הוי זה וזה גורם דתרנגול דהיתירא ותרנגולת (דספק) דטרפה:

בדספנא מארעא. דליכא זה וזה גורם:

א"כ גדלה גמרה מיבעי ליה. כלומר אי בשיחלא קמא שהיו הביצי' במעיה כשנטרפה זהו גמרה באיסור' ולא גדלה דגדלה משמע דלאחר כן שניטרפה גדלה באיסור:

במאי קא מיפלגי כגון שניטרפה ולבסוף עיברה. כלומר השתא דסבירא לן דטרפה יולדת ומשבחת במאי קא מיפלגי ר' אליעזר ור' יהושע:

כשניטרפ' ולבסוף עיברה. אי ולד מותר באכילה דזה וזה גורם מותר לר' אליעזר ולרבי יהושע אסור:

איתיביה רב אשי לאמימר ושוין בביצת טרפה כו'. כלומר היאך אמרת דטרפה אינה יולדת והא הכא דטרפה טענה ביצים:

הכא במאי עסקינן בשיחלא קמא. כלומר שהיו במעיה קודם שנטרפה אבל לאחר שנטרפה לא טענה אלא הא דתנן ולד טריפה ר' אליעזר אמר לא יקרב כו'. כלומר השתא דאמרת דטרפה אינה יולדת ר' אליעזר ור' יהושע במאי קא מפלגי כו':

והלכתא בזכר עד י"ב חדש. כלומר ספק טרפה זכר כל שמתקיים י"ב חדש ודאי לא טריפה הוא:

אמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באביה כו'. כלומר ש"מ מדרב הונא דאמר כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חדש הא דאמר שמואל קישות שהתליע במחובר אסורה משום שרץ השורץ על הארץ:

ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה. פירש"י ז"ל ר"א ורבנן דפליגי בולד טרפה שוין בביצת טרפה ולא על אלו נשנית אלא משנתינו היא במ' עדיות דתנן ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור והא דקאמרי' בגמרא בתרוייהו לישני ושוין בביצת טרפה וכו' בתר מלתא דר"א ור"י לאסוקי ושוין אליבא דכ"ע בעי ור"א ור"י גופייהו מדב"ש וב"ה הוו והא דמפרשים בגמרא גדלה באיסור גדלה ממש ק"ל דלפי ענין המשנה דומי' דביצת נבלה קתני כשנתעבר' ולבסוף נטרפה וגמרה קאמר ואפשר דהכי קתני ושוין בביצת טרפה שנטרפה וכיוצא בה נמכרת בשוק שאסורה מפני שפעמים גדלה באיסור כולה דהיינו בדספנא מארע'.
ואקשי' אלא הא דתניא ולד טרפה ר"א וכו' במאי קמיפלגי וק"ל לימא (דכו"ע) זה וזה גורם מותר כשמעתתיה ר"א אומר לא יקרב דלגבוה מאיס דהא בהבי ניחא ליה כדאמרינן אי הכי אדמפליג בגבוה ליפלוג בהדיוט ורש"י ז"ל כתב כיון דאמרת דהאי מודים בביצת טרפה בדספנא מארע' דחד גורם הוא מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם וע"כ בשנטרפה ולבסוף עיברה וכו' ולזה הזקיקו לפרש דהאי מודים בפלוגתא דר"א ור"י וכיון שכתבנו לך שאינו כן חזרה קושייתינו למקומה.
אלא שי"ל דמשו"ה לא בעינן למימר דכ"ע זה וזה גורם מותר ולגבוה פליגי בגורם דשמעינן ליה לר"א דאמר זה וזה גורם מותר כדתנן בע"ג (מט,ב) ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח וכדמוכח עלה התם בגמרא ואית' נמי בפסחים [דף כז,א] וכשנתעברה ולבסוף נטרפה לא בעי לאוקומה ובעובר (שוין) [ירך אמו פליגי] דא"כ קמה לה שמעתיה כר"א וקי"ל דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא.
והיינו דאמרינן אי הכי אדמפלגי לגבוה ליפלגי בלהדיוט אי אמרת בשלמא לית' לדאמימר פלוגתייהו בשנתעברה ולבסוף נטרפה והני תנאי סברי שרי ומיהו אסר ליה ר"א לגבוה אלא לדאמימר קשיא וכן הא דאמרי' בלישנ' דרבינא בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו קמיפלגי ולא אוקימנא דכ"ע לאו ירך הוא וכי פליגי לגבוה פליגי משום דאשכחן כמה תנאי וכמה אמוראי דסברי עובר ירך אמו הוא ולא ניחא לן למימר הכא דכ"ע לא פליגי במלתא דקיימא בתנאי וניחא טפי למימר והני תנאי כהנהו תנאי.
והא דאקשי' [פי – בלישנא דרבינא] א"ה אדמפלגי לגבוה משום דאי לאו דאמימ' ה"א בזה וזה גורם פליגי אבל להדיוט שרי ואע"ג דשמעינן ליה לר"א דאסר השתא לא אסיק המקשה אדעתיה הכי או שמא עלה בדעתיה שיש הפרש בין זה לזה א"נ הא דאמרת א"ה לאו לאמימר אלא למ"ד בעובר ירך אמו פליגי ומתרץ הוא דניחא ליה בהכי ובדין הוא דלימא איפכא דכ"ע עובר לאו ירך אמו הוא אלא למאי דמפרקי מקשי'.

והא דאמרינן כיון דאגידה בגופיה כגופיה דמיא. איכא למידק בה דגרסינן בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה הוא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פרשה בעלמא הוא והכא אמרינן לכ"ע כגופה דמיא ואיכא למימר דהתם בביצה שנולדה מיד עסיקי' דומיא דמתני' דקתני ונמצא ולדה בצדה וכיון דמתיילד' האידנא מאתמול גמרה לה הלכך כמאן דפריש מינה לגמרי דמיא ומיהו בטרפה לא פלוג רבנן ואסרוה שמא מעורות בגידין היתה בשעת טרפות ואפי' בנבלה נמי אסרוה כדקתני רישא ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין.
ומיהו בנבילה קשיא, כיון שכמוה נמכרת בשוק והדבר ידוע שלא גמרה באיסור כלל למה אסרוה ב"ה הא פרשה בעלמא הוא כדאמרינן ועוד מאי שנא מבשר בחלב דאמרי' במ' ביצה (ו,ב) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ותירץ רב שמעון בעל ההלכות ז"ל דבשר עוף בחלב דרבנן ואקילו בה ונבלה דאורייתא והחמירו בה.
ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ביצה אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ואקשי' אבל במעי אמה מאי אסורה לאוכלה בחלב והתניא השוחט את התרנגולת וכו' ומאי קו' לימא רב כמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא והאי מקשה לא ניחא ליה [אלא] בקוש' אטו משום דבעי לאוקמ' לדרב כהלכתא תיקשי לן ולהאי פירושא הא דאמרי' התם מאן תנא שלל של ביצים טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב וא"ל אביי ע"כ לא א"ר יעקב אלא גבי איסורא אבל גבי טומאה מדרבנן לא מפשינן משום דאע"ג דלא שרו רבנן אלא גבי בשר בחלב דאיסורו מדבריהם אפשר דגבי טומאה אעפ"י שהיא מדאורייתא הקלו דלא מפשינן טומאה אבל לר' יעקב דאסר אפי' בבשר בחלב דרבנן קס"ד דגבי טומאה נמי מחמיר אמר אביי דלא דמו.
וי"מ דגבי נבלה החמירו משום טרפה שהיא גדלה באיסור ויש לחוש בה שמא מעורה היתה בגידין אבל גבי בשר בחלב ליכא למגזר משום טרפה דלא מיחלפי אהדדי ואפילו למ"ד בשר בחלב דאורייתא ואכתי איכא למידק היכא אפשר דשרו רבנן ביצים גמורות בחלב בזמן שמעורות בגידין הא כיון דמחברי בגופה כגופה דמי' מדינא כדאמרינן התם דמדאמר ר' יעקב אם היו מעורות בגידין אסורות ש"מ דלרבנן אפי' מעורות נמי מותרות ומאי גמורות שיש להם חלמון וחלבון כמו שפיר' שם רש"י ז"ל וי"ל דשאני טרפה כיון שהיא מחוברת לה וכל יניקתה ממנה אסורה אבל אינה כגופה להקרא בשר וליאסר לענין בשר בחלב.
וי"א דכי אמרינן גבי טרפה הכא דכל היכא דאגידא בגופה כגופה דמיא מדרבנן קאמרינן ולא החמירו כל בך בבשר בחלב משום דגבי טרפה איכא למיגזר משום דילמא קטנה הוא שבקטנות בשעת טרפות ומעורות לגמרי וההיא כגופה היא מדאורייתא והא דאמרינן התם בריש ביצה סיפא אתאן לספק טרפה וספקא אסור דספקא דאורייתא הוא משום שפעמים שביצת טרפה דאורייתא כגון שהיא קטנה שבקטנות בשעת טרפות כדכתבינן.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דאפילו למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא החמירו בנבלה וטרפה שאסורין מגופן יותר מבשר בחלב שאיסורן מחמת תערובת.
ורבינו שמואל אחיו ז"ל פירש דמאי גמורות דקא אמרינן מותרות לאוכלן בחלב גמורות ממש שקליפתן החיצונה קשה ונגמרה לגמרי וה"פ גמורות מותרות מכלל דשאינן גמורות אעפ"י שמעורו' אסורות ואתא ר' יעקב למימר כל זמן שמעורו' בגידין אסורו' אבל אינן מעורות אעפ"י שאינן גמורות מותרות ור' יעקב מיקל הוא.
ולפי פירושו אכתוב בכאן פירו' השמועה, דאמרינן התם בלישנא קמא מאן תנא משלל ביצים טהור פי' שאינו חשוב כבשר. אמר רב יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב הא אמר כל זמן שמעורות אסורות דהיינו שלל בצים וקאמרי' אסורות לאוכלן בחלב אלמא בשר מיקרו אבל רבנן אפשר דכל זמן שמעורות מותרות לאוכלן בחלב דפרשא דעלמא הוא וכי אינן מעורות אסורות עד שיגמרו שהן כבשר ולהאי לישנא לא קרי למעורות אלא שלל. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של בצים טמא א"ר יוסף ר' יעקב היא. פי' להאי לישנא קרינן אשכול להנך דתליין באשכול כדמפורש בגמרא והיינו מעורות דר' יעקב ושלל דקות מן הדקות שהן פרשא בעלמא. ומאן תנא מן האשכול טמא ר' יעקב היא דאלו לרבנן אף על פי שאינן תלויות באשכול ולא מעורות כלל חשבינן ליה כבשר עד שיגמרו בקליפה קשה לגמרי. וזה הפירוש אינו נכון ולא ראוי לסמוך עליו אלא שהוא להחמיר.
וכיון דאיפסיקא הלכתא כל שאינה יולדת שמעתא כרבינא אתיא ופלוגתא דר"א ור"י בעובר ירך אמו אוקי' וקי"ל הלכה כר' יהושע דר"א שמותי הוא וה"נ איתמר בפרק קמא דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי ביו"ט אלא שי"ל דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא ובסנהדרין פ' הנשרפין ולד הנרבעת אסור ולד הנוגחת אסור מ"ט היא וולדה נגחו ונרבעו ומקשי' מינה בגמ' בע"ג בפ' אין מעמידין אלמא הלכתא היא ובמ' גיטין פ' המביא תנן אמרו אם היתה עוברה זכתה לו ואוקי' כר"י וקסבר עובר ירך אמו ובמסכת ערכין פ"ק אמרינן היוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא.
וי"א לעולם עובר ירך אמו הוא דקי"ל כרבא ומיהו גבי טרפה אינו נאסר שאין טרפה אלא שנטרפה ואינה חי' והרי אף על פי שהאם נטרפה הולד נולד וחי י"ב חדש ואין חיותו תלוי בטרפות אמו תדע דהא רבא גופיה אמר בפ' בהמה המקשה ד' סימנים אכשריה ביה רחמנא אלמא לענין טרפותה של אם עובר לאו ירך אמו הוא.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דהלכתא כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא וולד נוגחת דאסור ל"ק דהתם עובר נמי הוא דאזיק שאף מחמת כובד העובר נגף והזיק וולד הנרבעת נמי מפורש אמרה תורה בהמה הנהנית מן העבירה תהרג ותאסר והוא עצמו נהנה ואע"ג דאקשי' בסנהדרין מדר"י ומפרקינן ומקשו הניח' למ"ד זה וזה גורם אסור אלא למ"ד מותר מאי א"ל ומסיק רבינא לברייתא כמ"ד עובר ירך אמו הוא לאו למימרא דהכי הלכתא אלא [דחי לה ממ"ד] למ"ד זה וזה גורם אסור ומוקי לה בעובר ירך אמו הוא דתליא כר' וזו צ"ע לדבריו. ובאשה דאקשינן גופה הוא פי' הרב ז"ל לאו משום דירך אמו הוא כלל אלא כיון שחיותו תלוי בחיות אמו שאם מתה אמו אף הוא מת מיד בבת אחת והאם הזו אמרה תורה תהרג כל התלוי בחיותה והיינו דקאמרי' פשיטא.
ומיהו אכתי לא ניחא הא דרבא דאמר גובה מולדה משום דאי לאו ירך אמו הוא הו"ל כב' שוורים תמים שהזיקו שכל א' וא' משלם מגופו לפי חלקו ואפשר שכיון שהוא בא מכח אחד האי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד.
ומיהו במס' תמורה בפ' כיצד (דף כה,א) א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר ופי' בגמרא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ושיירו משוייר ומסקינן תיובתא דר' יוחנן תיובתא אלמא לית הלכתא הכי. ואומר ר"ת ז"ל שאין לחוש בכך משום דאמרינן בתר הכי לימא שיירו משויר תנאי היא ואע"ג דדחינן לה מ"מ ר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי הני תנאי.
וי"א אעפ"כ כיון דגמרא אסק' בתיובתא לית הלכתא הכי דרבנן קים להו דתנאי לאו בהכי פליגי וכיוצא בזה בפ' הניזקי' בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דא"ר יוחנן היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואותבי' עלה ואסיקנא בתיובתא ואמרי' עלה לימא כתנאי ולא קיימי במסקנ' ואשכחן נמי בפ' השולח דעולא מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהיזק שאינו ניכר ומצי חזקיה למימר לך אנא דאמרי כרשב"ג ואפ"ה כיון דגמר' אסקה בתיובתא קי"ל כר' יוחנן וליתא לחזקיה דרבנן דגמ' קיימי להו דרשב"ג ורבנן לאו בהכי פליגי אלא בלישנ' אחרינא דמוקי להו רב התם והכא נמי אע"ג דר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי האי תנא כיון דגמ' אסקיה בתיובתא אנן אסוגי' דגמ' סמכינן.
ואין דברי' הללו מוכרחים, דהתם ע"כ אשכחן תנאי דס"ל כר' יוחנן דה"ג לעיל מנה מאי לאו תנאי היא דר"י הגלילי סבר אם שיירו אינו משוייר ורבנן סברי דאם שיירו משוייר אמר לך ר' יוחנן לכ"ע אם שיירו משוייר וכו' אלמא דר' יוחנן תנאי היא והא דאסיקנ' בתיובתא לאו דוקא הוא אלא כעין תיובתא ואב"א או שנוי סוגיא באותו הסדר ולא הורגל התלמוד בסדרים אחרים.
ובמס' יבמות פ' הערל (עח,א) פריך מהא דר' יוחנן לרבא דאמר מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אלמא הילכתא היא ומדמקשינן מר' יוחנן לרבא ש"מ דטעמא בוולד הנוגחת וולד הנרבעת לאו משום דעובר ירך אמו.
ור"ת ז"ל ל"ג התם תיובתא באסוקי מלתא אלא הכי גריס תיובתא דר' שיירו משוייר תנאי היא וא"צ למחוק הספרים ובעל ההלכות ז"ל כתב ותרנגולתא טרפה דהות טעינא שיחלא ורמיתיה לבתר דאיטרוף אסור אע"ג [דולד בהמה] כה"ג שרי דעובר לאו ירך אמו ביצים כיון שמעורין בגופן כגופה דמו.

ושוין בביצת טרפה שאסורה. פירש רש"י ז"ל דאפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טריפה קאי. ולא מיחוור [ו]אין הסוגיא מתישבת כל כך לפי פירושו, ועוד דמשנה היא במס' עדיות (פ"ה, מ"א) גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, והכי תנינן לה התם ביצת נבלה בזמן שכמוה נמכרת בשוק בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין, ומודין בביצת טרפה שאסרוה מפני שגדלה באיסור, ואף על גב דבתרתי לישני דאיתמרן בגמרא מייתי לה להאי, ושוין בסוף כל חד מינייהו, משום דלא ליקשי עלייהו (ו)[מ]האי דבית שמאי ובית הלל דהשוו בה שניהם, ועוד דר' אליעזר ור' יהושע גופיהו מדבית שמאי ובית הלל נינהו, ולא גרסי ושוין אלא ומודים, דהכי תנינן לה התם במסכת עדיות (שם) ומודים בביצת טריפה שאסורה, מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא, וקשיא לן הא דגרסינן בבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה, מאי טעמא גופה הוא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה, מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, והכי אמר דכולי עלמא מודו דביצה כגופה דמיא. ואיכא למימר (דסתם) [דהתם] ביצה שנגמרה ואינה מעורה בגידין וכגון שנולדה מיד, דאמרינן כיון דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, אי נמי אף על גב דלא איתילדה מיד דאמר ליה אייתי ראיה דההיא שעתא לא גמרה לה ושקיל, אבל לגבי טריפה דאיסורא לא פליג רבנן ואסרוה ואפילו נולדה מיד גזרה אטו מעורה בגידין. ואם תאמר ביצת נבלה מיהא מאי טעמא דבית הלל דאסרי אף בזמן שכמהו נמכרת בשוק, שהרי דבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל, אם כן למה אסורה, דהא אינהו מודו דפירשא בעלמא הוא כדאמרינן. ועוד מאי שנא מבשר בחלב דתניא בריש מסכת ביצה (ו, ב) השוחט את התרנגולת ומצה בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, ואף על גב דפליג עלה ר' יעקב, לא בגמורות פליג, אלא במעורות בגידין, כדתניא (שם ז, א) ר' יעקב אומר אם הן מעורות בגידין אסורות. ותירץ בה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן, [ו]בדרבנן הקילו, אבל בנבלה דאורייתא החמירו בה. ור"ת ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה. ורבינו תם ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא, מכל מקום לא החמירו בה, משום דאין איסורו מגופו אלא מחמת תערובת, ד(ב)כל חד וחד באפי נפשה שרי ותערובתן אוסרתן, אבל ביצת נבילה דאסורה מגופה החמירו בה. ובתוס' תירצו דהיינו טעמייהו דבית הלל בביצת נבלה גזרה משום ביצת טריפה, וביצת טריפה משום דגמרי באיסור, ולענין פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד טריפה אי אסור או לא, קיימא לן כר' יהושע. והיכלך ולד טריפה מותר, דעובר לאו ירך אמו הוא, והכי נמי אמר בפרק קמא דביצה (ו, ב) וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה בי"ט דשרי, ואף על גב דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו כדאמר רבא בבבא קמא (מז, א) פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא, ובסנהדרין (פ, א) ולד נרבעת אסור ולד נוגחת אסור, מאי טעמא היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעה, וקיימא לן הכי מדפרכינן מינה בעבודה זרה (כד, א) בפרק אין מעמידין, ובגיטין (כג, ב) (בסופו) אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כרבי דקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין (ז, א) פ"ק אמר היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן בגמרא פשיטא גופה היא דאלמא פשיטא דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלענין טריפות שאני, שתלוי הדבר בחיות הבהמה, כדקיימא לן דטריפה אינה חיה, ועובר זה (הכי) [הרי] יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר מי"ב חדש, ואף על פי שנשברה רגלה של אמו מה מזיק לעובר. ותדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מולדה איהו דאמר לקמן בפרק בהמה המקשה (חולין עה, א) השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי, וקיימא לן כרבינא דמתני' משמיה דרב אחא אמר דטריפה אינה יולדת, והילכך ביעי דספק טריפה משהינן להו אי הדרא וטענא אחריני שריין, ואי לא אסירא, דאכתי בספקתא קיימא עד י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש שרייא, וכדפסיק תלמודא הילכתא בזכר כל שנים עשר חדש ובנקבה כל שאינה יולדת.

אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישו' שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש רש"י ז"ל להא דשמואל הכא ובשילהי פירקין (סז, ב) דטעמיה משום דכיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות בעודה מחוברת, שרץ הארץ היא, דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי הקרקע, ומלשון רש"י ז"ל דקדקו רבותינו בעל הוספות ז"ל דאותן התולעים בפולין שאינן מהלכין בתוך הפרי, אלא שהתולע גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגוף התולעת, מותרין הן, שלא אסר שמואל אלא התולעת המהלכת בתוך הפרי, ולא מיחוור דודאי תולעת הגדל בתוך הפרי בעוד שהפרי המחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל על גבי קרקע, וההיא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה, אלא בין כך ובין כך אסורין, ומיהו אם ניחוש לבדיק(ת)[ה] מספק, נראה מדברי ר' ז"ל שאין חוששין להן מספק, אלא בשהתליעו ודאי, שכן פירש רש"י ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידעו אם במחובר ואם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאלמא משמע דוקא בשידוע שהתליעו קאמר שמואל, הא מן הספק אין חוששין להן. ומיהו נראה שאין הלשון מתיישב בזה יפה, דהוה ליה למימר הני פירי דהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דמאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא, ועוד דאמר סתמא הני תמרי דכדא, אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתליעה מצויה בהן, ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה, וכדאמרינן לקמן (חולין סז, א) בשילהי פירקין לא לישפי איניש שכרא בלילא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פיר' לציבתנו והדר נפיל לכסא, אף על פי שאינו ידוע שיש יבחושין בתוך השכר אלא דבר המצוי, והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הט"ו) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי שמא יש בו תולעת ע"כ. ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה, אבל אם עבר ובשלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוו כלל. ואם תימצי לומר דאיכא, דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולין עצמן שקורין קורקונש אינן באין במחובר כלל, וקודם שפירשו מן הפולין מותרין. וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן. שאין הדבר מצוי ואין לחוש, וכדמשמע בשילהי פירקין, ואף על פי שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין, אין נאסרין משום שרץ העוף,כיון שהן נוצרים מן הפרי עצמו, כמו זיזין שבעדשים דלא אסרינן להו לקמן (חולין סז, ב) אלא משום שרץ השורץ על הארץ. ולענין לבשל אותם פולין בלא בדיקה, יש מי שאומר שהוא אסור, שמא יצא מן הפרי על ידי המים, ואחר שפירשה ודאי אסורה. ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה, ואחר כך ישליכו הפולין לתוך הרותחין, כדי שימותו מיד בתוך הפרי, וכשיפרשו מן הפרי לאחר שמתו אין בכך כלום. וזה הענין עדיין אינו מספיק כי אם לגרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פירקין פרשה ומתה מהו, דמשמע דמפשיט פשיטא להו דאם פרשה אחר שמתה שהיא מותרת, ולא אסתפקא להו אלא בשפרשה חיה ומתה, אבל שם גורסין במקצת נוסחאות פרשה מתה מהו, כלומר אם פרשה לאחר שמתה, וסלקא בתיקו, והילכך אף על פי שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספקא, לפיכך צריך להזהר לשרותן תחלה במים צונן כדי שיפרש שם העתיד לפרוש, ואחר כך ישים במים רותחין, ודיו בכך, ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכה ואוכל את השאר.

והא דאמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. משמע דאין מתקיים ואפילו מת קאמר, הילכך שרי אפילו בלא בדיקה, דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו.

בריכה של ביצים שהיו במעי נקבת העוף בשעה שנטרפה כלן אסורות וכן התבאר בעדויות והם הנקראים ביצת טרפה ומה שאמרו בה מפני שגדלה באיסור פירושו מפני שנגמרת באיסור ומתוך כך כלן אסורות בין אותן שנגמרו לגמרי בין אותן שלא נגמרו שאף אותן שנגמרו מ"מ כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא ואפי' נולדה ביום שנטרפה מ"מ גוזרין בה אבל ביצת נבלה והוא שנתנבלה בשחיטה אותן שלא נגמרו בקליפתן אסורות ואותן שנגמרו בקליפתן החיצונה והוא שנאמר עליה במסכת עדויות כיוצא בה בשוק נמכרת גדולי המחברים כתבו שמותרת שהרי לא גדלה ולא גמרה באיסור ואינו נראה שהרי בית שמאי ובית הלל נחלקו בה במסכת עדויות ובית הלל אוסרין וודאי הלכה כדבריהם ואע"פ שיש נסעדים בה במה שאמרו השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב אלמא ביצה לאו כגופה היא פירשו בהלכות גדולות שבשר עוף בחלב הואיל ומדברי סופרים הוא הקלו בה וקצת רבנים הוסיפו שאף לדעת הסובר דאוריתא הואיל ואין איסורו מגופו אלא מצד תערובתו הקלו בו ובתוספות תירצו שלענין איסור עצמה כשם שגזרנו בביצת טרפה שנגמרה כגון שנולדה ביום הטרפות אטו אותה שנגמרה באיסור כך ראוי לגזור בשם נבלה משום של טרפה וחדא גזרה היא ויש מפרשים טעם ההיתר משום דכפירשא בעלמא היא ואף בתלמוד המערב שבמסכת יום טוב פרק ראשון אמרו בית הלל כמשנה ראשונה בית שמאי כמשנה אחרונה דאמר ר' יוחנן בראשונה לא היו מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר אין מעמידין בקיבת הגוי אבל מעמידין בקיבת נבלה משום דכפירשא בעלמא היא ונמצא בית שמאי כמשנה אחרונה ונראה שעל זו סמכו להתיר אלא שאין ראוי לדחות תלמוד שלנו:

ביצים של ספק טרפה כל שהם של בריכה ראשונה שהיתה שם בשעת הטרפות מצניעין אותם עד שתכלה הבריכה אם חוזרת וטוענת כשרים שהרי יצאה מספק טרפה וכן אם שהתה שנים עשר חדש אע"פ שלא חזרה וטענה (ו)לא שהתה שנים עשר חדש אסורים:

עגל שנולד מן הטרפה הודאית מותר אע"פ שבכמה מקומות אמרו עובר ירך אמו הוא הואיל ובכאן אין איסור האם אלא מחמת שאינה חיה וולד זה חי הוא אין חיותו נגרר אחר האם כלל ואפי' לגבוה מותר ליקרב ולמדת ממה שכתבנו שהביצה נחשבת כגוף התרנגולת ובולד בהמה למדת שאינו ירך אמו ומה שיש לפקפק בה ממה שמצינו בהפך במה שאמרו פרה שהזיקה גובה מוולדה תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה כבר תירצנוה בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה:

ואפרוח שנולד מביצת הטרפה אין זה מקום ביאורו ובמסכת תמורה התבאר שהוא מותר שבשעה שנוצר כבר נרקבה הביצה ונסרחה ואין לה איסור ואפי' לגבוה מותר כמו שהתבאר שם:

כשם שביצת טרפה אסורה כך חלבה אסור ומ"מ כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת שאין חלב הכנוס בתוכה אלא פרש בעלמא אבל חלב הטרפה בעצמו ודאי אסור ודבר זה מתבאר במסכתא זו בפרק כל הבשר:

יש אומרים שכל ספק טרפה שעמדה כ"א יום שלא הטילה ביצים ולסוף כ"א יום הטילה שכשרה היא וביצתה אלו היו שם אלו בשעת הטרפות כבר יצאו כבר נאמר במסכת בכורות תרנגולת לאחד ועשרים יום:

תולעים שנתהוו בפירות בעוד שהן מחוברים באילן או באביהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ אע"פ שלא שרצו ממש על הארץ הואיל ושרצו במחובר לארץ הרי הוא כמי ששרצו בארץ וזו היא שאמרו אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה ומ"מ בתוספות דחאוה ממה שאמרו עליה למטה לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושים שבכליסין ותולעים שבתמרים וגרוגרות ותניא אידך על הארץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא אלא דהא באיביה הא שלא באיביה ותרץ לא אידי ואידי באיביה הא בפירא הא באילנא אלמא כל דבפירא שרי אף כשהתליע במחובר ומתוך כך הקלו באכילת פולים והדומים להם בלא שום בדיקה שאף אם היו שם בודאי מותרות וכן הסכימו בתוספות עם אחרוני הרבנים ומ"מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כשמואל וממה שנשאו ונתנו כאן לדעתו והוא שאמרו אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש ואמרו עליה שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי דכדא לאחר שנים עשר חדש שריין שאם התליעו במחובר הרי מתו ואם הם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש נבראו והרי לא פירשו שהרי בתוך הכלי עמדו אלמא הלכתא היא וזו שלמטה דרך התלמוד הוא לדחות ולומר לא תסייעיה מהכא ומ"מ קושיא נמי ליכא אלא שלבי חוכך להקל ממה שאמרו בה למטה דיקא נמי דקתני שבעקרי זיתים ועקרי גפנים הא כל שבפרי מותר שמע מינה וכל שמעלין כן בסוגיא ברוב פעמים הלכה היא אלא שראוי לחוש ואף בקדושין בענין קדושין המסורין לביאה מצינו שאמר דיקא נמי אע"פ שאינה הלכה ומ"מ אם התליעו לאחר שנתלשו מותרין אא"כ פירשו מן הפרי אבל אם פרשו כלל אסורין משום שרץ הארץ כמו שיתבאר:

אף לדעת האוסרין במחובר פירשו בתוספות שלא נאסר אלא כשהחור גדול כל כך שהראש יכול להתהלך בתוכה הא אותן השרצים הנמצאים בפולים הואיל ואין חורו מחזיק יותר אין כאן שירוץ ואף גדולי הרבנים מסכימים לכך שפירשו שכיון שהתולע מהלך לתוך הקישות במחובר הרי הוא כמהלך על הארץ והדברים נראין אלא שגדולי האחרונים חולקים לומר שכל שהתליע באביה אסור וכן נראה לי שהרי רוב המתליעים כך הם והיאך החליטם באיסור:

קולא אחרת יצאה מחכמי הצרפתים בענין זה שאין חוששין לפירות מן הסתם אפי' באותם שהשירוץ מצוי בהם ואין מצריכין בדיקה מן הסתם ואף גדולי הרבנים מסכימים בה שפירשו הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש ויש מקשים שאם כן היה לו לומר הני פירי דאיתליעו ולא לומר סתם תמרי דכדא אלא הואיל ודרכם בכך חוששין להם מן הסתם וצריכים בדיקה שכל שהדבר מצוי חוששין אף למיעוט וכענין סירכות שבריאה שאף אלו עלולים הם בהתלעה וכן אמרו למטה לא לישפי איניש שכרא באורתא בציבתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר פריש למנא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ אלמא שחששו להם מן הספק הואיל והיבחושים מצויים שם וזהו דעת גדולי המחברים וגדולי המפרשים ומכאן נוהגים שלא לאכול פולים ועדשים בלא בדיקה אפי' רכים שרחשים דקים מצויים בהם אף במחובר מלבד אותם הנעשים בהם אחר שנתלשו וכן לדעת זה בכל שדרכו להתליע אלא שבכלן אם עבר ובשל מותר שמא לא התליעו ואם התליעו שמא נמוחו ומ"מ בפולים מיהא יש אומרים שכשנתישנו הפולים כבר מתו אותם הרחשים הדקים ונעשים שם אותם הנקראים גורגולש ואינם גדלים במחובר כלל ומתוך כך יש אומרים שבפולים אין צריך שנים עשר חדש אלא תכף שנתישנו מותרות שהראש הדק כבר מת ואותו שנתהוה לא פירש שהרי הנקב סתום ואפי' נפתח אין חוששין שיצא וחזר שמשיצא אינו חוזר וכמו שהקשו בשמועה שהזכרנו אי הכי במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא ותירץ היינו רביתיה ואם איתא ניחוש דילמא פריש לדפנא דמנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא משפירש אינו חוזר לתוכו אלא שיש חוששים שמא יפרוש מצד המים ואחר שפרשו מחיים אסורה ונוהגים להרתיח המים יפה קודם שיתנו שם הפולים כדי שימות הרחש מיד בתוך חורו אלא שיש אוסרין אף בפירשה מתה כמו שיתבאר ונוהגין לתתם תחלה במים צוננין כדי שיפרוש כל העתיד לפרוש ואחר כך נותנן במים רותחין וכשמוצאן בחוץ משליכן ואוכל את השאר אלא שמ"מ יש לחוש בכלם שמא הרחשים הדקים שבמחובר איפשר להתקיים כל שנים עשר חדש ומי הודיענו שכבר מתו ולא עוד אלא שמא הם הם אותם השחורים שאנו מוצאים בהם אחר כך שהרי אף אנו מוצאים בהם לפעמים שנים ושלשה אלא ודאי כל הפירות שוים בדבר זה וכל אותם שדרכם להתליע צריכים בדיקה או שנים עשר חדש ומ"מ פירות שעמדו שנים עשר חדש בכלי אחר שנים עשר חדש מותרין בלא בדיקה שאם התליעו במחובר הרי מתו שכל בריה שאין לה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חדש והרי היא כעפר בעלמא ואם אנו רואים אותם חיים ודאי תוך שנים עשר חדש התליעו ובתלוש והרי לא שרצו על הארץ שהרי בתוך הכלי עמדו להם שמא תאמר אם חורם פתוח נחוש להם שמא פרשו כל שיצא מחורו אין חוששין שיחזור בו וגדולי המפרשים כתבו בפולין שהשלימות אין מחזיקין בהם ריעות אלא שמ"מ הנקובות צריך לבדקן ולהשליך השרץ שבתוכן ובעדשים שאין בדיקה ביד בודקין אותן במים שהנקיבות צפות על פני המים וכן כתבו שהחדשות אין מחזיקין בהן ריעות מפני שאינו מצוי ואחר שמצינו בענין זה כמה קולות ושאין האסור ברור בידינו כל כך אין מחליטין את המקילין בעוברי עבירה אלא שמ"מ מורים להם כן והמחמירים מחזיקין אותה להם במדה נכבדת ומשנת חסידים ובעל נפש יחוש לעצמו ושיעור זה של שנים עשר חדש יש פוסקים בו ששה חדשים וכן היא בתלמוד המערב במסכת שבת אלא ששם אמרו אינה חיה וכאן אמרו אינה מתקיימת ומתוך כך יש מחלקין ביניהם לומר חי הוא דלא הוי מששה חדשים ואילך אבל מתקיים הוא עד שנים עשר חדש ולמדים ממנה שכל שמוצאין אותו חי אחר ששה חדשים בידוע שלא התליע במחובר אלא בתלוש וכל שלא פירש מותר וכשנמצא מת אפשר שהתליע במחובר ואף בלא פרש אסור עד שנים עשר חדש ומשנים עשר חדש ואילך מותרין בין חי בין מת כמו שכתבנו ומ"מ גדולי הרבנים מחמירים דדוקא חי אבל מת שמא במחובר התליעו ומתו וקיימי באיסור וכן כתבוה גדולי פורווינצאה ואין הדברים נראין שכל שעברו עליו י"ב חדש עפרא בעלמא הוא ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה יותר:

גמ' איתיביה רב אשי לאמימר. ושוין בביצת כו' לדברי התוס' דקאי ושוין אפלוגתא דב"ש וב"ה בלאו אמימר הוה ניחא ליה דפלוגתייהו דר"א ור"י בעובר ירך אמו בעיברה ולבסוף נטרפה והאי ושוין בביצת כו' דקאי אב"ש וב"ה מיירי בנטרפה ולבסוף עיברה דאסור לכ"ע דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור אבל לפרש"י ליכא למימר הכי דכיון דקאי אפלוגתא דר"א ור"י אמאי קאמר ושוין בביצה כו' דהא בולד נמי בכה"ג בנטרפה ולבסוף עיברה דאסור דזה וזה גורם אסור אלא דצ"ל לפרש"י דבלאו אמימר הוי מוקי פלוגתייהו בעובר ירך אמו בעיברה ולבסוף נטרפה ודומיא דהכי ושוין בביצת כו' נמי בעיברה ולבסוף נטרפה דהיינו שיחלא קמא ואסור טפי מבולד משום דכגופה כדמסיק ללישנא בתרא אבל מדמתיר אמימר מכאן ואילך ע"כ דלא ס"ל דכגופה היא דמה"ט דכגופה היא יש לאסור אפי' מכאן ואילך אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר ונראה שזה הכריחו לפרש אלא הא דתנן כיון דאמרת כו' בדספנא מארעא דחד גורם הוא מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם כו' ועיקר קושייתם הוא קושיית אי הכי כו' דמהא דאסר אמימר דשיחלא קמא אין להוכיח דלא מתוקם פלוגתייהו בעובר ירך אמו דא"כ קם ליה אמימר כר"א כמ"ש התוס' דהא רב אשי גופיה נמי הוה אוסר שיחלא קמא לכ"ע משום דכגופה היא מיהו פרש"י דחוק ולא ידענא להולמו וכי משום דמוקמינן ושוין בביצת כו' בדספנא מארעא דחד גורם הוא לא מתוקם פלוגתייהו אלא בזוז"ג ה"נ איכא למימר כיון דמוקמינן ושוין בביצת כו' בדספנא מארעא בנטרפה ולבסוף עיברה מתוקם פלוגתייהו בעיברה ולבסוף נטרפה בעובר ירך אמו ועוד קשה לפירושו דקאי ושוין בביצת וכו' אפלוגתא דר"א ור"י מאי פריך ולישני ליה בשיחלא קמא דהא ע"כ כיון דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם אית לן למימר דושוין בביצת כו' מיירי בחד גורם דהיינו ספנא מארעא ולא שיחלא קמא דהוה זה וזה גורם ודו"ק:

תוס' בד"ה ושוין כו' ואפי' רבי יעקב לא פליג כו' ובפ"ק דביצה נמי פשיטא ליה לתלמודא דשרי כו' דלא הוי פליג רב כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ראיה לפי' ה"ג דאדרבה מדפריך הכא בפשיטות כרב ולא קאמר דרב ס"ל כמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא הוא ליתא לפי' ה"ג אלא כפי' ר"ת אלא דשיעור דבריהם כך הוא דהא דפריך התם בפשיטות לרב לפי' ה"ג ע"כ אית לן למימר נמי כדלעיל ומשום דהמנהג כך הוא שהיו נוהגין היתר ודו"ק:

תוס' בד"ה במאי קמפלגי כו' משום דאסר אמימר דשיחלא קמא לא מיתוקם כו' עכ"ל ורב אשי גופיה דהוה אוסר לכ"ע מכאן ואילך וכ"ש דספנא מארעא לאו משום ירך אמו אלא משום דגדלה באיסור וזה וזה גורם אסור אבל שיחלא קמא אין לאסור אי לאו משום ירך אמו וק"ל:

בא"ד ואם תאמר ואמאי לא ניחא ליה לרב אשי כו' הא שמעי' ליה לר"א כו' עכ"ל פירוש דהא לאמימר ע"כ רבי יהושע מתיר בזה וזה גורם ור"א בהדיא אוסר שם זה וזה גורם ומאי דוחקיה דרב אשי דלא מתוקם פלוגתייהו בהכי ויש מקשים דמאי קושיא דאימא דדוחקיה דרב אשי משום קושיית אי הכי אדמפלגי כו' דאי הוה פלוגתייהו בעובר ירך אמו הוה מתיישב לו הא דמפלגי לגבוה כמ"ש התוספות לקמן וי"ל דמשמע להו דעיקר קושייתו במאי קמפלגי כו' לאו משום קושיית אי הכי כו' הוא דאם כן לא הוה אצטריך ליה למידק דלא מתוקם פלוגתייהו בעובר ירך אמו מדאסר אמימר שיחלא קמא כמ"ש התוס' דא"נ דפליגי בעובר ירך אמו תקשי ליה לאמימר דמתיר לר"י זה וזה גורם ור"א אוסר בהדיא שם ואם כן אדמפלגי בעובר ירך אמו ולגבוה להודיעך כחו דר"י ליפלגי נמי בזה וזה גורם ולהדיוט להודיע כחו דר"א אלא ע"כ דקושיית במאי קמיפלגי לא קסמיך כלל אקושיית אי הכי אלא דלא ידע כלל במאי קמיפלגי לאמימר ואהא קשיא להו שפיר ואמאי לא ניחא ליה לרב אשי דפלוגתייהו בזה וזה גורם ודו"ק:

תוס' ד"ה מכאן ואילך וכו' היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם וכו'. פירוש דהואיל וכל חד וחד שרי באפי נפשיה וכי מצטרפי אסורים התם לא שייך לומר זה וזה גורם דהיינו שאיסור והיתר גורמים שנולד שהרי שניהם היתר באפי נפשיה וכד מצטרפי שניהם אסורים והוו נולד כולו מאיסור וק"ל אכל הכא חד אסור וחד שרי א"כ נולד מאיסור והיתר דהיינו זה וזה גורם:

גמ' לאמימר ומודין בביצת טריפה כו' כצ"ל:

גמ' איתיבי' רב אשי כו' . ס"ד דפליגי בעובר ירך אמו ומודים בשיחלא בתרא דהכי משמע ליה גדלה באיסור ואף למאן דלית ליה עובר ירך אמו לומר הוא ואמו נטרפה מ"מ שיחלא בתרא שנתהוה מן האיסור וגדלה כל גידולה מאיסור [אסור לכ"ע] משא"כ שיחלא קמא דנגמרה רק באיסור ואפשר כיון דעובר לאו ירך אמו אפילו גמרה באיסור לא הוי [ופליג רב אשי אאמימר בתרוייהו אשיחלא בתרא ואשיחלא קמא דהא ר"י סבר עובר לאו ירך אמו] והומ"ל ומודים בולדות בכה"ג דא"ל לס"ד ומודים בשיחלא קמא [ולא דחיק ליה לישנא דגדלה] מ"ט גופיה הוא טפי מולד וכמסקנא דלישנא בתרא דא"כ מאי מותיב לאמימר דא"ל דמשמע ליה ומודים מעין הפלוגתא דלס"ד דפליגי בעובר ירך אמו הוי שפיר ומודים בביצה בשיחלא קמא מעין הפלוגתא אבל לאמימר דפליגי בזוז"ג (*ה) [א"כ] קאי ומודים בביצה בזוז"ג [דהוא מעין הפלוגתא] (*ו) ותיובתא לאמימר דא"כ כדפריך ולישני ליה בשיחלא קמא הול"ל דמשמע ליה ומודים מעין הפלוגתא ולמה מניח מלתרץ ליה בשיחלא קמא משום ל' גדלה לס"ד נמי תקשי ל' גדלה אלא צ"ל [כמש"ל] דס"ד ומודים בשיחלא ב' דלכ"ע זוז"ג אסור משום דגדלה באיסור משא"כ בשיחלא קמא פליגי ולר"י שריא אף דגמרה לא גדלה או אפילו גמרה לא הוי כיון דעובר לאו ירך אמו משא"כ בשיחלא ב' דהוייתו מאיסור ולא משני לאמימר נמי פליגי בעי"א ומודים בשיחלא ב' מפני שגדלה כו' [וכמו לס"ד] ובדספנא ושיחלא ב' דאמימר בזוז"ג והוי מרויחין נמי (*ז) דהוצרך לעשות ומודים בביצה דוקא לא בולד דהוי זוז"ג ופלוגתא בולד רבותא דאסור דאילו בביצה ה"א ולד לכ"ע שרי דדוקא ביצה דהוי טפי גופיה דא"כ קם ליה אמימר כר"א וכמ"ש התוס' בד"ה במאי קמיפלגי דא"ל ביצה שאני דגופיה היא (*ח) אין זה סברא ללישנא קמא כמ"ש לעיל מדנקיט ומודים כו' שגדלה כו' דמשמע ליה כל גידולה והול"ל ומודים בביצה מפני שגמרה מעין הפלוגתא ודו"ק. ויש לראות מ"ש התוס' דא"כ קם ליה כר"א דשמותי הוא כו' דלמא ס"ל לאמימר כב"ה דאסרו אפילו ביצת נבילה אף שלא גדלה או גמרה באיסור וכ"ש בביצת טריפה דחמירא טפי הא ודאי א"ל דלמא ס"ל כומודים כו' דאיירי בשיחלא בתרא עכ"פ מדנקיט גדלה לס"ד בזוז"ג ולאמימר בחד גורם אבל דלמא כב"ה דא"ל אמימר ע"כ לא ס"ל כב"ה מדנקיט שיחלא קמא ולא ביצים גמורות דמשום מכאן ואילך דהיינו לאחר כלות שיחלא קמא נקיט כן ושמא דא"כ יסבור ר"י כב"ש (*ט) ור"א שמותי כב"ה ולכן מוקי פלוגתייהו בזוז"ג וכ"ת לס"ד דמקשה נמי י"ל לס"ד טעמא דב"ה משום גזירה כועוד י"ל בד"ה ושוין ואה"נ דאמימר ליתא ואסור אפילו בשיחלא בתרא (*י) כדמותיב איתיביה כו' ואסור בשיחלא בתרא אבל לאמימר א"ל טעמא דב"ה משום גזירה דא"כ שיחלא ב' אטו שיחלא קמא ואטו דספנא נגזור (*כ) אלא אסור מצד עצמו כשאר תירוצים. וכ"ת לס"ד בולד אמאי יקרב לר"י נגזור נמי אולי אין לגזור בולד כ"כ כבביצה ודוחק וצ"ע:
ואולם מפרש"י נראה בע"א דמפרש אלא הא דתנן כיון דאמרת דהאי ומודים כו' מקשרו בשינויא ולא מדאמימר גופיה דע"כ בזוז"ג פליגי דאי בעי"א קם ליה כר"א ואי רש"י לא מחשיב האי סברא דתוספות א"כ השתא נמי מנ"ל מכלל כו' דלמא אכתי פליגי בעי"א ומ"מ בדספנא מארעא אסור מפני שגדלה באיסור וכס"ד המקשה [דפליגי בשיחלא קמא ובעי"א ומודים בשיחלא בתרא] ואין לדחוק דהשתא ע"כ פליגי בזוז"ג דאי לכ"ע אסור תקשי לאמימר דמתיר ועוד שהרי אמר ומודים בחד גורם א"כ לימא ומודים אפילו בזוז"ג ואי כ"ע ס"ל מותר בזוז"ג לימא ג"כ ושוין להיתירא [בדלא ספנא מארעא] אע"כ פליגי בה דזה דוחק רק משמעותו כיון דאמר ומודה בחד גורם משמע דפליגי בתרי גורם ולא בעי"א דעלה אין נופל שפיר ומודים בחד גורם ודו"ק:

מרש"י משמע דהכל נמשך לקושית א"ה דוק בלישני' ולכך מפרש נמי להודיעך כו'. תירוצא הוא [כוונתו] ועד כאן נמשך הקושיא:
לקשר א"ה הראשון אפשר לומר דאין עיקר קושיתו כפשוטו דדלמא אה"נ בהדיוט כ"ע שרי אלא ודאי דלא מסתבר לפלוגי לענין זה וזה גורם בין הדיוט לגבוה [א"כ ממילא אינו קושיא לפלוגי בהדיוט דמ"ש] רק [ה"פ] לפלוגי בביצה מעין ומודים וכ"ת משום יקרב לא שייך בביצה היא גופיה קשה למה נקטו לענין הקרבה ונקיט ולד יפלגו בהדיוט ובביצה בשלמא לס"ד דפליגי בעי"א י"ל דבביצה אה"נ לכ"ע אסור [דכגופיה] (*ל) או אי הוי פליגי בביצה ה"א בולד לכ"ע שרי. מיהו הומ"ל ומודים בולד כעין הפלוגתא [וכמש"ל והומ"ל כו']:

בתוס' בד"ה ושוין כו' וא"ת דהשתא כו'. מדאמימר לא קשה דלא הוזכר בדבריו שכמוה נמכרת בשוק [ואח"כ נטרפה] ולכאורה מאי קשה חלב נבילה ודאי אסור וחלב שחוטה מותרת כשאר חלב ונאכלת בחלב ואוסרת בבשר דאין דינה כבשר וה"נ ביצה כחלב ועיין (*מ):

בתוס' בד"ה אלא הא דתניא כו' והו"מ לאתויי כו'. אפ"ל דסמיך אקושית א"ה לפלגו בהדיוט דבברייתא לא הוזכר רק ולד טריפה משא"כ במתני' כל האסורין לגבי מזבח יוצא דופן אתנן ומחיר לא שייכי גבי הדיוט דפשיטא דאפי' הן עצמן מותרין להדיוט וק"ל:

בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי כו' וא"ת כו' והא שמעינן ליה לר"א כו'. ושוין בשיחלא ב' נמי אית ליה לר"א אסור לס"ד [ולמה הוצרכו לראיה דר"א אוסר זוז"ג הא לדידיה לכ"ע אסור] אבל לאמימר איירי בחד גורם. ונראה עיקר קושיתם אמאי לא ניחא ליה לרב אשי לאוקמא פלוגתייהו בזוז"ג אי משום דמשמע ליה לכ"ע אסורה הא אמימר אמר זוז"ג שריא אלא משמע ליה דלאמימר לכ"ע שרי הא ר"א ס"ל בהדיא אסור א"כ ע"כ אמימר דלא כר"א דר"א אסר בהדיא ולר"י ע"כ שרי לאמימר דאל"כ אמימר דלא כמאן וק"ל:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' ומשמע דאפילו ליתא לפרה כו'. כדי להקשות אף מגובה מולדה דלא תימא אף דעובר לאו ירך אמו מ"מ שניהם נגחו לא יהא אלא שני שוורים שהזיקו ולזה כתבו ומשמע כו' ואילו בב' שוורים לא גובה מאחד הכל בדליתא השני דשור תם משתלם מגופיה ולזה הוצרכו לסברא לענין טריפות שאני דתלוי בחיות כו':

בא"ד אייתי ראיה כו' . דהממע"ה וגבי טריפה אסור מספק ובודאי לא אגידא פשיטא דאינו גובה. ולענין טריפה ב"ה אוסרין שכמוה נמכרת בשוק בנבילה אע"ג דודאי לא אגידה וה"נ בטריפה ואפ"ל קצת דללישנא ב' דאמימר דקי"ל כוותיה מפרש טעמא דב"ה משום גזירה כועוד י"ל בד"ה ושוין וק"ל:

גמרא ושוין בביצת טרפה שאסורה כו'. רש"י פי' דקאי על פלוגתת ר"א ור"י (ומש"כ ר"א ורבנן הוא משום דבמשנה דתמורה סתם רבי דעת ר"י בדברי ת"ק וכמו שהביאו התוס'. ובפרט לגי' המשניות שם וחכ"א יקרב). והתוס' הביאו משנה דעדיות דקאי על פלוגתת ב"ש וב"ה. ונ"ל להכריע כפרש"י. דלפי' התוס' קשה דלמאי מסיים הש"ס בתר דאוקים פלוגתייהו בזו"ז גורם ומודים בביצת טרפה כו'. דבשלמא בלישנא דרבינא שפיר מסיים בומודים כו'. כי היכא דתיתוקם מילתא דאמימר אף אליבא דר"י. אבל לל"ק דלא איירי אמימר בהכי לחנם הוא. וממשנה דעדיות אין הכרע דא"ל דהא ברייתא היא דאיתני על פלוגתת ר"א ור"י. ותדע דהתם תני ומודים והכא קתני ושוין. ונלע"ד דשוין פי' דמעולם לא נחלקו בזה. ומודים פי' דבתחלה נחלקו גם בזה אלא דלבסוף חזרו והודו. וראיה לזה בשלהי ר"ה (ס"ד לד) מודים חכמים לר"ג ע"ש פרש"י:

שם ולישני ליה בשיחלא קמא כו' גמרה מבע"ל. (ולרבינא משני לקמן באמת תני גמרה). ולכאורה תמוה דתיפוק ליה דנטרפו עמה דכגופה דמיא כפרש"י. וכמו דמסיים בלישנא דרבינא מ"ט גופא היא ועוד דלטעם זה דאף שנוצרו בהיתר גמור קודם שנטרפה אסורות מפני שנגמרו באיסור. כש"כ כשנוצרו ע"י איסור והיתר אינו דין שיאסרו מפני שנגמרו באיסור. ונ"ל דלפי' התוס' דקאי על ב"ש וב"ה א"ש. דקאמר דמודה ב"ש דמתירין בביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק. דבטרפה אפי' נגמרה כולה קודם שנטרפה דלאו כגופא דמיא ולא נטרפו עמה (וכמו דשרו בביצת נבלה). אפ"ה אסורה. וטעמא הוא דבנבלה אינה יכולה להגמר אחר שנתנבלה דשוב אין לה חיות. אבל בטרפה דיכולה להגמר אחר טריפותה לכן גזרינן אטו אותה שתגמר אחר טריפותה ובשעת טריפתה עדיין היתה מעורה ונטרפה עמה דכגופה דמיא וזהו שאמר מפני שגמרה באיסור ר"ל שתוכל להגמר באיסור עי' בב"י סי' פ"ו ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה והלכתא בזכר. כגון אם ספק דרוסה. משמע מזה דס"ל ז"ל דודאי דרוסה לא מהני בדיקה. דאי הוה מהני. ה"ל ג"כ תקנה בי"ב חדש כמש"כ הש"ך בסי' נז סקמ"ב. ודלא כדמסקי התוס' לעיל (נג ב) בדעתי ז"ל:

תד"ה מכאן. היינו במילתא דשרי כו' אבל הכא דחד אסור כו'. נ"ל פי' דבריהם עפ"י דאמרינן בעלמא מב"מ אינו חוצץ. והיינו כיון דחד מינא נינהו בטל הטפל לגבי עיקר אבל מין בשא"מ חשיב הוא לחצוץ ואינו בטל אף אם הוא טפל. ואיסור והיתר נקראים מין בשא"מ כמש"כ הר"ן בנדרים (נב):

תד"ה ושוין. דהא דאמר בריש הדר כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. ר' אליעזר אומר כו'. כצ"ל ביו"ד:

גמ' רבי אליעזר סבר עובר ירך אמו. עיין רפ"ב דפרה:

בעזה"י מה שחנני הי"ת בחולין נ"ח סוגיא שיחלא קמא עם כל המסתעף בפסק עובר ירך אמו פק"ק פ"ב מש"ק ח' כסליו תקב"ץ לפ"ק:

ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור כ' תוס' דאפלוגתת ב"ש וב"ה דמס' עדיות קאי ובעי ש"ס להוכיח דזה וזה גורם אסור ולא תיקשי הא פלוגתא דתנאי היא בדוכתי טובי ואמאי לא מקשי מב"ש וב"ה אמאן דמתיר י"ל כמ"ש חי' ר"ן ומהרש"א דשאני ביצה דמגופי' דאמה קרבי ואין כאן זוז"ג אבל לאמימר תיקשי. והסברא בזה ע"ד משל העושה עיסה כלו של חולין ומחמצו במיעוט שאור של תרומה מ"מ נאסר משום דמעט שאור של תרומה מעמיד כל העיסה ודבר המעמיד אינו בטל ברוב ולזה קאמר אם מעמידו בשאור של חולין ג"כ ה"ל ב' מעמידין איסור והיתר ה"ל זוז"ג ומותר העיסה כיון שהוא רוב אבל העושה עיסה שכולו תרומה ומעמידו במיעוט שאור של חולין אינו עולה על הדעת להתיר העיסה המרובה ע"י העמדת שאור של חולין זה לא אסיק אדעתי'. וה"נ בולד בהמה טרפה שגוף הולד מאוירא רבו והיתר היא רק שהתחלתו מחלק אמו והיא כעין מעמיד לכל יצירת הולד אע"ג שהולד רבי' מאוירא הרבה יותר ממה שיש בו מחלק אמו מ"מ הי' ראוי להיות אסור משום מעמיד לזה מהני מה שהזכר ג"כ גורם וזוז"ג מותר משא"כ ביצה דכולי מגופי' דאם טרפה קא גדל מה יועיל לו מעט גורמת האב להתירו וזה ברור אי ביצה מגופי' רבו לא שייך זוז"ג. ואמימר דאמר מכאן ואילך הו"ל זוז"ג לא ס"ל מגופי' קרבי' כן פריך עליו מושוין בביצת טרפה שהיא אסורא. אבל בעלמא לא הו"מ להקשות מושוין אמ"ד זוז"ג מותר:

והנה לכאורה ק' לפמ"ש הפוסקים להמרש"ל ביש"ש דאע"ג דטרפה אינו מוליד מ"מ טוענת ביצים אלא שאינה יכולה להולידם א"כ לל"ב נימא ושוין מיירי בנמצא במעי אם דומיא דביצת נבלה דפליגי בי' ואסור בין שיחלא קמא ובין שיחלא בתרא ושייך שפיר גדלה כיון דאיירי נמי במכאן ואילך ומאי צריך לדחוקי תני גמרה בשלמא לרבינא לא תיקשי דלמא מיירי אמימר מכאן ואילך בנמצא במעי אמן ז"א א"כ אמאי שרי וכי עדיף מביצת נבלה לב"ה אבל אמאי דמקשה מושוין קשי' דלמא מיירי במעי אמן בשלמא לרש"י דקאי ומודים אפלוגתת ר"א ור' יהושע לק"מ דע"כ פלוגתתם בולד בהמה להקרבה מיירי בנולד דאי במעי אמן בלא"ה פסול להקרבה משום יוצא דופן וע"כ ביצא לאויר העולם ודומי' דהכי ומודים בביצת טרפה ביצא לאויר העולם ושפיר פריך אבל להתוס' דקאי אפלוגתת ב"ש וב"ה והם פליגו במעי אמם בנבלה א"כ נימא ומודים נמי מיירי בהכי. וי"ל דמאיזה טעם מודו כ"ע לאסור אי משום דגזר שיחלא בתרא אטו שיחלא קמא נהי דביצת נבלה אטו ביצת טרפה לא גזר ב"ש אבל טרפה אטו טרפה גזר. ז"א דלא שייך מפני שגדלה באיסור דהא אדרבא שיחלא קמא שגמרה באיסור אסור מדינא ובתרא דגדלה אינה אלא משום גזירה דהך ואכתי גמרה מבעי' לי' ואי נימא דטעמא דב"ש דמודה דמדינא אסור אפי' מכאן ואילך משום דזוז"ג אסור וכבר כתבתי לעיל דלא ניחא זה להש"ס כיון דבעלמא פליגי תנאי בהכי. ועוד אנן קיי"ל זוז"ג מותר איך יחלקו על ב"ש וב"ה. אלא ע"כ דלא כלישנא דרבינא אלא כל"ק דטרפה יולדת ומיירי בדספנא מארעא. אבל למ"ד טריפה אינה יולדת פשיטא דלא שכיחא כלל שיהי' לה חמימות דספנא מארעא ודי דנימא אם בא עלי' זכר על כרחה תטעון ולא תלד אבל ספנא מעצמה מארעא בודאי א"א ולכה"פ לא שכיחא כלל. ולכמה פוסקים אפי' טרפה יולדת מ"מ אינה מתאוה להזדקק לזכר מכ"ש למ"ד אינה יולדת. מאי תאמר דלמא שאני ביעא דכגופי' דמי'. אה"נ דלמסקנא דמסקינן שאני ביעא דכגופי' היא אה"נ דלא צריכין תו לדחוקי דתני גמרה אלא גדלה וכנ"ל דמיירי בין שיחלא קמא ובין מכאן ואילך והא דנדחק תני גמרה היינו לס"ד דלא אסיק הך דכגופי' דמי' והוה קשי' לי' וארווח לן בזה דלמאי דק"ל כלישנא בתרא אין צריך להגיה במתניתין תני גמרה שהוא דוחק אלא י"ל גדלה וכנ"ל:

והנה תוס' סיימו דא"א דגזרי ביצת נבלה אטו ביצת טרפה דהא לא גזרינן שיחלא בתרא אטו קמא ואטו ספנא מארעא פי' אע"כ ביצה אטו ביצה לא גזרינן אלא ביצה אטו בשר העוף עצמו אמנם במס' ביצה וי"ו ע"ב ד"ה ביצים וכו' מסקו כ"ע דהגזירה הי' ביצה אטו ביצה ולא חשו וק' דא"כ לגזור מכאן ואילך אטו שיחלא קמא ואטו ספנא מארעא, וי"ל דס"ל לל"ק דאמימר דטרפה יולדת ורוב ביצים נולדים דבמעי אמו לא שכיחא כדאמרינן בפ"ק דביצה. וליכא למיגזר ביצת נבלה אי שרית להני אתי למישרי גם ביצת טרפה הנולדים דזה לא גזרינן וממילא כיון שינהגו איסור בביצת טרפה הנולדים תו לא יטעו להתיר אותן שנמצא במעי טרפה כיון שידעו ביצת טרפה אסורה ולא יתחלף להם ביצת נבלה בביצת טרפה, וא"כ ע"כ מה שאסרו ב"ה ביצת נבלה הוא משום בשרה ולא ביצה אטו ביצה. וא"כ אנן נמי לא נגזר גזירה ביצת טרפה אטו ביצת טרפה וע"כ מכאן ואילך שריין ולא נוכל להקשות להאי לישנא מ"ש ביצת נבלה דגזרינן אטו בשר ולא גזרינן בב"ח, י"ל כה"ג משום בשר עוף בחלב דרבנן ולהאי לישנא באמת אין רבותא דביעא בכותחא לא לישרי במקום רבי' אך מאי דאמרינן רבותא אפי' ביעא בכותחא היינו לל"ב דאמימר דליכא שיחלא הנולדים אלא הנמצאים במעי אמם ולהאי לישנא י"ל שפיר דלמסקנא דביעא דכגופי' דמיא והנמצאים במעי אמם מדאורייתא אסורא י"ל גזרו ביצת נבלה אטו הני ולעולם לא גזרי ביצה אטו בשר ולק"מ מבב"ח וביעא בכותחא פשיטות הוא להתיר ושפיר קאמר אפי' ביעא בכותחא וכו':

והנה צריך לבאר מ"ש תוס' אפי' בה"ג דמאי פשיטות דביעא בכותחא האיכא מ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ק' לכאורה הא כ' תוס' לקמן קי"ד ע"א דכותח אינו אלא דרבנן ודלא כהרא"ש דפליג ואוסר ע"ש וא"כ אדרבא מדשני ש"ס לשון ברייתא דמס' ביצה דתני' מותר לבשלן בחלב ודקדק ואמר אפי' ביעא בכותחא ולא אמר אפי' ביעא בחלבא ש"מ כפי' בה"ג וביעא בחלבא לא הו"מ למימר משום דאיכא למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ולא פשיט כולי האי אבל ביעא בכותחא פשיט להתיר ולא פליגי בש"ס בנסיובי דחלבא דשרי מן התורה וצ"ע לכאורה וי"ל דלקמן קי"ב ע"א גבי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא וכו' מבואר דאפי' למאי דקיי"ל בשר עוף בחלב דרבנן מ"מ החמירו בכותח אע"ג דה"ל תרי דרבנן א"כ י"ל ה"ה למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא ונהי דביצה מדרבנן מ"מ יש להחמיר ביצה בכותח ואפי' נימא דיש לחלק בין הנושאים דיותר יש לגזור עוף גופי' אטו בשר בהמה אמאי דנגזר ביצה לאוסרו בכותח מ"מ אין זה פשוט כ"כ לומר אפי' ביעא בכותחא ומאי רבותא דביעא בכותחא משארי הוראות:

ואמנם רש"י ס"ל דהאי ושוין ברייתא היא אפלוגתת ר"א ור' יהושע וקצת יש להביא ראי' דהא בל"ב שפיר השקלא וטרי' צ"ל בשלמא אי פליגי בזוז"ג א"ש דפליגי בלגבוה אבל השתא דפליגי בעובר ירך אמו אדמיפלגי לגבוה לפלגי להדיוט ונדחק בזה בש"ס. וק' לימא דכ"ע עובר ירך אמו ועיברה ולבסוף ניטרף אסור ומזה לא מיירי. אך הולד של זה הולד דהרי ולד טרפה אעפ"י שאסור משום עובר ירך אמו מ"מ כ' כל הפוסקים שיש לו חיות בפ"ע וחי ומוליד וא"כ ילדו של זה הו"ל זוז"ג ובהא פליגי לגבוה ולא להדיוט ואין זה דוחק דהא בלא"ה צריך להבין. למה שהעלו תוס' בתמורה דלרבא ולהלכתא איירי מתניתין התם בתרי גוני. ולד נרבע ונוגחת מיירי בנרבעה ולבסוף נתעברה, ולד טרפה מיירי נתעברה ולבסוף נטרפה. וצריך להסביר הענין כי לשון ולד נרבעת או נגחת מבואר שהולד לא נרבע ולא נגח אלא היא ולדה של ניגחת ונרבעת וא"כ מובן דמיירי שנתעברה אח"כ דאי קודם לכן הרי הולד עצמו נרבע ונגח וכן בנעבד ומוקצה הוא עצמו נעבד והוקצה לע"ז דניחא לי' בנפחי' ואינינו ולד אע"כ מיירי שנתעברה אח"כ אמנם ולד טרפה מבואר בהיפוך כיון דליכא ולד טרפה דהא טרפה אינינה יולדת ע"כ מיירי בנטרפה אח"כ כנ"ל ולפ"ז ק' כנ"ל דלמא עובר ירך אמו וליכא ולד טרפה כי הוא עצמו נטרף עם אמו וליכא ולד טרפה אלא ולדו של אותו טרפה ופליגי בזוז"ג ולגבוה ומאי פריך ש"ס אע"כ כפירש"י דקאי אפלוגתת ר"א ור"י וא"א לומר דמיירי בולד ולד דא"כ ומודים בביצה נמי קאי כעין פלוגתתם בולד ולד היינו אפרוח ביצת טרפה והרי אסקינן בתמורה דלכ"ע אפרוח שרי אימת קא גביל לכי מיסרח עפרא בעלמא הוא וא"ש לרש"י אך להתוס' דמודים לא קאי אר"א ור"י קשה:

ומיושב ק' תוס' דתמורה הנ"ל דרבא ס"ל עובר ירך אמו ולמאי דקיי"ל טרפה אינה יולדת ס"ל לר' יהושע עובר לאו ירך אמו ע"ש ולהנ"ל ניחא רבא לטעמי' דס"ל אפרוח ביצת טרפה דלא כמסקנת אביי שם. י"ל כ"ע עובר ירך אמו ופליגי בולד ולד טרפה בזוז"ג דומי' דפלוגתת בנרבע ונגח דפליגי בזוז"ג לרבא ה"נ בטרפה. ומיושב נמי מה שפרש"י בתמורה דולד טרפה לא נאסר להדיוט היינו לסוגיא דהתם לרבא פליגי בולד ולד וזוז"ג ואינו אסור אפי' לר"א אלא לגבוה ולא להדיוט. כמבואר בלישנא בתרא וכמ"ש בחי' ר"ן דשמעתין ויבואר עוד לפנינו אי"ה. ודוחק קצת בכוונת רש"י ויבואר לקמן אי"ה. וצע"ג לרש"י הא דאמר ר"ה התם בתמורה ומודים באפרוח ביצת טרפה וכו' וק' מאי חדית לן ר"ה הא בברייתא תני להדיא דמודים בביצה משום דגופי' הוא וה"ה אפרוח דהא ר"ה לא אתי לאשמעינן דאפרוח לאו עפרא הוא דלא ס"ד כלל עד דאתי אביי אבל ר"ה לא אמר אלא גופי' היא וזה דבר נישנית בברייתא בשלמא אי לא נישנית בברייתא אדר"א ור"י אתא ר"ה לאשמעינן אליבייהו הך דגופי' היא וה"ה דהו"מ לאשמעינן בביצה אלא נקט אפרוח משום דאינהו איירי לגבוה איירי הוא נמי באפרוח תורים ובני יונה לגבוה אבל אי ברייתא אדר"א ור"י קאי וקאמר אע"ג דפליגי בולד בהמה לגבוה מ"מ בביצה נאסר אפי' להדיוט משום דגופי' הוא א"כ מאי הוסיף ר"ה אפרוח טפי מביצה דברייתא וכן קשה מאי מייתי רבא ת"כ מברייתא דרימה דאמרינן כגופי' מאי אולמי' ברייתא דרימה מברייתא עצמה דתני בה מודה בביצת טרפה:

והנלע"ד דקמ"ל ר"ה סד"א דטעמא דברייתא דמודים בביצה משום דס"ל טרפה יולדת ובשיחלא בתרא ובדספנא מארעא דחד גורם אבל זוז"ג לכ"ע שרי' דלאו גופי' הוא ואפי' שיחלא קמא נמי שרי לחכמים דלאו גופי' הוא קמ"ל ר"ה דמודים נמי באפרוח ביצת טרפה דודאי לאו ספנא מארעא דאותו אינו מגדל אפרוחים אפ"ה מודים משום דכגופה הוא. והנה פירש"י פי' השני שם ההכרח דביצה מגופא גדל דהרי חזינן אחר שנולדה הרי הוא כדומים ואינו גדל עוד ש"מ במעי אמה מגופה גדל ולא מאוירא וע"ז מייתי רבא ת"כ דסברא מעליא הוא שהרי רימה הפורש מאדם חי ליכא למימר דר"א מטמא לי' משום עובר ירך אמו דודאי לא יעלה על הדעת דשייך בזה ירך אמו אך טעמי' דר"א משום גופי' והיינו כטעם הנ"ל דכיון שהרימה גדל בחיותו של אדם מכיון שפורש מאדם הוא מתה שפירשה ממקום חיותה ולא דמי לתולעה שגדל מבשר מת כי כך יצירתה אבל רימה שיצירתה מבשר חי מכיון שפירשה מתה כדקיי"ל לענין טרפות במורנא שבריאה ותולעים במוח וכדומה, נמצא הרימה היא כמו ביעא הנ"ל שאינה גדלה אלא מגופה ומשו"ה מטמא ר"א ולא משום עובר ירך אמו ורבנן דפליגי היינו משום דפירשא בעלמא הוא. אבל בגוף הסברא לא פליגי. א"כ ה"נ יש לומר בביעא דמודים לאו בדספנא מארעא דוקא ושיחלא בתרא אלא משום דגופי' היא ואין לומר א"כ ליפלגי נמי רבנן אביצה משום דפירשא בעלמא הוא כדאמר רבא בב"ק תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא, ז"א דאין פירשא דהכא דומה לדהתם הכא ר"ל פרש ומעמפש ממנו ואינו ראוי להחשב בשר אדם לענין טומאה. והתם הרי ביצה אינו פרש והוא מאכל חשוב אך סיוע נגיחה וחיות הו"ל מנפרש בפ"ע ואין בו כח לסייע בנגיחה ופשוט:

ואמנם לשיטת תוס' דלא תני ומודים בפלוגתא דר"א ור"י א"כ ר"ה דאמר ומודים באפרוח ה"ה דקמ"ל בביצה דעדיין לא שמעינן ונקט אפרוח משום דשייך בי' הקרבה וכנ"ל לזה י"ל דהך סברא דגופי' הוא פשוט מבחוץ ולא צריך ראי' מרימה אך הוה סד"א כיון שנשתנה צורתו ושמו מעיקרא תרנגולת והשתא ביעא מעיקרא ביעא והשתא אפרוח ונימא בהיפוך ע"כ ל"פ אלא בולד בהמה דמעיקרא בהמה והשתא בהמה אבל בביצה אפי' ר"א מודה להתיר משו"ה מייתי ת"כ מרימה דמעיקרא אדם והשתא רימה ואפ"ה מטמא ר"א וע"ז דחי אביי ב' דחיות א' התם אדם נמי מקרי רימה ולא אשתני שמו משא"כ ביצה וא"כ י"ל אפי' ביצה מותרת ואת"ל נמי אדם לא מקרי רימה ואפ"ה מטמא וה"ה ביצה מ"מ האפרוח מותר דאימת קא גביל וכו'. ולשיטה זו משמע קצת דלמסקנת אביי ביצה נמי מותרת דנשתנה צורתו ושמו ושאני אדם דאיקרי רימה, אך זהו י"ל לשיטת תוס' דס"ל דלא שייך אימת קא גביל אלא באפרוח ולא בשארי מילי דעלמא. אך בפ' אין מעמידין אמרינן דבש של גוים מותר דלמאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרח קא סריח דרש"י ותוס' מפרשי לי' לענין נטל"פ ע"ש. והר"ן בשם ר' יונה מפרש אי משום איערובי פי' שרגילים לערב בשר נבלה בדבש והטבע מהפך הבשר לדבש ונעשה מבשר דבש מ"מ ליכא למיחש דמסרי סרי פי' אימת קא גביל לכי מסרח ועפרא בעלמא הוא ע"ש ונעלם זה ממג"א סי' רי"ו סק"ג בסופו וכבר נתעורר בזה בס' שכה"ג ע"ש והנה ס"ל להר"ן וסייעתו דכל דבר שבעולם שפושט צורתו ומלבש צורה אחרת ההעדר קודם להוי' וביני לביני ה"ל עפרא בעלמא אעפ"י שידוע שבשר שנתהפך לדבש לא מוסרח ולא הוה עפרא מ"מ ההעדר מקרי עפרא וסרוח ופנים חדשות באו לכאן. והשתא איס"ד דסברו זו לחודא מועיל להתיר א"כ אין לך דבר שנשתנה שלא יהי' מותר אפי' ולד במעי אמו הזרע להדם מתהפכת לבשר ונשתנים מההעדר להוי' ומכ"ש רימה שבבשר אדם שנתעפש טרם נעשה ממנו רימה. אלא תרווייהו בעינן שיקבל צורה ושם חדשות אימת קא גביל ותרווייהו צריכים להדדי דרימה אע"ג דקא גביל לכי תסרח מ"מ שמו עליו משא"כ אפרוח תרווייהו אית בי' אבל ביצה נהי אין שם תרנגולת עליו אבל לא מסרח ולא הוה עפרא דגופי' ממש הוא במעי אמו וכך הוא צורתו בתחלת הוייתם ממש בשלל של ביצים וכ' חק יעקב סי' תר"ז דדם נעכר ונעשה חלב אע"ג דנשתנה למילתא אחריתי מ"מ לא נשתנה לדבר המותר בשלמא דבש בעלמא מותר והאי בשר נשתנה לדבר המותר וכן האי ביצה נשתנה לאפרוח המותר בעלמא אבל דם שנעשה לבן ועדיין לא נמצא חלב בשום מקום שאינו מדם וראוי שהכל אסור ואפ"ה התירה תורה וה"ל חידוש ע"ש ודפח"ח ובמקום אחר הארכנו בזה לדינא ואין כאן מקומו:

ר' יהושע אומר יקרב הנה בסדר משנתינו שבמשניות תמורה גרסינן וחכ"א ולא ר' יהושע ותוס' דשמעתין כתבו משו"ה מייתי הך ברייתא דנזכר ר' יהושע בהדיא. ולולי דבריהם הייתי אומר בל"ק א"ש דהוה סד"א נהי בעלמא ס"ל לר"א זוז"ג אסור מ"מ בבעלי חיים ס"ל לר"א ומחלוקתו זוז"ג מותר דגלי קרא שה כשבים ושה עזים דקאמר ש"ס בבכורות ז' ע"א בעלמא ס"ל לר"א זוז"ג אסור ושאני הכא דגלי קרא וה"א בכל בע"ח קאמר. והכא פליגי בלגבוה. ר"א ס"ל להדיוט שרי רחמנא ולא לגבוה וחכמים ס"ל לגבוה נמי שרי ולק"מ קו' הש"ס. אך מדתני ר' יהושע אמר יקרב והא ר' יהושע בר פלוגתי' התם בבכורות וקאמר ש"ס בעלמא סבר ר"י זוז"ג מותר ושאני הכא דגלי קרא שה כשבים ואס"ד דקרא דשה כשבים אתי לגלוי אכל דיני בע"ח א"כ לר' יהושע אפי' להדיוט אסור מכ"ש לגבוה ואיך אמר יקרב אע"כ אין בקרא אלא חידושו טמא הנולד מן הטהור ולא לשארי דינים וה"ה לר"א דבהא לא פליג ע"כ פריך שפיר ואיידי דמייתי הך ברייתא בל"ק מייתי נמי בל"ב:

והנה לרש"י ק' הש"ס בנוי ונמשכת אק' אי הכי והכי קאמר כיון דמוקמת הומודים בדספנא מארעא ע"כ פליגי בלבסוף נתעברה ובזוז"ג א"כ לפלוגי להדיוט ופי' חי' ר"ן ואוסף נופך בעזה"י דבשלמא אי פליגי בעובר ירך אמו י"ל לגבוה הוא דאסור ולא להדיוט אפי' בנתעברה לבסוף דתחלת גדולו באיסור מ"מ לאו ירך אמו דהא ע"כ בהכי מיירי דומיא דמודים דמיירי בגידולו באיסור וה"נ פלוגתייהו בגידולו באיסור ואפ"ה לגבוה אסור ולא להדיוט וא"נ י"ל מיירי בין בנטרפה תחלה בין בסוף ובנטרפה בסוף אינו אסור אלא לגבוה ע"כ נקט לגבוה אע"ג דנטרפה בתחלה אסור אפי' להדיוט:

ומודים בביצה ג"כ בין בשיחלא קמא בין מכאן ואילך דלעולם אסור להדיוט משום דכגופה דמי' ונקיט שגידולה באיסור משום דמיירי נמי מכאן ואילך. אך לאמימר דאמר מכאן ואילך שרי משום זוז"ג וע"כ לית לי' כגופי' דמי' דאל"ה אפי' זוז"ג אסור כמ"ש לעיל בתחלת דברינו וא"כ השתא כיון דביצה לאו כגופי' מ"ט אסור שיחלא קמא ע"כ משום עובר ירך אמו אפי' במידי דלאו כגופי' א"כ מ"ט דר"י להתיר הולד ע"כ לא פליגי אלא בזוז"ג ובנטרפה לבסוף וא"כ קשה הרי שמענו לר"א בעלמא בשאור של תרומה דזוז"ג אסור אפי' להדיוט א"כ לפלגו בהדיוט זהו ללישנא קמא וכ"כ חי' ר"ן והוה דרך מרווח:

אך בלישנא בתרא דרך ג"כ בדרך הזה בדוחק מאוד ואמר בשלמא בל"ז ה"א טרפה יולדת ופליגי בנתעברה לבסוף ובזוז"ג ור"א ס"ל בעלמא זוז"ג אסור אפי' להדיוט אבל בעיבורו של בע"ח ס"ל הזכר עיקר וזוז"ג מותר להדיוט רק לגבוה. אך השתא דטרפה אינו מוליד ופליגי ע"כ בנתעברה תחלה ובעובר ירך אמו וכבר ידענו דאיפלגו תנאי בעלמא בעובר ירך אמו להדיוט א"כ לפלגו להדיוט אלו דבריו י"ל לכאורה צריך ליישב אי מכח פלוגתא דתנאי עובר ירך אמו בעלמא פשיטא לי דיאסר ר"א אף להדיוט א"כ מ"ט פשיט לי' לישנא קמא דעובר ירך אמו הוה לגבוה ולא להדיוט והי' נ"ל לפי שלא מצאתי תנאי פליגי בעובר ירך אמו לענין איסור והיתר להדיוט דמאי שאמר רבי האומר לשפחתו את שפחה ולדך בן חורין לא מקרי הדיוט דהוה כקדושת הגוף וכ"כ מורי בהפלאה כתובות י"א ע"ש ולא מצאתי אלא בסנהדרין פ' ע"ב דמוקי רבינא ברייתא דאוסר העובר בהנאה מטעם עובר ירך אמו אבל מאן דמוקי התם בזוז"ג לא מיירי מעובר ירך אמו כלל. והא"ש דל"ק הוה ניחא לי' דעובר ירך אמו לגבוה אסור משום דלא אשכח עדיין שום תנא דאוסר להדיוט וברייתא דסנהדרין מיירי בנגמר דינו ואח"כ נתעברה וזוז"ג אסור ולא משום עובר ירך אמו דהרי גידולו באיסור. אבל לישנא בתרא רבינא הוא מרא דשמעתא ואיהו ס"ל התם דברייתא בנתעברה ולבסוף נגמר דינו ומשום עובר ירך אמו ואסור אפי' להדיוט שפיר קאמר אי משום עובר ירך אמו לפלגו להדיוט וא"ש:

ברם מ"ש דל"ב הוה ס"ל דזוז"ג דעובר בעל חי קיל משום שהזכר עיקר נראה רחוק קצת, אבל עיין רמב"ן בחומש פ' תזריע תמצא דיעות בזה. ובסוגיא דחוששין לזרע האב הארכתי ובארתי זה בעזה"י:

מ"מ לולי דברי הר"ן ה"א כפשוטו דהנה בתמורה תנן ברישא כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים בלי שום חולק אלא רב בגמרא מייתי ברייתא תני עלה ור"א אוסר. אבל רבי במתניתין השמיט דברי ר"א. אך בולד טרפה תנן במשנתינו פלוגתייהו. ולכאורה נראה דודאי ר"א ומחלוקתו בחדא מחתא מחתינהו כל האסורין למזבח וטרפה בכלל ר"א אמר לא יקרב וחכ"א יקרב ואה"נ דלר"א טרפה אפי' להדיוט אסור אך משום אינך נקיט לא יקרב ואך רבי במשנתינו חלקום לב' בבות דבשאר ולדות רצה לסתום כחכמים ובטרפה לא רצה לסתום ותני פלוגתא מ"מ לא שינה מלשונם ונקט פלוגתתם בהקרבה וה"ה להדיוט ולק"מ אך השתא דטרפה אינה יולדת ע"כ בבות חלוקות הן אחת מיירי מענין אחר דבבא דכל האיסורין למזבח היינו מיירי בנרבעו ולבסוף נתעברו דבנתעברה תחלה מודים חכמים דהיא וולדה נרבעו. ולד טרפה מיירי בהיפוך דהרי טרפה אינה יולדת וא"כ ע"כ לא בחדא בבא כיילינהו ר"א ור"י א"כ קשה שפיר אדמיפלגי לגבוה בטרפה לפלגו להדיוט ונדחק ר"א נקיט להקרבה איידי דר' יהושע ועתי"ט דאשכחן טובא כה"ג דנקיט התנא איידי דחיברו:

והנה התם בתמורה קאמר לר"נ פלוגתתם בעברו ולבסוף נרבעו אבל לכ"ע זוז"ג שרי א"כ אתי' מתניתין דתמורה כפשוטו דנהי דפלוגתא דברייתא לא מיירי בנרבעו ולבסוף עיברו דא"כ לא הוה פליג ר"א. אבל מתניתין דנקט סתמא בלי מחלוקת כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין איירי בנרבעו ונגחו ונעבדו והקצו תחלה וסתם להתירא דזוז"ג מותר לכ"ע ושוב בולד טרפה כה"ג שנטרף ולבסוף עיברה פליגי בזוז"ג ור"א לטעמי' דאוסר בעלמא זוז"ג בשלמא ברישא רובע ונוגח ומוקצה ונעבד שאינו אסור אלא לגבוה בהא לכ"ע זוז"ג מותר אבל בטרפה דהוה אסור להדיוט אזיל ר"א לטעמי' ואוסר זוז"ג והולד אסור אפי' להדיוט ואיידי דנקטו חכמים להקרבה נקיט הוא ג"כ להקרבה וכנ"ל ואין כאן דוחק. אבל לרבא דליכא שום גווני שיהי' מותר לכ"ע דבנרבעו תחלה פליגי ובעיברה תחלה לכ"ע אסורי ע"כ רישא דמתניתין דמתיר היינו בנרבעו תחלה וסתם משנתינו כמ"ד דזוז"ג מותר וסיפא דטרפה אי טרפה אינה יולדת ע"כ מיירי בנטרפה אח"כ וכהתוס' דשאני טרפות שיש לו חיות בפ"ע ואינו תלוי בחיי אמו לא אמרינן היא וולדה נטרפו. ולר"ת לא צריכין להא אלא ס"ל לרבא עובר לאו ירך אמו והא דאמר הוא ואמו נרבעו היינו שנהנה ג"כ מהרביעה ומסייעים לנגיחה ומועיל לע"ז וההקצאה ע"י ניחא לי' בנפחי' ולעולם עובר לאו ירך אמו:

וצ"ע להתוס' מאי קאמר לעיל אבל מוקצה ונעבד מותר וא"ד אסור דניחא לי' בנפחי' וק' אי עובר ירך אמו תיפוק לי' היא ואמו נעבדו והוקצו. הן אמת אפי' אי עובר לאו ירך אמו נמי קשה הא אר"י חטאת מעוברת אי בעי מתכפר בה אי בעי בולדה אלמא אע"ג דעובר לאו ירך אמו ולא הוה ולד חטאת מ"מ כשמקדיש סתם שני הגופים הוקדשו האם והעובר ונהי אם שיירו בפירוש משויר משום דעובר לאו ירך אמו מ"מ בסתם חלה קדושה על שניהם וא"כ ה"נ מ"ט לא נימא חלה ההקצאה ועבודה על שניהם לזה י"ל הקדש שאני דקדושת הגוף אלים טפי וס' זו כ' פ"י בקידושין ס"ג וקבע בה מסמורת מ"ו בהפלאה כתובות י"א אלא מה שהקשה לו ממחליף פרה בחמור וילדה משמע דיש קנין בעובר אפי' בהדיוט לא עיינו בשטה מקובצת ב"מ ק' בשם רמ"ך דהתם פליגי מוכר ולוקח במילתא אחריתי שמכר לו בפי' פרה מעוברת ועכשיו ילדה וטוען מוכר ברשותי ילדה ואתן לך מעוברת אחרת תחתי' כי מעוברת לקחת ממנו והלוקח טוען ברשותי ילדה וכשלקחתי היתה מעוברת ע"ש נמצא לא פליגי בעצמות הקנין כלל וכל א' רוצה לקיים מקחו אבל מוכר פרה אי ניקח בקנין א' הפרה עם העובר י"ל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא קנה דוקא בהקדש בעי שיור להדיא אבל בעלמא לא וא"ש הך דנעבד ומוקצה דלס"ד אינו נאסרת עם האם ולאיכא דאמרי נמי משום דניחא לי' בנפחי' אבל בלא"ה לא ועיין קצה"ח סי' כ"ב לא עיין בגמרא הנ"ל ומשו"ה לא ניחא לי' לחלק בין הקדש להדיוט ולהנ"ל מוכרח משמעתין וזה בעצמו סברת ר"ת בסנהדרין פ' ע"ב דגמר דין דסנהדרין אוסר העובר אפי' לאו ירך אמו משום דפסק סנהדרין מפקיע מידי שיעבוד כמו קונמות והוה כקדושת הגוף וכמו שהסביר בהפלאה הנ"ל. וכעין הכרח לשיטה זו מדפריך ספ"ק דעירוכין בפשיטות פשיטא גופא הוא ואס"ד תלי' בפלוגתא דעובר ירך אמו איך פריך פשיטא אע"כ אפי' אי לאו ירך אמו מ"מ פסק סנהדרין אסור חוץ מישבה על המשבר אך כל זה לר"ת דס"ל לרבא עובר לאו ירך אמו ושני גופים הם ונהי מ"מ נהנה ברביעה וסייעו בנגיחה מ"מ לא הוה נאסר במוקצה ונעבד אי לאו דניחא לי בנפחי' אבל להתוס' דס"ל לרבא עובר ירך אמו והוה כרגלה ושאר אברי גופה א"כ קשה מ"ש נרבע ונוגח ממוקצה ונעבד:

והנה עיין במס' ע"ז פ' כל הצלמים דאיכא תרי לישני לחד לישני אין שינוי מועיל לגבוה מדאמר רבא היא וולדה נרבעו ולאידך לישנא שאני התם דלא הוה שינוי דדשא אחיד באפי'. ונראה דהני לישני פליגי בסברת תוס' ור"ת דללישנא קמא ס"ל לרבא עובר ירך אמו והוה ולד במעי פרה כסולת במעי חטה ולכשיולד הולד ה"ל כנטחן החטה ויצא הסולת דה"ל שינוי וללישנא בתרא ס"ל כר"ת דלרבא עובר לאו ירך אמו וה"ל ב' גופים אלא שנהנה מרביעה וכיון שגם במעי אמו הוא גוף בפ"ע א"כ דשא אחידא באפי' ואין כאן שינוי:

והנה בשמעתין ללישנא בתרא פליגי ר"ח אר"נ אי נרבעו כשהן חולין או כשהן מוקדשין ומשום ביזוי מלתא י"ל הך לישנא ס"ל כלישנא התם בע"ז דלכ"ע עובר ירך אמו וזוז"ג ג"כ אסור לגבוה רק ע"י שינוי שנולד הותר לחכמים ור"א ס"ל מ"מ בזיון מילתא ור"ח אר"נ ס"ל פליגי בנרבעו כשהם מוקדשים ס"ל בשהן חולין פליגי. והא"ש סוגיא דלעיל. דרבא לא אמר אלא ולד נרבעת ונוגחת אפרה ותל"מ וסתמא דתלמודא קאי להך לישנא דשינוי מועיל רק משום בזיון קדשים מיהא הוי. אבל מוקצה ונעבד כיון שנשתנה לא גרע ממשתחוה לקמה דחטים מותר לסולת ולמנחות. וא"ד ה"נ בזיון מילתא דהיא עצמה נעבדה והוקצה דניחא לי' בנפחי'. ולעולם אי לאו משום שינוי אין לחלק בין מוקצה ונעבד ובין נרבע ונוגח כיון דעובר ירך אמו:

אבל למ"ד לרבא עובר לאו ירך אמו ליכא למימר כנ"ל דהטעם משום שינוי דז"א דלהך מ"ד ליכא שינוי אלא דשא אחיד באפי' וע"כ צריך לחלק בין קדושת הגוף חל על העובר בכלל האם ולא מילתא אחריתי:

והנה י"ל הרמב"ם פ"ג מאי' מזבח הל' י"ב אחר שכ' לפי זה האיסורים לגבי מזבח כגון בעל מום ומחוסר אברים כ' וכולן ולדותיהן מותרים חוץ מולד נרבעות ונעבדה ומוקצה ושהמית אדם וכו' בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה מעוברת שהרי ולד מצוי עמה בעת שנפסלה והוה כאבר מאבריה אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה הרי ולדה כשר למזבח אפי' נרבעה כשהוא מוקדשת ואח"כ נתעברה וכו' המשתחוה לקמה חטים מותרים למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסור מזבח שהן מותרים עכ"ל לענינינו:

הנה ממ"ש הואיל והיא אבר מאבריה ושינה לשון רבא היא וולדה נרבעו משמע דס"ל דלא כר"ת אלא מטעם עובר ירך אמו נאסרה. וכ"כ להדיא עובר ירך אמו פי"א מנזקי ממון הל' י"א וכיון דכייל מוקצה ונעבד עם נרבע ונוגח ש"מ לאו מטעם ניחא לי' בנפחי' אלא מטעם עובר ירך אמו נאסרו והא דכ' לקמן קמת חטים נשתנו כמו ולדות קדשים ר"ל ולד נעבד ומוקצה שנתעברו אח"כ שמותרים כסתם מתניתין ולדותיהם מותרים והתם לאו משום זוז"ג דקיי"ל בע"ז זוזז"ג אסור וע"כ משום שינה הותרו ולא משום זוז"ג:

והרשב"א במשמרת הבית הקשה אשיטת ר"ת שכ' הרא"ה בבד"ה שם דאע"ג דלאו ירך אמו הוא מ"מ היא עצמה נהנה ברביעה. והקשה מה בכך הא לא נהנה אלא דרך אברים ולא במקום רביעה והגע עצמך אלו היו לפניו ב' גופים ורבע א' ובשעת רביעה של זה נהנה גם דרך איברים מבהמה השני' וכי נאסרה בשביל זה וה"נ כיון דלאו ירך אמו וכגוף אחר נהי דנהנה מרביעת האם מ"מ מ"ט יאסר הרי נהנה בדרך אברים. אמנם המעיין היטב בשיטת ר"ת ובר"ן ורא"ה וראב"ד בשיטה מקובצת דבב"ק ותוס' סנהדרין פ' ע"ב יבין לאשירו דס"ל נהי שהם שני גופים מ"מ חיותו תלוי בחיותה של אם וכל אבריו כח חיותם בכח חיות אברים ובזה עדיף לאו ירך אמו מירך אמו דאי עובר ירך אמו אינו אלא כרגל מרגלי הבהמה אבל למ"ד לאו ירך אמו ויש לו מציאות בפ"ע אך כל חיותו מעורב וממוזג במזג אברי אמו ומיושב ק' תוס' גטין שהקשו נהי המשתחרר חצי עבדו קנה אבל המשתחרר חוץ מרגלו לא קנה והכא ששייר השפחה ושחרר רגלה היינו העובר איך קנה עצמו בן חורין ולר"ת א"ש דעובר לאו ירך אמו הוא ויש לו מציאות בפ"ע אך כח ידו ממוזג בכח יד אמו ע"כ כשנותן גט ביד אמו משחרר חציה ומשעבד חציה ממש כי היא ממוזג בכל האברים וע"כ הרובע הבהמה ובתוך בית רחמה ממוזג בית רחמו של עובר וה"ל כרובע שניהם ולק"מ קו' הרשב"א, ולפ"ז הא דפסק הרמב"ם ומביאו בש"ע אה"ע סי' ז' סי"ח כהן שבא על גרושה מעוברת הולד כשר שהרי בא מטפה כשרה וק' הרי היא וולדה נבעלה ודוחק לומר שהולד היא כפחות מג' שנים שאינו ראוי לביאה מיהו למאן דס"ל עובר ירך אמו הוא א"ש דאינו אלא ירך אמו ולא נבעל אלא דרך אברים וכן אח"כ לכשיולד איננו אלא אבר מאמו, אבל הבא עליו אינו אלא כבא על רגל של חללה ומה בכך אבל לר"ת ה"נ אפשר דאסור דהוה ממש אבר כאבר ומכ"ש בא"א מעוברת שזינתה דאסור הולד לכהונה:

והנה בפ"ז מה' עבדים ה' ה' כ' הרמב"ם הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין ולדך עבד דבריו קיימין את שפחה ולדך בן חורין לא אמר ולא כלום דה"ל כמשחרר חציה פי' ואנן קיי"ל המשחרר חצי עבדו לא יצא ב"ח. והקשה ראב"ד א"כ ברישא נמי אמאי דבריו קיימין כיון דס"ל לרמב"ם עובר ירך אמו וה"ל משחרר חציו א"כ ברישא נמי ליהוי כמשחרר חצי עבדו ועיין לח"מ שהאריך. ולפע"ד ליישב הא דקיי"ל הך דאין יכולין לשחרר חצי עבדו בשטר היינו משום דילפינן לה לה מאשה מה אשה אינה מתגרשת לחצאין אף עבד אינו משתחרר לחצאין והה"נ את שפחה ולדך ב"ח זה לא נמצא כמותו באשה וכל דלא שייך בגט אשה לא מהני בשפחה. אבל את בת חורין ולדך עבד שלא יהי' הולד בכלל שחרר האם זהו בגט דמעולם לא עלה על דעת שהמגרש אשתו מעוברת שתופסל הולד לכהונה משום ירך אמו ונגעה הגירושין בולד והיא ואמה נתגרשו זה לא עלה על דעת וא"כ ה"ה את ב"ח ולדך עבד הוה דומה דאשה אבל בהיפוך אתה שפחה ולדך ב"ח זה א"א באשה ע"כ גם בשפחה אינו:

ועיין חולין ע"ד ע"א בעי ר' הושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי אי ד' סימנים אכשר בה רחמנא ושם ע"ה ע"א פשיטא לי' לרבא עובר שנמצא במעי טרפה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. ונראה אפי' לרבא לא נפשטה אבעי' לר' הושעי' לר"ת דבשלמא טרפה שנשחטה ופסקה חיותא דאם מעתה יש חיות לסימני ולד וכיון דד' סימנים אכשר רחמנא שוחט הולד ושפיר דמי אבל ר' הושעי' מסופק בהושיט ידו למעי בהמה חי ועדיין חיותו של עובר וסימניו ממוזגים בסימני האם א"כ י"ל כל זמן שלא נחתכו סימני האם לא יועיל חתיכת סי' העובר ואע"ג דקיי"ל כרבא אפשר דאיתי' דר' הושעי' ומיושב ק' תוס' במס' ביצה גבי עגל שנולד מן הטרפה בי"ט ע"ש וק"ל:

והנה מג"א סי' שמ"ג הקשה על הרוקח דאוסר אשת כהן מעוברת לכנוס לאוהל המת והקשה מג"א הא ה"ל טהרה בליעה ואינו מקבל טומאה כדמוכח באהלות ע"ש ולכאורה לק"מ כיון דעובר ירך אמו הוא ואין לו מציאות בפ"ע ה"ל כחתיכה עבה ולא טהרה בליעה אבל באהלות מיירי בישבה על המשבר דנעקר הולד וה"ל גוף בפ"ע כמבואר ספ"ק דעירוכין שפיר ה"ל כגוף בתוך גוף וה"ל טהרה בליעה אלא לפ"ז מוכח אע"ג דעובר ירך אמו וה"ל כחתיכה עבה מ"מ אינינו כנקבה אלא כזכר דאל"ה אינו מצווה על הטומאה טומאת כהנים דבני אהרן ולא כבנות אהרן מ"מ ה"ל כזכר:

אלא לפ"ז תיקשי בגיורת מעוברת שטבלה דמייתי ביבמות דעלתה טבילה לולד והקשה מורי בהפלאה כתובות י"א הא לא מל ותי' דה"ל כגר שנחתכה ערלתו. ולהנ"ל ליתא שאינו כנקבה אלא כזכר ומכ"ש אי עובר לאו ירך אמו יש לו מציאות בפ"ע ודשא אחיד באפי'. ולפע"ד דקי"ל ר"פ הערל ערלת שלא בזמנו אינו מעכב לענין פסחים. ונ"ל לענין גירות אם אמו הביאתה על כתיפה אפי' בן יום א' לא הוה ערלת שלא בזמנו דכל שאין אמו טמאה לידה נימול ליום א' אבל זו שמגיירת עם עובר ולכשתלד תהיו טמאה לידה הרי זמן מילתו לשמנה ועתה ה"ל ערלת שלא בזמנו ואינו מעכב כנלע"ד:

עיין בב"ק ע"ח ע"ב בעי ר' ירמי' קטע וכו' חוץ מעוברה ע"ש. ועיין רמב"ם פ"ב מגניבה הל' י"א לא מייתי הך דחוץ מעוברה והיינו משום דס"ל עובר ירך אמו וליכא למבעי' מידי. אמנם צ"ע בפרק ג' מטומאת מת הל' ה' פסק קברו אשה מעוברת ועוברה עמה אין להם רקב והיינו משום דפרשי' מיני' כמ"ש כ"מ שם והם דברי ר' ירמי' בנזיר דף נ"א וצע"ג אר' ירמי' גופי' מ"ש בב"ק דאי עובר ירך אמו פשיטא לי' דלא אמרינן מדפריש מינה וכו' ודוקא אי עובר לאו ירך אמו מסופק בהא ובנזיר פשיטא לי' באת"ל אפי' אי עובר ירך אמו מיפרש פריש מינה, וצ"ל כשהאם חי והולד יונק חיותו מאם אז למ"ד עובר ירך אמו אלים לי' חיותי' ולא אמרינן עתיד לפרושי והוי שיור במכירה משא"כ בנזיר שהאם מתה ופסקה לחיותה דולד לא עדיף ואדרבא גרוע עובר ירך אמו כשמתה מעובר לאו ירך אמו כשהיא חיה ויונק חיותה ממנה:

ועיין כתובות י"א מה שהקשה מורי בהפלאה שם אס"ד יש מציאות לעובר לקנותו אמאי קיי"ל המזכה לעובר לא קנה רק דעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפע"ד התם לזכות לעובר הלא אפי' יצא לאויר העולם אין שליחות לקטן ורק זכי' מדרבנן אית לי' וי"ל לעובר לא תיקנו חכמים אלא לאביו שדעתו קרובה אצל בנו לא אדם אחר ואפי' הפוסקים דס"ל מדאורייתא זוכין לקטן מנשיאי חלוקת ארץ רפ"ב דקידושין והוו בהו כמה יונקי שדים מ"מ י"ל דעובר לא הוו בהו דיוצאי מצרים שמתו במדבר בט"ב בשנת מ' אפי' הניחו מעוברת מ"מ ילדה קודם חילוק הארץ ולא מצינו אפטרופס לעובר מדאורייתא וא"ש:

מ"ש עוד שם מורי בהפלאה במקדיש עובר ע"כ קדוש מיד דאלת"ה א"כ קדושתו ובכורתו באי' כא' ודברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעי' י"ל דאינו מוכרח די"ל עתה אינו תופס קדושה עד שתשב על המשבר ונעקר לצאת ה"ל תרי גופא וחל קדושה קודם קדושת בכור דברחם תלה רחמנא:

העתק מחי' שבת קל"ה ע"ב. כיצד לקח שפחה מעוברת וכו' פירש"י הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו וכו' רצה באריכות הלזה דלא נימא דעובר ירך אמו וה"ל הקונה האם כקונה גוף א' עבה ומעובה ולא הוה הולד קנין כספו אלא יליד ביתו לכן כ' רש"י דלא כן הוא אלא ה"ל גוף שלם בפ"ע וכאלו קנה ב' גופים נפרדים וזה מבואר כן ביבמות ע"ח ע"א וע"ש גם גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה ע"ש ותבין:

מיהו מאן דפליג התם צ"ל דמוקי הכא בלוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע כמ"ש רמב"ם בהל' מילה פ"א הל' ד' ולמאי דקיי"ל אין אדם מקנה עובר צ"ל דקנה תחלה שפחה לעוברה ושוב קנה השפחה ג"כ עיין רמב"ם הנ"ל והא"ש דלא משכחת מקנת כסף ליום א' אלא בשפחה וולדה. אבל לדרך הראשון משכחת לי' נימול לח' בלוקח שפחה מעוברת סתם והוה הולד מקנת כסף כפירש"י ונימול לח' שהרי גם האם קנה מיד וה"ל דומיא דלכם ונימול ליום א' כשקנה לעובר בפ"ע ואח"כ האם דכיון שקנה העובר בפירוש בלי אם ה"ל מקנת כסף גמור ומה שקנה האם אח"כ אינו מוציאו מידי מקנת כסף הנימול ליום א' ומדדחיק הש"ס לומר ולדה עמה ש"מ דקאי השתא להך שיטה דאין קנין לעובר בפ"ע אלא ע"י האם וע"כ לוקח שפחה מעוברת שלוקח העובר בפ"ע שפחה לעוברה אבל שפחה מעוברת סתם אין העובר כגוף שלם בפ"ע וא"כ לא משכחת נימול ליום א' אלא בולדה עמה אלא לפ"ז הומ"ל לרבנן יליד בית ליום א' שלקח שפחה מעוברת סתם וילדה אצלו ושפחה ריקנית ונתעברה וילדה דהוה הורתו ולידתו בבית ישראל נימול לשמונה וצ"ל דא"א לומר הכי שיהי' לוקח בפ"ע ואם בפ"ע נימול לשמונה מטעם מקנת כסף לח' ולקח שפחה מעוברת וילדה בביתו נימול ליום א' מטעם יליד בית נימול ליום א' א"א לומר כן דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואם אולי אפשר לומר כנ"ל צ"ל דהומ"ל הכי להך מ"ד אלא דש"ס לא נחית לפלוגתא והניח דברי רבנן ביליד בית בלי פירוש ולמ"ד אין לעובר קנין בפ"ע י"ל כנ"ל ולמ"ד יש לו קנין בפ"ע צ"ל כדמפרש רבא בש"ס וא"כ לפ"ז ע"כ ר' חמא דדחיק למוקי קרא אחר מ"ת ולא מכבר קודם קודם מ"ת וכנ"ל ע"כ ס"ל דעובר יש לו קנין בפ"ע ומיושב ק' ס' מחנה אפרים דמייתי בשער המלך פי"ב מנדרים הל' יו"ד ד"ה עוד הקשה וכו' ע"ש שהקשה לפסק הרמב"ם וטח"מ סי' ר"ט דאין לקנות עובר אא"כ קנה שפחה לעוברה א"כ לר' חמא דמוקי לי' בזה שפחה וזה עוברה ע"כ השפחה לעוברה והו"ל למימר הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין גוף דמי. ומה שתי' שעה"מ בזה ב' תירוצים חדא דלמא ר' חמא ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ועוד הא פירש"י דהמ"ל שילדה קודם שטבלה ע"ש. לא נהירא לי דעכ"פ היא גופא קשי' אהש"ס מ"ט קאמר זה שפחה וזה עוברה ויצטרך לומר ר"ח כר"מ לוקמא קודם שטבלה וכהלכתא דאין אדם מקנה דשלב"ל וגם דוחק גדול דר' אסי דס"ל כר' חמא יסבור כר"מ ועיין יבמות צ"ג ומיהו הנהו אמוראי דפליגי בשתי ערלות חד מיניהו ר' הונא דס"ל בעלמא כר"מ ע"ש ביבמות מ"מ לענין ק' מחנה אפרים צ"ל כמ"ש לעיל נהי דלהלכתא ס"ל לרמב"ם וטח"מ דאין לעובר קנין בפ"ע מ"מ לר' חמא ע"כ נקנה בלי האם דאל"ה לא הוה צריך לאוקמא קרא בלאחר מ"ת ולחלק בין לפני טבילה ובין לאחר טבילה אלא ה"ל לחלק בין לקחה מעוברת ובין לקחה ריקנית דתרווייהו יליד בית הוה ומקנת כסף הוה לקח עובר בפ"ע ושפחה בפ"ע נימול לח' ושפחה ולדה נימול לא' אע"כ דס"ל לר' חמא דיש קנין לעובר בפ"ע אך כבר כתבתי שא"א לומר כן שיהי' לוקח שפחה ועובר בפ"ע נימול לח' ולוקח שפחה מעוברת סתם נימול ליום א' אלא בלא"ה לק"מ ק' מחנה אפרים אלא לגי' רש"י אבל תוס' גורסים כשאלתות דר' אחאי גאון לק"מ ק' הנ"ל:

גמרא הני ביעי דספק טרפה כו' הנה מדנקט אמימר הני ביעי דטרפה ולא נקט דינו בולד טרפה שולד ראשון אסור מכאן ואילך זוז"ג ומותר וצריך לומר או דס"ל בולד אפילו ולד הראשון מותר דביצה מחשב גופה יותר מולד או דקמ"ל רבותא דמכו"א אפילו ביצה מותר דלא תימא בביצה אפילו מכו"א הוה ליה גופה וא"כ לכל הנך תרי סברות עכ"פ מוכח דיש סברא בביצה יותר לומר גופה. וא"כ אי אפשר לומר דללישנא דרבינא הוא שהמציא סברא זו אבל לרב אחא הוה ס"ד שאין לחלק כלל בין ביצה לולד ולפי זה הדרא קושיית התוס' בד"ה במאי קמפלגי לדוכתא דמה ענין קושיא זו לאמימר ואי בלאו אמימר הוה ניחא ליה דפליגי בעי"א א"כ גם השתא נימא כן ומה שכתבו התוס' דא"כ קם ליה אמימר כב"ש זה אינו שהרי כבר מוכח גם ללישנא דא דביצה מחשב יותר גופה מולד:

ונלע"ד דהנה זה ברור דביצה שכמוה נמכרת בשוק אינה מחשב גופה אפילו כמו ולד וכמו שכתבו התוספות בד"ה והלכתא בהוכחה גמורה שהרי פרה שהזיקה גובה הכל מולדה ותרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה. ולפי זה אם נימא דפליגי ר"א ור"י בעי"א ור"י שהוא מתלמידי ב"ה מתיר אפילו לגבוה וקשה הרי ב"ה מחמירין בביצת נבילה אפילו כמוה נמכרת וזה ודאי לא מחשבי ירך אם כמו ולד ובין שתאמר טעם הנ"ל ובין שתאמר טעם ר"ת אכתי קשה שהרי גם טרפה אסורה מדאורייתא ואסורה בפ"ע. וצריך על כרחך לומר טעם שלישי של תוס' דגזרינן ביצת נבילה אטו ביצת טרפה ובטרפה בשעה שמעורה בגידין אסור מן התורה. ולפי זה ג"כ גזרינן ש"ב אטו ש"ק כמ"ש התוס' וקשיא לאמימר שהתיר ומוכח דלא גזרינן ואעפ"כ אסורה ביצת נבילה וק"ו דאסור ולד משום עי"א. וא"כ ע"כ בנטרפה ואח"כ עיברה פליגי בזוז"ג. ואולי זה עצמו כיוונו התוס' במ"ש דא"כ קם לי' אמימר כר"א. משום דכר"א אתי שפיר דלדידי' ולד בהמה אסור והטעם דעי"א וא"כ גם ביצת נבילה הטעם משום עי"א אבל לא משום גזירה ולכן גם ש"ב לא גזרינן אטו ש"ק משא"כ לר"י דסובר עלי"א וא"כ ק"ו דביצת נבילה שכמוה נמכרת דלא אמרינן גופה והטעם משום גזרה כנ"ל:

ולפי זה ללישנא בתרא דהוא עיקר דהרי קיי"ל דטרפה אינה יולדת א"כ אי אפשר לפרש בביצת נבילה לא טעמו של ה"ג ולא טעמו של ר"ת כי אם הטעם השלישי משום דגזרינן ולהאי לישנא לא קשה כלל קושיית התוס' דהרי לא גזרינן ש"ב וכו' אטו ש"ק ולא אטו ספנא מארעא דהרי להאי לישנא ליכא שום ביצת טרפה המותרת דלא משכחת רק ש"ק. ואתמהה שיהיה פירוש ה"ג ופירוש ר"ת דלא כהלכה ובשלמא בשמעתין איכא למימר דבאמת לא כתב ר"ת וה"ג תירוץ זה רק ללישנא קמא אבל בעירובין (דף סב ע"ב) לא הביאו התוס' רק תירוץ ה"ג ותירוץ ר"ת ולא הביאו כלל התירוץ השלישי והרי כאשר הוכחנו להלכתא התירוץ השלישי עיקר אמנם במס' ב"ק (דף מז ע"א) בד"ה מ"ט באמת כתבו התוס' רק טעם זה דביצת נבילה אסורה משום ביצת טרפה:

ומהרש"א פירש דברי התוספות דאי לאו דאמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א. והך ושוין בביצה מיירי בש"ב ואסור משום זוז"ג. והנה אם זה היה דעתו דרב אשי א"כ מאי מקשה על אמימר ואטו מי ליכא סתם משנה בערלה דמתיר זוז"ג. והר"ן בחידושיו היה קשה ליה זה ולכן פירש דדעת רב אשי היה דאפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה דכגופה דמי. ובזה אמרתי טעמיה דרש"י דפירש דהך ושוין היינו ר"א ור"י ולא פירש דהיינו ב"ש וב"ה שהוא משנה בעידיות ואפילו אם נימא דרש"י דייק מדמסיים בסוף דברי ר"א ור"י הך ומודין מכלל דעלייהו קאי וכמו שכתב הר"ן טעמיה דרש"י מ"מ על הגמרא גופה נשוב להקשות למה הניח מלהקשות ממשנה מפורשת בעידיות ופריך מושוין דר"א ור"י שאינה משנה. אכן לפי הנ"ל ניחא דממשנה דעידיות לא היה יכול להקשות דאולי ר' יהודא שהוא מרא דהך משנה שם ס"ל זוז"ג אסור ולכן אסר ביצת טרפה ואמימר פסק לפי ההלכה שזוז"ג מותר. ולומר דטעמיה דמתניתין הוא משום דביצה כגופה היא גופה מנ"ל לפרש כן ולהקשות. ולכן הביא מהך דר"א ור"י ומדהתיר ר"י ולד בהמה מכלל דס"ל זוז"ג מותר ואפ"ה אסר בביצה ש"מ דביצה כגופו ואפילו למ"ד זוז"ג מותר ביצה אסורה ואין לומר אכתי מאי קושיא דלמא פלוגתייהו בולד ראשון ושוין בביצה שאסורה דביצה כגופו יותר מולד זה אינו שהיה סבור מדאמר שגדלה באיסור ש"מ דלא איירי בש"ק דא"כ גמרה מבעיא ליה:

והנה למהרש"א בפירושו לתוס' קשה כיון שגם לדעתו דרב אשי עלה שזוז"ג אוסר א"כ מה הקשה במאי קמיפלגי וליכא למימר שהיה סבור שבודאי זוז"ג אסור ולא היה יודע טעמיה דר' יהושע שהרי שמע בפירוש מאמימר דזוז"ג מותר ועוד משנה בערלה מי איכא למימר דלא שמע ואין לומר דהיה סבור שאין שום סברא שיהיה פלוגתא בזוז"ג והיה סבור או דכ"ע שוים לאיסור או דכ"ע שוים להיתר. וא"כ בלא אמימר הוה ניחא ליה דפלוגתייהו בולד ראשון בעי"א ושוין דב"ש וב"ה היינו בש"ב וזוז"ג לכ"ע אסור אבל מדאסר אמימר ש"ק מכלל דפליגי בולד שני א"כ במה פליגי והיה דוחק בעיניו שיהיה פלוגתא בזוז"ג. דלפי זה הדרא קושיא ראשונה שהקשיתי לעיל לפירושו של מהרש"א לדוכתא שהקשיתי כיון דדעתו של רב אשי הך ושוין דב"ש וב"ה משום זוז"ג בש"ב א"כ מאי מקשה לאמימר שהרי יש משנה בערלה דמתיר זוז"ג. בשלמא בל"ז הייתי אומר לתרץ שבאמת קושיית רב אשי הראשונה לא היתה לסתור דברי אמימר מה שהתיר ש"ב אלא לסתור דברי אמימר מה שאסר ש"ק וכך היא קושייתו ושוין ב"ש וכו' דזוז"ג אסור וא"כ אף שאמימר יכול לומר אנא כמשנה דערלה ס"ל מ"מ ר"א ור' יהושע שהמה תלמידי ב"ש וב"ה דר"א שמותי ור"י מתלמידי ב"ה והמה ודאי לא יחלקו על ב"ש וב"ה וא"כ פלוגתייהו בודאי בולד ראשון ושרי ר"י וא"כ קשיא לאמימר דאסר ש"ק ולפי זה עיקר קושייתו מכח ר"א ור"י ולא מכח ושוין עצמו דב"ש וב"ה. והיינו נמי הך קושיא בתרא עצמה שהקשה במאי קמיפלגי לפירוש מהרש"א כפי שפירשתי שלא עלה על דעתו שיהיה שום פלוגתא בזוז"ג א"כ לחנם הביא כלל הך ושוין ותכף היה לו להקשות מדפליגי ר"א ור"י ובזוז"ג אין סברא שיהיה פלוגתא ופליגי בולד ראשון א"כ למה אסר אמימר ש"ק:

אמנם אין אנו אחראין לדברי המהרש"א דיש לומר פירוש אחר שיתפרשו דברי הגמרא בסיגנון אחד בין לרש"י ובין לתוספות. והנה כבר דקדקתי בתחלת דברי דלמה נקט אמימר ביצה ולא נקט ולד בהמה ואדקדק עוד מה דסיים אמימר מכו"א הוה ליה זה וזה גורם ומותר. הנה אומרו הוה ליה זוז"ג מיותר דאטו יש שום הוה אמינא שלא יוחשב זה זוז"ג דהא ודאי התרנגולת והתרנגול גרמי ולא הוה ליה למימר רק מכאן ואילך זוז"ג הוא ומותר אבל אומרו הוה ליה זוז"ג משמע דהיא גופה קמ"ל דזה מחשב זוז"ג ונראה משום דהש"ך בסימן פ"ז ס"ק ל"ו פסק דלא מקרי זוז"ג אלא אם אין באיסור לבדו כדי לחמץ ע"ש וכן פסק הט"ז שם ואני אומר דאפילו מי שפוסק כר' שמעון דסובר דבזה לבדו כדי לחמץ ובזה לבדו כדי לחמץ ג"כ מותר היינו שגם ההיתר לבדו יכול. אבל היכא שהאיסור לבדו יכול וההיתר לבדו אינו יכול בודאי לא מקרי זוז"ג שההיתר הוא רק מסייע ואין בו ממש ולפי זה יש סברא לומר בבהמה ודאי מקרי זה וז"ג שהנקבה לבדה בלי הזכר אינה יכולה להוליד אבל בתרנגולת היא לבדה יכולה להטיל בצים בלי זכר שהרי תוכל להיות ספנא מארעא. והזכר בלי הנקבה אינו יכול וא"כ לא מקרי כלל זוז"ג קמ"ל אמימר דהוה ליה זוז"ג לפי שצריכין טפי הביצים הבאים מזכר. וזה היה קושיית רב אשי ושוין בביצה שאסורה ולא שעלה על דעת רב אשי שישוו לאסור זוז"ג אלא דשוים בביצה דלא מקרי זוז"ג דהתרנגולת לבדה יכולה והזכר אינו יכול:

ולפי זה בין לרש"י ובין לתוס' ניחא דהוה סבר בלי אמימר דפלוגתייהו בולד ראשון שעיברה קודם שנטרפה ופליגי בעי"א והיה ניחא ליה פלוגתייהו ובולד שני הוה סבר לכ"ע מותר משום דבבהמה ודאי זוז"ג הוא ולא היה יודע שר"א אוסר זוז"ג כלל ושוין בביצה בש"ב שאסורה שגדלה באיסור וחד גורם מקרי שהתרנגולת עיקר שהיא יכולה לבדה ולפיכך לא היה יכול לומר הך ושוין על ולד גופה בולד שני שבולד שפיר הוה זוז"ג:

ומה מאד ניחא בזה דעת רש"י שפירש ושוין היינו ר"א ור"י ולא ניחא ליה דהיינו ב"ש וב"ה משום דא"כ קשה היא גופה מנ"ל לרב אשי שאין הטעם משום דסברי זוז"ג אסור ומנ"ל להקשות על אמימר אבל מר"א ור"י שפיר מוכח מדלא קאמר הך ושוין על ולד עצמו דאיירי ביה ר"א ור"י ושביק ולד ונקט ביצה אלא ודאי דבולד אינם מודים משום דהוה זוז"ג ובביצה מודו משום דלא הוה זוז"ג. ובזה נלע"ד דרש"י ותוס' לשטתייהו דהנה רש"י מפרש דבמאי קמיפלגי לאו קושיא בפ"ע היא אלא עקרו סובר להקשות א"ה. והתוס' פירשו שהיא קושיא בפ"ע והיינו דרש"י לשטתו דושוים היינו ר"א ור"י והיה מוכח זה לרש"י מדנקט בגמרא לישנא ושוים ואי על משנה דעידיות בב"ש וב"ה כיון שם הלשון ומודים וא"כ קשה על הגמרא עצמו רב אשי למה שביק מתני' דעידיות ומקשה מברייתא שלא ידענו מקומה אלא צ"ל כנ"ל שרב אשי לא היה יכול להקשות מב"ש וב"ה שיש לדחות שהטעם משום זוז"ג א"כ מוכח שכבר עלתה סברת איסור זוז"ג על דעת רב אשי. וסברת ההיתר שמע מאמימר וא"כ איך יוכל להקשות במאי קמפלגי אפילו אם לא ידוע ליה ברייתא דפסחים שר"א אוסר זוז"ג ולכן פירש רש"י שעיקר הוא קושיית אי הכי ודוקא על אמימר משום דבלא אמימר הוה אמינא דפליגי בעי"א ור"א רק לגבוה אוסר ומודים בביצה היינו ש"ב וכנ"ל דלא מחשב זוז"ג אבל מדאסר אמימר ש"ק א"כ ע"כ ר"א ור"י בולד שני פליגי ובזוז"ג ובזה אשכחן בפסחים דאוסר ר"א אף להדיוט שפיר מקשה ונפלגי להדיוט והתוס' לשטתייהו דבאמת ושוין היינו משנה דעדיות ולא עלה על דעת רב אשי כלל לאסור זוז"ג ולכן פירשו דבמאי קמפלגי קושיא בפ"ע היא:

עוד נלע"ד טעם רש"י דהך ושוין היינו ר"א ור"י משום דהא ודאי שלא בא רב אשי לאסור זוז"ג. ואדרבא הלכתא שזוז"ג מותר וכמשנה דערלה רק כוונת רב אשי נוכל לומר שהיה ס"ל דזה לא מקרי זוז"ג משום דביצה מחשב גופה דתרנגולת. אך דנוכל לומר הטעם משום דלא מקרי זוז"ג משום דאין חוששין לזרע האב ולפי זה היה מקום לומר דליכא קושיא לאמימר שהרי בזה אי חוששין לזרע האב או לא זה פלוגתא דתנאי לקמן (דף עט) ולפי זה יש לומר דמתניתין בעידיות ר' יהודה אמרה ואיהו לטעמיה אזיל דס"ל אין חוששין לזרע האב או עכ"פ מספקא ליה ולכך אסר ביצת טרפה שאין להתיר משום זוז"ג דאולי אין חוששין לזרע האב ואמימר כשמואל ס"ל דפסק לקמן (דף עט) כחנינא דחוששין לזרע האב ולכך התיר ש"ב מטעם זוז"ג. ולכך הקשה מושוין דר"א ור"י ור"י מדהתיר הולד מכלל דס"ל דחוששין לזרע האב והוה ליה זוז"ג ואפ"ה אסר הביצה מכלל דביצה מחשב גופיה דתרנגולת:

וכל הני תירוצים שכתבתי לעיל לתרץ כוונת רש"י מה שהביאו מושוין דר"א ור"י ניחא שינוי הגרסא בגמרא בין לישנא דרב אחא ובין לישנא דרבינא דלישנא קמא דרב אחא הגירסא אותיב רב אשי לאמימר ושוין בביצת טרפה וכו' ובלישנא בתרא דרבינא הגירסא ומודים בביצת טרפה. והיינו משום דשם בלישנא בתרא עיקר הקושיא על מה שאמר שטרפה אינה יולדת ומקשה דאיכא ביצה שגדלה באיסור והיינו ש"ב מדלא אמר שגמרה וא"כ יכול להקשות ממתני' דעדיות שהרי יהיה טעם האיסור מאיזה טעם שיהיה עכ"פ כבר מוכח דטרפה מטלת ביצים ולכך באמת מקשה ממתני' דעדיות ושם באמת הגירסא ומודים בביצת טרפה. ובמ"ש ניחא לשיטת רש"י דלשיטת מהרש"א בדברי רש"י שכתב דלאמימר ליכא למימר דביצה מחשב גופה יותר מולד דא"כ ש"ב נמי ליתסר א"כ מאי מקשה הגמרא ולוקי בש"ק דאיך אפשר לאוקמי בש"ק א"כ אדמפליג בין ולד לביצה נפליג בולד גופה דמודים בעיברה ולבסוף נטרפה שאסורה דעי"א דאין לומר דביצה מחשב גופה יותר מולד דא"כ ש"ב נמי ליתסר ולפי מ"ש הכל ניחא דלדידי שפיר נוכל לומר גם בש"ק ביצה אסורה יותר מולד ואעפ"כ ש"ב מותר וכל דברי הגמ' מתפרשין יפה כנ"ל:

אלא דקשיא מתחלה מאין סבר דאותביה מהך ושווין ולבסוף מאי קסבר דמקשה דלשני בש"ק ואפילו אם נימא דהך קושיא ולשני בש"ק לאו רב אשי קאמר לה אלא סתם גמרא אכתי קשה מאי דוחק דגמרא להקשות על המתרץ דכיון שכבר משני שפיר בספנא מה בצע אם יתרץ בש"ק יותר הוה ליה להקשות על רב אשי גופה ודקארי לה מאי קרי לה ודלמא בש"ק:

ונראה אדרבא כסברת מהר"ש ורב אשי היה סבר דליכא לאוקמי בש"ק דא"כ אדמפליג בין ולד לביצה נפליג בולד גופה לאסור עיברה ובסוף נטרפה דהיינו ש"ק מטעם עי"א ולחלק בין ולד לביצה אכתי לא רצה שא"כ ש"ב נמי כדמשני ליה בספנא מארעא קשה א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבחד גורם וכל גידולו באיסור שאסור כמו ביצת עוף טמא וצריך לומר דבזה קמ"ל דפלוגתייהו לאו לגבוה לחוד אלא אף להדיוט פליגי דהרי ביצה מיירי להדיוט שאין לך ביצה קרב לגבוה ואין לומר דמיירי באפרוח הבא ממנה שזה באמת מותר למסקנא דתמורה (דף לא ע"א) ועוד בספנא ליכא ביצה. ולפי זה מקשה שפיר ונוקי בש"ק והא דנקט ביצה ולא נקט ולד היינו להורות דמיירי אף להדיוט:

ובזה מקושר קושיית אי הכי משום כיון דהך ושוין אין בו שום רבותא רק להורות דפליגי אף להדיוט א"כ נפליגי באמת להדיוט ואין להקשות א"כ מאי מקשה ולפלוגי להדיוט להודיעך כחו דר"א שהרי כחו דר"א ידעינן מכח ושוין דמיירי גם להדיוט ולכך תני פלוגתייהו לגבוה להודיעך גם כחו דר' יהושע יש לומר דרש"י לשיטתו דגרס דתנן והיינו משנה דתמורה והך ושוין הוא ברייתא לרש"י והמשנה לא תסמוך על הברייתא וא"כ נתני במשנה פלוגתייהו להדיוט להודיעך כחו דר"א:

והנה לכאורה יש להקשות במה דמשני גמרה מבעיא ליה ולכאורה תשוב הקושיא על הברייתא עצמה למה נקט גדלה דהיינו ספנא מארעא שאין בו מצד עצם האיסור שום חידוש רק ללמוד דמיירי להדיוט יותר הוה ליה למימר שגמרה ובש"ק ושמעינן מינה תרתי חידוש בגוף האיסור דעי"א וחידוש דמיירי אף להדיוט. אמנם הנה מש"ק דמיירי אף להדיוט היינו למסקנא דתמורה שמביא ברייתא דתניא בהדיא שר"א מתיר ביצת אפרוח ומדאמר מודה ר"א לחכמים והרי חכמים לגבוה איירי מכלל דמתיר אף לגבוה אבל כל זמן שלא ידעינן מברייתא זו אף דהוה תני ושוין בביצה שאסורה שגמרה באיסור אכתי הוה אמינא דהיינו לגבוה ומאי ביצה היינו אפרוח ביצה אלא אי מיירי בספנא מארעא שוב ליכא לאוקמי באפרוח ביצה שהרי אי ספנא מארעא אין אפרוח נוצר ממנה כמ"ש בריש מס' ביצה וכל זה למסקנא דמוכח מברייתא עצמה דלא מיירי ש"ק מדנקט גדלה ולא נקט גמרה אבל קודם שזכינו לזה אכתי לא שמעינן מהך ושוין דמיירי להדיוט דדלמא לגבוה ולא מיירי כלל בספנא רק מיירי בש"ק והא דנקט ביצה ולא נקט ולד אדרבא היא גופה קמ"ל דאפילו אפרוח ביצה ג"כ אסור ולא אמרינן מסרח והדר גביל ואם כן על כרחך הך ברייתא סמכה אברייתא שניה דתני בהדיא שאפרוח מותר א"כ לפי זה נוקי באמת בש"ק והא דנקט ביצה לומר דאיירי להדיוט דלגבוה ליכא למימר שהרי שנינו בברייתא אחריתי שאפרוח מותר לגמרי ומשני א"כ גמרה מבעיא ליה וכיון שזה מוכח מהך ברייתא עצמו דלא מיירי בש"ק א"כ ממילא מיירי בספנא מארעא ותו לא צריכין לומר דסמכה ברייתא זו אברייתא אחריתי וא"כ לכך לא תני באמת גמרה דא"כ הוה מיירי בש"ק והוה אמינא דאיירי לגבוה ועל זה קשה אכתי לא ידעינן דמיירי להדיוט דלמא לגבוה ובאפרוח ביצה ולא מיירי בספנא כי אם בזוז"ג ושוים תרוייהו דזוז"ג אסור לגבוה והא דנקט ביצה היינו רבותא שאפילו אפרוח אסור אלא ודאי זה אי אפשר דהרי בזוז"ג פליגי וא"כ על כרחך בזוז"ג פליגי ומקשה ולפלוגי להדיוט וזה כוונת רש"י בד"ה אלא הא דתנן וכו' כיון דאמרת האי ומודים וכו' בספנא דחד גורם הוא והרי זה בבא שא"צ דפשיטא שזה אסור אלא להורות דמיירי להדיוט וקשה אכתי היא גופה על מה סמך התנא דנוקי בספנא דלמא נוקי בנטענה מתרנגול ובזוז"ג ושפיר מיירי באפרוח אלא על כרחך דזה אי אפשר דהרי בזוז"ג פליגי וא"כ על כרחך בזוז"ג פליגי. ולא כמו שהבין מהר"ש מדמודה בחד גורם מכלל שהפלוגתא בזוז"ג שהוא ההיפך. רק כוונת רש"י כנ"ל ובזה מתורצים כל קושיות של מהרש"א ודוק. והנה פירשתי לשטת רש"י קישור אי הכי שהוא משום דהך ושוין מיותר רק להורות דפליגי להדיוט והקשה ונפליגו להדיוט וכל זה בלישנא קמא אבל בלישנא דרבינא דמשני תני גמרה ומוקי לה בש"ק שהוא רבותא דביצה מחשב גופה יותר מולד אין קישור להך אי הכי. ונלע"ד ונתרץ ג"כ דברי רש"י במס' תמורה (דף ל ע"ב) במשנה ר' אליעזר אומר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח ופירש"י אבל להדיוט מותר ד"ה דלאו מגופה קא רבי. ודברי רש"י תמוהים שהרי כאן בחולין לכולהי לישנא מוכח דפליגי נמי להדיוט ונקט רק משום רבותא דר' יהושע לגבוה והתוספות שם הרגישו בזה וכתבו שדברי רש"י לא נהירא ונראה משום דשם בתמורה במשנה תנן כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ר"א אומר ולד טרפה לא יקרב ע"ג מזבח ובגמרא שם אמר רב כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר"א אוסר אמר רב הונא ב"ח אמר ר"נ מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר"א סבר עי"א ורבנן סברי עלי"א אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין רבא אמר מחלוקת שנרבעו ולבסוף עיברו דרא"ס זוז"ג אסור וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין רבא לטעמיה וכו' היא וולדה נרבעו. והנה יש לדקדק במשנה כיון דבאמת תני עלה דבכל האסורין ר"א אוסר ולדותיהן א"כ למה אמר ר"א במשנה ולד טרפה. ג"כ הוה ליה למימר סתמא ר"א אומר לא יקרבו ע"ג המזבח והוה קאי אכל האסורין לגבי מזבח דנקט ת"ק והנה לשיטת ר"ה ב"ח ניחא בין אם נימא טרפה יולדת ובין אם נימא טרפה אינה יולדת דהתוס' כתבו בד"ה אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין וקשה דשמעינן לר"א דאית ליה בפ' כל שעה זוז"ג אסור ויש לומר דהתם מיירי בדבר שאסור אף להדיוט והכא מיירי באיסור גבוה לבד. ולפי זה לרב הונא ב"ח אין כל ולדות שוים לר"א בולד נרבעת ונוגחת שהוא אסור רק לגבוה אינו אוסר ר"א רק בעיברו ולבסוף נרבעו ובטרפה שהוא איסור השייך אף להדיוט ואוסר ר"א גם זוז"ג אוסר א' בין עיברו ולבסוף נטרפו ובין נטרפו ולבסוף עיברו. ובנרבעת ושאר איסורי מזבח אינו אוסר כי אם בעיברו ולבסוף נרבעו וא"כ לכך אחז ר"א במשנה בלשונו טרפה לפי שבזה דבר בפה מלא שבכל גווני אסור משא"כ שאר איסורים נתן דבריו לשיעורין לחלק בין עיברו תחלה או לא וזה אם טרפה יולדת. וכן אם טרפה אינה יולדת ג"כ ניחא דלהכי אחז ר"א ולד טרפה לא יקרב לומר דכולהי ולדות איסורי מזבח דאוסר ר"א היינו דומיא דטרפה דהרי ולד טרפה ודאי דלא משכחת כי אם עיברו ולבסוף נטרפו שהרי אחר שנטרפה שוב אינה יולדת ודומיא דהכי דוקא הוא דאסירי ולדות איסורי מזבח דהיינו עיברו ולבסוף נרבעו אבל נרבעו ולבסוף עיברו גם ר"א מתיר וכל זה לשיטת ר"ה ב"ח אבל לשיטת רבא דר"א אוסר בין עיברו ולבסוף נרבעו ובין נרבעו ולבסוף עיברו א"כ קשה למה נקט ר"א ולד טרפה דוקא וצריך לומר לרבותא נקט אפילו ולד טרפה שהוא איסור השייך להדיוט אפ"ה לא יקרב ע"ג מזבח אבל להדיוט שרי נמצא לרבא על כרחך מוכח דדוקא לגבוה אוסר ר"א אבל להדיוט מודה. ולרב הונא ב"ח לא מבעיא שאינו מוכח דמתיר להדיוט אלא אדרבא מוכח להיפך דר"ה ב"ח סובר שאף להדיוט אוסר דהא רב הונא אמר אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותר ועל זה קשה קושיית התוס' שהרי מצינו בפסחים בהדיא דר"א סבר זוז"ג אסור וצריך לחלק בין איסור האסור אף להדיוט וכמ"ש התוספות ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות שהרי סתם אמר בפסחים וכן היה ר"א אוסר בכל איסורים שבתורה וא"כ מנ"ל לרב הונא לחדש סברא זו וצריך לומר שהוכיח כן מדברי ר"א עצמו מדנקט טרפה כנ"ל ועל זה קשה דלמא להכי נקט טרפה להשמיענו שאפילו טרפה דוקא למזבח הוא דלא יקרב הא להדיוט שרי וכמו שכתבתי לרבא אלא ודאי דסבר רב הונא דבטרפה באמת אף להדיוט אסור. ולפי זה יש לומר דהסוגיא שבחולין אתי כרב הונא בר חיננא. ורש"י בתמורה נקט בשיטת רבא שהלכתא כוותיה ולדידיה ודאי שמותר להדיוט אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל להגמרא בחולין להקשות ודלמא אמימר כרבא ס"ל ובאמת אינו אסור רק לגבוה ולכן נראה לתרץ באופן אחר מתירוץ הנ"ל ואף לרבא ליכא הוכחה וטרפה דנקט לרבותא והוא ע"פ מה שכתבו התוס' כאן בחולין בד"ה והלכתא בסוף הדבור שאף שלשאר דברים עובר ירך אמו מ"מ לטרפה לא הוה ירך אמו דהוא תלוי בחיות והרי יש לעובר חיות בפני עצמו. א"כ אמר ר"א אפילו ולד טרפה אף שמדינא בין שהוא חי בפני עצמו אפ"ה לא יקרב וק"ו לשאר איסורים שאינן תלוים בחיות. ונראה לתרץ דברי רש"י והנה לעיל כתבתי דבלישנא בתרא דרבינא הגירסא איתבי' רב אשי ומודים בביצת טרפה והיינו משום דקאי אמתני' דעדיות ושם הגירסא ומודים. ועכשיו הדרנא בי דגם בלשון זה על ר"א ור"י קאי לרש"י כמו בתחלת שמעתין מדלא הביא רש"י כלל מתניתין דעדיות בכל סוגיא זו אלא דבלשון רבינא לא סלקא שמעתא כי אם שהגירסא בברייתא ומודים. והנה אני אומר בשלמא ושוים הוא לשון הגמרא דבזה נחלקו ובזה שניהם שוים אבל ומודים לא אתי שפיר דמאן מודה ר' אליעזר אינו מודה ר"י הוא דמודה לר"א ומודה הוה ליה למימר בשלמא בעדיות בפלוגתא דב"ש וב"ה דרבים נינהו שייך על ב"ש לחוד לומר ומודים לשון רבים דב"ש רבים נינהו אבל כאן על ר"י ומודה הוה ליה למימר. וצריך לומר משום דגם ר"א לא נחלק בבהמה על ר"י רק בעיברה ולבסוף נטרפה מטעם עי"א אבל נטרפה ולבסוף עיברה מודה דזוז"ג מותר ואף דסבר ר"א בהדיא בפסחים זוז"ג אסור מ"מ כאן זרע הזכר עיקר ולא מקרי זוז"ג רק הזכר שהוא מותר הוא העיקר וכמ"ש הר"ן בחידושיו וא"כ בבהמה שניהם ר"א ור"י מתירים ש"ב ומודים שניהם בביצה שאסור אפילו ש"ב דבביצה הנקבה עיקר או מטעם כגופה או מטעם שבזה הנקבה עיקר שהיא יכולה לבדה ע"י ספנא מארעא והזכר אינו יכול לבדו. והנה כל זה לפי סברת המקשה דביצת טרפה היינו ש"ב אבל לפי התרצן דמוקי בש"ק וביצה גופו יותר מולד א"כ הדרא קושיא לדוכתא הרי ר"א אסר אפילו בולד וא"כ מי מודה ר"י מודה לר"א א"כ ומודה מבעיא ליה ומאי ומודים וצ"ל משום דאף דאסר ר"א בולד היינו לגבוה שאמר לא יקרב אבל להדיוט אפילו ר"א מתיר נמצא דבבהמה להדיוט בין ר"א ובין ר"י שניהם מתירים ומודים שניהם דבביצה בש"ק אסור להדיוט והנה בין לדעת המקשה ובין לדעת המתרץ אכתי למה נקט ומודים נתני ומודה ואם ר"י אוסר ק"ו שר"א אוסר וצריך לומר שעיקר מה דתני ומודים הוא להורות לדעת המקשה שר"א התיר בהמה נטרפה ולבסוף עיברה ולדעת התרצן להורות שר"א התיר בבהמה להדיוט ולא אסר רק לגבוה ועל זה חוזר להקשות אכתי ניתני ומודה ואי משום להורות דר"א גופיה לא אסר הולד רק לגבוה בלא"ה ידעינן דאי ס"ד שאוסר אף להדיוט א"כ אדמפלגי לגבוה נפליגי להדיוט ומתרץ דאכתי הוה טעינן דר"א אוסר גם להדיוט ונקט לגבוה להודיעך כחא דר"י שהוא כחא דהתירא לכך תני ומודים להורות שגם על ר"א שייך מודה לפי שבולד לא אסר רק לגבוה ולא להדיוט ונמצא לאוקימתא דרבינא שפיר פירש רש"י בתמורה דלהדיוט שרי ודברי רש"י נכונים להלכתא שהוא כרבינא ובזה מקושר לשון אי הכי דהשתא דמוקמת בש"ק א"כ לשון ומודים הוא רק להורות דר"א אוסר רק לגבוה ועל זה סובב קושיות א"ה לומר שזה בלא"ה מוכח כנ"ל:

וע"פ מ"ש יש ליישב מה שיש לדקדק לשיטת מהרש"ל הובא בש"ך סי' נ"ז ס"ק מ"ה דדוקא תלוי בלידה אבל לא בעיבור לחוד דאפשר לטרפה שתתעבר אלא שלא תבוא לידי לידה שתמות בו ע"ש ולפי זה גם בעוף אין הטעינה ראיה כי אם ההטלה שתטיל בצים וכן משמע שם הלשון בש"ע וכן בעוף וכו' ואח"כ חזרה להטיל ביצים וכן כתב הפרי תואר בהדיא והביא גם לשון הרמב"ם שכתב שתטעון ותלד ולפי זה מאי מקשה ללישנא דרבינא דלמא ביצת טרפה שאסורה מיירי ששחטוה ומצאו בה הביצה. אמנם לפי מ"ש עיקר הקושיא מדנקט ומודים משמע שגם ר"א מודה ולדעת המקשה היה סבור דפליגי רק לגבוה ומדנקט ומודים היה סבור שהוא להורות דאפילו בבהמה לא אסר ר"א בנטרפה ולבסוף עיברה דבבהמה לא אסר רק לגבוה א"כ ע"כ בנטרפה ולבסוף עיברה דמתיר היינו ג"כ לגבוה ולגבוה לא משכחת במעי אמו שאין טרפה קריבה לגבוה ואם נשחטה הטרפה ונמצא בה בן ט' דניתר בשחיטת עצמו מ"מ לגבוה פסול דהוי יתום אלא בילדה מיירי ומוכח דטרפה יולדת. אלא דלפי זה לא היה צריך לדחוקי בש"ק ולהגיה בברייתא תני שגמרה הוה להניח בש"ב ורק לחדש דנקט ומודים משום דבבהמה ר"א לא אסר רק לגבוה ובביצה אוסר אף להדיוט וכנ"ל:

ולכן נלע"ד לתרץ באופן אחר ואדרבא היינו לשיטת התוס' דהך ומודים היינו ב"ש וב"ה בעידיות ונדקדק מתחלה לשיטת הרשב"א בתשובה ששאלוהו על יתרת אבר ששהתה י"ב חדש והשיב לא אמרו יתר אינו חי אלא כל יתר כנטול דמי וכל שאלו היה נטול לא היה חי עתה שהוא יתיר אף ירבה ימים כחול אסור הרי שלהרשב"א יתרת יכול לחיות וא"כ מינה דיכול לילד א"כ מאי מקשה מביצת טרפה דלמא היינו ביתרת וכן מקשים העולם לשטת מהרש"ל דטרפה ע"פ רוב אינו חי אבל מיעוט טרפות חיים ולהכי מהני בספק משום דאמרינן מסתמא מהרוב הוא וא"כ בודאי טרפה משכחת שחיה ויולדת א"כ ביצת טרפה מיירי בודאי טרפה:

ונראה דהרי יש לדקדק על המשנה דנקט שגדלה באיסור דהיינו ש"ב הרי שם איירי מתחלה מביצת נבילה שנחלקו בו ב"ש וב"ה וביצת נבילה לא משכחת רק ש"ק ודומיא דהכי הוה ליה למימר ושוים בביצת טרפה שאסורה ואי היא גופה קמ"ל דאפילו ש"ב אסור ואין מתירין אותה משום זוז"ג קשה דזה גם השתא אינו מוכח דהרי איכא למימר דאיירי בספנא מארעא דחד גורם הוא וגדלה באיסור וא"כ יותר הוה ליה למימר שגמרה ואשמעינן חידוש טפי שאפילו ש"ק אסור אף שלא גדלה רק גמרה באיסור והוה שפיר דומיא דביצת נבילה וצריך לומר משום דרצה לומר הטעם שאסרי ב"ה ביצת נבילה ועל זה אמר ושוים בביצת טרפה וכו' וגזרי נבילה אטו טרפה וא"כ הוצרך לומר ביצת טרפה שאסור מן התורה שאם היתה רק מדרבנן הוה גזרה לגזרה וש"ק אפשר דבאמת אסור רק מדרבנן אטו ספנא מארעא וא"כ עיקר האיסור נקט ומעתה מתורץ שטת מהרש"ל דמכאן מוכח דרוב טרפות יולדות דאי ס"ד רק מיעוטא א"כ לא הוה להו למגזר בשבוש דבר שאינו שכיח לאיסור רק במועט. וכן לרשב"א אולי יתרת ג"כ לא שכיח ולא הוה להו לאסור ביצת נבילה משום לתא דיתרת. אבל אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת כיון דטרפה רק אינה יולדת וכן אינה מטלת ביצים אבל מתעברת וכן טוענת ביצים א"כ דלמא במעי התרנגולת מיירי:

ונראה כאשר נדקדק בדברי אמימר ללישנא בתרא למה נקט ביעי כלל הוה ליה למימר על התרנגולת בעצמה והכי הוה ליה למימר האי עוף ספק טרפה משהינן ליה עד דהדרא טענה אי הדרא טענה שרי ואי לאו אסורה ואי משום להשמיענו דין זה בעצמו דביצת טרפה אסורה זה משנה שלמה ושוים בביצת טרפה וכו' ועל כרחך בש"ק מיירי לאמימר שהרי ליכא ש"ב שאינה יולדת לדעת הפר"ח שאפילו אינה טוענת ביצים וצריך לומר דהא קמ"ל דאי ממתניתין הוה אמינא כמו ביצת נבילה שדוקא ודאי אסורה אבל ספק מותרת הה"ד ביצת טרפה דוקא ודאי אבל ספק מותר קמ"ל דאפילו ספק טרפה אי לא הדרא טענה אסורות גם הביצים וכמו שפסק באמת בש"ע סי' פ"ו ס"ג לחלק בין ביצת נבילה לביצת טרפה שזו ספיקה שריא וזו ספק אסורה ע"ש ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק דמסיק והלכתא בזכר כל י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת והנה דין זכר י"ב חדש ודאי שלא היה צריך למימר והלכתא שהרי בהדיא אמר לעיל רב הונא סימן לטרפה י"ב חדש וכיון שלא מצינו שום אמורא שנחלק עליו אף שיש בזה פלוגתא דתנאי מ"מ אין אחר הכרעת רב הונא שהוא אמורא כלום וא"כ עיקר המסקנא והלכתא הוא רק בשביל הך דין בנקבה כל שאינה יולדת שהוא פלוגתא דרב אחא ורבינא וגם על זה קשה למה לי והלכתא והלא כבר נאמר כלל בכל הש"ס דהלכתא כרבינא לקולא נגד רב אחא שהוא לחומרא וע"פ מ"ש ניחא דהנה כלל זה נאמר במקום שרבינא לקולא אבל כאן יש חומרא לרבינא וקילא לרב אחא דהנה לרב אחא אין אנו מגיהין הברייתא ונשאר הגירסא מפני שגדלה באיסור והיינו בספנא מארעא ועל זה יש להקשות על המתני' עצמה דהוה ליה למימר שגמרה לאסור אף ש"ק שהוא חידוש יותר אלא על כרחך מתניתין איסור תורה רצה לאחוז בלשונו דבשביל איסור דרבנן לחוד לא הוה אסרי ביצת נבילה וכנ"ל וא"כ מוכח דש"ק באמת אסור רק מדרבנן גזרה אטו ספנא מארעא בש"ב וא"כ ספק ביצת טרפה בש"ק מותר לרב אחא ולרבינא אמימר בספק טרפה אסר ש"ק והוה רבינא לחומרא ואף דבדבר זה שאם שוב ילדה שהותר גם התרנגולת הוה רבינא לקולא מ"מ בדבר זה לאסור ש"ק הוה לחומרא וא"כ כיון דפלוגתא זו רבינא חדא לחומרא וחדא לקולא וכן רב אחא ואי אפשר לפסוק כקולי תרווייהו דסתרי אהדדי דממ"נ אם טרפה אינה יולדת א"כ על כרחך בספק טרפה אמרה אמימר וא"כ לא הוה ידעינן הלכתא כמר והוצרך הש"ס לפסוק בהדיא כרבינא ולכן מסיק והלכתא בנקבה כל שאינה יולדת. העולה מזה דלרבינא לאמימר ביעי דש"ק אסורים מן התורה ולכן החמיר בספק וא"כ אפילו לשטת הסוברים שאין הטעינה ראי' רק העיבור מ"מ מקשה שפיר ושוין מפני שגדלה וכו' היא גופה קשיא למה נקט שגדלה דהיינו ש"ב וספנא מארעא הוה ליה למימר שגמרה לומר שגם ש"ק אסור אלא ודאי דש"ק באמת אינו אסור רק מטעם גזרה אטו ש"ב דספנא מארעא וא"כ ש"מ דש"ק לאו דאורייתא וא"כ למה אסר אמימר בספקו ועיקר הקושיא לאו להוכיח שטרפה יולדת רק להוכיח דספק טרפה ביעי דש"ק מותרות ומשני תני שגמרה דמודו ובזה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות על הגמרא ללישנא בתרא דס"ל לאמימר טרפה אינה יולדת מה אותביה רב אשי מברייתא דמודין הלא זה הוא פלוגתא דתנאי לעיל (דף נז ע"ב) אי טרפה יולדת או לא וא"כ אמימר אמר אנא דאמרי כהאי תנא דס"ל סימן לטרפה כל שאינה יולדת. והנה חוץ לדרכנו אמרתי לתרץ זה ע"פ מ"ש התוס' לעיל (דף נז ע"ב) בד"ה ודלמא סבר שכתבו דטרפה אינה מקבלת זכר אלא שהתוס' נסתפקו אם יש לחלק בין שבורת רגלים לשאר טרפות. וא"כ אם נימא שאין חילוק א"כ אף שטרפה אינה יולדת לאו משום שאינה מתעברת ויולדת אלא משום דלא מקבלת זכר ואיך תלד וזה בבהמה אבל בעופות שפיר מטילה ביצים ע"י דספנא מארעא. ולפי זה שפיר מקשה רב אשי לאמימר משום דאמימר אין לו סיוע מהאי תנא דטרפה אינה יולדת דזה בבהמה דוקא ובזה ניחא לי מה שיש לתמוה על התוספות איך כלל הוה סלקא דעתייהו למימר שאין שום חילוק בין שבורת רגלים לשאר טרפות. א"כ הרי מרא דהך מתני' ומודין בביצת טרפה הוא ר"י במס' עדיות ומאי הקשה רב אשי לאמימר הרי תקשה לר"י לנפשיה אלא ודאי שיש חילוק בין שבורת רגלים וכו' ומאי מספקא להתוס' אמנם לפי מ"ש לחלק בין עוף לבהמה ניחא ועיקר קושייתו לאמימר דאמר אי הדרא וטענה שריא הלא אין הטלת ביצים ראיה דדלמא מארעא ספנא ואף שאמרו בביצה דהיכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא וא"כ דלמא אמימר מיירי היכא דאיכא זכר בהדה. גם זה אינו דהני מילי היכא דמקבלת זכר אבל זו שאינה מקבלת זכר הוה לדידה כמו דליכא זכר בהדה כלל ושפיר ספנא מארעא:

ולדרכנו הנ"ל בלא"ה ניחא שעיקר הקושיא על מה שאוסר ביצת ספק טרפה ובזה אין לו שום סיוע משום תנא. אלא אי קשיא הא קשיא תינח קושיית ומודין אבל אחר זה דמקשה במאי קמיפלגי מאי קושיא ודלמא בזוז"ג פליגי שהרי יכול להיות דהאי תנא ס"ל טרפה יולדת ואעפ"כ לא קשיא לאמימר דאיהו ס"ל כאידך תנא: