חולין נו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - א

להביא עור בית הבושת.

אם חישב לאוכלו חוץ למקומו, פסול, ואין בו כרת אם אכלו.

ואם חישב לאוכלו חוץ לזמנו - פיגול. וחייבים עליו, על אכילתו כרת:

מתניתין:

כל הטרפות הנוהגות בבהמה נוהגות גם בעוף. ^[74] אך יש טרפות מסוימות שהוצרך התנא לחזור ולשנותן בעופות מפני הטעמים שיבוארו להלן:

ואלו טרפות בעוף:

נקובת הוושט, שנכתבה בגלל החידוש שבפסוקת הגרגרת.

ופסוקת הגרגרת. וחידושה הוא, שלא נאמר כי עוף, שחיותו קלושה, שהרי כשר לשוחטו בסימן אחד, גם גרגרת תיטרף בו בניקב כל שהוא, כמו בניקב הוושט במשהו, הלכך כתיב "פסוקת הגרגרת", למעט מ"נקובת הגרגרת".

הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה בנקיבת הקרום של המח. ולא תאמר שתטרף בשבירת עצם המח בלא נקיבת הקרום, כמו שמצינו בעוף המים שנטרף בשבירת עצם המוח בלבד.

ניקב הקורקבן.

וכן, ניקבו הדקין המעיים. והחידוש הוא משום סיפא, האומרת יצאו בני מעיה הרי היא כשרה. והיינו, שלא נאמר כי עוף שחיותו מועט יטרף ביציאת בני המעיים ואפילו אם לא ניקבו.

נפלה לאור, ונחמרו התכווצו בני מעיה והשתנה מראיתן -

אם הלב והקורקבן, שהם אדומים, נעשו ירוקים, פסולים.

ואם נשארו אדומים כמשפטם, כשרים.

דרסה אדם לעוף ברגליו, או שטרפה, שהכה אותה בכותל, או שריצצתה בהמה - ועדיין היא מפרכסת, ושהתה מעת לעת, ושחטה, הרי היא כשרה.

גמרא:

עוף שנשכתו חולדה בראשו -

רב ושמואל ולוי, דאמרי: מכניס ידו לפנים ובודק על ידי לחיצה בתוך חיך העוף, כלפי מעלה - אם מבצבץ ועולה מקרום המח החוצה מנקב הדריסה - טרפה. ואם לאו - כשרה.

והוינן בה: הניחא דמהני הך בדיקה למאן דאמר אין נעשה טרפה בניקב הקרום אלא עד דמנקיב קרמא תתאה ועילאה. כיון שהנקב מפולש, שפיר יש אפשרות לבדוק אם יוצא המח מהנקב.

אלא למאן דאמר אינקיב קרום עילאה אף על גב דלא אינקב קרום תתאה הוי טרפה, אם כן, מאי מהני לה האי בדיקה!? ניחוש, דלמא קרום עילאה בלבד אינקיב, אבל קרום תתאה לא אינקיב, ולכן לא יצא המח!?

ומשנינן: אי איתא דאינקיב קרום עילאה - קרום תתאה נמי אינקיב, כי אגב רוככיה, מיפקע פקע בדחיפת האצבע כלפי מעלה.

אמר זעירי: אין אפשרות בדיקה לנשיכת חולדה - מפני ששיניה דקות. ולכן, פעמים שאפילו ניקב הקרום, ובכל זאת אין המוח יוצא דרך הנקב הדק, על אף שדוחפים את החיך באצבע כלפי מעלה.

והוינן בה: וכי שיניה דקות, מאי הוי? והרי אי אפשר שלא יבצבץ מעט מהמח דרך הנקב!?

ומשנינן: אמר רב אושעיא: מפני ששיניה דקות ועקומות. ועקמומית השיניים גורמת שנקב הקרום של המח ונקב עצם המח לא יהיו מכוונים בקו ישר. ולכן, כשילחץ המח ויצא החוצה מנקב הקרום, יעצור אותו עצם המח, לפי שאין הנקב שבעצם מכוון כנגד נקב הקרום. והילכך לא מהני לה בדיקה.

כי סליק לנהרדעא, שלח להו: דברים שאמרתי לפניכם, טעות הן בידי. ברם, כך אמרו משמיה דרבי שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד, בלחיצה על החיך כלפי מעלה, אבל לא במסמר. שלא יפתח הבודק את הגולגולת ויוליך, מסמר מעל קרום המוח לראות אם יתעכב המסמר בתוך נקב שבקרום, כי יתכן ולא היה בו נקב, והמסמר ינקבו, ונמצא הבודק גורם הפסד לממון ישראל.

ורבי יוחנן אמר: בודק אף במסמר.

ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה - חד בדיק בידא, וחד בדיק במחטא.

מאן דבדיק בידא אמר ליה למאן דבדיק במחטא: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישרא ל?!

אמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא: עד מתי אתה מאכיל לישראל נב לות?!

ותמהה הגמרא: וכי נבלות הוא מאכיל? והא שחוטה היא?!

אלא, טרפות הוא מאכיל. כי שמא ניקב קרום של מוח.

תסתיים, דרבי יהודה הוא דבדיק בידא.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יהודה: בודקין לחולדה ביד, אבל לא במסמר!

נשבר העצם, של הגוגולת בנשיכתה, הרי אף על פי שלא ניקב קרום של מוח הרי היא טרפה, כי אי אפשר לבדוק את נקיבת המח מפני ששיניה של החולדה דקות.

ואמרינן: תסתיים!

והוינן בה: הא גופא קשיא! אמרת, בודקין לחולדה ביד, אבל לא במסמר. אלמא, אית ליה לנשיכת חולדה בדיקותא.

והדר תני: נשבר העצם, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. אלמא, לית ליה בדיקותא?!

ומשנינן: סיפא, אתאן לעוף של מים, הואיל ואין לו קרום!

ותמהה הגמרא: וכי אין לו קרום למוח, קא סלקא דעתך?

ומשנינן: אלא, הואיל וקרומו של עוף המים רך, ואם נשבר העצם נפגע גם קרומו הרך של המח.

אמר ליה רב נחמן לרב ענן: מר, אמר: שמואל - בדיק בידא, ומכשר.

והונא חברין, אמר: רב - בדיק בידא, ומכשר.

ופרכינן: והתני לוי: טרפות שמנו חכמים בבהמה - כנגדן יש טרפות בעוף.

יתר עליהן עוף, שאם נשבר העצם של הגולגולת, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. הרי הוא טרפה.

אמר ליה: ההוא - בעוף של מים, הואיל ואין לו קרום.

ותמהה הגמרא: אין לו קרום סלקא דעתך?!

ומשנינן: אלא, הואיל וקרומו רך.

ההיא תרנגולתא דהואי בי רב חנא. שדרה לקמיה דרב מתנא. ואותה תרנגולת - נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח הואי, ואכשרה רב מתנא. אמר ליה רב חנא: והתני לוי: טרפות שמנו חכמים בבהמה - כנגדן בעוף. יתר עליהן עוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח?!

אמר ליה. התם - בעוף של מים, הואיל ואין לו קרום.

ותמהה הגמרא: אין לו קרום סלקא דעתך?!

ומשנינן: אלא אימא, הואיל וקרומו רך.

רב שיזבי בדיק לנקב של קרום המח בשימשא. שהיה מסתכל כנגד השמש.

רב יימר בדיק במיא. שהיה מוציא את כל המח מצד הפתח של חוט השדרה, וממלא אותו מים, ורואה אם יוצאים המים. רב אחא בר יעקב בדיק בגילא דחיטתא. כבדיקת מסמר לעיל.

הערות

^[74] וכמו דתני לוי בגמרא להלן, אלא שהכוונה היא לאברים שבהמה ועוף שוה בהם, אבל אין לעוף לא המסס ולא בית הכוסות ולא כרס, אלא יש לו לעוף כנגדם זפק וקורקבן, ודינם שוה בבהמה ובעוף. רמב"ם [שחיטה י י]. אך כתב הרשב"א בתורת הבית [לט ב] שיש טריפות שאינן נוהגות בעוף, כגון חסר ויתר באונות הריאה, לפי שלעוף אין חיתוך אונות כבהמה.

להביא (לרבות) עור בית הבושת של נקבה, שכל אלו נידונים כבשר, שאם בשעת עבודת הקרבן חישב להקטירו חוץ למקומו, חוץ לעזרה — פסול, ואם אכלו אין בו כרת. ואם חישב להקטירו חוץ לזמנו, למחרת — פיגול, וחייבים עליו כרת על אכילתו. ומכאן שדעה זו, שעור בית הפרסות נחשב כבשר — דעת ר' שמעון היא, וחכמים חולקים עליו, וכמותם סבור ר' יוחנן.

א משנה ואלו טרפות בעוף: נקובת הוושט, ופסוקת הגרגרת, שנחתכה הגרגרת (הקנה) שלה לרוחבה. הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה, שיש לחשוש שניקב קרום המוח. ניקב הקורקבן, ניקבו המעיים הדקין. נפלה לאור (לאש) ונחמרו (ניכוו) בני מעיה, איבריה הפנימיים, אם נשתנה צבעם ונעשו ירוקים — פסולים, והעוף טריפה, אם אדומים — כשרים. דרסה אדם את העוף ברגליו, וכן אם טרפה הטיח אותה בכותל, או שריצצתה בהמה, והיא מפרכסת — טריפה, שנתרסקו איבריה. ואם שהתה מעת לעת, ואחר כך שחטה — הרי זו כשרה.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה: הכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טריפה, שיש לחשוש שנעשה נקב בקרום המוח, רב ושמואל ולוי דאמרי [שאומרים]: כיצד בודקים אם ניקב הקרום? לאחר ששחט את העוף מכניס ידו לפנים לפי העוף ודוחק את המוח באצבעו ובודק, אם מבצבץ ועולה המוח דרך הנקב שבגולגולת — טרפה, שסימן הוא שניקב קרום המוח, וכך יצא המוח לעבר הנקב שבגולגולת. ואם לאו [לא] — כשרה.

ושואלים: אופן זה של בדיקה, האם המוח יוצא דרך הנקב שבגולגולת, הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] לעיל (מה,א) שאם ניקב הקרום העליון, הסמוך לגולגולת, אינה טריפה עד דמנקיב קרמא תתאה [שניקב גם הקרום התחתון] העוטף את המוח, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאפילו כאשר אינקיב עילאה אף על גב דלא אינקב תתאה [ניקב העליון אף על פי שלא ניקב התחתון] טריפה היא, מדוע היא כשרה? ניחוש דלמא עילאה אינקיב [נחשוש שמא הקרום העליון ניקב], תתאה לא אינקיב [התחתון לא ניקב], ולכן המוח אינו מבצבץ! ומשיבים: אי איתא דאינקיב עילאה [אם אכן ניקב הקרום העליון], תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע [התחתון מחמת רכותו היה פוקע באותו מקום] והמוח היה מבצבץ, ומשלא ביצבץ מוכח שהקרום העליון לא ניקב.

בניגוד לרב ושמואל ולוי, אמר זעירי: אין בדיקה זו מועילה לנשיכת חולדה, מפני ששיניה של החולדה דקות, ואין המוח מבצבץ דרך נקבים דקים כל כך, אף כשניקב קרום המוח. ושואלים: וכי שיניה דקות, מאי הוי [מה בכך]? והרי אי אפשר שלא יבצבץ מעט! אמר רב אושעיא: מפני ששיניה דקות ועקומות, והנקב שבגולגולת אינו עומד כנגד הנקב שבקרום, ואם כן, אף שניקב הקרום פעמים שהמוח אינו יוצא החוצה דרך הנקב שבגולגולת.

מסופר כי סליק [כאשר עלה] זעירי לנהרדעא שלח להו [להם] לחכמים: דברים שאמרתי לפניכם שאין בדיקה לחולדה — טעות הן בידי, ברם [ובאמת] כך אמרו משמיה [משמו] של ר' שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד, שלוחצים את מוחו של העוף מבפנים לראות אם המוח יוצא דרך הנקב, אבל לא במסמר, שאין מעבירים ראש מסמר על קרום המוח לאחר שפתחו את הגולגולת, לראות אם הוא מתעכב בנקב, שמא המסמר עצמו ינקב את הקרום. ור' יוחנן אמר: אף במסמר בודקים.

ומעירים: ובדיקה זו לנשיכת חולדה שנויה בפלוגתא [במחלוקת] תנאים, שמסופר על ר' יהודה ור' נחמיה, חד בדיק בידא [אחד היה בודק ביד], וחד בדיק במחטא [ואחד היה בודק במחט], כמו במסמר. ומסבירים את טעמיהם. מאן דבדיק בידא אמר ליה למאן דבדיק במחטא [מי שבודק ביד אומר לו למי שבודק במחט]: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, שעל ידי כך פעמים שאתה מטריף שלא כדין, שהמחט עושה נקב שלא היה שם מתחילה! אמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא [אומר לו מי שבודק במחט למי שבודק ביד]: עד מתי אתה מאכיל לישראל נבלות, שאתה מכשיר שלא כדין!

ותוהים: נבלות? והא [והרי] שחוטה היא, ואף שהיא טריפה, אינה נבילה! אלא: עד מתי אתה מאכיל לישראל טרפות, שכן יש לחשוש שמא ניקב קרום של מוח, והבדיקה הנעשית ביד פעמים שאינה גורמת למוח לבצבץ, מפני ששיני החולדה דקות ועקומות.

ומעירים לענין זה: תסתיים [תוגדר] שר' יהודה הוא דבדיק בידא [שבדק ביד], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' יהודה: בודקין לחולדה ביד, אבל לא במסמר. ועוד נאמר בברייתא: נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח — הרי זו טריפה. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן הוא.

לגופה של אותה ברייתא שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] בודקין לחולדה ביד אבל לא במסמר — אלמא אית ליה בדיקותא [מכאן שיש לה בדיקה], והדר תני [ואתה חוזר ושונה] נשבר העצם הרי זו טריפה אף על פי שלא ניקב קרום של מוח — אלמא לית ליה בדיקותא [מכאן שאין לה בדיקה], שאם היתה לה בדיקה יתכן שהיתה נמצאת כשרה! ומסבירים: סיפא אתאן [בסוף הגענו] לעוף של מים, שאין לו בדיקה אם נשבר העצם, הואיל ואין לו קרום למוחו. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי ודאי יש לו קרום! אלא אמור: הואיל וקרומו רך לא יתכן שלא ניקב כשנשברה הגולגולת. בדומה לכך מסופר,

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ענן: מר אמר [אדוני אומר] ששמואל בדיק בידא ומכשר [בודק ביד עוף שהכתה חולדה בראשו, ומכשיר] אם לא ניקב קרום המוח, וכן הונא חברין אמר [חברנו אומר] שרב בדיק בידא ומכשר [בודק ביד ומכשיר]. והתני [והרי שנה] לוי בברייתא שבידו: טרפות שמנו חכמים בבהמה — כנגדן טריפות גם בעוף, יתר עליהן טריפה בעוף — שנשבר העצם של הגולגולת אף על פי שלא ניקב קרום של מוח, ואם כן, מה טעם לבדיקה ביד? אמר ליה [לו]: ההוא, מה ששנה לוי — בעוף של מים נאמר, שאין לו בדיקה, הואיל ואין לו קרום. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? אלא אמור: הואיל וקרומו רך.

וכן מסופר, ההיא תרנגולתא דהואי בי [תרנגולת אחת שהיתה בבית] רב חנא שהיה בה חשש טריפה, שדרה לקמיה [שלח אותה לפני] רב מתנא, בדק אותה רב מתנא ומצא כי נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח הואי [היה], ואכשרה [והכשיר אותה]. אמר ליה [לו] רב חנא לרב מתנא, והתני [והרי שנה] לוי: טרפות שמנו חכמים בבהמה — כנגדן בעוף גם כן טריפות. יתר עליהן עוף — נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח! אמר ליה [לו]: התם [שם] מדובר בעוף של מים, הואיל ואין לו קרום. ותוהים: אין לו קרום סלקא דעתך [עולה על דעתך]? אלא אימא [אמור]: הואיל וקרומו רך.

מסופר, רב שיזבי בדיק בשימשא [היה בודק את מוח העוף באור שמש] אם יש נקב בקרום, רב יימר בדיק במיא [היה בודק במים], שופך מים לגולגולת דרך הנקב, לראות אם הם יוצאים צלולים כבתחילה, או אם מעורב בהם נוזל המוח. רב אחא בר יעקב בדיק [היה בודק]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

including the hide of the vulva, the halakha is the same: If one performs the sacrificial rites with intent to burn one of them outside its designated area, the offering is unfit, but there is no liability for karet for one who partakes of the offering. If he had intent to burn it beyond its designated time, this renders it piggul, and one is liable to receive karet for eating it. This baraita indicates that only Rabbi Shimon holds that the hide of the hooves is treated like its flesh, and that the Sages disagree, as Rabbi Yoḥanan stated.

MISHNA: And these are tereifot in a bird: One with a perforated gullet, or with a cut windpipe that was cut across its width; or if a weasel struck the bird on its head in a place that renders it a tereifa, as one must be concerned that the membrane of the brain was perforated; or if the gizzard was perforated; or if the small intestines were perforated. In a case where a bird fell into the fire and its innards were singed [neḥmeru], if they turned green they are unfit, and the bird is a tereifa, but if they are red the bird is kosher. If a person trampled the bird, or slammed it against a wall, or if an animal crushed it and it is twitching, it is a tereifa because its limbs were shattered. But if the bird lasted for a twenty-four-hour period, and then one slaughtered it, it is kosher.

GEMARA: The mishna states: If a weasel struck the bird on its head in a place that renders it a tereifa, one must be concerned that the membrane of the brain was perforated. Rav and Shmuel and Levi say: How does one inspect the membrane? After slaughter, one inserts his hand into the mouth of the bird and pushes the nerve tissue with his finger and inspects it. If the nerve tissue emerges and rises out through the hole in the skull, the animal is a tereifa, because this proves that the membrane has been perforated, allowing the nerve tissue through. And if not, the animal is kosher.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says (45a) that an animal is not a tereifa unless the inner membrane is perforated as well. But according to the one who says that the animal is rendered a tereifa if the outer membrane was perforated, even if the inner membrane was not perforated, how can one rely on this inspection? Let us be concerned that perhaps the outer membrane was perforated but the inner membrane was not perforated, in which case the animal is a tereifa even if the nerve tissue does not emerge through the hole. The Gemara responds: If it is the case that the outer membrane was perforated, the inner membrane will inevitably burst due to its fragility, allowing the nerve tissue to emerge. If it does not emerge, it is certain that the outer membrane is intact as well.

Ze’eiri says: There is no effective inspection for a bird bitten on the head by a weasel, because the weasel’s teeth are so thin that even if they perforate the membrane, the nerve tissue will not emerge through the perforations. The Gemara asks: And if its teeth are thin, what of it? Certainly a small amount will emerge through the perforation. Rav Oshaya said: There is no inspection because its teeth are fine and crooked. The hole in the skull does not overlap the perforation in the membrane, and nothing will be able to escape.

The Gemara recounts: When Ze’eiri went up to Neharde’a, he sent a message to the Sages: The matters that I stated before you are an error on my part. In fact, they said this in the name of Rabbi Shimon ben Lakish: One inspects a bird bitten on the head by a weasel with one’s hand, pressing against the nerve tissue to see if it emerges through the hole, but not with a nail. One may not inspect it by dragging the tip of a nail over the surface of the membrane to see if it catches on a perforation, since the nail itself may perforate the membrane. And Rabbi Yoḥanan says: One may even inspect it with a nail.

The Gemara notes: And this disagreement is also reflected in the dispute of Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya, wherein one inspected the bird by hand, and one inspected it with a needle. The one who inspected it by hand said to the one who inspected it with a needle: Until when will you waste the money of the Jewish people by causing them to discard kosher meat? Sometimes the needle itself will perforate a membrane that was initially whole. The one who inspected it with a needle said to the one who inspected it by hand: Until when will you feed carcasses to the Jewish people, as you permit for consumption a bird that might well be forbidden?

The Gemara asks: Carcasses? But this is a slaughtered animal; even if it is forbidden, it is a tereifa, not a carcass. Rather, he must have said: Until when will you feed tereifot to the Jewish people; perhaps the membrane of the brain was perforated. Inspection by hand is not reliable, since the teeth of the weasel are thin and crooked and the nerve tissue may not escape even if the membrane is perforated.

The Gemara notes: It may be concluded that it is Rabbi Yehuda who inspected it by hand, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Yehuda that one may inspect a bird bitten on the head by a weasel with one’s hand, but not with a nail. The baraita continues: If the bone of the skull was broken, even if the membrane of the brain was not perforated, the animal is a tereifa. The Gemara affirms: Indeed, it may be concluded that Rabbi Yehuda permits inspection only by hand.

The Gemara objects: This itself is difficult. You said in the baraita: One may inspect a bird injured by a weasel with one’s hand, but not with a nail; apparently, it has an option of inspection. But you then teach: If the bone of the skull was broken, even if the membrane of the brain was not perforated, the animal is a tereifa; apparently it has no inspection, because inspecting for a perforation would be pointless. The Gemara responds: In the latter clause, we come to discuss a water bird, which cannot be inspected, since it has no membrane. The Gemara clarifies: Can it enter your mind that it has no membrane? One can see that it does. Rather, the response is: Since its membrane is fragile, it must have ruptured when the skull was broken.

Similarly, the Gemara relates that Rav Naḥman said to Rav Anan: The Master says that Shmuel inspects a bird bitten on the head by a weasel with his hand and deems it kosher if the membrane is not perforated, and our colleague Rav Huna also says that Rav inspects it by hand and deems it kosher. But doesn’t Levi teach: Those tereifot that the Sages enumerated in an animal apply likewise in a bird, and in addition to those, a bird is a tereifa if the bone of the skull was broken, even if the membrane of the brain was not perforated? If so, how can a bird be permitted through inspection? Rav Anan said to him: That baraita is referring to a water bird, which cannot be inspected since it has no membrane. The Gemara clarifies: Can it enter your mind that it has no membrane? Rather, the response is: Since its membrane is fragile.

Similarly, the Gemara relates: There was a certain hen that was in the house of Rav Ḥana whose skull was injured. He sent it before Rav Mattana, who inspected it and found that the bone of the skull was broken but the membrane of the brain was not perforated, and he deemed it kosher. Rav Ḥana said to Rav Mattana: But doesn’t Levi teach: Those tereifot that the Sages enumerated in an animal hold likewise in a bird, and in addition to those, a bird is a tereifa if the bone of the skull was broken, even if the membrane of the brain was not perforated? Rav Mattana said to him: That baraita is referring to a water bird, which cannot be inspected since it has no membrane. The Gemara clarifies: Can it enter your mind that it has no membrane? Rather, say that his response was: Since its membrane is fragile.

The Gemara notes that Rav Sheizvi would inspect the membrane of the brain by the light of the sun. Rav Yeimar would inspect it by pouring water into the skull through the hole, to see if it emerges mixed with nerve tissue. Rav Aḥa bar Ya’akov would inspect it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכניס ידו לפנים ובודק. כלומר כיצד בדקינן אם ניקב קרום של מוח מכניס אצבעו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה המוח טרפה דודאי ניקב הקרום:

אין בודקין לחולדה ביד. כלומר דאמרינן מכניס אצבעו לפנים אם מבצבץ ועולה טרפה:

מפני ששיניה דקות כלומר ואע"פ שניקב קרום של מוח לא יהא המוח מבצבץ:

וכי שיניה דקות מאי הוי. כלומר אעפ"כ (שניקבו) [אם ניקב] קרום של מוח [אי אפשר] שלא יהא מבצבץ:

אבל לא במסמר. כלומר למעלה מראשו:

עד מתי [אתה] מכלה ממונן של ישראל. כלומר כשמכניס המסמר אם לא נקוב המסמר מנקבו:

אלא עד מתי אתה מאכיל טרפות לישראל. שמא אינקיב קרום של מוח ולא אדעתיה דלא בדיק יפה:

אלמא אית ליה בדיקותא. כלומר אע"פ שנשבר העצם אם לא ניקב קרום של מוח (פסול) [כשר] והדר תני נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח:

רב בדיק בידא ומכשר. כלומר מכניס ידו לפנים ובדיק אי לא מבצבץ המוח מכשר ליה אע"פ שנשבר העצם:

בדיק בשימשא. כלומר כנגד השמש:

בדיק במיא. שופך לתוך הנקב מים וחוזר ושופכן מן הנקב אם המים נתלבנו בידוע שניקב קרום של מוח אם צלולים בידוע שלא ניקב קרום של מוח:

הא דא"ר יוחנן אף במסמר. משמ' וכ"ש ביד. וקשה היכי אוקימ' בפלוגתא הא אמר לו מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכיל נבלות אלא קסבר לה כוותיה ופליג עליה והא דדייקי' הא שחוטות נינהו בלישנא בעלמא קפדינן אבל שמעינן ליה לר' יהודה דאמר טרפה ששחטה מטמאה כדאיתא בזבחים פ' חטאת העוף (סט,ב).

הא דתנן נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. י"א בעוף נשנית ובעוף היא אבל בבהמה עורה מגין עליה ואינה טרפה בין אדומין בין ירוקין כענין שאמרו לקמן הואיל ורוב צלעות מגינות עליה ואין זה מכלל מה שאמרו חכמים כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף וכו' שאין זו בבהמה כגון בעוף שזה יש לו עור וזה אין לו עור, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ואין הדבר כן, אלא אף בבהמה דינה כן, ולפי' נשנית בעוף שאפי' בעוף שחיותו קל אדומין כשרים וכן דרסה וטרפה בכותל ורצצתה בהמה חוששין לריסוק כמו שחוששין בנפולה אלא אורחא דמי לתא קתני נפולה בבהמה ולא בעוף שאין דרכן של עופות הנופלי' להיות מרוסקין בכך אלא מיד הן עומדין ומהלכין ושוב אין לחוש להם ומיהו היכא דאיכא למיחש כגון דבקה בעוף נמי טרפה ואורחא דמלתא דתנן וכן אין דרכן של בהמות לירסק בטרפות כותל ודריסת חברתה ומאי דשכיח לה קתני ובתוספת' תני לה (בבהמה) [בעוף] נפלה מן הגג ונתפרקו אבריה אם שהתה מעת לעת וכו'.
וכן נמי הא דלא קתני במתני' אם שהתה בבהמה רבותא קתני דלא שהתה אפי' בבהמה דנפיש חיותא טרפה וששהתה אפי' בעוף דזוטר חיות' כשרה ועוף ובהמה שוין הן במשנה זו בא זה ולימד על זה לפיכך לא הוצרך תנא לחזור בעוף נקובת הלב והריאה והמרה ונטולת הכבד וזו שהחזיר נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לפי שנשתנה עוף מבהמה בסי' שדיו בסי' אחד לפיכך הוצרך לפ' בטרפות שאין מטרפת עד שתפסק רוב הגרגרת וושט סרכא נקט וקרום של מוח ודקין לצורך חזר ושנאן, הכל כמו שפירש"י ז"ל.
וסדר משנה זו כולה מלמדת רישא לסיפא וסיפא לריש' שהרי ברישא שנו בלב וריאה וקיבה ומרה ודקין וכרס המסס ובית הכוסות שנפסלין בנקב ולא הזכירו בהן נטולין וחסרין בתחלת ברייתן ושנו בסיפא בכבד ובטחול וכליות ולחי התחתון ואם נטלו כשרין ולא הזכירו בהן נקובין אלא מכלל' נלמוד שכל שפסול בנקב כ"ש נטול וחסר וכל שכשר בנטול כ"ש נקוב וחסר ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל תדע שאלו היו שנוין ברישא כשרין בנטילה היה לתנא לשנות בסיפא ניטל הטחול ניטל הלב ניטלה הקיבה והמרה והדקין והכרס והמסס ובית הכוסות ועוד שיש מהן מי שהבהמה מתנבלת בנטילתן מיד כגון הלב ותנן נמי ניקב הזפק ר' אומר אפילו ניטל ש"מ ניטל חמור מניקב וכן נתפרש בגמ' במקצתן שהריאה שחסרה ממנה כלום הוי טרפה אלמא נקובה הוי לפסול וכ"ש חסרה ובכליות הכשירו נקב וחסרון אלמא ניטלו דקתני להכשיר כ"ש ניקבו וחסרו וכן בנקבה הכבד הכשירו בנטולה מקצת נקובה הוא וכדאמרינן בהדיא לעיל אלו אינקוב כבד להדי מרה מאי טרפה א"כ ליתני נקובת הכבד וכו' והיינו נמי התליעה וכדאמרי' בהוריקה לא יהא אלא ניטלה ואעפ"י שהוריקה הרי הוא כנקב וחידוש גדול חדשו בגמרא בטחול כשפסלו נקב וניטל כשר ואעפ"כ לא ניקב פוסל בו אלא קרוב למפולש כדאיתמר בגמרא.
וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בכל אבר שאמרו חכמים ניקב טרפה כ"ש ניטל או חסר וכל שאמרו בו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל טרפה אבל חסר כשרה לפי' כבד שחסר כולו כשרה והכרעת הרב ז"ל בזה שאם לא תאמר כן נמצאת הנטולה והחסרה אחת.
ומיהו ק"ל, שהרי חסר ברגל טרפה כמו שניטל וי"ל שאין בהמה שנחתכו רגליה בכלל נטולה אלא בכלל חסרה וכן פירש"י ז"ל הלכך לפי הענין הזה ניטל הכבד וגלודה ושף מדוכתה דנטולי נינהו אם נבראו חסרין בתחילתן ברייתן כשרות ואין זה מתוקן בדברי הרמב"ם ז"ל ולמדת שהמרה שניטלה או שחסרה טרפה.
אבל בה"ג מצינו כך, ניקבה המרה טרפה ניטלה קרעינן בדוכתה וטעמינן אי מריר כשרה ואי לא טרפה כדמנקיב מררתא וסתמה לה כבדא ולא משתפכא כשרה ניטלה מרה לגמרי הוה מעשה וקרעוה לכבד ואישתכח דבלעוה בגווה ואכשרוה אבל ודאי ניטלה המרה ואיתיה לתלייה אמרי' מחסר חסר וטרפה ליתיה לתלייה ואיהי אשתקלה לה כשרה כד משתכחן תרתי מרירתא או תרתי סניא דיביה ולא שפכן להדדי טרפה.
ואלו דברי נביאות הן וסבור לומר דהיכא דבליעא בכבד מרה שניקבה וכבד סותמת' הוות ולא מחוור ולא דייק כלל.
ומצאתי כתוב ניטלה המרה כשרה שהרי יונים אין להם מרה וזו אינה תורה אלא לעוף שי"ל כיון שאינן בכלל העופות אינו בכלל כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ודמי לשני בני מעיים דבבהמה טרפה ובעוף כשרה לקמן וזה קרוב לדין הזפק לדעת ר' שאמר אפי' ניטל והטעם שהרי במינין הרבה אין להם זפק מ"מ מדלא קתני ניטלה המרה או ניקבה באלו כשרות בעוף כדקתני בזפק ש"מ בין בעוף בין בבהמה טרפה כמ"ש הרב הנז' ז"ל (ואין לתרץ) א) שהרי קורקבן שניטל טרפה שאפי' ניקב טרפ' והרבה עופות שאין להם קורקבן וכן אמרו שיש בבהמות שאין להם מרה כגון האיל אלא שאין למדין מן המינין שאין להם למינים שיש להם.
ובספרא (שמיני פרק ג') קתני ניקבה הקיבה ניקבו הדקין ר' יוסי בר' יהודה אומר אם ניטלה המרה פסולה ולפי דעתי שהוא ט"ס דהיינו ברייתא דמייתי בגמרא ונקובה קתני שא"ת נטולה הכשר' בנקובה כמו שפירשתי לעיל ור' יוסי בר' יהודה נמי הוא פוסל בנקוב כדתנן במתני' ושוב מצאתי בה"ג דמייתי מתניתא דספרא וגריס נוקבה המרה כדר' יוסי בר' יהודה.

ברם כך אמר משום ר' שמעון בן לקיש בודקים לחולדה ביד אבל לא במסמר ורבי יוחנן אמר אפילו במסמר. כלומר שאינו חושש בז' לאיבוד ממון, ומדאמר אפילו במסמר, משמע ודאי דר' יוחנן לא פליג אבדיקת יד, אלא דמוסיף הוא דריש לקיש אמר דוקא ביד ולא במסמר כדברי מאן דשלח למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. ואתי ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן להכי, ואי בעי ביד בודק ואי בעי במסמר בודק, ואף על גב דאוקימנא להו כתנאי, לאו למימר דרבי יוחנן כמאן דבדיק במחטא דוקא סבירא ליה, אלא סבר לה כוותיה בחדא דבודקים ביד, ופליג עליה בחדא, דאילו ר' נחמיה דבדיק במחטה סבר דוקא במחטה אבל לא ביד, דמאכיל טריפות הוא, ורבי יוחנן סבר דבדיקה מעליא הוא, וקיימא לן כותיה. פסק הא דאמרינן דיש לחולדה בדיקה, דוקא בשראינו שהכתה ברגל או בשיניה, אבל ביד הא קיימא לן דיש לחולדה דריסה בעופות ואפילו בעוף הגס כמו שכתבנו למעלה, ואפילו בשיניה נמי לא אמרן אלא בעוף של יבשה שקרומו עב, אבל בעוף של מים הואיל וקרומו רך נשבר העצם, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח טריפה, והני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנאד הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיאן כדאמר רב שיזבי (ע"ב) והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מיא דמיאן.

המשנה השלישית ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה ניקב הקורקבן ניקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו [בני] מעיה אם ירוקין פסולין אם אדומים כשרים דרסה או טרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה אמר הר"מ פי' נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כפי מה שהקדמנו בבהמה וכפי אותם התנאים עצמם וחולדה הוא חיה כמין עכבר וכל שכן מי שהוא גדול ומה שהוא עושה אותה טרפה ר"ל שנקב קרום המוח שלה ויודע שיכניס אצבעו לתוך פי העוף וידחוק אותו למעלה אם הדם מבצבץ או יוצא מן המוח טרפה וקורקבן ענין ידוע ויש בתוכו כיס מקיף על המאכל הבא עליו וזה הנקב צריך שיהא עובר בבשרו ובכיס שבתוכו זה כנגד זה עד שיגיע הנקב למאכל שבתוכו ופי' נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייב שריפה וחומרת את בני מעיה ודע שאין אנו משגיחין בשנוי מראות האיברים הפנימיים מן העוף המשתנים מן האדמימות אל הירוקות זולתי בלב ובכבד ובקורקבן בלבד לפי שאלו השלשה האיברים מראיהם הטבעי באלו העופות הנמצאים אצלנו כתרנגולין ותורים ובני יונה והקורא אדומים ואם נמצא מהם ירוק או כרתי שום דבר ראוי לשלוק אותו מעט אם עולה בעינו ירוק או כרתי הרי זו טרפה ואסורה באכילה על מנת שאותו העוף הוא שנפל באש כי מה שאמר נפלה מן הגג שמתנאיה שתפול בהכרח ואחזור להשלים המאמר על העוף שאם היה העוף מעופות המים שמותרין שיש לו אחד מאלו האיברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק על הרוב היה זה בקורקבן אם נמצא אותו האבר בטבעו להיות ירוק או כרתי (או) אדום טרפה לפי שכל זמן שישוב האדום ירוק או הירוק אדום מחמת האור טרפה ואחר השליקה כמו שזכרנו האדום כל זמן שישוב ירוק טרפה ואפי' שב ירוק אחר השליקה וכבר ידעת שמראות אלו הן במשהו כמו שהנקב במשהו ומה שאמר במפרכסת הזאת שהיא כשרה על מנת שתבדק אחר השחיטה כמו שאנו עושין בבהמה ואם נמצא דבר אסור טרפה לפי שהעקר האמתי כל מה שהוא טרפה בבהמה כמותו בעוף טרפה ומוסיף על העוף תוספות כמו שאתה רואה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה טרפות שבעוף ולא הוצרך לפרש כאן כל אותם שפירש בבהמה שהם ראויות בעוף כגון נפסק חוט השדרה וניקב הלב לבית חללו וכן הרבה מהם שהדבר ידוע שכל טרפות שבבהמה טרפות בעוף באבר הדומה לו ויתר עליהם עוף בעוף של מים שאפי' ניקב הגולגולת בלא ניקב קרום המוח טרפה אבל קורקבן אינו יתר בעוף שהרי במקום בית הכוסות של בהמה הוא אם כן אף באלו שהזכיר יש בהן שלא היה צריך להזכיר אלא מתוך שהיה הדבר קרוב לטעות מצד חולשת העוף ודקותו שתהא גרגרת שלו נפסלה בנקב או בפסיקה מועטת הוצרך לשנות פסוקת הגרגרת בסתם ר"ל על הצד האמורה בבהמה ברובה ומכיון שהיה צריך להזכיר פסוקת הגרגרת הזכיר תחלה נקובת הושט הכתה חולדה על ראשה פירשו גדולי הרבנים שנשכתה בשניה שאם ביד הרי דרוסה היא וצריכה בדיקה כנגד כל החלל ואע"פ שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו בודק אלא כנגד אותו מקום לדעתנו כמו שביארנו מ"מ צריכים אנו לפרש בכאן כדבריהם שלא באו בכאן אלא מטעם נקב שהרי פירשו עליה בגמרא בדיקה על נקב ביד או במסמר או במחט ולא בדיקה על ארס ר"ל באדמימות כמו שיתבאר ואמר שאם נשכתה חולדה על ראשה וכל שכן חתול ונץ ונמיה אם במקום שעושה אותה טרפה ר"ל כנגד הקרום טרפה ולא טרפה ממש אלא שצריכה בדיקה על הצד שיתבאר ובבהמה אפשר שאין צריך בדיקה בנשיכת חולדה שהבהמה עצם שלה עב ואע"פ שכיוצא בה בנשיכת ארי או זאב אף בבהמה כן מ"מ נשיכת חולדה מיהא אין בה ואפשר לדחוק ולפרש הכתה ביד ולשון הכאה מורה כן ואינה בבהמה כלל ובדיקה האמורה בגמרא שהיא מפני נקב אפשר הואיל והכתה בגולגולת והוא רך ודאי הארס נקב לאלתר ואין צריך אלא בדיקה על נקב וכבר ביארנו שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו צריך לבדוק כנגד כל החלל:

ניקב הקורקבן והוא במקום בית הכוסות של בהמה ומ"מ הואיל ואין קורקבן בבהמה שנאה בעוף:

ניקבו הדקין על הדרך האמור בבהמה וחזר ושנאה בעוף מתוך שהוא עתיד לומר בכשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו שהייתי סבור לומר מתוך חולשתו ודקותו שאף ביצאו לבד היא מיטרפת בא בכאן ולימד דוקא בניקבו:

נפל העוף לאור ונחמרו בני מעיו ר"ל שנכווצו אם ירוקין פסולה אם אדומים כשרה פירשו בגמרא אם הוריקו האדומים או האדימו הירוקים טרפה וזה שהבני מעים כל שהם בכרס ירוקים הם והלב והקורקבן והכבד אדומים ואם הוחלף הדבר באחד מהם טרפה ואע"פ שיש לומר בטרפות זה שהוא אף בבהמה מ"מ אין הדבר מצוי בבהמה מפני שעור שלה גס ויש אומרים שאינו בבהמה כלל כמו שיתבאר:

דרסה אדם ברגליו או שטרפו בכותל או שרצצתה בהמה שיש כאן חשש ריסוק איברים והוא במקום נפולה האמור בבהמה טרפה ואם עדין מפרכסת ושהתה מעת לעת צריכה בדיקה על הדרך האמור בבהמה ואם הלכה או פרחה אינה צריכה בדיקה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו אלו הן:

בדיקה זו שאנו מצריכים בנשכתה חולדה בראשה ואין אנו יודעים אם נגעה בקרום של מוח ונקבתו אם לאו היא ששוחטין אותו ופוחתין עצם הגולגולת עד שיתגלה הקרום ואחר כך מניח אחד ידו לתוך פי העוף ונועצה כלפי החיך ואם יש נקב במוח מבצבץ דרך הנקב וטרפה ואם לאו כשרה ואף לדעת הפוסקים שבנקיבת קרום התחתון היא מיטרפת אין חוששין שמא ניקב התחתון והעליון נשאר קיים ומונע את הבצבוץ שבזו על כל פנים כל שיש שם נקב העליון ניקב תחלה כמו שביארנו בשמועת ניקב קרום של מוח ויש בזו בדיקה אחרת והוא שמעביר מחט על פני שטחו ואם יש נקב הוא מתעכב בו ואע"פ שבושט פרשו קצת מפרשים שאין לו בדיקה בנקב דרך חוץ אף בבדיקת מחט יראה לי טעם לדבריהם מפני שהוא מתכווץ מה שאין כן בקרום שהוא עומד מתוח בכל שעה מתוך מלואו וכן בודקין בכל צד שיהא אדם יכול לבדוק:

עוף של מים מכיון שנפסקה הגולגולת אפי' פסיקה מועטת טרפה אע"פ שלא נקב הקרום שאין קרום שלו מגין כלל ואווזות שלנו הואיל וגדלות במים הרי הן כעוף של מים ואפי' לא גדלו אלו בפרט על המים:

תד"ה להביא עור של בית כו' אע"ג דאינה קריבה אלא בכבש מ"מ איתיה או באכילת אדם כו' עכ"ל היינו השתא למאי דתני זבח אבל למאי דתני עולה אין חילוק דהא כולה כליל היא וק"ל:

תד"ה ור"י אמר אף במסמר וליכא משום מכלה ממון של ישראל וכו'. הוצרך לפרש לאפוקי אם ר"ל דוקא במסמר היה כוונתו לומר אבל ביד לא משום דאתה מאכיל טרפות לישראל אבל השתא דר"ל אף במסמר דהיינו רביד פשיטא דבודקין אלא אפילו במסמר בודקין ולא אמרינן דבבדיקת מסמר אתה מכלה ממונם של ישראל:

ד"ה נבילות והא שחוטה היא וכו' ועוד דלא מסיק אדעתיה תסתיים וכו' ר"ל אלא היה סבור שרבי נחמיה הוה בדיק בידא ור"י קאמר לרבי נחמיה אתה מאכיל נבילות לישראל וא"כ השתא פריך גמרא בפשיטות טפי והא לרבי נחמיה לא הוי נבילה דשחיטה מטהרת והיאך קאמר ליה ר"י לרבי נחמיה שהוא מאכיל נבילות וק"ל:

ד"ה והא תני לוי וכו' בחנם מקשה מברייתא ארב ושמואל דאלוי גופיה ה"מ למפרך וכו'. מקשין העולם מאי קשה להו לתוספות נימא דמשום הכי פריך ארב ושמואל משום דמעשה נמי עביד כמו שכתבו התוספות בדבור שלפני זה ויש לפרש דה"ק בחנם מקשה מברייתא דתני לוי ארב ושמואל דדלמא רב ושמואל פליגי אברייתא דתני לוי ולכך לא קשה מידי ארב ושמואל על כן ה"ל למפרך טפי אלוי גופיה וק"ל:

במשנה נפלה לאור. ובבהמה עיין באשר"י:

גמ' בדיק במיא. דלמא אינקוב קרום אחד וצ"ל דס"ל עד דאינקוב תתאה וזה קצת ראיה דפירוש תתאה [למאן דסובר שם תתאה] עם העילאה ועיין. ועיין באשר"י לעיל (*א) ושמא בודק כל קרום בפני עצמו ע"י מילוי מים:

ברש"י בד"ה להביא עור בית הבושת כו' עור השלי' אינו ראוי כו'. ישנו כאן טעות ועיין [בתוספות בד"ה להביא]:

ברש"י בד"ה הכתה חולדה כו' וניקבו הדקין כו'. באינך כתב סברות דס"ד למיטעי בעוף משא"כ בזה וא"כ נשבר השדרה ולא נפסק החוט נמי ליתני מיהו התם אין ס"ד לטרוף בשבירת השדרה לחוד כיון שאין טריפות כלל בבהמה משום השדרה רק משום פסיקת החוט ומשום אורחיה נקיט שדרה כדפרש"י לעיל [במשנה דריש פרקין] משא"כ בדקין וניקב הלב לבית חללו ליתני בעוף וק"ל:

ברש"י בד"ה הכתה נשכתה בשיני' כו' . וה"ה ברגל רק מדקאמר בגמרא מפני ששיניה דקות ובו':

ברש"י בד"ה הניחא כו' עד דמינקב עילאה ותתאה כו'. אף בתתאה לחודיה מ"מ ניחא דהא הכתה על ראשה ומסתמא אינקב עילאה קודם וכמ"ש האשר"י לעיל [גבי פלוגתא דעילאי ותתאי] ע"ש:

ברש"י בד"ה ועקומות בו' שנקב העצם אינו כנגד כו' . ואין שייך לפחות עצם הגלגולת כדבמסמר דאם כן ודאי יקרע הקרום:

ברש"י בד"ה כנגדן בעוף כו' המסס ובה"כ ליתנהו בעוף. בסוף הריאה קורקבן טוחן פרש"י קורקבן בעוף נגד המסס בבהמה צינפיל ובסוף שבת פירש נמי קורקבן הוא המסס בבהמה צינפיל ואף דלרש"י טריפה בהמסס מצד אחד משום דעורו דק בקורקבן בעי מב' צדדים לכן לא חשיב ביתר עליהן עוף כו' (*ב):

בתוס' בד"ה הא תני לוי כו' בחנם מקשה כו'. אפ"ל שאינו בחנם דאלוי י"ל דה"ק נשבר העצם עם הקרום הדבוק בו אע"פ שלא ניקב קרום של מוח דהיינו קרום התחתון שהמוח מונח בו ובבהמה צריך תרוייהו [היינו כמ"ד תתאה] אבל לרב ושמואל דאמרי קרמא עילאה טריפה אי אפשר לפרש כן דא"כ מאי יתר עליהן עוף וק"ל:

תד"ה להביא. ועור שתחת האליה אע"ג דאינה קריבה אלא בכבש כו'. יותר ה"ל להקשות מאינך דאינן כלל בשלמים ודכוותייהו בשום בהמה רק בעולה. ובה גם עור שתחת האליה קריב בכל הבהמות. ונוסף בו גם בשאר קרבנות בכשב:

במשנה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. אם נפרש דר"ל דטרפה עד שיבדוק הקרום כמ"ש רב כו' בגמ'. וכ"מ מפרש"י שכ' חיישינן לנקיבת הקרום וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' ל' סק"ז יקשה דהא בסוף מתניתין קתני לישנא דכשרה אף דצריך עדיין בדיקה כדאיתא בגמרא. ומדוע קרי לה כאן טרפה כדקתני ואלו טרפות בעוף. והלא יש לה תקנה בבדיקה. וכ"מ לקמן (נז) דטרפה משמע דלא מהני בדיקה גבי שמוטת גף העוף דרב אמר טרפה ושמואל פליג עליה ואמר תיבדק. ועוד קשה מדוע נדחק רש"י לפרש דאיצטרך לאשמעינן דלא תימא תיטרף בנשבר העצם כו'. לימא דהיא גופא קמשמע לן דטרפה עד שתיבדק. מה שאין כן בבהמה דלא חיישינן כמו שפסק הרמ"א שם ועי' שם בהגר"א. ונ"ל דרש"י מפרש מקום שעושה אותה טרפה ר"ל דהכתה אותה בשיניה על הקרום דהיינו מקום דמיטרפא בו אם ניקב. לכן הוה בחזקת טרפה דחיישינן דאינקב. ובכה"ג אף בבהמה חיישינן. אבל קושיא ראשונה עדיין אינה מיושבת יפה: ודע שראיתי להתוי"ט שכ' על פרש"י והמ"ל דקמ"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת כו' ע"ש. ותמוה דמוכח בגמרא להדיא דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה. דקאמר הניחא למ"ד עד דמנקב קרמא תתאה כו'. ועוד איך מוכח ממתניתין דבר זה דבעילאה לחוד טרפה. ואולי י"ל דהוכחתי מהא דמשני הגמרא אליבא דמ"ד דבעילאה לחוד טרפה. אי איתא כו' והשתא תיקשה להיפך לאידך עד מתי אתה מכלה ממונו ש"י דדילמא אינקב עילאה לחוד ואגב רוככי' דתתאי מיפקע. אלא ע"כ דבעוף מודה דבעילאה לחוד מיטרף. אבל א"כ תיקשי ליה מדתני לוי מדוע ל"א ג"כ דיתר עליהן כל עוף (ר"ל אף שאינו של מים) דמיטרף בעילאה לחוד ואכמ"ל: כתב הרע"ב בסוף המשנה יתר עליהן בעוף אלו השנויין במשנה. תמוה דכל אלו השנויין כאן כנגדן בבהמה נמי טרפה במה דשייך בה (ור"ל לאפוקי קורקבן דליתיה בבהמה). ולענין נפלה לאור כו' עי' ברא"ש. וכן לוי לא הבדילם אלא בנשבר העצם כו' וזה לא תנן במתניתין:

רש"י ד"ה ובודק וד"ה טרפה. הד"א. ומש"כ שמא ניקב הקרום. היא טעם על הבדיקה:

רש"י ד"ה ועקומות. העצם סותמו כו'. לפ"ז אם יפתח את העצם קודם בדיקה תו לא יהי' חששא. ואמאי אמר אין בדיקה. ותו קשה דהא מאן דבדיק במחטא ע"כ פותח תחלה את הגולגולת כפרש"י וא"כ אז יותר טוב לבדוק בידא דלא יהי' שום חשש לא משום טרפות ולא משום כילוי ממון ש"י. וכך הל"ל דהעורות גופייהו סותם אחד בעד חבירו:

רש"י ד"ה כי סליק זעירי. מבבל לנהרדעא. משמע דבבל שם עיר ועמש"כ בספ"ב דשבת בס"ד:

תד"ה וריו"ח. וליכא משום כו'. כצ"ל:

תד"ה נבילות. וי"ל דמ"מ כיון דלר"נ מטהרת כו'. בענ"ד ל"מ לר"נ שיאמר דמטהרת וא"כ מאין פסיקא ליה להש"ס להקשות. דלמא ס"ל כר"י דאינה מטהרת. ואולי כוונת הקושיא הוא דלימא דתיפשוט מהכא דס"ל לר"נ דאינה מטהרת כר"י:

בא"ד ועוד דלא מסיק כו'. ר"ל ומקשה לפי הצד דר"י א"ל כן לר"נ. אבל לפמש"כ בס"ד בפסחים (לח) דמצינו הרבה דמקשה לפום סברא דנפשיה ע"ש לא מיתרץ מידי בזה:

גמ' כנגדן בעוף. עי' לעיל ד' כ' ע"א תוס' ד"ה אילימא:

רש"י ד"ה להביא וכו' להכי מפרש. עי' שו"ת נו"ב מ"ת סי' כו:

ד"ה וקרומו רך וכו' תו לא קאי קרום. עי' לקמן דף עו ע"ב תוד"ה אפסיק:

להביא עור בית הבושת עיין תוס' זבחים כ"ח ע"א שתמהו על לשון רש"י דשמעתין ולפע"ד המבואר שם דעור השליל שאין מפגלים בו הטעם משום שאינו אוכל אדם ע"ש ובתוס' וק' נהי דאין לרבות בכל מה ששנו חכמים לענין טומאה שהרי אינו ראוי לאכילת אדם ואין בו פגול מ"מ ה"ל למחשבינהו במתניתן בהדיא לענין עולה שכלו כליל וראוי' לאכילת מזבח ומפגלים בו ועל זה פירש"י דבמתניתן לא מצי למחשבי' דהרי אין עולה נקבה ואין עור שליל שייך בי' ודברי רש"י נכונה ועיין טה"ק שם:

הכתה חולדה על ראשה הא דנקט חולדה למ"ד אין בדיקה לחולדה משום ששניה דקות ועקומות ומסמר מכלה ממון ובמיא ושמשא וגילא דחיטתא אין בקי בזה נמצא פסיקא לי' דטרפה משא"כ בנשבר עצם שלא ע"י חולדה אינו טרפה במוחלט דיש לו בדיקה לכ"ע. ולמ"ד יש בדיקה לחולדה צ"ל דנקט חולדה להורות נתן דיש בדיקה מדקאמר מקום שעושה אותה טרפה משמע שיש לברר זה. ובתשובת נב"י קמא בנה בנין על דקדוק זה והוליד חדשות דעור העליון שעל הראש סותם הנקב אם היא שלימה ע"כ נקט חולדה דנשכה גם העור. והנה מדקדוק זה אין להגיד חדשות ולהקל באיסור תורה. וכ' שם ואין לומר עור רך ע"ג עצם קשה אינו סותם הא אמרינן לקמן ע"ו ע"ב בר גוזלא דרכיך עור מצורף לבשר וכן ע"ז ע"א שם דמשכה קנה רירי' אלו דבריו ז"ל הנה אין לומר שלו הוא אמת דאין רך מגין על קשה כמבואר להדיא בפ' במה אשה גבי חציצה צמר ושער. וראי' דמייתי מלקמן ע"ו ע"ב שם לא מיירי מסתימה אלא להגן שלא יצא עצם לחוץ וגם שם מצטרף בהדי בשר ולא בפ"ע וכבר כתבתי זה לעיל בסוגיא דארכובה ריש פרקין ע"ש:

דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי וכו' דאע"ג דשיניה דקות ועקומות מ"מ תתאה אגב ריככי' מפקע פקע כולה ומגיע גם עד נקב שבקרום עליון ומיבדק שפיר ובזה מיושבים דברי ראב"ן דמייתי רא"ש לעיל דמוכח משמעתין דבעינן עד דאינקבי תרוויהו דמדאמר הניחא למ"ד תתאה ואי ס"ד תתאה לחוד איך הניחא נהי דחולדא הכתה וניקבו תרתי קרומים מ"מ כיון ששניה דקות ועקומות ואין הנקבים זה נגד זה ועדיין לא אסיק אדעתי' אגב ריככי' מיפקע פקע א"כ דלמא תתאה אינקב שלא כנגד עילאה וא"א לבדוק ואיך קאמר הניחא אע"כ בעינן דאינקבו תרוויהו ובעינן נמי זה כנגד זה ואפי' בריאה פסק הראב"ן זה שלא כנגד זה כשר אע"ג דמפקי זיקי ע"ש מכ"ש בקרומי מוח וא"כ שפיר קאמר הניחא וכבר כתבתי זה לעיל במקומו ושמעתי שקרוב לזה בפלתי:

עד מתי אתה מאכיל ישראל נבלות. למסקנת תוס' ד"ה נבלות משמע דלמאי דמסקינן תסתיים דר"י בדוק בידא אין צריך להגיה אלא ר' נחמי' לר' יהודה קאמר לדידך נבלות הוה. והנה לפי מאי דמשמע ממשמרת הבית ריש דיני שחיטה דכל ספק כה"ג מיקרי חזקת שאינו זבוח אע"ג דאין הספק במעשה השחיטה רק ממקום אחר כגון ניקב הושט מוקמי' בחזקת שאינו זבוח א"כ הה"נ לר' יהודה כל ספק טרפות בעוף מוקמי' בחזקת שאינו זבוח ולפ"ז י"ל דבדיקה דידא על הרוב יש לסמוך עלי' ור' נחמי' נמי מודה בה ובדוק נמי במסמר וה"ה בידא וסמיך על הרוב שהיא בדיקה מעליא אך לר' יהודה קאמר לדידך דהוה ספק נבלה מוקמי' בחזקת שאינו זבוח ולא סמכינן אהך בדיקה אבל לעולם ר' נחמי' בדקי' בין ביד בין במסמר וכר' יוחנן ולא צריכין למ"ש תוס' ור' יוחנן וכו' דלא הוה בפלוגתא ממש עיין וק"ל:

הואיל וקרומו רך פירש"י הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום עכ"ל מבואר מדבריו דאין הטרפות בעצם עצמו אלא הכל תלוי בקרום כמו בכל בעל חיים אלא שאם נשבר העצם תו אין קיום לקרום ומוכיח הוא זה דאלת"ה אלא בקרום כמאן דליתא והעצם משמש במקום קרום וכשניקב העצם טרפה מצד עצמו כמו קרום בשארי בעלי חיים א"כ בעוף המים יהיו ניקב קרום של מוח כשר אם העצם קיים ואין כאן יתור אלא חליף דבבהמה נשבר העצם כשר וניקב הקרום טרפה ובעוף המים נהפוף וישתקע הדבר ולא יאמר אע"כ אין ניקב העצם טרפה מחמת עצמו אלא שסופו של קרום ליפסק ונפקא מני' שאם אותן העופות ירבו כחול ימים ויטילו ביצים מ"מ אין ראי' להתירם כיון שאין הטרפה מחמת עצמו יכול לחיות ולהוליד וכ"כ רשב"א וכבר כ' מזה בס' שמלה חדשה סס"י למד:

ובנב"י קמא הקשה אי ס"ד דאין הטרפות אלא שסוף ליפסק הקרום תקשו ק' תוס' לקמן ע"ו ע"ב ד"ה אפסיק וכו' דלחשיב נמי צומת הגידין ע"ש ולק"מ דלא כ' תוס' התם אלא כאותו אבר עצמו כיון שאין יתר בעוף באבר אחר דבגידין נטרפין הבהמה והעופות רק נחלקים בשיעורא דבבהמה שיעורא רוב מנין ובעוף אפי' נפסק גיד א' מיטרף על זה כ' כיון שאינו אלא סופו ליפסק הוה זה בעוף למיעוט חיותו כמו רוב מנין בבהמה שסופו ליפסק כלו אבל הכא שהוא באבר אחר לגמרי דנשבר העצם אעפ"י שמטעם קרום הוא מ"מ מיחשב ביתר:

כנגדן בעוף פירש"י במידי דאיתא בעוף המסס ובית הכוסות ליתא לכאורה משנה שאינה צריכא הוא ועוד רש"י פי' בברכות ס"א ע"ב קרקבן בעוף נגד המסס איתי' בעוף וקיבה ליתי' בעוף ע"כ נלע"ד דקיבה לא בעי למיחשבי' פשיטא מה דליתא ליתא ולא שייך בי' יתר אך המסס וקרקבן שהם זה נגד זה ואינם שוים דקורקבן בעינן ניקב ב' העורות ובהמסס וביה"כ ס"ל רש"י ס"פ במה מדליקין אפי' לא ניקבו ב' העורות טרפה ע"ש תוס' ע"כ פירש"י מ"מ לא שייך יתר בהמה על עוף כיון שאינו באותו אופן ממש כמו בבהמה דעכ"פ המסס ליתא בעוף אעפ"י שהקורקבן משלים חסרונו כנלע"ד וק"ל וזה עצמו נ"ל דעת רמב"ם בטחול שבעוף שאיננו באותו ענין כמו בבהמה ע"כ ליכא למיחשבי' ביתר הבהמה על עוף כיון שאינו ענינו:

א"ל ר"נ לרב ענן מי אמר שמואל בדיק בידא וכו' הקשו תוס' מ"ט לא הקשה בפשיטות ארב ושמואל ולוי דאמרו לעיל בודקין לחולדה ביד וי"ל דלפמ"ש תוס' לעיל מ"ב ע"ב סוף ד"ה אמר ר' יהודה דחסרון הגלגולת עם הקרום העליון א"כ הומ"ל הכא תני לוי נמי בעוף היבשה ונשבר העצם היינו עם הסרון כסלע גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ובבהמה בעי קרום עליון ובעוף אפי' דיבשה טרפה בחסרון גלגלת בלי קרום עליון והשתא לק"מ מבדוק בידא היינו בלי חסרון דבעינן נקיבת קרום. אך עיקר ק' למ"ד עילאה בלא תתאה דכ' תוס' לעיל שם דלדידי' ליכא למימר חסרון גלגולת בבהמה עם הקרום דהא בקרום לבדו טרפה ע"כ הוצרך לחלק בין עוף המים לדיבשה והשתא לא הוה למיפסק מרב ושמואל ולוי דלמא אינהו קאי ללישנא עד דאינקב תתאה. וחסרון גלגלת עם קרום עליון והוכתה חולדה בלא חסרון עצם ולק"מ אבל ממעשה דעבדו רב ושמואל קשה אהך לישנא משמי' דרב ושמואל עילא בלא תתא איך אמרו האי לישנא משמי' דרב ושמואל מה שהמעשה סותם והוצרך לשנויי ולחלק בין עוף יבשה לעוף המים:

עיין לעיל בתוס' שם לפני זה כ' תוס' דחסרון גלגלת דבהמה נמי משום סוף קרום לפסוק ע"ש וצ"ל מ"מ קאמר הכא יתר עליהן עוף דבעוף של מים אפי' ניקב בלי חסרון כשיעור סוף קרום ליפסק משא"כ בבהמה:

דף נ״ו ע״א משנה, ואלו טרפות בעוף נקה״וו ופסה״ג וכו׳ וכ׳ רש״י ז״ל ואעפ״י דכל טרפות בבהמה כנגדם בעוף, הני איצטרכא למתני׳ וכו׳, הנה כל הני דמנה כאן, יפה מתפרשים דאיצטרכא עיין בראשונים. אבל מה שכ׳ רש״י והר״ן ז״ל דנקה״וו אטו פסה״ג, ופסה״ג שלא נטעה דבעוף דחיותא מועט מיטרף גם בניקב קשה לקבלו, דא״כ גם פסוקת חוט השדרה או נטילת הכבד ליתני, שלא נאמר דבעוף דזוטר חיותא גם בפחות סגי. ודוחק לומר דכבר נשמע זאת מהא דפסה״ג, וגם דוחק גדול לומר דנקה״וו בכדי נקט משום פסה״ג, דאי פסה״ג היה בו צורך יש לומר כן, אבל כאן דפסה״ג גופא פשיטא אלא כדי שלא נחמיר יותר להטריף גם בניקב קתני, איך מושך זאת אחריו נקה״וו ולשנותו עוד קודם פסה״ג. ועיין בראש יוסף ז״ל שקמתמה נמי על פרש״י ומש״כ הוא ז״ל, דקמשמיענו לר״ע קודם חזרה דאף בעוף פסה״ג רק טרפה ולא נבלה, זה ליתא דפשיטא לי דר״ע גם קודם חזרה מודה בעוף, דפסה״ג נבלה, דהרי גם בבהמה בשני סמנים נחורים נבלה הוה גם קודם חזרה, דרק בסימן אחד שחוט מטהר ר״ע וא״כ בעוף בנפסק אחד דנחירה גמורה הוה, מהיכי תיתי לא תהיה נבלה. ומש״כ דבעוף דזוטר חיותא הוו״א דבסימן אחד הווה כמת, גם זה פלא דהא בבהמה גם בשני סימנים פסוקים, אינה כמתה כל זמן שמפרכסת, ומהיכי תיתי עוף בסימן אחד יהיה גרע מבהמה בשני סימנים ואפילו בעוף בשני סימנים אינו כמת בלי שבירת השדרה.

עיין לעיל דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה וכי מתה עומד ומולק ובמהרש״א שם. ופלא שבענין זה נתבלבלו הדעות באחרונים עד להפלא.

אבל דע דתנא דמשנתנו אתא לאשמעינן בהא דקתני נקה״וו ופסה״ג דיש שחיטה לעמה״ת ולכן נקה״וו ופסה״ג בעוף טרפה מה״ת כמו בבהמה, דלמ״ד אשלעמה״ת לא נאמר נקה״וו ופסה״ג בעוף דפסה״ג פשיטא דהוה נחירה כשרה, דודאי לא בעי יותר מבשחיטה, אלא דגם נקה״וו כיון דבנחירה לא פוסל השהי׳ יוכל עכ״פ תוך מעל״ע לגמור את הנחירה בושט הנקוב ואין כאן טרפות אלא מדרבנן, וזאת כבר שמעינן מהא דקתני בריש השוחט, דבעינן שחיטה גם בעוף, ומדמנה כאן נקה״וו ופסה״ג בעוף, מוכח דרצה לומר דהאי טרפות גם בעוף דאורייתא כאינך טרפיות שמנה וזה ברור ואמת לפע״ד, ואם תרצה לעמוד על בורי׳ דהאי ענינא תעיין היטב בפתיחה ובסוגיות השייכים לזה בחדושנו אנה ואנה ודו״ק.

ע״ש במשנה הוכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה עיין בהגהות מהרש״ש דקמתמה כיון דמהני בדיקה כדאמרינן בגמ׳ איך קתני סתמא טרפה, והרי בסיפא בדרסה וטרפה בכותל, קתני כשרה אע״ג דבעי בדיקה, הנה לדעת רש״י דבדיקה זו בשהתה מעל״ע אינה משום ריסוק אברים אלא מחשש שאר טרפות שפיר קתני כשרה משום דקאי על טרפות דריסוק שמזה יצא לגמרי ע״י שהיית מעל״ע, אבל בהוכתה חולדה על ראשה דצריכה בדיקה מהאי טרפות עצמה של האי הכאה, לא מצי קתני כשרה, אלא דלפי מה שסובר רש״י דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכתבנו בטעמו משום דקתני ודרוסת הזאב, הרי דהלכה כך אתא דכל שנדרס טרפה, וכן בנפולה אתא ההלכה נפלה מן הגג. עיין לעיל בסוגי׳ דנפולה, א״כ גם כאן לכאור׳ איך מהני בדיקה כיון דקתני הוכתה חולדה על ראשה, הרי דזה שם טרפות מוחלטת דאל״כ הוול״ל ניקב קרום על מוח, כמו דקתני בא״ט כבהמה, ואיך כ׳ כאן רש״י בד״ה הוכתה חולדה דחיישינן לנקיבת הקרום, ועל חשש הלא מהני בדיקה וכדאמר בגמ׳, אבל ניחא לי, במה שפרש״י בגמ׳ בד״ה טרפה, שמא ניקב הקרום עכ״ל, ובראש יוסף ז״ל פי׳ דבריו, דלפי מה שאמרו דקרום התחתון רכיך, ואגב רוככי׳ מפקע פקע בבדיקת האצבע, וא״כ גם אחר בדיקה יבצבץ, אין כאן ודאי טרפות אלא דמ״מ קרי לי׳ טרפה, משום דקרוב יותר שניקב גם התחתון, והוה כמו דרוסה ונפולה, דטרפה ודאי מכח דקרוב הדבר, שהארס שורף ושנתרסקו אבריה, וא״כ גם במשנה יפה קתני הוכתה חולדה במקום שעושה אותה טרפה ר״ל שההכאה הגיע עד הקרום התחתון הרכיך, ובזה באמת לא מהני בדיקה להכשיר, אם בטח הקרום העליון ניקב, ומה דאמר בגמ׳ דמהני בדיקה היינו לברר אם באמת הוכתה במקום שעושה אותה טרפה דהיינו שהוכה קרום העליון, ומ״מ כתב רש״י חיישינן משום דאינו ודאי גמור, אלא קרוב הדבר כודאי דניקב התחתון ואין לו בדיקה, ויש לי מקום ליישב בזה דברי התויו״ט התמוהין שכ׳ דמצינן למימר דקמ״ל בהא דהוכתה חולדה על ראשה, דבעוף טרפה בנקיבת קרום העליון לחוד, ותמהו עליו הראש יוסף והלב אריה ז״ל, דהרי מוכח מן הסוגי׳ דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה, ולפי האמור, כוונת התויו״ט דהוומ״ל דקמ״ל דבעוף בנקיבת הקרום העליון לחוד טרפה, משום דא״א למיבדקי׳ דלעולם יבצבץ, דהרי חזינן דסמכינן הבדיקה אפילו למ״ד עילאי, אע״ג דלא אינקב תתאי, משום דמחמת רככותי׳ לעולם יבצבץ, הרי דהוה כמעט מן הנמנע שלא יבצבץ בבדיקה, וזאת קמ״ל התנא במה דקתני הוכתה חולדה על ראשה, ולא קתני ניקב קרום של מוח, שנתקשו בזה המפרשים ודו״ק.

ע״ש במשנה דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעל״ע כשרה עכ״ל, בכל המשנה דיבר בלשון נקבה, ולא ידעתי למה כיון דעוף לשון זכר, והרמב״ם בחבורו נקט לשון זכר בכל אלו, אבל עיין לקמן דף ק״ב ע״א, רש״י ד״ה ה״ג ואין שחיטתה מטהרתה, שכ׳ וז״ל ״ואעוף טמא קאי וכו׳, והא דנקט לה לשון נקבה, משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי, נבלת עוף טמא וכו׳״, עכ״ל כוונתו, דשם נבלה וטרפה, נופל בין בעוף ובין בבהמה, והוא תמיד לשון נקבה, ועיין בחדושנו בריש א״ט, וא״כ גם כשרה שאינה טרפה שייך בעוף כמו בבהמה, ולכן התנא דקתני אלו טרפות ואלו כשרות הן בבהמה והן בעוף, שפיר קתני גם כאן ״נפלה וראשה״ הכל לשון נקבה, משום דלא על עוף קאי אלא אכשרות שבעוף. אבל הרמב״ם דלא דיבר מטרפה וכשרה אלא מעוף, מוכרח לכתוב הוכתה חולדה על ראשו, ופוק חזי מה בין הרמב״ם ליתר הראשונים, כי הטור בסי׳ ל׳ לא שת לבו לזאת, וכתב וז״ל ״ועוף של יבשה אם הוכתה חולדה על ראשה או נגפה וכו״ הכל בלשון נקבה מפני שנמשך אחר לשון המשנה, מבלי לעמוד על טעמא דהאי זרות הלשון ודו״ק.

והנה על גוף הדין הלזה, כתבו הר״ן והרשב״א ז״ל דלעיל במשנה תנן נפלה מן הגג, והכא דרסה וטרפה וכו׳, דהאי כי אורחא, והאי כי אורחא, דבהמה דרכה להתרסק ע״י נפילה, ועוף ע״י דרסה וטרפה בכותל ולא ע״י נפילה, עיין בהם, וזה ודאי אמת וצדק. אבל עדיין לא נתיישב לן למה לא קתני לעיל דשהתה מעל״ע דכשרה, ואז הי׳ האי דין דהכא, משנה שאינה צריכה, גם למה לא קתני נמי עמדה כשרה, דהרי בין עמדה ובין שהתה, יוצאה מידי פסול דריסוק אברים, ובשניהם צריכה בדיקה משום שאר טרפיות, וכל זאת הוא חומר עצום בעיני, ולא מצאתי יישוב הגון אלא עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל, וכפי פירושי האמיתי בדעת קדשו, וכאשר ביארתי זאת בארוכה לעיל בסוגי׳ דנפולה, ואפרש לך כאן בקיצור, דהאי מפורכסת דקתני היינו שהיא אינה יכולה לעמוד והוה מסוכנת, כדאמרינן לעיל ל״ז ע״ב, ולא כמו שפרש״י כאן ״ועדיין היא מפרכסת״ דמה בא לשלול, שלא מתה פשיטא, אלא דבא לומר שהיא מסוכנת גוססת שאינה יכולה לעמוד, וזאת אורתא בעוף דחליש שע״י דרוסה וטריפה בכותל נעשה מפרכסת וגוססת, ואינה יכולה לעמוד, והוה מסוכנת בי״א, דטרפה בלא שום חסרון אבר, כי זה הוא ריסוק כללי שאינו ניכר בשום אבר, ודינו כטרפה, וכדאמרינן בסנהדרין אליבא דרבנן דריב״ב, דהורג את הגוסס בי״א פטור כהורג את הטרפה, וכל ששהתה מעל״ע כבר יצאה מגוסס בי״א, ונעשה גוסס בי״ש, דלא מיטרף בהכי אף שעדיין אינה יכולה לעמוד, ודבר זה לא שכיח בבהמה ע״י נפילה מן הגג שתהי׳ מסוכנת, אם לא שנשתבר איזה אבר מן החיצונים, לכן לא קתני זאת בבהמה אלא בעוף, והא דלא קתני עמדה משום דהוא ק״ו משהתה דהרי בשהתה לא יצאה מגסיסה כל זמן שלא עמדה, אבל יצא מגוססת בי״א ונעשה גוססת בי״ש, וזאת צריך התנא להשמיענו. אבל עמדה פשיטא דהרי כל שעמדה אין כאן מסוכנת כלל, ועיין לעיל מה שכתבתי על מה דאמר ריא״ר עמדה אינה צריכה מעל״ע, דאתא לאשמעינן אפילו חזרה ליפול ואינה עומדת עיי״ש. אבל טרפות ריסוק אחד מאבריה, שהוא מהלכה של חי״ט, הוא טרפות הניכר ויש לו בדיקה, ובין עמדה ובין שהתה אע״פ שיצאה ממסוכנת בי״א, אבל עדיין לא יצאה מחשש ריסוק אברים הצריכה בדיקה, ויתר הדברים תמצא לעיל בסוגי׳ דנפולה ודו״ק.

וראיתי במשניות ווילנא, בגליון ״אור גדול״ שהביא תשו׳ מהר״ם לובלין ז״ל סי׳ צ״ד שכ׳, דלהכי קתני ושחטה לשון דיעבד, דלכתחלה אין לסמוך על הבדיקה רק ימתין עד שתלך עיי״ש. שתלו דבר זה באילן גדול בלשון הרמב״ם ז״ל, ודבר זה שגגה רבתא הוא במחכ״ת של הגאון ז״ל, דמה ירוויח בהאי המתנה עד שילך, וכי יותר כשרה תהי׳ אז מקודם הליכה, אתמהה, ומה שכ׳ הרמב״ם ״אם שחטה״ משום דמסתמא ימתין עד שתלך כדי למעט בטרחת הבדיקה. אבל לומר דמשום לתא דאיסורא ראוי׳ להמתין הוא טעות נגלה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה נבלות והא שחוטה היא, וא״ת והא שמעינן לי׳ לר״י בפ׳ חטאת העוף, דשחיטת העוף אינה מטהרת טרפתה מטומאתה וכו׳, וי״ל וכו׳ עכ״ל. ועיין במפרשים ובפרט בהגהות המהרש״ש, ותראה כי תירוצם של התוס׳ גם שניהם משוללים הבנה וקושיתם עצומה ותמיה רבתא, אע״פ שכתבו רק בלשון ״וא״ת״.

ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י מה שכתבנו לעיל מ״ט ע״ב דרבא ור״פ פליגו אי החי״ט כדאורייתא נידונים דלא שייך להקל בהם משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל או נימא דאין אלו אלא מד״ס, וכמש״כ הרמב״ם בסה״מ שלו, והכא הני תרי תנאי ר״י ור׳ נחמיה נמי בהא פליגו, ומעתה ר״י דבדיק בידא ולא חייש למאכיל טרפות דקאמר לי׳ ר״נ ס״ל דכיון דאין לוקין על החי״ט, ממילא דגם לענין טומאה דדרשינן נבלה וטרפה דגבי נבלות עוף טהור דטרפה כנבלותה, דוקא בטרפה האמורה בתורה מפורשת, דהיינו הנטתה למות, ולא הני חי״ט של ההלכה.

וע״ז קאמר בגמ׳ נבלה והא שחוטה היא, ואיך קאמר לי׳ ר״נ לר״י נבלות דהרי בין לדידי׳ ובין לר״י אין כאן נבלות, לדידי׳ לא דמסתמא ס״ל כחכמים דפליגו על ר״י דשחיטה מטהרתה מידי נבלות, ולר״י לא, דהרי הוא אמר עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, הרי דחי״ט אינם כדאורייתא אצלו, דאל״כ לא הי׳ מקיל לבדוק בידא, וזה נכון מאד.

ודע דלפי האמור קשה לכאור׳ דמ״ש לעיל דפסקינן כר״פ ולחומרא, דחלב טמא אינו סותם, וכאן פסקינן כמאן דבדק בידא ולקולא, ולא חיישינן דאפשר שלא יבצבץ מחמת עקימות שיני החולדה, אבל י״ל דשאני גבי ספקא דפלוגתא דליכא לצרף חזקת כשרות דבהמה כידוע, אבל כאן בספקא דמציאות אי בדיק שפיר או לא, דאיכא בלא״ה חזקת כשרות דבהמה סמכינן אבדיקה קלישתא ודו״ק.

דין ניקב קרום של מוח בין העליון בין תחתון לחוד טריפה ואם נמצא תולעת בק"שמ והמוח קיים ואין שום ריעותה כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ואם נמצא בחוטם חוץ לקדרה כשר בכל ענין ובארנו דמשני פולין ולחוץ נידון כחוט השדרה שאם נפסק ברובו טרפה מש"פ ולפנים כלפנים ופולין עצמן כלפנים דמי:

ניקב קרום של מוח רב ושמואל דאמר תרווייהו קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה ויש גי' עד דאינקב תתאה פירש שאינו נטרף עד שניקב גם התחתון וכ"נ דעת הרמב"ם לדעת הטור וכ"ד הרמב"ן וכ' הרמב"ן שכ"ד הרי"ף והרא"ש כ' שהרי"ף פוסל באינקב התחתון לחוד ובקרום עליון לחוד מכשיר וכ"כ הר"ן שכ"ד הרמב"ם ובה"ג מטריף בכ"א מהקרומים העליון או התחתון ובא"ז כתב דטוב להחמיר כה"ג ומהרא"י הביאו בת"ה וב"י כ' שחומרא יתירא היא וא"י למה מאח' שאין הכרע בתלמוד ודברי ה"ג דברי קבלה בפרט בספיקא איסור דאורייתא ולחומר' וכ' הא"ז בשם, ר"ח שאם נמצא תולע' בקש"מ והמוח קיים ובקרום התחתון אין בו שום ריעותא ולא ק"ד כשר' והיינו לפי סברתו שסובר כמ"ד קרמא תתאה ומ"מ אף לדידן אם אין רושם כלל לא בקרום העליון ולא בקרום התחתון כשרה ומהרא"י כתב דנוהגין להטריף אם נמצא התולעת בקדירה של מוח משום דאנן לא בקיאינן בבדיקת רושם וריעותא וחיישינן הואיל וכבר הגיע לשם שמא ניקב א' מן הקרומים שהם דקים מאוד אבל היכא דנמצא בחוטם חוץ לקדירה הכשיר בכל עניין וזו היא חומרא גדולה לאבד ממונם של ישראל דאחזוקי ריעותא לא מחזקי' מאחר שהקרומים שלימים בלי קרע וק"ד או שאר חזותא בפרט מאחר שכמה גדולים מכשירי' בניקב א' מן הקרומי' עד שינקבו שניהם ובפרט שהמר' מביא סעד לדברי ה"ג מהא דפ' הניזקין גבי טיטוס שנכנס יתוש בחוטמו וחי כמה שנים וכן ברוקח ואף לדברי ר"ת שחילק בין טרפו' אדם לבהמ' מ"מ סעד איכא לדבריו שהרי כך מצינו וכ"ש לפי מה שהוכיחו התו' ברי' פירקין שאין לחלק ביניהן ומסיק א"ר בב"ח אריב"ל וכנגדן בביצי זכר ניכ' פי' בביצי זכר יש להן ג"כ ב' קרומים ובהם תוכל להכיר ב' קש"מ כי קרום התחתון של מוח דק הוא מאו' ונר' כמוח עצמו ע"כ הוא נותן לו סי' להבין ואר"י ב"ל משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדיר' נידון כמוח שאם ניקב הקרום במשהו טריפ' התחיל למשוך נידון כחוט השדר' שאם נפסק ברובו טרפה ומהיכן מתחיל לימשך אריב"ל כמין ב' פולין הן מונחין ע"פ הקדרה מן הפולין ולפנים כלפני' ומן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן א"י ומסיק תלמוד ומסתבר' דפולין עצמן כלפנים ואם נחסר המוח אכתוב לקמן גבי חוט השדרה (בסי' י"ד):

דין עוף שנפל לאור ונחמרו מעים אם ירוק פסולים אדומי' כשר כפי שיתבאר לפנינו ודין דנחמרו נוהג דוקא בעוף ולא בבהמה והיכא דנפלה לאור א"צ בדיקה אם נחמרו או לא:

מתני' א"ט בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה בשיניה שאין בה דרוסה על מקום שעושה אותה וה"ה כל נקב שנמצא בגלגולת כך הדין ניקב הקורקבן ונקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולין אדומי' כשרי' פרש"י נחמרו ונתכוצ' מל' חמרמרו מעי לאו דוק' שאם לא נתכווצו שאין פוסל בהן שנוי מרא' אלא שמתוך תחילת הכיווץ בא השינוי א"כ אפי' לא ניכר בהם שום כיווץ טריפה דשמא חזר לקדמותה ומ"מ לא הדרא בריא כל זמן שנשתנ' מראה ובמר' פי' נחמרו נתחממו עד שנשתני' מראיתה דרסה וטרפה בכותל כו' כבר פי' לעיל בסי' ס' (אמר המעתיק אינו לשם רק בסי' ס"ב הזכיר זה אפס קצתו וצ"ע) פסק הרמב"ם הא דנחמרו מעיים אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה וה"ט לפי שעור הבהמה ק' ומגין וכ"ד הרמב"ן מדאמרינן גבי ריאה דאינה לא לינפיל ולא ליחמיר הואיל ורוב צלעותיה מגינ' עליה וליכא להקשות אמאי לא תני גבי יתר עליהן בעוף לפי שלא מנה אלא טריפות דשייך בעוף ובבהמה כגון נשבר העצם ולא ניקב קרו' של מוח דלשניהם יש קרום ועצם זה נטרף בשבירת עצם וזה עד שתנקב הקרום אבל טריפות דנפילת אש לא שייך בבהמה לפי שהעור ועובי הצלעות מגין עליה וגם בני מעיה קשין ליחמר טרם יחמרו מנפילת האש את עורה ואת בשרה ישרוף וכ' הרא"ש וז"ל ובה"ע ז"ל כ' דרך פשרה דעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה לפי שאין לו עור וקרוב לדבר שנחמרו יעיו אבל בהמה אין חוששין לה אבל אם ודאי נחמרו גם היא נטרפה בכך ואין אילו אלא דברי נביאות א"ו נראה דלא שייך בבהמה דא"כ היה לו לשנותו אצל טריפות דבהמה כי שם שנה עיקור הטריפות וכו' והנה אני אומר אף שרבו החולקי' כמ"ש הא"ז בשם ראבי"ה דה"ה דהאי טריפה שייך נמי בבהמה אם אירע כך חלא תנא עוף משו' דשכיחא דנפלי לאור וכ"כ ר"י בר יצחק והרשב"ם וכ"כ המרדכי משום רבי שבט וכ"ד הרשב"א והר"ן אכן נראה בעיני דדעת הרמב"ם עיקר מאחר שאמרו בהדיא א"ט כו' מסתמא דוקא בעוף ולא בבהמה קאמר אם לא מה שתני להדיא נמי גבי בהמה כגון נקובת הושט כולו מנ"ל להוסיף בטריפות גם אין לומר דמשו"ה תני גבי עוף דמילתא דשכיחא הוא אדרבה הוא דגבי עוף מילת' דלא שכיחא היא כמ"ש הרא"ש לקמן כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפיה שלא תוכל לפרוח א"כ תשרף במקומה ועוד שלא מנו חכמי' אלא ח' מיני טריפות ולא קא חשיב ט' מינים דהיינו חמירת בני מעיים וא"ל שבכלל נקובה היא הא תני נמי דרוסה שהוא נמי האדמת בשר שכנגד בני מעיים אע"פ שבכלל נקובה היא אלא מאחר שבשינוי באה המכה הוי הענין בפני עצמו ה"נ גבי חמירת בני מעיים כ' הר"ן היכא דנפלה לאור ולא ידעינן אם נחמרו בני מעיה אם לאו צריכי' בדיקה ואי ליתה קמן למיבדקה סתמא אסורה והביא ראיה מדאמ' בגמ' אין ריאה לעוף ליחמר וההיא ודאי בסתמא קאמר דאילו היכא דנחמרה הא קמן שלא הגינו צלעות עליה אלא אם נפלה לאור דא"צ בדיקה ע"כ ולפי מ"ש לקמן בשם הרא"ש דאין ריאה לעוף אפי' נפלה לאור ונשתני' א"כ אין ראייה כלל וכ"נ עיקר מדא' נפלה לאור ונחמרה כו' משמע דאין בה טריפות כלל בנפילתה לאור כ"א בנחמרו אחר הנפילה דאל"כ אמאי לא תני נפלה לאור לחוד כמו שתנא במתני' בר"פ דרוסה לחוד ולא נדרסה והאדים הבשר א"ו לא שייך למיתני משום שמיד כשנדרסת נטרפה מספק שמא האדים הבשר עד שתיבדק להוציא אות' מספק איסור משא"כ בנפולה שאינ' נאסרה אפי' מספק א"ל שראינו שנחמרו בני מעיה ובפרק מאחר דלא שכיח' שיחמרו בני מעיה כי מיד שתיפול לאור תפרח כו' כדפי' לעיל ונחזור למשנה דרסא וטרפה בכותל או שריצצת' בהמה והיא מפרכס' שהתה מע"ל כשרה ומ"מ צריכה בדיקה וכבר כתבתי לעיל (בסימן ס"ח) בדין הנפילה דאין אנו בקיאין בבדיקה וצריכה הליכה ד' אמות:

דין עוף של מים כגון אווזי' וכיוצא בהן אפי' לא ניקב העצם אלא כ"ש טריפה ועוף של יבשה אם הכתה חולדה על ראשה פ' שנשכתה ויש לחוש שמא ניקבה קרום מכניס ידו לתוך פ"ו ובודק אם יוצא המוח דרך הנקב טריפה ואם לאו כשרה או מניח אצבעו בצד הנקב ודוחק אצבעותיו אם מבצבץ טריפה ואם לאו כשרה ודין קורקבן אם ניקב הבשר בלא כיס או כיס בלא בשר כשר עד שינקבו בו שניהם ודוקא שינקבו זה כנגד זה אבל זה שלא כנגד זה כשר והא דניקב עור החיצון דכשר היינו מחמ' חולי אבל מחמת מחט טריפה:

פיסקא הכתה חולדה על ראשה כו' איתמר רב ושמואל ולוי דאמרי תרווייהו מכניס ידו לפנים אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לאו כשרה כ' הרי"ף פי' שמגיע אצבעו בצד הנקב ונועץ אצבעו פי' דוחק אצבעותיו שם אם נקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואי לא בצבץ המוח בידוע שלא ניקב קרום של מוח פי' אחר מכניס ידו לתוך פיה ובודק אי מבצבץ ועולה טריפה רב שיזבא בדיק בשימשא פי' לראות נגד השמש אם יש שם נקב רב יימר בדק במיא פירש"י היה מוציא כל המוח מן הקרום וממלא הקרום מים אם יוצאים דרך מכה בידוע שניקב הקרום א"נ מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציא אם נתלבן בידוע שניקב ונתערב המוח בהן שהוא לבן ר"א בן יעקב בדק בגילא דחיטת' פירש"י מוליכו על הנקב לראות אם יחגור בקרום אלא שצריך לפתוח גולגולת תחלה ורי"ף פי' מייץ בגילא דחיטת' והתניא לוי טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן בעוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח התם בעוף של מים דהואיל וקרומו רך אמר רב שיזבי והני אווזי דידן הואיל ושכיחו במיא כעוף של מים דמיא וכל שכן בר אווזות והאידנא אין לבדוק אלא בבדיקות היד שמניח אצבעו כו' וכהני ב' פירושי' שפי' הרי"ף ולא בע"א כלל וכן הרמב"ם והטור לא הזכירו אלא הך בדיקה דמניח אצבעו כו' והא דניקב הקורקבן פשיט בגמ' בשם ר"ה שאם ניקב הבשר בלא כיס או הכיס בלא בשר או אפי' ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה כשר והא דניקב עור החיצון כשר דוקא מחמת חולי אבל מחמת מחט טריפה דלא גרע ממחט שנמצא' בחלל הגוף א"ל שתחוב עדיין בפנינו וראש המחט הוא יוצא חוץ לבטן כדפרי' לעיל (בסימן ע"ז) גבי ובקוץ עד שתינקב לחלל ומספקא לא תלינן במחט וכשרה ואם ניקב מבפני' עד שניקב כמעט כל הבשר אלא מיעוט בשר סמוך לחוץ נשאר אפ"ה כשר כמ"ש מהרא"י אבל מ"מ אם ניקב כולו אלא שהשומן סותמו ל"נ שיהא כשר כמ"ש לעיל בשמעתא דחלב טהור דסותם (בסי' נ"ב) שניקבו ואם יש עליו קורט דם או הודח הכל כתבתי גבי המסס וב"ה שניקבו לחוץ סימן ס"א:

להביא עור בית הבושת. להכי מפרש ואמר להביא עור בית הבושת משום דאין להביא אלא זה לבדו שהרי כל המנויין שם הראויין להיות בעולה שנויין כאן חוץ מזה עור השליל אינו ראוי להיות בעולה דאין שליל לזכרים: בית הבושת. בית הרחם של נקבה: מתני' ואלו טריפות בעוף. אע''ג דכל טריפות דבהמה כנגדן בעוף הני אצטריכו ליה למיתני נקובת הוושט משום פסוקת הגרגרת וההוא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תיטרף במשהו והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום דלא תימא תיטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום כדאמרי' לקמן בעוף של מים וניקבו הדקין משום דקבעי למיתני סיפא גבי אלו כשירות יצאו בני מעיה ולא ניקבו ולא תימא עוף שחיותו מועט תיטרף ביציאה לחודה: הכתה חולדה על ראשה. חיישינן לנקיבת קרום: הכתה. נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרן לעיל (דף נג.) יש דרוסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפה בה: נחמרו. כווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן לשון (איכה א) מעי חמרמרו: אם הוריקו. מפרש בגמרא לב וקורקבן אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו: אם אדומים. הלב והקורקבן כמשפטן שלא נשתנה מראה שלהן: דרסה. אדם ברגליו: או שטרפה בכותל. הכה בה בכותל: או שריצצתה בהמה. דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים ועדיין מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובדיקה בעיא כדאוקמינן בפירקין (דף נא:): גמ' מכניס ידו. בפיו של עוף שנשכתו חולדה בראשו ובודק דוחק אצבעו כלפי חיך העוף והמוח נדחק למעלה אם המוח מבצבץ ויוצא דרך נקב המכה: טרפה. שמא ניקב הקרום: הניחא למאן דאמר. לעיל (דף מה.) גבי ניקב הקרום עד דמינקיב עילאה ותתאה שפיר: אלא למאן דאמר. דטריף עילאה לחודיה כי לא מבצבץ אמאי כשרה דלמא עילאה אינקיב ותתאה קיים: תתאה מיפקע. בדחיפת אצבע כשדוחפו למעלה: אין בדיקה לחולדה. לנשיכת חולדה: מפני ששיניה דקות. ואפילו ניקב הקרום פעמים שאין המוח יוצא על ידי דחיפת אצבע בחיך: מאי הוי. אי אפשר דלא מבצבץ פורתא: ועקומות. ונוקב באלכסון וכשהמוח נדחף למעלה העצם סותמו ועומד כנגדו שנקב העצם אינו כנגד נקב הקרום: כי סליק זעירי. מבבל לנהרדעא: ביד. כדמפרש לעיל מכניס ידו כו': אבל לא במסמר. מלמעלה מוליכו על הנקב לראות אם יחגור בקרום ופותח את הגולגולת תחלה לאחר שחיטה ופעמים שאינו נקוב והמסמר נוקבו ומפסיד ממון ישראל: אף במסמר. בודקין ולא חיישינן לדלמא איהו נקיב ליה בידא כדמפרש: במחטא. כדפרישית במסמר: ניקב קרום. מתוך ששיניה דקות ועקומות אינו מבצבץ: אבל לא במסמר. מפני שמכלה ממונן של ישראל: נשבר העצם. לקמיה פריך: וקרומו רך. הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום: אמר ליה רב נחמן לרב ענן. תמהני בזאת: מר אמר. אתה אמרת לי שראית שמואל שהוא בודק לנשיכת חולדה אלמא לא מטרף בעצם לחודיה ואף הונא חברין אמר לי דאיהו חזייה לרב דבדיק בידא וקשיא לי והא תני לוי כו': כנגדן בעוף. במידי דאיתיה בעוף המסס ובית הכוסות ליתנהו בעוף: בדיק בשימשא. נגד השמש מסתכל אם יראה נקב שהאור יפה לבדיקה:

להביא עור של בית הבושת. לקמן בהעור והרוטב (דף קכב.) פירש רש''י הא דלא חשיב ליה בהדיא בהדי אינך בברייתא משום דבעולה מיירי שהוא זכר ומיהו איכא מאן דתני זבח בפרק כל הזבחים שקיבלו (זבחים כח. ושם) ולא קתני עולה ויש לומר דלא חשיב אלא מידי דהוה בכל הקרבנות ועור שתחת האליה אע''ג דאינה קרבה אלא בכבש מ''מ איתיה או באכילת אדם או באכילת מזבח וא''ת אמאי לא קאמר נמי להביא עור השליל דחשיב לקמן במתניתין בהעור והרוטב (דף קכב.) בהדי אלו שעורותיהם כבשרן ואומר ר''ת משום דאין מפגלים בשליל כדאיתא פרק כל הפסולין (זבחים לה.) פיגל בשליל לא נתפגל הזבח ואף השליל לא נתפגל: ורבי יוחנן אמר אף במסמר. וליכא משום מכלה ממונן של ישראל ובפלוגתא לאו דוקא דרבי יוחנן דאמר אף במסמר לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה: נבלות והא שחוטה היא. וא''ת והא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר פרק חטאת העוף (זבחים סט: ושם) דשחיטת העוף אינה מטהרת טריפתה מטומאתה דקאמר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה להביא טרפה ששחטה (שחלבה טהור מכלל שהיא מטמאה) וכן ריש מסכת טהרות גבי י''ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור שחיטתה ומליקתה מטהרת טרפתה מידי נבלה רבי יהודה אומר אינה מטהרת וי''ל דמ''מ כיון דלר' נחמיה מטהרת לא הוה ליה למימר שהיה מאכיל נבילות ועוד דלא מסיק אדעתיה תסתיים דרבי יהודה הוא דבדיק בידא: מר אמר שמואל בדיק בידא וכן רב. ואף על גב דכבר אמרינן לעיל רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק מ''מ אשמועינן הכא דמעשה נמי עבד: והא תני לוי טרפות שמנו חכמים וכו'. בחנם מקשה מברייתא ארב ושמואל דאלוי גופיה הוה מצי למפרך דאמר לעיל מכניס ידו לפנים ובודק:

דף נו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד