאסר ונוהגין בו היתר ואם כבר הושלך לכלבים על פי הוראת הראשון יש מי שאומר מכאן שעליו לשלם ואין אנו מודים בה אלא בשהאכילה על כרח הבעלים וכבר כתבנוה בראשון ורביעי של סנהדרין אסר וטעה בדברי הגאונים ובדומיהם יש אומרים שאף זה חוזר ואין כאן משום חכם שאסר:

מחלקת על דבר אחד מסתבב לשני ענינים ודברי חולק זה חומרא לענין זה וקולא לענין זה וכן דברי חברו יש ברירה לתלמיד לנהוג כאחד מהם בשני הענינים או כחברו בשניהם אבל לא כאחד מהם בענין זה וכשני לו בענין זה שהרי דברים הסותרים זה את זה הם ואם עשה כן אם תפס שני הקולות נקרא רשע ואם תפס שני החומרות נקרא כסיל המשל בזה הנה שהשדרה שחסרה אמרו בית שמאי שאינה נקראת חסירה אלא בשתי חוליות ואמרו בית הלל שהיא נקראת חסרה בחוליא אחת והרי שדברי בית שמאי חומרא לענין אהל המת שאם חסרה חוליא אחת אין כאן חסרון ועדין מטמאה באהל וקולא לענין טרפה שכיוצא בה בבהמה חיה ואין כאן חסרון ודברי בית הלל חומרא לענין טרפה וקולא באהל המת אין כח לתלמיד לברור אלא או שניהם כבית שמאי או שתיהן כבית הלל שאם יברור אחת כבית שמאי ואחת כבית הלל הרי דבריו סותרין זה את זה וכן ככל שכיוצא בזה ומ"מ כבר נמסר לנו כלל גדול בכל מקום שבית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל חוץ ממקומות ידועים מתבארים במקומם ולא כתבנוה כאן דרך מחלקת אלא דרך משל למה שכתבנו:

בגמ' יונה אמר ר' זירא מבלעתא. פי' יונה הוא שם חכם אמר משמיה דר' זירא דתורבץ הוושט הוא מבלעתא ורבים טעו בזה ופירשו יונה ר"ל בעוף ועיין בב"י בטור י"ד סימן כ':

ברש"י ד"ה מאי שנא מספק דרוסה וכו' והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב במשהו בעור החיצון של ושט לא מינכר. פי' וכל שכן ללשון ראשון שפרש"י לעיל שיש לחוש שהבריא ועלה בו קרום מחמת מכה כל שכן דאין לה בדיקה אלא שרש"י רוצה ליישב שיטת ההלכה גם לפירוש השני ולקמן בסמוך גבי אבל ישב חיישינן פרש"י חיישינן שמא ב' עורות נקבו והבריא החיצון פי' כן כדי ליישב הסוגיא גם לפי' הראשון כי לקמן משמע טפי פי' השני דבישב חיישינן לשמא ניקב גם עור החיצון ולכך הוכרח לפרש וליישב הסוגיא גם לפי' הראשון:

בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין וכו' וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן וכו' עד אבל למ"ד חוששין לא מוקמינן אחזקה כל זה לשון הקושיא כלומר והתם טעמא מאי דלא מוקמינן לה אחזקתיה ומשני התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי ולכך לא מוקמינן לה אחזקתיה כמו בספק דרוסה דעלמא ולפי זה כיון דפסקו התוס' דהואיל ופסקינן לקמן דחוששין לספק דרוסה חיישינן נמי לשמא הבריא ע"כ צ"ל דבישב לה קוץ בושט הוי נמי שכיח דהבריא כמו בדרוסה דאל"כ הוי מוקמינן לה אחזקת היתר וק"ל וכן הוא בתוס' פרק ד' אחין (יבמות דף ל') ד"ה אשה בחזקת היתר עומדת:

גמ' יונה אמר ר' זירא מבלעתיה וכמה כו' כצ"ל ונ"ל יונה הוא שם חכם וכן איתא בערוך וזה דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה וכן יראה מפי' רש"י למי שמעיין ומדייק בפירושיו אלא שהסמ"ק כתב שקאי על יונה ממש וכן היא בשחיטת אשכנזים ולא נהירא:

רש"י בד"ה דאמר במשהו כו' שחיטה היא הס"ד:

גמ' לספק דרוסה. אף אם ודאי דרוסה יש לה בדיקה כמ"ש התוס' לקמן [חולין דף נ"ג ע"ב בד"ה דרוסה שאמרו] אפ"ל קצת [הא דלא נקיט לודאי דרוסה] דא"ל בזה אין לה בדיקה אלא מבפנים דאף שאינו רואה ריעותא מבפנים יש לחוש שמא אילו הו"ל בדיקה מבחוץ היה ניכר [בהאדים מבחוץ לחוד נמי מיטרפא וכמ"ש הרא"ש] אבל בספק דרוסה הוי קצת כעין ס"ס ולא חיישינן כולי האי ולפ"ז צ"ל דודאי דרוסה דיש לה בדיקה דוקא כשיודעין ודאי שלא נדרס כנגד הסימנים (*ס) גם י"ל כיון דסימנים קשין הן אצל דרוסה אין חוששין כ"ז שאינו נראה לעינים (*ע) ועיין כאן באשר"י באורך [שהוכיח דבהאדים עור החיצון גרידא מיטרפא דאי לא"ה מאי נ"מ במה דאמר אין לושט בדיקה מבחוץ לספק דרוסה אפילו יש לו בדיקה למה יבדקנו הואיל ולא מיטרף בהכי] י"ל שפיר עד שיאדימו ב' עורות (*פ) ושלא תסבור כי אינו נראה מבחוץ סגי וא"צ לבדוק יותר מבפנים לזה אמר וושט אין לו וכו' וכשבא לבדוק בספק דרוסה אף שאינו רואה ריעותא בסימנים מבחוץ עליו לבדוק מבפנים:
והומ"ל לספק נקובה לפי' רש"י דנקב אינו ניכר מבחוץ וכמ"ש התוס' לעיל באורך בהשוחט (חולין דף כ"ח ע"א) בד"ה אתא כי ממסמס כו' וא"ל דלא הומ"ל לספק נקובה אלא מבפנים וכו' דאף שבודק מבפנים וניכר ניקב זה בלא זה כשר (*צ) משא"כ בדרוסה שבא מחוץ לפנים. דהא נ"מ שפיר כדלעיל בהשוחט בעובדא דבר אווזא דממסמס קועי' דמא וכו' נשחטיה והדר נבדקיה וושט אין לו כו' וק"ל:

גמ' ולעולא מ"ש ספק דרוסה כו' ומ"ש מב' חתיכות כו'. לא ידע המקשה ממ"ד אין חוששין לספק דרוסה ואף אם ידע [וא"כ היאך הבין המקשן להך מ"ד דלא חייש לספק דרוסה מ"ש מב' חתיכות] י"ל דב' חתיכות גרע דיש ריעותא בעצמן משא"כ בספק דרוסה שהספק אין בעצמה אבל בנתחבה קוץ בוושט ס"ד דהוי ריעותא בעצמה והקשה מ"ש מספק דרוסה מכח כ"ש וק"ל:

גמ' קוצי אכלי. ואין דרך לנקוב וושטן שהרי אכילתן הוא:

ברש"י בד"ה אין חוששין שמא נקב היה והבריא כו' . לכאורה פירוש הראשון ס"ל דיש לו בדיקה לענין נקובה דאל"כ למה ליה שמא נתרפא ניחוש שמא עדיין נקוב. וצ"ל לפי"ז מה שפי' רש"י לעיל (חולין דף כ"ח) ובסמוך בד"ה מ"ש מספק דרוסה דנקב במשהו בעור החיצון לא מינכר אזיל לפירוש ששמע ובסמוך בד"ה חיישינן שמא ב' עורות ניקבו והבריא החיצון אזדי לפי' הראשון וק"ל:

בתוס' בד"ה קסבר כו' וא"ת כו' נימא נשחטה הותרה כו'. בקצרה מפ' ד' אחין ודאי י"ל מנ"ל דיש חזקת כשרות הכא לענין טריפות. ולא הוכיחו זה כאן מניה וביה דתקשי מחתיכה אחת וצ"ל דהכא מעיקרא היתה בחזקת כשירה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה שאני התם. דדלמא עולא דוקא דס"ל אין חוששין וכו' אזיל בתר חזקת כשרות אף שיש ג"כ חזקת איסור אבר מן החי כנגדו אבל למאי דפסקינן דחוששין כו' דלמא טעמא דאזלינן בתר חזקת איסור. וקושייתם ג"כ אישב לו קוץ בושט וכן וכ"ת שאני הכא וכו' דחזינן עתה שהיה בה ריעותא מחיים משא"כ בניקבו בני מעים וק"ל (*ק):

בא"ד נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה כו' . אע"ג דאותו פעם הוי בחזקת איסור היינו איסור אחר דאבר מן החי דאזדי עתה בתר שחיטה וה"נ התם בחיי בעלה היתה בחזקת איסור א"א דאזדי ליה עתה כשמת הבעל ודו"ק:

בא"ד כיון דאיכא למימר הכי כו' . נראה דעיקר קושיא ממשמעות דאיכא למימר הכי והכי כו' משמע דשני הצדדין שקולין הן בנמצא ציפורן רק רב לטעמיה ואוקי אחזקה ולאידך מ"ד לא אזיל בתר חזקה ודו"ק:

רש"י ד"ה אין חוששין. והבריא והוה קרום שעלה כו'. נ"מ בזה אף לשיטתו דושט אין לו בדיקה מבחוץ גם לענין נקב. דאפי' אם הפריד העורות ובדק את הפנימי וראה שלא ניקב מעבר לעבר חיישינן שמא נתרפא עי' ש"ך סי' ל"ג סק"כ:

רש"י ד"ה חותכו ועומד. שהושט רך הוא כו' אבל לצד הראש הוא מתקשה. ובר"ן כתוב להפך. וע"כ ט"ס הוא:

גמ׳ לעולם הלכה כדברי ב״ה כצ"ל:

רש"י ד"ה מ"ש מספק וכו׳ דנקב משהו בעור חיצון כצ"ל:

אפכי' רבה פירש"י אם עוף הי' וכו' ואם בהמה היא נמי וכו' נ"ל מלשונו של רש"י ז"ל דוקא בהמה דאיכא דריסת זאב וארי מינכר ולא אמרינן במקום דרוסה קשחיט. אבל בדרוסת עופות דקליש זיהרי' מודו רש"י להתוס' דבמקום דרוסה קשחיט וצריך לשחוט הקנה להפוך הושט ועיין סברא זו ברש"י לקמן נ"ג ע"ב ד"ה לפרסומי וכו' דלישנא בתרא דרש"י אין לארס נץ בדיקה כלל וא"כ י"ל אפי' ללישנא קמא עכ"פ חיישינן במקום דריסה קשחיט:

ישב לו קוץ בושט פירש"י וקורט דם אין בפנים עיין חי' רשב"א וכן בר"ן הכרח משמעתין דמיירי בלא קורט דם ולמאן דחייש שמא הבריא אפי' ליכא קורט דם בפנים תלינן אוכלין ומשקין שטפוהו. ולפע"ד עוד דללישנא הבריא ונתרפא דוקא בלית בו קורט דם אבל אי יש בו קורט דם לא אצטריך עולא לאשמעינן כיון דלא נשטף ע"י אוכלין ומשקין ע"כ מחדש ניקב ולא שייך נתרפא כענין שכ' תוס' ס"פ במה מדליקין בבלעה מחט לפנינו ע"ש. וכ' תוס' אפי' למ"ד חתיכה א' מב' חתיכות מ"מ הכא איכא חזקת כשרות. והיינו דרוב בהמות כשרות ואית לכל בהמה חזקת כשרות משנולדה. והקשה בס' שיחת חולין א"כ נילף מהכא דאזלינן בתר רובא דאל"ה איך אכלינן בשרא אפי' ע"י בדיקה ואפי' לא חישינן במקום נקב שחיט מ"מ מה יועיל בדיקה דלמא הי' נקב בשום מקום והבריא ונתרפא וחזקת כשרות ליכא דלא אזלינן בתר רובא ה"ל ס' כמו חתיכה ס' חלב. ולפע"ד היכי דליכא ריעותא דקוץ לפנינו ה"ל פחות ממיעוטא דמיעוטא למיחש שהבריא ונתרפא. אך בשמעתין דאיכא קוץ אי לאו דאיכא חזקת כשרות הוה מיחשב ריעותא אבל השתא דאזלינן בתר רובא ואיכא חזקת כשרות לא מיחשב קוץ ריעותא דהרי רובא אוכלים קוצים ואין מזיק להם לכן פירש"י אפי' ריעותא לא הוה:

אין חוששין שמא הבריא לחד פי' היינו נתרפא י"ל לניקב חיישינן ואין לו בדיקה מבחוץ אבל אי הפריד ב' העורות זה מזה ולא שלט בחיצון שבפנימי תו ליכא חששא אלא שמא נתרפא ולא חייש עולא להא ולמאי דקיי"ל לס' דרוסה חיישינן נמי לשמא נתרפא. אבל הדבר צ"ע לפמ"ש תוס' דטעמא דחיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא טפי שדרס הארי מאשר נאמר בעותי מבעתי אהדדי וכיון שאין הספק שקול דמצוי טפי לאיסור מלהיתר לא אזלינן בתר חזקה היינו דיצאה מחזקתה מחיים כך הוא כוונת תוס' וצ"ל ה"ה בקוץ שכיח טפי שנקוב מעל"ע במפולש וכ"כ תוס' להדיא ביבמות וכמ"ש מהר"ם מלובלין כאן. וא"כ תינח לחששא דשמא ניקב. אבל אבל אי חזינן דלא ניקב אפי' צד חיצון של הפנימי איך נימא דשכיח ומצוי שיתרפא והוא חשש רחוק מאד, ולפע"ד שזה הי' סברת הראב"ן דמייתי הרא"ש אשר ז"ל אות באות בסי' רכ"ז ואמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ועבר וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דכל הני חיוי בריתא קוצי אכלן עכ"ל נראה עפ"י מ"ש הרא"ש בשמו דס"ל דהכל בכלל הבריא וש"ס דפריך מ"ש מס' דרוסה הו"מ לשנויי דרוסה שכיח ונתרפא לא שכיח אך עולא לא חייש לניקב דשכיח ע"כ לא חש להאריך ותי' קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה ומיהו אנן דחוששין לס' דרוסה לשמא ניקב חיישינן אך כשהפרדנו העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי לא חיישינן שמא נתרפא דלא שכיח' ומיהו מאי דסיים דכולי חיוי בריתא קוצי אכלן צ"ע ומאי דמייתי רא"ש מבית הכוסות לא נמצא כן בראב"ן אך סברת הרא"ש היא דלא ניחוש אפי' לניקב מעל"ע אבל בראב"ן ליתא אלא כנ"ל וצ"ל דס"ל דישב בחצי עובי עור הפנימי ולא ניקב מעבר לעבר הוה כנמצאת דאמרינן עלה כולה חיוי בריתא קוצי אכלן ויש לזה פנים בש"ך ס' ל"ג סקי"ח מדאצטריך לאתויי מסמ"ק דמקרי תחוב משמע פשטי' לאו הכי איתי' וא"ש. אך הא רוב הפוסקים חולקים וחוששים שמא הבריא ונתרפא וצ"ע הא ודאי לא שכיח. ונלע"ד דמישב קוץ בלא"ה לק"מ דיש לחלק בין יצאה מחזקתה מחיים דס' גירושין ובין הבריא דהתם חזקת היתר אלימתא הוה שהרי טרם שזרק גט לערוה היתה הצרה בחזקת שאם ימות בעלה תהיו מותרת לשוק בלי ספק ע"כ לא אתי ספיקא דס' קרוב לו ולה ומפקי מחזקת היתר קמייתא אעפ"י שיצאה מחזקתה מחיים. משא"כ תחיבת קוץ דכל הני חיוי בריתא קוצי אכלן ומרגע שיצאה מבטן אמה אפשר טבועה קוץ זה ולעולם כשהיינו שוחטים אותה היינו מוציאים קוץ זו תחוב והיינו מסופקים אי הבריא או לא ע"כ מיגרע גרע ולא אלימי חזקה קמייתא כל כך משו"ה חוששין ולא קשי' להתוס' רק מס' דרוסה דדמיא ממש לס' גירושין ואהא שפיר משני לחלק בין שכיח ללא שכיח אבל שמא הבריא ונתרפא אפי' לא שכיח חיישינן:

אמנם התם ביבמות דמייתי תוס' בקושייתם למ"ד אפי' גרש ואח"כ כנס ואז מעולם לא הי' לצרה חזקת היתר אפ"ה אזיל בתר חזקה ולהך מ"ד ק' נמי מישב לו קוץ וליכא למימר כנ"ל ולאותו מ"ד הוצרכו לתרץ דקוץ שכיח וחיישינן שמא ניקב ולאותו מ"ד באמת לא חיישינן לשמא נתרפא דלא שכיחא וכראב"ן הנ"ל:

ומיהו לדינא פסק רמ"א בי"ד סי' נו"ן דלא אזלינן בתר חזקה היכי דיצאה מחזקה מחיים אפי' במידי דלא שכיחי. ויפה כ' ש"ך דס"ל אביי ורבא דמשני התם ביבמות יגיד עליו ריעו פליגי ארבה אלא דש"ך כ' דיש לפקפק די"ל לחומרא אמרינן דצריכה חליצה. אני אומר אה"נ דודאי כן הוא דמן התורה מוקי אחזקה אפי' יצא מחזקתו מחיים אך מדחזינן לאביי ורבא אחמרו רבנן להצריכה חליצה אע"ג דנפיק מיניה חורבה דתתייבם מ"מ העמידו דבריהם א"כ ה"ה וכ"ש דלאביי ורבא מחמרינן באיסור והיתר להטריף בכי האי גוני ומדרבנן אסר רמ"א בעובדא דידי' וכן נ"ל נכון לדינא בעזה"י:

ועיין תוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה וזו וכו' התם אינו ענין לכאן דהתם דומה לזאב שנטל בני מעים ס' מחיים ניקבו ס' השתא וה"נ ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון ולא דמי לקוץ ודרוסה שודאי מחיים אך ס' אי מטריף בי' או לא ויצא מחזקתו מחיים ואינו ענין לכאן וק"ל:

ומ"ש מס' דרוסה. מקשים הא רמב"ם כ' אין מפורש בתורה אלא הדרוסה משו"ה מחמרינן בספיקא וא"כ מאי פריך מ"ש מס' דרוסה. ויפה תי' בשמ"ח וכן בפלתי דספק ניקב הושט הוה נבלה מחיים לרמב"ם ונבלה מפורש בתורה ע"ש וביאור ענין זה דנבלה כתיב להדיא ופירושה ע"י מרע"ה דניקב הושט או ניטל ירך וחלל וגיסתרא וכדומה הוה נבלה ואעפ"י שמפרכסת כזנב הלטאה וזה מקרי מפורש בתורה אע"ג דפירושו מפי מרע"ה. אך טרפה נהפך הוא שמפורש בתורה בשר בשדה טרפה היינו חי' הדורסת בשדה ותו לא אלא דילפינן מבחוץ מה לי ע"י חי' או סבה אחרת אלא שדבר הכתוב בהוה ועכ"פ דרוסה מפורש טפי ומחמרינן בספיקא ואינך הל"מ ומקילין ועיין ס' זו בר"מ ור"ש פ' משניות פ"ו דמקואות. ועכ"פ הכא א"ש דפריך מהבריא דושט אס' דרוסה. והא"ש דלא תיקשו ממחט שנמצא בעובי ביה"כ דלא חיישינן שמא הבריא ונתרפא מעור זו לעור זו ובושט חישינן בשני עורות שמא נתרפא כמ"ש תוס' בס"פ במה מדליקין וכמ"ש רא"ש בשמעתין. והא"ש לרמב"ם דבשארי טרפיות מקילינן בספיקא משא"כ ס' דרוסה וספק בושט נבלה. ודע אעפ"י שס' ושט נבלה מ"מ חזקת שאינו זבוח ליכא כמו שבארתי לעיל כמה פעמים וישבתי לשון תוס' ספ"ק דב"מ ע"ש בביאור. דהתם ה' קאמר אי לאו דאזלינן בתר רובא הי' בספק שאינו ראוי לזבוח שניקב הושט אבל השתא דרובא ראוי' לזבוח אין זה בכלל חזקת שאינו זבוח וק"ל:

ולענין דינא בהני אוזות שמלעיטין אי נמצא קוץ תחוב אפי' קצת עור הפנימי חלילה להתיר אך בנמצא גרב או כתמים לבנים. המלעיטין בעגולים יהי' נזהרים לנפות בנפה וכברה שיהי' קמח ברור ולא ישאר בתוכו שום שפרייא"ר וכן המלעיטין בזרעוני טירקשי וייץ יבשלם או ישרה אותן במים היטב לרכך העוקצין ואז כל גרב הנמצא בפנימיות הושט אינו אלא כמחמת חולי. אפי' בא ע"י חכוך שדוחקין המאכל בכח ביד לתוך הושט וכמ"ש שכ' הב"ח מ"מ אותה המכה אינו עשוי להתרפאות שהרי בכל יום דוחקין אותה כך ב' וג' פעמים ואיך תתרפא ואין כאן חשש שמא הבריא. ומ"מ מפרידין העורות וכל שנמצא שום ריעותא אפי' בחיצון שבפנימי מטריפין ולא מכשירין אלא כשאפי' בחיצון שבפנימי לא שלטה מעבר לעבר. ואחרי כל החומרות יאכלו ענוים וישבעו והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין לפע"ד:

והנה אעפ"י שרובא דרובא יוצאים בהכשר וא' ממאה שנטרף וגם ס' בשחיטה ליכא דלא מקרי חזקת שאינו זבוח מ"מ כל שנמצא ריעותא וטרם שהורה מורה נאבד יש לאסור מספק דכללא הוא כל שצריך בדיקה ונאבד בלא בדיקה אסור ועיין בש"ע ס' מ"ח ובש"ך ס"ק כ"ט:

תורבץ ושט וכו' יראה דס"ל לשמואל דאין שום סברא שיהי' הגרמה רק בקנה ולא בושט וס"ל נמי כמ"ש רשב"א במשמרת הבית דלא שייך הגרמה אם התחיל לחתוך בבשר בעלמא אלא דוקא במקום דמטריף בי' וא"כ ע"כ תורבץ אין נקיבתו במשהו ויהי' נמי מקום שחיטה כרב דא"כ ליכא הגרמה בושט. וליכא למימר נמי דאין בו פסול וטרפות כלל דא"כ ה"ל כמחתך בבשר ולא שייך הגרמה אע"כ הוא ברובו עכ"פ מצטרף כמו קנה:

מר לא אמר הכי וכו' הכי קיי"ל נמצא מקום שחותכו ועומד במקומו דלדידן הוה תורבץ מ"מ לשמואל דס"ל שהוא ושט ג"כ נקיבתו במשהו והוה מקום שחוטה ואין כאן נפקותא אלא למעלה במקום שחותכו ומרחיב דלשמואל ברובו ולמאי דקיי"ל כרב ביבי בר אביי כשר לגמרי דדוחק לומר שיהיו תורבץ לרב ונקיבתו במשהו ויהי' שם מקום שחיטה בלחי זה דוחק אע"כ מותר לגמרי ולמסקנא דס"ל לרב במשהו ואינו מקום שחיטה האי אתרא לשמואל הוה במשהו ומקום שחיטה ואיכא קולא לשמואל דמותר לשחוט בזה המקום:

והנה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש מייתי הך חותכו וכויץ וכו' ומייתי גם מקום שחיטה בושט כדי תפיסת יד ולכאורה קשה לאיזה צורך מייתי זה כיון דידעינן מקום שחיטה בחיי הבהמה עד תפיסת יד ולענין טרפות לאחר מיתה לא נפקא לן בין ושט לתורבץ דקיי"ל כרב אידי ואידי במשהו וא"כ אין צורך בסי' דחותכו ועומד במקומו. מיהו לרמב"ם דניקב ושט נבלה מחיים משא"כ תורבץ עש"ך סי' ל"ג א"ש אבל לא משמע דרי"ף ורא"ש נתכונו לזה וצ"ל דלהורות נתן דלמעלה ממקום שחותכו ועומד במקומו אפי' תורבץ לא הוה ולית בי' טרפות כלל וצ"ל דכל הני שיעורים יש להם ב' עורות דבמקום שאינו נקלף פשיטא שאינו לא ושט ולא תורבץ אלא עור הלחי:

וטריפנא לי' צ"ע דהול"ל ופסילנא לי' לשחיטה. אע"כ מוכח מזה דניקב תורבץ לא הוה נבלה אלא טרפה וס"ל נמי הגרים שליש ושחט ב' שליש כשר דאל"ה עכ"פ ה"ל פסול בשחיטה באמת לעיל י"ט ע"א נמי לא דקדקו אמוראי בהכי ואמרו הגרים ב' שליש וכו' טרפה ולא אמרו פסולה אפשר לא דקדקו בכך ובשגם פליגי ר"ע ור' ישבב במתניתן אי נטרף בשחיטה הוה טרפה אבל רבא דהלכה למעשה קאמר ה"ל לדקדק בכך אע"כ ס"ל הגרים שליש ושחט ב' שלישים שחיטתו כשרה ולית כאן אלא משום ניקב התורבץ ולא הוה אלא טרפה ומיושב ק' תוס' ד"ה אי כשמואל וכו' וד"ה כולה כרב עבדא וכו' עיין וק"ל:

מקולי ב"ש ומקולי ב"ה. י"ל הא דאמרינן כגון שדרה וגלגלת היינו נפקא מינ' בפלוגתא דעלמא אבל פלוגתא דב"ש וב"ה לעולם ה"ל סתרי אהדדי דכדפסק כב"ש אעפ"י דב"ה רבים ע"כ ס"ל מחדדי עדיף ורבים היינו רבתי בדעות ושוב כשפוסק כב"ה אע"ג דב"ש מחדדי ס"ל רבים ממש וא"כ סתרי אהדדי. והנה במס' עירובין אמרינן מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שענותון הי' והקדימו דברי ב"ש לדבריהם ולא עוד אלא שחזרו דברי ב"ש. ונ"ל שהענין בטבע דנהי דב"ש מחדדי מ"מ כיון שמחמת ענותנותם שמעו תחלה דברי חדוד של ב"ש וגם חזרו דברי ב"ש והתישבו בדעתם ואח"כ נחלקו עליו אע"פ שלא הי' מחודדים כל כך מ"מ כיון שעמדו על סוף דעתו של ב"ש והתיישבו בדבריו כיונו הלכה אל האמת טפי. והנה ר"א שמותי מתלמידי שמאי הי' וגם לא הי' עניו כדאיתא במס' תענית ר"א אינו מעביר על מדותיו. ויפה א"ר יהושע לא בשמים היא ודרשינן לא תמצא במגביהם עצמם עד לשמים אלא בענותנותן:

בגמ' קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ביבמות (דף למד ע"ב) הקשו התוס' בד"ה אשה זו וכו' וא"ת דהכא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר לשוק אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור שבעלה עדיין חי ובפרק קמא דחולין אמרינן בהמה וכו' ושחטה וכו' עד שיוודע לך במה נטרפה ומשמע דוקא לענין רעותא דאתיילד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר כגון בא זאב וכו' דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקבו אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור. והדבר יפלא ולמה הוצרכו להקשות ממשמעות והלא בהדיא איפסקא הלכתא דחוששין לספק דרוסה וכעין שהקשו כאן בחולין. ולא עוד אלא שלפי קושייתם ביבמות ממשמעות דיוקא דרב הונא דנקט זאב שנטל ב"מ דמשמע דוקא כה"ג שהוא נולד אחר שחיטה וא"כ לא תירצו כלום דדרוסה שכיח דתינח דרוסה אבל הרי מוכח מרב הונא דכל ספק הנולד מחיים חוששין. וצריך לומר כסברת הטורי זהב ס"ס מ"ח דכל שנולד רעותא מחיים וצריך בדיקה שוב שכיח האיסור וא"כ דברי הט"ז מוכרחים מן התוס' ולכך הביא רמ"א בד"מ סי' ל"א מתוס' דיבמות ולא מדברי התוס' בחולין. וכוונת רמ"א לסברת הט"ז. ומה שלא הקשו התוס' תכף מדרוסה היינו משום דאולי לא החמירו בדרוסה אלא משום דאית ליה תקנתא בבדיקה ואפילו לדעת התוס' דוושט אין לו תקנה בדרוסה וא"כ בבהמה אין תקנה מ"מ יש תקנה בשהייה י"ב חודש ואף דשמואל תנקינהו ושדינהו בנהרא לספק דרוסה מ"מ אולי בזה לא קיי"ל כשמואל ושמואל עצמו אולי לית ליה כלל נשחטה הותרה ואף דמשמע בביצה (דף כה) דמתני' וברייתא מוכחים דאמרינן נשחטה הותרה היינו לענין לאכול קודם בדיקת הריאה כיון שאין שום ריעותא לפנינו אבל במקום ריעותא לא תנן ולכך הקשו מדיוקא דדברי רב הונא בעצמו וכיון שעל כרחך הוצרכו לחלק בין מידי דשכיח שוב גם בדרוסה סלקא להו תירוץ זה. וכל זה ביבמות אבל כאן בחולין דקיימא אדברי הגמ' דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ולא קאמר שאני דרוסה דיש לה תקנה בבדיקה אבל חששה דהבריא לית ליה תקנתא בבדיקה ואף שהתוס' ס"ל דלענין נקב יש לוושט בדיקה מבחוץ היינו לענין נקב בעין אבל אי חיישינן שמא הבריא דהיינו שעלה בו קרום שזה הוא פירוש שמא הבריא לדעת התוס' כמבואר בדבריהם (דף נ' ע"ב) גבי המסס א"כ לית ליה תקנתא ולכך מיקל עולא אלא ודאי דגם גבי דרוסה אפילו לענין דיעבד קיי"ל דחוששין לספק דרוסה א"כ שפיר הקשו מדרוסה וביבמות לא רצו התוס' להאריך להביא סוגיא דקוץ בוושט ומה דאיתמר עלה והקשו בקצרה מדיוקא דרב הונא:

ובזה נלע"ד לפרש דברי התוס' כאן שהקדימו כיון דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה א"כ חוששין שמא נמי הבריא וא"ת ואמאי נימא נשחטה וכו' משמע שעיקר קושייתם מחשש הבריא אבל מדרוסה לא קשיא דא"כ לא הוה צריכין להקדים הך וא"כ ישב לו קוץ והוה להו להקשות בקצרה דלקמן קיי"ל חוששין לספק דרוסה ואמאי נימא נשחטה וכו' אלא ודאי שעיקר קושייתם מחשש הבריא וסיימו הקושיא בזה הלשון והכי נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה ומשמע שעיקר הקושיא מדרוסה וכן בתירוצם שוב לא הזכירו קוץ רק תירצו דדרוסה שכיח:

ונראה מתחלה לתרץ השגת הרא"ש על הרי"ף דהרי"ף פסק דחוששין שמא הבריא והרא"ש הקשה מסוגיא דלקמן בה"כ שניקב מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא. ואני אומר דוושט שאני דגבי וושט אף שיש לה חזקת היתר שלא נולדה נקובת הוושט מ"מ כיון דנקובת הוושט נבילה נעשית בשחיטה א"כ יש לה חזקת אינה זבוחה ואמרינן העמידנה על חזקתה הראשונה שאינה זבוחה והי' הוושט נקוב. ומה שהקשה בש"ס ומ"ש מספק דרוסה מק"ו אתי להקשות שאנו חוששין לספק דרוסה שיש לו חזקת היתר ולא חזקת איסור איך לא נחוש לחששא דהבריא שיש לו חזקת אינה זבוחה אבל באמת קוץ בוושט חמור משאר טרפות וא"כ אף דבבית הכוסו' לא חיישינן שמא הבריא מטעם נשחטה הותרה בוושט חיישינן ושפיר פסק הרי"ף:

ובזה ישבתי קושיית הט"ז בס"ס מ"ט ס"ק ג' במ"ש הש"ע שאם הוא ספק אם הוא מחמת קוץ או מחמת חולי תולין להקל והטעם משום ס"ס שמא ע"י חולי וא"ת ע"י קוץ שמא לא ניקב א' מאברים הפנימים והקשה הט"ז הרי גבי וושט בסי' ל"ג ס"ד בעינן שיהי' ידוע שנעשה מחמת חולי אבל אם יש לחוש שנעשה ע"י קוץ אפילו לא ניקב רק פנימי טרפה והרי גם התם איכא ס"ס ע"ש. ואומר אני שיש ליישב בתרי גווני חדא דבוושט אף אם נעשה ע"י חולי בעינן שיהי' ניכר שלא שלט החולי בחיצון כלל וכמבואר בתוס' וברא"ש הביאם הט"ז בעצמו בסי' ל"ג ס"ק ו' והטעם כיון ששני העורו' שוכבי' זה על זה גם על ידי חולי חיישינן ששלט החולי בשניהם ולכן בעינן שיהיה ניכר שלא שלט החולי בחיצון וכל זה שייך כשניכר החולי בפנימי ובחיצון אינו ניכר אבל אם גם בפנימי אינו ניכר שום חולי אף שנעשה הנקב על ידי חולי אמרינן כשם ששלט החולי בפנימי כך שלט בחיצון ומה שאין החולי ניכר בחיצון אינו ראיה שהרי גם בפנימי אינו ניכר וא"כ כיון שאינו ניכר אם נעשה ע"י חולי או על ידי קוץ אפילו תכריע שנעשה על ידי חולי אפ"ה חיישינן שמא ניקב גם החיצון אבל בב"י מ"ט אם שלט חולי בקרקבן מהיכי תיתי לחוש לשאר אברים הרחוקין ממנו וא"כ שוב אין חשש לשאר אברים כי אם ע"י קוץ ולכן בספק הוה ספק ספיקא. ודרך שני אמרתי עפ"י דרך הנ"ל שכתבתי דנקובת הוושט מקרי חזקת איסור דהיינו חזקת אינו זבוחה והנה הש"ך מפלפל אי אמרינן ס"ס במקום חזקת איסור והכרעתו עיין בסי' ק"י בדיני ס"ס סי' ק"ט שאם החזקות והספיקות הם מענין א' לא מהני ס"ס במקום חזקה וא"כ כאן גבי וושט יש לה חזקת אינו זבוחה והספיקו' המה ג"כ מענין זה שמא ניקב גם החיצון ועדיין אינו זבוחה היא ולכן לא מהני ס"ס משא"כ בסי' מ"ט החזקה היא אינו זבוחה והספיקו' הם שמא ניקב גם עור החיצון של קורקבן או אחד מאברים הפנימים ואכתי טרפה הוא דהוה אבל שחיטה מטהרתה וא"כ אין הספיקו' נגד החזקה ולכן מהני וא"ת הרי גם שם אם אינו מסופק שמא על ידי קוץ וניקב א' מאברים הפנימים הרי גם הוושט בכלל וגם על הוושט אנו מסופקי' והוה ג"כ מענין חזקת אינו זבוחה שתי תשובות בדבר חדא שאף שאנו מסופקי' שמא ניקב א' מאברים יותר יש לתלות שניקבו הדקין או הזפק ודרך שם בא ולא לתלות בוושט כי הוושט יש לו שני עורו' ושאר הדקין אין להם רק עור א' ומנא אמינא לה אומר אני דיש לדקדק לשיטת רש"י ור"י דבהמסס גם מצד א' טריפה ואסברה לן ר"י מטעם שמא הבריא א"כ לפי פירושם שדבר זה מוכח מהברייתא מדנקט מחט שנמצא בעובי בה"כ ושבקי' להמסס מכלל דבהמסס חיישינן להבריא א"כ קשיא לעולא דאמר בישב קוץ דלא חיישינן שמא הבריא והתוס' במס' שבת נדחקו בזה לחלק בין קוץ למחט. אבל באמת אין אנו מוכרחין לזה רק שאני ושט שיש לו שני עורות ולמיחש שניקבו שניהם לא חיישינן משא"כ המסס שאין לו רק עור אחד וא"כ ממילא יותר תלינן שנקבו אחד משאר אברים הפנימים מאשר נתלה בוושט:

ועוד הרי כתב הש"ך שם בסי' ק"י שאם יש ג' ספיקות אמרינן אף נגד חזקה וא"כ להכשיר מטרפות די בס"ס ולנגד חזקת אינו זבוחה יש בסי' מ"ט ג' ספיקו' שמא ע"י חולי וא"ת בקוץ שמא לא ניקבו שום א' מאברים הפנימיים וא"ת ניקבו אכתי שמא לא ניקב הוושט ואף שאם אומרים שניקבו א' משאר אברים הוה טרפה מ"מ הרי להכשיר מטרפות די בשני ספיקו' והרי זה דומה ממש למ"ש הש"ך בדיני הס"ס אות ט"ז שאם יש ס"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואיכא ספיקא דרבנן לקולא מותר ע"ש ודוק שזה ממש כעין עובדא דידן לענין חזקת איסור ג' ספיקות בענין שהוא טרפה אבל זבוחה ולענין טרפות יש ס"ס דו"ק היטב:

ונחזור לדברי התוס' בחולין שמקוץ בוושט לא היו יכולים להקשות דנימא נשחטה הותרה כדאמר רב הונא בבא זאב ונטל ב"מ משום דקוץ בוושט שאני שיש כאן חזקת אינו זבוחה והוה חזקת איסור ודומה קצת לספק בשחיטה ועיקר קושייתם מדרוסה אך שלא נחלק דהא דפסקינן לקמן חוששין לספק דרוסה היינו לחומרא כיון דאפשר בבדיקה ולכן כיון שיצאתה מחזקתה מחיים מחמרינן לבדוק אבל היכא שלא יצאה מחזקתה מחיים אפילו בדיקה אינו צריך וראי' לדבר שבא זאב תלינן בזאב ולמה לא נעשה נקב בצדו לדמות אם הנקב הראשון יאדים יותר כדרך שמקיפין היכא דליכא מידי למתלי בי' אלא ודאי סמכינן אחזקה אפילו לכתחלה ולא מחמרינן לבדוק אבל היכא דיצאה מחזקתה מחיים מחמרינן לכתחלה מה דאפשר וראי' לדבר שגם בספק קרוב לו הוה מחמרינן לחלוץ אי לאו דהוא חומרא דאתי לידי קולא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת כדאמרינן שם ביבמות. ובזה אמרתי ג"כ לתרץ כוונת רמ"א בד"מ סי' ל"א שמביא ראיה מדברי התוספות דיצאה מחזקתה מחיים דומה לקרוב לו או קרוב לה וכי היכי דשם מחמרינן לחלוץ א"כ גם כאן מחמרינן לבדוק וכיון שכבר נפתח הראש אי אפשר לבדוק ואעפ"כ הוה מחמת חסרון חכמה שאם היה חכם היה יכול להבחין אם המוח מקיף ולכך אסור כיון שיצאה מחזקתה מחיים דבשלמא אם לא יצאה מחזקתה מחיים אין צריך בדיקה כלל ולא חסרון חכמה. וכן בסימן נ' סעיף א' בהג"ה בטרפות שיש לו בדיקה מיירי אלא שלא בדקוהו ולכך אסורה ביצאה מחזקתה מחיים אלא שלפי זה דחוק שם לשון רמ"א בהג"ה שכתב אע"פ שהוא טרפות שיש לו בדיקה דמשמע ק"ו טרפות שאין לו בדיקה כלל ולדידי באין לו בדיקה כלל הוה דיעבד ממש וראוי להכשיר אלא דבלא"ה לשון זה של רמ"א משונה דכיון שלא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק א"כ מה מועיל מה שהוא טרפות שיש לו בדיקה ומאי אע"פ הוא זה. ועכ"פ מדרוסה לחוד לא היו התוס' יכולין להקשות דהוה אמינא לחלק בין תחלה לדיעבד ולכן הקדימו התוספות דלמה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה א"כ חוששין גם לשמא הבריא וא"כ מכלל דלספק דרוסה אפילו דיעבד חיישינן אפילו היכא דליכא בדיקה וכעין עובדא דשרקפא דספק דרוסות דשדינהו בנהרא דאלת"ה א"כ למה הוצרך לומר דעולא סבר אין חוששין דנימא דעולא סבר חוששין ושאני חששא דשמא הבריא דלית ליה תקנתא בבדיקה וא"ת דלמא אין חוששין קאמר דמשמע שאין חוששין כלל. זה אינו דעל כרחך להך פירושא דהבריא היינו קרום על כרחך גם לעולא בדיקה צריך אם לא ניקב מעבר לעבר רק שאין חוששין לקרום דהא יש לדקדק למה הוצרך עולא להאריך בלשונו אין חוששין שמא הבריא נימא סתם יש לה קוץ בושט אין חוששין. אלא ודאי חדא ותרתי שאם הבריא היינו פירושו ניקב א"כ אי הוה אמר סתם אין חוששין הוה אמינא דוקא לדיעבד אין חוששין למיסר משום דאין אנו בקיאין בבדיקה או לחוש לקרום לזה אין חוששין אבל לכתחלה צריך לבדוק ולכן אמר אין חוששין שמא הבריא דאפילו לשמא ניקב לא חיישינן כלל וגם בדיקה לא בעי. אבל אי הבריא היינו קרום א"כ נהפוך הוא דאי הוה אמר סתם אין חוששין הוה אמינא אפילו לניקב לא חיישינן וא"צ בדיקה ולכן פירש דבריו אין חוששין שמא הבריא לקרום הוא דלא חיישינן אבל לנקב חיישינן ובעי בדיקה. והתוספות מפרשים הבריא קרום כדמוכח מדבריהם (בדף נ ע"ב) בד"ה מחט וא"כ עולא גופא אינו מיקל רק אחר הבדיקה וא"כ למה הוצרך לומר דס"ל לא חיישינן לספק דרוסה אלא ודאי למה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה היינו אפילו דיעבד במקום דליכא בדיקה א"כ שפיר קשה נימא נשחטה הותרה כי היכי דמתירין שם לשוק אפילו בלי חליצה כיון שאי אפשר להחמיר משום דאי אמרת חולצת אתי לאתייבומי:

ובזה ניחא לי מה דמקשה בגמרא כל הנך קושיות דמ"ש מספק דרוסה ומ"ש משתי חתיכות וכן שאר כל הקושיות לעולא ולא מקשה לעיל (דף ט) לרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר וכו' תינח לסברת האו"ה שהביא הש"ך בסי' נ' ס"ק ג' דלא מקלינן משום נשחטה הותרה אלא היכא דאיכא מידי למתלי ביה והוה כמו רגלים לדבר כגון זאב שנטל בני מעים שיש לפנינו מה לתלות בו. אבל לאינך פוסקים דלא מחלקי בזה א"כ למה לא הקשה לעיל. ונראה לשטת רש"י דפירש בדברי עולא שאין בו קורט דם מבפנים ולכאורה צ"ע כיון שעולא אינו חושש לשמא הבריא א"כ מה בכך אם יש ק"ד מבפנים אכתי פנימי הוא דניקב וכמ"ש באמת התוס' והשיגו על רש"י בזה. ונראה דרש"י ס"ל כשטת הרמ"א בסי' נ' דכל דליכא למימר שאירע אחר שחיטה ובודאי איכא ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ולכך אם איתא דאיכא ק"ד אף בפנים מ"מ איתרע חזקתה מחיים ואין להתיר לשום דיעה והטעם לפי ששלשה חילוקי דינים יש לחלק בספקי דטרפות ספק דאירע בשאר אברים ויש לתלותו אחר שחיטה א"כ יש כאן חזקת היתר דנשחטה הותרה וחזקת איסור אין כאן שהרי מעולם לא היה עלה שום חזקת איסור רק איסור שאינה זבוחה והרי עתה זבוחה לפניך שאפילו את"ל דטרפה היא מ"מ הועילה זביחתה לטהרה מידי נבילה וא"כ אין עליה שום איסור אינו זבוחה מוקמינן לה בחזקת היתר והיינו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר. וספק שאירע בשחיטה עצמה כגון ספק שהייה או דרס או שאר פסולי שחיטה דבהא שאירע הספק במעשה השחיטה דבר זה לא שייך בו חזקת היתר כלל דלא שייך למימר בהמה זו בחזקת שלא נעשית שהייה או חלדה עומדת ויש כאן חזקת איסור ברור שהרי בחזקת איסור אינו זבוחה עומדת בחייה והיינו מלתא קמא דרב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ויש דבר שהספק לא אירע במעשה השחיטה עצמו אבל אעפ"כ הספק הוא בסימנים ספק ניקב הושט או לא דבר זה יש בו חזקה להיתר וחזקה לאיסור חזקה להיתר שהרי לא נולדה נקובת הושט ואמרינן אוקמי אחזקתה שלא ניקב הושט ולא נטרפה כלל וחזקה לאיסור בחזקת שאינה זבוחה ואמרינן אוקמי אחזקתה ואכתי בחזקה זו קיימא שאינה זבוחה לפי שהושט נקוב ואין הזביחה מועלת בה הרי שלשה חילוקים ויש עוד צד רביעי כגון ספק שאר טרפות שאינו בסימנין אלא שנולד הספק מחיים ואז אזלא לה חזקת היתר כיון שנולד מחיים אבל גם חזקת איסור אין כאן שהרי איסור אינו זבוחה כבר חלף לו שהרי זבוחה לפניך והוה כאלו אין כאן לא חזקת היתר ולא חזקת איסור וזה ראוי להיות דינו שוה ממש לספק בסימנים ויש לתלותו אחר שחיטה ששם יש חזקת איסור וחזקת היתר דהך חזקה נגד הך והוה כליכא חזקה כלל ולכך פירש רש"י דליכא ק"ד שאם היה כאן דם א"כ יצאה מחזקתה מחיים ואין כאן חזקת היתר לומר נשחטה הותרה ויש כאן חזקת איסור שאינה זבוחה שהרי הספק בושט וא"כ חזקה לאיסור בלי חזקה להיתר נגדה ודאי שלא יתיר עולא. ופריך מספק דרוסה ואף דספק דרוסה נולד הספק מחיים מ"מ אף דליכא חזקת היתר ליכא ג"כ חזקת איסור והוה דומה ממש לקוץ בושט שיש חזקה לכאן ולכאן. וכן פריך מחתיכה משני חתיכות דהוה דומה ממש שיש כאן חזקת איסור וחזקת היתר ומשני ליה התם איתחזיק איסור ממש אבל ישיבת קוץ לא מקרי כל כך חזקת איסור וכן פריך מסכין שנמצאת פגומה ולכאורה מאי קושיא הא זה הוא ספק בשחיטה. אמנם נלע"ד שהוא היה סבור שגם ישיבת קוץ הוא ספק בשחיטה והנה גבי סכין בהמה בחזקת איסור וסכין בחזקת בדוק שהרי בדקו קודם ויש לומר אוקמי אחזקה ובמפרקת הוא דאיפגם כמו כאן שיש חזקה להיתר ולאיסור ומשני התם אתייליד ריעותא בחזקת היתר של הסכין יש ריעותא לפנינו משא"כ לעיל בדברי רב הונא שיש חזקה אלימתא דלא איתרע מחיים להיתר ולאיסור ליכא חזקה כלל אין מקום להקשות מכל אלו. ומספק טומאה באמת גם לעיל פלפל הגמרא בזה ע"ש והתוס' לשיטתייהו דאיתרע מחיים אינו מפסיד חזקת היתר כלל ולכך פירשו דעולא מתיר אף שיש ק"ד מבפנים כיון שאין ק"ד מבחוץ. ולשיטת התוס' הא דלא הקשה לעיל בדברי רב הונא הנה הכל תמהו על הרמב"ם שחילק בין ספק דרוסה לשאר ספיקי טרפות לפי שדרוסה נאמר בפירוש בתורה משא"כ שאר מיני טרפות שהם הל"מ כמבואר בדבריו ריש פ"ה מה' שחיטה א"כ נסתר קושיית הגמרא שהקשה לעולא מ"ש מספק דרוסה והגאון מוהררא"ב רצה לתרץ שהקשה לעולא לשיטתו דאמר (דף מג ע"א) שמונה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני וחשיב דרוסה א"כ לדידיה גם דרוסה אינו מפורש ושפיר הקשה דלדידיה אין לחלק בין נקובת הושט לדרוסה דשניהם אינם מפורשים בתורה והנה לדבריו קשה מה מקשה משני ח' א' חלב או מספק טומאה בר"ה והרי חלב מפורש איסורו בתורה וכן טומאה ולכך יש להחמיר בספיקו משא"כ טרפות לעולא שאין שום טרפות מפורש יש להקל. ואמנם אומר אני דלא כמו שעלה על דעת מוהררא"ב דלעולא אין שום טרפות מפורש בתורה אדרבה נהפוך הוא דלכאורה יש לתמוה על הרמב"ם שהיקל בטרפות לפי שהם הל"מ והרי הרמב"ם עצמו בפרק ח' מה' מקואות הלכה ו' ספק יש בנקב כשפופרת הנוד ספק אין בו אין מצטרפין מפני שעיקר הטבילה מן התורה וכל שעיקרו מן התורה אעפ"י ששיעורו הלכה ספק שיעורו להחמיר עכ"ל. וא"כ הרי גם טרפה עיקרו מן התורה שהרי נאמר טרפה לא תאכל אלא שפרטיו מה ניהו הדברים שנטרפת הוא הל"מ וא"כ למה ניקל בספיקו אמנם הרמב"ם לשיטתו שכתב שטרפה הנאמר בתורה פירושו הוא שטרפה ארי וא"כ שאר טרפות עיקרם הל"מ. אבל לעולא שסובר שגם דרוסה הל"מ א"כ סובר טרפות שם כולל כל מיני טרפות ולא נתפרש בתורה דרוסה וכלם הל"מ א"כ אדרבה כלם עיקרם מן התורה ופירושם הל"מ וראוי להחמיר בהו כמו המפורש בתורה ממש וא"כ לעולא שפיר הקשה כל קושיות הללו לשיטתו משא"כ לעיל לרב הונא איכא למימר דרק דרוסה מפורש בתורה וא"כ כולהו עיקרם הל"מ ולכך אמרינן נשחטה הותרה:

אי נמי דעל רב הונא לא הקשה כסברת הררב דהחמיר בדרוסה הואיל ומפורש בתורה אבל לענין ישב קוץ בושט שבכאן הוא חשש נבילה וכמו שפסק הרמב"ם באמת בפ"ג מה' שחיטה ישב קוץ בושט ספק נבילה ונבילה איסורו מפורש בתורה ושוב מצאתי דבר זה בתבואת שור סימן כ"ט. והנה הארכתי לעיל לומר דקוץ בושט לא שייך נשחטה הותרה לפי שהספק הוא בושט עצמו הוה כעין ספק בשחיטה שיש חזקת אינה זבוחה ושאלני הרב מוהר"ר זלמן עמרך אם נטל זאב הושט והחזירו כשהוא נקוב איך אהיה מורה הלכה למעשה בזה ואחר הישוב אמינא חילוק בדבר לא לגמרי להטריף ולא לגמרי להכשיר כמו בבני מעיים דבבני מעיים מכשרינן אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב כמבואר בתוס' (דף ט ע"א) ד"ה א"ל וכן הוא בש"ע סימן ל"ו סעיף ה' וכן בבני מעיים תלינן אפילו לא נטל זאב רק העביר הטבח ידו בכח. אבל בושט אם נמצאו נקבים במקום שיניו לית דין ולית דיין שמותר דהרי זאב ודאי נוקב במקום שיניו ובמקום שודאי נוקב ולמיחש שמא במקום נקב ניקב לא צריכין לחזקת היתר ואפילו בחזקת איסור לא חיישינן דהרי אנן פסקינן כרב חסדא היכא דשבר בה עצמות והיינו מטעם דעצם ודאי פוגם אף שהספק בשחיטה עצמה אבל שלא במקום שיניו או שנמצא נקב בושט היכא דמשמש ידא אף שיש לתלות בו מ"מ אינו ודאי נוקב לא תלינן בושט לקולא וא"ת הרי רב הונא (בדף ט) לענין מקום שיניו איירי כמבואר שם דלא חיישינן שמא במקום נקב ניקב ואפ"ה אמר הטעם משום נשחטה הותרה דמשמע דאלו לא היה חזקת היתר אפילו בזה לא היה מיקל יש לומר דרב הונא לטעמיה דמחמיר בסכין אפילו שבר בו עצמות וא"כ לדידיה אפילו דבר הודאי פוגם לא מהני להוציא מחזקת איסור משא"כ לדידן דקיי"ל בהא כרב חסדא א"כ דבר הודאי נוקב מהני אפילו נגד חזקת איסור. ועלה בדעתי דאפילו שלא במקום שיניו מ"מ זאב ודאי מנקב מקרי ולהתיר גם בזה אפילו בושט ולאסור רק בהיכא דמשמש ידא דטבחא והדרנא בי שהרי אמרו (דף מט ע"א) אמר רב משרשיא כוותיה דאבוה דאבא מסתברא שהרי תלינן בזאב. והא ודאי שדימה משמוש ידא דטבחא לזאב שלא במקום שיניו כמבואר בתוס' (דף ט ע"א) ד"ה א"ל ואי ס"ד שגם שלא במקום שיניו מקרי ודאי מנקב איך דומה לזה משמוש ידא דטבחא. באופן שבהא נחתי שבמקום משמוש היד מה שאינו ודאי מנקב אין לתלות בו הושט לקולא. ולפי מ"ש דרב הונא גופא לא איירי בנקבים הרבה שלא במקום שיניו א"כ נסתר סברת התוספות ביבמות שדייקו מדאמר כגון זאב משמע דוקא לענין ריעותא דאתייליד אחר שחיטה הוי בחזקת היתר וכו' דאי דייקת דברי רב הונא דוקא א"כ נידוק נמי דוקא שמא במקום נקב ניקב לא חיישינן אבל נקביה שלא במקום שיניו דלא ידעינן כלל שהוא נקבם שפיר חיישינן נן והרי האמת דאפילו להכי לא חיישינן א"כ דברי רב הונא לאו דוקא ואולי גם להא דאתייליד אחר שחיטה ג"כ לאו דוקא:

והנה לפירוש רש"י דמיירי דאין בו ק"ד קשה מאי קשיא לגמרא מדרוסה ומשני חתיכות והא איכא למימר שאני הכא דס"ס הוא שמא לא ניקב החיצון וא"ת ניקב שמא אחר שחיטה. בשלמא לסברתי דלעיל דזה מקרי ספק בשחיטה א"כ בחזקת איסור לא מהני ס"ס אבל אם לא נימא כנ"ל קשה וא"כ יש הוכחה לסברתי. ונראה שאין מזה ראיה דליכא ס"ס דאיך תאמר שמא לא ניקב החיצון וא"ת ניקב שמא לאחר שחיטה אי לאחר שחיטה א"כ לא עלה בו קרום ולמה אינו ניכר מבחוץ הנקב וא"כ אם אתה אומר ניקב גם החיצון ע"כ קודם שחיטה נעשה. אלא דקשיא הא לדעת רש"י ושט אין לו בדיקה מבחוץ גם לענין נקוב וא"כ אכתי איכא ס"ס אמנם הרי (בדף כח ע"ב) פירש רש"י טעם הדבר שאין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב היינו משום דטיפת דם נכנס בנקב ואינו ניכר וכל זה בנקב הנעשה מחיים אבל נקב הנעשה אחר שחיטה אין כאן טיפת דם וא"כ אם אתה אומר שניקוב החיצון על כרחך מחיים ניקב אלא דהא תינח אם אמרינן אף דאיכא ס"ס צריך בדיקה וכיון דצריך בדיקה שוב לא שייך כאן ס"ס שממ"נ אם רואין נקב מבחוץ ליכא ס"ס ואם אין רואין ג"כ ליכא ס"ס שהרי אם היה שניקב גם חיצון ע"כ מחיים נעשה כיון שאינו ניכר אבל אי אמרינן שהיכא דאיכא ס"ס א"צ בדיקה כלל אפילו במקום שיכולין לברר א"כ ודאי איכא ס"ס וצריך לומר דמיירי שיש ק"ד בפנים ואז בודאי נעשה קודם שחיטה ואין כאן רק ספק שמא ניקב גם החיצון, וא"כ התוס' לשיטתייהו דר"ת וגם ר"י תרווייהו ס"ל דהיכא דאיכא ס"ס א"צ בדיקה וכמו שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות ל"ה בשמם ולכך העמידו דברי עולא ביש ק"ד ורש"י אולי ס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו הובא בש"ך שם דאפילו דהיכא דאיכא ס"ס צריך לברר ע"י בדיקה ולכך פירש דעולא מיירי בלי ק"ד אלא דתינח לשיטת ר"י אבל לשיטת ר"ת דס"ל בהמסס לא חיישינן לשמא הבריא וא"כ קשיא מדוע בושט חיישינן וצריך לומר דבושט כיון דאכלה ביה אוכלין ומשקין השוטפין החזירו המחט לאחוריו וא"כ אף אם מיירי בלי ק"ד ליכא ס"ס דאם אמרת את"ל ניקב גם החיצון א"כ על כרחך מחיים נעשה דאי לאחר שחיטה מי החזיר המחט לאחוריו הא לאחר שחיטה ליכא אוכלין ומשקין שיחזירוה לאחוריה אלא ע"כ מה דפירשו התוס' באיכא ק"ד לשיטת ר"י הוא דמוכח. ואם תאמר אכתי אף דאיכא בפנים ק"ד אכתי איכא ס"ס שמא לא ניקב חיצון כלל ואת"ל ניקב שמא לאחר שחיטה הוא דניקב החיצון. זה אינו דאיך תאמר להיפך שמא לאחר שחיטה וא"כ על כרחך על החיצון אתה אומר לאחר שחיטה שהרי הפנימי ודאי קודם שחיטה שהרי יש בו ק"ד אלא על כרחך על החיצון נסתפקת שמא אחר שחיטה וכשאתה אומר את"ל קודם שחיטה כבר הודית שניקב החיצון קודם שחיטה ועוד שגם להיפך שתתחיל שמא לא ניקב חיצון ואת"ל ניקב א"כ ניקבו שניהם ובניקבו שניהם אף ק"ד מבפנים בידוע שקודם שחיטה וכמו שכתב המרדכי לקמן בסוגיא דהמסס ובה"כ ואיך תאמר שוב שמא לאחר שחיטה. אלא דהכ"מ לא ס"ל סברת המרדכי ולהכ"מ אין חילוק בין צד א' לב' צדדים. רק חיוב הבדיקה וכן כתב בבית יוסף סימן מ"ח והנה הא ודאי אי אפשר לומר דגם מצד א' יהיה סגי בק"ד מבפנים דמה ראיה מק"ד מבפנים שיש מכה מבחוץ אלא איפכא אפילו ניקב משני צדדים בעינן ק"ד מבחוץ דאל"כ אמרינן שאחר שחיטה הוא שדחקה לעבור מעבר לעבר אבל קודם שחיטה לא היתה תחובה רק בפנים דאל"כ היה טיפת דם גם מבחוץ:

ואומר אני דיש להוכיח כסברת הכ"מ דהא קשה איך סתם מתחלה משני צדדים טרפה א"כ החליט שהוא טרפה ואח"כ שדי ביה נרגא והטיל תנאי דנמצא ק"ד ומדוע לא כריך ותני מצד אחד כשרה משני צדדים נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה וטרפה לא נמצא עליו ק"ד בידוע שלאחר שחיטה. אלא ודאי דהך נמצא עליו ק"ד לא על משני צדדים לחוד קאי אלא גם על מצד א' וכעובדא דרבי דאמר אם אין שם מכה וכו' ולכך העמידו בבא בפ"ע דקאי על כל תרי בבי דרישא בין על מצד א' ובין על משני צדדים. וכל זה לסברת הכ"מ דצד א' ושני צדדים שוים במציאות הק"ד ואין חילוק ביניהם רק לענין חיוב החיפוש אחר ק"ד דמשני צדדים הבדיקה חיובית אבל לסברת המרדכי דמשני צדדים עליה היינו סביבותי' מבפנים ומצד א' צריך שימצא נגד פי המחט מבחוץ א"כ ממ"נ אם עליה דברייתא היינו סביבותיה א"כ לא קאי רק על משני צדדים ולא על מצד א' ולמה לא כריך ותני ואם עליה היינו על פי המחט מכוון נגדה ממש א"כ לא קאי על משני צדדים דאל"כ איך אמר לא נמצא עליה בידוע שאחר שחיטה הרי משני צדדין אפילו לא נמצא עליה ממש אפ"ה בידוע שאחר שחיטה אלא שאף לסברת הכ"מ ג"כ אין התירוץ הזה נכון דעל צד א' איך אמר לא נמצא עליו ק"ד בידוע שאחר שחיטה מהו הידיעה הזאת אם על צד הפנימי יהיה אימת שיהיה אינו מזיק ועל צד החיצון איך אמר בידוע שאחר שחיטה הרי לא ניקב כלל לחוץ:

אמנם לדעת הפוסקים דבהמסס מצד אחד ג"כ טרפה ונפקא מדיוקא דברייתא מדקתני בה"כ ושבקיה להמסס א"כ יש לנו ספק מה דינו דהמסס שתחוב בו מחט מצד פנימי לחוד יש סברא לומר דעכ"פ בעינן ק"ד דלא חמיר המסס מצד א' מבה"כ משני צדדים והוא דעת הש"ך בסי' מ"ח סוף ס"ק י"ד. ואף דבה"כ בעינן ק"ד מבחוץ אפילו בניקב משני צדדים היינו משום דכיון דהמחט עדיין תחובה מבחוץ א"כ כיון דאיכא למסרך גם בחוץ אם איתא דמחיים עבר לחוץ מסריך הוה סריך דם גם מבחוץ אבל בהמסס לשיטת רש"י דטרפה מצד פנים לחוד או לשיטת ר"י דחוששין שמא הבריא א"כ כיון דאין המחט מבחוץ מאין ימצא שם דם אבל בפנים ששם המחט תחובה עכ"פ בעינן דם. ויש סברא ג"כ לומר דמבפנים לא בעינן ק"ד כלל דאוכלין ומשקין שבפנים שטפוהו ועיין בתב"ש סוף ס"ק י"ב. ורצה התנא להשמיענו דגם בהמסס בעינן ק"ד ולכן שנאו בבא בפ"ע וקאי בין אדיוקא דרישא דבה"כ הוא מצד א' כשר הא המסס טרפה מצד א' ובין אסיפא אבה"כ משני צדדים על כולם אמר נמצא עליו ק"ד בידוע וכו':

ולפי זה לשיטת ר"ת דהמסס ובה"כ שוים א"כ קשיא למה לא כריך ותני משני צדדים נמצא עליו ק"ד וכו'. והנה לא נעלם ממני דיש לתרץ ולומר דאתי לאורויי שאם נמלח או נאבד בלי בדיקה טרפה. אך יש לפנינו דרך אחר בזה לתרץ ג"כ מה שיש לדקדק בסוף דברי התוס' שכתבו ואגב דנקט מצד א' כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה אע"ג דמלתא דפשיטא היא והנה דבריהם צריכין ביאור דמה ענין זה לפירושו של ר"ת לכל הפירושים משני צדדים מלתא דפשיטא ועיין מהרש"א שנדחק בזה:

ואמרתי שאין כוונת התוספות דמלתא דפשיטא שאם ניקב משני צדדים מצד הסברא שהוא טרפה דהרי אי לאו דשנה לן התנא שיש טרפות בהמסס ובה"כ מנין היינו יודעים שיש בו טרפות וגם אין כוונת התוספות דמתניתין היא המסס ובה"כ שניקבו לחוץ דאטו בשביל שנשנה במשנה לא יאמרנו בברייתא ועיין במהרש"א במסכת שבת סוף פרק כירה מה שהשיג על מהרש"ל. אלא כוונת התוספות דמדיוקא דרישא שמעינן שאם מצד א' כשרה מכלל דמשני צדדים טרפה. ולכן מקושר זה דוקא לפירוש ר"ת דלרש"י ור"י אין זה מוכח דאיכא למימר לעולם בבה"כ משני צדדים ג"כ כשר והא דנקט מצד א' לדיוקא דאפילו מצד א' בבה"כ הוא דכשר הא בהמסס אפילו מצד א' טרפה ולכן הוצרך לשנות בהדיא משני צדדים טרפה משא"כ לפירוש ר"ת הוצרכו לומר דאגב דתני מצד א' תני נמי משני צדדים. ושוב אומר ר"ת שגם משני צדדים הוצרך לומר דאף דהיינו יודעים מדיוקא דרישא דמשני צדדים טרפה היינו אומרין דהיינו דוקא באותו מקום בבה"כ שאינו שוכב על המסס ולכך תני בבא יתירה שאפילו באותו מקום ששוכב על המסס טרפה ועיין במהר"ם מלובלין שלאו כל בה"כ שוכב על המסס ומעתה לפי זה אני מקשה להיפך נתני רק משני צדדים טרפה ואנא ידענא דמצד א' כשר ונראה דאז הוה מוקמינן משני צדדים באותו מקום שאינו שוכב על המסס:

ועוד נראה דהוצרך לפרש מצד א' דהנה רמ"א בסימן מ"ח סעיף ח' בהגה מחט או קוץ הנמצאים בהמסס או בה"כ בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין וא"צ שום בדיקה וכתב הש"ך בס"ק ל"א משמע הא נמצא ק"ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה שאם אין שם מכה ק"ד מנין. והנה לפי זה נמצא גרע מנתחב שאם נתחב צריך שימצא הדם נגד פי המחט ממש כמבואר בש"ך ס"ק י"ז ובנמצא בכל מקום שימצא מבחוץ ק"ד טרפה ולפי זה קשה גם בנתחב אם נמצא מבחוץ אף לא נגדו ממש ק"ד נימא דמתחלה ניקב שם מעל"ע ושוב חזר לאחוריו לגמרי לחלל המחט ואח"כ נתחב כאן ובכאן באמת לא עבר מעבר לעבר. וצריך לומר דאמרינן כאן נמצא כאן היו וכיון שתחוב כאן מסתמא גם מתחלה נתחב כאן ולפי זה אם נמצא תחוב מצד א' ולא נמצא ק"ד אפילו בפנים א"כ על כרחך לאחר שחיטה הוא דנתחב כאן ולא שייך כאן היה והוה ממש כנמצא ובאיזה מקום שימצא ק"ד מבחוץ טרפה ולפי זה חמיר היכא דליכא ק"ד מבפנים מהיכא דאיכא ק"ד ואמרתי שזה כוונת הברייתא נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה ק"ד בידוע שלאחר שחיטה דוק בלשונו שלא אמר נמצא עליה ק"ד בידוע שלפני שחיטה וטרפה וכן להיפך לא אמר וכשרה דלפעמים הוא להיפך שאם נעשה אחר שחיטה טרפה ולפני שחיטה כשרה ולא נתן רק כלל אם נעשה לפני שחיטה או לאחר שחיטה וקאי בין ארישא דמצד א' ובין אסיפא דמשני צדדים וברישא הוה בידוע שלפני שחיטה להקל שכיון שנתחב כאן לפני שחיטה אמרינן כאן נמצא כאן היה ואף אם ק"ד מבחוץ שלא כנגד פי המחט ממש כשר ובידוע שלאחר שחיטה א"כ ליכא למימר כאן נמצא וכו' והוה נמצא ולא נתחב כלל ובאיזה מקום שימצא מבחוץ ק"ד טרפה וא"כ הוצרך לומר בבא דרישא מצד א' אף שנשמע מדיוקא דסיפא לומר שאף בזה שייך כלל דלא נמצא ק"ד בידוע שלאחר שחיטה לאפוקי מסברת התב"ש דבפנים אין ראיה ממה שלא נמצא ק"ד:

ובזה מתורץ מה שיש להקשות מה דקשיא להתוספות שמשני צדדים מלתא דפשיטא והרי הוצרך לפרטו כדי לחלק בין נמצא ק"ד אמנם לפי מ"ש היה יכול לחלק חילוק זה על בבא דרישא במצד א' ואף דשם הוה בידוע שלפני שחיטה לקולא מ"מ כיון שבכל גווני אמר בידוע בכאן אמר בידוע שלפני שחיטה ובהיפך אמר בידוע לאחר שחיטה ממילא נדע הפכו הניקב משני צדדים כי דבר הידוע בבירור אין לחלק בו בשום צד בין להקל ובין אם הוא להחמיר:

ובזה ניחא מה דקשיא לי לעיל (דף ט ע"א) דבעיא מיניה מרב הונא בזאב שנטל בני מעיים אי חוששין שמא במקום נקב ניקב ומהדר ליה רב הונא דאין חוששין ואותביה מצפור המנקר דחוששין שמא במקום נקב וגם רבא אקשיה התם מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסור נמי לחומרא עיין לעיל וקשה הכי נעלם מכלם ברייתא זו דשמעתין אין עליו ק"ד בידוע שלאחר שחיטה ומה בכך והלא אפילו ברור לן שמחט זו אחר שחיטה נתחבה כאן אכתי ניחוש שמא במקום נקב נתחבה ומה בין מחט לשיני הזאב ובפרט שגוף מימרא דרב הונא במקום שיניו איירי כדאמר שמא במקום נקב נקב אלא ודאי מוכח מברייתא דלא חיישינן להכי ותלינן לנקב זה במחט ולא אמרינן שגם קודם לכן היה כאן נקב. אמנם לפי מ"ש איכא למימר דהך נמצא עליו ק"ד רק ארישא קאי שנתחב מצד אחד ואין כאן נקב כלל ולענין אם נמצא מבחוץ ק"ד שלא כנגד המחט שמבפנים וכנ"ל. ובזה ג"כ נלע"ד לתרץ מ"ש התוס' דאגב דנקט מצד א' נקט משני צדדים והקשיתי דהא צריך לומר משני צדדים כדי לחלק אם נמצא ק"ד ולפי מ"ש ניחא דקשיא להו להתוס' מה נסתפקו כל הנך אמוראי לעיל (דף ט) אי אמרינן במקום נקב נקב ולמה לא פשטו מהך ברייתא דקתני אין עליו ק"ד בידוע וכו' וכנ"ל וצריך לומר שיכולין לומר דהך נמצא וכו' קאי רק ארישא ולא אסיפא וקשה א"כ דלא קאי אסיפא למה הוצרך לומר כלל משני צדדים טרפה ולכן הוצרכו לומר איידי דנקט מצד א' או משום דחידוש הוא ששוכב על ההמסס. אלא דלפי זה לא הוצרכו לזה שאם אתינא למימר לפי ההוה אמינא דחיישינן שמא במקום נקב וחילוק דנמצא ק"ד קאי רק ארישא א"כ היא גופה קמ"ל משני צדדים טרפה בהחליט אף דליכא ק"ד ובידוע שלאחר שחיטה מ"מ חיישינן שמא במקום נקב נתחב: