חולין נה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

שיעורן לגבי טומאת כלים הוא, שיחזיקו בתוכם שמן בכדי סיכת קטן.

ושיעור זה של שמן לסיכת קטן, ניתן לשברי כלים שהם קטנים, ועד לכלים שהם במידת לוג.

ומדייק רבא: מאי לאו, כלים שהם כמידת לוג, דינם הוא ככלים שהם כלמטה ממידת לוג. ומשמע ש"עד ועד בכלל"! ודחינן: לא! לוג - כלמעלה!

תא שמע: כלים שהיה בהם מלוג עד סאה, ונשתברו, שיעורם לקבלת טומאת כלים הוא ברביעית, אם נשתייר בשבריהם כדי להחזיק רביעית שמן.

מאי לאו, סאה - כלמטה?!

לא. סאה - כלמעלה, צריך שיהיה בשבריה לקבל שיעור של חצי לוג כדי שיקבל הכלי טומאה.

תא שמע: כלים שהיה בהם מסאה ועד סאתים - צריך שישתייר בשבריהם בחצי לוג!

מאי לאו, סאתים - כלמטה!

לא! סאתים - כלמעלה, ששיעורם בלוג שלם.

ופרכינן: והתניא במפורש שמשערים כלפי מטה, דתניא: לוג - כלמטה. סאה - כלמטה. סאתים - כלמטה!

ודחינן: התם - לחומרא, שמטמאים לשברים, הילכך אמרינן ד"עד ועד בכלל". דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שיעורי חכמים - אם השיעור המצומצם הוא חומרא, אזלינן ביה להחמיר, ושיערוהו בשיעור המצומצם. ואם השיעור המצומצם הוא להקל, שיערוהו לא במצומצם אלא ב"שוחק". חוץ משיעור "כגריס" של כתמים, שהולכים בו להקל.

והיינו, שמדין תורה אין האשה נטמאת בטומאת נדה אלא אם כן היא רואה ומרגישה את יציאת דם הנידה מגופה, ולא כאשר היא מוצאת כתם של דם על גופה או על בגדה. אלא, גזרו חכמים על הכתמים, שתטמא האשה בהם, מדרבנן.

ושיעור קבעו חכמים לכתם. שאם הוא פחות מ"כגריס", הוא אינו מטמא כלל. וטעמו של דבר, שעד גודל של כגריס ניתן לתלות שהדם הוא ממאכולת [סוג של כינה] שנמעכה ויצא דמה, ולכן לא גזרו חכמים כלל על פחות מכגריס, אפילו במקום שאין לתלות בדם מאכולת.

וכיון שכל טומאת כתמים היא רק מדרבנן, הקלו בה חכמים, שלא תטמא האשה עד שיהיה בכתם יותר משיעור כגריס. אבל כגריס מצומצם, אינו מטמא!

אבל שאר שיעורי חכמים, החמירו בהם לשעור המצומצם. הילכך, בסלע ואיסר דרב נחמן, אי אמרינן בהם "עד ועד בכלל", הוי קולא, שאפילו באיסר ובסלע אין זה חסרון, ומכשרינן.

ואשמעינן רב נחמן דכל היכא דקתני "עד" יש לילך בו לחומרא. ואילו במקום שאם נאמר בו "עד ועד בכלל" זה יהיה לקולא, אנו אומרים בו "עד, ולא עד בכלל".

דיקא נמי, דקתני עלה דההיא דחבל היוצא: חמשה טפחים - כלמעלה. שהוא טמא. ומכאן אתה למד, כי מה דקתני "עד חמשה טהור", הכוונה של המשנה היא "עד ולא עד בכלל".

וכן קתני: עשרה טפחים, כלמטה. והיינו שהוא טמא כאילו היה פחות מעשרה [כי חבל שהוא למעלה מעשרה טפחים - טהור].

והיינו, דאזלינן לחומרא, ואמרינן, הא דקתני "מחמשה ועד עשרה טמא", אמרינן בו "עד ועד בכלל".

ומוכח, שענין "עד" נקבע לפי החומרא, שלפעמים אמרינן "עד ועד בכלל", ולפעמים "עד ולא עד בכלל", והכל להחמיר, לפי הענין.

שנינו במשנה ניטל הטחול:

אמר רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו אלא ניטל הטחול. אבל ניקב הטחול, הוי טרפה.

מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: הרי שנינו לקמן: החותך איבר מעובר שבמעיה של בהמה - מותר אותו האבר באכילה, בשחיטת הבהמה, כשם שמועילה השחיטה להתיר את העובר עצמו, דקרינן ביה "כל בבהמה, תאכלו".

אבל, אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה, הרי אף על פי שלא הוציא את החתיכה מגוף הבהמה עד השחיטה, לא קרינן בה "כל בבהמה - תאכלו", ולכן אסור האבר שנחתך באכילה, כדין אבר מן החי שלא הותר בשחיטה.

והשתא דייקינן: הא בהמה גופא, שריא, על אף שנחתכו ממנה הטחול או הכליות.

והרי נחתך הטחול משמעותו ניקב הטחול, שכל נטילה מהטחול יוצרת בו חלל, ובכל זאת אין היא טרפה!?

ודחינן: לא ! הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא. דחמיר ניקב הטחול או נחתך מניטל לגמרי. שהנקב בטחול מוסיף מכאוב וחולי ומטריף אותו בחוליו. אלא, איידי דתנא רישא, בחותך מעובר, מותר אותו האבר באכילה, תנא נמי סיפא, בחותך טחול מגוף הבהמה, שאותו אבר אסור באכילה. אבל אין הכי נמי, שכל הבהמה נטרפה בחסרונו של הטחול!

ואיבעית אימא: ניקב הטחול לחוד, ונחתך הטחול לחוד. ^[69]

שנינו במשנה: ניטלו הכליות:

אמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא בכליה אחת - טרפה!

אמרי במערבא: והוא, דמטאי לקותא למקום חריץ.

הערות

^[69] נמצאנו למדים שיש שני פירושים לדין זה שאסור באכילה: א. אסורה כל הבהמה באכילה כטרפה, כיון שאם ניקב הטחול, נטרפה הבהמה. ב. רק הטחול אסור. אך הבהמה עצמה מותרת. משום שחלוק דין טחול שניקב, שמטריף את הבהמה, מדין טחול שניטל כולו, שאינו מטריפה. ולקמן סח א מבאר הרשב"א, שדעת רש"י לבאר את המשנה שם כפי הפירוש השני בגמרא כאן, והיינו, שאין הבהמה נטרפת על ידי נטילת הטחול. וכן פשטות המשנה שם. אמנם להלכה, נחלקו הראשונים בדבר זה. דעת הרשב"א, שיש ללכת אחר הדעת המחמירה, ואסורה כל הבהמה. ואילו דעת בעל העיטור [שער שני הלכות שחיטה ערך "טחול"] היא, שאם נחתך כל הטחול, מותרת הבהמה.

שיעורן לקבל טומאה בכדי סיכת קטן, שיש בו כדי להכיל שמן לסוך בו תינוק. ושיעור זה הוא בכלים שהיה בהם מתחילה עד לוג, אבל כלים גדולים מכך שיעור שבריהם לקבל טומאה גדול יותר. מאי לאו [האם אין] דין כלים המכילים לוג בדיוק כלמטה, כדין הכלים הקטנים מלוג? ואם כן מוכח מכאן שכשנאמר "עד" — עד בכלל? ודוחים: לא, דינו של כלי המכיל לוג בדיוק — כלמעלה ממנו, ואם נשבר צריך שיהיה בו שיעור גדול יותר כדי לקבל טומאה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו באותה משנה: כלים שהיה בהם מתחילה מלוג עד סאה ונשברו — שיעור שבריהם לקבל טומאה ברביעית, מאי לאו [האם אין] דין כלי המכיל סאה בדיוק כלמטה מסאה? ודוחים: לא, דין כלי של סאה כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם יותר מכך, חצי לוג.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כלים מסאה ועד סאתים שנשברו, שיעורם לקבל טומאה בחצי לוג, מאי לאו [האם אין] דין כלי שמכיל סאתים בדיוק כלמטה ממנו, ושבריו מקבלים טומאה בשיעור חצי לוג? ודוחים: לא, דין כלי שיש בו סאתים כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם לוג שלם.

ומקשים: כיצד יכול אתה לתרץ כך את המשנה? והתניא [והרי שנויה ברייתא] מפורשת: דין כלי שיש בו לוג — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאה — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאתים — כלמטה. ואם כן, מוכח משם ש"עד" ועד בכלל, שלא כדברי רב נחמן, שאמר בענין גרגרת שנחסרה עד כאיסר כשרה, ש"עד" — ולא עד בכלל, ואם נחסרה כאיסר — טריפה!

ומתרצים: התם לחומרא [שם נאמר עד ועד בכלל להחמיר] ולטמא, אבל אם היה בזה להקל היינו אומרים: עד — ולא עד בכלל, וכדברי רב נחמן בענין גרגרת שנחסרה. והוא כדרך שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שיעורי חכמים שאמרו — צריך לדון בהם להחמיר, חוץ משיעור כגריס של כתמים של דם אשה, ששיעורו להקל, שאם היה הכתם כגריס מדוייק אינו מטמא.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, שהולכים בענין "עד" לחומרה, ממה דקתני עלה דההיא [שהתנא שונה על אותה משנה] בענין חבל היוצא מן המטה, ששנינו בה שעד חמישה טפחים טהור, ומחמישה ועד עשרה טמא. ועל כן אמרו בברייתא: דין חבל בן חמשה טפחים בדיוק — כלמעלה, כדין חבל ארוך יותר, והוא נטמא, הרי ש"עד" אינו בכלל. ומצד אחר אמרו שדין חבל בן עשרה טפחים בדיוק — כלמטה, כדין חבל קצר ממנו, להיטמא, הרי ש"עד" — ועד בכלל. אלא מכאן שהולכים בענין זה להחמיר.

א שנינו במשנה: ניטל הטחול כשרה. אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו שהיא כשרה אלא כשניטל כולו, אבל אם ניקב הטחול — טרפה.

מתיב [מקשה] על כך ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוסי בר זבידא, ממה ששנינו במשנה להלן: אם היה חותך מעובר שבמעיה של בהמה חיה — מה שחתך מותר באכילה, ואינו אסור כדין אבר מן החי. אבל היה חותך מן הטחול ומן הכליות שבמעי בהמה חיה — מה שחתך אסור באכילה. ונדייק מכאן: דווקא מה שחתך מן הטחול והכליות אסור באכילה, הא [הרי] הבהמה גופא [עצמה] שחתך חלק מן הטחול שלה — שריא [מותרת], ואינה נחשבת טריפה!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו הבהמה נמי אסירא [גם כן אסורה], אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] בענין עובר מותר באכילה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] בענין חותך מן הטחול אסור באכילה, שהישווה אותם זה לזה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש לחלק, ניקב לחוד, ונחתך לחוד, שאם ניקב עושה טריפה, ואם נחתך לא עושה טריפה.

ב שנינו במשנה: ניטלו הכליות כשרה. אמר רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) בהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל] בביאור הדבר: והוא דמטאי לקותא [שהגיעה הלקות]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

their measure in order to be susceptible to ritual impurity is that they can hold enough oil with which to anoint a small child. If they cannot hold this amount, they are considered useless and are not susceptible to impurity. And this measure applies only to vessels that held up to a log when they were whole; if they had originally held more, they must hold more when broken in order to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it originally held exactly one log it is treated as though it had held below that amount? If so, the term: Up to, means up to and including. The Gemara responds: No, if it held exactly one log it is treated as though it held above that amount, and if broken it must be capable of holding a greater measure in order to be susceptible to impurity.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the same mishna: If the vessel originally held from a log up to a se’a, its broken-off base or sides must hold a quarter-log in order to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it originally held exactly a se’a it is treated as though it had held below that amount? The Gemara responds: No, if it held exactly a se’a it is treated as though it had held above that amount, and its base or sides must hold a greater measure in order to be susceptible to impurity.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the same mishna: If the vessel had originally held from a se’aup to two se’a, its broken-off base or sides must hold half a log to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it had originally held exactly two se’a it is treated as if though it had held below that amount? The Gemara responds: No, if it had held exactly two se’a it is treated as though it had held above that amount.

The Gemara asks: How can one explain the mishna in this manner? But isn’t it taught explicitly in a baraita: If the vessel had originally held exactly a log it is treated as though it had held below that amount; if it had held exactly a se’a it is treated as though it had held below that amount; if it had held exactly two se’a it is treated as though it had held below that amount? Evidently, the term: Up to, means up to and including the given measure, in contradiction to Rav Naḥman’s opinion that it means up to and not including the measure.

The Gemara responds: The term: Up to, is always interpreted in the more stringent manner. Accordingly, there, with regard to the impurity of vessels, the term: Up to, is interpreted as up to and including in order to rule stringently, since the vessel is then more easily susceptible to impurity. As Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: All measures of the Sages must be interpreted stringently, except for the measure of a groat as a standard for stains of blood found on a woman’s clothing, which is interpreted leniently. Even if the stain is exactly the size of a groat, the woman remains pure. Here, it is more stringent to interpret the phrase: Up to, as up to and including, because an animal is then more susceptible to being rendered a tereifa.

The Gemara notes: The language is also precise, i.e., it is evident that the phrase: Up to, is always interpreted stringently, as the mishna (Kelim 19:2) states that if a rope extending from a rope bed is of any length up to five handbreadths, it is not susceptible to ritual impurity, but if it is of any length from five up to ten handbreadths, it is susceptible. And a baraita teaches with regard to that mishna: If the rope was exactly five handbreadths long, it is treated as though its length were above that; if the rope was exactly ten handbreadths long, it is treated as though its length were below that. In both cases, the measure is interpreted stringently.

§ The mishna states: If the spleen was removed the animal remains kosher. Rav Avira says in the name of Rava: The Sages taught that it is kosher only when the spleen was removed, but if it was perforated, it is a tereifa.

Rabbi Yosei bar Avin, and some say Rabbi Yosei bar Zevida, raises an objection from a mishna in the next chapter (68a): If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in the womb and leaves those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal (see 69a). By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their consumption is prohibited, because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. One can infer from the mishna that the animal itself is permitted even when part of the spleen was severed. Evidently, such an animal is not a tereifa.

The Gemara responds: The same is true of the animal, and even the animal is prohibited. But since the mishna taught in the first clause, with regard to the parts of the fetus: Their consumption is permitted, it taught in the last clause with regard to the parts of the spleen: Their consumption is prohibited, to contrast between them. Or, if you wish, say instead that a perforated spleen is a discrete case, in which the animal is a tereifa, and a cut spleen is a discrete case, in which the animal is not.

§ The mishna states: If the kidneys were removed the animal remains kosher. Rakhish bar Pappa said in the name of Rav: If an animal was diseased in even one kidney, the animal is a tereifa. In the West, Eretz Yisrael, they say: And this applies only in a case where the disease reached

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי לאו לוג כלמטה כלומר אפי' החזיק לוג קודם שנשבר שעורו בכדי סיכת קטן השבר וטמא וש"מ עד ועד בכלל. לא לוג כלמעלה כלומר אם החזיק לוג עד שלא נשבר כמחזיק יותר מלוג ואינו טמא השבר בכדי סיכת קטן:

מלוג ועד סאה ברביעית. כלומר אפי' החזיק סאה קודם שנשבר דיו השבר ברביעית ואם מחזיק ברביעית טמא דעדיין חשוב:

(כלומר) מאי לאו סאה כלמטה. כלומר כפחות מסאה וש"מ עד ועד בכלל:

לא סאה כלמעלה. כלומר דאם מחזיק סאה לא דיו לשבר ברביעית דאי אינו מחזיק יותר מרביעית אינו טמא:

מסאה ועד סאתים בחצי לוג. כלומר דאפי' מחזיק סאתים עד שלא נשבר ונטמא והשבר מחזיק חצי לוג חשוב כלי וטמא מאי לאו סאתים כלמטה דאפי' מחזיק סאתים כפחות מסאתים ודיו לשבר בחצי לוג:

סאתים כלמעלה דאי מחזיק סאתים לא דיו לשבר בחצי לוג דעד ולא עד בכלל. והתניא לוג כלמטה כו' כלומר וש"מ עד ועד בכלל:

ההוא [לחומרא] אבל אי אמרינן כסלע כפחות מכסלע כאיסר (יותר) כפחות מכאיסר זהו לקולא לפיכך אמרינן כסלע יותר מכסלע כו':

חוץ מכגריס של כתמים להקל כלומר דאמרינן אם ראתה כתם כגריס כפחות מכגריס דאם אינה רואה יותר מכגריס אינה טמאה:

תניא נמי הכי כלומר דלחומרא חמשה כלמעלה כלומר דפחות מחמשה טהור ולא אמרינן חמשה כלמטה אלא כלמעלה וטמא עשרה כלמטה. כלומר הא דאמרינן יותר מעשרה טהור לא אמרינן דעשרה כלמעלה אלא כלמטה לחומרא:

הני הוא דאסירא הא בהמה גופה שריא כלומר [הא] הכא דחותך מן הטחול ומן הכליות דדמי לניקב וקאמרינן דהבהמה כשרה. וכיצד אמרת ניקב טרפה:

שיעורן כדי סיכת קטן עד לוג. פירש"י ז"ל הן עצמן מתחלתן וקרקעותיהן ודפנותיהן בלומר שנשברו הן ונשארו דפנותיהן וקרקעותיהן והן יושבין שלא מוסמכין שיעורן בכדי סיכת קטן וכמה שיעור כל זה ששיעור שבירתו בכדי סיכת קטן עד לוג או פחות ממנו עד שיעור סיכת קטן עצמו, ואינו מחוור.
ובעיקר נוסחאי לא גרסי הן שאין שיעור לכלי שלם שאפילו אגוז ורמון שחקקום תינוקות למוד בהם עפר מקבלין טומאה וה"נ תנן בפי"ז דכלים העושה כלי קיבול מ"מ טמא וקתני הרמון והאלון שחקקום תינוקות וכו' כלומר דשיעורן בכל שהוא.
אלא ה"ג בנוסחאי: הדקין שבכלי חרס קרקעותיהן ודפנותיהן וכו' שיעורן מכדי סיכת קטן עד לוג וה"ק הדקין שבכלי חרס כלומר כלים הקטנים שבהם שיעור קרקעותיהן ודפנותיהן כשהן יושבין שלא מוסמכין עד סיכת קטן מקטן שבכלים עד שיהא מחזיק לוג וזהו ענין המשנה לפי גמרא זו.
אלא שהנוסחא במשניות אינן כן, אלא ה"ג: שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית ותרתי קתני לומר דשיעור קרקעותיהן ברביעית מכלי שהיה מחזיק כדי סיכת קטן ועד סאה וה"נ תני סיפא מסאה ועד ג' ועד ה' סאין בלוג ולישנ' בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל אבל נוסחי הגמרא שלנו לא סלקי הכי. ומ"מ יש לדקדק בעיקר המשנה שהרי כלי חרס שיעורו כמוציא זית והעשוי למשקין בכונס משקה וכדאיתא בפ' המצניע ואין זו קושיא שכלי טמא נטהר בשבירתו בשיעורין הללו אבל מקבל הוא טומאה אם קרקעותיהן יושבין שלא מוסמכין בזה השיעור השנוי כאן וה"נ תניא בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס וכו' ואין הדין הזה בשאר הכלים אלא בכלי חרס שנתרבו כאן מוכל והיינו דלא תנן דקין בכלי עץ ומתכת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו, ובתוס' דרך אחרת לא נתחוורו כלל.

אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא

חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו

איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

לקתה בכוליא אחת טרפה. פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (חולין נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (חולין נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה

היה הכלי מסאתים ולמעלה עד חמש סאין או עד כמה שיעור שבריו לקבל טומאה בלוג:

מגדולי המחברים פירשו סיכת קטן כדי סיכת אדם קטן כלו והוא שיעור מרובה ופסקו בענין זה שאם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה שיעור שבריו כרביעית מסאה עד סאתים בחצי לוג מסאתים ולמעלה בלוג נראה שהם מפרשים שיעורם כדי סיכת קטן עד לוג כלומר שיהא הכלי מתחלתו לפחות שבשיעורין מחזיק כדי סיכת קטן ושיעור השבר לגדול שבשיעורין עד לוג ואין גורסין מלוג עד סאה ברביעית אלא עד סאה ברביעית כלומר כשמחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה ברביעית על הדרכים שביארנו:

אע"פ שהאשה מיטמאה בכתם הנמצא בחלוקה עד כגריס כמו שיתבאר במקומו לא אמרו בשיעור זה להחמיר אלא להקל וגריס מצומצם כפחות מכגריס בענין זה ותולין הכתם במאכולת או באיזה דבר כמו שיתבאר במקומו:

ניטל הטחול מכל וכל כשרה ניקב אם ניקב בראש הדק שבו והוא מחציו ולמטה בחציו שמצד הזנב כשרה ואם ניקב בראש העבה והוא מחציו ולמעלה בחציו שמצד ראש הבהמה טרפה אף ראשו העבה אם לא עבר הנקב מעבר לעבר אפי' לא נשתייר אלא כעובי דינר זהב כשרה והוא שאמרו בסמוך ולית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ואי אישתייר כעובי דינר זהב דלא איבזע כשרה ודינר זהב זה קבלנו מרבותינו שיעור עוביו כעובי דינר זהב שבידינו שהוא עובי מועט ויש בזה חולקים ומצריכים שישאר שם כעובי מחציתו של טחול ואין דבריהם נראין:

נחתך הטחול דינו כניקב ואם בצד הדק כשרה ובצד העבה טרפה ויש מי שמדמה נחתך לניטל ואף מצד העבה כשרה וממה שאמרו כאן בלישנא בתרא ניקב לחוד ונחתך לחוד כלומר דניקב הוא מכאיבה יותר ואינה חיה אבל נחתך דינו כניטל וכשרה וכן כתבוה גדולי פורווינצא בחבוריהם אלא שראוי להחמיר באיסורי תורה וכל שכן בטעמא דמיסתבר וכל שכן שלשון ואיבעית אימא אינו קרוי לישנא בתרא:

שני טחולים שנמצאו אם לא היה היתר סמוך לעקר כשרה שהרי אף אם תפרש שכל היתר הרי הוא כמי שניטל אף העקר הרי ניטל הטחול כשר ואם תפרש כניטל היתר הרי נשאר הראשון:

היה היתר סמוך לעקר אף זו כשרה שאף אם תפרש כל יתר כנטול כביטל היתר ונשאר העקרי נקוב אע"פ שהיה סמוך לו מצד עביו שאתה דן עובי הטחול בנקוב הרי נשאר בו כעובי דינר זהב ומ"מ יש מי שאוסר בזה והוא שמפרש כל יתר כנטול כניטל העקר עם מקומו והרי הוא כמי שניטל עם כל העובי ונחתך העובי הרי פרשנו לדעתנו שטרפה:

טחול של עוף עגול הוא כמו ענב ואין בו לא עובי ולא קלישות ומתוך כך כתבו מגדולי המחברים שאין נקב פוסל בו כלל ולא נאמר כל טרפות שבבהמה כנגדן בעוף אלא באיברים הדומים משל זה לזה ויש מי שמחמיר ליאסר בנקב בכל מקום שבה:

מי שחתך חתיכה מעובר שבבהמה והניחה בתוכה ושחט אחר כן את האם הרי אותה חתיכה ניתרת בשחיטת האם כעובר עצמו ומותרת חתך מן הבהמה עצמה מן הדברים שלא נפסלה הבהמה בחתוכו כגון מן הטחול מצד הדק כמו שביארנו ומן הכליות אע"פ שהניח החתיכה בתוכה לא הותר בשחיטת עצמה ואסור כמו שיתבאר בפרק רביעי:

הכליות שניטלו או שניקבו לחוץ או שנחתכו כשרה הן בשתיהן הן באחת מהן ואע"פ שבחתך מיהא אמרו למעלה בסמוך הוא הדין דבהמה נמי אסירא ההיא אטחול קיימא אבל בכליות ודאי כשרה וכל שכן ללישנא בתרא שאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד כמו שכתבנו היה לקות אף באחת מהן טרפה ודוקא בשהגיע הלקות למקום חריץ שבו והוא לובן היוצא מתחת המתנים הנכנס בתוך הכוליא:

לקות זה חכמי הצרפתים פירשו בו מוגלא ואע"פ שלענין פסק כך הוא אין הדברים נראין לענין פי' שהרי אמרו על לקות זה שכיוצא בו אף בריאה טרפה והדבר ידוע שמוגלא בריאה כשרה אלא לקות זה הוא בשר המתמסמס ונופל חתיכות חתיכות והוא שנאמר על כיוצא בה שכל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ודבר זה אף בריאה פסול כמו שהתבאר ויש מפרשים לקות זה בשנוי מראים ואין הדברים נראין לקתה בדרך זה והגיע למקום חריץ טרפה וכן אם נתמלאת מוגלא או מים עכורים אע"פ שלא הסריחו או מים סרוחים אע"פ שאינם עכורים והגיע למקום חריץ טרפה אבל אם נתמלאת מים זכים ולא הסריחו וכן לקתה ולא הגיע למקום חריץ כשרה:

תד"ה שיעורן בכדי כו' לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון כו' עכ"ל וצ"ל נמי דע"י תיקונו נעשה שלם כמתחלה כההיא דחוליות התנור דאל"כ כיון דנטהר לא יקבל שום טומאה וק"ל:

בא"ד ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כל שיעורי כו' המוספין עד ז' שעות דהוי עד ועד בכלל כו' עכ"ל ומההיא דמוספין ה"מ להקשות בפשיטות אלא דאיכא למימר דהיכא דמוכח שאני דבמוספין מוכח דההוא עד ועד בכלל לקולא ע"ש וק"ל:

מסאה ועד סאתים בחצי לוג וכו'. בהלכה זו עמדנו בימי חנוכה ואמרנו להעלות על ספר מהיכן שלמדו לומר כן ובנרות חנוכה שהיא הנס גם ביום ראשון ימי חנוכה לפי שהמנורה היתה טמאה וליכא למימר שעשו המנורה של עץ כמ"ש הרא"ם דהא בשעת עשיה היו מטמאין אותה ועוד לת"ק דפליג אר"י ב"י ופוסל גם בשל עץ מאי איכא למימר אלא בין לת"ק ובין לר"י ב"י בפ' כל הצלמים ופרק אין מכירין אית לן למימר דלא היה אפשר להן אלא בשברי כלי חרס שהן טהורין דהיינו הבאין מסתם כלים היותר גדולים שנזכרו בשמעתין מסאה ועד סאתים שבשבריהם נטהרו בפחות מחצי לוג והשתא ע"כ בלילה הראשונה ג"כ לא נתנו אלא פחות מחצי לוג לכל נר ונר שהוא עיקר שיעור השברים שנטהרו ואעפ"כ היו דולקין כל הלילה בימי חנוכה שהם לילי טבת ארוכים דצריך חצי לוג לכל נר לפרש"י בפרשה תצוה וא"כ היה הנס גם ביום ראשון וע"ז רמז הכתוב בנרות דזכריה מי בז ליום קטנות דאם היה הנס בשאר ימי השנה היה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר שלא היה נס ביום ראשון דפחות מחצי לוג יכול להיות דולק כל הלילה בשאר ימות השנה אבל מי בז ליום קטנות שהיה הנס ביום היותר קטנות דהיינו בימי טבת שהלילות ארוכים וצריך חצי לוג לכל נר ונר שהיה דולק כל הלילה ודו"ק ועיין בפרק במה מדליקין:

תד"ה שיעורן בכדי סיכת קטן וכו' וי"ל רההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי ע"י יחוד בלי תיקון כגון בשברים הפחותים מכשיעור כנ"ל להגיה:

בא"ד ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון וצ"ל דמיירי דחשיב כלי גמור ע"י התיקון השני דאל"כ כיון דנטהר שוב לא יקבל טומאה כדלעיל:

גמ' שיעורן בכדי סיכת קטן כו'. נ"ב זה לשון הערוך פי' הכלים הקטנים אם נפחתו ונשתייר בשוליהן שהן קרקרותיהן והיינו קרקעיתיהן או בדופנותיהן שהן הצדדים שיעור שישבו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפילו כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפי' כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה שלם למטה כדי סיכת הקטן למעלה עד לוג כו' ולא פירש כמה מחזיק י"ל הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיעורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמפורש בגמ' בפרק המוציא יין בשבת לענין הוצאות שבת ועי"ל ילמוד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק א' מצ"ו חלקים וכן רביעית בסאה חלק א' מצ"ו חלקים בה גם אלו הדקין אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק אחד מצ"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרי' בכ"מ סמכו ענין לו כו':

שם ואיידי דתנא רישא כו' אסור באכילה ואב"א ניקב לחוד ונחתך לחוד כו' כצ"ל. ונ"ב כן מצאתי הגירסא בחדושי הרשב"א וכן הוא בר"ן ע"ש:

תוס' בד"ה שיעורין כו' שולי המחצית. נ"ב פי' דומה לגת:

גמ' מתיב כו' . ולא משני דמתני' בין בקולשי' ובין בסומכי' איירי להכי נקיט מלתא פסיקתא דאותה החתיכה אסורה באכילה דרב עוירא נמי בכל גוונא איירי רק אנן לא קי"ל כוותיה רק בניקב בסומכי' כדבסמוך:

גמ' איידי כו' . ומ"מ [קשה קצת] כיון שיש לטעות למה לי למינקט מן הטחול כלל סגי מן הכליות לדינא:

גמ' ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד כן הוא גירסת הפוסקים חוץ מהטור:

בתוס' בד"ה שיעורן כו' והא דתנן כו' חתכו חוליות כו'. בל"ז י"ל ע"י תיקון עדיף מקבל טומאה טפי [וחכמים דמטהרים לא פליגי אלא אהיכא דלא בעי תיקון ואינו מחוסר אלא יחוד] וק"ל. ואין לקושרו דבל"ז חכמים דפרק מחט וטבעת את"ק קאי שלא הזכירו רק שולי כו' וקרקרות והכא בתנור שלם שפרקו לחוליות איירי והא דהוכיחו דבעינן בשברים ייחוד מכלי שלם דהמצניע במכ"ש הוכיחו והא דהקשו וא"ת בתוספתא מחכמים אשברים דהכא הקשו אף שהזכירו [בקושיתם] ואי בעי ייחוד כו' כשניקב כמוצא זית כו' משום שסמכו אהוכחתם כבר דשוין [אבל השתא שכתבו דהיכא דמחוסר תיקון שוב אינו בא לידי טומאה אף שלם לא מהני ז"א] דא"כ אכתי י"ל בשלם מועיל אפילו ע"י תיקון ובשברים מועיל ייחוד ולא [היכא דצריך] תיקון ואולי לא ניחא להו לעשות חילוקים כ"כ ודו"ק:

בא"ד וא"ת לפי מה כו' הא בפרק כל הכלים כו'. צריך לראות שם היאך מוכח דבלא יחוד איירי דאי משום לשון דראוי למלאכה כו' גם במה שהביאו מסמוך מפרק במה אשה נקיט ראוי והוצרכו להוכחה [דאיירי בלא יחוד]:

בא"ד והא דתנן במס' כלים כו'. שניטל חורו כצ"ל:

בא"ד ואם התקינו למיתוח כו' . יש לראות ואלא מאי דמהני יחוד ודאמר רבא במחט מדלענין טומאה לאו מנא כו' ר"ל בלא יחוד כ"ש דקשה [אף בלא דבריהם הקודמין שפירשו דמיירי הכא ע"י יחוד] מהאי דכל הכלים אמאי הוי מנא לענין שבת כלי שנשבר מע"ש לכ"ע בלא יחוד הא לא הוי מנא לענין טומאה בלא יחוד ודוחק לחלק בין מחט לשאר כלים לענין יחוד דמ"ש גם א"ל דמחט שנשברה אינה ראויה למלאכה אחרת בלי תיקון ודאי אסקו אדעתייהו דאם התקינה קתני רק כיון דמיהת יש לו תורת מנא לטומאה כשמתקנו להוי מנא גבי שבת כי היכא [דשאר כלים] דהוי מנא לענין שבת בלא יחוד אע"ג דלא הוי מנא לענין טומאה [בלא יחוד] דא"כ לא הו"ל לסיים לאו יחוד בעלמא קאמר כו' [כיון דזה אסקו אדעתייהו] ודו"ק:

בא"ד ניטלו ענבליהן עדיין טומאתן עליהן כו' . משמע טומאה הראשונה ולפי"ז צ"ל יחוד שכתבו ר"ל יחוד בתחלה קודם שניטלו ענבליהן דאל"כ פרחה טומאה הראשונה כדלעיל ניקב בכמוציא זית וייחד לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או צ"ל טומאתן עליהן לענין קבלת טומאה להבא ולא עיינתי שם בגמרא:

בא"ד מה לי היה לו ענבל וניטל כו' :

בא"ד ועוד מדפריך עליה כו' והא תניא כו' ור"י אמר אף אמרינן כו'. הכל מהקושיא:

בא"ד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו כו' . לכאורה דבל"ז י"ל דבהא פליגי לריב"ח צריך יחוד למלאכה אחרת ולהכי צריך שיהיה ראוי למלאכה הראשונה שיהיה טומאה עליה ולר"י א"צ יחוד והקשו מדר"י ותי' כו' לזה הקשו עתה מדריב"ח:

בתוס' בד"ה כל שיעורי כו' וא"ת כו'. לא הקשו בקצרה מתפלת מוספין משום וא"ת שני. ויש לראות שם בגמרא. וכאן לא הקשה רבא לר"נ משם [למאי דלא ידע סברת לחומרא] וע"ש:

רש"י ד"ה חוץ מכגריס של כתמים. וטעמא משום דכתמים דרבנן. א"כ בכל דרבנן הוה להקל. והל"ל חוץ בדרבנן (ומלשון כל שיעורי חכמים אין ראיה לפמש"כ בס"ד בספ"ק דר"ה ע"ש). וכן התוס' מקשו מתפלה דרבנן:

תד"ה שיעורן. דתנא בתוספתא דכלים כו' ודופנותיהם אין ממלאין כו'. תיבת מאחוריהן הניתוספת בש"ס החדשים אף שכן הוא בתוספתא שלפנינו. אבל אין לה ביאור. ובתוספתא שעם ביאור זר זהב ליתנה:

בא"ד והא דתנן כו' מחט כו' לאו יחוד כו' אלא שעשה שום תיקון כו'. וכ' המהרש"א ומהר"ם דצ"ל דע"י התיקון נעשה שלם כו' דאל"כ כיון דנטהר שוב לא יקבל טומאה כדלעיל גבי תנור ע"ש. ותמיהני על הני אשלי רברבי דהרי לא אמרו אלא גבי כלי חרס שטהר שוב אין לו טומאה. ומחט כלי מתכת הוא:

רש"י ד"ה מן הטחול וכו׳ אע"פ שלא הוציא החתיכה כצ"ל:

גמ' כל שיעורי חכמים וכו'. עיין לעיל מו ע"א תוס' ד"ה עד:

תוס' ד"ה שיעורן וכו' דע"י יחוד מיירי. עיין לקמן דף עב ע"ב תוס' ד"ה בשעת:

לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. והטעם משום דניקב כאיב טפי כפירש"י לקמן ד"ה ה"ה בהמה נמי אסורא וכו' ע"ש אלא שצ"ע מ"ט לא פי' רש"י כאן ונטר עד לקמן וי"ל משום דטחול דבוק על הכרס וא"כ י"ל בפשטות דכי נקוב ודבוק על הכרס סוף סוף יגיע המכה בכרס והוא מידי דמיטרף בי' אבל לקמן דמשני בהמה נמי אסורי אמתניתין דטחול וכליות וצ"ל בכליות שנחתך נמי בהמה אסורי והכי קיי"ל באמת דמכת חרב בכליות טרפה. והכליות אינם נוגעים בשום אבר דמיטרף בי' וא"כ צריך טעם מי גרע ניטל מנחתך ע"כ הוצרך לפרש דע"י הנקב מוסיף מכאוב והחולי רב בגופה:

ובהכי מתיישב מ"ש הטור בקולשי' אפי' נחתך כשר והקשו מאי אפי' הא נחתך לא גריע כל כך כניקב ותי' ש"ך בסומכי' הוה ניקב סברא טפי ובקולשי' הוה נחתך סברא טפי ע"ש וצריך ביאור והענין כי ידוע כי בסומכי' דבוק בכרס ולא בקולשי' ע"כ כשמטריפין בסומכי' הטעם משום הכרס יש לאסור בניקב שסופו לכאוב הכרס ולהתיר בנחתך כי מה שנחתך ונחסר אינו עוד להכאיב הכרס ומקום החתך מתרפא מהר. אבל אי הוה מטריפים גם בקולשי' מקום שאינו דבוק בכרס והוה טרפות מחמת עצמו שהניקב כאיב לה כ"ש החתך וע"כ כ' אפי' נחתך כשר כ"ש ניקב:

חותך מעובר שבמעי' וכו' פירש"י אותה תאכלו שלימה ולא חסרה וכו' וצ"ע למאי דמוקמי' ה"ה אפי' בהמה נמי אסורא בטחול וכליות א"כ אותה תאכלו למאי אתי מיהו למסקנא איכא למימר בחותך מטחול בקולשי' ובכליות שלא במקום חריץ אבל להס"ד קשי' ועכצ"ל בחותך מכבד שלא במקום חיותא וא"כ כיון דע"כ קרא בהכי מיירי מ"ט נקיט מתניתין טחול וכליות ושביק כבדא דבי' איירי קרא ואפי' למסקנא דבקולשי' לא מטרפא מ"מ מ"ט לא נקיט נמי כבדא ונקיט דוקא טחול וכליות בשלמא להאי שינויי דניקב לחוד ונחתך לחוד ומשמע למסקנא אפי' בנחתך בסומכי' כשר וכן פסק העיטור א"כ י"ל נקיט טחול דפסיקא לי' בכל מקום שנחתך כשר וכן כליות בכל מקום שנחתך כשר דחריץ דתותי מתני מילתא אחריתי היא משא"כ כבד לא פסיקא דאיכא דוכתא דמטרפינן בי' היינו חותך במקום חיותא ולזה נתכוון רש"י לקמן במשנה בהמה המקשה שכ' להכי נקיט טחול וכליות מידי דלא מיטרפא בי' הוא עכ"ל פי' לאפוקי כבד דמיטרפי' בי' במקום מרה וחיותא עכ"פ וס"ל כהעיטור הנ"ל דאפי' למסקנא דמפליגינן בין קולשי' לסומכי' מ"מ בנחתך מותר אפי' בסומכי' וא"ש. אבל להך לישנא ולהס"ד דאפי' בקולשי מיטרף אף בנחתך ובהמה נמי אסורא קשה מ"ט לא נקיט כבד ויש לדחוק ולומר דנקיט טחול וכליות דהוה דומיא דעובר שאינו מעורה בסימנים ומ"מ ניתר בשחיטה וקמ"ל עובר ניתר אפי' כשנחתך ממנו וטחול וכליות דוקא כשהבהמה שלימה אותה ולא חסירה אע"ג דבין כך ובין אינם מעורים בסימנים מ"מ בשלימותה ניתרים עמה ולא בחתיכים שאז אפי' הבהמה טרפה. אבל כבדא אינו ענין לעובר דכשהוא מחובר הרי היא מעורה בסימנים ודין הוא שתיתר בשחיטה משא"כ כשנחתכה שוב הוה כמונח בדיקולא משו"ה אינם נתרים עמה כצ"ל ודוחק וע"כ פסקו עיטור ורש"י הנ"ל כלישנא בתרי' נחתך לחוד ואפי' בסומכי' שרי' וא"ש בריווח ואשנויי דחיקא לא סמכינן:

אמרי במערבא והוא דמטיא לקותא למקום חריץ משמע דמערבא ס"ל כר"ל אע"ג מטרופאי דמערבא אין ראי' לסתם מערבא שהוא ר' ירמי' כדאיתא ספ"ק דסנהדרין מ"מ משמע מהכא דמערבא גופי' ס"ל כר"ל ומצאתי ראיתי בכתבי הגאון החסיד בעל מחצית השקל זצ"ל דהא במערבא משמי' דריב"ח אמר לעיל נון ע"ב הכרס החצונה הוא בשר החופה רוב הכרס וכ' תוס' לעיל מ"ג ע"א ד"ה הנך דאפקת וכו' דאותו מ"ד ס"ל ואלו טרפות דוקא וממעטינן דרכיש כ"ש דרב מתנה ולית לי י"ח טרפות ע"ש וקשה הא מערבא הכא אית להו דרכיש כ"ש דרב מתנה וא"כ ואלו טרפות לאו דוקא ואית לי' י"ח טרפות כיון דמתניתין לא פליג אמ"ד י"ח טרפות וא"כ ק' ק' תוס' הא חסר לי' בשר החופה וכו' ודוחק לומר דמערבא משמי' דריב"ח אמרה ולי' לא ס"ל. ולפע"ד נהי דלא מפיק דרכיש מכ"ש דרב מתנה מ"מ ס"ל אלו דוקא וממעט דרב עוירא וחסר לי' י"ח אלא ש"מ מתניתין לית לה י"ח טרפות אע"ג דרב עוירא עכ"פ בסומכי' טרפה זה אינו מחמת עצמו אלא מחמת הכרס שדבוק בו ובכלל כרס הוא אבל רב עוירא הוה מטריד אפי' בקולשי' מחמת הטחול עצמו זה לא ס"ל ואלו למעוטי הך אתי ולית לי י"ח טרפות:

דף נ״ה ע״א גמר׳ דא״ר אבוה אר״י, כל שעורי חכמים להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים, וכתב רש״י ז״ל דטעמא משום דעיקר כתמים בנדה הוא דרבנן, וכ׳ בהגהות מהרש״ש, דלפ״ז לא מקשו התוס׳ מידי מהא דתפלת השחר, דקמבעי שם אי עד ועד בכלל, דהא תפלה נמי דרבנן, ולפענ״ד בלא״ה לדעת רש״י אין הדמיון מהכא להתם עולה יפה דהרי מיירי בצמצום השיעור אי שוחק או עוצב והוא כ״ש, ובזה כתב רש״י אי מצומצם חומרא הוא משערין בצמצום, דהיינו בעוצב ואי קולא הוא משערין בשוחק, וכל הסוגי׳ כאן מדברת מכעין אלו, דו״ק ותשכח. ולכן שפיר כתב רש״י דבדרבנן דכל ספקא להקל, ה״ה לענין זה ג״כ לקולא משערינן, אבל שם בתפלת השחר, הרי קמבעי על שעה שלמה, אי עד ד׳ שעות עד סוף ג׳ קאמר, או עד סוף ד׳ קאמר, וכן הוא בעד ז׳ לתפלת מוסף, ולא שייך שם כלל קולא וחומרא, כיון דלאו אצמצום דידן קמבעי לי׳, אלא על גוף קביעת זמן התפלה. ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשה המהרמ״ש, דטרם דמסיק הש״ס, התם לחומרא, למה לא הקשה רבא לר״נ מתפלת השחר והמוספין, דשם עדועב״כ, ולפי האמור לא שייך הכא לדהתם כלל. ועיין לעיל דף מ״ו ע״א תוס׳ ד״ה עדועב״כ, שהקשו שם, למה לא פשט שם מהא דהכא, דאמרו כל שיעורי חכמים להחמיר, ותירצו דלא נאמר זאת אלא במשנה או ברייתא ולא במימרא דאמוראי. וזה דבר שא״א לשמוע. ולרש״י אין אנו צריכין להאי דוחק, דהרי גם התם הוא כמו בתפלת השחר, דמספקינן על פרשה שניי׳ אי למעלה או למטה שדינן, ולא שייך כל שיעורי חכמים להחמיר ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ניטל הטחול א״ר עוירא משמי׳ דרבא פ״ש אלא ניטל אבל ניקב טרפה. כבר כתבתי בפתיחה דטרפות זו וכן לקתה בכולי׳ הוא תימא רבתא בעיני, דהרי כלל גדול בטרפות דבעינן מחסרא אבר שהחיות תלוי בו, וכיוצא כלל זה מסוגי׳ דמסוכנת לעיל ל״ז ע״א, וא״כ ניהו דנאמין לחז״ל דטחול שניקב בסמוכי, וכן לקתה בכולי׳ כאיב לי׳ טפי וסופו שימות הבע״ח מהאי כאב, אבל כיון דניטל כל האבר כשר, הרי דאין באבר זו תלוי החיות, שהרי יוכל לחיות בלעדי׳ מה בכך שאם נלקה האי אבר דגרע טפי, וראוי להמית הבע״ח על ידו, הרי גם בעין כן הוא, דאם נחלה ונתאדם הרבה מסתכן בו האדם עד שמסלקין אותו, ומסתמא גם בטחול וכליות כן הוא, דאם מסלקין אותם מצי לחיות, ולמה יטרוף בלקותא שלהם, וכן קשה כזאת בניטלו צומת הגידין, כיון דאם נחתך הרגל למעלה, יוכל לחיות הרי דאין הרגל אבר שהחיות תלוי בו, ולמה יטרוף בנחתכו צוה״ג, דניהו דאפשר דכאיב לי׳ טפי וימית בו, אבל משום סופו למות לחוד לא מטרפינן, דהרי מסוכנת נמי סופה למות וכשרה כי בטרפה מחסרא אבר שהחיות תלוי בו בעינן דהיינו שאם חסר אותו אבר אין באפשרות לחיות בלעדו, והדבר צע״ג בעיני.

ע״ש גמר׳ איידי דתנא רישא מותר באכילה, , תנא נמי סיפא אסור באכילה. לקמן בריש בהמה מקשה כ׳ רש״י וכן ר״ע ברטנורא ז״ל דטחול וכליות דנקט במתני׳ משום דמידי דלא מיטרפי הוא, ותמה התיו״ט ז״ל עליהם, דהוא נגד הש״ס דהכא (ולא הי׳ להתיו״ט הגירסא כאן דאב״א ניקב לחוד ונחתך לחוד) אלא כתב דהא דנקט טחול וכליות משום דאורחא יותר לחתכם משאר אברים הפנימיים. ועיין בלב אריה שהאריך בזה. ועפ״י התויו״ט הי׳ לי מקום עוד לתרץ קושי׳ הגמ׳ דאם חתך בין סימן לסימן ואין טרפות לחצי חיות, שפיר מותרת הבהמה, ואי דאנן פסקינן יש טרפות לח״ח, כבר ביארנו לעיל ל״ב ע״ב, דזאת ידעינן מכח ההלכה שקיבל ר׳ ישבב מן ר״י, דפיסול במקצת השחיטה בין סימן לסימן נמי פוסלת השחיטה, וא״כ ר״ע קודם חזרה הי׳ ס״ל כסברא החיצונה דאין טרפות לח״ח, ומתני׳ דבהמה המקשה נמי נשנה כר״ע קודם חזרה, אבל דברי התיו״ט קשה לקבלם דמה לי טחול וכליות ומה לי כבד וריאה, ואיך שייך לומר אורחא על דבר דלא שכיח כלל, שיחתוך אדם חלקי אברים בבהמה חיה ולהניחם שם. ולכן העיקר כמש״כ רש״י והרעב״ט דמשום דמידי דלא מיטרפי הוא. והא דמתרץ הש״ס כאן דאיידי דרישא קתני אסור באכילה, ודאי דוחק גדול. וכן האב״א לפי גירסתנו דניקב לחוד ונחתך לחוד, אבל לפי מה שכתבנו לעיל דטרפיות דטחול וכליות באמת אין להם סמיכה במשנה, ורק ממנהגא נתקבלו להיות אסורים, ואח״כ הוקבעו להלכה ועיין לעיל א״כ אין מן התימא, שהגמ׳ נדחק לתרץ המשנה שלא תהי׳ סתירה גלוי׳ נגד האי דינא דרבא, ולא מפני שבאמת התנא דמשנה כבר הי׳ מטריף נקובת הטחול, וכן הוא בהרבה מקומות בש״ס דמכניס דינים שנתחדשו, לתוך המשנה, ומכש״כ לתרץ המשנה שלא יהי׳ היפך האי דין כאשר הראתיך במסכתא זו בכמה מקומות.

ודע דבלאו כל הנ״ל מן התימא דאם דחתיכת טחול עושה אותה טרפה, מה קמ״ל מתני׳ דחותך מן הטחול, אסור גם משום אבמה״ח, הא נמי פשיטא, דהרי שחיטת טרפה גם אולד לא מהני לאכשורי, וכדאמרינן לקמן ע״ה ע״א ובדף פ״ה ע״ב, דלא לכל אר״מ שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה, דמודה ר״מ בשוחט את הטרפה דאינה מתרת את העובר, ומכש״כ דלא מהני על חתיכות טחול, אבל י״ל דהאי דינא גופא אתא התנא להשמיענו, דזאת ילפינן נמי מקרא דאותה שלמה ולא חסורה, עיין בזה לקמן ס״ט ע״א, ולא קשה נמי דהרי בלא״ה אסור משום טרפה, דבתלש אבר וטרפה בה, האי אבר לא מיטרף עם הבהמה, אלא הוה אבמה״ח ובמה״ח. עיין מה שכתבתי בזה לקמן דף ק״ג ע״א, וא״כ אי שוחט את הטרפה הי׳ מתיר את הולד בן ט׳ חדשים הנמצא בתוכו, ה״ה דהוה מתיר את חתיכת הטחול. ולכן י״ל דבאמת בדיוק נקט התנא טחול וכליות, לאשמעינן תרתי מילי, חדא דשחיטת טרפה אינה מתרת מה שבתוכה, אפילו לא הוה דרשינן אותה שלמה ולא אסורה, וזאת נשמע מחותך מן הטחול והנפ״מ על הולד שבמעי טרפה וכליות נקט לאשמעינן דגם בשחיטה כשרה לא ניתר את שנחסר מגופה ודו״ק.

דין ניטלו הכליות כשר ואם לקתה אפי' כוליא אחת והגיע הליקוי במקום חריץ דהיינו בלובן שבכוליא טרפה אבל אם ניקבו או נחתכו אפילו הגיע למקום חריץ כשרה מ"מ אם נתחתכה לשנים או נבקעו טריפה אם מגיע למקום חריץ וכן אם חסרה עד מקום חריץ טריפה ואם יש מוגלא בכוליא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה:

פיסקא ניטלו הכליות אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקות' בכוליא א' טריפה פי' אפי' בכוליא א' ואין חילוק בשום ענין בכל הטריפות בין א' לשתים אמרי במערבא והוא דמטא לקותא למקום חריץ והיכ' מקום חריץ חיורא דתותא מתני וכתב הרי"ף פי' הלובן שבתוך הכוליא והלכתא כרכיש ב"פ אמרי במערבא כל פסול בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכוליא מתקיף לה ר"נ וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא והרי מ"ז דכשירות הכא והכא אלא אמר רב אשי טריפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה ומים זכים כשרי' נמי לא אמרן אלא דצילי אבל עכורי טריפה וכי צילי נמי ל"א אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וכ' הרא"ש פי' לקותא דמלי' מוגלא והיינו לפי גי' ס"י שלא גרסי לקמן א"א איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש פסול בריאה וכשר בכוליא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא ול"ג פסול בזה ובזה לקותא דל"ל ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק וכ"ש הכשר בריאה כשר בכוליא ופרי' והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וע"ז תי' שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניה' ופסול בשניהם ולפי גי' הספרים לא תמצא הפסול בשניהם דאין לקות' פסו' בכוליא אלא מוגלא וכשרה היא בריאה אלא ע"פ רי"ף הוגה בספר כשר בזה (ובזה) מים זכים פסול בזה ובזה לקותא ולגרסא זו מוגלא ולקותא ב' ענינים הם ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ואף על פי שאם ניטלו הכליות כשרה גמירה דעל ידי המסמסה טריפה וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל דנפלה תילחי תילחי ודוק' לקותא היא דפסול אבל ניקב או נחתך אפי' עד מקום חריץ לא מיטרפא בהכי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב והכי אמרי' לעיל דהוו מחו' בכוליא וקטלי וקאמר דלא הוי טריפה ולא דקדק אם הגיע למקום חריץ וכן אמרי' בשמעתן דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ בין לא (הגיע) ע"כ והנה הרא"ש לא הכריע אכן הטור פסק דטריפה בין בלקותא בין במוגלא ודעת הרבה מפרשים כן אבל מ"מ בין ניקב בין נחתך כשר אפי' הגיע למקום חריץ אבל המרדכי והא"ז כ' דאף רש"י שפי' לקותא מלא מוגלא ה"ה מכת חרב דינו כמוגלא והיינו שמחלקים בין ניקב לנחתך ול"נ דמנין לנו לחלק מן הסתם בין ניקב לנחתך בפרט כאשר כ' כבר בענייני הטחול דליתא להאי שינוי שמחלקים בין ניקב לנחתך אבל כל היכא דכשר בניקב ה"ה בנרתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה מדאמרי' לעיל בפירקי' אלא מעתה יפלח כליותי מי קא חייא אלמא לכ"ע דטריפה הוי וכן משמע מפירש"י אע"פ שהתו' דוחי' ופירשו דה"ק מי קחיי בלא רפואה ולא מצינו שעשו לו רפואה אבל אית ליה רפואה דלבדרו עליה סממנים כי האי דמחו בכוליא ול"נ דלישנא מי קא חיי לא משמע הכי אלא כפשוטה והוא בכלל לקותא רק שיהי' החיתוך או הבקוע מגיע במקו' החריץ אבל מ"ש הטור אפי' חיסרה והגיע למקום חריץ כשרה ל"ב דנהי דלקותא גרוע מנקב ונחתך שאין בה חסרון אבל היכא שנחסרה הבשר ואפ"ה יהא כשרה מכ"ש נתמסמס שהרי לא מטרפינן המסמסה אלא מכח דחשיב כאילו אינו וא"כ אם כשר נחסר כ"ש בהמסמסה א"ו בהגיע החסרון עד לובן הכוליא טריפה ולכאורה דבעינן שיתחיל החסרון והמסמסה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מהריאה דחיסרון מבפנים או הסמסה לא הוי חיסרון ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה אלא בתרווייהו פסול לקותא לפי' הרי"ף וגירסתו ועוד כ"ש הוא דאפי' בריאה דמטרפינן בלקותא מבחוץ בכ"ש אפ"ה חיסרון ולקות' מבפנים לא הוי חיסרון כוליא דבעינן לקות' עד דמטיא לקותא למקום חריץ כ"ש דמבפנים לא הוי לקותא אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקו' חריץ עצמו וכמ"ש לקמן וא"כ כשהגיע המכה בלובן הכוליא דהיינו החריץ אין זה חיסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתניים והוא הנכנס בתוך הכוליא וא"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא ולא נקרא מכה שבפנים והשתא דאנו תופסין גי' הרי"ף לחומרא דלקותא ומוגלא ב' ענינ' הם א"כ אין לנו ראייה במוגלא דבעינן עד מקום חריץ דהא דוקא בלקותא הוא דאמרי' והוא דמטיא לקותא למקום חריץ אבל במוגלא דאמרי' כשר בריאה ופסול בכוליא במקצת קאמ' אפי' לא הגיע כלל למקום חריץ וכ"פ בא"ז בשם שערים דר"ש בן חפני הכהן דדוקא לקותא בלא מוגלא הוא דכשרה כשלא הגיע למקום חריץ אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפ' וכן משמע מדברי הרמב"ם שכ' גבי ליקותא דבעינן שיגיע למקום חריץ וגבי מוגלא כת' סתמא אם נמצאת בכוליא ליחה טריפה וא"ל מדאמרי' לעיל בסוגיא מליאה מוגלא טריפה מ"ז כשירה אלמ' דמליאה בעינן ר"ל שיגיע למקום חריץ אין זו ראי' דבודאי אם לא הית' הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומ"ה קאמר מליאה אבל היכא שהית' בועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה וזהו שאמרי' כשר בריאה ופסול בכוליא ושוב מה שמצאתי בא"ז אם היתה מכה על כוליא מגבה מחתכין הכוליא לשניים אם אין מכה בפנים כשרה ע"כ ומסתמא איירי כמ"ש שההוא מכה ר"ל בועא ואפ"ה לא פסקנו להכשיר אלא שלא הגיע המכה כלל בפנים אלא הכל מבחוץ הוא אבל אם נכנס לתוך הכוליא טריפה בכל ענין וכ"נ עיקר ולא כדעת הרשב"א והטור בסי' מ"ד שכ' אף במוגלא ומים עכורי' בעינן שתגיע למקום חריץ כי מניין להקל באיסורי דאורייתא היכא שאין להם הכרע וראייות כלל מן התלמוד והא דאמרי' מ"ז כשרי' לא אמרן כו' והרי"ף אזל לשיטתו וגורס דמוגלא פסול בשניה' ומ"ז כשר בשתיהן וא"כ האי לא אמרן קאי נמי אתרווייהו ומים עכורין וסרוחין פוסל בריאה כמו בכולי' וכ"כ הרי"ף לעיל בפירקי' וכ"ד הרמב"ם אבל הרא"ש כ' וז"ל וי"ס שכ' בהן ומ"ז כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו' ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכורין ולא עדיפא ממ"ז סריחי ועכירי וריאה הנשפכת כקיתין מסתמא המיחוי הוא עכור וכשר' והני רברבי דחזינהו להנהו ריאות דקיימי כנדי כנדי ולא חשו לבודק' אילו היו המים סרוחים או עכורים וכן עמא דבר והכא ודאי אכולי' קאי אפי' לספרים דג' ומ"ז כשרים כאן וכאן ולא אמרן וכו' לישנא דגמ' דלעי' נקט ומ"מ לא קאי כ"א אכולי' ע"כ וכ"כ הרשב"א בשם הרז"ה והסכי' לדבריו וכ"ד הר"ן וב"הת ואין אחד מחכמי צרפת שמסכים לדברי הרי"ף כ"א הרמב"ם ומ"מ בארץ ישמעאל נהגו בני הגולה לאיסור כמותו:

דין כוליא שהיא מליאה אבנים אפילו הגיעו האבנים עד מקום חריץ רק שגוף חוט הלבן בריא ושלם כשרה כי לעולם בעינן הליקוי בגוף חוט הלבן אם לא במוגלא כמ"ש ואם יש דם בכוליא נראה שהוא אסור וא' נשתנה מראה הכולי' כגון שהיא לבן או כל שנוי מראה פוסל בה ובענין שיגיע המראה למקום חריץ חוץ מירוקה כשרה:

פסק כתב הרוק"ח נמצאת אבן בכוליא כשרה כי משם יורד לגי' הערוה זו"ל א"ח מעשה הי' בעיר מונש"פילר שנמצ' כולי' מלאה אבנים קטנים מבית ומחוץ והם לבנים ובמקום חריץ הי' בריא והאבנים הגיעו עד מקום חריץ והכשירוה משום דג' במקום חריץ ופיר' במקום חריץ דוקא ולא אמר עד מקום חריץ ע"כ וה"ה לפי גי' ספרים שלנו מקום חריץ הוי כמו במקום חריץ מדלא גר' עד מקום חריץ אלמ' דלקות' בעינן בגוף חוט הלבן כדפי' וכ"נ מדברי הא"ז שכ' וכולי' של איל נמצא בשפי ולא היה בה בשר כלום אלא היתה מים צלולי' רק שבמקו' הלובן היתה שלימה והכשיר והיינו ממש כדברי הרוק"ח שאם הלובן קיים בשלימותו כשר ומ"מ דוקא במים צלולים אבל עכורים או מוגלא טריפה כדפי' לעיל נמי בשם הא"ז דבמוגלא ועכורי לא בעי כלל שיגע למקום חריץ רק שיתחיל הבועה מבחוץ כדפי' או אפי' לא התחיל הבועא מבחוץ אלא מבפנים רק שתהא מליאה מוגלא עד החריץ דהוי כמו חוץ שהרי הלובן מבפנים לחוץ ולא נקרא מכה שבפנים ולא בעינ' במקום חריץ אלא בלקות' לחוד עוד כ' בא"ז וז"ל כ' בה"ג שאם היה דם בכוליא כשרה דהא לא חשיב לי' הכא דם בהדי סרוחי' ועכורי' ותימא נידוק לאידך גיסא לחומר' דוקא מ"ז הוא דמכשי' ולא דם גם לא מסתב' כלל שיהא דם עדיף מעכורין כי מסתבר דאי' לך לקותא גדול מזה אם מליאה דם או שהיתה בועא מבחוץ מליאה דם כדפסק גבי מוגלא כת' הטור בשם ב"הע מסתברא דלובן בכוליא לקות' היא וכל שינוי מראה פוסל בה ואם היא ירוקה כשרה והנ' אין ס' העיטו' לפני אלא ראיתי מ"ש הקאר"ו שלא כ' העיטור להדי' אלא הטור תפס דבריו מכללא שכת' העיטו' אצל דין הכליות וז"ל כל שינוי מראה היא לקוי' ולא גמרינן מריאה שאין מראיהן שוה שהריאה מושכות ללובן והכולי' לאדמומית ואם נמצא כוליא בלובן טריפ' אבל ריאה מדלא חשיב לה בהדי כשרה כגון ירוקה ואדומה ושחורה איכא למימר האי דלא חשיב בהדייהו משום דלא איצטריך וירוקה איצטריך ככרתי כשרה למוריקא או לביעות' טריפה אדומה איצטרי' לאשמועינן ככבדא כשרה כבישרא טריפה שחורה איצטריך לאשמועינן ככוחלא כשרה אבל לובן לא איצטריך וכשרה ע"כ וכת' עוד מהא דמייתי כל הכשר בריאה פסול בכוליא ומתקיף לה רב תנחום כללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא וק"ל אמאי לא מותי' והרי לובן דכשר בריא' וכש' בכולי' וצ"ע ע"כ וכ' הקאר"ו והשתא מ"ש הטור בשמו דלובן לקות' היא אע"ג דכ' בתר הכי דק' ליה אמאי לא מותי' והרי לובן דכשר בריאה ופסול' בכוליא אין זה כדאי להוצי' ממאי דפסק ברישא דלובן בכולי' הוי לקו' אבל מ"ש ואם היא ירוקה כשרה א"י מנין לו שהרי סתם וכ' כל שינוי מרא' הוי לקות' ולא הזכיר ירוקה לענין כוליא אלא לענין ריאה עכ"ל והנ' מה שהקשה העיטור לדבריו לא ק' אלא לפי מה שסובר מראה לובן כשר בריאה ומה שאמר התלמוד ריאה דדמי' לאופתא כו' א"ד בחזותא כו' סובר שפי' שדומה לריאה בדמותא שאין לה חתיכי דאונות אבל לפי מה דק"ל דאף לובן פסול בריאה לק"מ ומה שהקשה על הטור מניין להעיטור טור שמכשיר בירוקה פשיטא הוא שהרי אפי' בריאה שנוטה ללבוני כשרה בירוקה כ"ש בכולי' שקרוב' יותר לירקות מריאה ועוד מדאמרי' לקמן ירוקים ואדומים גבי בני מעיים אין פסולין אלא בנפלה לאור משמ' דאין זו לקותא כדפרי' לעיל וא"ל א"כ אדומין נמי לישתרי בכליו' אין ה"נ וכ"ש מריאה וכ"פ הרוקח להדי' כוליא שהאדימ' דכשרה ומה שאמר העיטור כל שינוי מראה הוי ליקותא היינו כל מה שהוא שינוי מראה לכל הפחות בריאה חוץ מלובן לפי סברהו שאינו שינוי מראה בריאה אפ"ה הוי שינוי מראה כאן לפי שאין מראה הכליו' נוטה ללבנוני ולדידן שוה ממש לריאה ואף מה שפי' לעיל בסי' פ"ג גבי טחול דאין לפוסלו בשום מראה היינו משום דלא אשכחן לשם שיפסול בו שום לקותא אבל בכליות דאשכחן בהו שפוסל לקותא והוא דמטיא למקום חריץ ה"ה במראה ומ"ה תפס העיטור כל שינוי מראה לקותא היא אבל מ"מ קש' עלי המעשה מניין לו להוסיף בטריפות כי לקותא משמע מוגלא כפירש"י או מסמסה כפי' הרי"ף אבל מנין לפסול בשינוי מראה שיהא בכלל לקותא וכן כל שאר המחברים לא הזכירו ומ"מ לא באתי להכשירו מאחר שאין לי ג"כ ראייה לסתור דבריו דשמא בכלל לקותא היא ובפרט מאחר שבעל הטור תפס דבריו ומ"מ לא עדיף מלקותא שיגיע המראה בלובן עצמו אפילו התחיל המראה מבחוץ דבלקותא בעינן שיגיע במקום חריץ עצמו וא"ת א"כ מה נעשה בלובן שהרי החריץ כבר הוא לבן מה בכך היכ' דא"א א"כ כולה חשבי' לקות' אף שאין ניכר השינוי מראה מ"מ מאחר שנהפך כל הכוליא לשינוי מראה אפי' אם שוה ללובן הכוליא טריפה אבל לפי דעתי א"א שלא ישתנה ג"כ הלובן של כוליא במקצת:

עד לוג. שיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג כדלקמן: מלוג עד סאה. כלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים או שלשה לוגין או יותר על סאה שיעור שבריו ברביעית הלוג: סאה כלמעלה. ושיעור שבריו בחצי לוג כדלקמן: סאתים כלמעלה. ושיעור שבריו בתורת כהנים ובמסכת כלים (פ''ב מ''ב) בלוג שלם: והתניא לוג כלמטה כו'. אלמא בכולהו עד ועד בכלל: התם לחומרא. משום הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל: כל שיעורים של חכמים להחמיר. אי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו בשוחק: חוץ מכגריס של כתמים. ששנינו בנדה (דף נח:) דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן לה בדם נדה אע''ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע''ג דכגריס שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם (שם נח:) וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה: דיקא נמי. דהא דקתני לוג כלמטה סאה כלמטה משום חומרא הוא ולאו דנימא נמי במקום קולא עד ועד בכלל: דקתני עלה דההיא. דחבל היוצא חמשה טפחים כלמעלה טמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל: עשרה כלמטה. דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא בתר חומרא אזיל: חותך מעובר שבמעי. הבהמה ולא יצא מתוכה: מותר. אבר באכילה וניתר בשחיטתה כעובר עצמו וטעמא מפרש בבהמה המקשה (לקמן סט:) מכל בבהמה תאכלו: מן הטחול ומן הכליות. של בהמה אם נחתך מהם אף על פי שלא הוציא החתיכה מתוכה אסור באכילה משום אבר מן החי והתם קא יליף טעמא מאותה תאכלו שלמה ולא חסרה כלומר כשהיא שלמה הוא דקאמינא לך כל בבהמה תאכלו להתיר דבר אחר שבגופה אבל כשהיא חסרה דהנמצא בתוכה מחסרונה הוא לא שרינא לך כל בבהמה דהיינו הנמצא בה ומכל מקום שמעינן מינה דהיא עצמה שריא אף על גב דנחתך מן הטחול ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא: הוא הדין דבהמה נמי אסירא. דחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה: איידי דתנא רישא מותר. בחתיכה עצמה דאיצטריך לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה: לקתה בכוליא. כגון מליא מוגלא: בכוליא אחת. וכ''ש בשתיהן:

שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל אם היה תחלתן יותר ' מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה דע''י יחוד מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים טומאה אם לא ע''י יחוד הא אמרינן בסוף המצניע (שבת צה:) דכלי חרס שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ושם פירש בקונטרס כלומר טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא''ת דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק מחט וטבעת שולי המחצין ושולי הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם [מאחוריהן] אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ''א כל כלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים אחר כך איך יקבל טומאה מכאן ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי לרמונים וי''ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה לעולם והא דתנן במסכת כלים (פ''ה מ''ח) חתכו חוליות פחות מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין משמע דאתא ביה טומאה ע''י תקון שאני התם דחשיב כלי גמור ע''י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע''י תקון אבל שברים קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע''י שום תקון וא''ת לפי מה שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) פליגי ר''מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום נולד ור''מ שרי דלית ליה נולד אבל כ''ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא כדאמר רבא בפרק כל הכלים (שם דף קכג.) גבי מחט של יד מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד מוכח התם דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי''ל דלעולם בעינן יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו אפילו ע''י יחוד דכיון דניטל חודה או עוקצה לא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י''ג (מ''ה) מחט שניטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע''י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע''ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה הואיל וראויה להיות כלי ע''י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נח:) העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו ע''ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע''פ שלא יחדו לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' וא''ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע''כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי''ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע''י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ''ד הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה אחרת ואפילו את''ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע''י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו: התם לחומרא. השתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא: כל שיעורי חכמים להחמיר. וא''ת בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל אי לא עד ועד בכלל ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ו' שעות דהוי עד ועד בכלל כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי''ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו וחייב עדיין להתפלל כל שעה רביעית וא''ת והיכי פשיט ליה דעד ארבע שעות מתפלת המוספין דלמא האי עד ועד בכלל והאי עד ולא עד בכלל כדקאמר הכא גבי ההיא דחבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה וי''ל דשאני הכא דשניהם שוים דתרוייהו לחומרא:

דף נה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד