חולין עד ע"א

דף עד - א

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:  אין בהן באבר ובבשר המדולדלין הללו איסור אבר מן החי מדאורייתא, אלא מצות "פרוש" בלבד. כלומר, חכמים ציוו על הפרישה מאבר ובשר המדולדלין, ^[241] ואילו הפסוק "ובשר בשדה טרפה" אינו אלא אסמכתא בעלמא. ומוכח, שמדאורייתא לא נעשה האבר המדולדל לאבר מן החי על ידי השחיטה, ^[242] לפי שאין שחיטה עושה ניפול. ^[243] יתיב, ישב רב יוסף קמיה לפני דרב הונא, וכך יתיב וקאמר: אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה לאבר המדולדל - לוקה.

אמר ליה ההוא מרבנן, אחד מן החכמים: לא תציתו ליה, אל תשמעו לדבר זה שמביא בשם רב יהודה בשם רב, כי הכי כך אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה בשם דרב:

אכלו לזה האבר המדולדל - אינו לוקה. לפי שאין בו איסור בעצם, אלא מצות פרישה בלבד.

אמר ליה רב הונא: אנן, אמאן על איזה מן השיטות בדעתו של רב נסמוך? האם על הדעה שלוקין על אבר המדולדל, או על זו שאין לוקין עליו?

אהדרינהו רב יוסף לאפיה, החזיר רב יוסף פניו ממנו בכעס! ^[244]

ואמר ליה רב יוסף, מאי קושיא!? מה הסתירה שיש בין מה שהביא ההוא מדרבנן בשם רב שלא לוקין על אבר המדולדל, לבין מה שהבאתי אני בשם רב שלוקין, והרי כי אמרי אנא, מה שאמרתי אני בשם רב, זה רק במיתה. שכאשר מתה הבהמה שנמצא בה אבר מדולדל, רק אז לוקה, משום דמיתה עושה ניפול. והאבר אינו טמא, ואין איסורו כדין נבילה, אלא כדין אבר מן החי. ומשמיענו רב, שהאוכל מאבר זה, מתרין בו משום איסור אכילת אבר מן החי, ולא משום איסור נבלה.

ואילו, כי אמר איהו, מה שאמר ההוא מדרבנן, היינו בשחיטה. דשחיטה, כאמור, אינה עושה ניפול, והאבר טהור ומותר מן התורה. רק שאסרוהו חכמים מטעם מצות פרישה. ואין על כך חיוב מלקות.

אמר רבא: מנא, מהו המקור להא מלתא דאמור רבנן לדין זה שאמרו חכמים, שמיתה עושה ניפול, ושחיטה אינה עושה ניפול? ^[245]

דכתיב לגבי טומאת שרצים [ויקרא יא לא - לב]: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ. הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. מכל כלי עץ או בגד או עור".

המילה "במותם", למעוטי מאי?

אילימא, אם נאמר שתיבה זו באה למעוטי שאין השרצים מטמאים בחייהם אלא רק במותם, הרי דין זה מ"וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא" [שם יא לה] נפקא, למידים משם שאין הם מטמאים אלא במותם. ומדוע חזר הכתוב ואמר "במותם"?

אלא, שמע מינה, שכך יש ללמוד את דברי הכתוב "כל אשר יפול עליהם במותם", שעל ידי מיתה נעשה האבר המדולדל שבה, כאילו נפל קודם המיתה, והריהו אבר מן החי, לפי ש"מיתה עושה ניפול".

ודבר זה, הוא רק במיתת הבהמה מעצמה. אך אין השחיטה עושה ניפול. ולכן אבר מדולדל שבבהמה שנשחטה, אינו מטמא.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא קרא, הפסוק "יפול עליהם במותם", בשרצים כתיב, שלא שייכת בהם שחיטה כלל. ואיך נלמד משם דין "מיתה עושה ניפול" בבהמה. וכן את הדין שאין שחיטה עושה ניפול?!

אמר ליה: תיבת "במותם" לא נאמרה ללמד לענין טומאת שרצים, שהרי כבר יודעים אנו שהפסוק המדבר בשרצים, נאמר על אחר מותם. שהרי לעיל כבר נכתב "בנבלתם". ואם כן, ודאי שמדובר לאחר מיתה. ולשם מה נאמר "במותם", והרי אפשר היה לומר "וכי יפול", ונלמד מכך שמיתה עושה ניפול?

אלא בהכרח, אם אינו ענין לשרצים, דלאו בני שחיטה נינהו, שהרי לא שייכת בהם שחיטה, תנהו ענין לבהמה, נלמד תיבה זו לענין בהמה, ששחיטת בהמה אינה עושה ניפול. ולכן נכתב בפסוק "במותם", למעט שאין שחיטה עושה ניפול.

מקשה הגמרא: ואכתי מבעי ליה, הרי עדין יש לנו ללמוד מתיבת "במותם" שנאמרה בשרצים, שאין טומאת שרץ חלה אלא כאשר מצבו של השרץ הוא כעין שעת מיתה, שבשעת מותו השרץ לח, ולכן רק שרצים לחין מטמאים, אך יבשים אין מטמאים. ונלמד זאת מ"במותם", ושוב אין התיבה הזאת מיותרת שנוכל ללמוד ממנה דין "שחיטה אינה עושה ניפול"?

ומתרצת הגמרא: תרי "במותם" כתיבי. תיבת "במותם" נאמרה פעמיים. ולכן, מן הכתוב [שם יא לא] "כל הנוגע בהם במותם יטמא" למידים שדוקא לחין מטמאים, ומן הכתוב [שם לב] "יפול עליהם במותם", שנשאר לכאורה מיותר, לומדים את הדין שמיתה עושה ניפול, ואין שחיטה עושה ניפול.

שנינו במשנתנו, שנחלקו רבי מאיר וחכמים באם שחט את האם ואחר כך חתך את היד שיצאה לחוץ. ונחלקו האם השחיטה טיהרה את האבר היוצא מידי טומאת נבלה, שלדעת רבי מאיר לא מטהרת השחיטה, ולדעת חכמים מטהרת.

ועל כך, אמר רב חסדא: מחלוקת זו, היא רק באבר דעובר חי, ^[246] שיש במינו שחיטה. כלומר, כיון ששחיטה שייכת רק בבהמה חיה, ועובר זה אף הוא חי, מועילה בו שחיטת האם לטהר את האבר היוצא. לפי ששייכת במינו שחיטה.

אבל באבר דעובר מת שיצא לחוץ, דברי הכל "שחיטה עושה ניפול", ועומד הוא בטומאתו כאבר מן החי, ומחשיבין אותו כאילו נחתך מחיים, ולא מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבילה. שהרי אין במינו שחיטה. ^[247] ואף חכמים מודים שאין השחיטה מטהרתו.

ורבה אמר: כמחלוקת בזה, כשם שנחלקו רבי מאיר וחכמים בענין טומאת אבר היוצא של עובר חי שלדעת חכמים טהור, כך מחלוקת בזה, אף בעובר מת סוברים חכמים שהאבר טהור.

שנינו במשנתנו: בן שמנה חי כלומר שהוא נפל ועתיד למות, ואסור באכילה כטריפה - אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה.

ועל דברי המשנה הללו, שאין במינו שחיטה, מקשה הגמרא: והתניא, שנינו בתורת כהנים: עובר בן שמנה, אם נולד חי, ונשחט, יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה - אין שחיטתו מטהרתו. ^[248] ולכן, אף טריפה, אף על פי שיש במינה שחיטה, לא תטהרנה שחיטתה [אלו הם דברי ה'תורת כהנים'].

ומוכח מדברי הברייתא הללו שבן שמונה חי, נחשב כמי ש"יש במינו שחיטה". ואילו במשנתנו נאמר שבן שמונה חי אין במינו שחיטה, לפי שממין הנפלים הוא שלא שייכת בהם שחיטה?!

אמר רב כהנא: דברי ה'תורת כהנים' שיש במינו שחיטה, כוונתם שיש במינו שחיטה אגב אמו. שכאשר הוא במעי אמו, מועילה בו שחיטת האם. ומשום כך נחשב כמי שיש במינו שחיטה.

ואילו תנא דידן, חולק על סברא זו שהיתר עובר אגב שחיטת אמו מחשיב את העובר לכמי שיש במינו שחיטה, וסובר, שאף על פי שניתר העובר על ידי שחיטת אמו, מכל מקום, כיון שאין זו שחיטה שבגופו, אין היתר זה מחשיבו כמי ש'יש במינו שחיטה'. ומשום כך, מינא דאמיה, לא פריך. לא ניתן להקשות על התנא שבמשנתנו מדברי ה'תורת כהנים', הסבור ששחיטת האם מחשיבה את העובר למי שיש במינו שחיטה.

שואלת הגמרא: לעיל בדברי התורת כהנים, הובאה ההוכחה מבן שמונה לטריפה. שכמו שבבן שמונה אין שחיטה מטהרתו אף שיש במינו שחיטה, אף טריפה לא תטהרנה השחיטה.

ודנה הגמרא: ולהאי תנא דפריך, לתנא זה שמקשה מבן שמונה לטריפה, טרפה דשחיטתה מטהרתה, מנא ליה שאכן השחיטה מטהרת? מדוע לא יוכיח מבהמה טמאה שאסורה באכילה ואין שחיטתה מטהרתה, ואם כן, אף טריפה, שאסורה באכילה, לא תהא שחיטתה מטהרתה?

מבארת הגמרא: נפקא ליה טהרה זו של טריפה שנשחטה, לומד הוא מדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה: אמר רב. ואמרי לה, ויש אומרים שדבר זה במתניתא תנא, שנינו בברייתא.

אמר קרא [ויקרא יא לט] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".

הלשון "וכי ימות מן הבהמה" משמעותו היא שאין הדין הזה נוהג בכל בהמה, אלא מקצת בהמה מטמאה מחמת מיתה, ומקצת בהמה אינה מטמאה מחמת כן.

ואיזו זו היא הבהמה שאינה מטמאה במיתתה? - זו טרפה ששחטה. שנבלתה טהורה, על אף שלא הועילה לה שחיטתה להתירה באכילה. ^[249]

בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בתוכה בן ט' חי, ואחר שחיטתו יצא מרחם אמו, ואמו עדיין בחיים, ^[250] מהו שיהא ניתר על ידי שחיטה זו? מוסיפה הגמרא: ספק זה, תבעי יש להסתפק בו לדעת רבי מאיר, האומר לקמן שבן תשעה חי במעי אמו, כבר השלים גידולו וצריך שחיטה לעצמו, וכן תבעי לרבנן, הסוברים שאף כך שחיטת אמו מתירתו.

ומבארת הגמרא את הספק: תבעי לרבי מאיר, כי יתכן לומר, שעד כאן לא קאמר רבי מאיר שבן פקועה טעון שחיטה, הני מילי שמועילה בו שחיטה ומתירתו, רק היכא כאשר דיצא לאויר העולם. אבל בעודו במעי אמו, אפילו נשחט כדין, לא שריא ליה, לא מתירתו שחיטה.

ולכן, יתכן לומר, שלדעת רבי מאיר עובר בן ט' אינו ניתר בשחיטה.

וכל שכן לרבנן, הסוברים שלא תיתכן בו שחיטה כלל כיון שאין לעובר היתר אלא בשחיטת אמו, ואפילו אם יצא חי לאחר שחיטת אמו לא תיתכן בו שחיטה, כיון שהוא נידון כשחוט, ולדבריהם אין שחיטה בולד אלא אם יצא ממעי אמו בעודה בחיים. ורק באופן זה מועילה בו שחיטה.

אולם מאידך, או דילמא, יתכן שאפילו לרבנן הסוברים ששחיטת אמו מתירתו, מכל מקום, הם סוברים שאף באופן האמור שחיטה זו מועילה. משום שלדעת רבנן כל ארבעה סימנין של שחיטה [שני סימני שחיטה של אמו, ושני סימני שחיטה שלו. שלדעת חכמים גם סימני אמו וגם סימני עצמו מתירין אותו בשחיטה] אכשר ביה רחמנא באם נשחטו סימנים אלו. וכל שני סימנים, בין של אמו ובין שלו, מתירין אותו. ^[251] ואם כן, יתכן שאף לדעת חכמים, הסוברים שאין לו שחיטה אלא אגב שחיטת אמו, יודו שבאופן זה השחיטה מתירה. ^[252]

אמר רב חנניא [מביא ראיה לפשיטת ספק הגמרא]:

תא שמע ממה שנינו במשנתנו: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, שלא היתה לה שעת הכושר, מנין ששחיטה מטהרתה? [אלו הם דברי המשנה].

והרי דברי המשנה שנולד טרפה מן הבטן, משמעם אף שנטרפה רק שעה אחת קודם שיצאה מן הבטן, ואף זאת בכלל ההגדרה 'שלא היתה לה שעת הכושר'.

ואי איתא, אם אכן אפשר היה לשחוט עובר בעודה במעי אמו, והיה ניתר בשחיטה זו, הרי משכחת לה באופן זה דהיתה לה שעת הכושר, משום דאי בעי, אם היה רוצה, היה עייל ידיה, מכניס ידו לתוך מעיה - ושחטה לעובר?!

וכיון שאפשרות זו לא מוצעת, הרי שהימצאות העובר במעי אמו לא מחשיבתו כמי שהיה לו שעת הכושר, ומוכח שאין שחיטה באופן זה!

אמר ליה רבא: תני, יש לשנות דברי משנתנו "הרי שנוצרה טרפה מן הבטן". כלומר שכבר מעת יצירתה היתה טרפה. ולא שנטרפה אחר כך בעודה במעי האם.

ומשכחת לה בבהמה שנוצרה כשהיא בעלת ה' רגלים. שנוצרה בה רגל יתירה בין רגליה האחוריות, ^[253] ושנינו [לעיל נח ובכורות מ א - ב] ש'כל יתר', כלומר כל אבר המיותר, 'כנטול דמי'. נידון כאילו הוא חסר בבהמה, וטריפה היא. ואם כן, לפנינו אפשרות של בהמה שנוצרה טריפה מן הבטן, ובאופן זה דיברה משנתנו שמעולם לא היתה לה שעת הכושר. ^[254]

ולפי זה, יתכן שאילו נעשה העובר טריפה בין שעת יצירה לשעת יציאתו לאויר העולם, הרי זה בכלל מי שהיה לו שעת הכושר, ואפשר לשוחטו במעי אמו ויותר על ידי שחיטה זו. ונמצא שאין להוכיח ממשנתנו כאחד מצדדי הספק הנ"ל האם מועיל לשחוט עובר בעודו במעי אמו.

מתניתין:

מקור דין של בן פקועה מבואר בגמרא מן הפסוק [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה ... בבהמה אותה תאכלו". ^[255] ודורשים: "בהמה בבהמה" - אותה תאכלו. דהיינו, בהמה הנמצאת בתוך בהמה [עובר], מותרת באכילה כמות שהיא [ולמעט דמו, האסור באכילה כפי שדורשת הגמרא להלן].

בגדר היתרו של בן פקועה, דנו המפרשים: האם חידשה התורה שעל ידי שחיטת האם נידון אף העובר כשחוט, וזוהי סיבת היתרו, או שמא גזירת הכתוב היא, שאף על פי שלא חלה שחיטת האם על העובר, מותר הוא מגזירת הכתוב "כל בבהמה תאכלו". והיות והוא נמצא בתוך הבהמה - מותר.

להלן בהערה ^[256] נביא את הצדדים הללו, וכן הנפקא מינה שבין צדדים אלו.

השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר בן שמנה חודשים כשהוא חי או מת, או שהיה העובר בן תשעה מת - קורעו את העובר, ומוציא את דמו [האסור באכילה ^[257]], ומותר העובר באכילה ^[258] אף בלא שחיטה.

אך אם מצא בתוך הבהמה עובר בן תשעה חי - טעון העובר שחיטה. ואם שחט אותו ואת אמו באותו היום, הריהו חייב ב"אותו ואת בנו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" [ויקרא כב כח], דברי רבי מאיר. ^[259] וטעמו, משום שהשלמת מספר חדשי העיבור, הם אלו הנותנים לו שם "בהמה" בפני עצמה, ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו", וצריך שחיטה לעצמו. ^[260] וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו ^[261] מתירתו באכילה ^[262] ואינו צריך שחיטה לעצמו. ^[263] לפי שסוברים חכמים שחודשי העיבור בלבד, אינם עושים אותו לבהמה בפני עצמו אלא בצירוף הלידה. ^[264] וכל עוד לא נולד העובר, אף שמלאו לו תשעה חודשים, הריהו בגדר "עובר", וניתר אגב שחיטת אמו. ^[265]

אכלו לזה אינו לוקה. כלומר לאבר המדולדל בבהמה:

כי אמרי במיתה דעושה ניפול. כלומר^א)נראה דצ"ל דבמיתה שפיר לוקה וכו'. ולוקה משום אבר מן החי:

מנבלתם נפקא. כלומר לאחר מיתה מטמאין השרצים אבל בחיים אין מטמאין:

מיתה עושה ניפול. כלומר דאבר המדולדל בבהמה ומתה אין כוללתו המיתה וחייב האוכלו משום אבר מן החי:

א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו. דלא איצטריך למכתב במותם דאין להן שחיטה אלא מיתה בלבד:

תניהו ענין לבהמה. ודריש הכי מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול:

אבל באבר דעובר מת [ד"ה] שחיטה עושה ניפול. כלומר דאין כוללתו שחיטה עמה ומטמא משום נבלה:

יש במינו שחיטה אגב אמו. כלומר ששוחטין אמו והוא מותר אבל הוא אינו בכלל שחיטה:

ותנא דידן מינא דאימיה לא פריך. (ותנא דידן מינא דאימיה וכו')^ב)אולי צ"ל דאף דבמינו דאמו יש שחיטה מ"מ בהוא עצמו וכו'. לפי שאין במינו שחיטה אבל בהוא עצמו אין במינו שחיטה:

ולהאי תנא דפריך טרפה דשחיטתה מטהרתה [מנ"ל]. כלומר ולהאי תנא דפריך אע"ג דיש במינו שחיטה אגב אמו אין שחיטתו מטהרתו טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה דאמרינן כדאמרי' במתני' תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה (שהיא) [ולפיכך] שחיטתה מטהרתה ועכשיו דאמרי' בבן שמנה אע"ג דיש במינה שחיטה אין שחיטתה מטהרתה טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה:

או דלמא אפי' לרבנן ארבעה סימנין. כלומר אפי' לרבנן דאמרי לא בעי שחיטה (אבל) ואי שחיט סימנין דאימיה ודאי לא בעי שחיטה אבל אי שחיט סימנין [דידיה] מותר בשחיטתו:

א"ל רבא שנוצרה טרפה מן הבטן. כלומר ודאי כן הוא אי נולד טרפה מן הבטן מצינו לה שעת הכושר קודם לכן בענין הזה דאי בעי שוחטו בבטן אמו אלא תני שנוצרה טרפה מן הבטן בבעל חמש רגלים דהתם אפי' שוחטו במעי אמו אין לו שעת הכושר שמשעה שנוצר היה בעל מום בבעל חמש רגלים ויתר כנטול דמי ואם נטלה ירך וחלל שלה (טרפה) [נבלה]:

הא דאמרינן ולהאי תנא דפריך טרפה דשחי' מטהר' מנ"ל. תמוה הוא, שהרי סיפא של ברייתא דפרכה קתני הכי בהדיא ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, ואיתא בספרא (שמיני י').
ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל והיינו דאמרינן ואמרי לה במתניתין שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספר' לא שמיע ליה.

הא דתנן בן ט' חי טעון שחיטה לר"מ. פירש"י ז"ל דטעמיה דר"מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל הבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר"מ מצא בה בן ט' מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה ולאו קו' היא דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר"מ דמתרבה מכל הבהמה תאכלו אבל בן ט' חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבה ליה ר"מ.
ובתוס' מפרשים דלא אמרי' חדשים גרמי אלא כשיצא לאויר העולם קודם מיתה ואפי' מת לאחר שחיט' אמו מותר לר"מ, ואינו נכון.

הא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (חולין עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

מתני': מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא א דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אכל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר'מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים וין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכויו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל חולין עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל חולין סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א): בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו.
ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (חולין פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו פי' שאין צריך שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא ומיהו דמו אסור אעפ"י שתלבו מותר כדאיתא בגמ' ונראה דהיינו טעמא דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכל כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריות דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי במידי דבר אוכל' לא מוקמי ליה אדם:

אבר ובשר המדולדלין בבהמה כבר ביארנו שאסורין לעולם ואין ניתרין באכילה בשחיטת הבהמה ומ"מ נשחטה הבהמה ואכלן אינו לוקה אפי' לא היה רוב בשר קיים שאינו אבר מן החי הגמור שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים שהמיתה עושה ניפול כמו שביארנו ולוקין עליה משום אבר מן החי ולא משום נבלה. ואם היה אבר שהוא עושה טרפה בנטילתו לוקה משום טרפה ולא משום אבר מן החי וכבר פירשנו במדולדל זה שאינו יכול לחזור ולחיות ולהדבק בגוף הבהמה הא אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר:

כבר ידעת על השרץ שהוא מטמא בכעדשה במה דברים אמורים בלח אבל אם נתיבש עד שנעשה כחרש אינו מטמא והתבאר במסכת נדה שכל שחוזר ללחותו בשריית פושרין מעת לעת מטמא וכן התבאר שם שלא נאמרו הדברים אלא בחתיכה מן השרץ אבל אם היה כלו שלם הואיל ותבניתו קיימת מטמא אע"פ שיבש:

מה שנאמר במשנה ששחיטת האם מועילה לטהר את האבר היוצא מידי נבלה לא סוף דבר באבר של עובר חי אלא אף באבר של עובר מת כן כמו שביארנו במשנה:

מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם:

מה שביארנו במשנה שאף טרפה שנולדה מן הבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה לא סוף דבר שנולדה בטרפותה אלא אף בנוצרה בטרפותה כן כגון שנוצרה בעלת חמש רגלים ברגליה האחרונים ורגל חמישי יוצא מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה כמו שהתבאר:

המשנה החמישית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר השוחט את הבהמה ומצא בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אמר הר"מ פי' זה בן תשעה חי שמותר לאכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע"פ שהוא חי הלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי ר' שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה:

אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה הן חי הן מת הרי הוא כאחד מאבריה וניתר בשחיטת האם וכן בבן תשעה מת ומ"מ צריך הוא להוציא את דמו והוא שאמר קורעו ומוציא את דמו אבל גידו וחלבו מותרין כמו שיתבאר ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים חולקים בגיד לאסרו אף באלו וראיה להם במשנה ראשונה של גיד הנשה שאמרו בה סתם ונוהג בשליל ולא הזכיר בה שום תנאי והלכה כסתם משנה ואע"פ שנחלק בה ר' יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל וכל שהוזכר בה חולק אין קרוי סתם כמו שכתבנו פרק החולץ הם מוצאים כיוצא בה בענין מחתכין את הדלועין שנאמר עליה בראשון של יום טוב שנסתמה כר' שמעון אלמא שהוא קורא לה סתם משנה אע"פ שנחלק בה ר' יהודה ומ"מ יש מפרשים דההיא האי דקרי ליה סתמא אע"פ שהוזכר בה חולק הוא מפני שדעת החולק והם דברי ר' יהודה כבר שמענוהו בכמה מקומות ומתוך כך אינו מפקיע שלא ליקרא את שכנגדו סתם ועל זו סמכו גדולי הפוסקים לפסוק בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתן ומשום דאשכחו סתמא הכי אע"ג דבסופא אית בה פלוגתא הואיל ודעת החולק כבר שמענוהו בכמה מקומות ואם כן זו אינה סתם משנה והלכה כר' יהודה ולא עוד אלא שבבריתא נתפרש שמחלקת זו בבן תשעה חי כמו שנבאר בסמוך הא בבן שמנה אפי' חי ובבן תשעה מת לא נחלקו שאף גידו וחלבו מותרין בלא ספק:

מצא בה בן תשעה חי אע"פ שהוא עדין במעיה טעון שחיטה ואינו יכול לשחטו ביום שנשחטה אמו משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וכן לדעתו גידו וחלבו אסורין וחכמים אומרים שאין טעון שחיטה כלל הואיל ומצאו במעיה ולא הלכו פרסותיו על גבי קרקע כלל וכן לדעתם גידו וחלבו מותרין והוא שאמרו בבריתא של גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל (וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל) וחלבו מותר ואמר ר' הושעיא מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו כלומר למחלקתם של שחיטה הא אם הילך על גבי קרקע מעט טעון שחיטה מדברי סופרים שלא לטעות באחרת וכן גידו וחלבו אסורין מטעם זה ור' שמעון בן שזורי אומר שאפי' גדל חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה אף מדברי סופרים והלכה כחכמים ואף בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסורין וזו היא שטת רוב פוסקים ואע"פ שבתלש חלב מבן תשעה חי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כר' יוחנן זו מחלוקת אחרת הוא ואף ר' יהודה מודה בה אחר שתלשו דהוה ליה לגבי אותו חלב כאלו יצא ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים פסקו כר' מאיר מכל וכל בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד בגיד מסתם האמור בפרק גיד הנשה כמו שכתבנו ובחלב משמועת תלש חלב שהזכרנו שהם סוברים שאותו המחלקת תלוי במחלקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן כר' מאיר ומאחר שפסקו כן בשנים המשיכו זו של שחיטה אחריהן וגדולי המחברים נמשכו אחריהם בחלב וגיד ומטעם שלהן ומ"מ סוברים דשחיטה כדקיימה קיימא וכסתם משנה זו ומתוך כך פסקו כחכמים בשחיטה וכר' מאיר בחלב וגיד ר"ל בחלב של בן תשעה חי ובתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים ובגיד כר' מאיר מפני שבגיד מצאו סתמא של פרק גיד הנשה כר' מאיר ובשחיטה מצאו סתם משנה זו כר' יהודה ובחלב ממה שאמר ר' אושעיא על משנת גיד הנשה מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו וכו' והם מפרשים שאע"פ שדברי ר' אושעיא חוזרים על הבריתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דאלמא אתרויהו קאמר הלך כל אחד לשטתו מ"מ הוא לא אמרה אלא על חלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקת של ענין שחיטה דר' מאיר חשיב ליה בהמה וקרינן ביה וזבחת מבקרך וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב ור' יהודה לא חשיב לה בהמה עד שעת לידה דכתיב כי יולד אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם אלא טעמיה דר' יהודה משום כל בבהמה והם מביאים ראיה ממה שאמרו בגיד נוהג במוקדשין והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מנה ואוקמה בולדות קדשים דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי וולדות קדשים במעי אמו קדישי ואיסור קדשים כי הדדי אתו והם שאלו והרי ר' אושעיא העמיד מחלקתם בבן תשעה אלמא אפי' לר' מאיר לא חייל איסור גיד עד תשעה והיכי אתו כי הדדי ומתוך [כך] פרשו זה שכתבנו שלא אמרה ר' אושעיא אלא לענין חלב ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמנה ומ"מ מתוך הדחק ולהעמיד שטתנו לפסוק כחכמים יראה לי לפרש דאיסור גיד ומוקדשין כי הדדי אתו לענין שאם תלשו והוציאו אסור ובזו נשתנה מחלב שהחלב אף בתלשו לא נאסר עד בן תשעה כמו שנבאר:

לא נשחטה האם אלא שנקרעה ומצאו בה בן תשעה חי טעון שחיטה מן התורה ושחיטת עצמו מצילתו אף לדעת חכמים שאע"פ שניתר בשחיטת אמו לא נפקעו סימניו מלהיותו ניתר בהם שארבעה סימנין התירה בו תורה וישחטנו מיד אם ברור לו שכלו לו חדשיו או ימתין עד שיצא מכלל נפל:

בפרש"י בד"ה אכלו לזה האבר המדולדל עכ"ל דקדק לפרש כן דאכלו לזה משמע דוקא שאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מיניה דרב דמיתה עושה ניפול ולא משום נבילה מתרינן כו' כדמסיק ודו"ק:

בד"ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא כו' עכ"ל ליכא לפרושי אלא בעובר בן ח' חי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה כמו שהוכיחו התוס' ואע"ג דלתנא דמתני' ליכא בבן ח' חי יש במינו שחיטה ואף לתנא דברייתא דיש בבן ח' חי במינו שחיטה אגב אמו אפי' הכי אין שחיטתו מטהרתו איכא למימר כיון דבהאי עובר גופיה יש במינו שחיטה אגב שחיטת אמו עדיף טפי דאית לן למימר כיון דבהאי עובר גופיה מהניא שחיטה למה שבפנים מהניא גם לאבר היוצא מיהו בעובר מת ליכא למימר הכי מגו דמהני למה שבפנים מהני גם לאבר היוצא דלא שייך ביה יש במינו שחיטה אגב אמו כיון דמת הוא וה"נ אמרי' לקמן בן ח' חי יוכיח דאע"פ שיש במינו שחיטה אגב אמו כו' ולא קאמר הכי בבן ח' מת יוכיח כו' דלא שייך למימר ביה יש במינו שחיטה כיון שמת ודו"ק:

בד"ה טעון שחיטה דחדשים גרמי לשויה כו' עכ"ל עיין ברא"ש שהקשה לפירושו דא"כ בן ט' מת היכי שרי כו' ע"ש ובחידושי הרשב"א יישבו ע"ש:

תד"ה תרי במותם כתיבי וכו' א"נ דרשא דהתם מנבלתם נפקא וכו'. ר"ל ודרשא למעוטי בחייהם ממילא נשמע ג"כ מינה ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה ר"ל דאי לאו דאצטריך במותם לדרשה אחריתי היה ילפינן מינה בפשיטות מפי מה מיתה שאינה עושה חליפין וכו':

ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל:

רש"י ד"ה אכלו לזה. האבר המדולדל. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דכיון דבבשר מן החי יש איסור לאו כדלקמן (קב ב) למה לא יתחייב מלקות בבשר הפורש מאמה"ח:

רש"י ד"ה דעובר חי. מה שהביא המהרש"א ראיה דלא שייך לומר על עובר מת דיש במינו שחיטה אגב אמו. מהא דל"א לקמן בן ח' מת יוכיח ע"ש. הוא תמוה דהאיך יסיים עליו אין שחיטתו מטהרתו דביה גופיה ודאי לא שייך שחיטה כיון דכבר מת. ונוכל לפרש דבן ח' חי דקאמר קאי אסוף דינא (ר"ל על אין שחיטתו מטהרתו) ושאע"פ דיש במינו שחיטה דקאמר היינו בין חי ובין מת:

תד"ה נפ"ל מדרב (כצ"ל)

יהודה. ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא כו'. כצ"ל:

במשנה ומוציא את דמו. כתב הר"ן אע"ג דחלבו מותר מכל בבהמה תאכלו (עי' לקמן (עה) תד"ה מה) מ"מ דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו כו' כיון דאיכא לאוקמיה אמידי דבר אכילה לא מוקמינן לי' אדם. וק"ל מהא דאמרי' בשבועות (כב ב) שבועה שלא אוכל ושתה חייב כו' ואב"א קרא שתיה בכלל אכילה כו'. והרי התם איכא לאוקמי ג"כ שבועתו אמידי דבר אכילה גרידא ואפ"ה אמרי' דשתיה בכלל:

רש"י ד"ה טעון שחיטה. דחדשים גרמי כו'. עיין ברא"ש לקמן בפלוגתא דריו"ח ורשב"ל (בד' עה). ולעד"נ דט"ס ברש"י וצ"ל דחדשים ואוירא גרמי כו' וכמש"כ לקמן (בע"ב) בד"ה למעוטי חלבו וגידו ובדבור הסמוך לו בסופו:

גמ׳ ואיזו זו טריפה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה נפקא וכו׳ דאין שחיטה מטהרתו אבל וכו׳ דסבר׳ כטרפה כצ"ל:

מתני' מצא בן תשעה חי. עי' נדה דף מד ע"א תוס' ד"ה איהו:

רש"י ד"ה כי אמרי אנא וכו' דלא משום נבלה מתרינן. תמוה לי אמאי ל"א כפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידים והעצמות דלגבי נבלה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבן נח:

בן שמנה חי וכו' דע בת"כ מתחיל דין דשחיטה מטהר טרפה דיליף מטמאה מה טמאה השם הגורם איסור אכילה אינו גורם טומאה אלא המיתה גורמת טומאה ה"נ שם טרפה לא יגרום טומאה אלא המיתה וא"כ מועיל שחיטה דוזבחת מבקרך וצאנך וטרפה נמו מבקרך וצאנך הוא ושם הגורם איסור אינו גורם טומאה כמו בטמאה. שוב אמר או אינו אלא מה טמאה אסורים באכילה ואין שחיטה מטהרתה אף טרפה כן מה לטמאה שלא הי' לה שעת הכושר וכו' כבמשנתינו. ולתנא דמשנתינו דמינא דאימא לא פריך קם לי' ילפותא קמייתא מה טמאה השם הגורם איסור אינו גורם טומאה וכו' ולא צריך קרא מן הבהמה. וברייתא דת"כ פריך מינא דאימא איצטרך מן הבהמה לטהר טרפה:

תו איתא בת"כ באותה ברייתא מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה לרבות בן ח' חי שאין שחיטתו מטהרתו כדמייתי תוס'. וצ"ל מאי חזית לטהר טרפה ממן הבהמה ולטמא בן ח' חי מלאכלה איפוך אנא. דלמאי דקיי"ל ממירין בעוברין דעובר מקרי בהמה בבהמה א"כ שפיר י"ל מן הבהמה ולא כל בהמה להוציא עובר ולאכלה לרבות טרפה ששחטה שיהי' טמא. וי"ל נהי דמינא דאימא פריך אי לא קרא מן הבהמה מ"מ השתא דכתיבי תרי קראי ניחא טפי לאוקמי המיעוט אטרפה שיש במינו ממש שחיטה וריבוי דלאכלה אבן ח' חי דליכא אלא מינא דאימא וזהו בכלל תי' תוס' משום קרא דלאכלה חשיב אין במינו שחיטה:

א"נ י"ל כיון דעכ"פ טרפה שהי' לה שעת הכשר ראוי למעט במן הבהמה ורק נוצרה טרפה מן הבטן תו לא קשי' מאי חזית לומר מן ממעט כל הטרפות ולאכלה מרבה בן ח' חי:

ועוד י"ל דאמרינן לקמן קכ"ח ע"ב מדלא כתיב וכי ימות מהבהמה וכתיב מן הבהמה דרשינן עוד מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח הפורש ממנה. נמצא אי מוקמית בטרפה מייתי קרא בחד דוכתא שבא זאב ותלש אבר מהבהמה וטרפה בו שמקצת מהבהמה טמא. והבהמה עצמה נטהרה בשחיטה מן הבהמה ולא כל בהמה אבל אי איירי מבן ח' חי אמה"ח מאי בעי בהאי קרא. אפשר היינו דשני רב יהודה א"ר לשון הברייתא דבברייתא דת"כ איתא מן הבהמה ולא כל בהמה למעוטי טרפה ששחטה וריא"ר נקט מקצת בהמה לרמז גם על דרוש השני מקצת מהבהמה מטמא היינו אמה"ח ובזה י"ל ק' תוס'. דודאי ידע סיפא דברייתא כמו שהוא שנויי' בת"כ מן ולא כל אך הוה ק' לי' מאי חזית למעט טרפה ולרבות בן ח' ומייתי מדרב יהודה אמר רב וק"ל:

קרעו ומוציא את דמו פירש"י דלא גרע מדם האברים אין הכוונה דמשו"ה אסור דעובר אבר אמו הוא וה"ל דם איברי אמו דז"א דהאי גופה והאי לאו גופה ומשתרי' מכל בבהמה תאכלו אבל נראה רש"י ס"ל דחלב נמי אי לאו דמשכחי' קרא באשם דמוציא מכלל שליל להקרבה עכ"פ לא הוה מרבינן היתר אכילה מכל בבהמה תאכלו ועמ"ש לקמן אי"ה בתו' ע"ה ע"א ד"ה מה חלב וכו'. ולזה כ' אבל דם אפי' שאינו ראוי לזריקה מ"מ דם האיברים נמי אסור א"כ אינו בכלל כל בבהמה תאכלו כנלע"ד פי' כוונת רש"י בזה:

אמנם הר"ן כ' בזה טעם אחר כל בבהמה תאכלו כתיב ודם משקה הוא אע"ג דקרא כתיב כל דם לא תאכלו וקרי לי' אוכל מ"מ כיון דאפשר לאוקמי קרא באכילה ממש לא מוקמי' לי' בדם שהוא משקה. ונלע"ד ליישב בזה סברת הריף דאע"ג דמתיר חלבו אפי' של בן ט' אוסר גיד הנשה אפי' של בן ח' לפי הבנת הרשב"א בדבריו ובש"ס משמע גיד וחלב דין א' להם ולהנ"ל י"ל לפי מאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו וכ' תוס' פ' כל שעה שאינו בגדר לשון אכילה אלא שהתורה קראתו אוכל לא יאכלו ג"ה. א"כ אינינו בכלל סתם אכילה דקרא כל בבהמה תאכלו אבל מ"ד דש"ס ס"ל יש בגידין בנ"ט א"כ גיד וחלב שוים הם לאיסור והיתר:

והעולם מקשים אהר"ן מכריתות ד' ע"ב דפריך דם נמי אית בי' הלין תרין לאוין ולאו דזר לא יאכל קודש. ולהר"ן צ"ע דלא מוקמי' לא יאכל אדם שהוא משקה ולק"מ מתרי טעמי. חדא די"ל התורה קראו אוכל ומ"מ לא נפיק ממשקה וא"כ בהיתירא כל בבהמה תאכלו לא הותר דם שהוא ג"כ משקה. ובאיסורא דכל זר לא יאכל נאסר גם דם שהרי הוא ג"כ אוכל שהתורה קראו אוכל. ועוד הא האי קרא וכל זר לא יאכל קודש עיקר קרא אתרומה קאי שעיקרה תירוש ויצהר דילפינן בחולין ק"ב ע"ב מבכורים דלוקין על משקה תירוש ויצהר וא"כ הוא בכלל וכל זר לא יאכל תירוש ויצהר שהוא משקה א"כ גם דם צלול חייב משום האי לאו משא"כ כל בבהמה תאכלו שאפשרי שאוקמי' רק אאוכלי' חלב וגיד לא נוקמי' אמשקה ואין דם בכלל. ועיין בס' שלום ירושלים בירושלמי ס"פ יה"כ. ולקמן קי"ג ע"ב תוס' ד"ה דם לאו גדו וכו':

קרעה ומצא בה בן ט' חי וכו' עיין דרישה סי' מ"ג ועיין תוס' י"ט שנתקשו בזה הרבה שהיא משנה שאינה צריכא. ולפע"ד טובא קמ"ל דמיירי שנקרעה האם ועדיין כשרה היא והולד עומד לצאת דרך דופן ועודנו בתוך אמו אעפ"י שעדיין אפשר לשחוט האם ותהי' מותרת באכילה מ"מ הולד טעון שחיטה אעפ"י שעדיין לא יצא כיון שעומד לצאת ורואה אוירא דעלמא ומוכח מזה דקריעת השלפוחית שהולד מונח בו לא מיטרפא בי' הבהמה עיין לעיל נ"ו ע"ב ובתוס' שם וע"ש עי"ד סי' מ"ה:

דף ע״ד ע״א גמרא יתיב ר״י וכו׳ אמר רב אכלו לזה לוקה ופרש״י ז״ל אכלו לזה האבר המדולדל, וכתב מהרש״א ז״ל דדקדק לפרש כן דמשמע דאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מני׳ דרב דמיתה עושה ניפול, ולא משום נבלה מתרינן וכו׳ כדמסיק עב״ל, ר״ל ניהו דכפי ההו״א שבגמרא דקאי אשחוטה, וס״ל דלוקה משום דשחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, וכלישנא קמא דריו״ח לעיל, דאיכא רבותא טובא בדבריו לא בעינן לדייק דאכלו כולו משמע, ושפיר י״ל דבין אכלו כלו ובין כזית בשר דהיינו בשר המדולדל ממנה לוקה, ומובן מאליו דכל אחד ואחד צריך להתרותו בלאו דידי׳, באבר שאין בו כזית בשר משום אבמה״ח, ובאוכל בשר שאין בו גידין ועצמות משום טרפה או במה״ח, כפי הפלוגתא לקמן ק״ב ע״ב. אבל לפי המסקנא דמיירי במתה הבהמה ואשמעינן דמיתה עשה ניפול וקשי׳ ליה לרש״י, אי מתה, הרי גם באין מיתה עשה ניפול ולוקה משום נבלה ואיך שמענו מדברי רב דאמר אכלו לזה לוקה, דס״ל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבמה״ח, ע״כ כ׳ דאכלו לזה קאי דוקא אאבר ולא אבשר המדולדל, דבבשר המדולדל לא נשמע מזה דקאמר לוקה אי משום נבלה או משום במה״ח דלוקה עליו ג״כ, אבל אם קאי אאבר וקאמר אכלו לזה דמשמע כלו לוקה, שפיר שמעינן דמטעם מיתה עושה ניפול לוקה משום אבמה״ח, דבעינן אבילת כל האבר, אבל אי לא אכל כלו רק כזית בשר ממנו, אינו לוקה משום דלא אחרו בי׳ רק משום אבמה״ח. כן הוא כונת מהרש״א ז״ל ולא כמו שהבין מהרש״ש בהגהותיו בפשיטות, דאין לוקין משום בשר מן החי בבשר הפורש מן האבר, ונתקשה טובא מלקמן ק״ב ע״ב דאיכא מלקות בבמה״ח וממילא דה״ה בבשר הפורש מן האבר, דזה ודאי לא עלה על מהרש״א ז״ל לאמר דאינו לוקה, והא דכתב רש״י ז״ל דמתרינן לי׳ משום אבמה״ח ולא משום נבלה, ר״ל דאין כאן לאו דנבלה, אבל לאו דטרפה איתא על הבשר לריו״ח דיליף לקמן דבשר מן החי מקרא דובשר בשדה טרפה.

וראיתי בלב ארי׳ ובהגהות הגאון מהר״צ חיות דוחין דברי מהרש״א בקש, וכתבו דכונת רש״י ז״ל לאפוקי משיטת הרמב״ם דס״ל דאבר המדולדל ואבר דעובר שיצא דינם שוה, דאסורין ואין לוקין, וע״ז כתב דרב דקאמר אינו לוקה הוא רק במדולדל דאין בו אלא מצות פרוש, והוה רק דרבנן, אבל אבר שיצא לוקין עליו משום דהוה כאבר מן החי גמור, עיי״ש בדבריהם. ומובן דלפ״ז ליכא שום דיוק בהמאמר דאכלו לזה, דאם איכא דיוקא ע״כ לשון ראשון דקאמר משמיה דרב אכלו לזה לוקה הי׳ בא לשלול דבר מה, ולא האידך דאמר אינו לוקה וזה ודאי אינו ״דאכלו לזה״ ודאי מורה על אכלו כלו, דאל״כ הול״ל האוכל מהם או האכלו כיון דקאי אברייתא דקתני בה האברים והבשר המדולדלין. ועוד הלא למאי דמסיק דמ״ד לוקה מיירי במתה ומיתה עושה ניפול קשה טובא, איך נשמע זאת מלשון דקאמר אכלו לזה דמיתה עושה ניפול בעי לאשמעינן, הא בי״כ ובי״כ איכא מלקות או משום אבמה״ח או משום נבלה וזאת הי׳ עיקר יסוד פירושו של מהרש״א כאשר בארנו לעיל. ולעומת זה פירושם אין לו שחר במחכת״ה, דחוץ ממה שאין דרכו של רש״י ז״ל לכתוב הלכות שאינם נוגעים לפירוש המאמר שעוסק בו, מה בעי רש״י להשמיענו, דהא כאן בעל המימרא הוא רב, ורב דס״ל יש לידה לאברים פשיטא דס״ל דלוקה על אבר היוצא, ובזה גם הרמב״ם מודה, דהא דפסק הרמב״ם דאין לוקין היינו משום דפסק כבר פלוגתא דרב דאין לידה לאברים וכמו שבארנו לעיל באריכות. ולא עוד אלא דרש״י ז״ל דמפרש האי דאינו לוקה שאין בו איסור תורה כלל, ודאי דלא אצטריך לאשמעינן דאבר היוצא אינו כן והוא אסור מן התורה, דזה פשיטא דהא לרש״י ז״ל מצד כל בבהמה תאכלו נאסר אבר היוצא, דאין השחיטה מתרת היוצא ואפילו החזיר נמי מפשטות השקלא וטרי׳ דריש פרקן משמע דהוא דאורייתא, ואלו היה הרמב״ם מפרש כאן מצות פרוש מדרבנן ודאי לא הי׳ מצי משוה איסור מדולדל לאיסור יוצא, מכל הלין טעמים חוזרין ונראין דברי מהרש״א בכוונת רש״י ודברי הני גאונים נדחין ודוק היטב.

עוד ראיתי בהגהת הגאון מהר״ץ חיות כאן שהביא בשם הפר״ח סימן ס״ב ראי׳ לדעת הרמב״ם, דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ממה שמבואר בתוספתא סוף ע״ז דאברים המדולדלים אסורים לב״נ, ואי דלישראל אינם אסורים רק מדרבנן לב״נ מאן אסרינהו. ותמהני למה הביא ממרחק לחמו, ולא הביא גמרא מפורשת לעיל דף ל״ג ע״א, דאסור לזמן עכו״ם אבני מעיים והני ודאי רק אברים המדולדלים נינהו ולא נפרדו לגמרי מן הבהמה, דאפילו הריאה יש לה חבורים הרבה אחר שחיטת הקנה (ועיין לעיל שם בדברינו) הרי דאיכא לב״נ איסור אבמה״ח באברים המדולדלים, אבל אמרו שם בטעמא דמלתא משום דלעכו״ם במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה עושה ניפול, ולישראל בשחיטה תלי׳ מלתא והשחיטה מכשרת גם את המדולדל, אבל מה שיש מן העיון הוא דהא מלתא גופה דמיתה עשה ניפול ג״כ רק לישראל נאמרה. ועיין בתשו׳ ק״ד הכת״ס זצ״ל יו״ד סימן י״ז דרצה לאמר כן, אבל באמת זה ליתא דאנן בעינן דרשה למיתה דעושה ניפול, משום דכי יפול כתוב עד שיפול, ולקמן דף קכ״ז ע״ב אמרינן דמסברא הוה אמרי׳ כל שאין מעלה ארוכה הוה כנפל כיון שסופו ליפול אלא דדרשינן כי יפול עד שיפול, ולהכי בעי קרא דמיתה עשה ניפול, וא״כ בב״נ הדרינן לסבר׳ החיצונה דכל המדולדל עד שאינו מעלה ארוכה הוה כנשל, ולא בעינן כלל המיתה שיעשה ניפול.

אבל מה דקשי׳ לי׳ דבשר המדולדל או אבר שיש עליו כזית בשר, דילפינן מבשר בשדה טרפה לקמן ק״ב ע״ב לאסור במה״ח, וכר״י שם וכן פסק הרמב״ם בפ״ה ממ״א למה לא נכלל בלאו זה בין פרוש לגמרי ובין מדולדל, דהרי גם במדולדל טרפה מקרי, ועיקר לאו דטרפה הכי הוה, דנקב בעלמא קרי טרפה, דבשלמא גבי לאו דאבמה״ח דאיכא קרא לגבי טומאה, דכי יפול עד שיפול, אמרי׳ שפיר דגילה לן קרא לגבי טומאה עד שיפול, וה״ה לאיסורא כן הוא, ומהני השחיטה לטהר ולהתיר, דהאי איסור אבמה״ח הוה נבלה במקצת דהיינו בכמות, דאם מתה כל הבהמה הוה נבלה, ואם מת אבר אחד קרינן בי׳ כי ימות מן הבהמה, ולכן כמו באיסור נבלה בעינן דוקא מיתה לגמרי, אבל מסוכנת שרי׳ אע״ג דעומדת למות, ה״ה במתה מקצתה, דהיינו אבר אחד, בעינן דוקא כי ימות לגמרי ולא שיהי׳ לו קצת חיבור לחיות, אפילו עומד ליפול, אבל לגבי איסור דטרפה דבשר מן החי, אדרבה נאמר כמו בטריפה כולה אע״ג דעדיין חי אסורה משום טרפה, ה״ה בטרפה מקצתה דהיינו בשר מן החי, אע״פ דעדיין הוא מעורה בגוף מ״מ טרפה במקצתה קרינן ביה, דהוה סופה ליפול, דלגבי איסור במה״ח שהוא בכלל טרפה אין לנו קרא דבעינן שיפול דוקא, ומהיכי תיתי לחלק בין נטרף לגמרי מן הבהמה או נטרף ועדיין מעורה במקצת שסופה להתפרד, כיון דכל ענין טרפה כן הוא כמש״כ הרמב״ם דהוא תחלת נבלות. והדבר צע״ג בעיני ואולי י״ל דחז״ל דייקו מלישנא דבשר בשדה דבעינן דוקא תלוש לגמרי עד שיהי׳ מושלך בשדה ובדרך ריבוי לאיסורא בעלמא מרבינן נמי אבר המדולדל, לרמב״ם לאיסור תורה וליתר הראשונים לאסמכתא בעלמא, ודוק היטב.

עוד שם גמרא בעי׳ ר׳ הושעי׳ הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי מהו, תבעי לר״מ ותבעי לרבנן וכו׳, כבר כתבנו לעיל בריש פרקן דספקו של ר׳ הושעי׳ הוא בהאי דאמרה תורה כל בבהמה תאכלו, אי הכונה דשחיטת סימני האם פועלים על הולד, משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם עדיין כאחד מאבריה יחשב, ואין עליה שם בהמה, ואז לא דרשינן בהמה בבהמה אלא כל בבהמה, דכל הנמצא בתוכה כגופה חשוב, וא״כ פשיטא דאין לו שחיטת עצמו בפנים, או נאמר דע״י שחיטת סימני האם נחשב גם סימני הולד כשחוטין, ודרשינן בהמה בבהמה, דאף על פי שנחשב הולד כבהמה מ״מ שחיטת אמו מטהרתו כמו שחיטת עצמו, וא״כ נאמר גם כן דשחיטת עצמו מהני נמי במעי אמו. ומה שמכריח אותנו לאמר דבר זר זה, דסימני הולד נחשבין כשחוטין ע״י שחיטת סימני האם, הוא משום צד האבעי אליבא דר״מ דס״ל דבן ט׳ חי טעון שחיטת עצמו כשיצא, דבהמה גמורה בבהמה לא ניתר, והוא בודאי לא דריש אלא כל בבהמה ולא בהמה בבהמה, וכמו שכ׳ נמי הראש יוסף ז״ל לעיל, וא״כ לדידי׳ ודאי י״ל דמהני שחיטת הולד כשהושיט ידו למעי האם ושחטו. וא״כ נצמח מזה לרבנן נמי מהני, דהא ס״ל ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ופרש״י ז״ל לקמן משום דע״כ קרא להתיר אתא ולא לאסור, וא״כ לענין זה נמי אי נאמר דלר״מ מהני שחיטת הולד בפנים, איך יאמרו חכמים משום דסבירי להו, דהקרא אתא להתיר ב״ט חי הנמצא בבהמה, שיהי׳ נצמח מזה איסור אם שחט את הולד בפנים ואח״כ מתה אמו, דאי לאו קרא דכל בבהמה תאכלו הי׳ מותר, וע״י האי קרא נאסר. וזה כונת רש״י ז״ל בד״ה או דלמא אפילו לרבנן, שכתב דמכש״כ לר״מ דאמר שחיטה שייכא ביה ור״ל דבהאי צד האבעי ע״כ לאמר דבלאו קרא הי׳ ראוי הולד שבפנים לשחיטה.

והנה האי אבעי׳ לא אפשטה, והרמ״א בהגה סימן י״ד פסקה לחומרא ותימה על הרמב״ם והטור וב״י שהשמיטוה, ודוחק לומר משום דאנן בלא״ה לא סמכינן על ידיעתינו שהוא ב״ט שכלו לו חדושיו כמש״כ הרמ״א בהגה סימן י״ג. אולם לפע״ד נראה דלפי מה דאמר ר׳ אלעזר אמר ר״א, דהא דפליגי ר״מ ור״י בחלב וגיד, הלכו בו לשיטתם ובב״ט חי פליגי, דלר״מ דטעון שחיטת עצמו אסור, ולר״י דניתר שחיטת אמו מותר, ע״כ דלית לי׳ כהאי אבעי׳ דר׳ הושעי׳ דהכא, דלהאי צד האבעי׳ דמהני שחיטת עצמו במעי האם, איך פליגי בחלבו וגידו דהא אם ניתר בשחיטת עצמו, פשיטא דחלבו וגידו נמי אסורין בשליל זה, אע״ג דליכא אוירא דהא יוצא מת, דכמו דלא בעינן אוירא לשחטה כמו כן וק״ו דלא בעינן אוירא לגיד וחלב, וא״כ איך קאמר דלר״י דמותר בשחיטת אמו הותר החלב והגיד, והא כבר נאסר החלב והגיד בעודן במעי האם, ואיך תפעול שחיטת האם על הולד מה שלא תפעול שחיטת עצמו שיש לו במעי אמו. אלא ודאי דלהאי דר״א אר״א לית לי׳ להאי אבעי׳, וס״ל דלכ״ע לא מהני שחיטת עצמו בעודו במעי האם, ולהכי פליגי שפיר לשיטתם בנשחטה האם ויצא הב״ט חי לאויר העולם, דלר״מ דלא היה מהני השחיטה נאסר עתה, ע״י אויר העולם החלב והגיד, ולר״י דמהני השחיטה על השליל, תו ליכא אוירא דיאסר, ולכן נדחה האי ספקו של ר׳ הושעי׳ מקמיה פשיטותי׳ דר״א אר״א, ועיין עוד לקמן במשנה מה שכתבתי בזה ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהני שחיטה אף לאבר היוצא עכ״ל, עיין מהרש״א ובלב ארי׳ ז״ל איך נדחקו בזה ולפענ״ד כוונת רש״י ז״ל דיש במינו שחיטה בבן ט׳ חי, דאף על גב דפלוגתתם בבן ח׳ קאי דבן ט׳ חי לר״מ טעון שחיטה לעצמו, אבל לחכמים דס״ל דגם בן ט׳ חי ניתר בשחיטת האם, ומכל מקום ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, הרי בבן ט׳ חי שהוציא את ידו יש להם סברא לטהר האבר, משום דיש במינו שחיטה, ואם כן איך נאמר דמגרע גרע אבר היוצא מבן ח׳ יותר מבן ט׳ אתמהה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, והטעם נכון דאלו הי׳ ממתינים עד שיושלם הט׳ חדשים היה להאי אבר תיקון ע״י שחיטת עצמו, אבל בעובר מת כיון דאי אפשר לבא לכלל שחיטת עצמו שפיר מקרי אין במינו שחיטה ודו״ק היטב.

עוד שם משנה השוחט את הבהמה ומצא וכו׳, מצא בן ט׳ חי וכו׳, ר׳ שמעון שזורי אומר אפילו בן ה׳ שנים וחורש בשדה. בפיהמ״ש לרמב״ם ז״ל זה לשונו: זה בן ט׳ חי שמותר לאכול בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל החכמים, ודע שאין צריך בדיקה, ר״ל שאין טרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלנו כשחוט אע״פ שהוא חי, והלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ וכו׳ עכ״ל. הנה הרמב״ם ז״ל מדבר מטרפות מבטן שנמצא בהאי בן ט׳ חי, דלא נפסד בכך אע״פ שחלבו וגידו אסורין לדעת הרמב״ם כמו שהקדים, הרי דגם אחר השחיטה מהני אוירא להיות חלבו וגידו נאסר וא״כ נימא דה״ה טרפות הנמצא בו מזיק בי׳, ע״י שיצא לאויר העולם, וע״ז קאמר דליתא, דשאני טרפות דאינו נוהג אלא בדבר שיש במינו שחיטה, וכמו שאמרו בזבחים פ״ט ע״ב בעוף טמא אין בו טרפות, משום דאין במינו שחיטה, וכן בן ט׳ חי הנמצא בבהמה שחוטה מקרי אין במינו שחיטה כמבואר לעיל במשנה וממילא דאין טרפות פוסלת בו. וסברא אלימתא הוא דלא תהא טרפות חמורה מנבלות, דאם מת במעי אמו ניתר ומכ״ש אם רק נוטה למות - דהיינו טרפות - דלא נאסר, מה תאמר דע״י אוירא דיצא חי חל הטרפות, הרי אין זה חי, כיון דהיה כשחוט, וכן השחוט אין טרפות נהוגה בו, דהוה אין במינו שחיטה, כך כונת הרמב״ם ז״ל במה דכתב דהרי הוא אצלנו כשחוט, ומזה ג״כ ראי׳ למה שכתבנו לעיל דלית לן הא דבעי׳ ר׳ הושעי׳ בהושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט׳ חי, דאם נאמר דבן ט׳ יש לו שחיטה במעי אמו בלא אוירא, א״כ יש במינו שחיטה מקרי, ושפיר היה נטרף במעי אמו גם בלא אוירא, דזה הכלל כל שיש לו שחיטה טרפות פוסל בו, וה״ה וכ״ש דנבלות פוסלת בו ואיך בבן ט׳ מת לכ״ע מותר, הא קודם שמת היה בו דין שחיטה לעצמו, וא״כ נוהג בו גם נבלות והבן כי זה ברור לפענ״ד.

והנה ה״ה סוף פ״ה ממ״א וכן הב״י ז״ל סימן י״ג אחריו במחכ״ת לא דקדקו יפה בדברי הפיה״מ אלו, וכתבו משמי׳ דרמב״ם כאן דבהפריס ע״ג קרקע אע״ג דטעון שחיטה משום מראית העין, אבל טרפות אין פוסל בו, והוא שטת התוס׳ לקמן דף ע״ה ע״ב ד״ה דנפל דובא עלי׳, וכן כתבו יתר הראשונים אבל הרמב״ם ז״ל בפיה״מ כאן לא דבר מזה כלל, כאשר מבואר לכל רואה דלא דבר מהפריס ע״ג קרקע דטעון שחיטה מדרבנן שנטרף אחר יציאתו, אלא מבן ט׳ חי שניתר בשחיטת אמו, והיינו בלא הפריס ע״ג קרקע וזה לא טעון שחיטה כלל, וע״ז כתב דאם נמצא בו טרפה - היינו מבטן - אשר דבר זה לדעת התוס׳ לא צריך כלל להשמיענו כיון דהם סברו דגם חלבו וגידו מותרין, אבל לרמב״ם דס״ל חלבו וגידו אסור צריכא רבה למימר דטרפות לא שייך גבי׳, וטעמא דמלתא הוא כמו שבארנו ותימא על גאוני עולם מפרשי הרמב״ם, שלא דקדקו יפה בדבריו ודו״ק.

רש״י ד״ה קרעו שאין צריך שחיטה, ומודה ר״מ בהו דאתרבו מכל בבהמה תאכלו, דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הלכך לאו בהמה הוא עכ״ל. ויש להעיר הלא בבן ט׳ מת שפיר איכא חדשים, דמי לא עסקינן דשלמו לו חדשיו בעודו חי ולא עוד אלא אפילו בשעת שחיטה אפשר דהיה חי, ומ״מ ר״מ מתיר כל שנמצא מת כשפתח הבהמה, וכמש״כ הרא״ש ז״ל דלא חילק ר״מ בין מת קודם שחיטה למת אחר שחיטה, אלא בין מצאו חי למצאו מת, ואי לר״מ חדשים לחוד גרמו דלא לשתרי בשחיטת אמו, איך מתיר במצאו מת. וכן נפלאו דברי רש״י ז״ל בד״ה טעון שחיטה, שכתב דחדשים גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳. דזה ודאי ליתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל בעצמו ע״ב ד״ה חלבו, דמאי בסה״ד, דגה״נ נוהג בשליל וחלבו דשליל אסור בבן ט׳ חי. דקסבר חדשים ואוירא גרמו, ואע״פ שנשחטה אמו והוציאוהו עכ״ל. הרי דגם לר״מ בעינן אוירא דגיד וחלב, אע״פ דלא בעי אויר דלידה, וכל זמן דהולד סגור במעי האם ליכא איסור גיד וחלב, וה״ה דמהני שחיטת האם עליו אע״פ ששלמו לו חדשיו וחי, ולא פליג אלא כשמצאו חי לאחר שפתח הבטן אחר שחיטת האם, דאז לא מהני השחיטה למפרע. ועיין בחידושי הרשב״א ז״ל דנתקשה בדברי רש״י אלו כנ״ל, והביא דלכך כתבו רבותינו בעלי התוס׳ דלא אסור אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה וכו׳ וזה אינו מחוור אבל הרמב״ן ז״ל תירץ ליישב פרש״י ז״ל, דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר״מ, דמתרבי מכל בבהמה תאכלו, אבל בן ט׳ חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי לי׳ ר״מ, ונכון הוא עכ״ל הרשב״א. ובעניי לא הבנתי מה חידש לן הרמב״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י, הלא סכ״ס קודם יציאתו לאויר עולם, ליכא שם בהמה עליו, לא לעניין להיות צריך שחיטה לעצמו, ולא לעניין איסור גיד וחלב, דהרי מודה ר״מ דאף שהיה חי בשעת שחיטה ורק שנמצא אח״כ מת הותר בשחיטת אמו, וחלבו וגידו מותרין, ואיך כתב רש״י ז״ל דחדשים לחוד גרמו לשווי׳ בהמה באנפי נפשי׳ וזה ליתא דחדשים ואוירא בעינן. ותדע שכן הוא דבנמצא עובר מת אפילו לא נשחטה אמו, אלא נהרגה או נפסלה בשחיטה ג״כ אן על הולד המת איסור גיד וחלב, ולדידן דאין בגידין בנו״ט מותר הגיד לגמרי, והחלב אסור רק משום נבלה ולא כרת דחלב, שכן כתב הרמב״ם ז״ל בריש פ״ז ממ״א דנפל של מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו ואוכל מבשרו כזית לוקה משום אוכל נבלה וסתמא קאמר אפילו נפל ששלמו לו חדשיו ונולד מת, דהרי בהלכ׳ ג׳ שם פסק דבן ט׳ חי הנמצא אחר שחיטה אע״פ שניתר בשחיטה חלבו אסור ומ״מ דוקא בנמצא חי אבל אנמצא מת חלבו מותר. והרי השחיטה לדידי׳ לא מהני להתיר החלב, ומ״מ בבן ט׳ מת חלבו מותר, וע״כ משום שלא יצא חי לאויר העולם אין כאן איסור חלב. ועל דבר זה לא מצי רש״י לפלוג, דכן מוכח מסוגי׳ דלקמן, דפליגי ר״י ור״ל בלשון הראשון, בהטילה נפל אי אוירא גרום לאסור החלב או לו, ואח״כ קאמר דכל היכי דלא כלו לא חדשיו כ״ע לא פליגי דלאו כלום הוא כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט׳ חי וכו׳. ולמה לא קאמר דפליגי גם בבן ט׳ מת, דאז כבר כלו לו חדשיו, אלא שנולד מת אלא ודאי דכל שנולד מת דינו כלא כלו חדשיו, ומשום דליכא כאן אוירא, דאוירא בעודה בחיים בעינן, וע״כ צריך לאמר דהא דכתב רש״י ז״ל חדשים גרמו היינו עם אוירא, ומה שכתב בד״ה קרעו דלאו חדשים ולא אוירא איכא, הכונה דבבן ח׳ חי דאיכא אוירא מחיים ליכא חדשים, ובבן ט׳ מת דאיכא חדשים ליכא אוירא מחיים. וכן הא דכתב רש״י ז״ל לקמן אהא דאמר ר״י חלבו כחלב בהמה בד״ה דהושיט ידו חדשים גרמו, וכיון שכלו לו חדשיו חלבו אסור, ומיהא כי שחטה לאמו שרי לר״מ מכל בבהמה תאכלו עכ״ל, לדעתי גם כאן ע״כ הכונה דחדשים ואוירא גרמו, אלא דמ״מ צריך רש״י ליישב למה מותר החלב של בן ט׳ חי אחר שחיטה של האם לר״י, כיון דיצא חי ואיכא חדשים ואוירא ע״ז מתרץ רש״י דכי שחטה לאמו הרי נחשב גם הולד כשחוט וכמת, ותו ליכא אוירא מחיים, והוה כמו נפל שלא כלו לו חדשיו, דג״כ ליכא בי׳ איסור חלב. ולכן כל מקום שכתב רש״י ז״ל וכן בגמרא חדשים גרמו ע״כ הכונה חדשים ואוירא. ורש״י לשיטתי׳ דס״ל יש לידה לאברים ניחא הדבר מאד בסברא, דכמו בהוציא אבר וחתכו דס״ל לרש״י במשנה הקודמת, דאם הולד חי הוה אבמה״ח, ואם מת הוה נבלה, הרי אע״פ דעיקר הולד עדיין במעי אמו, מ״מ דנין על אבר היוצא וחתכו, לא כאבר מן האם, רק כאבר מן העובר, אם חי ואם מת, א״כ ה״ה לענין חלב שנתלש מן העובר הרי הוא כילוד, ואם הוא מן הכליות הרי הוא חלב הכליות, כי לגבי האי יוצא לעולם חשבינן העובר כיצא, דמה לי אם חשבינן לי׳ כאבמה״ח של העובר, או כחלב הכליות של העובר. אלא דלדעת התוס׳ שפסקו אין לידה לאברים, וכן אפילו לרש״י איך נפרנס מימרא דריו״ח, דאמר תלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, כיון דהוא מרא דשמעתתא דאין לידה לאברים, ולדידי׳ הא דחשבינן אבר היוצא כאמה״ח, היינו כאבמה״ח דאמו, ואיך נחשבו לחלבו כחלב הכליות דולד, והוא תרתי דסתרו. אלא דגם זה לק״מ, דכי היכי דבהוציא ידו אמרינן דהוה אבמה״ח של האם, ולה יש ידים ולא חסר לה מידי מגופה, וע״כ דחשבינן שיש לה יתר יד, כמו כן מצינן למימר שהוא חלב הכליות של האם, אע״פ שלה לא חסר מידי, ואולי י״ל דאדרבה יותר ניחא לריו״ח דאית לי אין לידה לאברים ולכן מצי סבר דתלש חלב מבן ט׳ חי דחלבו כחלב בהמה, דכיון דשדינן האי יוצא בתר האם, שפיר קרינן בי׳ חלב שור, אבל אי יש לידה לאברים ולא שדינן להו בתר האם אלא בתר הולד, והוא עדיין לא יצא ולא מקרי שור דבעינן אויר דלידה. אלא דאז קשה למה לי בן ט׳ חי, לימא כן אפילו בבן ח׳, וגם במת אבל גם זאת יש ליישב, דלעולם לא מצינן להחמיר יותר באבר היוצא מבאם יצא כל הולד ונולד, וא״כ בבן ט׳ חי דאילו נולד פשיטא שיש בו איסור חלב, א״כ חשבינן הנתלש נמי לחלב בהמה, אבל בבן ח׳ חי או בט׳ מת אפילו נולד כלו, אין כאן איסור חלב ואיך יהא חמור ביצא מקצתו דהיינו החלב לחוד. וניהו דלענין אבמה״ח אפילו בעובר מת חשבינן לאבר היוצא כאבמה״ח לדעת התוס׳, כמבואר בדברינו בסוגי׳ הקודמת, וכן פסק הרמב״ם ז״ל פ״ה ממ״א הלי״א היינו כיון דאילו נולד כלו הו״ל נבלה, ואין בין נבלה לאבמה״ח אלא דלאבמה״ח מצרפינן גידין ועצמות לכזית, וזה אינו אלא חומרא בשעורא, אבל גוף האיסור חדא הוא עם נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה במקצת הוה, דילפינן לי׳ מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והיינו קרא דנבלה, וגם שם מצינו דחמור מתה במקצת ממתה כולה, דבמתה כולה אינו חייב על אבר ממנה שאין עליו כזית בשר, ומתה במקצת חייב גם באין על האבר כזית בשר.

ומאד אני מתפלא עד דברי הרא״ש ז״ל, דהוא ג״כ סובר בדעת רש״י כפשוטן של דברים, דחדשים לחוד סגי, ולכן הקשה עליו וז״ל: ״ולא כמו שפרש״י דטעמא דר״מ משום חדשים דא״כ בט׳ מת היכי שרי לר״מ כולו חוץ מדמו, והלא צריך לידע אימתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא ודאי אפילו מת לאחר שחיטה מותר, כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם. ואל תתמה על ריו״ח כיון דנקרא חלב בגמר חדשים, למה נותר בשחיטת אמו, די לולד להיות כאמו, דאין שחיטה מתרת חלבה, י״ל דגזה״כ הוא״ וכו׳ עכ״ל. וערבוב דברים אני רואה כאן, ולא זכיתי להבינם, דהקשה על פרש״י למה מתיר ר״מ בב״ט מת כולו חוץ מדמו, הרי ניחא לי׳ דהשחיטה מתרת את בשרו, אלא דקשי׳ לי׳ למה מתרת גם החלב והגיד, וזה פלא, דעל גוף השחיטה איך מתרת הו״ל להקשות, כיון דלר״מ חדשים לחוד גרמו להשוותה בהמה באנפא נפשה, מה בין ב״ט חי לב״ט מת. ולא עוד אלא דניחא לי׳ אם ידוע דמת קודם שחיטה, ומה ניחותא איכא, כיון דכבר כלו חדשיו וחי ונעשה בהמה בפ״ע לגבי גיד וחלב וגם הצריך שחיטה לעצמו, איך חוזר ומתכשר הכל ע״י המיתה במעיה, ולמה לא יהי׳ נבלה, כי קרא דכל בבהמה תאכלו לא קאי לר״מ על בהמה נגמרת בתוך מעיה, אלא על ולד דלא כלו חדשיו. עוד זאת שהקשה אח״כ לדנפשי׳ על ריו״ח, איך מהני שחיטת אמו להתיר חלבו, כיון דלדידי׳ חדשים גרמו להיות חלב לא הבנתי הא הרא״ש ז״ל דחולק על פרש״י לדר״מ חדשים לחוד גרמו, וס״ל חדשים ואוירא בעינן, ולמה לא ניחא לי׳ לרא״ש לאמר כן אליבא דרבנן נמי, דק״ו דאם ר״מ דס״ל דלא מהני שחיטה לבן ט׳ חי אמרינן דדוקא ביצא חי לא מהני, אבל ביצא מת מהני, משום דלא היה אוירא בחיות, מכש״כ לרבנן דמהני שחיטה גם ביצא חי, דמצינן למימר דבעי אוירא להיות קרוא בהמה, ולכן מהני השחיטה קודם שיצא לאויר העולם, וכן לא נאסר החלב עד שיצא, וכאשר כתבו התוס׳ באמת בפירוש לקמן דף ע״ה ע״א, בד״ה לדברי המתיר אוסר. והראש יוסף ז״ל לקמן בפרק גיה״נ בבאורו לד׳ שיטות דאיכא בענין חלב וגיד דשליל הרגיש בזה, ועושה פלוגתא בין תוס׳ והרא״ש, ולא ידעתי איך אפשר לאמר כן, דמהיכי תיתי נעשה פלוגתא בין ר״י ור״ל חנם ובפרט דא״כ למה לא קאמר בגמרא באידך לישנא, דפליגי ר״י ור״ל בנפל שמצא מת לאחר שכלו לו חדשיו, דלר״י חלבו בכרת, ולר״ל אינו אלא כבשרו, ובלא נשחטה אמו, אלא ודאי דכל שיצא מת אפילו לא נשחטה אמו, ליכא איסור חלב לשום מ״ד ללישנא בתרא, לכן דברי הרא״ש אצלי כספר החתום ומי יתן ויאיר ה׳ עיני להבינם.

אבל דע דלעומת זה גם שטת התוס׳, שהוא ג״כ שטת רש״י לפי באורנו, דלעולם בעינן אוירא, וחדשים לחוד לא משווי׳ לי׳ לבהמה מעלי, ג״כ בלתי מובנת, דאיך נסבור לשיטה זו דעת ר״מ, דאית לי׳ דהשחיטה מתרת גם ב״ט חי אם אח״כ יצא מת, כיון דלא הוה לי׳ אוירא בחיים, ואם נפתח הרחם ועדיין הולד חי חוזר וניעור להתחייב בשחיטה ולאסור חלבו וגידו, והוא דבר זר מאד אין השכל הישר יכול לסבלו, דמש״כ הרמב״ן ז״ל שהביא הרשב״א, דכל שיש לו שחיטה לעצמו לא מהני השחיטה למפרע הוא מלתא בלא טעמא ואינו מתקבל על הלב.

אבל דרך ישכן אור בזה הוא מה שהעלתי בפתיחה עיקר ב׳ וג׳, דר״מ דהלך בשיטת ר׳ ישמעאל דהשחיטה אינה מצות עשה אלא תיקון הלאו דנבלה, כמו נחירה במדבר לר״ע, לכן אינה מתרת מיד אלא לאחר מיתה שע״י שחיטה, וכל החותך ממפרכסת לאחר שחיטה הרי הוא אבמה״ח, וא״כ בשליל בט״ח די לולד להיות כאמו, וכיון דאמו לא נתרת מאיסור אבמה״ח רק ע״י מיתה, ה״ה לולד, וכיון דהאי ולד יצא חי לאויר העולם, תו אין המיתה אם ימות אח״כ, מחמת השחיטה, אפילו מת מיד אח״כ עכ״פ ספק הוה אם מחמת שחיטת האם מת, ומכש״כ אם חי אח״כ ימים או חדשים דפשיטא שאינו ניתר בשחיטת אמו שלא פעלה מאומה על האי ולד, וחכמים ס״ל כר״ע דהשחיטה מצוה מקרא דוזבחת ומתרת מיד, כאשר בארנו שם בפתיחה בארוכה, וא״כ אפילו חי הולד חמש שנים וחורש בשדה ניתר מה״ת עכ״פ, דגם האם נתרת בעודה בחייה וה״ה לולדה. ועיין עוד לקמן, בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מה שכתבתי בזה, והדברים עמוקים ואמתיים ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת.

דין השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בין אם הוא בן שמונה או בן ט' בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה וחלבו מות' וגיד' נמי מות' וכל זה כשלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך ע"ג קרקע טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור:

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא דמו מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו רש"א אפי' בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והלכה כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס ע"ג קרק' פי' שלא הלך ע"ג קרקע אבל אם הלך אסור בלא שחיטה משום מ"ע דלא אתו לאחלופי וחלבו מות' דחשוב בתוכו כבשר אבל דמו אסו' דלא גרע מדם האברי' וזו נמי איירי דוקא שלא הפריס ע"ג קרקע אבל אם הפריס ע"ג קרק' אפי' חלבו אסור תניא לענין גיד הנש' שנוהג בשליל כה"ג וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וק"ל כר"י לגבי ר"מ וק"ל כר"י לגבי ר"ל שאמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו והנה הא"ז כ' וז"ל ומסתבר בגידו נמי מותר כחלבה דהא לאו בהמ' הוא וראבי"ה כ' משום רב האי גאון דגיד הנש' נוהג בו וצריך לנקרו עם שומנו דגיד ע"כ ולכאורה היה נרא' לומר שלא עלה על דעתו לחלק בין חלבו לגידו כדאיתא בסוגיא על הא דבעי למימר שלא הלכו בו חכמים להקל אלא על עסק שחיטה הא לכל שאר הדברים שוה לבהמה ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו דשליל מיפליג פליגי דתניא ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבה מותר אלא שדע' ראבי"ה שאין הלכה כר"י אלא כר"מ וחלב נמי אסור וכן דעת הרמב"ם והעיטור אכן ראיתי במרדכי שכ' בז"הל ראבי"ה כ' בשם ראב"ן דג"ה נוהג בו וצריך לנקרו עם השומן משום דאשר על כף הירך כתי' סתמא משמע דוקא ג"ה אבל בחלבו מודה דשרי ומ"מ לפי הסוגיא נר' שאין לחלק ותרווייהו שרי וכד' הרי"ף ורוב המחברים ומ"מ אכתו' נמי דעת האוסרי' מה עלה על דעתם לחלו' ולאסור חלבו וגידו משום דמסקינן בסוגיא הטילה נפל רי"א חלבו כחלב בהמ' רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה רי"א חלבו כחלב בהמ' אויר' גרים רשב"ל אומ' חלבו כחלב חיה חדשים גרמי א"ד כל היכי דלא כלו לו חדשיו לא כלום היא פי' ואינו חיי' עליה משו' חלב אלא משו' נבילה וכ"פ הרמב"ם כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי וא"כ ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי רשב"ל אומר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמו וא"כ דעת האוסרי' היכא דכלו לו חדשיו שאסו' חלבו וה"ה גידו דק"ל כר"י לגבי ר"ל ומ"ה אוסר ראבי"ה אפי' בסתם שליל דלא בקיאין אנו אם הוא בן ז' או בן ט' שכלו לו חדשיו כבר אבל אינו כן כמ"ש הרא"ש דבריו בביאור הנכון ז"ל הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכלו ר"י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ואפי' לר"י דשרי חלב בן ט' היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו אבל קודם שחיט' חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשי' ואוירא גרמי ואפי' לר"מ דאוסר ה"מ לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם וכן פי' התו' ולא כמ"ש רש"י ז"ל במתני' דטעמא דר"מ משום חדשים דא"כ בן ט' מת היכא שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אימת' מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה אלא אפי' מת לאח' שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לר"י כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיט' אמו דיו לולד שיה' כאמו דאין שחיטתה מטהרת חלבה וי"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואלו נחתך מן הבהמה אסו' ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האברי' שפי' של בהמה עצמה וכ' כ"ז אע"פ שאין נפקותא במחלוקתם לענין א"ו דאף לר"ל אם אינו אוסר משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי בשביל שכ' ר"מ ז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי' מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו ואם שלמו לו חדשים ומצאו חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל חוטין והקרומים שאסורי' בשאר בהמות ונר' שהוא ר"ל דר"י ור"ל פליגו בפלוגת' דר"י ור"מ דר"י כר"מ ור"ל כר"י ופסק הלכה כר"י ול"נ כלל שיחלוקו האמוראים במחלוקת התנאים אם לפסוק הלכה באו לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר אלא ודאי כ"א אמר דבריו אליבא דכ"ע והלכה כר' יהודא דאמר חלבו מותר אפי' בבן ט' חי והא דקי"ל כר"י לגבי ר"ל דדמו אסור היינו חייבין עליו כרת אם הוא דם הנפש כדמשמע להדיא בסוגיא אף הרמב"ן פי' דדוקא לר"י הוא דאיכא כרת אבל לרבנן דפליגי אפי' בדם התמצי' וסברי שהוא בלאו א"כ דם השליל לא עדיף והוה נמי בלאו וכן אית' בתו' שדם השליל אינו אלא כדם האברי' והוא בלאו והיינו לרבנן אבל מן הסוגי' לא משמע הכי דיש חילוק בין ר"י לרבנן בדם השליל ואדרבא דאמרי' לשם דלר"ל דס"ל אף לר"י דם השליל באזהר' אע"פ דס"ל לר"י דאפי' על דם התמצי' חייב כרת ה"מ היכא דמחייב אדם הנפש אבל היכ' דלא מחייב אדם הנפש כגון דם השליל אינו חייב על התמצית וא"כ לר"י דמחייב על דם הנפש דשליל ה"ה לרבנן ומ"ה כתב ברי"ף דק"ל כר"י לגבי ר"ל דלא"כ למנ"מ הוא דק"ל כר"י הא ק"ל הלכ' כרבנן לגבי ר"י וכ"ד הרשב"א והר"ן:

אין בהם. איסור לאו של אבר מן החי: אלא מצות פרוש. בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלמא אין שחיטה עושה ניפול: אכלו לזה. האבר המדולדל: אינו לוקה. דמצות פרוש בעלמא הוא: אהדרינהו. בכעס: כי אמרי אנא. דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי: וכל אשר. בשרצים כתיב: מנבלתם נפקא. וכי יפול מנבלתם: אלא. הכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם: בשרצים כתיב. דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא: אם אינו ענין כו'. דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה: דלאו בני שחיטה נינהו. ולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא: כעין מיתה. כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש: דעובר חי. דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו: והתניא. בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו': בן ח' יוכיח שאע''פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתו. אם נולד ושחטו אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל אף טריפה אע''פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה: אמר רב כהנא. האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו: מינא דאמיה לא פריך. לא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה: ולהאי תנא. דברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה: טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליה. תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה: ושחט בה בן ט' חי. ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין (לעיל דף עב:) אין שחיטתו מטהרתו: אבל במעי אמו לא שריא. שחיטה דיליה וכ''ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו: או דילמא אפי' לרבנן. שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ''ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה: ת''ש. דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס''ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה: ואם איתא. דשחיטה במעי אמו שחיטה היא הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה: בבעלת ה' רגלים. דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות (דף מ.) דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי: מתני' קורעו. שאין צריך שחיטה ומודי ר''מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא: ומוציא את דמו. דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן (דף עה.) מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי''ל בכריתות (דף כא:) דם האברים עובר בלא תעשה: טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו: וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו:

אין בהם אלא מצות פרוש בלבד. וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא''ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל (דף עג.) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי''ל דה''ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה: תרי במותם כתיבי. וא''ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי''ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה: מחלוקת באבר דעובר חי. ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר''מ וטעון שחיטה: ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן. קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת''כ וידע רישא ולא ידע סיפא: נפקא ליה מדרב יהודה כו'. וא''ת דתניא בס''פ רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור''א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת''ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה''א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת''ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע''ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת''ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו: