|
⎯
טקסט הדף
שפיד כבדא עילוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימר דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור ואי איכא בי דוגי בשרא עילוי כבדא נמי אסיר ומ''ש מדמא דבשרא דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ושמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל כי אתא רבין א''ר יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דרבין ליתא דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח ביה בשרא ותבריה מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן הוה מאי טעמא תבריה לאו משום דשמיעא ליה מיניה דר' יוחנן דאמר מליח הרי הוא כרותח יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח מאי טעמא אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע א''ל רבא כי בלע היתרא מאי הוי סוף סוף האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא דאיסורא קאכיל אלא אמר רבא האי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמיה א''ל רב פפא לרבא וליטעמיה קפילא ארמאה מי לא תנן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואמרינן בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה ואמר לן ליטעמיה קפילא ה''נ ליטעמיה קפילא ה''נ כי קאמינא דליכא קפילא: איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נ''ט הוא והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה טעים ליה טעמא דשייפא אמר יהיב טעמא כולי האי ולא היא שאני התם דנפיש מררה טפי רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב ליה ולא אכל א''ל לרבך יהיבי ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב א''ל הדר ביה מר משמעתיה א''ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א''ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א''ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א''ל לחבריה אנא כשמואל סבירא לי ומר א''ל לחבריה אנא כר' חייא סבירא לי דתני ר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח וה''מ צנון
⎯
רש"י
שפיד. נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון: בי דוגי. שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי: בשרא עילוי כבדא נמי אסור. לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו: ומ''ש מדמא דבשרא. והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו: ומשני דמא דבשרא שכן. יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים: קפי. צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל: סכין ששחט בה. איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו: צונן. ואם חתך בה צונן: בעי הדחה. ההוא צונן: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה דבר רותח. לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור: הא דרבין. דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא: דההיא פינכא גרסינן. קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה: מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו'. אביי מסיק ליה למילתיה: וצנון שחתכו בסכין. אע''ג דאגב חורפיה דצנון איגר''ש בלע''ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר: מותר לאכלו. לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע: והאי איסורא בלע. קערה בלעה דם: סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי. כשנותנו בכותח: האי. צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית: והאי. דם הקערה: לא אפשר למטעמיה. לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר: קפילא. נחתום עובד כוכבים: כי קאמינא. דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא: דגים שעלו בקערה. מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר: אסור לאוכלן בכותח. לפי שהבשר נותן בהם טעם: נותן טעם בר נותן טעם הוא. אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר: שייפא. משיחה מסממנים: בצעא. קערה: רמו בישולא. באותה קערה לאחר זמן: אמר יהיב טעמא. בקערה: כולי האי. שחוזר ונותן טעם בבישול ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא: ולא היא. דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד: קאים קמיה. משמש לפניו בסעודה: לרבך. רב שלמדת ממנו שאסור: אבא בר אבא. אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה: דליספי לי מידי דלא סבירא לי. לא היו דברים מעולם: בהך גיסא דמברא דסורא. שהיה הנהר מפסיקן: תאנים וענבים. לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן: יתמא. בלא דעת:
⎯
תוספות
מליח אינו כרותח. והא דתניא (לקמן דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו: אמר אביי האי היתרא בלע כו': לא ר''ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע''ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה: ולא היא שאני התם דנפיש מרריה. כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך: אבא בר אבא. אבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:): כרבי חייא בר אבא ס''ל. אין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (שם דף מא:): הלכתא דגים שעלו בקערה. של בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש''י פי' ריב''ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט' דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט' משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר. הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי
+
רבינו גרשוםאסור לחתוך בה רותח: ואי איכא בי דוגי. כלי שמשימין תחת השפוד לקבל בו השומן אסור משום דמא דכבדא: ומ"ש מדמא דבשרא. כלומר שמשימין כלי תחת הבשר לקבל בו את השומן. דמא דבשרא שכן ולא מתערב בהדי שומן אלא שכן לתחת ומישרא כל השומן ולא יאכל דם אבל דמא דכבדא קפי ומתערב בהדי שומן ואסור: אסור לחתוך כו'. כלומר דמחמת דהוא רותח בולע הדם שבסכין: צונן אמרי לה בעי הדחה. הסכין: אסור לאכול בה רותח. כלומר דמחמת רתיחא בולע הדם שבקערה: שמואל לטעמיה דאמר מלוח הרי הוא כרותח. כלומר מחמת מלח בלעה הקערה הדם: כבוש הרי הוא כמבושל לענין בישולי עובדי כוכבים דאם עובד כוכבים כובש שלקות כאילו מבשלן: צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר מותר לאכול אותו צנון בכותח. מ"ט (אמר אביי האי היתירא בלע מאי) אמרי' קערה שמלח בה בשר אסור לאכול רותח דאמרי' מחמת מלח בלע קערה הדם והכא לענין סכין מקילין בצנון: אמר אביי האי היתירא בלע. כלומר סכין בלע דהיתירא הבשר שמותר לאכול אבל הקערה בלעה דם דאסור: סוף סוף איסור קא בלע אכיל. כלומר כי חתך הצנון בסכין ויש בו טעם בשר דבלע צנון מחמת חורפיה כי אכיל ליה בכותח איסורא אכיל. האי אפשר למיטעמיהא)צ"ל והאי לא אפשר למטעמיה אי איכא דם. דאיטעמיה אוכל דם: קפילא. אופה: דגים שעלו בקערה. כלומר קערה שאוכלין בה תבשיל של בשר אסור לאוכלן בכותח בקערה יש בה נותן טעם בשר. נותן טעם בר נותן טעם הוא: שייפא. קילורית: בצעא. כלומר קערה: א"ל הדר ליה מר משמעתיה. דהוא היה בר אבא: אנא עבדי כשמואל. דאמר דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח: +
רשב"אאמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. מה שפירש רש"י ז"ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א"צ לזה, דק"ל כמ"ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח, ב) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ"ה קי"ל כי הא דר"נ, ומדקאמר ר"נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי"ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז"ל, ושם הארכתי יותר בס"ד. והרב בעל המאור ז"ל כתב כאן דלמ"ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש"ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ"ש שם בריש פ"ק. צונן אמרי לה בעי הדחה. פירש רש"י ז"ל מה שחתכו בו וגרי' בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא' ובעיא גרסי', והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ"ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ"ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין. קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. כתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הראב"ד ז"ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל, שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע"ה. אסור לאכול בה רותח. לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (עו, א) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א"צ אלא קליפה, דאע"ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב"ד ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס' ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה. ה"נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילא. תמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (לעיל חולין צז, ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה"נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה"נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב"ד ז"ל א"ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי' ליה לגמרי כנ"ל. דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ"ט בר נ"ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ"ט בר נ"ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה"מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ"כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (ל, ב) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ"ט בר נ"ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח. והא דאמרינן: והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ"ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ"ט בר נ"ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע"י] האור פולט ממשו של איסור ראשו[ן] ואינו נכון, והרמב"ן ז"ל תי' שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ"ט בבשול ה"ל נ"ט בר נ"ט ע"כ. אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי' דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע"ג דלא חריפי ולא בלעי, מ"מ השומן שעל(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א"כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע"פ שהלפתות מתוקין הן, מ"מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע"י רותח מחמת אש או ע"י חריפות צנון וכיוצא בו. +
ריטב"אאמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. כך הגרסא במקצת ספרים. ויש גורסין אסו' לחתוך בה והיא גרסת רש"י ז"ל והכל יוצא לדרך אחד. ונר' מדברי רש"י ז"ל דהגעלה בעי שכן כתב ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט ע"כ וכן כתב ר"ז הלוי ז"ל וזה לשונו מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בו רותח דומי' דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע"כ. וגם רבי' הרמב"ן ז"ל כתב מדקא אמרי' אסו' סתם משמע עד שיכשירנו הכש' גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון וש"מ איתי' ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח ואמרינן שמואל לטעמי' מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאתמ' אסו' סתם משום שהוא רותח ע"כ ולפי זה נראה דליתא להא דשמואל דהא קיי"ל בפ"ק גבי סכין טריפה כמאן דאמ' בצונן ולא אמרינן בית השחיטה רותח. וכן נראה משמעתינו שהביאו סתם בלא שום פלוגתא ולא אמרו דפליג מההיא דהתם וי"ל דהתם בשוחט את הטרפה אע"ג דבית השחיטה רותח ונבלע בסכין דם וגם שמנונית דאיסורא מ"מ די לה בהדחה בצונן לגבי שחיטה כשירה לפי שאין בית השחיטה מפליט מ"מ איסור הבלוע בה לפי שהוא טרוד לפלוט דם ואיידי דטריד לפלוט דם דידי' לא מצי מפליט למבלע בליעה דסכין: אבל בכאן שבא לאכול בה רותח דעלמא הא ודאי אותה רותח מפליט בליעות הסכין שחוז' ובולעו. ומה שאמרו שם בשוחט בסכין של גוי שהוא קולף דאלמא בית השחיטה בולעת איסור שבסכין. ההיא כבר פרישנא שם דמיירי בשיש טיחת שומן על פני הסכין הא כל שהוא מודחת יפה בצונן מותר לשחוט בה. א"נ דשאני סכין של גוי דבלע איסורא טובא בפעמים רבים והוא שבע מאוד מאיסור ויש כח בבית השחיטה להפליטו מה שאין כן בסכין ששחט בו טרפה או כשירה שאינו בולע כ"כ מחמת בית השחיטה שלא היה תשמישו כל כך וגם שלא היה רותח גמו' ומיהו נראה שאם חתך בדיעבד אפילו רותח בסכין ששחט בה או בסכין של נכרי דיו בקליפה דכל רותח שניטל מעל גבי האור דיו בקליפה כמו שאמרו בפסח שני גבי צונן לתוך חם וחם לתוך צונן וכן דעת רבי' ז"ל בזה. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי' לה לא בעי הדחה כך גרס' במקצ' הספרים ולפי גרס' זו אסכין קאי להכשירו לחתוך בה צונן וסתם הדחה בצונן משמע ואיכא למידק שהרי לפירש"י ז"ל ושאר רבותי שכתבנו למעלה. רישא בסכין מודחת מיירי ומשום איסור הבלוע בה אסרוהו וכיון דכן לגבי צונן מאי הדחה בעי דהא כל שהוא צונן אינו מפליט כלום. ויש שאמרו שהצונן אינו מפליט דבר הבלוע' הרבה אבל מה שהוא קרוב לחוץ שבלוע מפני הכלי כי חתיך בי' אגב דוחק' דסכינא מפליט ליה אפי' הצונן. ולפיכך צריך הדחה בצונן יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת. ומה שאמרו לקמן גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמשמע דצונן מות' לאכול בה. משום דהתם ליכא דוחקא לכמפליט ממנו כולם ודוחקא דסכינא וכיון דכן אפי' הדחה לא בעי לצונן. ומם שאמרו לעיל בפרקין דצונן וצונן הדחה בעי התם בנוגע בגופו של איסור שהוא בעין. ויש שהפריזו במדה זו דאפי' קערה בעלמא אע"פ שאין איסור על פניה צריכה הדחה יפה לצונן כי כיון שנירתחה בתחלה לעולם היא רותחת בפנים קצת. וצריכה הדחה כעין סכין זה. וזה דעת הראב"ד ז"ל. ויש שהפריזו עוד להצריכ' הדחה בחמין קצת מן הטעם זה ומורי הרב ז"ל אומ' שכל אלו דברים אינם של טעם כלל שאין לך צונן בעולם שיפלוט כלום לא בדוחקא דסכינא ולא בכיוצא בו. והא דאמרי' הכא דבעי הדחה לצונן היינו משום דסתם סכין אף ע"פ שמקנחין אותו יפה לעולם יש שם שיורי שומן או דם מודבקין ולמעוטי דלא סגי לן בקינוח אמרו כאן דבעי הדחה בצונן יפה יפה. ואמרינן לה דלא בעי הדחה ובקנוח סגי כיון שאין על פניה שומן אלא דם. ויש גורסי' בעיני הדחה ולא בעי' הדחה. כלומר שאותו צונן שחתך בו בעי הדחה והוא מן הטעמים שכתבנו לאידך גרסי' ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש דהא דקתני ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה ובשיש דם יבש על פניו בסתם דאלו בהדחה בצונן אפי' רותח גמור חותכין ואוכלין בה דבית השחיטה צונן הוא ואינו מבליע כלום בסכין כדאמרינן גבי סכין ששחט בה טריפה והיינו דאמרינן דלצונן אמרי' לא בעי הדחה: דאע"ג דאיכא טיחת דם על פניו. ובעלמא אמרינן דצונן וצונן הדחה בעי זהו לגבי שמנונית דאיסורא. אבל לגבי דם שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. והכא ע"כ בסכין שאין בו אלא דם יבש מיירי דאילו בלח ליכא למ"ד דלא בעי הדחה ולכן לא הוצרך לפרש: והפי' הזה הוא נכון בטעם אלא שלא פי' כן רבותי המפרשים ז"ל כמו שכתבתי לעיל: גם לשון אסור לאכול בה רותח אינו נראה כן כדמוכח סוגיין: ועוד שכיון שיש לו תקנה בהדחה היכי קאמר אסור סתם. דאלו בלא הדחה פשיטא דאסור כיון שיש איסור על פניו. ואין לנו אלא כפי' ראשון שפירשו רבותי' ז"ל וכן פירשו בתו' וגם הרמב"ם ז"ל: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. פי' בלא הגעל' ומטעם דמפרש ואזיל דמליח הרי הוא כרותח ובלעה הקערה דם במליחה ומפלטי' ליה ברותח זה ו"א דהא אפי' כשהיתה הקערה מנוקבת כדין כלי שמולחין בה. שאע"פ שהיא מנוקבת לא סגי ליה שלא תבלע מן השיורין ע"י שפע הדם היוצא במליחה וכן דעת הראב"ד ז"ל. וגם כן פי' רבינו הרמב"ן ז"ל: ומה שמולחין בכלי מנוקב פעם אחר פעם בלא הכשר ואף ע"ג דמליח כרותח שאני התם שהבשר שמולחין בו בפעם אחרונה איידי דטריד למיפלט דם לא בלע דם מה שאין כן בבא לאכול רותח דעלמא ואפי' אינו כרותח דצלי שהוא מפליט דם שבקערה ובולעו. ואחרי' כתבו דהכא בסת' קערה שאינה מנוקבת ודרך בני אדם לאכול בה איירינן אבל אם היתה מנוקבת בהדחה בצונן סגי' ליה. וכן דעת רבי' ז"ל וכן נראה דעת האו'. ועוד כתבו שם ומה שרגילין העולם למלוח בשר על גבי קערה בפניה אין הקערה נאסרת לפי שנשרק הדם ונופל: מ"מ צריך ליזהר שלא יהא שם גומא בגב הקערה דא"כ הקערה נאסר דמליח הרי הוא כרותח: וכל הדברים האלו הולכין כדעת האומרים דאפי' מליחה שלנו חשיבא מליח שאינה נאכל מחמת מלחו דאלו מליח שנאכל מחמת מלחו אינו כרותח כדאיתא לקמן ובהדחה סגי' לה: ההוא פינכא פירש"י ז"ל קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה ומשום הכי תברה. וא"ת ישהנה לצונן: י"ל דכיון דאורחא בחמין ולא חזיא להכי אסור להשהותה לצונן שמא יבשל בה. וא"ת ינקבנה וישתמש בה במליחה: וי"ל דהא שלימה היתה כשמלחו ויאסור הבשר שנמלח בה לפי שנבלע בו דמו וחזרו כנבלה ונבלע איסורא בפינכא זו וכי הדר מלח בה נהי דטריד אותו בשר למפליט ולא בלע דם אבל שמנונית בלע ואומר רבי' ז"ל שלא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו צונן אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו אבל בכלי חרס של עכו"ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר: ואפי' בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין כעין האי פינכא. ושמעינן מהכא דקדירה אסורה בלאו בת יומא אסורה בכלים אסורים שלנו. דאי לא לשהויי' עד למחר וישתמש בה אפילו בחמין. ובדין הוא שהיה יכול ר' אמי למכר' לעכו"ם דכיון דישנה היא ליכא למיחש שימכרנה לישראל אלא דלא חש לה: צנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח: מ"ט אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע פרש"י ז"ל צנון שחתכו בסכין שהיה שומן על פניו מותר לאכול בכותח. ואע"ג דאגב חורפי' הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע שומן ממש והוי כבשר מותר לאכלו לאותן צנון בכותח שיש בו נסיובא דחלבי כדמפרש טעמא כי כשבלע מן השמנונית היתרא בלע. ומתקיף ליה רבא דסוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא הוא כשיתנו בכותח אלא אמר רבא וכו' והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית עכ"ל. ונראה שלכך פירש"י ז"ל כך משום שאם לא היה שומן על פני הסכין בלא טעימה נמי מותר דה"ל נ"ט בר נ"ט וכדגים שעלו בקערה. וא"ת והשתא דטעמי' ליה וליכא טעמי' דבשרא פשיטא שהוא מותר בכותח. ומאי קמ"ל דרב הונא אליבא דרבא. וי"ל משום דסד"א דכיון שבלע בשר בעין שנחמיר בו מפני חומר דבשר וחלב וכמו שהחמירו בפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח משום ריחא דבשרא בעלמא ואע"ג דבעלמא ריחא לאו מילתא היא כדאמרינן בפסח שני קמ"ל כנ"ל. תו ק"ל ולאביי היכי ס"ד דלישתרי משו' דהיתרא בלע א"כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה של חלב דהא היתרא בלע דה"נ אגב חורפי' דצנון בלעה כמו שפירש"י ז"ל לכך נראה דאביי סבר דכיון דחתיכה זו צונן בצונן הוא אינו מבליע כל כך. ולא אמרינן אגב חורפי' דצנון בלע ולא אמרינן נמי אגב דוחקא דסכיא בלעה. ולא חשיב לה אלא כנ"ט בר נ"ט ובהדחה בעלמא סגיא ליה או בגרירה והא דאמר לקמן רב חזקי' משמיה דאביי צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח דהיינו בתר דאהדרי הכא. רבא דהא שתיק ליה אביי אבל ליכא למימר דלא אהדרי' רבא והכא אליבא דרב הונא הוא דמפרש לה חדא דכיון דנקט להדיא האי היתרא בלע מכלל דאיהו נמי מודה בה דאי לא הוה לן למימר קסבר רב הונא האי התירא בלע וכו' ועוד דכל כה"ג הוה לן למיפרך בגמרא ולשנויי הכא דהכא אליבא דרב הונא קאמר לה אלא ודאי כדאמרן ומיהו לפום פרושא דרבא יש לנו לומר דלא פליגא הא דרב הונא אפסקא דאביי דלקמן והא דאמר לקמן אסור לאוכלו בכותח מיירי בדאית ביה טעם דבשרא ואלו בדגים שעלו בקערה אע"ג שיש בהן טעם מותר לאכלן בכותח משום דקליש איסורא דהוי נ"ט בר נ"ט וקליש לן אפי' מריחא דאתי מממשו של בשר כההיא דפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח דהכי קים לן כיון דאקליש כולי האי לא יהיב טעמא כלל בכותח שהוא שלישי אבל צנון שחתכו בסכין שיש בו ממשו של בשר והוי נ"ט ראשון כדפרש"י ז"ל אסור לאכלו בכותח כבשר כיון דאית בית טעמא. והא דפסיק ואמר אסור לאכלו בכותח משום דמסתמא ועל הרוב שיש בסכין ממשו של בשר ואגב חורפי' דצנון הוא נ"ט בו וכדמפרש ואזיל הא כל היכא דלא יהיב טעמא מודה אביי שהוא מותר כדאסיק רבא הכא אליבא דרב הונא דהא אביי משום מאי דאהדריה אומר לה וכן פרש"י ז"ל לקמן בדאביי דהיינו טעמ' דדגים שעלו בקערה מותרין וצנון שחתכו בסכין אסור לפי שסתם קערה מקונחת ואין בה מן הממש וה"ל דגים נ"ט בר נ"ט אבל סתם סכין יש בו שמנונית בפניו והצנון מן הממש בלע והוי נ"ט הבא מן הראשון ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכין ובלע צנון עכ"ל: הרי שמן הסתם דנין בצונן שבלע מן השומן שעל פני הסכין והוא נ"ט הבא מן הממש וכמו שפירשתי והכי מסתבר דלא לדחויי' לדרב הונא ולשוויי' פלוגתא בכדי בין אמוראי: ועוד האיך היה אביי בתחל' מיקל כל כך משום דהיתרא בלע ואחרי כן יחמיר אותו מרבא לאסור אע"ג בדלא יהיב טעמא. וכ"ת הא דידיה הא דרב הונא הא פרישנא דליכא למימר הכין מדלא פרישי' לה בגמרא ומדלא קאמר אמר רב הונא ועוד למה יקל בדברי רב הונא להתיר אפי' בטעמא מה שהוא אוסר אפי' בלא טעמא. היה לו להעלות על דעתו דלא שרי רב הונא אלא בדטעמיניה כדמפריש רבא אלא ודאי מיסבר סביר לה אביי לדרב הונא ומעיקרא הוי שרי אע"ג דיהיב טעמיה כדין דגים וכי אהדרי' רבא הדר ביה ואסר והוי רב הונא ורבא ואביי בחדא שיטתא וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן מצאתי בתוספות. ומיהו ר"ח וריא"ף ז"ל גורסין בהא דהכא לחם צונן שחתכו בסכין והשתא לא פליגא אאידך דאביי דלקמן. ושומין ובצלים וכיוצא בהם מדברי' חריפים דינם כדין צנון וזה פשוט וכן כתבו רבותי' ז"ל. דגים שעלו בקערה פירש דגים רותחים שעלו בקערה שאכלו בה בשר רותח והיא מקונחת יפה והיינו דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקלש אסורה ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. וי"א דדוקא נקט קערה שהוא כלי שני אבל אם נתבשל בקדיר' שעל גבי האור רותחת או צלי בשפוד של בשר אע"פ שלא היה בה ממשו של איסו' אסורין. דלא גרוע מצנון שחתך בסכין שהוא אסור ותדע דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור אלמא אם לא הוסק להגעילו אע"פ שקנחו יפה אסו' ואמאי והא נ"ט בר נ"ט הוא האליה בתנור והתנור בפת. וכ"ת דהיסק לאו דוקא וה"ה בקינוח אלא דהיסק שייך בתנור הא ליתא דהא פרכינן מינה על רב דאמר קדרות בפסח ישברו. ואמרינן וליעבד ליה הסקה כי הא דתניא עד שיוסק התנור דאלמא היסק דוקא הוא למיעבד הגעלה אלא דודאי דכל שנתבשלו הדגים בכלי ראשון הרי הם אסורים בכותח ורבינו הרמב"ן אומר דהא ליתא ולעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש"י ז"ל וההיא דפסחים כי פרכינן מינה היינו לרב דאמר הכא נ"ט בר נ"ט אסור אבל לשמואל דשרי יוסק לאו דוקא אלא ה"ה בשקנחו יפה ועם כל זה בעל נפש יחוש לדברי התוספות דכיון דאמרינן דמרדה יהיב טעמא טובא אפשר דכלי ראשון נמי יהיב טעמא טובא וכאילו הוא ממשו של איסור: יהיב טעמא כולי האי. והקשה רבינו הגדול ז"ל דהא לא דמיא דהכא בנ"ט שני הוא דיהיב טעמא דאלו שייפא בצעא נותן טעם ראשון וצעא בבישולי שני ואנן שלישי הוא דשרינן כי הדגים הם שנים והיתרא בלע והם מותרין בכותח שהוא נ"ט שלישי. ותירץ דבשייפא לא היה שם ממשו אלא טעמא ובשולא נותן טעם שלישי הוא. ולי נראה דלא קשה דאנן שרינן שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא היינו כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דקאמר יהיב טעמא כולי האי. חס ליה לזרעיה וכו' וא"ת והאיך אמר שמואל לרבך יהיבנא ואכל. י"ל כי מגזם היה דבריו שאלו היה נותן לרב' היה אוכל כלומר שיקפחנו בדברים עד שיאכל ומורי נר' פי' דרבך דקאמר ליה לאו משום רב קאמר אלא משום חד דרבנן דה"ל אבל רש"י ז"ל פי רבך רב. דליספי ליה מידי דלא סביר ליה: וא"ת א"כ היכי דחי ליה לעיל ואמרי ולא היא שאני התם דנפרש מדרה. י"ל דהכי קאמר דכי איתמר מעיקרא מהאי כללא איתמר וליתיה להאי כללא דלאו מהאי סברא אמרה אלא מגמרא ודכוותיה בפרק גיד הנשה בשמעתין דבשר שנתעלם מן העין: גריר לבי פסקו פי' האי גריכא הוא במקום הדחה דצונן בצונן קיימא דהדחה לא שייכי בדבר רך דכ"ש דמובלע לך טפי. ולמעלה מגרירה קליפה ולמעלה ממנו נטילת מקום כדאיתא בפסח שני כתב הרב בעל התרומות ז"ל דאע"ג דנ"ט בר נ"ט מותר אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת באחת במים רותחים במחבת בת יומא אע"פ שמקונחת הרי הם אסורות כי המים נאסרין ע"י פליטת שתיהן וכאלו הוא בשר וחלב וחוזרים ונבלעים בקערות ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב דהא ליתא שהרי פליטת כל א' וא' לגבי המים נ"ט בר נ"ט הוא וכשחוזר ונבלע בקערה הוי טעם ג' שהוא מותר אבל אם לא היו מקונחות אז נאסרו המים ונאסרו הקער' ודין נ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר של איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר וחלב כי הנותנים טעמים הראשונים הם היתר גמור ודכוותא לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הם מותרין בפסח משום דהוי נ"ט בר נ"ט דלא חשיב איסור כלל ומש"ה אע"ג דחמץ בפסח איסוריה משהו לית לן בה דכל כה"ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי וכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בס' וכן עמא דבר: +
המאיריכשם שהבשר ושאר האיברים פולטין דם הן מכח מליחה הן מכח צלייה כך פולטין ציר ושומן הן בשעת מליחה והצלייה הן לאחריהן מעתה חתך את הבשר וקרעו ומלחו כבר ביארנו שהוכשר אף לקדרה ואם רצה לצלותו רשאי הוא ליתן כלי תחתיו לקבל ציר או שומן הנפט ממנו על ידי האור אבל אם צלהו בלא קריעה או אף בלא מליחה אינו נותן כלי הנקרא בלשון תלמוד בי דוגי תחתיו לקבל הפליטה שהרי פליטה זו אסורה משום דם ואין בזה שום צד להכשיר אע"פ שבבשר יש בכיוצא בזה צד להכשיר כמו שיתבאר למטה בכבד מ"מ אסור בכל ענין מפני שדם הכבד קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן מה שאין כן בבשר כמו שנבאר למטה ומ"מ אם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר אחר כן לקבל השומן הנפלט על ידי האור: כל מה שביארנו בכבד אין בו הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר: חתיכת כבד שנמצאת דבוקה בחתיכה של בשר או באבר או באבר אחד של עוף או בכל העוף דינו כדין מה שביארנו בלב ואין ביניהם הפרש כלל ואם הוא צלי מותר בדיעבד שהרי כבד על הבשר מותר בדיעבד כמו שביארנו: כבד שלא נעשה בו כראוי על הצדדין שכתבנו ודקדקו אותו כתית עם בשר וביצים ועשו ממנו מולייתא אם יש בכל המולייתא ומה שעמה בכלי ששים כנגד הכבד הכל מותר ואין לחוש למקום חבורו מפני שהטעם הולך ומתפשט בכלו ומ"מ ראוי לבעל נפש להשליך כל הכתית שהרי הכבד לשם בעין ושמא כתיתיו ניכרין ואין ביטול בדבר הניכר: סכין כשר ששחט בה אפי' את הכשירה אסור לחתוך בה רותח מפני שהדם עומד בדפני הסכין בעין ונבלע ברותח זה ואם חתך בו רותח צריך קליפה ויש אומרים נטילת מקומו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם רצה להכשיר סכין זה לחתוך בו רותח די לו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מפני שאין הדם נבלע בדפני הסכין בחום בית השחיטה כדי להצריכו הגעלה או לבון ויש חולקין בזו להצריכו הגעלה וכבר כתבנו הענין בפרק ראשון: רצה לאכול בזו צונן די לו בהכשר הדחה ואע"פ שסכין האסור צריך שיפה או נעיצה לאכילת צונן אינו דומה סכין שהותמד באיסור לסכין ששחט בה במקרה פעם אחת ומ"מ אם היה מתמיד לשחוט בו ונתישן בכך צריך שיפה או נעיצה בקרקע ויש אומרים שבכל פנים הוא צריך שיפה או נעיצה ולא אמרו בכאן הדחה אלא על דבר הנחתך שאם חתך את הצונן בסכין זו צריך שידיח אותו דבר ודיו בכך ואם הוא דבר שאינו בר הדחה גוררו או מקנחו או משפשפו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם חתך בו (צנון) [צונן] חריף כגון אתרוג או צנון הרי הוא כחם וקולף או נוטל את מקומם לדעת גדולי המפרשים: קערה שמלח בה בשר כשיעור מליחה הראויה להכשיר בה בשר המתבשל בקדרה הרי אותה הקדרה בולעת דם מכח חמימות המליחה ומתוך כך אסור לאכול בה רותח עד שיגעילנה אם היא של עץ שהדם נפלט על ידי הרותח ואם היא של חרס אין לה תקנה: קערה זו קצת מפרשים דנוה כרותחת וכל להשתמש בה ברותח הרי הוא לדעתם כחם לתוך חם מעתה נתן בה רותח אם הוא רותח יבש לגמרי די לו בקליפה ואם הוא יבש שיש בו לחות כגון בשר שאי אפשר לו בלא רוטב קצת נוטל את מקומו ואם הוא לח גמור אסר ואפי' הוא צונן שהרי צונן לתוך חם כשהוא לח הכל אסור ואין הפרש לדעת מפרשים אלו בין שהודחה בין שלא הודחה: חכמי צרפת יש להם שטה אחרת בענין זה לומר שאם הודחה הקערה הרי היא כצוננת וכל שנשתמש בה ברותח אם הוא יבש אפי' יבש שיש בו לחות כגון בשר די לו בקליפה ואם לח גמור והוא צונן מותר: חכמי האחרונים הוסיפו על שטה זו שאפי' לא הודחה אלא שנתקנחה יפה כן דינה ולא עוד אלא שכל שמדיחה או שמקנחה יפה מותר לאכול בה צונן וראיה שלהם מאחר שבסכין ששחט בה שאמרו שאסור לחתוך בה רותח נחלקין בה לחתיכת צונן אי בעינן הדחה אם לאו ובקערה שמלח בה בשר אמרו אסור לאכול בה רותח ולא הזכירו ענינה לאכילת צונן כלל שמע מינה בסכין הוא שנאמר כן משום דאגב דוחקא דסכינא פליט אבל בקערה אף בלא הדחה מותר לאכול בה צונן כל שנתקנח מן השמנינות וכן בכל כלי אסור שקנחו ומה שאמר בענין צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה ושאלו בה כי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא ותירצו מ"מ הדחה מיהא בעי וכן שבפרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח באלו דוקא שנגע גוף האיסור בגוף ההיתר וגדולי המפרשים כתבו שכל כלים הבלועים משאר איסורין או מבשר לחלב ומחלב לבשר צריכין הדחה אף בצונן אבל קערה שמלח בה בשר לצונן אינה צריכה כלום משום דדם מישרק שריק ר"ל שאינו מפעפע וכל שאין שם דחקא דסכינא אינו פולט לצונן וכל שנשתמש בשל שאר איסורין בלא הדחה אם יבש הוא מדיח מה שנתן בה ואם לח בטלה הפליטה במיעוטה: קערה זו שאסרנוה כל זמן שמלחו בה מליחה הראויה כמו שביארנו יש אומרים דוקא בקערה שאינה מנוקבת ושמלח בה שלא כדין כמו שיתבאר למטה אבל במנוקבת לא נאסרה כלל שלא בלעה כלום שהדם כל זמן שמוצא פתח פתוח הולך לו ואינו מתעכב וגדולי המפרשים מעמידים אותה אף במנוקבת וכגון שאוכל בה תבשיל עבה שאינו זב דרך הנקבים או חתיכה רותחת ושמא תאמר לדעתם היאך מולחין שני פעמים בכלי אחד שהרי משאסרת אותו בפעם ראשונה כשאתה מולח בו בשניה נפלט דם שנבלע במליחה ראשונה ונבלע בבשר יפה שאלת אלא שחכמי האחרונים משיבים שכל שהבשר טריד לפלוט אינו בולע ואפי' שהתה כדי שיעור פליטת דמה עדיין פולטת ציר וקבלנו מרבותי' הצרפתים שהבשר פולט ציר עד י"ב שעות ומ"מ תמה אני לדעת זה שאם כן הרי צריך שלא להשהותה אחר שיעור גמר הפליטה והוא שיעור י"ב שעות ולא עוד אלא שיש כאן שטה אחרת לומר שלא אמרו שכל שטריד לפלוט אינו בולע אלא על אותו דבר שהוא פלט אבל משנגמרה פליטת הדם אע"פ שפולטת ציר אינה נמנעת שלא לבלוע מן הדם כמו שכתבנו כיוצא בזה בפרק ראשון ואם כן צריך שלא לשהותה משתגמר פליטת הדם והוא לדעת הגאונים כשיעור צלייה או כדי הלוך מיל ואם הדבר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו ועוד אף בכלי שמולח בו פעם ראשונה היאך הוא מעכב בו את הבשר אחר שנגמרה פליטת הדם אלא שיראה לי מ"מ שפליטת הציר שוה היא לפליטת הדם וכל שטרידה בפליטה האחת אינה בולעת חברתה אע"פ שאפשר שתבלע דבר אחר כמו שמנינות וכמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אחר שתגמור פליטת הציר אסור ולא ראינו מי שנזהר בזו: ומ"מ יש מי שאומר שאין המלח מפליט אלא דם הבשר אבל לא דם הבלוע בכלים ולא שום שמנינות הבלוע בהם וכן כתבו חכמי הצרפתים ונסעדים בזו ממה שנהגו ליתן מלח יבשה בקערה של בשר ונותנין ממנה בתבשיל של גבנה ואין נזהרין ומ"מ נראה לי שאין מלח מפליט בכלי אלא בדבר שיש שם לחות מעט אלא שהם אומרים שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו וכמו שאמרו בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שאסורים ואין אומרין שימלחנו פעם שניה אלמא שאין המלח מפליט דם הבלוע מעלמא כל שכן הכלי ולמדוה לדעתם שמי שמלח בשר או דגים בכלי האסור לא נאסר הבשר או הדגים וכן למדת מדבריהם מאחר שהם אומרים שאף דם הבלוע בבשר עצמו מצד אחר שלא מחמת עצמה אינו נפלט במליח שלא הותר למלוח בשר על בשר אלא שמתוך שהתחתונה טרידה לפלוט אינה בולעת ודם העליונה שותת ויורד הא אם היתה בולעתו לא היה המלח מפליטו וכבר כתבנו סברא זו בפרק ראשון ומתוך בלבולין אלו רואה אני לומר שכל כלי שלא נאסר אלא משום דם אינו אוסר מה שנמלח בו שמ"מ אף לאחר שנגמרה פליטת הבשר אם כח המליחה חזק עדיין כל כך שיהא מפליט דם הנבלע בכלי אף היא מונעת הבשר מלקלטו והדברים נראין: קערה זו שביארנו עליה שלאכילת צונן די לה בהדחה או בקנוח יש לשאול על מה שאמרו בגמ' על אחד מן החכמים שמלח בשר בקערה ושברה מפני מה שברה והלא היא ראויה לאכילת צונן בהדחה או בקנוח יש אומרין מגזרה שמא יעלו בה רותח ויש שפרשו עליה שכל כלי חרס שמלחו בו או נשתמשו בו באיסור חם בתחלת תשמישו אסור להשתמש בו אף בצונן: אע"פ שנחלקו בקערה זו לאכילת צונן למדנו לפי דרכנו בקערה האסורה מצד שאר איסורין שלא מכח מליחה שהיא נידונת בצוננת ומותר לאכול בה צונן ובלבד כשיקנחנה עד שיוסר שמנינות שהוא שם בעין ולדעת גדולי המפרשים דוקא בהדחה וכבר כתבנו ענין זה בפרק גיד הנשה: מתוך שביארנו שהדברים החריפים דינן כדברים שיש להם קצת חמימות צנון או אתרוג ובצלים או שומים ושאר הדברים החריפים שחתכן בסכין של בשר אסור לאכלן בכותח שיש בו חלב מתוך חריפותם בולעים הם משמנינות שעל דפני הסכין ומ"מ נתקנח הסכין יפה אין חום החריפות מפליט את הבלוע אבל הדברים שאינם חריפים כגון קישות ואבטיח ודומיהם שנחתכו בסכין של בשר יתבאר בסמוך שהוא גורר מקום החתוך ואוכלין בכותח אף לכתחלה וכן כל כיוצא בזה ומכאן אתה למד לחתיכת דבר המותר בסכין האסור מה דינו וכבר כתבנו בשני של ע"ז בקורט של חלתית שאסור משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי כמו שכתבנו שם במשנה השביעית וכן יתבאר בסוגיא זו שהלפתות אינם נקראים חריפים לענין זה אבל קולחי הסילקא יש להם חריפות ואם נתערבו הלפתות עם הסילקא בשעת זריעה ר"ל שנזרעו ביחד מתמתקים זה עם זה ואין חריפות הסילקא קרויה עוד חריפות אף הצנון שחתכו בסכין של בשר וראה שאין בו שמנינות בעין או שגררו או קנחו ואחר כך טעמו ואין בו טעם בשר מותר לאכלו עם גבנה והוא שאמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה כותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכתח ומאי שנא האי אפשר למיטעמיה והאי לא אפשר למיטעמיה כלומר צנון שחתכו בסכין אפשר לטעמו ומאחר שטעמו ואין בו טעם בשר מותר והוא הדין לקערה שמלח בה בשר על ידי קפילא אלא שעכשיו כתבו רבים שאין נוהגים לסמוך על קפילא וגדולי הפוסקים גורסין לחם צונן שחתכו בסכין של בשר ומשום דאפשר למטעמיה אלא שאין נראה כן דצונן גמור ובלא שום חריפות מאי איצטריך הא לחם חם מ"מ אסור שבודאי בלע אלא אם כן בששים או בנטילת מקום: הכבוש הרי הוא כמבושל וכבר ביארנו את דינו בפרק גיד הנשה בסוגית המשנה הששית בצד שביעי שבמיני התערבות: ממה שכתבנו אתה למד שראוי להזהיר את הנשים שהסכין שחותכין בו בשר לא יהו חותכין בו בצלים ושומים וכרתי שאוכלות אותם בתבשיל של גבנה אלא אם כן קנחוהו יפה או הדיחוהו בכדי שלא ישאר שם שמנינות בעין ואם [לא] עשו כן צריך להיתרו ששים כנגד כל השמנינות ויש מתירין בנטילת מקום החתך אף בפחות מששים: כבר ידעת בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו וכשמתערבים נאסרים ולא סוף דבר שהבשר אסור לאכלו בחלב אלא אף מה שקבל טעם מן הבשר אסור לאכלו בחלב ומ"מ מה שלא קבל טעם מממש הבשר אלא שקבל טעם ממי שקבלו מן הבשר ונבלע בו מותר לאכלו בחלב: כיצד קערה או קדרה של בשר שלא הודחה ושלא נתקנחה וכבר ביארנו שכל שלא הודח מסתמו יש עליו שמנינות בעין ובשלו בה דגים הרי שדגים אלו קבלו טעם מן השמנינות שהוא בעין ואם אין שם ששים בכדי שמנינות שעל פני הקדרה או הקערה אין ספק שאסור לאכלם בחלב ומ"מ אחר שלא אכל בשר ממש אפי' אכל תבשיל שנתבשל עם בשר אוכל אחריו גבנה בלא קנוח ונטילה ואינו חושש אחר שנזהר שלא אכל מן הבשר או מדק דק שבו שלא נאסרה גבינה אחר בשר אלא אחר אכילת בשר ממש אלא שהמחמיר דרך גדר וחשש מראית העין לפי דורו ולפי מקומו תבא עליו ברכה אבל לאכול עם החלב ביחד כל שקבל טעם מן הבשר או השמנינות שהוא בעין אסור ובתבשיל של חמין מיהא קצת קדמונינו אוסרין אף לאכול אחריו כמו שכתבנו למעלה שמצד שאפשר שנדקדק בתוכה חוששין שמא אכל ממנו ולא הרגיש: הודחה הקדרה או הקערה או נתקנחה יפה יפה ונתבשלו בה דגים אפי' היתה בת יומה הרי דגים אלו לא קבלו טעם מממש הבשר אלא מן הקדרה או הקערה שקבלה טעם מן הבשר והרי שהקדרה או הקערה קבלה טעם מן הבשר והדגים קבלוהו מן הקערה ועדין הוא היתר ומעתה מאחר שיש כאן טעם רחוק שתי מדרגות מן הדבר האוסר ועדין הוא היתר אין ראוי לחול עליו עוד שם איסור בשר בחלב ומותר לאכלה עם גבנה הא מ"מ אם היתה קערה זו אסורה מצד איסור כגון מבשר נבלה והדומים לה אע"פ שהודחה דגים אלו אסורים שאע"פ שהדגים לא קבלו טעם מממש האיסור אלא ממי שקבלו מן האיסור מ"מ טעם איסור אינו בטל אפי' נתבשלו בקערה עם רוטב שטעמו יוצא לשלישי שהאיסור נתן טעם בקדרה והקדרה ברוטב והרוטב בדגים אסור הואיל ויש בהן טעם מ"מ ובבשר בחלב כיוצא בזה מותר שמא תאמר אם כן צנון שחתכו בסכין של בשר הרי יש כאן טעם בן טעם שהבשר נתן טעם בסכין והסכין בצנון ועדין הוא היתר ומפני מה אסרוהו לאכלו בכתח כבר ביארנו שלא אמרו אלא בסכין שלא נתקנח יפה ויש עליו שמנינות בעין: שמא תאמר עוד הרי אמרו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה שמא יאכלנה בחלב עד שיוסק התנור ואפי' נתקנח או הודח ולדבריך יאכל פת זו בחלב שהרי לא קבלה הפת טעם מגוף השמנינות תדע שעקר הטעם בזו מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן מעליהם והפת מקבל טעם מהם ומ"מ יש מי שאומר מכח קושיות אלו שלא נאמרו הדברים בשמועה זו אלא שנתבשלו בקדרה שאינה של בשר או שנצלו על האור וכשעלו ממקום בשולם או צלייתם הניחם בקערה של בשר וזהו לשון דגים (שבשלם) שעלו בקערה ואע"פ שסתם קערה של חרס היא ושהיה דרכם לבשל בה דגים מ"מ עלו אמרו נתבשלו לא אמרו אבל אם נתבשל בקדרה של בשר אע"פ שהודחה הם דנין אותה כמקבלי טעם מממש האיסור שכח האש מפליט את הקדרה הרבה עד שנעשה האיסור איסור ממש ואין דברים אלו נראין שהרי לא אמרוה אלא מדין נותן טעם בר נותן טעם ואף בנתבשלו יש כאן נותן טעם בר נותן טעם אלא פירושו שכך היה דרכם לבשלם בקערה של חרס ולהעלותו על השלחן בקערה עצמה כעין שאנו עושין עכשיו בדגים הקטנים המתבשלים באלו הקערות של חרס הנקראות בלשון המון קאצולאש: יש מי שאומר שלא הותרו דגים אלו לאכלם בגוף החלב אלא בכותח שבדרך זה הם שני טעמים של היתר מתערבים זה בזה אבל כל שיש טעם מצד אחד אפי' הוא שני או שלישי הואיל ויש בו טעם ומתערב עם גוף החלב אסור לא הותר אלא בשאין גוף בשר מצד זה ולא גוף חלב מצד זה אלא טעם מכאן וטעם מכאן וכן כתבוה תלמידי גדולי המפרשים בחדושיהם והדברים נראין להקל על הצדדין שכתבנו: חכמי הצרפתים הורו בנשים עצלות שנתערבה להם כף או קערה חולבת בקערות של בשר והודחו ביחד ברותחים שכלן אסורות שפליטת החלב ופליטת הבשר נתערבו במים ונעשו איסור בשעה שאין כאן אלא נותן טעם אחד והוא הבשר בקערה זו והחלב בקערה זו ונפלטו שניהם ביחד בתוך המים ואסרום אבל זו אחר זו מותרות שהרי פליטות אלו נותנות טעם במים והמים חוזרות ומבליעות ממנו את הקערות ונמצא הבשר נותן טעם בקערה והקערה במים ועדין הוא היתר ואין פליטת החולבת ראויה עוד לאסור את המים ומ"מ אם יש בקערה זו ממש השמנונית על פניה ראוי לשער את המים בכדי ששים כנגדו ואם היא קערה של גוים או של איסור אחר אוסרת את כלן אם אין במים ששים בכדי כלה או בכדי פליטתה בשיעור מרווח על הדרך שביארנו בפרק גיד הנשה שכל שחוזר להכשירו משערין במה שהוא פולט באומד יפה ואע"פ שרחיצתן בכלי שני כבר ביארנו שכלי שני מפליט ומבליע אע"פ שאינו מבשל וכן אפי' לא היו קערות אלו או מקצתן בנות יומן הרי מ"מ אינן ראויות להשתמש בהן לכתחלה: מכח שמועה זו אתה למד על ביצים שנתבשלו בקדרה של בשר אפי' בלא קליפה או שנתטגנו באלפס של בשר שאם כבר הודחה או נתקנחה הקדרה או האלפס שמותר לאכלם בתבשיל של חלב או לערבם עם גבינה ביחד אחר שלא היה עכשיו בבשול או טגון זה בשר אלא טעם בשר מצד הבליעה וכן הירקות שנתבשלו בלא בשר בקדרה של בשר והודחה הקדרה שמותר לאכול עם אותו תבשיל גבנה וכן אם הדבר בהפך וכן ירקות אלו או ביצים אלו נאכלין בקערות חולבות וכן הדבר בהפך ואפי' היו הקדרות בנות יומן: יש חוככים להקל בנותן טעם בר נותן טעם אף בשאר איסורין ממה שאמרו בטעמו של רב שהיה אוסר דאייתי ליה שיפא ר"ל משיחה של סמים ועבדוה בצעא ר"ל בקערה וחוורוה ר"ל שאחר כן רחצו הקערה ונתנו טעם בקערה ורמו ליה בשולא בגווה והרגיש בטעם הסמים ואמר יהיב טעמא כלי האי כלומר שזה טעם גמור הוא ואמרו על זה ולא היא התם משום דנפיש מרריה הוא כלומר הא בדברים אחרים אינו קרוי טעם אלמא שאינו טעם כלל אף בכל האיסורין ואין זה כלום שאם כן היה להם לומר נותן טעם בר נותן טעם רב אמר אסור ושמואל אמר מותר ולמה פרשו דגים שעלו בקערה אלא שבזו מפני שעדין הוא היתר בשניה הוצרכו להזכירה הא בשאר איסורין אין אחר הטעם כלום: תאנים וענבים הבאים בתוך הסעודה על איזה צד הם טעונים ברכה ועל איזה צד נפטרו וכן על איזה צד פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה דברים ארוכים הם וכבר ביארנום ביאור מרווח במסכת ברכות: +
מהרש"א - חידושי הלכותגמרא שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח כו' כצ"ל: תוס' בד"ה כרבי חייא ס"ל אין הלכה כו' כצ"ל: +
מהר"םד"ה אמר אביי האי היתרא בלע וכו' לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט וכו'. פי' הוקשה להם לתוס' למה ליה לאביי למימר האי טעמא ולמה לא אמר דמשום הכי צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם לכך כתבו לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט דאביי לטעמיה אזיל דס"ל לקמן בסמוך בשמעתין דאסור לאוכלו בכותח א"כ ש"מ דחד טעמא חשיב ליה לכך לא רצה לפרש טעמיה דרב כהנא דמתיר משום נותן טעם בר נותן טעם אלא מטעם דהיתרא בלע אף על גב דאיהו פליג ארב כהנא דהא איהו אוסר צנון שחתכו בסכין של בשר מ"מ לא רצה לפרש אפי' טעמו דרב בטעם דלא מסתבר ליה: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה קפי צף כו' וקפא ברזלא הס"ד: +
מהר"ם שיףגמ' צונן אמרי לה בעי הדחה. עי"ל בתוס' [דף ח' ע"ב ד"ה והלכתא דקאי אסכין דלא כרש"י]: גמ' קערה שמלח בה בשר אסור כו' . לא קאמר אסור למלוח בה להסובר אין מליחה לכלים להפליט ניחא. ואי מיירי במנוקבת או לא ובחרס או לא ופינכא דר"א דתברה ולא ייחדה למליחה עיין בזה בפוסקים. ובאשר"י משמע דיש מליחה לכלים ועיין בדיני מליחה: גמ' האי היתירא בלע כו' . לא מחלק הכל בצנון דפשיטא דאיסור בלע דאסור שהאיסור בעין נבלע בצנון ובקערה קמ"ל ב' נ"ט ואף לטעם שני שברש"י [בסמוך ע"א] חשיב ליה חד טעמא משום חורפא דצנון [ולא] חלק הכל בקערה [דבקערה של בשר מותר לאכול בה חלב דהיתירא בלע] דפשיטא דאסור אף בהיתירא בלע (*ה) מי לא תנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב וא"כ בלא"ה צריכין לחלק בין צנון ובין קדירה [ול"ל טעמא דהיתירא בלע] ואולי קערה שנבלע בה ע"י מליחה מדמה טפי לצנון ודו"ק: גמ' אפשר למיטעמיה כו' . אין לחלק הכל בצנון כמ"ש כבר ובקערה [שבישל בה בשר דהיתירא] וליטעמיה ע"י שיבשל בה מים וכה"ג אי נותן טעם בו דאין דמיון לזה ועיין: גמ' דגים שעלו כו' . אף דאיסור הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב באיסור הבלוע בכלי יוצא שפיר ומכאן הוכיחו הפוסקים ר"י מאיבר"א דבאיסור הבלוע בחתיכה אמרינן אף דחתיכה נעשה נבילה אין הנאסר יכול כו' וכיון דאיסור הבלוע אינו יוצא בלא רוטב גם החתיכה עצמה הנאסר אינו אוסר משא"כ חתיכה נבילה שאסור מחמת עצמה אוסר התתיכה שאצלה בלא רוטב אבל בכלי לא אמרינן אין הנאסר כו': גמ' חס ליה לזרעא כו' . הא איהו לא קאמר רק הדר ביה כו' ובתר דהדר למה חס ואולי לשון דלרבך יהבי ליה כו' משמע שע"י שאכל עתה נשמע שהדר: גמ' דליספי לי מידי כו'. וגאמו לשבא [לעיל ע"א] לא חשיבא עליה דר"נ כ"כ: ברש"י בד"ה דגים שעלו מן הצלי כו' . אפ"ל משום דע"י בישול הוי ג' נ"ט וגמרא קאמר נ"ט בר נ"ט: ברש"י בד"ה כולי האי שחוזר ונ"ט בבישול עד שיכול לחזור וליתן טעם (*ו): בתוס' בד"ה אמר אביי כו' אליבא דרב כהנא קאמר ליה. אינו מחוור כ"כ דנ"ט בר נ"ט נמי נימא דאליבא דר"כ קאמר גם רבא אמאי לא מתרץ כן מיהו ברבא לא מצינו דס"ל כלל נ"ט בר נ"ט מותר [אבל באביי מצינו דמתיר לקמן דגים שעלו בקערה] או י"ל משום דדחיקא ליה דאם כן לחלק מיניה וביה (*ז) אבל לאביי גם עתה קשה לחלק מיניה וביה. לכאורה אביי דלקמן הוא אביי קשישא לא בר פלוגתא דרבא דחזקיה הוא רבי' דר"י והיאך יאמר משמו ואולי חזקיה דבסמוך הוא חזקיה אחר וכן הוא בספר יוחסין: בתוס' בד"ה הלכתא כו' דשאני התם דהוי טעם שלישי כו'. לא כתבו טעם רביעי דשלמים דאתמול נותנין טעם במים שבקדירה י"ל דמ"מ נידוק מהרוטב דעתה שבלע טעם דקדשים ומביאן לידי פסול ע"י שממעט באכילה מפני שלמים דאתמול ולזה כתבו דמ"מ הוי ג' נ"ט דשלמים דאתמול ברוטב ומרוטב לקדירה ומקדירה לרוטב [ומ"ש התוס' בחטאת הוי נ"ט שני באיסור עיין במהרש"א] וק"ל (*ח): בא"ד וגם מיפסלי ביוצא כו' . זה דומה קצת לשלמים שיאכלו לפנים מן הקלעים [ובאותו מקום עדיין דהיתירא הוא] וק"ל: +
רש"שרש"י ד"ה קפי. לצלי בעי קריעה שתי וערב. עי' לעיל (קט ב) בתד"ה אינו עובר ובמש"כ שם: גמרא ר' אלעזר הוה קאים כו'. כצ"ל בל"י: רש"י ד"ה קערה שמלח בה כו'. ונו"ט ראשון הוי כאיסור גמור. תימה דבאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד העולם כמש"כ הר"ן וש"פ: רש"י ד"ה מותר לאכלו. דצנון שבלע מן השמנונית כו'. כצ"ל: רש"י ד"ה דגים שעלו בקערה. נתנן לתוך הקערה כו'. כצ"ל: רש"י ד"ה כולי האי. שחוזר ונו"ט בבישולא. כצ"ל: תד"ה ולא היא. אבל הוא בפירוש אמרה כו'. לכאורה תמוה דהא הגמרא קאמרה דלאו בפירוש איתמר. וי"ל דלא היא דקאמר ר"ל דלא מכללא איתמר. דלא יתכן שיטעה השומע בזה דפשוט דשאני התם כו'. אלא ודאי דבפירוש איתמר. ותדע דלא קאמר כאן ואי מכללא מאי כמו בש"ד ועי' בר"ן: +
הגהות יעב"ץגמ׳ יהיבי לי׳ ואכל נ"ב שמא חשש מאותה שאמרו פאע"פ (ס׳׳א א׳) דכל מידי דאית בי׳ ריחא ואית בי' קיוהא אי לא יהבי מניה למטעמי׳ למאן דקאי באפי׳ ומורח ביה איכא סכנתא וכדאיתא נמי התם עובדא ברעב"ת קמי׳ דמר שמואל דאייתו ליה תבשילא דארדו ואי לא הוה יהיב ליה מיני׳ הוה מסתכן. ולכן חשב שמואל הכא נמי דאית ביה סכנתא אי לא טעם מנייהו. הלכך ש"ד לשקורי כה"נ. ועדיף מטעמא דמדרכי שלום: ד"ה אבא בר אבא אבוהי דשמואל כצ"ל: תד"ה הלכתא וכו׳ גבר קליפה. נ"ב והיינו באיסור לתוך היתר או אפכא אבל הכא דהיתרא הוי: +
חידושי חת"סדמא דכבדא קפי. נ"ל אין הכוונה דקפי ונראה אדמומיתו טפי מבשרא א"כ לא הוה פריך מ"ש מדמא דבשרא בדבר הנראה לעינים. אלא מיירי בשדי בי' תרי גללי מילחא וכ' תוס' לקמן קי"ב ע"א ד"ה תרי גללי וכו' דהי' ראוי לאסור דאפשר לסוחטו אסור אלא בקיאי הוי רבנן דהמלח מושך כל הדם למטה ולא נשאר מאומה אפי' כ"ש וא"כ י"ל נהי שומן דבבי דוגא דכבדא נמי נראה צלול כמו בדבשרא מ"מ כיון דטבעו להיות קפוי א"כ המלח אינו מושך הכל באופן שלא ישאר מאומה וכיון שנשאר אפי' כ"ש אסור משום דאפשר לסוחטו אסור: סכין ששחט בה וכו' עמ"ש לעיל ח' ע"ב בזה: לאו משום דשמיעא לי' מיני' דר"י דאמר מליח הרי הוא כרותח. להפוסקים דס"ל בקערה ופינכה שאינו מנוקבת מיירי ומשום שנכבש הבשר בציר א"כ ה"ל למימר דשמיעא לי' מיני' דר"י דכבוש הרי הוא כמבושל עכנלע"ד דודאי בכל כבוש דעלמא לא ס"ד דלא להוי כמבושל והיינו בירושלמי פ"י דתרומות במתניתין כל הנכבשים אמר ר"י לית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש כמבושל ושלוק אינו כמבושל ועיין תי"ט שם וגליון תוס' חדשי' שם ובלח"ש שם. ולק"מ דבכבוש לא נחלק ר' יוחנן מעולם דהוה כמבושל אבל הכא מכבוש דציר מליח מיירי. ואי מליח אינו כרותח א"כ הכבוש בציר מליח אינינו כמבושל ומדמוכח מפינכא דכבוש בציר כמבושל ממילא ידעינן דמליח הרי הוא כרותח וק"ל: קערה שמלח בה בשר וכו' מ"ט פי' דפשיטא לי' דחריפות דצנון משוי לי' כשני טעמים וא"כ מ"ט ותי' אביי משום דהתירא בלע ולא הבין רבא אבל באמת כוונת אביי כדרבא הואיל והתירא בלע אפשר למטעמי' משא"כ באיסורא בלע. וקמ"ל דלא בעינן קפילא למיטעמי' אלא כל אדם ראוי לכך ובקערה קמ"ל דא"א למטעמי' בלשון אא"כ מכניס לפיו ולועסו כמ"ש ט"ז רסי' צ"ח ע"ש: לרבך יהבי' לי' ואכיל. בריטב"א לרבך א' מרבותיו של ר"א ור"א חשיב סתם רבו הוא רב ושמואל מיסתם סתים להטעותו. ובתשובת רלב"ח כ' דמשו"ה עביד שמואל הכי כי הי' מסופק אי ר"א מחמיר מדעתו כן או רק משום כבוד רבו רב ואי אינו עושה כן אלא משום כבוד רבו רב שלא בפניו יותר הי' מחויב לאכול משום כבוד רבו שמואל שבפניו ע"כ ניסהו שמואל אם יחזור בו ויאכל נמצא לא עשה כן אלא משום כבוד רבו רב וראוי שיחזור בו ויאכל משום כבוד שמואל ואם לא יחזור בו ולא יאכל ש"מ מדעת עצמו פסק כן ובאמת לא אכל ר"א ע"ש ודברים נכונים הם אלא שעדיין הרלב"ח מגמגם איך הוציא שמואל שקר מפיו לרבך יהיבת לי'. ולפי מה שהקדמתי לכתוב דברי הריטב"א הנ"ל א"ש טפי וטובים השנים מן האחד ועיין בסמוך אי"ה: חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא וכו' כ' הרא"ה מכאן מי שנהג איסור בדבר ואוכל אצל א' שאינו נוהג איסור מחוייב להודיע זהו הדבר שאתה נוהג בו איסור וכיון שהחויב כן הוא ממילא ראוי להאמינו ולאכול אצלו ואינו בכלל חשוד על הדבר אלא נאמן באיסורים ועש"ך סי' קי"ט סק"כ: והקשה רלב"ח הנ"ל אדרבא לידוק משמואל איפכא ולפמ"ש לעיל בשמו לק"מ עוד תי' באמת רב ושמואל פליגו דלרב אסור להטעותו ולשמואל מותר והלכתא כרב באיסורי ע"ש. וש"ך הנ"ל מביא דבריו בקיצור. ולולי דמסתפינא היתי אומר רב אכל אצל שמואל והודיעו שמואל שהם דגים שעלו בקערה ואכל שמואל תחלה ולא טעם בהם טעם בשר והאמינו רב ואכל אחריו. וכן הי' עובדא בדר"א ור"א לא רצה להאמין לשמואל כי חשבו כחשוד לאותו דבר ולא אכל וכשבא אצל רב אמר לו חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא שיהי' חשוד להאכיל אדם דבר האסור לו ובודאי מהימן הוא. וא"ש במ"ש שדקדק זרעי' דאבא בר אבא משום דרמב"ם ס"ל אין ע"א נאמן באיסורים אלא מיוחסים שבישראל. ואאימי' דשמואל הי' מרננים כמ"ש תוס' בקידושין ע"ג ע"א ובה"ג סוף הל' גיטין שהיתה אמו נילקית בב"ד על אותו מעשה עד שנתברר שבא בעלה ע"י שם ובעל ע"כ אמר רב חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא שהוא מיוחס ומהימן: ואמנם רש"י פי' בהדיא חס לי' דלהד"מ. ונ"ל לפרש דנהי דרב אוסר נ"ט בר נ"ט היינו חם בחם אבל היכי דאינו אסור אלא משום אדמיקר לי' בלע כדי קליפה לא יחמיר רב מהאי עובדא דשייפא בצעא הי' שייפא חם ואפי' הי' הקערה קרה הא רב ס"ל עילאה גבר וה"ל כחם לתוך חם. ורב אכל אצל שמואל דגים צוננים בקערה חמה דנהי דלשמואל תתאה גבר ושייך בי' נ"ט בר נ"ט מ"מ רב אכיל דעילאה גבר ואדמיקר לי בלע כדי קליפה ולא חייש רב וכן הוה עובדא דר"א אלא ר"א לא אסיק אדעתי' להקל בזה האופן. א"נ איהו חשש לחומרת ב' רבותיו ס"ל תתאה גבר כשמואל ונ"ט בר נ"ט כרב: וא"נ קרוב לזה לקמן קי"ג מפיק שמואל לדרשא כל הני גדי בחלב אמו דכתיב בב"ח ומשמע מזה דליכא מיעוטא למעט בשר עוף בחלב וס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא ועובדא הוה בקערה שהי' בה בשר עוף והודיעו שמואל לרב ואכיל כי רב ס"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא החמיר בנ"ט בר נ"ט וכן הי' מעשה דר"א וכנ"ל וק"ל: אמר חזקי' משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלו בכותח עמ"ש תוס' מסוגיא דכל יום נעשה גיעול לחברו. צריך לבאר דהתורה הקפידה על הבליעה הנשאר בדופני הקדרה שלא יעשה נותר ומשו"ה הצריכה מריקה ושטיפה לבער הבליעה מן העולם שלא יבוא לידי נותר והקילה בכלי חרס דתסגי בשבירה ולא תצטרך לכבשונות אע"ג דתשאר הבליעה בהחרסות מ"מ קילא הוא דאקיל רחמנא כ"כ תוס' בזבחים צ"ו סוף ע"א. נמצא אפי' רוצה לגנוז הכלים ושלא לבשל בהם שום דבר מ"מ על כרחינו צריך מריקה ושטיפה משום ביעור נותר. וכל זה אין עניינו לביטול ולנ"ט בר נ"ט כלל. אך ר' טרפון אמר ברגל אין צריך מריקה ושטיפה עד סוף הרגל והטעם כי שמבשלים בו בכל יום ויום נעשה גיעול לחברו ורוב הבליעה יוצא ונפלט לתוך המבושל האידנא ונשארה בליעה קלה בדופני הקדרה שאינה כדאי להקרא עליו שם נותר כיון דבהתירא בלע. והשתא קשה להתוס' עכ"פ איך בשלו בו שלמים להפליט הכלים הא ממעט באכילתן ועוד שלמים אחר חטאת הא איסורא איכא לזרים ומיפסל ביוצא. ועל זה תירצו תוס' דמב"מ ברובא בטיל מדאורייתא ומותר לבשל בהם וממילא נעשו גיעול לחברו עד סוף הרגל שאז צריך למרוק ולשטוף הארכתי בזה יען ראיתי במהרמ"ל שהקשה למאי הצריכה תורה מריקה ושטיפה ושבירה כלל כיון דמן התורה ברובא בטיל ואולי סבר הגאון זצ"ל שטעם התורה הוא כדין להכשיר הכלי לחזור ולבשל בו ולזה הקשה הא מב"מ ברובא בטיל ולא צריך הכשר ולא היא הטעם היא לבער הנותר ואי ליכא שלמים מרובים כגון באמצע השנה שלא נעשה גיעול לחברו צריך מריקה ושטיפה וכן כלי הרגל אחר הרגל: והלום ראיתי בנה"כ סי' צ"ג בכל האריכות שהאריך לא הי' צריך לחלק בין איסורא בלע ולא הי' צריך לכך אלא לחלק בין הקדירות שהם ביעור נותר ובין המאכלים שבלעו בליעת הקדרות וכן משמע מדהקשו תוס' בזבחים צ"ז מרקיק שנגע ברקיקותי' לחלק בין כלים לבשר קדשים פי' בפליטת כלים לתוך המאכל הקילו ולא באוכל שנגע באוכל ולא תי' לחלק בין איסור בלע להתירא בלע שהרי רקיק ברקיק מיירי בפסול שנגע בכשר וכבר הרגיש בזה בטה"ק שם אע"כ אין לחלק בזה אלא כמ"ש. שוב מצאתי בתשובת עה"ג שדיבר פא"פ עם הש"ך כנ"ל ע"ש והוא הנכון: והנה מ"ש תוס' במקדש אוקמא אדאורייתא וצ"ל דסתם מתניתין אתי' כמ"ד מב"מ בטיל וכל שקלא וטרי' דזבחים ובשלהי ע"ז אתי כן וק' קצת לרש"י דפסק הלכתא מב"מ לא בטיל. ויהיו כל הנ"ל לבר מהלכתא. אלא רש"י שלהי ע"ז פירש האי חטאת ושלמים היינו חזה ושוק של כהנים ע"ש וטעמו דשלמים נאכלים לבעלים בכל העיר וחטאת בעזרה לכהנים וא"כ מה ענין שלמים אחר חטאת בשפוד א' ע"כ בחזה ושוק לכהנים וא"כ לכאורה לק"מ ק' תוס' מהבאת קדשים לבית הפסול דכ"מ פ"ו מפהמ"ק הל' יוד כ' עפ"י תוספתא בממעט קצת מהקרבן באכילתו לית לן בה ומשו"ה תודה שנתערבה באיל נזיר יקרבו וינתן שני הזרוע בשלה לכהנים ע"ש א"כ הכא דליכא אלא משום חזה ושוק שוב לית לן בממעט באכילת קדשים ולק"מ ק' תוס': ויש להדוחה לדחות דלכאורה ע"כ לא קאמרה תוספתא התם אלא שלא ננתק לרעי' ב' האילים משו"ה לא איכפת במיעט אכילת קצת מהקרבן אבל בעלמא בודאי קפדינן אפי' אמקצת נמי אלא די"ל ה"נ שלא להצריך שבירה ומריקה ושטיפה ויש להקל ג"כ. ואם עדיין נאמר מ"מ קשי' להתוס' דהרי מן התורה מב"מ בטיל ומדרבנן יפסלו ביוצא ויצאו קדשים לבית הפסול הראוים מן התורה ואיך יגרום זה וק' ק' תוס'. אלא לזה יפה תירצו אוקמוה אדאורייתא ולא נוציא לשרפה. מ"מ לפסק הלכה דרש"י דמב"מ לא בטיל לק"מ והבן כי הקצרתי: והקשה בטה"ק בזבחים למ"ש ב"י סי' צ"ח בשר עז ואיל ועגל ג' מינים הם הדרק"ל הא בשלו כמה מינים בקדרה ולק"מ דהרב"י התם מיירי אי מב"מ לא בטיל ואזלינן בתר שמא הוה ג' מינים בשמא. אבל למאי דקיי"ל ברובא בטיל כל שטעמו שוה אפי' אינו שוה בשמא בטיל ברובא והני תלת הנ"ל לא מצינו שיהיו נחלקים כל כך בטעמם שיהיו אינו מינו: שוב הקשה הנ"ל אתי' תוס' הא הרוטב הוה אינו מינו דרוטב ובשר ב' מינים הם ונ"ל ג"כ דלק"מ דהרוטב שהוא המיחל היוצא מבשר שהוא שלמים ג"כ כמו הבשר. זה הוא מב"מ בטעמא עם הבשר דהא דרוטב ובשר ב' מינים היינו בשמא ולמ"ד מב"מ בטיל דאזלינן בתר טעמא כנ"ל הוה מיחל היוצא מבשר מב"מ עם בשר ולק"מ אלא מהמים שבקדרה והמים אינם קדשים ולא שייך חנ"נ שיהי' איסור לשתות המים חוץ לזמנו אלא שא"א להפרישם מהמוחל המעורב עמהם וכיון שהמוחל גופי' בטיל במינו ברובא כש"כ המים: ושם בזבחים הקשו תוס' תידוק מרבנן דר"ט דנ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו דנהי דרבנן יסברו לא הקילו במב"מ בכלי מקדש מ"מ שלמים אחר שלמים יעשו גיעול ע"ש וצ"ל דפשיטא לתוס' דרבנן לא יחלקו שהבישול עושה גיעול וממעט הפליטה עד שלא ישאר בתוכו אלא דבר מיעוט שאינו ראוי לקבל שם חדש נותר דהרי סוגיא דשלהי ע"ז אסתם מתניתין השפוד ואסכלא מגעילן ברותחין כרבנן נמי אתי ומשום נעשו גיעול לחברו נגעו בי' ולא יחלקו רבנן אמריקה ושטיפה ברגל אלא משום ממעט באכילת קדשים ומשו"ה הקשו תוס' נידוק מרבנן דנ"ט בר נ"ט ע"י בישול אסור. ואינו מוכרח דרש"י בע"ז פי' גיעול דהתם באופן אחר מגיעול דהכא ע"ש: והנה בטי"ד סי' צ"ג מייתי דעת רשב"א בתה"א אם אחר שבשל בשר בשל ירקות נעשה גיעול ומותר לבשל חלב היינו כר"ט הנ"ל דלא כרבנן או ס"ל רבנן לא פליגו אגיעול רק אנ"ט בר נ"ט ע"י בשול אסרו וכנ"ל והנה מייתי טור שם דברי עיטור תמוהים ותמה והרב"י הוסיף לתמוה עליו ויען כי העיטור אינו נמצא והב"י לא ראהו מעולם. וה' הקרה לפני בכתב ישן נושן על שעה חדא והעתקתי ממנו מה ששייך לכאן והוא קצת מוטעה ובהג"ה מועטת יובנו דבריו. זה לשוט בה"ל בב"ח. ואם יש בו ס' מותר אית מ"ד מבשל בו ממין שבשל עכשיו כיון שהבשול מותר טעם הראשון בטל. והקדרה מותרת נמי. ואית מ"ד כיון דקיי"ל כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא ממנו לעולם ואינו יכול לבשל בו ממין שבשל עכשיו. וממין הראשון נמי אינו יכול לבשל שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה. ומסתברא מדגרסינן קדרה שבשל בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ומדלא מיירי בקדרה ש"מ דאי ליכא נ"ט בחלב הקדרה מותר ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל מה שבקדרה בטל הוא. נשאר בדופני הקדרה ונשאר האיסור דרובא טעם חלב ומיעוט טעם בשר והרי במשהו ע"י תערובות דרבנן ואזלינן בתר רובו דחלב ומה שבפנים אינו עושה בב"ח שתהי' איסורו במשהו שהרי אין בו טעם. והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה ואם לא בשל בה מתחלה בשר ולא תבשיל אחר ובשל בה חלב עכשיו שניהם שוין ומבשל בה איזה מין שירצה עכ"ל: והנה מוהלכתא ואילך מוטעה ונגיה לקמן אי"ה אך עד והלכתא לא בא אלא לחזק לישנא קמא דמבשל בי' ממין של עכשיו דכשם שהפליטה בטל בס' ה"נ נכנסו ס' חלקי חלב לתוך דופני הקדרה נגד חלק א' מבליעות בשר ובטל בס' ואפי' אי נימא שיהיו משהו א' חלב בדופני הקדרה שנעשה נבלה ושוב יהי' עם החלב מב"מ וכדפריך שם חלב נבלה הוא ויסבור מב"מ לא בטיל. לזה כ' תערובות שבבלע אינו אסור במשהו דוקא משהו בעין אוסר מב"מ ולא משהו שבבלע: שוב והלכתא וכו' וא"א בלי הג"ה וכצ"ל והלכתא אין מבשל בו בשר ומבשל בה חלב לכתחלה. ואם לא בשל בה מתחלה חלב אלא תבשיל אחר יבשל בה עכשיו איזה מין שירצה ושניהם שוין כנלע"ד וס"ל כהרשב"א שאם הפסיק בבישול ירקות מותר לבשל איזה מין שירצה. עוד העתקתי מהל' חלב שלי המסייע להנ"ל וכתבתיו בתשובתי סי' תר"ם ע"ש: דאגב חורפי' בלע. עת"ח דבר נאה ומתקבל: +
באר שבעאמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח כו'. נראה לי לדקדק מדקאמרת שמואל אסור לאכול בה רותח משמע דוקא לאכול בה רותח אסור אבל למלוח בה פעם אחרת מותר והיינו בענין היתר מליחה כגון שנקב אותה וה"ה אם לא נקב אותה מותר למלוח בה בשר ששהה כבר כדי שיעור מליחה והדיחו במים כהלכתו דאל"כ הוה ליה לשמואל לאשמועינן רבותא וטעמא רבה איכא במילתא כיון דאין מליחה לכלים פירוש להפליט מה שבלוע בכלי על ידי מליחה אבל תבשיל רותח מפליטו ובולע ממנו ומהאי טעמא כתב הרשב"א בתשובה דמותר למלוח בשר בכלי של ע"א דמכניסין בו יין לקיום משום דאין מליחה לעץ כלומר דמלח אינו מפליט כו' ומכאן קשה לי על מה שכתב הרא"ש בפסקיו על הא דקאמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וז"ל ובקערה שאינה מנוקבת איירי ושלא כדברי המפרשים דאיירי אפילו במנוקבת דאם כן יהא אסור למלוח שני פעמים בכלי מנוקב אלא ודאי דמא מישרק שריק כו' ע"כ. מדקאמר דאם כן יהא אסור למלוח שני פעמים בכלי מנוקב משמע דבקערה שאינה מנוקבת שמלח בה בשר ס"ל שאסור למלוח בה עוד בשר בשום ענין והא ליתא דאם כן למה אמר שמואל אסור לאכול בה רותח ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו למלוח בה בענין היתר מליחה אסור אלא ע"כ צריך לומר דדוקא לאכול בה רותח אסור אבל לחזור ולמלוח בה בשר בענין היתר מליחה מותר מהטעם שכתבתי משום דאין מליחה לעץ והרא"ש בעצמו פסק בהדיא בפרק כל הבשר גבי דפוסי גבינות דע"א דאין שייך מליחה בעץ ואע"ג דנראה שם מדבריו דלא שרי מטעם דאין מליחה לעץ אלא דוקא בדיעבד אבל לא לכתחלה מ"מ יש לחלק בין דם לציר של גבינות דגבי דם אמרינן מישרק שריק ולכן מהני טעמא דאין מליחה לעץ כו' לומר שלא נבלע בו דם ואף אם בלע אין כח במלח להפליטו ושרי אפילו לכתחלה לאפוקי ציר של גבינות דרכו למיפרך ולא שריק וראיה מוכרחת לחלק כדכתבתי שהרי בשר ובשר מותר למלוח ביחד בכלי מנוקב ואם נמלחו בשר נבילה וכשרה ביחד בכלי מנוקב אסור אלא ע"כ משום שהציר דרכו להיות מסרך סריך ולא שריק וכבר שדא נרגא הר"ן בהכרח שכתב הרא"ש שאין לו מקום להכריח ממנו דאיירי בקערה שאינה מנוקבת וז"ל ולא נהירא דקערה שמלח בה בשר כהלכתו משמע דאפילו במנוקבת ומה שאנו מולחין וחוזרין ומולחין בכלי אחד מנוקב היינו משום דאיידי דטרידה חתיכה למיפלט לא בלעה ולא תימא כי גמרה פליטת דמא בולעת מן הבלוע בכלי דליתה דאפילו בתר הכי טרידה למפלט ציר וכל דפלטה אפילו ציר לא בלעה דם ע"כ. וגם על דבריו איכא למידק למה הוצרך ליתן טעם על מה שאנו מולחין וחוזרין ומולחין כמה פעמים משום דאיידי דטרידה חתיכה למפלט כו' כדי לסתור ההכרח של יש אומרים ומכללם הרא"ש למה לא סתר סברת הרא"ש וסייעתו מהאי טעמא שכתבתי כיון שהר"ן בעצמו כתב שם גבי ההוא פינכא דתברה רבי אמי וז"ל ומיהו קשיא אמאי תברה לנקבה נקובי ולימלח בה בישרא י"ל שמתוך שאין נוח לנקוב קדירה של חרס שהרי משתברת היא בנקיבתה מ"ה תברה כו' הרי בהדיא משמע מדבריו דמותר לכתחלה לנקוב קערה שאינה מנוקבה שמלח בה בשר לחזור ולמלוח בה בשר ועוד איכא למידק בדבריו מה שכתב שמתוך שאין נוח לנקוב קדירה של חרס מ"ה תברה שהרי אכתי קשה אמאי תברה יניחנה למלוח בה בשר לקיום דהיינו בשר ששהה כבר כדי שיעור מליחה והדיחו במים כהלכתו כמו שכתב הרשב"א בתשובה שהבאתי לעיל דמותר למלוח בשר בכלי של ע"א דמכניסין בו יין לקיום מטעם דאין מליחה לעץ וכי תימא היא גופה טעמא מאי נהי דאין מליחה לעץ מ"מ נימא כבוש כמבושל דהא נכבוש הבשר בכלי שאינו מנוקב שנאסר כבר י"ל כיון דהמלח אינו מפליט כלל מה שבלוע בכלי הוי כאלו הוא יבש ביבש דלא שייך ביה לומר כבוש כמבושל כיון שאין הטעם נפלט מזה לזה כמו שכתב המרדכי בפ"ב דביצה ושאר פוסקים דלא שייך לומר כבוש כמבושל אלא דוקא יבש בלח וצלול דמפליט ובולע זה מזה ושמא י"ל דסבר הר"ן הא דאין מליחה לכלי' היינו דוקא בכלי עץ ומתכות אבל לא בכלי חרס ועוד י"ל דסבר הר"ן הא דאין מליחה לכלים היינו דוקא בכלי מנוקב אבל לא בכלי שאינו מנוקב וכן משמע שם מדבריו שכתב וז"ל ועוד שהבשר הנמלח בה נאסר כולו מפני ששור' בתוכה בדם הנפלט ממנו וכיון שנאסר והפנכא בולעת מצירו שהוא אסור בציר נבילה כשחוזרין ומולחין בתוכה הרי הפינכא פולטת ציר והבשר בולע ונאסר דאע"ג דפולט דם בולע ציר כדמוכח לקמן ע"כ. וכן פסק בהדיא רבינו יונה באיסור והיתר הארוך הא דאין מליחה לעץ דוקא בכלי מנוקב אבל לא בכלי שאינו מנוקב ונסתיי' בסברא זו ממה שפסק הרוקח בסימן תי"ג וז"ל מעשה דגי' שנמלחו בקערה שהיו אוכלות ממנה השפחות נבילות ואסר אבא מרי ריב"ק הדגים ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר לאוכלן בכותח דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא אבל הכא הבליעה נתנה טעם בדגים כו' עכ"ל. ונראה לי דאף הרשב"א לא התיר למלוח בשר בכלי של ע"א דמכניסין בו יין לקיום מטעם דאין מליחה לעץ אלא דוקא בכלי מנוקב אבל לא בכלי שאינו מנוקב דכן משמע בהדיא מדברי תשובות הרשב"א בסי' קכ"ט וז"ל שאלת מהו למלוח דגים בכלי שמלחו בו בשר אי אמרינן בתר דניחי דגים פליט כלי ובלעי דגים כמו שאמרו בעופות ודגים תשובה ומאן לימא לן שבמלח מפליט כלי אפשר שאין המלח מפליט אלא את האוכלין כו' עד אע"פ שאפשר שאם מלחו הדגים בכלי איסור ממש מבליעת שאר האיסורין שיהו הדגים אסורין לפי שפליטה האיסורין מסתרכת יותר עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שכתב אע"פ שאפשר שאם מלחו הדגים בכלי איסור ממש ממליחת שאר האיסורים שיהו הדגים אסורין כו' וזהו ממש כמו שפסק הרוקח שהבאתי שבנה עליו רבינו יונה ז"ל בעל א"ו הארוך כל בנינו לפסוק הא דאין מליחה לעץ היינו דוקא בכלי מנוקב אבל לא בכלי שאינו מנוקב דאם איתא דסבר הרשב"א דאין חילוק בין כלי מנוקב לשאינו מנוקב אלא בכל ענין אינו מפליט מה שבתוכו א"כ קשה היאך אפשר שיהו הדגים אסורין אפילו בדיעבד אם נמלחו בכלי איסור ממש ממליחת שאר האיסורים דמאי שנא מגבינות שנעשו בדפוס ע"א דאין שם דם כלל אלא ציר טמאה ואין לך דבר שדרכו למיסרך יותר מציר ואפ"ה מותרין בדיעבד מטעם דאין המלח מפליט מה שבתוכו ולדעת התוספות בפרק כל הבשר מותר אפילו לכתחלה וכבר כתב הכלבו בסוף סי' ק"ג דמטעם דין אין מליחה לעץ יש ללמוד שאם מלחו בשר או דגים בכלי אסור מגיעולי ע"א שאין הבשר או הדגים אסורין לפי שאין המלח מפליט איסור הכלי ואפילו הוא בן יומו עכ"ל. אלא ע"כ צריך לומר דהרשב"א סבר דבכלי שאינו מנוקב לא אמרינן אין מליחה לעץ הילכך כתב אע"פ שאפשר שאם מלחו הדגים בכלי איסור ממש ממליחת שאר איסורים שיהו הדגים אסורין כו' והא דכתב שאפשר דמשמע דרפויי מרפיא בידיה ולמה לא החליט הדין לפסוק בפשיטות שיהו הדגים אסורין נ"ל דהיינו משום כיון שלא נאסר הכלי ע"י תשמיש איסור רותח כי אם ע"י מליחה כדדייק לישניה שכתב ממליחת שאר איסורים ולפיכך צריך לדקדק אם האיסור הוא דבר שדרכו למיסרך ונוח לבלוע בקל אבל אם מלחו הדגים בכלי איסור ממש שאינו מנוקב כעובדא דרוקח שהבאתי אז היה פשוט ליה דהדגים אסורין כלן שנאסר הכלי על ידי תשמיש איסור רותח. שוב מצאתי בקצת שאלות ותשובות הרשב"א שלא כתוב מלת דאפשר אלא פסק כן בפשיטות לאיסור וכן יש לדקדק מלשון הרשב"א דמה שכתב דמותר למלוח בשר בכלי של ע"א דמכניסין בו יין לקיום איירי דוקא בכלי מנוקב מכמה טעמים חדא מדכתב דמותר למלוח בשר כו' וסתם מליחת בשר איירי להכשיר מידי דמו לקדירה בענין היתר מליחה והיינו בכלי מנוקב כדפרש"י גבי מעשה דרב מרי בר רחל וכמו שכתב הר"ן גבי קערה שמלח בה בשר כו' שהבאתי לעיל ועוד כיון שנתן עוד טעם אחר להתיר משום דאיירי דטריד למיפלט דמא כו' ואם איתא דאיירי בכלי שאינו מנוקב א"כ בהכרח צריך אותה לומר דאיירי שמולח הבשר רק לקיום דהיינו אחר שכבר הוכשר מידי דמו כהלכתו א"כ קשה איך שייך לומר דאיידי דטריד למיפלט דמא כו' דהא כבר פלט כל דמו ע"י מליחה הראשונה והדבר נראה לעינים דאחר שנמלח הבשר והודח במים כהלכתו נסתמין נקבי הפליטה ושוב לא יפתח בשביל הציר שבו ועוד דא"כ לא ה"ל לומר דאיידי דטריד למיפלט דמא אלא הכי ה"ל לומר דאיידי דטריד למיפלט ציר ואל תטעה לפרש מה שכתב הרשב"א דמכניסין בו יין דמלת לקיום קאי על מליחת הבשר דהא ליתא אלא קאי על הכלי ורבותא בא לאשמועינן דמותר למלוח בשר אפילו בכלי של ע"א דמכניסין בו יין לקיום דבלע יין טפי מכלי שאין מכניסין בו יין לקיום וצריכין ג"כ הכשר גדול כדאיתא בסוף ע"א וכ"ש דמותר למלוח בשר בכלי של ע"א שאין מכניסין בו יין לקיום ועדיין נשאר לדקדק בדברי הרא"ש שפירש דאיירי בקערה שאינה מנוקבת א"כ אפילו הבשר שמלח בה אסור ולמה אמר שמואל אסור לאכול בה רותח משמע אבל בשר שמלח בה מותר דאין סברא לומר דשקיל וטרי על הקערה בלבד ולא היה מזכיר ג"כ איסור הבשר עם הקערה ומפני כך דקדק מהר"ף דאיירי בקערה מנוקבת של חרס וכתב דאין להקשות דא"כ גם הקערה יהא מותרת שהציר והדם שורק דרך נקבים די"ל דלגבי כלי חרס לא אמרינן מישרק שריק משום דכלי חרס בולע מיד דהא מצינו דכלי חרס בלעי אפילו מצונן ע"ש וצריך לומר שהרא"ש מפרש דמלח הבשר על גבי עצים או קשים בשולי הקערה ולכן לא חש אהך דקדוק דמהר"ף ז"ל. כן נ"ל: רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהב ליה ולא אכל אמר ליה לרבך יהבית ליה ואכל ואת לא אכלת אתא לקמיה דרב אמר ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר ליה חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי ופרש"י קאי' קמיה משמש לפניו בסעודה לרבך רב שלמדת ממנו שאסור אבא בר אבא אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה דליספי לי מידי דלא סבירא לי ולא היו דברים מעולם עד כאן. וקשה בעיני טובא חדא היאך הוציא שמואל דבר שקר מפיו כדי להטעות את רבי אלעזר להאכילו דבר האסור לדעתו ולא נמצא כן לאחד מחכמי הגמרא כי הדבר מעצמו נראה מכוער ומגונה עד שרב אחר חס ליה כו'. ועוד קשה הלא תשובת רב דאמר חס ליה וכו' אינה מעין השאלה דשאל מיניה רבי אלעזר אי הדר ביה מר משמעתיה ומיהא בהא איכא למימר דאחר שהשיבו רב דלא הדר ביה נסתפק לרבי אלעזר דילמא האכילו שמואל ורב לא ידע ועל זה באר התשובה דחס ליה כו' והגמרא לא חש להביא כל הדברים אבל אכתי קשה למה לא אכל רבי אלעזר עם כל דברי השמואל שאין לומר שחשש ולא האמינו דיהיב לרב ואכל וכבר היה אפשר לומר בתקון הלכה זו דמה שאמר שמואל לרבי אלעזר לרבך יהבי' ואכל לא אמר כדי להטעותו להאכילו מאי דלא סבירא ליה חלילה אלא מפני שנסתפק על רבי אלעזר בהאי איסורא דאסר על נפשיה אי דידיה אי דרביה וליה לא ס"ל אמר כן לנסותו כי הקפיד שמואל על זה דאי משום יקרא דרב הוא דעבד וליה לא ס"ל לא הוה ליה למיעבד הכי דהואיל ולא היה בפני רב היה לו לחוש ליקרא דשמואל שהיה בפניו שגם שמואל היה רבו מדהוה קאים קמיה ומשמש בסעודה כדפרש"י וכדי שלא ישנה רבי אלעזר לומר דלדידיה נמי הכי ס"ל אע"ג דלא ס"ל אלא כדי שלא יקפיד עליו שמואל כמו שהקפיד באמת הלכך בא אליו לנסותו בחכמה לדעת את אשר בלבבו ואמר לו לרבך שלמדך לדין זה יהבי' ואכל ועם זה עמד על תוכן אמיתות מה שבלבו דאי משום יקרא דרב הוה דלא הוי בעי למיכל השתא הוה אכיל וליכא איסורא כלל דאדרבה ליקרא דשמואל שלמד גם לפניו כדאמרן הוה ליה למיכל ואי משום דלדידיה נמי ס"ל הכי ודאי לא הוה אכיל דאי הדר ביה רב ואיהו עד השתא ס"ל הכי הא שויה עליה איסורא והיינו דלא אכל רבי אלעזר עם כל דברי שמואל לא מפני שחשש ולא האמינו חלילה אלא מפני דלדידיה נמי ס"ל הכי ושויה עליה איסורא ואין דוחק לומר דסבר התלמיד מאי דלא ס"ל לרביה דהכי איתא התם דרב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי אתרי גיסי דמברא כו' מר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א"ל לחבריה אנא כשמואל ס"ל ומר א"ל לחבריה כו' ותרוייהו דלא כרבם והשתא לא קשה היכי נפיק שיקרא מפומיה דשמואל הואיל ותכלית השקר אינו אלא לעמוד על האמת בדרך נסיון להוציא מלבו מאי דקפיד עליה כנזכר אמנם יותר טוב ליקח הדברים כפשוטן כי אפשר שכן היה שנתן שמואל לרב לאכול ואכל ולא הרגיש מפני שחשב שהקערה היתה חולבת או מסיבה אחרת ושמואל חשב שהרגיש ועם כל זה אכל וכששאל רבי אלעזר לרב אמר חס ליה כו' שכן חשב שלהד"ם ואיכא למימר דשמואל יהיב לרב לאכול אע"ג שידע דאסור לדעתו מפני שרצה לדעת בזה אם מסכימין מן השמים לענין הלכה כוותיה דמותר או לא וזה מפני שחשב אם אין הלכה כמותי אלא כוותיה דרב דאסור ודאי לא יאכל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים כדאמרינן לעיל בפ"ק דרבי מאיר אכל עלה של ירק מאגודה כו' ופריך ודילמא לאו אדעתיה ופרש"י דלמא שכח רבי מאיר ולא עשרו ולעולם ס"ל דבעי עישורי ומשני השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש ולהיות שהלכה באמת כשמואל הניחו השי"ת לרב שיאכל ורב לא הרגיש בדבר ואכל ושפיר קאמר שמואל לרבך יהבית ואכל כו'. והשתא לא קשיא מידי. שוב אחר זמן רב מצאתי בשאלות ותשובות הרב מהר"ר לוי בן חביב ז"ל סימן קכ"א שהביא סוגיא זו לקיום דברי וכתב וז"ל כתב הרב בעל אורחות חיים בשם הרא"ה ז"ל וזה לשונו כתב הרא"ה שני ת"ח בעלי הוראה שאחד אוסר ואחד מתיר והמתיר אוכל לעצמו ומאכיל לחבירו האוסרו אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואע"פ שיודע בחברו שאסור לו לפי דעתו ודוקא כשהאיסור ניכר לו לאוסר דאי לא ס"ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר לו לא כדאמרינן בפרק כל הבשר חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלספי לי מידי דלא סבירא לי ע"כ. וקשה לי אדיליף מרב לאיסור משום דאסהיד על שמואל דחס ליה וכו' נילף מדברי שמואל גופיה ומעשיו להיתרא ואע"ג דהכא האיסור ניכר מ"מ אמאי דהוה טרח שמואל להאכיל לר"א בטעות שהיה מטעהו ואומר לו לרבך יהבי' ואכל דמי לאין האיסור ניכר וה"ה דשרי להטעותו באין האיסור ניכר והוה אפשר לתרוצי ולמימר דפליגי רב ושמואל נמי בהא דלדעת רב אסור ולדעת שמואל שרי והדרי' לכלליה דהלכתא כרב באיסורי והלכתא כוותיה בהא אע"ג דבעקר פלוגתייהו בההיא דדגים שעולה בקערה הלכתא כשמואל אלא דלא ניחא ליה לאפושי פלוגתא במילתא כי הא ולמימר דס"ל לשמואל דשרי ולא לשום אמורא בעולם. ועוד קשה לי האיך חלק הרא"ה בין איסור הניכר לשאינו ניכר והאיסור להאכיל הוא כשאינו ניכר דהא מאי דקאמר רב הכא חס ליה כו' דמיניה יליף הוא האיסור להאכיל באיסור הניכר מיירי דהא דברי שמואל דקאמר לרבך יהבית ליה ואכל באיסור הניכר קאמר דאי כשאינו ניכר לא הוי טעמא לרבי אלעזר שיאכל השתא דהוי האיסור ניכר ועל זה השיב לרב חס ליה כו' דליספי לי כו' משמע דאיהו נמי באיסור ניכר קא מיירי אמנם בהלכה גופא קשה לי טובא בהא דשמואל שאמר דברים שלא היו בעולם כדי לפתות לרבי אלעזר שיאכל וזה בעיני דבר קשה מאד שיוציא שמואל דבר שקר מפיו להחזיק דבריו במילתא דאסיר כפי הנראה ואע"ג דאיכא דוכתי טובא מוכח מינייהו דזימנין דהוו אמרי האמוראין מימרא דכדי ודלאו הכי הוא ואית להו רשותא בהכי לא דמו להא דקמן בנזיר פרק שני נזירים תנן אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין וכו' ומקשה בגמרא וליתי ומתרץ אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמר רבי יהושע אלא לחדד בה את התלמידים ופרש"י וליתי כלומר מה תשובה השיב רבי יהושע יביא לחצאין ומה בכך אמר רבי יהודה יודע היה רבי יהושע שאין תשובתו כלום ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאין ק"ו בעצמן ומה רבי יהושע שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום השיב דבר שאינו משנה ק"ו לשאר כל אדם שאינו יכול להשיב על דברי רבו וכו' כמו שכתוב שם באורך הא קמן דלהעמיד דבריו יכול האדם לומר מה שהוא יודע שאינו אמת אצל הדין אבל לא דמי כלל לנדון דידן דדוקא טענה במלתא דתליא בסברא יכול למימר לא טענה בסיפור מעשה שלא היה בעולם גם ביבמות פרק הערל עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא וגומר דקאמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו והכי נמי פריך בדוכתי אחריתי משמע דדרך האמורא לומר מימרא בשם רבו שלא אמרה מעולם רבו ולהכי לא מהימן גבן במאי דקאמר כשהוא בשעת מעשה ואף היא לא דמיא להא ומטעמא דכתבו התם התוספות והוא דדוקא התם ובדוכתי דדמו ליה אמרינן הכי משום דהוא עצמו נוגע בדבר והרי הוא קרוב לעצמו ופסול לדינא ומשום הכי לא מהימנינן ליה אבל הכא מאי איכפת ליה לשמואל דליכול רבי אלעזר או לא דליפוק שקרא מפומיה כי היכי דליכול ומהאי טעמא נמי לא דמי לההיא דברכות פרק כיצד מברכין דקאמר רב פפא לפי גרסת רש"י זכרונו לברכה מימרא משמיה דרבא דלא אמרה רבא מעולם ואיהו גופיה הוה ידע דלא אמרה דקאמר התם רב פפא איקלע לבי רב הונא וכו' שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד עד כאן להא נמי לא דמי דהתם האיכא טעמא למאי דקאמר מאי דידע הוא דלא הוה מעולם משום דלא לכסיף במאי דטעה כדפירש רש"י התם וזה לשונו ולא היא לא אמר רבא הלכה כבית הלל אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך עד כאן ובודאי שלא היתה כונתו לגרום לאחרים שיעשו מעשה על פיו אבל בכאן בשמואל ליכא ההוא טעמא וכל כונתו היתה לגרום לר"א שיעשה מעשה ויאכל מאי דסבירא ליה דאסור ולא דמי נמי לההיא דפרק מי שהוציאוהו דקאמר ליה רבה לרב יוסף ברייתא בשם רבי יוסי וקאמר עלה בגמרא ולא היא לא תניא לה כרבי יוסי אלא כי היכי דלקבל לה מיניה משום דרבי יוסי נימוקו עמו דהתם כיון דידע רבה הברייתא שהיא אמתית לא מחזי כשקרא דהדין דין אמת אמנם בכאן דפליגי רב ושמואל בסברא דנפשייהו ורבי אלעזר סבירא ליה כרב רביה מלתא דתמיהא הוי דלימא שמואל שקרא לרבי אליעזר כי היכי דליהדר ביה בטעות וליכול דבר האסור לדעתו ואין לומר דזה מותר לדעת שמואל וכדכתיבנא בקושיא הראשונה והריני בא להשיב על אחרון ראשון כדי לישב ההלכה ראשונה ואומר דחס ליה לשמואל בריה דאבא בר אבא דליפוק שיקרא מפומיה כדי לגרום לרבי אלעזר שיאכל ומאי דקאמר לרבך יהבית וכו' משום דהוה ידע מרב דאי הוה יהיב ליה הוה אכיל וישוב הלשון הוא בשני פנים או שפירושו יהיב ממש ואמר דיהיב אע"ג דלא יהיב משום דחשב דאי הוה יהיב ליה הוה אכיל והוה ליה כאילו יהיב ואכיל או שפירוש יהבית לאו דיהיב ממש אלא כאלו אמר אלו יהבית לרבך הוה אכיל וטעמא דאמר שמואל הכי הכא טפי מבשאר פלוגתי דפליג רב עליה הוא ממאי דאמרי בגמרא דהאי מילתא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דההוא שיפא איתמר וכו' ומשום הכי חשב שמואל דרב הוה אכיל דשאני ההוא שיפא דנפיש מרריה טפי כדאמר בגמרא ובין לפירוש הרב רבינו נסים במאי דקאמר ולא היא שאני התם דנפיש מרריה דלמדחייה לדרב גופיה הוא דאיתמר וכו' ככתוב בפירושו להלכות בין לפי' התוספות דרוצה לומר דמכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך סליק אדעתיה דשמואל דהדר ביה רב ומההוא טעמא דשאני שיפא וכו'. והשתא דברי שמואל על רב הם ממש ממין דברי רב על שמואל שכל אחד מהם היה חושב שידע דעתו של חבירו ולכן אמר שמואל על רב שהוא היה יודע שאם היה נותן לו לאכול היה אוכל על פי מחשבתו שרב חזר בו ורב גם הוא העיד על שמואל ואמר דחס ליה דליספי וכו' על פי מחשבתו גם כן שלא עלה על דעת שמואל שהוא חזר בו כללא דמילתא דשמואל לא הוציא שקר מפיו חס ושלום כפי דעתו אלא שחשב דאי הוה יהיב לרב הוה אכיל ורבי אלעזר לא הבין דבריו בשלימות וחשב דמאי דקאמר לרבך יהבית וכו' דיהיב ממש ומשום הכי כשספר הדברים לפני רב אמר ליה הדר ביה מר משמעתיה דכך וכך אמר לי שמואל ואף על גב דהבין רבי אלעזר מדברי שמואל דיהיב לרב ממש ואכל אפילו הכי הוא לא אכל דמן שמיא הכריזו עליה דשמואל לא יאונה לצדיק כל און דאף על גב דהוה אפשר לרבי אלעזר דליכול ויחזור מסברתו מטעמא דקאמר שמואל דרב חזר בו אפילו הכי מן שמיא הסכימו דלא להדר ביה דהוה ליה חזרה בטעות ובזה נתישבה הסוגיא גם נסתלקה הקושיא הראשונה ותירוץ הקושיא השנית הוא בזה האופן דאף על גב דדברי שמואל לרבך יהבית וכו' רוצה לומר שהיה האיסור ניכר ואכל זאת התשובה שהשיב רב חס ליה וכו' אי אפשר שתהיה אלא כשאין האיסור ניכר דהא פירוש דליספי לי אינו רוצה לומר שיאמר לו לאכול לבד אלא שהאכילו בפועל ואי לא סבירא ליה לרב ודאי לא אכל ואם הוא לא אכיל לא האכילו שמואל אם כן בהכרח פירוש דליספי לי מידי דלא ס"ל רוצה לומר בשאין האיסור ניכר דאז יצדק לומר שהאכילו בפועל ואכל וכלפי שאמר ליה רבי אלעזר לרב שאמר שמואל שאכל ורב ידע דלא אכל באיסור ניכר כיון דלא ס"ל לא הוצרך לבטל דברי שמואל ושלהד"מ כשהאיסור היה ניכר אלא אפילו אם נאמר דמאי דקאמר שמואל לרבך יהבית כו' היה כשאין האיסור ניכר הוא ידע דלא אכל ולהד"מ דחס ליה לזרעיה וכו'. ובזה נתקיימו יפה דברי הרא"ה בדין שני חלוקות ההיתר והאיסור שכתב ולמי שיקשה בעיניו לקבל פירוש לרבך יהבית שכתבתי אומר דרך אחרת והוא שפירוש יהבית הוא כפשוטו דיהיב ממש וקושטא קאמר וזה בב' פנים הראשון דיהב שמואל לרב דגים שעלו בקערה ממש בכותח אבל לא הוה האיסור ניכר וטעמא דיהיב ליה משום דחשב דהדר ביה רב ומטעמא דכתיבנא ואייתי ראיה שמואל לרבי אליעזר אף על גב דהתם לא היה ניכר האיסור משום דאי קושטא הוי דלא הדר ביה רב הוה ליה לרב למידק כד הוה מאכיל ליה שמואל דגים בכותח דילמא עלו בקערה וכיון דאכיל ולא דייק משמע דהדר ביה. האופן השני על פי זה הדרך הוא דשמואל יהיב לרב דגים בכותח אבל לא עלו בקערה ואפילו הכי אייתי ראיה לרבי אלעזר כדי דליכול ולמימר דהדר ביה רב מטעמא דכתיבנא כיון דלא דקדק רב כד הוה אכיל להו בבית שמואל משמע דאפילו עלו בקערה שרי לדידיה ורבי אלעזר בין שנאמר שהבין ראיית שמואל בין שנאמר שלא הבין דבריו וחשב שהאכילו דגים שעלו בקערה בכותח שאל מרב אי הדר ביה הוא השיב דחס ושלום דליספי לי וכו' והכונה שאם אכל עם שמואל ולא דקדק הוא משום דידע דחס ליה וכו' וזו היא דרך שניה לישב כל הקושיות הנזכר והראשונה נראית בעיני לישוב דברי רש"י שכתב ולא היו דברים מעולם עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה שכתב בתקון ההלכה דמשום דהאי מילתא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דההוא שיפא אתמר כדאיתא התם להכי חשב שמואל דרב הדר ביה והוה אכיל דשאני שיפא דנפיש מרריה טפי בין לפירוש התוספות בין לפירוש הר"ן כו' שהרי אדרבה בין לפירוש התוספות בין לפירוש הר"ן אי אפשר לומר כן דאלו לפירוש התוספות שפירשו דמאי דקאמר בגמרא ולא היא שאני שיפא כו' שר"ל דמכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה אם כן אמאי אסיק אדעתיה שמואל דרב הדר ביה כיון דלאו מכללא דשיפא אתמר אלא בפירוש אמרה דאסור. גם לפירוש הר"ן שפירש דלמדחייה לדרב גופיה הוא דאתמר לא יצדק לומר כן דאף על גב דגמרא דאי לדרב דשאני שיפא מ"מ איהו גופיה דלא סבר מבתחלה דשאני שיפא ממאי אסיק אדעתיה שמואל דרב הדר ביה וגם מה שפי' הלשון יהבית שר"ל אלו יהבית הלשון דחוק מאד עד שרבי אלעזר הבין מדבריו דיהיב ממש והיה לו לשמואל להזהר בלשונו שלא יטעה ויחשוב שרב אכל ויאכל גם הוא ואח"כ ימצא שהטעהו בדברי שקר מה שאינו נאות לאיש כמוהו גם בדרכו הב' באופן הא' דיהב לרב ואכל ממש אלא שלא היה האיסור ניכר ויהב ליה משום דסבר דהדר ביה קשיא טפי הא דאמרן ממאי אסיק אדעתיה שמואל דרב הדר ביה ותו ראייתו לרבי אלעזר מדלא דקדק רב דילמא עלו בקערה אינו ראיה דמשום דדינא הוא שעל המאכילו מוטל להודיעו לכך לא דקדק ואם נאמר דלשמואל לא ס"ל הכי אם כן נפלנו במה שברח ממנו בתחלה שכתב דלא ניחא ליה לאפושי פלוגתא בכי הא מילתא ותו אפילו נימא דלשמואל על האוכל מוטל לדקדק מ"מ משום חיבה ורעות היה לו לשמואל להודיעו לרב כההיא דב"ש וב"ה בפ"ק דיבמות בענין צרת הבת ואף על גב דשמואל משום דסבר דהדר ביה רב סמך ולא הודיעו מ"מ ראייתו אינו ראיה לר"א דרבי אלעזר יאמר דמשום דסמך על שמואל שינהוג עמו חיבה וריעות לא דקדק רב וכן נמי באופן הב' אין ראייתו ראיה הא דלא דקדק כדאמרן על כן מה שפירשתי נכון וברור כך מצאתי כתוב בתשובות הרב המובהק מהר"ר שמואל דמדינה ז"ל והדברים נאים וראויין למי שאמרן: +
פתח עיניםאמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פינכא וכו'. כשתעמוד בסוגיא זו בעיניך תביט שיש להקשות על דברי הרב תוספות יום טוב פ"י דתרומות ועל מ"ש הרב בית דוד והרב שושנים לדוד על זה כמו שכתבתי אנכי עפר דל במקומו בס"ד ושם הבאתי דברי הרב אמרי צרופה בהקדמתו שהשיג על הרב תי"ט. ושוב ראיתי בספר לחם שמים שנזדמן לידי ומידי עוברי ראתה עיני שהשיג על הרב תוספת יום טוב והאריך בזה. אם חפץ בנו ה' נחזור על הראשונות בעזה"י: דההוא פינכא ותבריה וכו'. עמ"ש הרשב"א בתשובות ח"א סימן תקע"א ובמיוחסות סימן קנ"א והרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סימן כ"ד: מר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי. ואתיא כהא דאמר אביי בביצה דף ך' ע"ב האי צורבא מרבנן דא"ל חבריה מילתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו א"ל מה זו סמיכה וקאמר ליה מה זו שתיקה. וזאת התורה אשר שם משה גדול הדור מאריה דארעא דישראל הרב המג"ן אל ראשי המטות הרב מהר"ג איספיראנסה והרב מהר"ם הלוי בתשובה כי באה בספר דרכי נועם ח"מ סימן ל': +
שערי תורת בבל(קיא ב) חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי ליה מידי ולא סבירא לי.—פי' אלא אף אני סובר דנ"ט בר נ"ט מותר, וכדמסקינן לעיל דהא דרב מכללא איתמר ולא היא שאני התם דנפיש מררה טפי*ומ"ש בתוס' ד"ה "ולא" דחוק, כ"ש בהגהות הרש"ש.. ובזה מיושב מה שפקפק בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קכא) על שמואל איך הוציא דבר שקר מפיו*ונדחק לומר דשמואל ודאי אמת אמר דיהיב, משום שחשב דרב הדר ביה מטעם דשאני שייפא דנפיש מררה טפי, ורב לא ידע מזה ואכל; ושמואל היה סובר: אי איתא דלא הדר ביה הוה ליה למידק אי עלו בקערה. ומדלא דייק ש"מ הדר ביה. ועוד כתב ליישב באופנים אחרים, וכולם דחוקים (ע"ש).. ומ"ש רש"י כאן: "דליספי לי מידי דלא סבירא לי לא היו דברים מעולם" אולי נתכוין לפירוש זה. - כל זה מצאתי בשם ר' נתן נטע גרין מפראג. ומצאתי סיוע לפירושו מירושלמי תרומות (פ"י ה"ד), דשם מבואר דרב סבר נ"ט אסור ונ"ט בר נ"ט מותר, ושמואל האכיל לרב נ"ט בר נ"ט (וע"ש). |