חולין עב ע"א

דף עב - א

אך מקשה הגמרא על דברי רבה:

והא עובר וחיה, המוזכרים במשנתנו, שפשטה המיילדת ידה לתוך מעי האשה היולדת, ונגעה בעובר המת שבתוכה, הדין הוא שהחיה [המיילדת] טמאה שבעה, והאשה טהורה, דכשתי טבעות דמו, לפי ששניהם, גם העובר וגם יד החיה, בלועים הם במעי האשה וגלויים הם זה לזה בתוך מעי האשה, ובכל זאת קא מטמא לה עובר לחיה. ומשמע, שהאשה המעוברת טהורה משום שהוא מגע בית הסתרים, ואילו המיילדת טמאה משום שכלפי ידה שבפנים העובר הוא גלוי, ומוכח שלא כדברי רבה?!

אמר רבה, שאני, שונה עובר זה, שעל אף שהוא בלוע הוא מטמא, הואיל וסופו לצאת. ולכן דנים אותו כבר עתה על שם סופו, כאילו הוא יצא ממקום בליעתו, ומשום כך הוא מטמא את המיילדת.

אמר הקשה רבא: וכי רק עובר סופו לצאת, ואילו טבעת אין סופו לצאת? והרי אף היא סופה לצאת, ובכל זאת דנים אותה כבלועה? אלא, אמר רבא: פומבדיתאי, אנשי פומבדיתא, הם ידעי טעמא דהא מילתא, יודעים הם את טעם דברי משנתנו. ומנו? ומיהם אנשי פומבדיתא הללו? - רב יוסף!

דאמר רב יוסף אמר רב יהודה, אמר שמואל: טומאה זו, שנטמאת החיה השנויה במשנתנו, אינה מדברי תורה, שהרי טומאה בלועה היא, אלא טומאת החיה היא מדברי סופרים.

ודנה הגמרא: מאי, מדוע לשמואל לומר את כל האריכות הזו: "אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים"? והרי די היה לו לומר "טומאה זו מדברי סופרים היא"?

ומבארת הגמרא: אריכות זו, מטרתה היא דלא תימא, שלא נאמר שמשנתנו נאמרה אליבא דרבי עקיבא. דאמר "עובר מת במעי אשה, טמא", ולפיכך החיה טמאה. לפי שסבור רבי עקיבא שטומאה בלועה מטמאה, וטהרה בלועה מקבלת טומאה, ולכן טמאה החיה אף מדאורייתא.

אלא דברי משנתנו נאמרו אפילו לדעת רבי ישמעאל, דאמר "עובר במעי אשה - טהור", משום שטומאה בלועה אינה מטמאה, כי גזרו בה טומאה מדרבנן. ^[189]

דנה הגמרא: מאי טעמא של גזירה זו על טומאת החיה?

אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הרחם [ואחר שהוציא ראשו הרי הוא כילוד ^[190] ואינו בכלל "טומאה בלועה" ומטמא מדאורייתא], ויש לחשוש שמא לא תבחין בכך המיילדת ותגע בו, ותהא סבורה שעדיין הוא בפנים ואינו מטמא. לפיכך גזרו חכמים שנטמאת אף כאשר הוא "בלוע". ^[191]

שואלת הגמרא: אי הכי, אם אכן הגזירה היא שמא יצא ראשו, וידון הדבר כלידה, הרי אף על האשה היולדת נמי נגזור טומאה, אף קודם שהוציא הולד ראשו? ומתרצת הגמרא: האשה, מרגשת בעצמה אם יצא ראש הולד.

אולם אם כן, אם האשה מרגשת ביציאת ראש בנה, ותימא, תאמר לה לחיה שראש העובר יצא, ותיזהר שלא ליטמא לו. ומדוע גוזרים עליה?

מבארת הגמרא: היולדת טרידא. עסוקה היא בחבלי וצירי לידה, ואין דעתה פנויה להזהיר את החיה מן הטומאה.

לפיכך, גוזרים טומאה רק על החיה שבכל מגע עם העובר המת - טמאה היא, ואילו על היולדת אין גוזרים לפי שמרגישה היא ביציאת הראש.

לעיל שנינו, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בענין טומאה בלועה וטהרה בלועה.

וכעת מבררת הגמרא: מאי היכן היא שיטת רבי ישמעאל, ומאי היכן היא שיטת רבי עקיבא? דתניא: נאמר [במדבר יט טז] "וכל אשר יגע על פני השדה" - להוציא עובר במעי אשה, משום שהנמצא על פני השדה, גלוי הוא ומטמא. ובא הכתוב למעט עובר הטמון ובלוע באדמת השדה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: מפסוק זה "וכל אשר יגע על פני השדה" אנו דורשים, לרבות טומאתם ^[192] של גולל ודופק [גולל, הוא המכסה של ארון המת. דופק, הם הכתלים הסוגרים את צדדי הארון ^[193]], שאף הם מטמאים. ^[194] וזהו שדורשים מן הפסוק. אך לא דורשין את דינה של טומאה בלועה. ^[195]

ורבי ישמעאל, מנין הוא לומד את דין טומאת גולל ודופק?

הלכתא גמירי לה, הלכה למשה מסיני היא שגולל ודופק מטמאים. ^[196] וממילא הפסוק "וכל אשר יגע על פני השדה" מיותר, וניתן ללמוד ממנו את דין העובר הטמון במעי אשה, שאינו מטמא.

שואלת הגמרא: אמנם רבי עקיבא דורש את הפסוק "על פני השדה" לרבות טומאת גולל ודופק.

אולם עדיין יש להבין: ורבי עקיבא, עובר במעי אשה שהוא טמא מדאורייתא - מנא ליה?

הרי לכאורה פשטות הפסוק הזה [אף לאחר שלמדנו את טומאת גולל ודפק], מורה שרק טומאת מת רגילה המצויה על פני השדה מטמאת. ומנין לו לחדש שאף עובר במעי אמו מטמא?

אמר רבי אושעיא: אמר קרא [במדבר יט יג] "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, טמא יהיה". ומשמע מהפסוק הזה שמדובר ב"מת" אשר הוא בתוך "נפש" אחרת.

איזהו מת שבתוך נפש של אדם אחר?

הוי אומר זה עובר שבמעי אשה! ומכאן למידים שאף עובר מת שבמעי אשה, מטמא.

שואלת הגמרא: ורבי ישמעאל, הסובר שטומאת עובר נלמדת מ"וכל אשר יגע", מה ילמד מ"הנוגע במת בנפש"?

ומתרצת הגמרא: האי, פסוק זה, מיבעי ליה, צריך אותו רבי ישמעאל, לרביעית דם הבאה מן המת, שמטמאה. שנאמר "הנוגע במת, בנפש האדם". ומשמע, שנגיעה בחלק מהאדם שהוא הגורם ומקיים את קיומה של הנפש, אף הוא מטמא. ^[197]

ואיזהו אותו גורם המקיים נפש של אדם שלמידים אנו שמטמא?

הוי אומר זו רביעית דם. שחיי האדם תלויין בה, ברביעית זו.

ורבי עקיבא הלומד מ"נפש האדם" את טומאת העובר, מנין הוא לומד טומאת רביעית דם?

ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר: אף רביעית דם הבא משני מתים, חצי רביעית ממת זה וחצי ממת אחר, מטמא באהל.

דתניא: רבי עקיבא אומר: מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל?

שנאמר [ויקרא כא יא] "ועל כל נפשות מת לא יבא".

"נפשות" משמע שתים, "מת" משמע רביעית דם, שבחסרונה - מת האדם.

ומבואר, שהפסוק מתייחס לדם המתאסף משתי נפשות דהיינו משני מתים, וכמות הדם היא בשיעור אחד, שהוא רביעית דם. ^[198]

מתניתין:

אחר שדנו במשניות ובסוגיות הגמרא הקודמות בעניני טומאה וטהרה של עובר מת הנמצא במעי אמו, דנה המשנה שלפנינו בדין טהרת העובר שהוציא ידו לחוץ, קודם שנשחטה אמו.

לעיל בתחילת הפרק שנינו שעובר אשר הוציא ידו חוץ לרחם אמו, אסורה היד באכילה. ואילו אם חתכו את האבר, מבואר לקמן קכז ב, שמטמא האבר הנחתך כנבילה, כדין אבר מן החי.

במשנה להלן מבואר, כי אחר שחתכו את האבר היוצא, שאר בשר העובר הנשאר במעי האם, טהור, ואינו נטמא מחמת מגעו וחיבורו עם האבר היוצא, הטמא. אבל, אם חתכו את האבר היוצא רק אחר שנשחטה האם, נחלקו בזה רבי מאיר וחכמים, וכפי שיתבאר להלן במשנה.

כמו כן, עוסקת משנתנו במקור דין טרפה שנשחטה, שאינה מטמאת כנבילה:

א. בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו החוצה, וחתכה אדם, ואחר כך שחט את אמו,

הבשר הנשאר בפנים, טהור, ואינו נטמא במגעו עם אותו אבר שיצא לחוץ [ואשר דינו כאבר מן החי, הטמא ומטמא כנבילה], לפי שנידון העובר כדין חי, כמו אמו, ואין בהמה חיה מקבלת טומאה בחייה.

ב. שחט תחלה את אמו [לאחר שהוציא העובר את ידו], ואחר כך חתכה לידו, הרי הבשר של העובר הנמצא בפנים, נטמא ב"מגע נבלה", על ידי מגעו ביד היוצאת, לפי שאבר מן החי מטמא כנבלה, ^[199] דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין בשר העובר נטמא, כי מגעו ביד היוצאת הוא "מגע טרפה שחוטה" [כדין מגע בבהמה טרפה שנשחטה, שעל אף שהיא אסורה באכילה, שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבלה מדאורייתא. רק שגזרו עליה טומאה מדרבנן במוקדשין, ולהלן יבואר].

והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמו. דעובר במעי בהמה ויד חיה במעי בהמה שניהן בלועין העובר והיד וקא מטמא ליה עובר לחיה:

שאני עובר הואיל וסופו לצאת ולא מיחזי כבלוע:

טומאה זו (אינה מדברי תורה) דמטמאה עובר לחיה [אינה מד"ת]:

שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור והוי כילוד:

אי הכי אשה נמי. דאי חיישינן להא דאמרת שמא יוציא ולד א"כ אפי' האם נמי תהא טמאה:

אשה מרגשת בעצמה. כשיוצא תהא יודעת:

ותימא ליה לחיה. כלומר אמאי אמרי' החיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ותימא ליה האם לחיה כשיוציא ראשו ולא תהא טמאה החיה עד דתימא לה האם לחיה:

להוציא עובר שבמעי אשה. כלומר דאינו על פני השדה:

לרבות גולל ודופק. גולל זהו כסוי שעל גבי ארון של מת דופק דפנות שמטמאין כמת ולא להוציא עובר שבמעי אשה:

ורבי עקיבא לטעמיה דאמר אף רביעית דם. דר' עקיבא לא בעי ליה להאי קרא:

ושיעור א'. כלומר ורביעית אחד. ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור. כלומר דאין מטמאה מחיים:

הא דאקשי' והא עוברה וחיה דכמין ב' טבעות נינהו. ק"ל עלה אי עובר במעי אמו טומאה בלועה הוא ל"ל הא דדריש ר' ישמעל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו תיפוק לי' משום דטומאה בלועה אינה מטמאה וי"ל כתב רחמנ' בנבלה וכתב רחמנ' במת וצריכי א"נ אי לאו קר' הו"א עובר במעי אמו לאו טומאה בלועה הוא והיינו רביתיה וכדמנח באינדרונא דמי מה שאין כן בשאר הטומאות שכיון שהבליעה עושה עיכול טהורות.
ואי קשיא אי הכי [מאי] אקשינן והא עובר דכמין ב' טבעות הוא והא לאו טומאה בלועה היא ל"ק כיון שטהרו הכתוב לעובר במעי אמו ש"מ דטומאה בלועה חשוב ליה ואעפ"כ מטמא לחיה ש"מ טומאה בלועה בב' טבעות מטמאה כנ"ל ועיקר הוא שהרי רע"ק מטמא עובר במעי אמו ולא מצינו לו שאמר טומאה בלועה מטמ' והיינו דקאמרי' ורע"ק עובר שבמעי אמו דמטמא מדאורייתא מנ"ל לומר דהו"ל למדרשיה למיעוטא מהאי קרא משום דאשכחן בשאר דוכתי טומאה בלועה אינה מטמאה. אבל רש"י ז"ל כתב דקושיין אמאי לא ממעיט ליה ממשמעותא דעל פני השדה אע"ג דלא מיותר, ואינו נכון.

דלא תימא אליבא דרע"ק דאמ' עובר במעי אמו מדאורייתא. פיר' שלא תעלה על דעתך שכשטימא רע"ק לא טימא אלא לחיה משום דכשתי טבעות נינהו ואית להו טומאה אבל לאשה לא טימא ומתני' רע"ק היא אלא מתני' לאו רע"ק היא דלדידיה אפי' אשה טמאה אלא לרי"ש היא ומודה אפי' רי"ש בטומאת חיה דטומאה זו מד"ס היא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
פירוש אחר: לרע"ק נמי אשה טהורה ירך אמו היא וחיה טמא הכתוב ממת בנפש ומתני' דברי הכל לרע"ק דאורייתא אי רי"ש מדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו וכו'.
ופי' שמא יוציא ראשו וכו' שמא יטמאנ' במגע דחוץ בראשו וה"ה לא' מאיבריו אלא משום דאורחא דלידה בראש נקט ראשו כדנקיט ליה בעלמא היכא דבעי לשויי' כילוד ואע"פ ששנינו הושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה ובין בטהורה טהור שאני בהמה שאין לה פרוזדור וכי מפיק רישיה חזי ליה את זו פירש"י ז"ל.

גולל ודופק שהזכירו בפ' זה ובכמה מקומות, פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת דופק דף שנותנים לצדו.
ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרי' בברכות פ' מי שמתו מדלגים היינו ע"ג ארונות לקרא' מלכי ישראל ואי גולל היינו כיסוי הארון היאך כהנים מדלגים עליהם שהרי גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בפ' העור והרוטב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ר"א אומר אף במשא ועוד מהא דאמרי' במסכת סוכה ובעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר והו"ל למימר ולא גולל לארון ועוד מדאמרינן הכא בפרקי' וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואי בארון הרי ארונות טמונות הן בכוכין ואינן על פני השדה דהיינו מגולה וכדאמרי' נמי בב"ק שדה להוציא את הטמון וכדדריש ביה רי"ש הכא להוציא עובר מפני שהוא טמון ועוד שאין לשון גולל נופל על פי' זה.
לפיכך פיר"ת ז"ל שהוא מצבה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הוא ב' אבנים שמשימין אחת לראשו ואחת לרגליו והגולל נשען עליהם וזו היא ששנינו במסכת אהלות דופק דפקים טהור שלמעלה מן המצבה שנקר' גולל עושין בנין א' ומשימין אבן א' לראשו וא' לרגליו ואבן גדולה עליהם מלמעלה.
וכן פי' הרב מ' נתן בעל הערוך ז"ל כיוצא בזה שעושים שורות של אבנים בדפנו' ובראש וברגל ואח"כ מכסים אותו והדפנו' קרוי דופק והכסוי גולל ועושין דופן מועט לסמוך הדופק הגדול והוא הנק' דפק דפקים ומה שאמרו לענין אבל ר' יהושע אומר משיסתם הגולל משיסתמו הקבר באבן הגדולה שמגלגלין על פיו ומנהג היה לשום שם אבן מיד כשקברוהו ואף עכשיו עושין כן ובא למעט ואמר שפעמים שאין קוברין אותו אלא לשעה ואין סותמים אותו שאין מונין לו אבל.
אבל י"מ לפ"ז מה ששנינו בתוספתא דאהלות פ"ק מעשה בבית סגן ביהודה באחד שמת בע"פ והלכו לקוברו נכנסו האנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשי' מבחוץ נכנסו נשים וקברוהו והלכו האנשים ועשו פסחיהם בטהרה משמע שמשכו הארון בחבל והביאו המת שהיה בתוכו למערה אבל לפר"ת ז"ל קשיא שאין המת בתוך הגולל שיקבר במשיכתו.
ולפי' דחו ראיותיו של ר"ת ז"ל ואמרו שמתוך כך היו מדלגין ע"ג ארונות של מתים שכיון שאין כהן מוזהר על גולל ודופק דתניא במ' שמחו' ואיתא בתוספתא דמסכת מכות כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אמרינן בהדיא במס' נזיר שאין נזיר מגלח עליו כדאיתא בפ' כ"ג (נד, א).
ומה שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מפני שדרכן היה לקבור הארון ולהניח מקצתו מגולה על פני השדה וא"כ י"ל שלא היו סותמין הארון בכסויו אלא בבית הקברות א) או שפירו' סתומת הגולל כשסותמין אותו לגמרי שעד בית הקברות הולך הארון פתוח [מכוסה בכיסוי] ושם קובעים בו מסמר בכסוי ובדופן שלא יפתח לעולם ובאותה שעה חל אבלות עליו שאין אבלות כל זמן שהמת בבית כדאמרינן ומעשה שמת ר"ג הזקן כיון שיצא מפתח הבית א"ל ר' אליעזר כפו מטותיכם כיון שנסתם הגולל א"ל ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו ע"פ זקן וגרסי' בירושל' היו מוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקיסרין דקוברין בבית' שרי איתנויי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אלמא אין סתימת הגולל אלא במקום שנקבר שם ולא בבית.
וי"א שהיה אותו הנסר שקובעי' עליו בתוך הקבראבל אינו נכון ויתברר ממה שכתבנו למעלה.

דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה מטמא מדאורייתא. ואם תאמר והיאך היה באפשר להעמיד משנתינו כר' עקיבא, והא קתני והאשה טהורה, ואי ר' עקיבא הא אמר עובר במעי אשה טמא. ויש לומר דהכי קאמר לא תימא רישא דמתני' רבי עקיבא וסיפא רבי ישמעאל ותברה מי ששנה זו לא שנה זו, ורישא רבי עקיבא ותנא חיה טמאה והוא הדין לאשה, וסיפא רבי ישמעאל ותנא אשה טהורה והוא הדין חיה, אלא כולה רבי ישמעאל היא ומדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וראשו לאו דוקא, אלא הוא הדין לאחד משאר האיברים, דהא טומאה שבחוץ הוא, ותדע דהא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, ואי ראשו דווקא מי מרגשת בכך, אלא לא שנא ראשו ולא שנא שאר האיברים ולא שנא רובו ולא שנא מיעוטו דאשה נמי לא מרגשת בעצמה אי רובו אי מיעוטו.

ורבי עקיבא עובר במעי אשה דמטמא מדאורייתא מנא ליה. תמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה לרבי עקיבא מנא ליה, הא ודאי מדאיצטריך קרא למעוטי לרבי ישמעאל שמע מינה דאי לאו דמיעטיה קרא מדינא הוה אמינא דמטמא, ולא מייתיה לה מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא, מ), דהתם בטומאה בלועה שאין סופה לצאת אלא לאחר עיכול שנפסלה מולגר ומלכלב, אבל עובר שסופו לצאת לא, וכיון דאוקי רבי עקיבא קרא דכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט, טז) לגולל ודופק, ממילא קים ליה עובר במעי אשה לטומאה, ויש לומר דהכי קאמר כיון דבעלמא אשכחן דטומאה בלועה לא מטמיא וכתיב כל אשר יגע על פני השדה, ואיכא למידרש מיניה הכין מלאיפלוגי בין טומאה בלועה דעלמא שאין סופה לצאת לטומאה שסופה לצאת, דהא תנאי דעלמא לא מיפלגי בינייהו, וכדתנן בלע טבעת טמאה וכו' טובל ואוכל בתרומה, אם כן מאי טעמיה דרבי עקיבא, ופרקינן אמר קרא (שם, יג) כל הנוגע במת בנפש האדם וגו', וזה הזקיקו לרבי עקיבא לומר כן, כך נראה לי.

עובר במעי אשה שמת דינו כטומאה בלועה ומתוך כך אין האשה מיטמאת ממנו עד שתצא כמו שביארנו במשנה והחיה שהושיטה ידה לפנים ונגעה בו מן הדין טהורה היא אלא שחכמים גזרו בה ליטמא טומאת שבעה כמו שביארנו במשנה גזרה שמא יוציא הולד ראשו ואין החיה מרגשת והיא נוגעת וסבורה שאינה מטמא ובאשה עצמה אין כאן גזירה שמרגשת היא בנדנודו:

הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר אבל לא במשא וכבר ביארנו ענין גולל ודופק במסכת ברכות פרק מי שמתו:

דם המת מטמא כמת עצמו במגע ובמשא ובאהל שנאמר בנפש האדם אשר ימות וכתיב כי הדם הוא הנפש ואינה מטמאה אלא בשיעור רביעית ולא עוד אלא שרביעית זו צריך שתהא כלה ממת אחד אבל רביעית דם הבאה משני מתים טהורה:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור החלק השלישי ואמר על זה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את העובר אמר להם ר' מאיר לא אם טיהר שחיטת טרפה אותה דבר שהיא גופה תטהר את העובר שאינה גופה מנין לטרפה ששחיטתה בהמה טמאה אסורה באכילה [אף טרפה אסורה באכילה] מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר טול לך מה שהבאתה הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין במינה שחוטה תאמר בטרפה שיש במינה שחוטה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחוטה אמר הר"מ פי' מגע טרפה שחוטה מטמא בקדשים ואע"פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טרפה ששחטה מטמא בקדשים ומה שאמר ר' מאיר בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל הוא מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן לפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ואין הלכה כר' מאיר ודע שבעל חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה:

אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכוה והדבר ידוע באבר זה שהוא נבלה כמו שהתבאר למעלה ואחר כך שחט את אמו הבשר שנשאר מן העובר בפנים טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים שחט אמו ואחר כך חתכו אותה היד הרי אותו אבר כנבלה והנשאר מן העובר נוגע בו והרי כל בשר העובר מגע נבלה דברי ר' מאיר ושמא תאמר והרי מגע זה מגע בית הסתרים הוא שהרי הנשאר מן העובר לא נגע באבר אלא על ידי חבורו ומקום חבורו אינו נראה פירשו בגמרא שאין זה נוגע בית הסתרים משני טעמים אחת שכל העומד ליחתך באוכלין כחתוך דמי וכמו שאמרו חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו והרי הם כנוגעים זה בזה בגלוי והאחרת שאי אפשר שלא נגעו זה בזה בגלוי בשעה שהוא חותכו מעט ואי אפשר לצמצם שלא יגע זה בזה באחד ממקומות החתך וחכמים אומרים שאין אבר זה נידון כנבלה מאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים ששחיטת האם אע"פ שאין מועילתו להתירו מועילה היא לו לטהרה מידי נבלה אפי' היה אותו העובר מת והרי דין אותו האבר כדין טרפה שחוטה ונמצא בשר העובר מגע טרפה שחוטה לפסול בקדשים הנוגעים בהם מדברי סופרים כמו שיתבאר בגמרא מה מצינו בבהמה טהורה שהיא טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי טומאה אף שחיטת בהמה מטהרת את האבר היוצא המחובר עם העובר בשעת שחיטה ואמר להם ר' מאיר לא אם אמרת בטרפה שתהא שחיטתה מטהרת אותה ואת האבר המדולדל שבה כמו שיתבאר במסכתא זו הדין נותן כן בה מפני שהיא גופה ואין ממנה הקש לטהר את האבר היוצא אע"פ שמחובר לעובר שבפנים אחר שאינו גופה ועוד שאף הטרפה מנין ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה) והשיב לו שאין לדונה כטמאה אחר שהיתה לזו שעת הכושר ואפי' נולדה טריפה מן הבטן מ"מ יש במינה שחוטה ואין לדמותה לבהמה טמאה ומ"מ בן שמנה שנולד מבהמה חיה אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה שאין במינו שחוטה:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים בכלה ופסק שבה הוא שאם הוציא עובר וחתכה האבר נידון כנבלה ובשר העובר טהור:

שחט את אמו ואחר כך חתכה האבר נידון כטרפה שחוטה ובשר העובר מגע טרפה שחוטה ופוסל בקדשים מדברי סופרים טרפה שנשחטה נטהרה מידי נבלה היא והאבר המדולדל בה ר"ל שנחתך ועדין מעורה במקצת אלא שאין אותו אבר יכול לחיות עוד ולהדבק בגוף הבהמה אפי' היתה טרפה מן הבטן:

בהמה טמאה שנשחטה וכן בן שמנה חי שנולד מבהמה חיה ושחטם אין שחיטתם מוציאתם מידי נבלה כלל ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

תד"ה גזירה שמא יוציא כו' ור"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו כו' עכ"ל פי' בהוציא את ידו מטמא אף הבלוע שעדיין בפנים כדמשמע במת בנפש איזהו מת שבנפש כו' ובהכי ניחא מ"ש התוס' גבי שמת עוברה במעיה כו' דאצטריך לק"ו לטהר בבהמה מה שבפנים משום דר' עקיבא מטמא לקמן עובר במעי אשה מה שבפנים אבל לידו שבחוץ ליכא התם ק"ו כלל ודו"ק:

בד"ה וחכ"א מגע כו' לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחייב כו' ולעיל דקתני הושיט כו' עכ"ל כדבריהם כן הוא ודאי דבההיא דרועה דטהור אף במגע באבר שבחוץ היינו לרבה לקמן דאמר דפליגי אף בעובר מת דשחיטה מהני לרבנן ואי מחיים הוה מטמא היכי מהני שחיטה אבל לרב חסדא דאמר לקמן דבעובר מת ד"ה אין שחיטה עושה ניפול איכא לאוקמי ההיא דרועה בפשיטות כיון דעובר מת מה שבחוץ מטמא אף שהבהמה מחיים אך יש לדקדק לדבריהם דמהיכא נפקא לן לטהר ברועה אף מה שבחוץ דמק"ו דקאמר לעיל אם הועילה אמו להתירו באכילה כו' לא אתי אלא מה שבפנים ולא אבר שבחוץ וי"ל דודאי מסברא לית לן לטמויי בהוציא ידו אף מה שבחוץ כיון דלא הוה כילוד אלא בהוציא ראשו אלא משום דרבי עקיבא מטמא עובר במעי אשה א"נ משום דכתיב הולך על כפיו היה לנו לטמאות אף מה שבפנים כמ"ש התוס' ואתא ק"ו לטהר מה שבפנים והולך על כפיו ע"כ מוקמינן ליה לדרשא אחריתא וממילא איטהר לן נמי אף מה שבחוץ דאוקמא אסברא ועוד נראה לרבה ודאי בלאו ק"ו דלעיל מטהר אף מה שבחוץ והיינו מטעם דאמרי רבנן דשחיטת אמו מטהר כמו בטרפה אלא רב חסדא דהוא מרא דשמעתא דלעיל דעביד קל וחומר לטהר מה שבפנים היינו לפי שיטתו לקמן דלא מטהר בעובר מת אבר שבפנים ודו"ק:

תד"ה כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות וכו' וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה למת וכו' שלא תטמא את האדם וכו'. תיבת וקשה דלעיל נמשך למטה כאילו אמר וקשה שלא תטמא את האדם וכו':

בא"ד היינו טהרה בעלמא וכו'. ר"ל טהרה שהיא בחוץ:

בא"ד ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם וכו'. ר"ל כיון דהא דקאמר רבה בריש דבריו כשם שטומאה בלועה אינה מטמא וכו' הוי פירושו שתי טבעות בלועות אחת טמאה ואחת טהורה שאין הטמאה מטמאת את הטהורה א"כ נשמע מזה ג"כ שטהרה בלועה אינה נטמאת א"כ למה מסיים אח"כ טהרה בלועה אינה מטמאת והוי כפילות דברים דבשלמא לפרש"י לא קשיא זה דלפירושו אצ"ל דרבה בתחלת דבריו דקאמר כשם שטומאה בלועה וכו' ר"ל שתי טבעות אלא אתא לאשמועינן דטומאה בלועה אינה מטמאה אפילו היכי דשייך טומאת משא כגון מת ונבלה דמטמאה במשא אפילו בבית הסתרים דזה לא אשמועינן ממתני' דבלע טבעת טמאה וכו' דהא טעמא הוי משום דלא הוי כ"א מגע בית הסתרים והא דקאמר גמרא כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות וכו' לא אצטריך זה למימר אלא בשביל טהרה בלועה דקאמר רבה אבל לפירוש התוספות דדחה פירושו של רש"י ולא ס"ל ענין זה כדלעיל קשה:

בא"ד וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מטמאה וכו'. לפרש"י לא קשה מידי משום דלפרש"י אי טהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא שמבחוץ ובין מטומאה שאצלה אלא דאי לא אשמועינן רבה ה"א דטעמא דמתני' דקתני בלע טבעת טהורה וכו' לא הוי מטעם טהרה בלועה אלא משום דמגע בית הסתרים דאדם אינו מטמא את הטבעת אבל אחר דשמעינן מק"ו דצמיד פתיל דטהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא ובין מטומאה שאצלה אבל לפי' התוס' קשה:

בא"ד וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתם וכו'. מקשין העולם א"כ למה לי ק"ו דצמיד פתיל ר"ל דאי לאו ק"ו ה"א דדוקא מטומאה שאצלה אינה מטמאת טהרה בלועה והטעם הוי משום דהטומאה הוא בלועה לכך קאמר רחמנא בפסוק האוכל מנבלתם וגו' אפילו באכל סמוך לשקיעת החמה מותר לאכול תרומה אע"ג שנגע בטומאה שבמעי הבלועה אבל מטומאה דעלמא כגון אדם הבולע טהרה ונכנס באוהל המת אה"נ דהטהרה הבלועה נטמאת לכך אצטריך ק"ו דצמיד פתיל וק"ל:

ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' וכן משמע דלא תימא אליביה דרבי עקיבא משמע וכו'. ולפי סברת התוס' צריך לפרש הא דקאמר גמ' מאי אינה מדברי תורה וכו' ר"ל ופשיטא דלא שייכא טומאה זו מרברי תורה ופשיטא דשייכא מדברי סופרים ומשני דלא תימא אליבא דר"ע דוקא שייכא מדברי סופרים דאמר עובר במעי אשה והוציא ידו טמא ולכך גזרינן כולו אטו ידו אבל אליבא דרבי ישמעאל אפילו מדברי סופרים לא שייכא ועיין במה שכתבתי לעיל (חולין דף ע') בתוס' ד"ה מאי טעמא דת"ק וכו':

ד"ה שתי נפשות וכו'. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש ונפשות כצ"ל ור"ל דלרבי ישמעאל דס"ל דיש אם למסורת וקרא דעל כל נפשות מת איירי נמי ברביעית דם מנפש אחת וקרא דלעיל במת בנפש אדם מוקי ליה ר' ישמעאל ג"כ לרביעית דם ותרי קראי ל"ל:

תוס' בד"ה כי קאמר כו' כך אינה מטמאה טהרה שאצלם כו'. נ"ב ומ"מ אנו צריכין לקל וחומר דלעיל להציל על טהרה בלועה באוהל המת בשלמא מה שאין טבעת הטמאה מטמאה את הטהורה משום ששניהם בלועים אבל הא שמקבלת טומאה באהל המת ויהיה טמא הבלוע לכשיצא ודו"ק:

תד"ה גזירה (בסופו). היכי מיתוקמא מתניתין (כצ"ל) אליבי' דחיה טמאה ואשה טהורה. אלמה לא אשה טהורה משום טומאה בלועה. וחיה טמאה דהוה כשתי טבעות:

רש"י (במשנה). א"נ אם נמצא (כצ"ל) עובר מת נבלה גמורה כו'. לכאורה אינו מוכרח דכיון דחשבינן ליה כחי להתירו בשחיטת אמו וכמש"כ התוס' ושחיטה עושה ניפול הוה האבר כפורש מן החי:

תד"ה וחכמים. להפקיע הטומאה לטהרה. כצ"ל:

גמ׳ לר׳ ישמעאל וכו׳ במעי אשה טהור כצ״ל:

תוס׳ (הנמדה"ק) ד"ה כי קאמר וכו' ואפי׳ רצוצה תחת אבנים שלא תטמא כצ"ל. נ"ב בתמיהא:

בא״ד דהויא כחלל לטמא במשא. נ"ב כמו יטמא כלומר בדין הוא דליטמא במשא:

בא"ד נמי תנינא בלע טבעת כצ"ל:

גמרא אשה מרגשת בעצמה התוס' במס' ע"ז ובמס' נזיר ס"ל דטומאת אדם באדם בחיבורין הוא דאורייתא והרמב"ם פרק ה' הלכה ג' ס"ל שהיא מדברי סופרים ועיין שם בכ"מ שס"ל לרמב"ם דרבא דאמר לא תתלי בוקי סריקי ברב נחמן חולק וס"ל דחיבורין לאו דאורייתא ואומר אני להוכיח כדברי הרמב"ם ממשנתינו דקתני ופשטה החיה ידה ונגעה בו והנה למסקנא דטומאה זו מדברי סופרים יש להקשות כיון שהוא גזרה שמא יוציא ראשו והאשה טרודה בצערה א"כ אפילו נגע החי' רק באשה ג"כ תטמא טומאת ז' שמא הוציא ראשו ואז נטמאת האשה וממילא נטמאת החי' בחיבורין. בשלמא האשה בעצמה מרגשת בעצמה ולהכי אפילו כעין משנתינו שנגעה החי' בוולד עצמו אין צורך לאוקמי שלא נגעה באשה אלא אפילו נגעה טהורה לגמרי אפי' מטומאת ערב שהרי היא מרגשת בעצמה וממילא אם תרגיש שהוציא ראשו תדע שהיא טמאה מחמת עצמה ולא תגע בטהרות וכשמרגשת שעדיין לא הוציא ראשו גם החיה טהורה אלא שבחי' גזרו שהיא אינה מרגשת אבל להיפך החי' תטמא אפילו לא נגעה בולד. בשלמא לדעת הרמב"ם חיבורין דרבנן והוה גזרה לגזרה אבל לדעת התוס' קשיא בשלמא לפי ההוה אמינא שהיא דאורייתא שפיר כיון דאשה טהורה ע"פ הדין אי משום בלוע לתוספות אי משום בה"ס לרש"י איך תטמא החיה אבל למסקנא קשיא ונראה דנקט ונגעה בולד להורות שטומאה דרבנן אפילו נגעה בוולד שלא ואשר דשתי טבעות דאורייתא ואז החי' טמאה דאורייתא ומטמא האשה קמ"ל דאפילו הכי האשה טהורה לפי שגם החי' לא נטמאת רק מדברי סופרים שמא יוציא ואשה בעצמה מרגשת:

ולפי זה לפי דרשת ר"ע הנוגע במת בנפש וכו' איזה מת שבנפש וכו' קשה היה לקרא למכתב רבותא יותר שאפי' אינו נוגע במת אלא שנוגע בנפש שבו מת נטמא בחיבורין ונראה בזה לתרץ מה דקשה ר"י הביא ראיה לטהרה ור"ע הביא ראיה לטומאה וממ"נ חד מיותר דהא הסברה חיצונה כחד מנייהו ובשלמא לפי סברת מהרש"א בסברת התוס' דר"י מטהר אפילו בנוגע במה שכבר יצא לחוץ ור"ע מטמא בנוגע אפילו במה שבפנים א"כ כל אחד צריך ראיה לדבריו אבל לשיטת רש"י קשה ובפרט לפי קושית הגמרא ור"ע עובר במעי אשה מנ"ל ופרש"י דמפשטא דקרא מפיק לטהר אפילו אינו מיותר א"כ מי הכריח להגמרא לומר דלר"י גולל הלמ"מ. ונראה דהתנא הקרי לר"י תרי קראי ברביעית דם למה ואמרתי ע"פ מה שכתב התוספות בסנהדרין דדם צריך ריבוי שוב אין חילוק בין יוצא מאחד ליוצא מב' מתים דכל שטומאה ושיעורו שוה מצטרף א"כ מחד קרא לר' ישמעאל לא אימעטו ב' מתים רק מקרא מיותר ור"ע סובר נפשות קרי אי אפשר לומר דוהנפש אתי למעוטי ב' מתים וא"כ על כרחך לרבות עובר ור"י סובר דובנפש אתי למעוטי משני מתים וזה נגד הכלל דכל שטומאתו ויותר ראוי לומר דאתי לרבות עובר ולכן צריך מיעוט בפירוש יגע ע"פ השדה אבל אי הוי אתי לגולל לא הוה מוקמינן ליה לעובר משום דהוה אמרינן בנפש אדם אתי לרבות עובר:

ואמנם עיקר הנלע"ד הוא דלר"ע איצטריך במת בנפש אף שהסברה החיצונה דסופו לצאת לא מקרי בלוע אלא דאז גם האשה היתה טמאה ולכן כתיב הנוגע במת בנפש דדוקא נוגע במת אבל נוגע בנפש אשר בו המת טהור א"כ מוכח שהאשה טהורה דאל"כ גם הנוגע טמא בחיבורין ומזה יש לנו הוכחה לר"ע לחלק בסופו בין טבעת אחד לשנים:

ובזה מתורץ מה דקאמר רבה עובר סופו לצאת וקשה א"כ גם האשה למה טהורה לשטת התוס' דמטמא במשא ואם באנו לחלק בין טבעת א' לב' טבעות וכמ"ש התוס' זה אינו דזהו קודם שבאנו לחלק בין סופו לצאת רק שעדיין לא זכינו לסברה דמר לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר אז יש חילוק בין טבעת א' וכו' אבל לפי מה דמחלק בין סופו לצאת א"כ אפילו טבעת א' אין ראיה דהרי טומאה בלוע מוהאוכל נבלתה גמיר ושם אין סופו לצאת דאדרבה סופו להתעכל וא"כ בסופו לצאת אפילו בטבעת א' אין ראיה להתיר ולמה האשה טהורה ולפי מ"ש ניחא דמוקמינן מתניתין כר"ע ולר"ע מזה הפסוק עצמו הנוגע במת מוכח שהאשה טהורה מדהצריך ליגע במת עצמו. ומה שהקשה רבא והא שתי טבעות וכו' ומה קושיא דלמא רבה מוקי מתניתין כר"ע ואיהו סבר כר"י ולר"י גם החיה טהורה והוה שתי טבעות נלע"ד דרבא לשטתו דאי הוה ס"ל בחיבורין לאו דאורייתא כדאמר לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ וא"כ לדידיה ליכא שום הוכחה לר"ע לטהר האשה ולר"ע גם האשה טמאה וא"כ שפיר הקשה:

ובזה נראה לענ"ד כוונת רש"י מה דפירש בסוף ד"ה כי קאמר רבה וכו' דקמ"ל רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע ולכאורה קשה מי הכריחו לזה דטעמא דמתניתין משום בלוע ומה חסר לנו דבמתניתין באמת אף בלא בלוע טהור משום בה"ס אלא רבה עצמו קמ"ל דין זה דבלוע. ועוד היא גופא קשיא הא לרש"י על כרחך במשנה בה"ס הוא דלא הוי לרש"י בלוע רק כב' טבעות כיון דלרש"י הטבעת אינו מטמא במשא וכן האדם ובזה אמרתי לרש"י דהוכרח לומר ב' טבעות ולמה לא אמר כפשוטו קמ"ל רבה אפילו בבלוע ממש כגון דבר המטמא במשא ואמרתי משום דתינח טומאה בלוע מיירי בנבילה אבל טהרה בלוע לא משכחת ואף דמשכחת בזב אמרתי דשם בנדה מבואר דאין סתרו של זב מטמא במשא וא"כ שוב הוה ליה מגע בה"ס ואם זב אחר נשא אדם אשר בלע טבעת ג"כ נ"ל דאין זה מקרי שזב נושא הטבעת רק הזב נושא את האדם והאדם נושא הטבעת. ובזה ישבתי מה שקשה לרש"י נשאר קושיית התוס' בד"ה אטו אין מגבו שהקרי דנימא דיו ולא יציל בהיסט הזב ומה שתירצו דמפכים קטנים וכו' זה ניחא לשיטתם דגם לר"ע בלוע אינו מטמא ופלוגתייהו דר"י ור"ע בהוציא ידו ואם כן סוגיא זו לר"ע ולדידיה כל שאינו במגע אינו במשא אבל לרש"י לר"ע בלוע מטמא וסוגיא זו לר"י וא"כ לר' יוחנן אליבא דר"י לקמן (דף קכב) אפילו מה שאינו במגע ישנו במשא ע"ש בתוס' בד"ה והיינו טעמיה ועוד דגם לבר פדא עכ"פ תפשוט בעיא דרב אויא לפי מה שכתב בזב בלא"ה לא מטמא במשא דהוה משא בה"ס:

והנה בריש שמעתין פירש רש"י טהרה בלוע בלע טבעת ונכנס לאוהל המת והוא נגד מסקנא דרש"י ואמרתי באמת דזה תלוי בפלוגתא דלמ"ד בחיבורין דאורייתא ואדם הנוגע במת בשעת חבורו מטמא אדם טומאת ז' וא"כ דין זה בחיבורו כמת עצמו א"כ מטמא גם במשא ושפיר היה ראוי לטמא הטבעת אם לא משום בלוע אבל אי חיבורין לאו דאורייתא אינו כמת עצמו וא"כ אינו מטמא העברת רק במגע והוה בה"ס ומתחלה שעדיין לא זכינו לשתי טבעות פירש רש"י דברי רבה למ"ד חיבורין דאורייתא ובמסקנא אמר דאי ממתניתין הוה מוקמינן משום בה"ס והוה אמרינן באמת חיבורין לאו דאורייתא וקמ"ל רבה דחיבורין דאורייתא והטעם משום בלוע ואע"פ דעכשיו מצינו בלוע בטבעת א' מ"מ הוכרח בגמרא לחדש נ"מ לשתי טבעות דאי לענין טבעת א' אכתי לא אשמעינן רבה כלום דעכ"פ שמעינן ממתניתין דהטבעת טהורה יהיה הטעם משום בלוע או יהיה הטעם משום חיבורין לאו דאורייתא עכ"פ הטבעת טהורה והא דפירש רש"י דקמ"ל רבה דטעמא דמתני' משום בלוע משום דהוה קשה לרש"י רבה דקאמר סופו לצאת וכי לא ידע דגם טבעת סופו לצאת אמנם רבה קמ"ל דחיבורין דאורייתא וא"כ על כרחך משנה דטבעת אינו מחלק בין סופו לצאת ופליג על משנה זו וא"כ איהו סובר כמשנה דטבעת ורבא לשטתו דס"ל חיבורין לאו דאורייתא ואם כן אין ראיה ממשנה דטבעת:

שם ע"א במשנה וחכ"א מגע טרפה שחוטה הרז"ה הוכיח דבקדשים איירי דאי בחולין מה ענין מגע טרפה לחולין ולכן לרבנן לא קשיא כלל במה הוכשר שחבת הקודש מכשיר ועיקר הוכחתו של רשב"ל (דף עד ע"ב) דאמר אלא לדידך במה הוכשר עיקר ההוכחה מדברי ר"מ שאמר הכשר מגע נבילה. ואין לומר דלמא ר"מ ג"כ איירי בקדשים זה אינו שהרי לא נזכר בדבריו קדשים כלל אבל בדברי רבנן ממילא משמע קדשים דבחולין אין טרפה שחוטה מטמא כלל. אלא דהיא גופה קשיא וכי בדין טרפה קאי תנא להורות שהיא מטמא בקדשים והלא תנא בשחיטת חולין קאי והוה לרבנן למימר שהבשר טהור אלא דאז הוה אמינא דגם רבנן סברי שחיטה עושה ניפול והא דמטהרי רבנן היינו משום דלא ס"ל כר"ש דאמר שחיטה מכשרי אלא דם מכשיר ולא הוכשר הולד ולכך טהור ולכך אמרו מגע טרפה שחוטה להורות דבקדשים קאי ואפילו הכי אינו מגע נבילה מכלל דס"ל אין שחיטה עושה ניפול. אלא דהיא גופה קשיא למה פליגי במגעו ולא פליגי באבר עצמו דר"מ ס"ל שהוא נבילה וחכמים ס"ל שהוא טרפה. וצ"ל כמו שאמר בריש הסוגיא לרבינא דנקט חתכה איידי דתני רישא חתכה וכו' הכי נמי איידי דתני רישא הבשר טהור להודיענו שאין העובר מקבל טומאה מחיים אפילו הוא מת במעי אמו כחי חשוב כמו אמו תני נמי סיפא פלוגתייהו בבשר העובר ולא באבר עצמו אי נמי משום סיפא עצמו נקט הבשר מגע נבילה דבזה מוכח דבעובר מת מיירי דאי בחי אין בהמה מקבלת טומאה מחיים דהא דתנינא הלך לבה"ק נטמא מוקי לה ר' יוחנן לקמן (דף עה ע"א) כב"ש ואם כן על כרחך בעובר מת מיירי וקמ"ל כרבה דאפילו בעובר מת פליגי רבה וס"ל אין שחיטה עושה ניפול ולרב חסדא דאמר מחלוקת בחי צריך לומר חילוק שאף שבן ט' אינו מקבל טומאה מחיים אבל בן ח' מקבל טומאה מחיים וגם כן היא גופה קמ"ל מתניתין שהבשר של העובר מקבל טומאה מחיים הואיל והוא בן ח' דהא ודאי למאן דמוקי מתניתין בחי בבן ח' מוקי לה דבבן כו' חי לר"מ אינו ניתר בשחיטת אמו וכמו שכתב התוספות אלא שעדיין אני אומר דלמה לחכמים להזכיר ענין הטרפה בכאן וסתם הוה להו למימר וחכמים מטהרים ומה שכתבתי דהוה אמינא שטעמייהו של חכמים משום שלא הוכשר בדמו דאמיה תינח בשר העובר אבל בשר הבהמה למה טהור והרי מה שאמר ר"מ הבשר מגע נבילה כולל העובר והבהמה וכן פירש רש"י לעיל (דף סה ע"ב) וא"כ כיון שעל זה קאי וחכמים מטהרים גם על בשר הבהמה והרי הבהמה שפיר הוכשרה וממילא נדע שטעמייהו שהשחיטה מטהרת את האבר אלא שבאמת דברי רש"י הנ"ל סתרי למה שכתב רש"י במתניתין שהרי דברי רש"י הנ"ל הוא שכל העובר והבהמה נגעו באבר ובמשנתינו פירש רש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר. ונראה דהעובר ודאי נוגע באבר אבל הבהמה אינה נוגעת רק במקום חתך ונוכל לומר דאפילו לר"מ דסובר שחיטה עושה ניפול והאבר מטמא משום אמה מ"מ מקום חתך אינו מטמא משום אמ"ה רק הרי הוא ככל העובר וטומאת מגע יש בו. אלא שצריך לומר מה חילוק יש בין מקום חתך לשאר האבר הלא מקום חתך אסור באכילה כמו האבר אמנם ההפרש הוא שזה יש לו תקנה בחזרה אבל האבר אין לו תקנה בחזרה וכל זה למסקנא דלעיל דמאן דסבר שאבר עצמו מותר בחזרה איתותב וקאי בתיובתא (דף סח ע"ב) אבל לפי אהוה אמינא שגם אבר מותר בחזרה ואפילו הכי שחיטה עושה ניפול לר"מ א"כ הה"ד מקום חתך עושה ניפול וזהו כוונת רש"י דלעיל (דף סח) שם קאי רש"י על התא שמע שרצה לפשוט מהך ברייתא קתני מיהא רישא הוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט אמו מותר שהאבר מותר דמהני ליה חזרה א"כ לפי זה אין הפרש בין האבר למקום חתך ושפיר פירש רש"י הבשר מגע נבילה הבהמה וכל העובר נגעו באבר שגם הבהמה נוגעת במקום חתך אבל משנתינו פירש רש"י אליבא דהילכתא דאבר עצמו לא מהני חזרה וא"כ מקום חתך אפשר דאין שחיטה עושה ניפול לכך פירש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר לחוד. וא"כ למסקנא שפיר רק בשר העובר הוא מגע נבילה או מגע טרפה לכל מר כדאית ליה אבל בשר בהמה אינו נוגע כלל באבר היוצא א"כ שפיר הוצרכו רבנן לומר מגע טרפה שאם אמרו סתם וחכמים מטהרים הוה אמינא שגם לחכמים שחיטה עושה ניפול אלא שמטהרין לפי שמחוסר הכשר דס"ל דלא כר"ש ושחיטה אינה מכשרת וכל זה לר' יוחנן דסבר לקמן (דף עד ע"ב) דתרי גופי נינהו אבל לרשב"ל דסבר חד גופה והולד מוכשר בדם שחיטה א"כ קשיא לתני סתם וחכמים מטהרין ונלע"ד דלרשב"ל בלאו הכי לא קשה משום דאיכא למימר דלכך תנן מגע טרפה שחוטה ומדהוא מגע טרפה מכלל דבהמה כשרה היא דאל"כ הרי הבהמה והולד כלם טרפה נינהו מצד עצמם בלי מגע האבר ובא להורות בזה דוקא שחיטה של בהמה כשרה הוא דמטהר האבר לרבנן אבל שחיטת בהמה טרפה עושה ניפול ואף שהבהמה עצמה הועילה השחיטה לטהר מידי נבילה אבל לאבר היוצא שחוטת טרפה אינה מועיל אפילו לרבנן והא דאמרינן לקמן (דף עה) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי שאם מת טהור מלטמא היינו לעובר שבפנים אבל לאבר היוצא לא מהני ומכל שכן שניחא לגרסת הרז"ה דגריס לקמן השוחט את הבהמה ולא גריס הטרפה. אלא דלר' יוחנן ללישנא קמא לא שייך תירוץ זה דהא צריך ליתן לב ללישנא קמא דאמר ר' יוחנן אבל באבר דבהמה כ"ע שחיטה עושה ניפול מנ"ל הא דרבנן מודו בזה וצריך לומר לפי שמצד הסברא ס"ל לר' יוחנן דיותר מצלת על שאינו גופה וכו' וא"כ קשה למה פליגי באבר דעובר הוה ליה לפלוגי באבר המדולדל להודיע כחייהו דרבנן אלא ודאי דבהא מודו רבנן אלא דאכתי קשה ודלמא פליגי גם באבר המדולדל אלא דנקט אבר העובר להורות דאפילו באבר דעובר דוקא בכשרה מטהרי רבנן אבל בטרפה מודו נמצא דגם בזה הוא כחייהו דרבנן וכחו דר"מ אבל אי הוה נקט באבר המדולדל הוה רק כחייהו דרבנן ולא כחו דר"מ כלל אלא ודאי דלר' יוחנן לא כיוונו רבנן כלל להורות דוקא שחיטת כשרה אלא נקטו מגע טרפה משום דאי הוה קתני סתם מטהרין הוה אמינא שטעמייהו משום שלא הוכשר אלא דאכתי קשה תינח העובר אבל בשר הבהמה למה טהור ואי משום שאין בשר הבהמה נוגע באבר הרי נוגע במקום חתך וצריך לומר דאכתי הוה אמינא דרבנן מטמאין האבר דשחיטה עושה ניפול אלא דמקום חתך מטהרין ולכך אין בהמה נוגעת באבר היוצא ומאי טעמא הוה אמרינן לרבנן בזה שיטמאו האבר משום ניפול ויטהרו מקום חתך ועל זה קאמר האי אית ליה תקנתא בחזרה פירוש מקום חתך והאי לית ליה תקנתא בחזרה פירוש אבר היוצא ומתורץ קושיית הרשב"א על הרי"ף שפירש לעיל (דף סח ע"ב) במערבא מתנו וכו' דלר' יוחנן ג"כ אבר עצמו אסור א"כ איך קאמר כאן לר' יוחנן האי אית ליה תקנתא בחזרה ולדידי ניחא דעל מקום חתך קאי:

עוד נראה לענ"ד לתרץ קושית הרשב"א דהרי לכאורה בלא"ה גם לפירוש רש"י לעיל דלר"י גם לפי דמתנו במערבא אבר עצמו מותר מ"מ מי הכריח להגמ' כאן לומר דאית ליה תקנתא בחזרה שהוא עכ"פ נגד הדין דהרי איתותב ר' יוחנן ורב ושמואל פליגי עליו ויותר הוה ליה למימר אית ליה תקנתא בלידה שאם יולד כלו יש לו היתר בשחיטת עצמו אלא דהא ליתא דהא על כרחך פלוגתא דר"מ ורבנן או במת מיירי או בבן ח' חי דבן ט' חי אינו ניתר לר"מ בשחיטת אמו כלל רק בשחיטת עצמו וכמו שכתבו התוספות בשמעתין בד"ה מחלוקת וא"כ אין לו היתר בשחיטת עצמו אמנם יש לו היתר שאם לא יצא כלו וישאר במעי אמו עד שיולד כלו אחר שיכלה חדשיו הרי יש לו היתר וזה כוונת הגמרא זה יש לו תקנה בחזרה שיחזיר האבר לפנים וישהה עד שיכלו חדשיו ויהיה ניתר בשחיטת עצמו ואולי אם לא יחזיר האבר אפילו ישהה במעי אמו עד שיכלו חדשיו לא מהני דאבר זה לא נגמרו חדשיו ואפילו אם נימא דמהני מ"מ אורחא דמלתא שאם אינו מחזיר האבר אין דרכו לשהות זמן ארוך עד שיכלה חדשיו וא"כ אין כאן קושיא על הרי"ף כלל:

הן אמת לפי מה שכתב הבית הלל שכל עובר בן ט' חי שהוציא ידו אף שנולד אח"כ ולא היה לו שחיטת האם כלל אפילו הכי האבר שיצא נשאר באיסורו והפרי חדש השיג עליו ולפי דעת הבית הלל א"כ פשוט לתרץ קושיית הרשב"א האי אית ליה תקנתא בחזרה להתירו בשחיטת עצמו אלא שכבר הוכחתי דלא איירי בבן ט' חי וגם כבר הכה הפר"ח על קדקדו של הב"ה ובאמת דברי הב"ה אין להם שחר דלמה יהיה האבר היוצא אסור בשחיטת עצמו וגם התבואות שור הוכיח מדאמרינן (בדף סט) אי לר' מאיר איסור יוצא ליכא ואם איתא להך דינא דבית הלל א"כ גם לר"מ משכחת איסור יוצא:

אמנם דינא דידי שכתבתי שאם הוציא ידו קודם שכלו חדשיו ולא החזירו ושוב נולד כשכלו חדשיו האבר נשאר באיסורו נלע"ד נכון ואף שהתבואת שור לא פסק כן. וטעמא דידי שאבר זה לא נתבטל במעי אמו והרי אבר זה כנפל ואין להקשות גם לדידי משכחת לר"מ איסור יוצא וא"כ איך אמרינן דלר"מ ליכא איסור יוצא יש לומר דשם קאי בגמרא לענין אי אמרינן אבר מוליד אבר והא ודאי שנבילה אינו מוליד ולדידי שאיסור אבר זה משום נפל והא ודאי שנפל אינו מוליד וא"כ לא שייך לומר באבר זה לא אבר מוליד אבר ולא מבלבל זרעים:

עוד נראה לע"ד לתרץ קושיית הרשב"א על הרי"ף ע"פ מ"ש הרז"ה לקמן (דף עד ע"ב) דמוקי ר' יוחנן לר"מ כר"ש דשחיטה מכשיר וכתב הרז"ה אבל מדברי רבנן דאמרי מגע טרפה שחוטה בלאו הכי לא קשיא במה הוכשר דהרי רבנן בקדשים מיירי דחבת הקודש מכשיר והנה לעיל (דף סט ע"א) דבעי רב חנינא הוציא עובר ידו בעזרה וכו' אם נפרש דלא מבעיא ליה כלל שיהיה מותר בלי חזרה שהרי עכ"פ לא קרינן ביה בבהמה תאכלו אלא עיקר הבעיא דלא שייך ביה בשר בשדה ומהני ליה חזרה וא"כ נוכל לומר דלהך לישנא דס"ל לר' יוחנן דבאבר דבהמה לכ"ע שחיטה עושה ניפול באמת ס"ל למפשט בעיא דרב חנניא לקולא וכיון דרבנן בקדשים מיירי על כרחך בעזרה נשחטו ושפיר קאמר דאי אית ליה תקנתא בחזרה דבעזרה מחשב שדה ומהני ליה חזרה ובזה נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דלר' יוחנן מיירי בקדשים דאל"כ במה הוכשר דליכא לאוקמי לרבנן כר"ש דשחיטה מכשרת דאי אפשר לאוקמי לרבנן דלא כהלכתא וכיון דמיירי בקדשים א"כ איכא למימר דלכך מטהרי בעובר משום דאית ליה תקנתא בחזרה משא"כ באבר דבהמה אבל רשב"ל לשיטתו דסובר לקמן חד גופא ומוכשר בדמא דאמיה ומיירי רבנן אפילו בחולין ומגע טרפה שחוטה היינו שאם יגע בו אח"כ קודש יקבל ממנו טומאה וא"כ לית ליה תקנתא בחזרה וא"כ אין חילוק בין אבר דבהמה לעובר ולכן אמר בין בזה ובין בזה פליגי ולמסקנא דס"ל לר"י איפכא דהאבר דבהמה לכ"ע אין שחיטה עושה ניפול ג"כ נוכל לומר דר"י ורשב"ל לשטתייהו דהא ודאי מלתא דרשב"ל צריך טעם דכיון דמצינו דר"מ אמר בפירוש אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מנ"ל לרשב"ל דלדבריהם דרבנן קאמר הכי ואיהו לא ס"ל ונלע"ד משום דיש לדקדק כפי מה שכתבתי בתחלת דברי דלמה פליגי במגע ולמה לא פליגי באבר עצמו דר"מ ס"ל דאבר מטמא במשא וחכמים ס"ל שהוא רק טרפה שחוטה ונראה דאי הוה פליגי באבר לא הוה ידעינן כלל דר"מ ס"ל שחיטה עושה ניפול אפילו באבר דעובר אלא הוה מוקמינן ליה בבן ט' חי ור"מ לשיטתו דאינו ניתר בשחיטת אמו כלל ולכן אבר הנחתך הוה אבר מן החי ורבנן סבירא ליה כשטתייהו דמותר בשחיטת אמו ולכן ס"ל שהוא טהור וא"ת א"כ כבר איפליגי ביה חדא זימנא בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו ולמה פלוגתא דכאן. יש לומר דאצטריך ללמדנו דאין שחיטה עושה ניפול דאי עושה ניפול למה מטהרי רבנן ולכך תנן הבשר מגע נבילה ואי ס"ד דבן ט' חי הוא ור"מ לשיטתו שאינו ניתר עם אמו א"כ חי לגמרי הוא ואיך יקבל טומאה אלא ודאי דמיירי במת או בבן ח' וטעמיה דר"מ משום ניפול. אבל אם נימא כדברי הרז"ה לקמן (דף עה) במה דאמרינן טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא דכתב הרז"ה אף דס"ל לר"מ אף בבן ט' חי שאינו ניתר בשחיטת אמו באכילה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבילה שאפילו מת אח"כ טהור מלטמא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונפלגו באבר עצמו ואף דמוקמת בבן ט' חי אכתי מוכח לר"מ דשחיטה עושה ניפול דאל"כ כבר נטהר בשחיטת אמו. אלא דדברי הרז"ה קשיין דהרי לא מצינו לר"מ שיהא טהור משום נבילה ולא יהיה מותר באכילה דאל"כ מאי מקשה לרבנן א"כ תתירנו באכילה ונמרי' לנפשיה אבל אם נימא שמודה ר"מ באבר דבהמה והואיל והיא גופה ולא נחלק אלא באבר דעובר שאינו גופה והנה עד כאן לא מקרי העובר אינו גופה אלא מה שיצא לחוץ אבל מה שבפנים נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש דלר"י דסובר לקמן (דף עד) מונין בו ראשון ושני אף זה מקרי אינו גופה אבל לרשב"ל חד גופה ונמצא לרשב"ל אי הוה מודה ר"מ באבר דבהמה אז בודאי היה מודה גם בבן ט' חי שעכ"פ אף שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבילה כדברי הרז"ה וא"כ קשה למה פליגי במגע ולא פליגי באבר עצמו ואעפ"כ הוה מוכח דסבר ר"מ שחיטה עושה ניפול וכנ"ל אלא על כרחך דר"מ פליג גם באבר דבהמה דכל שאינו מתיר באכילה אינו מטהר מידי נבילה אם אינו מחובר ממש אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל תרי גופי נינהו ואף דמודה באבר דבהמה היינו משום שהוא חד גופא אבל בעובר אף שכלו בפנים כל שאינו מתירו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וליתיה לדברי הרז"ה ולכך לא פליגי באבר עצמו משום דא"כ לא הוה ידעינן דשחיטה עושה ניפול:

עוד נראה לענ"ד דרשב"ל הוכיח דר"מ לדבריהם קאמר ולי' לא ס"ל דאי ס"ד דמודה ר"מ באבר דבהמה א"כ למה הוצרכו חכמים לומר טרפה יוכיח ולמה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת פליג ר"מ גם באבר דבהמה ואיך יכריעו חכמים מדבר שנחלק בו ולכך הוצרכו להכריע מטרפה שמודה ר"מ שמטהר מידי נבילה. אמנם ר' יוחנן לשיטתו דס"ל אין בו אלא מצות פרוש וא"כ אפילו למי שהיה רוצה להחמיר בו אין בו טעם להחמיר מן התורה רק מדברי סופרים וכמו שכתבו התוספות בד"ה מ"ט דר"י אליבא דר"מ ע"ש וא"כ לא היה אפשר לחכמים להכריע מדבר המותר מן התורה על אבר האסור מן התורה. אבל רשב"ל אפשר דס"ל דבשר בשדה טרפה לאו אסמכתא הוא אלא איסור לאו ממש וא"כ קשיא למה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח אלא ודאי דבאמת נחלק ר"מ גם באבר דבהמה ולפי זה מוכח דר' יוחנן דאמר מצות פרוש היינו רק מדרבנן ולא כדעת הרב המגיד דס"ל גם לר' יוחנן היינו פרוש מן התורה ולפי זה קשה למה רבא דאמר חסורי מחסרא וכו' שינה מלשון הברייתא ואמר אם טהרה שחיטת טרפה אותה ולא אמר אבר המדולדל בה בשלמא לריש לקיש דאמר לדבריהם דרבנן אבל ליה לר"מ לא ס"ל א"כ אחז רבא מה ששייך אליבא דר"מ ממש אבל כיון דלר' יוחנן גם ריש לקיש ס"ל הכי והרי רבא עצמו אמר הלכה כרשב"ל בתלת וא"כ בהא הלכה כר' יוחנן א"כ למה שינה רבא מלשון הברייתא בשלמא בלא זה הוה אמינא לתרץ דבלא זה הוה אמינא דגם ר' יוחנן מודה שאסור מן התורה כדברי הרב המגיד והנה לר' יוחנן ודאי דלר"מ שחיטת טרפה אינה מטהר את העובר אפילו הוא כולו בפנים דהרי ר' יוחנן ס"ל דעובר ובהמה תרי גופי נינהו והרי ר"מ אמר אם טהרה שחיטת טרפה מפני שהיא גופה א"כ העובר שאינה גופה אפילו כולו בפנים אין שחיטת טרפה מטהרתו. ולפי זה ק"ו הדברים שאין שחיטת טרפה מטהר אבר המדולדל בה ק"ו הדברים ומה עובר שבפנים ששחיטת כשרה מתירתו אפילו באכילה אין שחיטת טרפה מטהרתו אפי' מידי נבילה אבר המדולדל שאין שחיטת כשרה מטהרתו באכילה לדעת הרב המגיד ק"ו שאין שחיטת טרפה מטהרתו מידי נבילה ואם כן על כרחך לא נחלקו ר' יוחנן ורשב"ל אלא בשחיטת כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ שחיטה עושה ניפול וא"כ גם אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר"מ אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל לדבריהם קאמר אבל ליה לא ס"ל וא"כ שפיר עביד רבא דדילג את האבר המדולדל ודברי ר"מ וגם אפילו אי הוה פליג ר"י בהא עם רשב"ל אם היה פלוגתייהו רק אליבא דר"מ א"כ אין בו נ"מ לדינא א"כ איכא למימר דרבא סבירא ליה כרשב"ל ועד כאן לא קאמר רבא הלכה כרשב"ל רק בתלת רק במה שנוגע לדין:

אבל לפי מ"ש לעיל דרשב"ל לשיטתו דס"ל שהוא אסור מן התורה ור' יוחנן ס"ל שאסור מדרבנן א"כ יש בפלוגתייהו נ"מ לדינא וגם אליבא דר' יוחנן ר"מ אליבא דנפשיה אמר א"כ למה אחז רבא שיטת ריש לקיש ולא שיטת ר' יוחנן:

ועוד קשה דלפי הנ"ל מוכח דפליגי בשחיטה כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר"מ עושה ניפול א"כ קשה מה דאמר שחיטה תנינא למה הקשה מסיפא ולא מרישא דתנן התם האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ופירש רש"י דליכא למימר שסופו לטמא טומאה חמורה ואין צריך הכשר דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול ואם כן ממילא מוכח דאין שחיטה עושה ניפול:

בשלמא לשטת הרז"ה דס"ל דלר"מ בן ט' חי אף שטעון שחיטה מ"מ שחיטת אמו כבר טהרתו מידי נבילה והנה אני מוסיף בו דברים שאם טהרתו מידי נבילה שאפילו ימות אינו מטמא רק שחיטה צריך להתירו באכילה א"כ ק"ו שטהרתו מידי טרפה ואין הטרפה פוסל בו ולפי זה מרישא לא היה יכול לפשוט דהוה מוקמינן ליה בבן ט' חי הנמצא בבהמה שאין סופו לבוא לידי טומאה חמורה כלל שכבר נטהר מידי, נבלה אבל ממציעתא פשיט שפיר דהרי קשה למה צריך לר"מ הכשר דם הא ר"מ ס"ל שחיטה מכשרת כקושיית התוספות אלא ודאי דמיירי בשחיטת טרפה ואי ס"ד בבן פקוע הא אפילו לר"מ אין טרפות פוסל בו ועוד אפילו נימא דלא קאמר הרז"ה אלא שמטהרתו מידי נבילה ולא מידי טרפה מ"מ איך אמר ר"ש לא הוכשר והרי הוכשר בשחיטה דהרי עכ"פ צריך שחיטה מדרבנן ולר"ש אין הטרפות פוסל בו שהרי איהו סובר שנטהר בשחיטת האם אלא שצריך שחיטה מדרבנן וכיון שצריך שחיטה מדרבנן א"כ מוכשר מדרבנן ואפילו האבר המדולדל אין בו איסור בדרבנן שעיקר איסורו משום בשר בשדה טרפה ובזה לא שייך טרפות:

וכל זה לשיטת הרז"ה אבל לשיטת שאר הפוסקים קשה בשלמא בלא זה הוה אמינא דפלוגתייהו דר' יוחנן ורשב"ל בשחיטת טרפה אם עושה ניפול לר"מ אבל בשחיטת כשרה כ"ע מודו שאינו עושה ניפול לכ"ע וא"כ רישא הוה מוקמינן בכשרה אבל מציעתא דתנן הוכשרו בדמיה קשה קושיית התוס' למה לי הכשר דם הא ר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת אלא ודאי דמיירי בטרפה ואפ"ה אינו מטמא משום אמ"ה דשחיטה אינו עושה ניפול אפילו בטרפה ושפיר קאמר תנינא. ובזה מתורץ התימא של התוס' שהקשו אדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי לר"ל ולדידי לא קשה דעד כאן לא הוכרחנו לקמן (דף עד ע"ב) לומר דר"מ ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת אלא לר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו אבל לריש לקיש לא ס"ל לר"מ כלל שחיטה מכשרת ומשנתינו שהבשר מגע נבילה הטעם שהוכשר בדמא דאימיה וא"ת אכתי איך אפשר לאוקמי בשחיטה כשרה א"כ איך אמר ר"ש לא הוכשרו והרי ר"ש ודאי ס"ל שחיטה מכשרת יש לומר הרי רצה לקמן (בדף קכט ע"ב) שטעמיה דר"ש משום שהוא אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים ואף דבשחיטה כשרה אינו עושה ניפול מ"מ אסור לישראל מן התורה לדעת הרב המגיד ולגוי בלא"ה אסור משום דלדידיה שחיטה ומיתה כחדא נינהו וא"כ לדידהו שחיטה דינה כמיתה ועושה ניפול:

אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דר' יוחנן ורשב"ל דוקא בשחיטה כשרה פליגי א"כ קשיא מדוע לא פשיט מרישא וגם למה לא הקשה לרשב"ל ואין להקשות אף בלא זה אכתי היכי מוכח דמיירי בשחיטת טרפה דילמא בשחיטת כשרה והא דשחיטה אינו מכשיר הוא מטעם שכתבו התוס' כיון שהאבר אסור אין שחיטה מכשרת לאבר זה ובפרט אם האבר אסור מן התורה נלע"ד ע"פ מ"ש התוס' (בדף קכז ע"ב) דגם בהכשר שחיטה אמרינן בהמה נעשית יד לאבר ע"ש בתוס' בד"ה ומר סבר. וא"כ על כרחך מוכרח לכולהו אמוראי שם דאיירי בשחיטת טרפה דאל"כ למה לא הוכשר בשחיטה לר"מ ולמה לי הכשר דם זולתי למאן דמוקי התם פלוגתייהו בנתקנח הדם בין סימן לסימן דאז איכא למימר דכ"ע ס"ל אין בהמה נעשית יד ור' יוחנן אמר שם בהדיא דפליגי באוחז בקטן וכו' וא"כ לר' יוחנן על כרחך מוכח דאיירי בשחיטת טרפה ולכן מקשה לר"י תנינא אבל על רשב"ל אפילו אי הוה סבר ר"מ שחיטה מכשרת ליכא קושיא דלדידיה איכא למימר דפלוגתייהו בנתקנח הדם ולכ"ע אין בהמה נעשית יד ולכן אין שחיטה מכשרת:

אלא דזה לא מחשב תנינא כיון דבמשנה איכא למימר דאיירי בשחיטת כשרה ואין בהמה נעשית יד לכ"ע ופלוגתייהו בנתקנח הדם ועיקר הוכחה הוא מדברי ר' יוחנן דמוקי באוחז בקטן ואיכא למימר דמשום שכבר אמר דאפילו בטרפה אין שחיטה עושה ניפול ואיכא לאוקמי שם בטרפה משום הכי הוא דאמר דפלוגתייהו באוחז בקטן וכו':

ובכגון זה תירצתי מה דמייתי ור"ש אומר לא הוכשרו משום דעיקר הוכחה דמיירי בטרפה הוא מדלא הוכשר בשחיטה ואי הוה הוכחה זו רק מדברי ר"מ לא שייך תנינא דהרי דבר זה עצמו שר"מ ס"ל שחיטה מכשרת מדברי ר' יוחנן הוא דשמעינן לה ולכך הוצרך לאתויי סיומא ור"ש אומר לא הוכשר ור"ש בפירוש ס"ל שחיטה מכשרת:

במשנה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה וכו׳ שחט את אמו ואח״כ חתכה הבשר מגע נבלה דר״מ, וחכ״א מגע טרפה שחוטה וכו׳. הסוגי׳ מוקשה מאד, והאחרונים ז״ל לא יצאו י״ח בביאורם ובראשונים ז״ל אני רואה פלוגתא עצומה בפירושה, בין רש״י ותוס׳ ורמב״ם ז״ל כי כל אחד מהם דרך דרך לעצמו בהבנתה ואבאר דבריהם כיד ה׳ הטובה עלי.

א׳) שיטת רש״י ז״ל, כפי המבואר בריש פירקן ס״ל לרש״י ז״ל דלמ״ד חזרה לא מהני, ס״ל יש לידה לאברים ולמ״ד חזרה מהני, ס״ל אין לידה לאברים, וממילא כיון דאתותב ר׳ יוחנן דס״ל אבר עצמו מותר בחזרה, אידחי נמי הא דאמר אין לידה לאברים, ומש״ה חזרה לא מהני, כמו דלא מהני בהוציא ראשו דהוה כילוד אם החזירו. וממילא דלא בעינן דרשה דובשר בשדה טרפה לרבות אבר היוצא, דהא מסברא דכל שנולד לא מהני בי׳ חזרה ונאסר, ועוד דלא שייך בלידה טבעית והכרחית לאמר עליה יצאה חוץ למחיצה ולהקרא בשם טרפה. ותדע שכן הוא דהרי אמרו לעיל דאיכא בינייהו דלישנא קמא ולישנא דמערבא למיסר מיעוט אבר שבפנים, הרי דללישנא דמערבא אסרינן גם מה דלא נשמע מקרא דובשר בשדה טרפה, דמכח הקרא הוה שרי. ועיין בריש פירקן בראש יוסף ד״ה מאי בינייהו שכתב ממש כדברי, ומוסיף עוד דלפי״ז הומ״ל דאיכא בנייהו בשוחט את הטרפה דהוה בה אבר היוצא שהחזיר, דללישנא דיש לידה לאברים לא נטהר האי אבר מטומאה, וללישנא קמא דילפינן מטרפה דאין לו היתר אבל אין לידה לאברים, נטהר גם האי אבר שהחזיר וכמש״כ שם לעיל מני׳ בד״ה ע״ב גמרא עיי״ש היטב, ולפנינו נעסוק בדברי הגאון אלו.

הנה לפי״ז אנן דקי״ל כרב דחזרה לא מהני ויש לידה לאברים, כל עובר שהוציא אבר נידון כולד ולא כאבר מן הבהמה ומיד חל עליו איסור אבמה״ח למ״ד בהמה בחייה לאברים עומדת, ולמ״ד לא לאברים עומדת חל עליו אבמה״ח כשיחתך. דרק בעודה במעי בהמה תנן חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה בשחיטת האם, אבל כשיצא והוה כילוד אם נחתך, הי׳ אבר מן החי ומצד העובר ולא מצד הבהמה, דכיון דכילוד דמי איך אפשר לדונו כאבר מן הבהמה, והוא תרתי דסתרי. ומזה נצמח דכל שהעובר מת נידון האי אבר היוצא כנבלה, דהאי אבר לעולם נידון כולד ולא כאמו.

וניהו דהולד שלא יצא עדיין נידון כאמו לענין שחיטה מגזה״כ דכל בבהמה תאכלו, אבל לגבי אבר שיצא ונולד ונפרש מן הבהמה, נידון הולד כיצא אם חי הוה אבמה״ח, ואם מת כאבר מן המת והוה נבלה, וזה שכתב רש״י ז״ל בד״ה מגע נבלה דאי העובר חי הוה מגע אבמה״ח דמטמא כנבלה, ואם נמצא מת הוה נבלה ממש, דלשיטת רש״י קי״ל יש לידה לאברים וע״כ הוה כן. ומה דאמרו בגמר׳ דטעמא דא״מ משום שחיטה עושה ניפול, אין הכונה כמו במיתה דעושה ניפול דהיינו שמטמא מיד בעודו בחבורו משום אבמה״ח דהוה כנפל ממש קודם המיתה והשחיטה דזה א״א דהרי כיון דמצד דכילוד דמי קאתינן עלה, הרי אפילו מיתת האם אינו עושה ניפול דבין לר״מ ובין לחכמים אם הבהמה נתנבלה בשחיטה או נהרגה בהתזת ראשה והיה בה אבר היוצא והולד יצא חי, אין כאן על האי אבר שום איסור וניתר בשחיטת העובר, ואיך תפעול השחיטה על אבר היוצא לעשותו ניפול יותר מהמיתה, אלא פירושו כמש״כ רש״י ז״ל לקמן דף ע״ג ע״א ד״ה עושה ניפול וז״ל ״עושה ניפול בשעת שחיטה הרי היא כניפול ממנה ואין שחיטה מועלת בו ומשום לישנא דקרא דילפינן לקמן מיתה עושה ניפול נקט לה׳ עכ״ל. הרי דבפירוש מדייק רש״י ז״ל דשחיטה עושה ניפול הכונה בשעת שחיטה דוקא, דהיינו שאין השחיטה מועלת באבר, ולא כמו מיתה עושה ניפול דהכונה כאילו נפל קודם לכן, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן באותו הדף ע״ב ד״ה ואינו מטמא, וכיון דשחיטה עושה נפול הפירוש בשעת שחיטה לאמר דאין השחיטה מועלת לו להתירו, ה״ה דמיתה נמי הדין כן דעושה ניפול בשעת מיתה, ואינה פועלת עליו לאסרו באופן דהמיתה והשחיטה שווין לגבי האבר דאינם פועלים עליו כלל, אלא דהשחיטה כיון דמגזה״כ פועלח על הולד שבמעי הבהמה להיות ג״כ כשחוט, ממילא נשאר האי אבר כבהמה חיה שאין לה סימנים לשחיטה, וכן מוכח מרש״י ז״ל לעיל דף ס״ט ע״א ד״ה אבן פקועה דכוותה, דבאבר היוצא אין כאן איסור אחר אלא דאין לו סימנים לשחיטה, וזה אפילו לרבנן דר״מ דבבן ט׳ נמי איכא אבר היוצא, ומכ״ש לר״מ דרק בבן ח׳ שייך אבר היוצא דהכי הוה דבן ח׳ אין במינו שחיטה הוא, ואיכא כאן אבר שאין לו שחיטה ואסור משום אבמה״ח. מ״מ טומאת אבמה״ח ודאי ליכא עליו, דהרי הוא חי והתורה אמרה כי ימות מן הבהמה וכו׳ הנוגע בנבלתה, אשר מזה למדו לקמן קכ״ז ע״ב דאבמה״ח מטמא, הרי דבעינן מיתה דוקא ולא גרע אבר זה מבן ח׳ חי דאין במינו שחיטה, מ״מ כל זמן שהוא חי אינו מטמא, ואיך יטמא אבר שהוא חי משום דאין לו שחיטה יותר מבן ח׳ חי שאין לו שחיטה, ולכן הא דקאמר ר״מ דמגע נבלה דהיינו אבמה״ח, היינו משום דחתכו ומה דאמרו בגמרא דלר״מ אפילו בלא חתכו משום דמגע ביהס״ת מטמא או למ״ד חבורי אוכלין כמאן דאיפרת הוא, דמטמא עוד בחבורו ע״כ כשמת אח״כ, דמסתמא בבן חי, מת מהר אחר שחיטת אמו, ומטמא האי אבר כאבמה״ח דעלמא. ואפילו למ״ד בהמה בחיי׳ לאו לאברים עומדת, האי אבר ודאי לחתוכה עומד, כיון דהולד ניתר בשחיטה והוא נשאר אסור לעולם ולכן חל עליו איסור אבמה״ח לכ״ע, ואם אח״כ מת ממילא מטמא משום אבמה״ח. והרי זה ממש כמו נקובת הושט ופסה״ג לדעת הרמב״ם ז״ל דאית בהם איסור אכילת נבלה מחיים וטומאת נבלה רק לאחר מיתה, והכא דכוותי׳ איסור אבמה״ח חל עליו מיד ע״י השחיטה שפועלת על הולד ולא על האבר, וטומאת אבר מן החי ע״י מיתת הולד, דכל זמן שהוא חי החיות מציל מן הטומאה. וכל זאת בעובר חי, אבל בעובר מת כיון דאבר היוצא כילוד, הרי הוא מיד אסור וטמא משום נבלה עוד לפני שחיטה דבשלמא בעובר חי כל זמן שלא שחט את האם עדיין אין כאן איסור אבמה״ח לחלוטין, לא מבעי׳ בב״ט לרבנן דאפשר שיולד כלו וישחט שחיטת עצמו, לכן לא הוקבע איסור אבמה״ח רק ע״י השחיטה דבהמה, אלא אפילו לר״מ דבבן ח׳ מיירי אפשר שישהה עד שישלמו ט׳ חדשים וישחט שחיטת עצמו לכן לא הוקבע איסור אבמה״ח לר״מ נמי רק ע״י שחיטת האם, אבל בעובר מת דהאי אבר לעולם באיסור קיימא, א״כ מה בין לאחר שחיטה לקודם שחיטה, כיון דיש לידה לאברים, והיינו טמאה דר״ח דלקמן דקאמר, דבאבר דעובר מת לכ״ע שחיטה עושה ניפול, דהשחיטה אינה מועלת, וממילא באיסורא קמא קיימא ונאסר ומטמא מיד כשהוציא את ידו, בין לר״מ ובין לחכמים, כל זאת מוכרח לשיטת רש״י ז״ל, דטעמא דאבר היוצא הוא משום דיש לידה לאברים. אבל מה שא״א להבין לדעת רש״י ז״ל הוא, מה דאמר רבה לקמן דפליגו בין באבר דעובר חי ובין באבר דעובר מת, דטעמא דרבנן בזה (וכן לר״ח טעמא דרבנן בעובר חי) אין לו הבנה כלל, כיון דחכמים דר״מ דהלכתא כוותייהו, ע״כ נמי יש לידה לאברים ס״ל, איך מצו אמרו דהשחיטה של האם מהני להאי אבר הנולד לטהר מידי נבלה, וילפו זאת מטרפה, הלא שפיר צווח ר״מ האי גופא והאי לא גופא, ור״ל בטרפה ואבר המדולדל בה נשחט גופה, אלא דאסור מצד איסור טרפה שהיה עליה מקודם לכן, אבל האי אבר היוצא לאו גופה, אלא נולד ונפרד מן הבהמה, ואם מהני השחיטה על הנולד נמי, למה לא יתירנו וע״כ דלא מהני על הנולד, וא״כ איך תטהר דבר שאינו גופה ונקרא נולד ע״י שחיטת גופה, ומה שהשיבו שיותר מצלת על שאינו גופה מגופה, אין זו תשובה כלל, דבחותך מעובר שבמעיה אין כאן לידה, ונותר מכח כל בבהמה תאכלו אף באכילה, אבל באבר היוצא דאיכא כאן לידה, איך נחלק בין איסור אכילת אבמה״ח לטומאת אבמה״ח לאמר שמח הולד או נחתך האבר. ומכ״ש דקשה באבר דעובר מת, למה לא מטמא מיד לחכמים כמו לר״מ כיון דכילוד דמי, וממילא לא תהני השחיטה לטהר כמש״כ התוס׳ ד״ה וחכ״א, דאם מטמא קודם השחיטה איך תבא השחיטה ותטהר ועיין בלב ארי׳ ובמלא הרועים בהגהות הש״ס שתמהו על דמיון זה דשחיטת טרפה לאבר היוצא, ובאמת חומר הקושי׳ אינו אלא לשיטת רש״י ז״ל כאשר בארתי, אבל לשיטת התוס׳ והרי״ף ויתר הראשונים דעמם תראה כי דעת אחרת עמם.

ב׳) שיטת התוס׳ הוא, דפלוגתא דיש לידה לאברים אינה תלוי׳ בפלוגתת רב ועולא בשם ריו״ח אי אבר עצמו אסור או מותר ואע״ג דאיתוסף בהא דקאמר דאבר עצמו מותר, מ״מ במה דקאמר אין לידה לאברים הלכתא כוותי׳ נגד רב, כי רק במערבא אמרו בטעמא דרב דאבר אסור משום יש לידה לאברים, אבל תלמודן קאמר בשם רב דקיליף מקרא דובשר בשדה טרפה דלה מהני חזרה כטרפה שאין לה היתר, ומעתה סובר ר״מ כיון דהאי אבר כאבר דבהמה נידון, בין עובר חי ובין עובר מת, כל זמן שלא נשחט אין כאן לא איסור ולא טומאה, ולכן כתבו התוס׳ בד״ה וחכ״א דקודם שחיטה לכ״ע אדם הנוגע באבר זה טהור, ורק השחיטה גורמת איסור וטומאה ומשום דהשחיטה עושה ניפול. אלא דזה לכאור׳ אין לו מובן כלל דע״כ אין הכונה דהשחיטה עושה ניפול מעיקרא אלא כמש״כ רש״י ז״ל דאין השחיטה מועלת על היוצא, דכי נאמר דשחיטה גרעה ממיתה, דהמיתה ודאי אינה עושה ניפול לאבר היוצא כמש״כ לעיל בשיטת רש״י ז״ל, אבל דע דהענין כך הוא דכל שהאבר בחוץ אין לו היתר בשחיטה מקרא דוכל בבהמה תאכלו, דמכללא משמע דמה שאינו בבהמה אע״ג דלא הוה כילוד, מ״מ אסור משום דאינו בבהמה, ואינו ניתר בשחיטתה. אלא דחזרה היתה מהני, אי לאו קרא דבשר בשדה טרפה, דמני׳ ילפינן דכל שיצא חוץ ממחיצתו פעת אחת שוב אין לו היתר באכילה כטרפה שאין לה היתר, ומינה דלא מצי להיות חמור מטרפה דיש לו טהרה ע״י שחיטה, ה״ה אבר שהחזיר לא נאסר אלא באכילה כטרפה, אבל השחיטה מהני עכ״פ על מה שבבהמה לטהר, וכ״כ הראש יוסף ז״ל והדברים קילורין לעינים, והמה מרומזים בחידושי הרשב״א ז״ל בשם בעלי התוס׳ שמפרשים כן דברי הש״ס דלקמן, דקאמר ר׳ יוסי בר חנינא, מאי טעמא דר׳ יוחנן אליבא דחכמים האי אית לי׳ תקנתא בחזרה והאי לית לי׳ תקנתא בחזרה, ופירשו ז״ל דהכונה דבאבר היוצא אית לי׳ תקנתא בחזרה, להיות נטהר מטומאה גם לר״מ, דבהחזיר מודה דלא גרע מטרפה, כיון דכל האיסור בא מקרא דטרפה. אלא דבלא החזיר ס״ל כיון דבלאו קרא דטרפה, כל שאינה בבהמה אין השחיטה מועלת בו, ממילא דהוה כניפול גם לגבי טומאה, ולא שיטמא מיד כל שהבהמה והולד חיים, אלא דהשחיטה משוה להאי אבר אבמה״ח ומטמא אחר שתמות הבהמה וולדה, וכן בעובר מת אחר שתמות הבהמה יהי׳ האבר אבמה״ח דהאי אבר לעולם כחד מאברי האם שלא הועיל לו השחיטה. וחכמים אומרי׳ כיון דאת מודית לן דבהחזיר מהני השחיטה לטהר האבר, א״כ ה״ה בלא החזיר לא נאמר אלא דאין השחיטה מועלת להתיר באכילה, אבל לטהר למה לא תהני, ואין חילוק בין עובר מת לחי דבשניהם מודה ר״מ דאין כאן לא איסור ולא טומאה קודם שחיטה, וחזרה מהני עכ״פ לטהר ע״י שחיטת האם ולכן רק השחיטה עושה ניפול בין בעובר חי ובין בעובר מת, ובשניהם נידון האבר ע״י השחיטה כאבמה״ח. ולכן כתבו התוס׳ דברועה שהושיט ידו דמתניתין דלעיל ה״ה בהוציא עובר ידו הדין כן דטהור הרועה בנגע בו, דכיון דאין לידה לאברים ונידון כאבר מן הבהמה, מה לי טמאה ומה לי טהורה, כי השחיטה גורמת איסור וטומאה לר״מ ואיסור לחוד לרבנן. ועיין במהרש״א ז״ל שכתב דודאי יפה כתבו אליבא דרבה לקמן, דקאמר דפליגי בין בעובר חי ובין בעובר מת, אבל לר״ח דס״ל דלא פליגי רק בעובר חי, אבל במת ד״ה שחיטה עושה ניפול, האי דרועה בפשיטות אתי׳ דוקא בלא הוציא אבל בהוציא ידו ודאי מטמאה. ודבריו הקדושים נפלאו ממני, דלפי דעתו דלר״ח בעובר מת מטמא אבר היוצא מיד, עוד קודם שחיטה ולא תלי׳ הטומאה בשחיטת האם כלל, מה זה דקאמר ר״ח דד״ה שחיטה עושה ניפול, דשחיטה מה בעי הכא, והכי הול״ל אבל בעובר מת ד״ה טמא מיד כשהוציאו, הן אמת דגם לשיטת רש״י שפרשנו לעיל קשה כנ״ל, אלא דלרש״י יש לדחוק ולאמר דלאו דוקא נקיט ר״ח האי לישנא, כיון דלרש״י פליגי חכמים ור״מ בתרתי מתרי טעמי לרבה. אבל לתוס׳ דהוכיחו שיטתם משום דקאמר בגמרא דפליגי בשחיטה עושה ניפול, ואין כאן פלוגתא אחרת איך מפרש האי לישנא דד״ה שחיטה עושה ניפול דלאו דוקא קאמר. ולא עוד אלא דעל גוף הסברא קשה, דבשלמא לרש״י דמטעם יש לידה לאברים קאתינן עלה, שפיר י״ל דבעובר מת טמא מיד, ואדרבא בטעמא דרבה דקאמר דפליגי גם בזה לא מצאנו טעם הגון, אבל לדעת התוס׳ דאין לידה לאברים, ורק מכח דיצא חוץ למחיצתו קאתינן עלה, אבל כאחד מאברי הבהמה יחשב, והוה כחי מכח הבהמה, איזו טעם יש לאמר דמטמא וכאשר באמת כתב המהרש״א אח״כ בטעמא דרבה, דבלא שום קרא אלא משום דאין לידה לאברים אינו ראוי לטמא, אלא ודאי דלדעת התוספות גם לר״ח טעמא דר״מ בעובר מת כמו בעובר חי משום דשחיטה עושה ניפול, וקודם שחיטה אינו מטמא. ומה דפליגי רבנן בעובר חי ומודים בעובר מת, צ״ל דס״ל לר״ח דדוקא בעובר חי פליגי דאיסור יוצא גופא לא נקבע בי׳ עד השחיטה, לכן מהני השחיטה לטהר עכ״פ, אבל בעובר מת דאיסור יוצא נקבע מיד כשהוציא, ניהו דלא מטמא מיד דאפשר בחזרה, ויהי׳ נטהר ע״י השחיטה דאמו, עכ״פ מן הטומאה, אבל כל שלא החזיר ונשחטה אמו אין מועלת לטהר. ולפי״ז בבהמה טמאה והוציא ידו, טהור הרועה גם לר״ח לחד תירוצא שבתוס׳, אלא דכתבו לבסוף, די״ל דלא ילפינן טמאה מטהורה אלא למה שבפנים, ולא למה שבחוץ וטעמא רבה יש בדבר לחלק בין טהורה לטמאה, דבטהורה כיון דאפשר בחזרה להיות נטהר אח״כ בשחיטת האם לכן אינו מטמא בחוץ, משא״כ בטמאה דא״א בחזרה להיות נטהר.

נמצא פסקן של דברים לדעת התוס׳ דבאבר היוצא שחיטה עושה ניפול לענין איסור אבמה״ח, ר״ל דע״י השחיטה הוקבע האיסור דאבר היוצא דאין בו משום לידה, אבל יש בו משום אבמה״ח, כשאר אברי הבהמה אם יהי׳ נחתך, כיון שהוא בחוץ, ולמ״ד לאברים עומדת אית בי׳ איסור אבמה״ח מיד, אלא דעדיין לא הוקבע. דכמו דבבהמה דאית לה היתר בשחיטה, כן הוא נמי באבר היוצא, אם יצא אח״כ שאר העובר, ויהי׳ לו שחיטת עצמו. וגם בעובר מת לא נקבע איסור אבמה״ח, דאם יולד כולו אין כאן אבמה״ח אלא נבלה, ולכן רק ע״י השחיטה ששוחט אמו הוקבע איסור אבמה״ח, על האי אבר היוצא בין חי ובין מת, ולגבי ענין זה שחיטה עושה ניפול. וזה ממקרא דכל בבהמה תאכלו ידעינן, דמכללא נשמע דאם אינו בבהמה לא תאכלו. ולוקין על האי אבמה״ח אף דרק מכללא דכל בהמה תאכלו ידעינן, משום דהוה כמו דרשה דתזבח ולא גיזה דהדרה לאיסורא קמא, ואע״ג דלא דמי, דהתם אי לאו היתר דתזבח הכל היה אסור משא״כ כאן, דבלא קרא דכל בבהמה היה לאבר היוצא היתר ע״י שחיטת הולד אם יצא חי, אבל י״ל דהכא מכח ההיתר דוכל בבהמה נצמח האיסור של האבר ממילא, דכיון שהולד בתוכה כשחוט הרי אין כאן סימנים לשחוט, וא״כ ממילא איכא איסור אבמה״ח כשאר בהמה דעלמא, וחמור ממנו דאין לו היתר בשחיטה. אלא אי מטמא נמי כאבמה״ח לאחר מיתה או לא, בזה פליגי ר״מ וחכמים. דר״מ ס״ל כיון דשחיטה עושה ניפול לענין איסור אכילה ללקות עליו משום אבמה״ח, ועתה שהוא מת למה לא יטמא, וחכמים ס״ל דהשחיטה עושה שתי פעולות הפוכות, דע״י שמכשרת את הולד נעשה האי אבר היוצא כניפול לעניין אכילה, ומ״מ לטהר מהני השחיטה גם על האי אבר, וילפו זאת מטרפה ומאבר היוצא שהחזיר, דאע״ג דאסור מכח קרא דובשר בשדה טרפה, דמשם ילפינן דאבר היוצא שוב אין לו היתר בשחיטת האם, ומ״מ טהור מטומאת נבלה גם לר״מ דלא מצי להיות חמור מטרפה עצמה, וילפו ג״כ קולא מהאי חומרא דכמו שגלתה תורה דלא מהני חזרה, וגם לאחר חזרה השחיטה עושה ניפול, להאי אבר שיצא פעם אחת, ילפינן נמי קולא דרק לענין איסור עושה ניפול, אבל לענין טומאה לא. והדבר מקושי הבנה, דאי לאו דהוה לן קרא לאסור אבר היוצא שהחזיר, היו חכמים מודים לר״מ דאבר היוצא הוה אבמה״ח, הן לענין אכילה והן לענין טומאה, ורק מכח האי חומרא דחזרה לא מהני נצמח קולא דנטהר גם אבר שלא החזיר אתמהה. גם תשובת ר״מ לחכמים קשה להבין, דקאמר מה לטרפה שכן גופה, דהא הם מאבר שהחזיר ילפו והוא אינו גופה, ומודה בה ר״מ דנאסר באכילה, ונטהר מטומאה ע״י שחיטת האם, הרי דגם לר״מ עושה השחיטה ב׳ פעולות הפוכות באבר היוצא שהחזיר לאסור ולטהר.

ועתה אציע לפניך שיטת הרמב״ם, דעת שלישית ומכרעת.

ג׳) הרמב״ם ז״ל פסק אין לידה לאיברים כדעת הרי״ף והתוס׳, אבל ס״ל דבאבר היוצא לית בי׳ רק איסורא בעלמא ולא מלקות, וז״ל בפ״ה הלכ׳ י״א. אבר עובר שיצא וכו׳ ואם נחתך לאחר שחיטה האוכלו אינו לוקה, עכ״ל, הרי דס״ל כיון דאין לידה לאברים אי לאו קרא דבשר בשדה לאסור בשר שיצא חוץ למחיצה הוה השחיטה מתרת גם היוצא, דניהו דאינו בבהמה מ״מ היה נגרר האי מקצת שיצא אחר עיקר הגוף שהוא בפנים, דאיך נחלק בגוף אחד לאמר דרובו שחוט ומותר, ומיעוט אסור משום דלא נשחט שהדבר זה זר מאד, ולכן ס״ל דאין כאן איסור אבמה״ח ומשום שלא נשחט, כי נשחט שפיר וליכא על האבר לא טומאה ולא איסור אבמה״ח, אבל אית בי׳ איסור יוצא מקרא דובשר בשדה, ולא משום שהשחיטה עושה ניפול ואינה מועלת באבר היוצא, אלא דקודם שחיטה לא איקבע איסור זה דיוצא חוץ למחיצה, אלא על ידי חזרה דאז נתבטלה הלידה, אבל קודם שהחזיר אם יולד אח״כ הרי אגמ״ל דיציאת האבר תחילת לידה היה. ולעיל בסוגי׳ דמבכרת הארכתי בזה. וכן בשחיטה דכיון דנשחטה אמו הרי נתבטלה הלידה, ואגמ״ל דהאי יציאה לאו לידה היתה אלא יציאה חוץ למחיצה, ונאסר מקר׳ דובשר בשדה. ופסוק זה כולל אבר היוצא ואבר המדולדל בבהמה, ובשר קודש שיצא, וכמש״כ ה״ה שם בפירוש דעת הרמב״ם ז״ל. ולעיל בריש פרקן בררתי דעת הרמב״ם ז״ל כשמלה, דס״ל דאיסור יוצא לא תלי בשחיטה דה״ה בהחזיר נעשה יוצא ונאסר, דאל״כ אלא דהשחיטה גורמת האיסור, ומקרא דוכל בבהמה תאכלו, הרי א״כ בא הכתוב לאסור וזה א״א לפי מה דקי״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל דהיתרא רבתה לן התורה ולא איסורא א״כ א״א שיצמח מהיתר זה שום איסור, ואיך יצמח מהיתר זה איסור דאבר יוצא. ודלא ככ״מ שם שנדחק בפשטות לשון הרמב״ם, ורצה להשוותו עם דעת שאר הראשונים ז״ל, ולא עוד אלא דנתקשה לי׳ הרי רוב לידות הכי הוו, שמוציא ידו תחלה, ולא נחית במחכ״ת דהאי מלתא דרמב״ם רק בהחזיר את ידו קאמר ומשום דנתבטלה הלידה. עיין היטב לעיל אריכות הדברים בזה.

וראה זה הפלא ופלא איך הראב״ד ז״ל בהשגתו על הרמב״ם מדויל ידי׳ משתלם. וז״ל על הלכ׳ הנ״ל ״זה שבוש שהרי אמר למעלה שאפילו החזירו וחתכה אחר שחיטה לוקה משום בשר בשדה טריפה (זה ליתא ברמב״ם כמו שהעיר ה״ה ז״ל), ובמשנה אמרו שחט את אמו ואח״כ חתכה חכ״א מגע טרפה שחוטה אלמא אית בי׳ איסור טרפה והול״ל אינו לוקה משום אבמה״ח דאין שחיטה עושה ניפול, ואם כל זה מה צורך הואיל ויש בו לאו דטרפה״ עכ״ל, ובסוף דבריו נתפס, דהרי אזיל ומודה דלדעת חכמים דאין שחיטה עושה ניפול לענין טומאה, א״א לאמר דשחיטה עושה ניפול לענין איסור, וא״כ השחיטה מטהרת וגם מכשרת את האבר, ואין כאן אלא איסור דמרבינן מטרפה, הלא מטרפה מרבינן נמי אבר המדולדל, ומה בין אבר היוצא לאבר המדולדל, וכקושי׳ הש״ס לקמן על ר״מ אליבא דריו״ח וע״ז מתרצינן שם דהאי גופה והאי לאו גופה, אבל חילוק זה אית לי׳ לר״מ, אבל חכמים אדרבא אמרו הרבה מצלת על שאינו גופה מגופה, וא״כ למה לוקין על אבר היוצא, ואבר המדולדל אין בו אלא מצות פרוש בלבד, (ועיין מש״כ על התוס׳ שם), וה״ה ז״ל כתב נמי כדברים האלה להצדיק את הרמב״ם, דס״ל אבר היוצא ואבר המדולדל חד דינא אית להו לאיסורא ולא למלקות, אלא שכתב ויש מן המפרשים שפרשו אין בהם אלא מצות פרוש היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וחלקו בין אבר המדולדל לאבר היוצא עיי״ש, ונראה מתוך דבריו שסובר שכן הוא גם דעת הראב״ד ז״ל, ובאמת זה ליתא, דהני יש מפרשים המה בעלי התוס׳ ודעמם, והמה חלקו בין אבר מדולדל לאבר היוצא, משום דס״ל אבר היוצא לוקין עליו משום אבמה״ח, דכיון דלאו בבהמה היא ממילא השחיטה עשה ניפול, דהיינו שמכשר את העובר וקובע לאבר היוצא באיסור אבמה״ח. אלא דאם החזיר האבר קודם שחיטה הו״א דמהני, ע״ז אתא ילפותא דבשר בשדה דכל שיצא פעם אחת שוב אין לו היתר אם נשחט האם, דלעולם חשבינן לי׳ כאלו הוא בחוץ, וזאת היא דרשה גמורה דאין כאן איסור חדש, אלא אותו הלאו דאבמה״ח שהיה באבר היוצא קודם שהחזיר, נשאר עליו גם אחר חזרה מכח האי ילפותא, ולכן שפיר מחלקים בין אבר היוצא לאבר המדולדל, דבאבר המדולדל מעיקרא אין כאן איסור אחר, אלא מקרא דובשר בשדה דהא אבמה״ח ליכא, דכי יפול מהם במותם כתוב גבי אבמה״ח, ודרשינן עד שיפול ועד שיפול אין כאן איסור אבמה״ח אלא דמיתה ילפינן דעושה ניפול. ואע״ג דהאי קרא דכי יפול לענין טומאה כתוב, והומ״ל דדוקא לענין טומאה בעינן נפילה, אבל לענין איסור לא, כמו באבר היוצא דמחלקינן בין איסור לטומאה, לאו קושי׳ הוא דמסתמא כל שהשחיטה מועלת לטהר, ה״ה נמי להתיר אבל באבר היוצא א״א לאמר דמתיר השחיטה כיון דאמר קרא כל בבהמה, והאי לאו בבהמה הוא, ולאמר דמטמא נמי א״א דהא מקרא דטרפה ילפינן דחזרה מהני לענין טומאה, וסברו חכמים דמשם נשמע גם ללא החזיר, ואין חילוק בין החזיר ללא החזיר, דבשניהם אסור ואינו מטמא, ואסורים משום אבמה״ח. זאת הוא שיטת הני יש מפרשים. אבל שיטת הראב״ד ע״כ אינה כן, דהוא מודה דבאבר היוצא ליכא איסור אבמה״ח משום דכל שאין שחיטה עושה ניפול לענין טומאה, ה״ה לענין הכשר אכילה אינה עושה, וכקושי׳ ר״מ לחכמים, אם טהרה מידי נבלה תתירנו באכילה, אלא דיש על האבר איסור אחר דאתא מקרא דבשר בשדה טרפה, וא״כ למה לוקין על אבר היוצא דילפינן לי׳ מבשר בשדה, ואין לוקין על אבר המדולדל, ונימא דהוה רק אסמכתא בעלמא, והחילוק שזה גופה וזה אינו גופה, הלא לית להו לחכמים דקי״ל כוותייהו, ולכן השגת הראב״ד ז״ל אין לה מקום ונפרכת מעצמה תכ״ד.

ועתה הט אזנך ושמע איך תתפרש הסוגי׳ עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל. דר״מ דסובר דשחיטה עושה ניפול באבר היוצא בין לענין איסור ובין לטומאת נבלה, ע״כ לאו מקרא דבשר בשדה קאתא עלה, אלא משום דאית לי׳ יש לידה לאברים וכיון דהוא כילוד אין לו היתר בשחיטת אמו, אפילו בהחזיר כמו בהוציא ראשו דלא מהני חזרה, כל שכבר נולד, וע״ז לא צריך שום קרא וממילא דהאי אבר אם הולד חי הוה אבר מן החי, ואם הולד מת הוה נבלה, וכמו שפרש״י ז״ל דברי ר״מ דאמר מגע נבלה. ואפילו החזיר קודם השחיטה הדין כן, ובלא שחט את האם אין כאן שום איסור, דהא לידה הוה, ואם יולד אח״כ הוה כשאר בהמה דעלמא, אלא דהשחיטה גורמת לעשות ניפול. ואי קשי׳ לך הרי אתא קרא דכל בבהמה לאסור, הלא קרא להתיר בא ולא לאסור, באמת הלא לית לי׳ לר״מ דקרא אתא להתיר בט״ח, רק בן ח׳ חי או ב״ט מת, וא״כ גם בלא קרא דכל בבהמה תאכלו, לא הי׳ היתר להאי ולד בשחיטה, ואין כאן תוספת איסור אם נאמר דהשחיטה עושה ניפול, וא״כ לר״מ באמת איכא באבר היוצא מלקות, ומשום אבמה״ח או משום נבלה אילו החזיר קודם שחיטה. אבל חכמים דפליגי סברי אין לידה לאברים, וכיון דאין כאן לידה הוה כאחד מאבריה, השחיטה מטהרת ומכשרת גם את האבר היוצא, כמו את האבר המדולדל, אבל כל שיצא והחזיר או נשחט או נהרג באופן דאין כאן לידה, אית באבר זה איסור יוצא חוץ למחיצה, כמו באבר המדולדל ושניהם אסורים מכללא דלאו דטרפה, ואין בהם מלקות, ומגעו מגע טרפה דרבנן, ומדרבנן לא חלקו בגזירת טומאה בקדשים בין טרפה דאית בי׳ מלקות לטרפה דלית בי׳ מלקות. ור״מ פריך להו לפי שיטתו, אם נטהר מטומאה, יותר גם באכילה, והם השיבו לשיטת עצמם, טרפה תוכיח דלדידהו באמת כן הוא, דמטהר ומתיר איסור אבמה״ח, אבל אסור משום טרפה, וכמו דטרפה נטהר בשחיטה מטומאה כן האי אבר. ור״מ דקאמר ע״ז האי גופה והאי לאו גופה, ג״כ לשיטת עצמו אמר כן, דאבר המדולדל גופה ואי לאו קרא דבשר בשדה היה מותר לגמרי, לכן שפיר נימא דלא חמיר מטרפה, משא״כ האי אבר היוצא לאו גופה דכילוד דמי, ואין זה אבר דאמו אלא אבר דעובר שנולד. ולכן שחיטת אמו עושהו ניפול, וחכמים ס״ל דאינו כילוד רק כחותך מן העובר בתוך מעיה, דמהני השחיטה לטהר ולהתיר, כן מהני השחיטה גם על אבר היוצא אי לאו קרא דובשר בשדה, וכיון דליכא כאן איסור רק מצד בשר בשדה טרפה, לא יהי׳ חמור מעיקר איסור טרפה שהוא במלקות, ואפ״ה מהני השחיטה לטהר, מכש״כ איסור זה דאין בו רק כעין טרפה, ואין לוקין עליו, והרבה מצינן כעין זה בש״ס שעיקר הטעם רק ברמז, ופלפלו בדרשות הכתובים הנה והנה.

תבאנה לדינא, דלדעת התוס׳ ורש״י ז״ל איכא מלקות באבר היוצא אפילו החזירו, אלא דלרש״י בעובר מת איכא נבלה ולא אבמה״ח, ומ״מ בשניהם טהורים מטומאה כרבה, דגם בעובר מת פליגי, ולדעת התוס׳ לעולם הוא לוקה משום אבמה״ח, משום דכאבר מן הבהמה דנינן לי׳. ולעומת זה יש קולא לדעת שניהם בעובר חי והחזיר ונולד אח״כ כולו קודם שחיטת האם, אין בזה איסור כלל. אבל עוד קולא יש גם בלא החזיר ואמו טרפה או נתנבלה בשחיטה, אין כאן איסור על האבר וניתר בשחיטת הולד, שיש לו שחיטה דכיון דשחיטת האם לא התירה הולד, אין כאן שחיטה עושה ניפול, אבל לדעת הרמב״ם ז״ל באבר היוצא לעולם אין בו רק איסורא ולא מלקות, ואפילו לא החזיר ונשחטה אמו, אבל לעומת זה אם החזיר ואח״כ נולד, או ששחט את הטרפה או נתנבלה בשחיטה, לעולם אבר שיצא בין החזיר ובין לא החזיר, יש בו משום איסור טרפה שיצא חוץ למחיצתו, כי לא נגמרה הלידה ונידון כיוצא ונאסר למפרע, ובזה תראה דבמה דפליגי הב״ח והש״ך והפר״ח בסימן י״ג, באבר היוצא ואמו טרפה, הוא תלוי בפלוגתת הרמב״ם ויתר הראשונים ז״ל. ובאשר כפי שהראתיך, ועוד תראה לפנינו בס״ד שטת הרמב״ם ז״ל הוא היותר מחוורת בסוגי׳ היא העיקר, וממילא אבר היוצא גם בטרפה או בנתנבלה בשחיטה, אסור מן התורה ודו״ק היטב בכל זה.

והא עובר וחיה. דקתני מתני' החיה טמאה שבעה והאשה טהורה: וקמטמי לה עובר לחיה. ש''מ דטעמא דאשה טהורה משום מגע בית הסתרים הוא ולא משום בלוע: טבעת אין סופה לצאת. בתמיה: טומאה זו. דחיה: מאי אינה מדברי תורה. ל''ל למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה: לא תימא. מתני' ר''ע היא דאמר עובר מת שבמעי אשה טמא הלכך מטמא לחיה דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמא ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא: אלא אפי' לר' ישמעאל כו'. ולקמן בעי מאי ר' ישמעאל ור''ע: גזירה שמא יוציא כו'. דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' טהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה: טרידא. עסוקה היא בחבליה וציריה וטרידא מלומר לחיה אל תגעי: על פני השדה. משמע גלוי: להוציא עובר. שהוא טמון: גולל. כיסוי הארון של מת: דופק. דף שנותנין בצדו: ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא. וכי אתא קרא להוציא עובר: ור''ע סבר עובר במעי אשה טמא. וכי אתא קרא לגולל ודופק וקסבר לאו הלכתא היא: מדאורייתא מנא ליה. דטמא דלא מטהר ליה ממשמעותיה דעל פני השדה ואפי' לא מייתר: במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש האחרת: רביעית הלוג. דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים: אף רביעית דם הבא משני מתים. הלכך האי קרא דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא: נפשות. משמע שתים: מת. דבר שמיתה באה על ידו דהיינו רביעית: מתני' הבשר טהור. שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים: הבשר מגע נבלה. בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב (לקמן דף קכט:) אי נמי אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו: מגע טרפה שחוטה. שהשחיטה אע''פ שאינה מתרת האבר באכילה מטהרתו מידי נבלה והויא כטרפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן במוקדשין:

אע''פ שהוא אב הטומאה אין לו טומאת משא וטבעת טהורה נמי לא מטמאה מחמת אדם טעמא נמי משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אבל בב' טבעות דלא שייך בהו בית הסתרים הוה אמינא במסותרים בתוכו ליטמו קמ''ל דטעמא דמתני' משום בלוע הוא וחבירו נמי לא מטמא וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא מטמא את האדם מכח בית הסתרים ומה שפי' דטבעת טהורה לא מטמאה מחמת אדם משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אטו אם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה''נ דטהורים דאע''ג דבית הסתרים לאו בת מקבלי טומאה נינהו מ''מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באהל המת הרי טיט דלאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסם לאהל המת טמאים ומה שפירש נמי דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב דמטמא במשא וה''נ טבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדפי' בקונט' ובפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) נמי אמרי' נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא לכך נראה דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא ומ''מ אשמעינן רבה בשני טבעות דממתני' לא אשמעינן ליה דהא דאע''ג דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא אבל טהרה הבלועה מיטמאה וכן הא דטהרה הבלועה לא מיטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה אע''פ שנגעה בו כך אינה מטמאה טהרה שאצלה וא''ת מנא לה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק''ו דצמיד פתיל וי''ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה וא''ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ויש לומר דהתם צריך הזיה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי היא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת: והרי חיה ועובר דכשתי טבעות דמו. מה שפי' בקונטרס אלמא דטומאה בלועה מטמאה וטעמא דאשה טהורה משום בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתני' ר' עקיבא היא וקשה נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במשא מטמא אלא צ''ל כדפירשנו דאשה טהורה משום טומאה בלועה היא וחיה הויא כשתי טבעות: גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו'. פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו' משמע דר' אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה דאמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו או הסיטה דתו לאו טומאה בלועה היא וי''ל דגזירת הכתוב היא דעד שיהא כילוד לא מטמאה כדדריש מעל פני השדה והשתא ניחא הא דצריך ר' ישמעאל למדרש טעמא מקרא דטעמיה פשוט דטומאה בלועה היא אלא משום דלא מטמא בהוציא ידו עד שיהא כילוד ור' עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע דלא תימא אליבא דר''ע משמע דכר''ע אתיא מתני' בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כולו במעי אשה אטו הוציא ידו אבל אי ר''ע מטמא עובר במעי אמו אפי' לא יצא לחוץ כלל היכי מתוקמא מתניתא אליביה דחיה טמאה ואשה טהורה: גולל ודופק. מפורש בפ''ק דכתובות (דף ד: ד''ה עד): שתי נפשות ושיעור אחד. ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ''ק (דף ד.) וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל''ל במת בנפש ונפש: הוציא עובר את ידו וחתכה ואח''כ שחט את אמו הבשר טהור. דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי כדאמר בגמ' וקודם שחיטה לכ''ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרות ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפי' הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי דאפי' הכי בטמאה טמא א''נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ.