דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא, הגזבר מעל, משום שבמתנה זו קנאה חברו, נמצא שהגזבר הוציאה מרשות הקדש. [748] וחברו לא מעל, כמו ששנינו "אין מועל אחר מועל". [749] וכבר יצאה לחולין, והיא שלו לעשות בה כל מה שירצה.

בנאה הגזבר, לאבן או לקורה, בתוך ביתו, ובגמרא יבואר, שלא שינה אותה, לא סיתתה, ולא תיקנה, אלא הניחה כמות שהיא על פי ארובה, הלכך, הרי זה לא מעל, מאחר שלא הוציאה מרשות הקדש, כמבואר, שמדובר בגזבר, ולא עשה שינוי מעשה, עד שידור תחתיה, ויהנה ממנה בשוה פרוטה במניעת כניסת גשמים וכדומה, ואז כשנהנה, מעל.

וכן, אם נטל הגזבר, פרוטה של הקדש, הרי זה לא מעל, [750] כמבואר.

אבל כאשר נתנה לחברו, הוא מעל, וחברו לא מעל.

נתנה, את הפרוטה, לבלן, כשכר לרחיצה במרחץ, אף על פי שעדיין לא רחץ, מעל, מפני שהוא, הבלן אומר לו: מצדי אין עיכוב אלא הרי המרחץ פתוח לפניך, והכל מוכן. הכנס ורחוץ"! והבלן קנה המעות. נמצא שהגזבר מעל בשעה שנתן לו המעות [751].

אכילתו ואכילת חברו, אכל הוא בחצי פרוטה והאכיל את חבירו בחצי פרוטה, או הנייתו [- הנאתו] והניית חברו, כגון: סך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך את חברו בחצי פרוטה, או אכילתו והניית חברו, או הנייתו ואכילת חבירו, מצטרפין זה עם זה, והוא מעל ולא חבירו, ואפילו לזמן מרובה. כמבואר לעיל [יח ב].

גמרא:

שנינו במשנתנו: נטל אבן או קורה, הרי זה לא מעל. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל.

ומבארת הגמרא: מאי שנא הוא, ומאי שנא חברו. כיון שנטלה, מה החילוק בין נטלה לעצמו, שלא מעל, לבין נתנה לחברו, שמעל? [752]

ומסקינן: אמר שמואל: בגזבר המסורות לו [אבני בנין], עסקינן [דכל היכא דמנחה, כל מקום שהיא מונחת, אפילו לפני נטילתו, ברשותא דידיה מנחה, הרי היא מונחת ברשותו [753]], הלכך, אף שנטלה, לא עשה בה שינוי של הוצאה מרשות הקדש. אבל כאשר נתנה לחבירו, שינה אותה בהוצאה מרשות הקדש.

שנינו במשנתנו: בנאה בתוך ביתו, הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה.

הגמרא סברה, שלפני שבנאה, סיתת את האבן או חתך את הקורה, להתאימה למדת הבנין, על כן, מקשינן:

למה לי, עד שידור תחתיה, הלא כיון דשניה, ששינה אותה [נוסח אחר דבנה [754]], מעל. ואף על פי שהוא הגזבר, מכל מקום, קנאה ב"שינוי מעשה"?

ומתרצינן: אמר רב: משנתנו עוסקת, כשלא עשה בה שום שינוי. ומה שאמרה המשנה "בנאה", היינו כגון: שהניחה, כמות שהיא, על פי ארובה, לפקוק אותה, וכל שעה שירצה נוטל אותה [755]. הלכך, לא מעל עד שידור תחתיה. וכאשר תגן ותציל עליו מגשמים ומחמה בשווי פרוטה, אז מעל.

ומבארת הגמרא [756]: וכיון דבני לה, ומאחר שבנאה על ארובתו, מיהת מעל, מועל בה, כאשר דר תחתיה ונהנה בשוה פרוטה. ואף על גב שעתה היא מחוברת לבנין, וקיימא לן [לעיל יח ב] "אין מעילה במחובר לקרקע", מכל מקום, כיון שהיתה תלושה, ואיננה מחוברת בטבעה.

ולכאורה, הטעם הוא, מפני שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש".

הילכך, דנה הגמרא: לימא, האם נאמר, שמשנתנו מסייע ליה לרב,

דאמר רב: המשתחווה לבית, לשם עבודת כוכבים, אסרו בהנאה.

כלומר, עבודת כוכבים במחובר לא נאסרת בהנאה, אלא כשהיא תלושה, כמו שדרשו חז"ל [עבודה זרה מה א] ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות ... אלהיהם על ההרים", ולא הרים אלהיהם. אבל בית, שהעצים והאבנים שמהם נבנה הבית היו תלושים, ואחר כך חיברם בקרקע, אינו כהר המחובר ממש.

אם כן, ממשנתנו אפשר לסייע לרב.

ודחינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: אין מכך ראיה מוכרחת לרב. ושפיר אפשר לומר שמשנתנו סוברת "תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר", [והמשתחוה לבית לא אסרו] ואם תקשה למה מועלין בה כאשר אכן בנאה, הלא "אין מעילה במחובר",

משום שהנאה הנראת לעינים אסרה תורה, כלומר [757], יש להבדיל בין עבודת כוכבים, לבין, להבדיל בין טמא לטהור, הקדש. בעבודת כוכבים בא האיסור הנאה של ההשתחויה לאחר שהבית היה בנוי, לפיכך, יש מקום לומר שהבית לא נאסר. בניגוד להקדש, שהאבן היתה מוקדשת טרם בנייתה בבנין, הלכך מועלין בה, על אף ש"אין מעילה במחובר".

הגמרא ממשיכה לדון בענין "תלוש ולבסוף חיברו".

לימא, האם נאמר, שברייתא הבאה מסייע ליה לרב, האומר ש"תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש",

שנינו: הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה [צריך לגרוס: ממנו] בשוה פרוטה, מעל. וסבר המקשן, שהברייתא מדברת בבנאו ולבסוף הקדיש. ועם כל זה, אף על פי שהוא תלוש ולבסוף חיברו, מעל. מוכח, כרב, שתלוש ולבסוף חיברו, דינו כתלוש, שאם לא כן, ודינו כמחובר, למה מעל, הלא "אין מעילה במחובר".

ודחינן: אמר ריש לקיש: התם, גם ברייתא זו מדברת בשהקדישו ולבסוף בנאו. וכבר מבואר לעיל, שבהקדישו ולבסוף בנאו, מועלין בו, אף אם נסבור ש"תלוש ולבסוף חיברו, דינו כמחובר".

הגמרא מקשה על דחיית ריש לקיש: אבל, כאשר בנאו ולבסוף הקדישו, מאי, מה יהיה דינו לגבי מעילה? וכי תאמר, שלא מעל?!

אם כן, יש להקשות על הברייתא: מאי איריא רהיט ותני [למה רץ התנא של הברייתא], כלומר, למה נקטה הברייתא, ברצונה להשמיענו אופן של מחובר, לומר שאין מועלין, ואמרה: הדר בבית של מערה, העשוי במחובר מתחילתו, לא מעל, לימא היתה יכולה להשמיענו הדין ש"לא מעל" בבית של אבנים, שאינו של מערה, ולומר: הדר בבית של אבנים, שבנאו ולבסוף הקדישו, לא מעל, מפני שלגבי מעילה דינו כ"תלוש ולבסוף חיברו", ואין מעילה במחובר?

ומתרצינן: אמרי, נאמר: הא, בית של מערה, פסיקא ליה, הוא דבר הפסוק [- ברור], ולעולם הוי כבנאו ולבסוף הקדישו, לכן נקט התנא לאופן זה להשמיענו שאין מועלין, ואילו, הא, בית של אבנים, לא פסיקא ליה, אינו דבר ברור, ולפעמים בנאו ואחר כך הקדישו, ולפעמים הקדישו ואחר כך בנאו. לפיכך לא אמרה הברייתא בסיפא בית של אבנים [758].

הדרן עלך פרק הנהנה מן ההקדש


הערות

[748] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה [ומביאו התוס' יום טוב] לפי שהוא נהנה בטובת הנאת נתינה. והקשה בתוספות הגאון רבי עקיבא איגר: טובת הנאה לא שייך אלא בהשאלה כמבואר [בהערה 737 בתירוץ השני] ואילו כאן נתנה בנתינה גמורה, ומה ענין טובת הנאה לכאן? וכבר מבואר [הערה 687] שהרמב"ם לשיטתו, שאף במעילה של שנוי והוצאה, ואפילו של פגם, לא מעל עד שתצורף אליה הנאה. וראה המשך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולסיכום: במשאיל קרדום אמרה הגמרא שהנאתו היא החזקת הטובה של השואל. ואילו כאן ההנאה היא תנאי שבלעדיה אין מועלים.

[749] ובמעילה של הוצאה, לכולי עלמא, אף לשיטת הרמב"ם [הערה 733] "אין מועל אחר מועל".

[750] התוס' יום טוב מעיר, שבבא זו לכאורה מיותרת ואין בה חידוש שלא שמענו ברישא. והרש"ש מתרץ, מפני שרצה להשמיענו בהמשך דין נתנה לבלן.

[751] במסכת בבא מציעא [מז ב, מה ב] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר שמעות קונות מן התורה, שבעת נתינת המעות מהקונה למוכר נקנה החפץ לקונה. ואילו רבנן תיקנו שמעות אינן קונות, אלא הקנין חל רק בשעה שהקונה עושה קנין משיכה. כלומר, שמושך החפץ מרשות המוכר לרשותו. וריש לקיש סובר: קנין משיכה מפורש מן התורה. ושם מביאה הגמרא את משנתנו, להוכיח כדברי ריש לקיש. כי האמורא רב ביאר את המשנה, שדוקא לגבי בלן, מעל הנותן, משום שאין כאן אלא שכירות בלבד [ולדעת הריטב"א שם, דינו כשכירות קרקע], ואינו קונה שום חפץ, ואין צורך במשיכת שום דבר. אבל בקניית "חפץ", לא קנה בנתינת המעות עד שייעשה קנין משיכה. כדברי ריש לקיש. ומבארים שם תוס', שדיוקו של רב הוא מסיום דברי המשנה, "שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ", שמוכח מלשון זו שמשנתנו מדברת דוקא במרחץ, שאין הרוחץ קונה שום דבר. והקשו התוס' [שם וכאן], אם המשנה אכן מדויקת כדברי ריש לקיש, קשה ממנה על דברי רבי יוחנן. ובמעילה, ודאי לא יתכן לומר כיון שקונה במשיכה היות שחכמים תיקנו משיכה. כי אם מדאורייתא אינו קונה, אי אפשר להתחייב בקרבן מעילה על ידי קנין שאינו מן התורה אלא מדרבנן [שיטה מקובצת שם בשם הרשב"א]. ותירצו: רבי יוחנן יכול להעמיד את המשנה בבלן גוי, ורבי יוחנן מודה בגוי שאין קונין ממנו אלא בקנין משיכה, כמבואר שם. ומכל מקום הביאה הגמרא את המשנה לראיה ריש לקיש, כי לכאורה לא משמע שמדובר בגוי, כשם שברישא נאמר "נתנה לחברו", ו"חברו" משמע ישראל, דהיינו [על פי תוס' בבא מציעא] שבנתן לגוי לא שייך מעילה. [כלומר, על פי הרש"ש, אין שום חידוש במה שאמרה המשנה "שחברו לא מעל" הואיל והוא גוי, ובגוי לא שייך מעילה. ומסולקת קושית התפארת ישראל]. לסיכום: מהמשנה ומדיוקו של רב אפשר להביא ראיה לריש לקיש. ומכל מקום, לא קשה על רבי יוחנן, כי רבי יוחנן יכול לדחות את הראיה. ובדעת הרשב"א הנ"ל, עיין בקהלות יעקב בבא מציעא [סימן מב] בענין "קנין דרבנן מהני לדאורייתא" לגבי מעילה. ועיין קרן אורה ואבי עזרי [מהדורא רביעית פרק ו מהלכות מעילה הלכה י].

[752] כן מפרשים התוס' ופירוש המיוחס לרש"י ועוד ראשונים. אבל הראב"ד בהשגותיו [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ח] מפרש קושית הגמרא בדרך אחרת קצת וזה לשונו: מאי שנא כשגנבה מבית הקדש ונטלה לעצמו שלא מעל, וכשנתנה לחבירו מעל, אטו שינוי רשות בעינן למעילה, והראשון מעל והשני לא מעל?! כלומר, הראב"ד לשיטתו [עיין לעיל הערה 719] שאין מושג של נטילה מהקדש, דכל היכא דאיתא, ביה גזא דרחמנא איתא, ומה לי הכא ומה לי התם. ומוכרחים לפרש ולהבדיל בין היכא שנתנוהו כבר לבית המקדש ונטלה משם, ועצם הלקיחה משם הוא המעילה, לבין כשהוקדשה ועדיין לא ניתנה לבית המקדש, ואם כן, מה שאמרה המשנה "נטל אבן", פירושה שלקחה מבית המקדש לעצמו. ולפיכך, מקשה הגמרא למה לא מעל הנוטל? ואם נתרץ, משום שעדיין נמצאת ביה גזא דרחמנא, אם כן, למה מעל כשנתנה לחבירו, במה הוציאה מביה גזא דרחמנא? וכי יש כאן ענין של קניני גזילה בשינוי רשות, כשם שיש בהדיוט, כמבואר במסכת בבא קמא פרק מרובה?! ומתרצת הגמרא: אי בשנטלה מבית המקדש, הכי נמי שהוא מעל מיד. ואם נתנה לחבירו, אותו חבר לא מעל, אלא, הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן [-ולדעת הראב"ד, כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר], שבנטילתו אינו ניכר החסרון להקדש, עד שיוציאנה לאחר.

[753] גירסת הגמרא חגיגה [שם].

[754] גירסא אחרת בשיטה מקובצת. וכנראה כוונת גירסא זו, על פי פירוש הרמב"ם במשנה [ואולי גם רש"י במסכת בבא קמא שם], וכן פירש רבינו עובדיה [ובמיוחס לרש"י מפרש שני הפירושים], שהמקשן לא רצה לומר שסיתתה וחתכה, ואין הקושיא מטעם שינוי, אלא, רצה לומר שבנאה וחיברה בתוך ביתו. וקושיתו היא: הלא עצם הבנייה בביתו מהוה הנאה? כלומר, ביתו נתגדל או נתחזק. ומתרץ התרצן: לא בנאה ממש, כי אז, אכן, מועל במעילה של הנאה, אלא שהניחו על פי ארובתו. ואז אינו נהנה בקביעות האבן וביתו לא נתגדל ונתחזק, עד שיהנה ממניעת כניסת גשמים וכדומה. וזו כוונת הגירסא: כיון דבנה, מעל. ועיין בתוס' יום טוב. ועיין בהערות הבאות. ומה שכתב התפארת ישראל שהנאה ממניעת גשמים אינה הנאה, הם דברים תמוהים, ועיין בתפארת יעקב.

[755] על פי רש"י [חגיגה ובבא קמא]. והתוס' כתבו שמירחה בטיט עד שנתחברה יפה. [וכנראה, רצו לתרץ הלשון "בנאה"]. ובבבא קמא מדגישים זאת התוס' במפורש, ותמהו שם על רש"י המפרש "דלא קבעה בבנין". ולדעתם, אפילו אם קבעה, אינו נקרא שינוי, היות והוא "שינוי החוזר לברייתו", שאינו נקרא "שינוי". ועיין קצות החושן [סימן שס סק"ג] המבאר דעת רש"י שהוא מטעם שינוי השם דבתחילה נקראת "אבן" ועתה "בית". והנחלת דוד שם מבאר דעת רש"י, שדיני שינוי לגבי מעילה אינם זהים לדיני שינוי לגבי קניני גזילה. ועיין בהערה הקודמת ובהערה הבאה.

[756] לדעת תוס', מתפרשת הגמרא בניחותא, כמבואר בפנים. ואתי שפיר לשיטת התוס' [הערה הקודמת] שמדובר שחברה בטיט, הלכך הוי "ולבסוף חיברו". ואילו לשיטת רש"י, שמדובר בלא חיברו בטיט, הקשה הקרן אורה שצריך ביאור דיון הגמרא, למה דנה הגמרא בדין "תלוש ולבסוף חיברו", הרי מעולם לא קבעה בבנין? ואף המקשן לעיל לא רצה לומר שקבעה בבנין, אלא ששינה אותה? ובשיטה מקובצת שם מתרץ בשם מוה"ר שמואל הלוי ן' חכם, שקביעות אבן בבנין חשיב שינוי, אף על גב שלא מירחה, כיון שמבטל אותה לבנין, נחשב לבנין. ועיין מנחת ברוך [סימן כח]. ושו"ת בית אפרים [חושן משפט סימן ט], ולעיל [הערה הקודמת] הובאה סברא זו בשם הנחלת דוד.

[757] מסקנת התוס' [ועיין בשיטה מקובצת]. ובתחילה סברו התוס', שגמרא מתרצת שהוא דין מיוחד במעילה, שאף על גב ש"אין מעילה במחובר", מכל מקום, במעילה הנראית לעינים, יש מעילה. והתוס' אינם מבארים הטעם. אבל התוס' חוזרים בהם, מפני קושייתם: למה לא תירצה הגמרא כתירוצה לקמן, להבדיל בין נאסר לפני הבנייה לבין לאחר הבנייה. לפיכך, מאחדים את שני התירוצים, ומבארים שהיינו הך, והוא בעצם תירוץ אחד בשתי לשונות. ביאור זה הוא לדעת השיטה מקובצת. ובתוס' יש כמה גירסאות. הברכת הזבח והקרן אורה הבינו שיטת התוס' שהם שני תירוצים משולבים. כלומר, בנאה ולבסוף הקדישה, אין מועלים כלל מפני שדינו כמחובר. ורק בהקדישה ולבסוף בנאה, מועלים בתנאי שתהיה הנאה הנראית לעינים. ובתחילה תירצה הגמרא, שלכן מועלים, משום שההנאה נראית לעינים, ומדובר בהקדישה ולבסוף בנאה. ובהמשך הגמרא מביאה הגמרא התנאי הראשון לדין מעילה, שתהא הקדישה ולבסוף בנאה. וטעם ההבדל, כתב הקרן אורה, כי בבנאה ולבסוף הקדישה, לא מהני מה שהיה תלוש מעיקרא, כיון שבשעה שהוקדשה היתה מחוברת, ולפיכך דינה כמחובר. מה שאין כן בהקדישה ולבסוף בנאה שבתחילת קדושתה היתה תלושה, מועלין בה, כדין תלוש. ובכל זאת, כתב הקרן אורה, שהחילוק אינו מובן, ומה הנפקא מינה בין הקדישה ולבסוף בנאה או להיפך, הרי עתה אנו סוברים שתלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר, ומה איכפת לן באיזה זמן הוקדשה. ומה מוסיף לאיסור מעילה העובדה שהיא הנאה הנראית לעינים? הלא למדנו מעילה מתרומה, שאין מועלין כלל במחובר? ובפירוש ב מבאר, שאין הכי נמי, איסורו הוא רק מדרבנן, והם גזרו מפני שהוא הנאה הנראית לעינים. והחזון איש [מעילה סימן לח אות א] מבאר היטב. וזה לשונו: הנאת קרקע לא החשיבה תורה, שאין הדבר ניכר כל כך שנוהג בעלות בדבר של הקדש, דקרקע בחזקת בעליה. אבל במשתמש בתלוש, הרי נהג בעלות בדבר של הקדש. [כלומר, החזון איש מפרש: נראה לעינים, נוהג בעלות]. ולפיכך, בנטל דבר תלוש של הקדש וחיברו לצורך עצמו, ואחר כך הוא דר תחתיו, שפיר מעל. שהרי נטל את של הקדש לעצמו בעודו תלוש, ועכשיו גמר מעשהו, ושפיר ניכר שנוהג בעלות בשל גבוה. והיינו תירוצו של ריש לקיש "שהקדישו ולבסוף בנאו", פירוש, שנטל את האבנים בשוגג לעצמו ובנה בית ולא סתת אבנים. ולפיכך הוי כמתניתין דנתנה על פי ארובה דאם דר מעל, משום הנאה הנראה לעינים. ומבואר לפי זה, דאף אם נטל אילן של הקדש ושתלה ונהנה ממנה אחר כך, מעל, כל שנטלה מתחלה לעצמו. דמה לי אבן על פי ארובה ומה לי אילן שנטעו, הלא הכא אליבא דמאן דאמר כמחובר דמי קיימינן, ומכל מקום, מעל, משום הנאה הנראה, אם כן כי שתלה נמי. ומיהו, דוקא בגזבר ששגג ונטלה לצורך עצמו, מיקרי הנאה שאחר כך "הנאה הנראה". אבל אם בנה לצורך הקדש, הדר אחר כך לא מעל, דאין כאן הנאה הנראה. אלא, דלרב דאמר "תלוש ולבסוף חברו כתלוש", גם כהאי גוונא מעל. עד כאן דברי החזון איש. ורבינו אליקים בשיטה מקובצת מפרש פירוש אחר בתירוץ הגמרא "הנאה הנראה לעינים אסרה תורה", ופירוש אחר בשקלא וטריא של הגמרא. ולשיטתו [בהרחבת ביאור], קושית הגמרא "וכיון דבני לה מעל" היא כפירוש הרמב"ם [הערה 754] שעצם הבנייה מהוה הנאה, ומתרצת הגמרא: אינו נקרא בנייה, היות ולא קבעה, אלא הניחה סתם על פני הארובה. ומקשה הגמרא, אם כן נסייע לרב, כנ"ל, ומתרצינן, והגמרא חוזרת בה, האמת שמשנתנו מדברת כשאכן חיברה לבנין, וההנאה היא עצם החיבור לבנין, ואז עדיין היתה תלושה, ועתה קשה, אם כן, למה צריך שידור תחתיה, ולמה לא מעל בעצם החיבור לבנין, על כך נתרץ "הנאה הנראית לעינים אסרה תורה", ואין די בהנאת בנייה, עד שיהנה הנאה ממשית, שמגינה עליו מפני הגשם או החמה.

[758] וכתבו התוס' [בשיטה מקובצת], שהגמרא דחתה, שאין הכרח לסיוע לרב. אבל מכל מקום, הדין הוא כן, שמועלין בתלוש ולסוף חיברו, אפילו אם בנאו ואחר כך הקדישו, כמבואר במסכת ערכין [כא א]. ושם כתבו התוס' [ד"ה כי] שסוגיא ההיא אתיא כרב. ובעיקר דין תלוש ולבסוף חיברו, עיין שפתי כהן [חושן משפט סימן צח סק ח] ושערי יושר [שער ג פרק כד] ואור שמח [פרק א מהלכות גירושין הלכה ו]. ועיין בקהלות יעקב [סימן יא].


פרק שישי - השליח שעשה

מבואר לעיל [יח ב] שדין מעילה נלמד מתרומה, כשם שבתרומה מהני מעשה השליח, ומה שעשה השליח עשוי, והתרומה שתרם תרומה, כן במעילה, מהני מעשה השליח, ומה שעשה עשוי, ומעל המשלח.

ואף על פי שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", מכל מקום, לגבי מעילה "יש שליח לדבר עבירה" [759].

במה דברים אמורים? כשהשליח עשה כפי ציווי המשלח. אבל אם שינה מדעת המשלח, מעל השליח.

מתניתין:

השליח שעשה שליחותו, בעל הבית, המשלח, מעל.

לא עשה שליחותו, השליח מעל.

ומבארת המשנה: כיצד?

אמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים", ולא ידע שהוא של הקדש, ונתן להם השליח, כבד, ולא ידע שהוא של הקדש, או שאמר לו "תן כבד", ונתן להם בשר, השליח מעל. לפי שלא עשה שליחותו, שכבר אינו בשר ובשר אינו כבד, ויבואר בגמרא.

אבל אם אמר לו "תן בשר", ונתן בשר, מעל המשלח.

אמר לו בעל הבית לשליח "תן להם לאורחין חתיכה חתיכה, לכל אורח", והוא השליח, אומר להם "טלו שתים שתים", והם האורחים, נטלו, כל אורח, שלש שלש וכולם: המשלח, השליח והאורחים שגגו, ולא ידעו שהוא של הקדש, כולם מעלו. לפי שהשליח לא שינה משליחותו אלא הוסיף מעצמו, ומעל המשלח על הראשונה, והשליח על מה שהוסיף, והם על אכילתם מה שלא ניתן להם. ובגמרא יבואר.


הערות

[759] ולעיל [יח ב] למדה כן הברייתא מגזירה שוה חטא חטא מתרומה. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיה כתבו, שנלמד ממה שנאמר [במדבר ה] "ואשמה הנפש ההיא", ודרשינן: מי ששגג תחילה, דהיינו המשלח. [ועיין רש"ש התמה שמקרא זה כלל לא נאמר במעילה, אלא בגזל הגר]. ותמה עליהם התוס' יום טוב, הלא בגמרא במסכת קידושין [מב ב] למדו כן חז"ל מגזירה שוה מתרומה. כנ"ל?

ואם נתנה את האבן או את הקורה הזו לחברו — הוא מעל, לפי שהוציאן בכך מרשות ההקדש לרשות חולין. ואילו חברו לא מעל שכן בשעה שניתנה לו — כבר יצאה מרשות ההקדש. בנאה את האבן או את הקורה בתוך ביתו — הרי זה לא מעל, כיון שבבנייה כשלעצמה, עדיין לא נהנה ממנה, עד שידור תחתיה ויהנה ממגורים אלה בשוה פרוטה.

נטל לעצמו פרוטה של הקדש — הרי זה לא מעל בכך. ואם נתנה לחברו — הוא עצמו מעל, שהוציאה בכך מרשות הקדש לרשות חולין, ואילו חברו המקבל לא מעל בכך. נתנה את הפרוטה הזו לבלן (העובד בבית המרחץ) כתשלום עבור רחצה, אף על פי שעדיין לא רחץ — מעל בכך, וטעם הדבר: שכן משעה ששילם, הוא הבלן אומר לו: הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ, שיש לו רשות לרחוץ מיד בבית המרחץ, ורשות זו עצמה הנאה היא לו.

אכילתו שאכל מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה ואכילת הקדש שהאכיל הוא את חברו כחצי פרוטה, וכן הנייתו (הנאה שנהנה הוא) מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה והניית חברו (שהוא מהנה את חבירו) בשווי כחצי פרוטה, וכן אכילתו והניית חברו, וכן הנייתו שלו ואכילת חברו — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שהוא בפרוטה, וחייב בדיני המעילה. ואפילו חלף זמן מרובה בין האכילות או ההנאות הללו.

א גמרא שנינו במשנתנו כי זה שנטל אבן או קורה משל הקדש לעצמו — לא מעל בכך, ואולם אם נתנה לחברו — מעל. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הוא שנטל לעצמו, שלא מעל, ומאי שנא [ובמה שונה] הוא שנתן לחבירו, שמעל?! אמר שמואל: המשנה מדברת בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות הללו מסורות לו עסקינן [עוסקים אנו]. שכיון שהמעות שמורות בידו הרי עצם ההחזקה בהן אינה מעילה, אבל כשהוא נותנן לאחרים — הרי זו מעילה.

ב עוד שנינו במשנתנו שאם לקח אבן או קורה של הקדש, ובנאה בתוך ביתו — אינו חייב משום מעילה, עד שידור תחתיה. ושואלים: למה לי להמתין בחיובו עד שידור תחתיה? והרי כיון דשניה [ששינה אותה] שסיתת אותה לצורך קביעתה בתוך הבנין — הוציאה בכך מרשות הקדש ומעל! אמר רב: אין המדובר שבנאה ממש בתוך ביתו, אלא בכגון שהניחה על פי ארובה (חור, כעין חלון בתקרה). וכיון שאין שינוי בעצם ההנחה אינו מתחייב במעילה עד שידור תחתיה.

ומעירים: אחר שהסברנו כך את דברי משנתנו, הרי מובן כי כיון (מתוך) דבני לה [שבנה אותה], את האבן בבנין מיהת [על כל פנים] מעל, אף שהאבן עתה חלק מבית המחובר לקרקע, וכלל הוא שאין מעילה בדבר המחובר לקרקע. ואם כן האם לימא [יש לומר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב, דאמר [שאמר] רב: המשתחוה לבית לשם עבודה זרה — אסרו בכך באיסור הנאה, שהבית אינו נחשב כמחובר לקרקע, כיון שנבנה מאבנים וקורות שהיו בתחילתן תלושות ורק לאחר מכן חוברו, וכלל הוא: תלוש ולבסוף חברו — דינו כתלוש, והוא הדין אם כן גם באבן הקדש שהניחה על פי הארובה, שמכיון שהיתה בתחילה תלושה, יש בה דין מעילה?!

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בדחייה: אין להביא מכאן ראיה לשיטת רב, שכן אפשר לומר שסבורה משנתנו כי דינו של התלוש שחובר לקרקע הריהו כדין המחובר מעיקרו, ולכן אין המשתחוה לבית לעבודה זרה אוסרו. ואף על פי כן באבן או בקורת הקדש שנבנו בבית יש דין מעילה, כי בדין המעילה בדברי הקדש כל הנאה הנראת לעינים (הניכרת שאדם נהנה בדבר, וכגון זה היושב בבית שנבנו בו האבן או הקורה) אסרה תורה בדין המעילה.

ומציעים עוד: לימא [האם יש מקום לומר] כי מסייע ליה [לו, לרב] בשיטתו (כי תלוש ולבסוף מחובר נחשב כתלוש) מה ששנינו בברייתא: אדם הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה — מעל, ונראים הדברים שמדובר בבית בנוי שעמד אדם והקדישו. הרי שכיון שהיה בתחילה תלוש (אבניו וקורותיו), אף שלבסוף עמד וחיברו, הריהו נחשב כתלוש ולכן יש בו מעילה. אמר ריש לקיש בדחייה: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם] מדובר במקרה שהקדישו את אבני וקורות הבית בעודם תלושים, ולבסוף בנאו בהם.

ושואלים על העמדה זו של ריש לקיש את דברי הברייתא: אבל לפי הסבר זה, במקרה שבנאו בתחילה את הבית ולבסוף הקדישו מאי [מה] יהא הדין — שלא מעל? אם כן, מאי איריא [מה שייך, מה ענין זה] שרהיט ותני [מיהר התנא בברייתא ושנה] את הדין הבא המדבר באופן אחר לגמרי, באדם הדר בבית של מערה, כלומר, בסוג בית שלא היה מעולם (הוא וחומריו) תלוש — לא מעל בכך, שכן אין מעילה במחובר. לימא [שיאמר] התנא דין במקרה של אדם הדר בבית של אבנים, שבנאו בתחילה בחול, ולבסוף הקדישו — הרי זה לא מעל!

אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: אכן יכול היה התנא לומר כן, ואולם העדיף להשמיע דין זה דווקא במערה, כי הא [זה, מגורים במערה] פסיקא ליה [פסוק, מוחלט וברור, לו] שבכל מצבי המגורים בבית מערה קיים דין אחד — שאינו מועל בכך. ואילו הא [זה, בית אבנים] לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], שהרי יש בו מעילה רק באופן מסויים, שבנאו בחול ולאחר מכן הקדישו.

א משנה השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית, כפי שנאמרה לו, ובשליחות זו השתמש לצורך חולין בכספי הקדש שניתנו לו על ידי בעל הבית בשוגג — בעל הבית ששלח אותו הוא שמעל, ולא השליח (שלא כבשאר דיני התורה שהכלל הנוהג בהם הוא ש"אין שליח לדבר עבירה", והשליח הוא החייב על מעשה העבירה שנעשה על ידו). ואולם אם לא עשה השליח את שליחותו כפי שהצטווה על ידי בעל הבית ששלחו — השליח הוא שמעל.

ומפרטים: כיצד הוא אופן זה שהשליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית? כגון שאמר לו בעל הבית לשליח "תן בשר לאורחים!", ואילו הוא עמד ונתן להם כבד, ולא בשר. או במקרה הפוך שאמר לו בעל הבית שיתן לאורחים כבד, והוא עמד ונתן להם בשר ולא כבד, והיו הבשר והכבד של הקדש — באופנים אלה ובדומה להם, השליח הוא שמעל ולא בעל הבית, כיון ששינה ולא עשה את שליחותו. אבל אם היה לבעל הבית בשר של הקדש ואמר לו בעל הבית: "תן להם לאורחים, בשר באופן זה שאורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר, ואורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר". ואילו הוא המלצר אומר לאורחים על דעת עצמו: "טלו לכם, כל אחד מאתכם, שתים חתיכות!", והם האורחים נטלו מדעת עצמם, כל אחד מהם, שלש חתיכות, והיו אלה חתיכות בשר של הקדש — כולם מעלו. בעל הבית מעל — על אכילת החתיכה הראשונה, שבזאת קיים השליח את דברי בעל הבית. המלצר מעל — על אכילת החתיכה השניה, שבה הוסיף על השליחות. והאורחים מעלו — על אכילת החתיכה השלישית, שבה הוסיפו הם על דברי השליח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If he gave the stone or the beam to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it.

If one took for his use a consecrated peruta, that person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to a bathhouse attendant [levallan], although he did not bathe, he is liable for misuse of the peruta. The reason is that at the moment he receives the peruta, the attendant in effect says to the owner of the peruta: The bathhouse is open before you, enter and bathe. The benefit derived from that availability is worth one peruta.

One’s consumption of half of a peruta of consecrated food and another’s consumption of half of a peruta of consecrated food that the first person fed him; and likewise one’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item and another’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly one’s consumption and another’s benefit derived or one’s benefit derived and another’s consumption, all these join together to constitute the requisite measure of one peruta for liability for misuse, and that is the halakha even if much time has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.

GEMARA: The mishna teaches that if one takes a stone or a beam belonging to the Temple treasury, he is not liable for misuse, but if he gives it to another he is liable for misuse. The Gemara asks: What is different with regard to him retaining possession of the item, and what is different with regard to him giving it to another, that he is rendered liable when he gives it to another? Shmuel said: We are dealing with a treasurer [begizbar] of the Temple, to whom the consecrated property is given. Since all the consecrated property is meant to be in his possession and charge, he is not guilty of misuse, provided that he does not transfer it to another.

§ The mishna teaches: If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it. The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the individual is not liable until he resides beneath it? That is not precise, as once he has changed it, by chiseling it for the purpose of fitting it into the structure, he has already committed misuse. Rav says: In this instance, the individual in question did not change the item in order to build with it. Rather, this is referring to a case where he placed it upon a window. Since mere placement does not constitute a change, there is no misuse until he lives beneath it.

The Gemara notes: And nevertheless, once he built it and subsequently derived benefit from it, in any event he has committed misuse. Although the halakha is that misuse does not apply to items that are attached to the ground, this does not apply to an item built into a structure. Let us say that this statement supports the opinion of Rav, as Rav said: With regard to one who prostrates himself to a house in an act of idolatry, he renders the house prohibited. The house assumes the status of a worshipped item, from which one may not derive benefit. Notwithstanding the halakha that an item attached to the ground does not become prohibited as an object of idolatry, the house does not assume the status of an item attached to the ground, since it is built of materials that were earlier detached from the ground.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna does not necessarily support the opinion of Rav. It can be claimed that the item is subject to misuse even if one maintains that a detached item which becomes attached gains the status of an attached item, in accordance with the opinion that if someone worships a house, he does not render it prohibited. Nevertheless, in the case of the stone or beam the individual is liable for misuse, due to another principle: With regard to misuse, the Torah prohibited all benefit that appears readily to the eyes, e.g., one who uses consecrated property as building materials. It makes no difference that the item is now attached to the ground.

The Gemara suggests another proof for Rav’s opinion that an item which was previously detached and then becomes attached to the ground retains the status of a detached item. Let us say that a baraita supports the opinion of Rav: With regard to one who resides in a house consecrated to the Temple treasury, once he derives benefit from the house he has committed misuse. Evidently, the built house is considered detached, which is why it is subject to misuse. Reish Lakish said: This baraita does not support the opinion of Rav either. There, the baraita is speaking of a case where he consecrated the detached building materials and ultimately built the house. Since the items were detached when he consecrated them, the prohibition of misuse applies even if they were subsequently attached to the ground.

In light of Reish Lakish’s interpretation, the Gemara objects: But if he built the house and ultimately sanctified it when it was attached to the ground, what is the halakha? Evidently, he has not committed misuse. If so, why does the tanna of the baraita run specifically to teach the subsequent case: With regard to one who resides in a consecrated house of a cave, i.e., a domicile that has always been attached and was not built from detached components, he has not committed misuse, as an attached item is not subject to misuse. Why does the baraita mention this very different case? Let the baraita say simply: With regard to one who resides in a stone house, which he built and ultimately sanctified, he has not committed misuse.

The Gemara explains: One can say that although the tanna could have taught the case of the built house instead of a cave, he preferred to mention a cave, as this case of the cave is conclusive for him. Under all circumstances, one who lives in a consecrated cave is exempt from misuse, because the cave was always attached to the ground. By contrast, that case of the built house is not conclusive for him, as a consecrated house is not always exempt from misuse. If the house is built from previously consecrated materials, one who lives within it is liable for misuse.

MISHNA: With regard to an agent who performed his agency properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, the homeowner, who appointed him, is liable for misuse of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he did not perform his agency properly, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him.

How so? If the homeowner said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner said to the agent: Give them meat, a piece for this guest and a piece for that guest, and the agent says: Each of you take two pieces, and each of the guests took three pieces, all of them are liable for misuse. The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נתנה לחברו הוא מעל. שהוציאה לחולין:

נתנה לבלן. כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:

אכילתו ואכילת חבירו כו'. כדפרשינן לעיל בגמ':

בגזבר המסורות לו. לשמור אותו אבן או קורה עסקינן דכי נטלו עדיין הן ברשותו וברשות הקדש כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי כבר שינהו מהקדש לחולין ומעל:

כיון דשניה. ששיפה וחתכה מעל דהא שינה:

א"ר פפא כגון שהניחה על פי ארובה. כשהיא שלמה שלא חתכה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה וכיצד נהנה בה כגון שסתם בה פי ארובה והיו פירות תחת הארובה ועכשיו מועיל להן שאין הגשמים נוטפין עליהן כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל:

וכיון דבני לה מיהת מעל. הכי קא פריך אכתי אפילו לא חתכה ועדיין היא שלימה אמאי קתני עד שידור תחתיה מכל מקום כיון דבני לה מיהת שחיברה בבנין בסיד ובאבנים הרי מעל שאין לך שינוי גדול מזה:

לימא. (בהכי כי) [דמשו"ה] לא מעל אע"פ שחיברו כלומר דכתלוש דמי היינו מסייעא לרב דאמר השתחוה לבית אסרו כלומר אע"פ שמחובר לקרקע בסיד ובאבנים דמי כתלוש לענין איסור עבודת כוכבים דאי אמרת כמחובר דמי א"כ לא אסרו דהא [כתיב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

לעולם אמרינן כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי. וא"ת א"כ אמאי לא מעל לאלתר עד שידור משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה גבי מעילה ולא נראית לעינים עד שידור תחתיה שמגינה עליו או על פירותיו:

לימא מסייע ליה לרב. דאמר דאע"ג דבנאה דכתלוש דמיא ולא מעל עד שידור מהא [דתניא] הדר בבית הקדש כיון שנהנה מעל ואי ס"ד דבית כמחובר דמי אמאי מעל והא אמרינן בריש פירקין דאין מעילה נוהגת אלא בתלוש אלמא מדמעל דכתלוש דמי:

אמר ריש לקיש. לעולם בית כמחובר דמי ומהכא לא מסייע ואי אמרת א"כ אמאי מעל דהתם בהקדישו האבנים והסיד כשהן בתלוש ואחר כך בנאו וכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע"ג דבנאו דמחובר הוא יש בו מעילה:

וקא דייק. ולטעמיך אבל בנאו ולבסוף הקדישו כשהוא מחובר מאי לא מעל א"כ מאי איריא (דהיינו ותני) [דתני בסיפא] הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל דזה ודאי נבנה ואח"כ הוקדש דמערה שבנקרת הצור מיירי דמחוברת היתה מעולם ליתני הדר בבית כו':

אמרי הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה. דמערה דפסיקא ליה דלעולם לא מעל ההוא חביבא ליה למיתנא:

בית של אבנים דעלמא דלא פסיקא ליה. למילתיה דיש לפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו ובין הקדישו ולבסוף בנאו לא תנייה אלא שיירה. ולעולם הקדישו ולבסוף בנאו כתלוש דמי ויש בו מעילה:

הדרן עלך הנהנה

לא עשה שליחותו. אלא שינה ממה שאמר לו בעה"ב השליח מעל:

תן בשר. של הקדש א"ל תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו:

בעה"ב מעל. לפי שעשה ציויו והשליח והם כולן מעלו שכל אחד הוסיף מדעתו:

במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:

שם נטל פרוטה של הקדש כו'. התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:

תד"ה נתנה לבלן (בסופו). בישראל מיירי מדקתני חבירו. הן מצינו בשבת (קנ) דתנן לחבירו ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי. ועי' תוס' סוכה (לט) ד"ה הלוקח. ולשונם בב"מ דבעובד כוכבים לא שייך מעילה ור"ל וא"כ לא שייך למיתני וחבירו לא מעל:

המשנה כולן מעלו. התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתינו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:

תד"ה השליח. כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:

גמרא הדר בבית של הקדש כו'. ומ"ו הב"ז הקש׳ על הרמב"ם עיין במסכת ערכין (דכ"א) שם כתבתי ישוב לדברי הרמב״ם:

רש"י ד"ה שהניחה ע״פ כו׳ בשוה פרוטה כגון שסתם פי ארובה כו׳ כצ"ל. פי׳ היכא משכחת שידור תחתיה שוה פרוטה מ"ה פרש"י דהכי משכחת לי׳ שסתם פי ארובה והיה תחתיו פירות וכ"ה בס״י ומ"ו הב"ז הגיה ל"א ואינו מן הצורך וכפי׳ הרב ברטנורה בפי׳ המשניות:

בא"ד ממנו בהכי שאין כו' כצ"ל:

ד"ה וכיון דבני כו׳ היכא קתני כיון דבנה כו׳ כצ"ל:

ד"ה אמרי פי׳ הא ודאי כו' לית בה מעילה להכי חביבא ליה למתנייה הס"ד וכצ״ל:

הדרן עלך הנהנה.

פרק השליח.

ד״ה השליח שעשה כו' לא עשה כו' הד"א וכצ״ל:

ד"ה תן בשר של הקדש הס"ד ואח"כ ד"ה אמר לו כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה נתנה לבלן כו׳ ור"ל דאמר משיכה כו׳ כצ"ל:

בא"ד לעמיתך לישראל בחדא כו'. פי׳ דהתם קאמר לר״י דאמר ד"ת מעות קונות אהני לעמיתך לעמיתך בכסף לנכרי במשיכה ולפ"ז יש להקשות אימא מיד נכרי עד דאיכא תרתי כדפריך התם לר״ל אלא ע"כ צ״ל לר״י נמי דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף נכרי נמי בחדא כדמשני לר"ל וזהו כוונת התוספ׳ אליבא דר״י ובזה שקטו דברי הרב בעל תי"ט שכתב התוס׳ לא דקו בדבריהם דההיא לר"ל היא אבל כאשר כתבתי נכון וברור הוא ע״ש במס׳ בכורות (די"ג ע"א וע"ב):

בא"ד מדקתני חבירו הס"ד ואח״כ ד"ה שהוא אומר כו' הבלן אמר כו' כצ"ל:

ד"ה ל"ל כו' מוכרח שסתתה ותיקנה כו' הא דכתבו דוקא שסתתה ותיקנה ורש״י כתב אי נמי שבנאה בבנין משמע אע״פ שלא סתתה וחתכה נמי הוי שינוי ונ"ל דתוס׳ אזלי לשיטתן דהקשו במס׳ ב״ק (ד"כ ע"ב) ד"ה והוא כו' וז"ל ותימא כי קבעה נמי לא קני דהוי שינוי החוזר לברייתה כי האי דגזל נסכא מחבריה ועבדי׳ זוזי לא קני בשינוי מ"ט דהדר עביד להו נסכא עכ"ל והניחו בתימא מ"ה כתבו הכא דמיירי שסתתה ותיקנה דלא הוי שינוי החוזר לברייתה ורש"י ס"ל כיון שקבעה בבנין הוי כמו שעשאן כלי דומיא דגוזל נסרים ועשאן כלים דהוי שינוי גמורה מ"ה פרש״י א"נ שבנאה בבנין אע"ג דלא ~פיחתה~{סיתתה} וחתכה. אבל תמי׳ לי על תוס׳ דתוס׳ גופא כתבו במס׳ ב"מ (דצ"ו ע״ב) בד"ה ועבדי׳ זוזי דוקא עבדי׳ זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי קני אע"ג דהדר עביד נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי אין תורת חשיבות עליהם עכ"ל א״כ גבי אבן או קורה אם קבעה בבנין נמי הוי כמו שעשאן כלי אע"פ שלא סתתה וא"כ אמאי כתבו תוספות הכא דוקא סתתה ותיקנה וצ"ע ליישב:

ד"ה לימא מסייע כו׳ הוי תלוש וה"ה דהוה מצי לשנויי דהתם מיירי שעבדן אבני בית כשהן תלושי׳ ודחי לי׳ כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מ"ז ואינו מן הצורך:

בא"ד הוי מחובר ומעל כיון כו' כצ"ל:

בא"ד ולבסוף בנאו וי"ל דהא דמשני הנאה הנראית לעינים היינו כשהקדישו ולבסוף בנאו ~צאן קדשים: וי"ל דהא דמשני הנאה הנראית לעינים היינו כשהקדישו ולבסוף בנאו~ אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא אהני האי טעמא והשתא אתי שפיר כו׳ כצ״ל. ומ״ו הב"ז גורס תירוץ אחר ודבריו אינו למבין חדא מאי אף ~דבלאו~{צאן קדשים: דבנאו} דכתב ועוד דהדר קושי׳ לדוכת׳ לוקמי מתני׳ כשהקדישו ואח״כ בנאו ולא בעי האי טעמא הנאה הנראית לעיני׳ וכאשר כתבתי נכון וברור הוא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמ' אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן. הרמב״ם מפרש לה דלא כפירש"י והתוס׳ והוא פי׳ זר והשיגו הר"א ז"ל שם.

לימא מסייע ליה הדר בבית של הקדש כו׳ (מיימוני פ"ה מה׳ מעילה) ופסק כר"ל ודלא כרב דאינו אסור אלא בהקדישו ולבסוף בנאו אלא דלענין איסור עכו"ם פסק כרב דהמשתחוה לבית אסרו כ"כ הכ"מ שם. וצל"ע (דבפ"ז מה' ערכין דין ל׳) נראה מדברי הרב דהמשכיר שהקדיש בית השוכר ודר בו השוכר מעל והיינו כרב שבנאו ולבסוף הקדישו וכ"כ התוס׳ להדיא בערכין (דף כ"א סוף ע"א) ע"ש. {ברכת הזבח: ו}צ״ע:

תוספות ד"ה נתנה לבלן כו׳ ודייק מינה דוקא כולן דלא מיחסרא משיכה כו׳ בעלי אומניות כו׳ עד דמשיך דכיון כו׳ ואפ"ה הוי סייעתא לר"ל כו' כצ״ל. ור"ל בתחלה שמביא ממנה סייעתא לר"ל ולא דחו לי׳ לר"י דאיירי בבלן נכרי היינו דס"ל לדוחק אבל ברייתא דספר מוקי לה שפיר ר״י בספר נכרי וכ"כ התוס' פרק הזהב ולא ידעתי מה הוקשה להרב בעל תוי"ט בספרו שכ׳ התוס׳ לא דקו בדבריהם ולע"ד נראה דהוא ז"ל לא דקדק בדבריהם שהן ברורים ועיין בסוף המס׳ שאאריך בישוב דברי הרמב"ם בדינים אלו:

ד"ה הדר בבית כו׳ ומשני אמר ר"ל התם כשהקדישו ולבסוף כו׳ (והשאר נמחק) וכיון דבנה מעל כו׳ ליה לרב כו׳ לא אהני האי טעמא והשתא כו׳ נראה דחסר בדבריהם וכצ"ל וי"ל דאף דבנאו ואח"כ הקדישו ס"ל דל"מ אלא משום הנאה הנראה לעינים הוא דאסור והשתא אתי שפיר כו׳. כנ"ל ודו"ק:

סליק פירקא.

הגהות

גמ׳ נתנה לבלן כו׳ ע"ל בסוף מכילתין מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בזה ודלא ככ"מ:

דאמר רב המשתחוה כו׳:

רש״י ד"ה מ"ש כו׳ לחול ומעל. הס"ד:

ד"ה שהניחה כו׳ כלום אלא כו׳ בש"פ. לישנא אחרינא כגון שסתם פי ארובה והיו כו׳ (כצ"ל והד"א נ"ל) בש"פ מעל הס"ד:

ד"ה והיינו מסייע כו׳ כתלוש דמי דאי כו׳ הד"א:

ד"ה אמר ר"ל כו׳ יש בו מעילה. הס"ד:

ד"ה וקא דייק כו׳ מחובר מאי לא מעל כו׳ אמאי רהיט ותני כו׳ לא מעל כו' הס"ד וכצ"ל:

ד"ה אמרי כו' הא ודאי ה"נ כו' כצ"ל נ"ל:

תוספות ד"ה נתנה לחבירו כו׳:

ד"ה בנאה כו׳ מעל מפרש כו':

ד"ה אכילתו ואכילת כו׳:

ד"ה מ"ש כו' המסורות לו כו׳ כדפי' במתני׳ כצ"ל:

ד"ה ל"ל כו' השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך כו' ומטחה בטיט כו׳ כצ"ל:

ד"ה לימא מסייע כו׳ ולבסוף חיברו הוי תלוש ודחי לי׳ הנאה כו׳ (כצ"ל והשאר נמחק):

ד"ה הדר בבית של כו׳ לעינים שאני דקס"ד השתא כו׳ כצ"ל:

סליק פירקא.

פרק השליח.

השליח שעשה שליחותו כו' (מיימוני פ"ז מה׳ מעילה)

א"ל תן להם חתיכה כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף כ'. משנה. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. - ובגמ' פריך מ"ש הוא ומ"ש חבירו. אמר שמואל בגיזבר המסורות לו עסקינן. ועי' פירש"י ותוס'. - אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש בגיזבר היינו שחבירו הוא גיזבר, ומפני שהיתה תחת ידו גם מקודם לא נהנה בקבלתה. - אבל באחר שאינו גיזבר שניהם מעלו זה מטעם טובה"נ בהנתינה, וזה מטעם ההנאה בקבלתה עכת"ד. - אבל צריך לומר דע"כ מיירי במזיד שלא יצאת לחולין בהנתינה. וכן מבואר ברמב"ם פר"ו ה"ז ומה שכתב שם ואם נתנה לזה הגיזבר הכוונה שהגיזבר הוא המקבל וכמו שפירש הכא בפיה"מ, ומה שדחקו להרמב"ם לפרש כן, ולא פירש כפירש"י והתוס' דמיירי בשוגג, כתב הכס"מ משום דדין שוגג כבר נשנית. והרמב"ם מפרש דהתנא דין מזיד אתא לאשמעינן. - וזה עפ"י דינא דהתוספתא הובא ברמב"ם שם הי"ג המפריש שקלו והוציא בשאר צרכיו בין הוא ובין חבירו מעל, וע"כ דבמזיד מיירי, ובא הרמב"ם לפרש כי זה גם דין המשנה.

ב והנה לפירושו של הרמב"ם דהחבירו הוא הגיזבר ולא מעל מטעם כי גם מעיקרא היתה תחת ידו, לכאורה קשה מאי קמ"ל הלא פשיטא, ואין בזה חידוש. - ונראה דכיון דמיירי שהגיזבר לקח ממנו בתורת גזילה שניטל ממנו ע"מ ליטול לעצמו, וסד"א דכיון דע"כ בשעה זו אין עליו תורת גיזבר, אלא תורת גזלן ולמעול קמ"ל דלא יצא מתורת גיזבר עדיין והכניסה לרשותו הוא בתורת גיזבר, ואין בו מעילה עד שיהנה.

ג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם היאך הדין בשנים שמעלו במזיד זה משום הנתינה, וזה משום הקבלה היאך הדין לענין תשלומין אם שניהם משלמין כל אחד עבור כל ההקדש או שישלמו שניהם בשותפות.

ד ויש לעיין בהא דתלש מן החטאת דיש בו מעילה מצד התלישה לשיטת רש"י ותוס'. - וא"כ קשה למ"ד בבכורות כ"ה דתולש היינו גוזז, ופירש"י דיש בתלישה איסור לא תגוז. - וא"כ לר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, א"כ הכא בתלישה דהצמר יש חיוב מלקות דבשוגג עבור התלישה ופטור מתשלומין, וכיון שפטור מתשלומין אין חומש ואשם, ובאופן שאין חייבין קרבן אינו יוצא לחולין כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ג וז"ל, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. - ולפי"ז גם בשוגג באופן שפטור מתשלומין ע"כ דינו כמזיד. - וע"כ הביאור בזה דהעיקר תליא בתשלומין, מטעם דהתשלומין הרי הוא כחילול, ויוצא לחולין, אבל אם אין תשלומין הרי הוא בקדושתו. - וא"כ קשה דינא דהמשנה דמשמיענו דאין מועל אחר מועל במוקדשין באופן שתלש מן החטאת דהלא שאני הכא דיש בזה סיבה אחרת הא דאין מועל אחר מועל. - וביותר תקשה לר"ל גופי' דהוא סובר שם בבכורות תולש היינו גוזז, וע"כ כוונתו לענין קדשים בלאו דלא תגוז. - וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו שם תימא מה הוא מקשה אע"ג דלענין בכור לא מחייב בי' משום לא תגוז לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז יעוי"ש. הרי דפשיטא להתוס' דהש"ס סובר דר"ל גם לענין לאו דלא תגוז אמר כן, וזהו מדלא משני הש"ס כן כמו שכתבו התוס'. - וא"כ לפי מה שכתבנו תקשה ממשנה ערוכה לר"ל, ומדוע לא פריך הש"ס ממשנה זו. - ולפירושו של הר"מ הובא בשיט"מ דמפרש שתלש בשר מן החטאת אתי שפיר. - אמנם גם בזה קשה דע"כ יש בזה התלישה דבשר מן החטאת משום הלאו דלא תעשון כן לד' אלקיך כמו שכתב המנח"ח במצוה תל"ז בשם המשנח"כ דכל פוגם הקדש ישנו בלאו זה יעוי"ש, וא"כ איכא גם בזה משום חייבי מלקות שוגגין, אבל בזה אפשר לומר דלפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א דמעילה דהמועל בזדון לוקה ומשלם יעוי"ש, וכיון שחידוש התורה בזה דלוקה ומשלם, וכיון שבכל פוגם ונהנה איכא לאו בזה, א"כ הוי חידוש התורה דלוקה ומשלם אעפ"י שיש גם לאו אחר לבד הא דמעילה. - וכיון שבמזיד לוקה ומשלם, א"כ אין כאן חייבי מלקות שוגגין לפטור. - אבל לפירש"י ותוס' דמפרשי תלישה על הצמר שזהו לאו מיוחד מטעם לא תגוז בזה פשיטא דלר"ל פטור מתשלומין מטעם חייבי מלקות שוגגין א"כ תקשה, ואין לומר דכיון דחייב מטעם הקדש ולא אמרינן קמלבד"מ כן נמי כשיש עוד לאו, דזה ליתא כמו"ש התוס' בכתובות ל' ע"ב, וא"כ קשה כמו שכתבנו לעיל.

ה ואפשר לומר דר"ל יפרש המשנה דהתלישה היתה בדרך מתעסק דבכל איסורי תורה אין במתעסק איסור, ועדיף יותר משוגג, ולענין מעילה גם מתעסק חייב כמבואר בפסחים ל"ג.

ו וראיתי במשנ"ח שכתב בה' יסוה"ת ה"ג שלא לאבד דבר ששם הקב"ה נקרא עליו, והיינו שלא לנתוץ אבן מעזרה או מן המזבח או לשרוף עצי הקדש דרך השחתה, ומבאר שם דזה נלמד מסוגיא דמכות כ"ב דאיתא שם כגון שבישלו בעצי הקדש ואזהרתי' מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לד' אלקיכם, והקשו בתוס' וא"ת לילקי משום הזיד במעילה באזהרה, ויש לומר דלא חשיב אלא לאו דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, ויש ללמוד מדבריהם דכל שנהנה ופגם בהנאתו דחייב מלקות משום לאו דלא תעשון, ולכאורה נראה דהו"ה בכל דבר המקודש וכו', ולפי"ז הי' נראה דגם בכל דבר המקודש לבדה"ב כגון בשר וכדומה אם אכלו דעובר משום שני שמות לאו דמעילה ולאו דהשחתה דאין לך מקלקל גדול מאכלו כולו וכו' יעוי"ש. - והנה עדיין יש לעיין היאך הדין בבהמה חיה, דאפשר דכל עיקר הלאו שייך בהדברים דוממים, אשר עליהם נאמרה ונתצתם ושברתם, אבל על בע"ח לא מצינו כזה. - וכמו כן על דבר מאכל לא מצינו בכתוב, אבל אפשר לומר דכיון דהאזהרה נאמרה על תשמישי ע"ז כמבואר ברמב"ם פר"ז מה' עכו"ם, ומשמשין הכל בכלל משמשין. - ואעפ"י שלא כתיב הא דלא תעשון אלא בסמיכות דונתצתם, אבל משמע דגם על זה נאמרה.

ז ועוד נראה להעיר דלא שייך לא תעשון כן וגו' אלא אם הוא דרך השחתה. - אבל אם הוא עושה למטרה כדרך שעושים בני אדם לקיומם כגון אכילה והנאה כדרך שבני אדם אוכלים וניהנים, אין בזה משום לא תעשון וגו'. - ושאני הא דמכות כ"ב שם במבשל בשר בחלב אשר עפ"י דין התורה אסור באכילה ובהנאה, נמצא אף שכוונתו לאכול וליהנות, אמנם מפני האיסור הנה כל המאכל הוא מקולקל, להכי נקרא שורף עצי הקדש לבישול הזה דרך השחתה.

ח ובזה מיושב הא דהקשה במשנ"ח שם על הרמב"ם דפסק בפר"ז דמעילה ה"ב דשליח לדבר עבירה במעילה מהני רק אם לא יתערב איסור אחר ומה"ט אם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יעוי"ש, דלפי"ז גבי מעילה בדבר שיש בו פגם כמו בשר וכיוצא בו נימא דאין בזה דין מעילה ע"י שליח כיון דעובר בלאו דלא תעשון וגו', ונימא דהלימוד דשליחות למעילה תהי' דוקא באופן שנהנה ולא פגם, אבל לא בפגם ונהנה עכת"ד. - אבל לפי מה שכתבנו נראה דבאופן שאינו עושה דרך השחתה ליכא משום לא תעשון וגו'. - ולפי"ז גם בגוזז צמר מהחטאת אין בזה משום לא תעשון כיון שאינו דרך השחתה וקלקול, אמנם בחותך בשר מן הקרבן לאכילה, אף שהוא לאכילה או להנאה כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות כן נקרא זה השחתה ויש בזה משום לא תעשון וגו'.

ט כתב הרמב"ם בפר"ז מה' מעילה ה"ח וז"ל, המועל בפחות משו"פ בין בזדון בין בשגגה ומשלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ונראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד עכ"ל. ומה שכתב ויראה לי משמע שאין לזה מקור מהש"ס ורק בסברא דן כן, ותמוה הלא מבואר זה מסוגיא דמכות מדלא חשיב שם בשורף עצי הקדש גם לאו דמעילה דמועל בזדון, וע"כ כמו שתירצו התוס' מטעם דבעינן שו"פ. - וא"כ הרי מוכח דגם במעילה דבמזיד בעינן שו"פ למלקות. - ובמשנ"ח שם הקשה בזה.

י ונראה דסבר הרמב"ם דאין הכרח לתירוץ התוס' דלא חשב התנא לאו דמעילה משום דלא חשיב הא דבעי שו"פ. - ואם בשביל הקושיא יש לתרץ כמו שמתרץ הריטב"א בשם הרמ"ה שכתב וז"ל ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסוה"נ הוא ולא מצי לאיתהנויי מיני' בהיתרא לית בי משום מעילה, ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא, מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי לי' לאיתהנויי מיני' עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרמ"ה אין ראי' דבעינן במעילה דמזיד שו"פ, להכי כתב הרמב"ם ויראה לי לומר שהוא כן מצד הסברא.

יא אבל קשה טובא מהא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש וכו'. - וקשה הא התם ג"כ לבד מהקדש אסור לאיתהנויי משום איסור חמץ בפסח. - וע"כ צריך לומר דהנה כל הקדש אסור בהנאה וממילא אינו שו"פ, וביותר קדשים דאסורים בהנאה כגון נותר והקשו בזה התוס' בכריתות י"ג ומחלקו בין קדושת דמים לקדושה"ג יעוי"ש. - והנה כל הקדש כן הוא דאסור בהנאה ואין בו שו"פ כמו שהוא קודם פדיון, אלא דכן הוא גזירה"כ דלוקה, אבל כל זה אם אין כאן עוד איסוה"נ, אבל היכא אשר לבד איסור הנאה בהקדש יש עוד איסוה"נ בזה לא מצינו שילקה ואמרינן דאין בו שו"פ עתה בשעת הבישול, ואעפ"י שקודם הבישול היו העצים שוה להקדש הרבה, אמנם עתה בשעת הבישול לא שוה מידי, מטעם דהמבושל שהוא הבשר וחלב לא שוה מאומה. - משא"כ בהא דחמץ בפסח לר"ש דסבר לחה"פ מותר בהנאה, א"כ יש בו שו"פ גם עתה בפסח, מטעם הגורל"מ. - ולפי"ז ע"כ גם להרמ"ה העיקר בזה מטעם שאין כאן שו"פ. - אמנם אם לא בעינן שוה פרוטה במעילה דבמזיד, שפיר יש לחשוב גם הא דמעילה דבזדון דאין בו שו"פ ומ"מ לוקה, דהרי זה ודאי אין לומר דליתא הנאה כלל בשר בחלב, וע"כ מעט הנאה יש בזה ורק אינו שו"פ, וא"כ קשה מדוע לא חשיב התנא גם הא דהזיד במעילה, וע"כ מוכח דאינו לוקה על פחות משו"פ. - וא"כ קשה טובא מדוע כתב הרמב"ם ויראה לי כיון שכן מוכח להדיא בין לפירוש התוס' ובין לפירושו של הרמ"ה. - ונראה דלפירושו של הרמ"ה אין ללמוד מזה לחצי שיעור. - וזהו מטעם דאיסוה"נ גרע יותר מחצי שיעור וזהו לפי מה שמבואר בירושלמי פר"א דקדושין ובפר"ב דפסחים ה"ג שמתחילה רוצה לדמות איסוה"נ לפחות מכשיעור, ומחלק שם דלא דמי תמן אינו ראוי להשלים עליה, ברם הכא ראוי הוא להשלים עליה יעוי"ש. - נמצא דבהא דהרמ"ה במבשל בעצי הקדש בשר בחלב דהאיסור הנאה אף שהוא בגדר חצי שיעור, אבל גרע מחצי שיעור דעלמא מטעם דליתא בהשלמה, ואין בו מלקות מטעם זה, אבל חצי שיעור שאין בו איסוה"נ לבר מהקדש, שפיר יש להסתפק, ולהכי כתב הרמב"ם בלשון ויראה לי שהוא רק מצד הסברא.

יב עוד נראה בביאור דברי הרמ"ה שלא תקשה מהא דאוכל חמץ של הקדש בפסח דמעל אעפ"י שיש בו איסוה"נ לבר מהקדש. - והוא לפי דברי מרן הגרע"א במערכה לפסחים אות כ"ה דהקשה בהא דתנן פר"ה דבכורות השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו, ויש בפוסקים שני טעמים או משום קנס, או משום דאכילת איסור מקרי לא נהנה, ולפי"ז תקשה דהיאך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל ומצד אוכל קניא, ומצד מזיק אינו חייב חומש, וכן בכל אוכל מאכלות אסורות כגון חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא לי' יותר אם לא הי' אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה כיון דאין המאכיל בעצמו מזיקו, ולפי"ז חיוב חומש בתרומה הוא מצד אכילה ולא משום הנאה עכת"ד יעוי"ש. - נמצא דמעילה ילפינן בגז"ש מתרומה ע"כ כמו שבתרומה יש חיוב אאכילה לבד ההנאה, ונם באופן שלא נהנה חייב מצד אכילה, וא"כ מבואר דשאני אכילה בהקדש דיש מעילה מצד אכילה לבר מהנאה. ולהכי שני חיובים יש במעילה הנאה בלא אכילה, ואכילה בלא הנאה, ולהכי האוכל חמץ של הקדש בפסח אעפ"י שיש איסוה"נ דחמץ וזה משויחו כאילו אין בו הנאה ואין לחייבו מצד הנאה אבל יש לחייבו מצד אכילה מטעם הלימוד מתרומה. - אבל התם במכות בשבישל בשר וחלב בעצי הקדש, דעיקר המעילה בשביל ההנאה, אין לחייבו משום הנאה, מטעם האיסור הנאה של בשר וחלב, והיינו דהאיסור הנאה של בשר וחלב מגרע ההנאה של ההקדש ומשויהו כאילו לא נהנה מהקדש מאומה. - ולפי פירוש זה אין מזה הוכחה דבעינן בזדון מעילה למלקות שיעור פרוטה, ושפיר כתב הרמב"ם ויראה לי שהוא רק מצד הסברא.

יג והנה לפי פירוש זה ע"כ מוכח דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש אין בו משום מעילה, דהרי ע"כ הא דמבשל בשר בחלב עם עצי הקדש עכ"פ מזיק הקדש הוי, וא"כ יהי' מועל מטעם מזיק, ואעפ"י שלא נהנה יתחייב מטעם מזיק, וע"כ דסבר הרמ"ה דמזיק הקדש פטור. - ולעיל ביארנו דשיטת הרמב"ם דיש מעילה גם במזיק. - אבל בין כך ובין כך אין מסוגיא דמכות הוכחה גמורה דאין לוקין על פחות מכשיעור בזדון מעילה.

יד ובזה שביארנו בביאור דברי הרמ"ה יש ליישב מה שראיתי מדייק בספר עונג יו"ט סי' ל' ד"ה ונראה להביא ראי' וכו' דמדייק אמאי נקט האוכל חמץ של הקדש, הא כיון דיש בהקדש מעילה גם בהגבהה לחוד כמו"ש התוס' קדושין מ"ג ומוכח כן בכמה דוכתי, וא"כ בכל הנך פלוגתא בגורלמ"מ וכדומה שייך גם בנטל חמץ של הקדש יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמפרש הכא בפיה"מ דבנטל בעינן שיהנה בהנטילה, ובנוטל חמץ של הקדש יש איסוה"נ דחמץ בזכייתו. וא"כ לא נחשב הנאה למאומה, להכי אין מעילה בהנטילה, אבל באוכל חייב על אכילה מצד גזירה"כ כמוש"נ.

א שם במשנה נתנה לבלן וכו'. - כתב הרמב"ם פר"ו דמעילה ה"ט נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, וכן אם נתנה וכו', ובהלכה י' שם קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל ואם מן ישראל לא מעל עכ"ל, והקשה מרן וז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיי"ל כר"י דאמר מעות קונות עכ"ל, ונראה דסברת הרמב"ם בזה דאזיל לטעמי' דס"ל לקמן בפר"ז ה"ה דבהוצאת מעות הקדש באיסור מעילה נתפס המקח להקדש, ומקור הדין מתוספתא, עי' במל"מ שם, והנה מבואר מזה דכשקונה חפץ במעות הקדש אעפ"י שכוונתו היה לקנות לעצמו, מ"מ נקנה החפץ להקדש, וע"כ הטעם בזה משום דכיון דמעות הקדש הוא, בע"כ נקנה החפץ לבעל המעות והוא ההקדש, ואם כן הדין בהוצאה דבמזיד, מסתמא כן גם הדין בהוצאה דבשוגג והיינו בשהוציא מעות הקדש בשוגג נקנה החפץ בהכרח ושייך החפץ להקדש, ולדעתינו תליא זה בפלוגתא דהפוסקים. וכתב הרמב"ם בפר"ז ממכירה הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו לאחר שזקפן עליו במלוה הרי"ז קנה לעצמו וכו' ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח הוא של המשלח, יעוי"ש, וכן כתב הר"ן בפר' האומר בקדושין דאם קנו במעות של משלח מוציאין ממנו בע"כ, וכן כתב המרדכי וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א הובא בהה"מ פר"ז דמכירה, ומבואר בחידושי הרשב"א ב"ק ק"ב דהטעם בזה משום דהמוכר מקנה לבעל המעות ומטעם זה בקונה חפץ במעות של הקדש דהחפץ נקנה לבעל המעות שהוא הקדש, וזהו טעם התוספתא דנתפס המקח להקדש.

ב והנה במוציא מעות הקדש המונח תח"י שהוא כגזבר כמבואר בראב"ד פר"ו, אז אינו מועל על קבלת המעות כיון שרשותו רשות הקדש הוא, ובאופן שנוטל מעות הקדש מיד אחר הרי יש כאן מעילה מטעם ההוצאה, ודין זה מבואר לעיל כ' דפריך שם מ"ש הוא ומ"ש אחר, ומשני הכא באבנים המסורות לגזבר עסקינן, ותוכן הדבר כמו שכתבנו.

ג ולפי זה תצא חדתא בנוטל מעות הקדש המונח תח"י שדינו כגזבר ולקח חפץ במעות לחודיא בלא משיכה, אין כאן מעילה עדיין, והיינו דכיון שהמקח נתפס להקדש שהוא בעל המעות, וא"כ אין כאן מעילה עדיין, דמה לי הן ומה לי דמיהן, והרי זה בגדר חילול שחילל המעות על החפץ, משא"כ בשמשך החפץ אח"כ מהמוכר, עתה יש מעילה מפני משיכה זו בעצמותה כיון שמושך חפץ הקדש לרשותו, והא דיש מעילה בלוקח מנכרי ונתן לו מעות, היינו דכיון דנקנה החפץ להקונה הרי הוא כאילו משך, ולא שייך לומר כל היכא דאיתא ברשות גבוה איתא, באופן שישנו תחת יד העכו"ם, שע"כ אינו כגזבר על הקדש, וממילא הרי"ז כאילו ישנו תחת יד הקונה, ויש כאן הוצאה.

ד וא"כ לפי"ז בין למ"ד מעות קונות ובין למ"ד משיכה קונה אין כאן מעילה בנתינת המעות כיון שאין כאן שינוי רשות מרשות הקדש כיון שהחפץ הוא של הקדש, ורק במשיכת החפץ יש מעילה, והנה התם בסוגיא דב"מ דסוברת דלמ"ד מעות קונה יש מעילה גם קודם משיכה, ע"כ אזלא הסוגיא למ"ד דהמוכר מקנה לשליח, וכמו שמבואר ב"ק ק"ב, כתובות צ"ט, ואתי שפיר דברי הרמב"ם, וכמוש"נ.

א שם. גמ', הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. - יש לבאר מה זה הביאור הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, דאטו בשביל זה נאמר דיש מעילה במחובר הלא דין תורה שאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה. נראה דכיון דעשה מההקדש התלוש מחובר, וקבעו בבנין, הנה באה המעילה בשביל הבנין, וזהו ביאור הנאה הנראית לעינים, היינו, בדבר הבנין בעצמו, ותצא מזה דבקבע בבנין את האבן אף שלא חתכו וסתתו, ולא נעשה שינוי בהאבן עצמו, מ"מ יש מעילה מפני החיבור שמירח בטיט את האבן להבנין, עוד יש בזה דלא בעינן שו"פ בההנאה, יען כי המעילה בדבר עצם הבנין בעצמו, וכן נראה לדייק מלשון רש"י ד"ה לעולם שפירש וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראה לעינים היא, ולהכי מועלין, משמע שסגי להיות מועלין בדבר עצם הבנין, וכן מבואר ברמב"ם פר"ו דמעילה ה"ח וז"ל בנה אותה לתוך ביתו מעל, ולא כתב בזה דבעי שידור תחתי' שו"פ כמו"ש בסיפא בלא חיבר, יעוי"ש. מבואר דסבר דסגי החיבור בעצמו ואעפ"י שכתבו התוס' בד"ה למ"ל דבעינן גם בזה שידור תחתי' שו"פ, נראה דכל זה לפום הס"ר, אבל להמסקנא דמשני הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דהביאור דהנאה כזו שעשה מהקדש התלוש בנין במחובר, אין לך הנאה גדולה מזו, ויש בה מעילה, ואין זה מעילה במחובר דהתם הביאור שנהנה מהמחובר, אבל הכא ההנאה באה בזה שעושה מהתלוש מחובר, והנאה ניכרת היא שיש בזה הנאה חשובה.

ב עוד מה שתמוה בסוגיא דמביא סייעתא לרב דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוי, מהא דאבן או קורה שבנאו בבנין, הלא שאני הכא דאם אמרינן שדינו כמחובר, ואין בו מעילה ממילא נשאר בקדושתו וסופו להיות נעקר מזה המקום, ומטעם זה דינו כתלוש, ובדמיון להא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ע"א ד"ה הקדש, הנה יש לחלק דשאני הכא דאם אמרינן דדינו כתלוש, מטעם אם אמרינן דדינו כמחובר דאז נשאר בקדושתו, ועומד להיות נעקר, וממילא דינו כתלוש. אמנם ממילא יש כאן איפכא ומתהפכא, והוא דאם אמרינן דדינו כתלוש, ויש בו מעילה, א"כ ממילא יוצא לחולין, וממילא אינו עומד להיות נעקר, וממילא דינו כמחובר ואין בו מעילה. ובאופן הזה איתא בר"ן בפר' המגרש, וממילא יש לומר דדינו כמחובר כמו שהוא למראה עינינו, אבל כזאת י"ל גם שם בתוס', ומכבר הקשיתי כן על התוס', וצ"ע בזה. אך הכא בסוגיא י"ל כאשר יבואר.

ג והנה יש לומר דשאני התם דע"כ כיון דבעינן בבנין שתהי' קודש, ואין שום מקום לחולין שם, לכן עוקרין את החולין משם, ודינו כתלוש בשביל זה, וכמו"ש הריטב"א והשיט"מ שם. משא"כ הכא דמיירי בשוגג ולא נשאר בשגגתו, דאז לא הי' יודע מה שעיוות, ואז היה נשאר לעולם שם, נמצא דבשעת ההנאה שהיתה בחסרון ידיעה שהוא הקדש, הי' עומד להיות נשאר שם לעולם, וא"כ קרינן בשעת ההנאה שנהנה מן המחובר, ואע"פ שהידיעה דאח"כ מביאו להיות תלוש, אמנם אנן משגיחין על שעת השוגג, ומה שהיתה בטעות, היינו בחסרון ידיעה, הנה אין זה חסרון לחיוב מעילה, ואדרבה זה עצמו המביאו לידי מעילה, היינו אי-ידיעה מביאו לידי מעילה, וגם הטעות הוא עצם חיובו לתורת מעילה.

ד ויש לתמוה בהא דכתב השיט"מ ב"מ נ"ב מביא בשם תלמידי הר"ף, דלענין מעילה תלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש, יעוי"ש. ותמוה מסוגיא זו דמעילה, והיאך כתב כן שהוא היפוך סוגיא ערוכה, וצ"ע.

ה כתב הרמב"ם פר"ט מכירה ה"ב הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אעפ"י שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש. - ודברי הרמב"ם תמוה טובא דהרי מבואר גמ' וברמב"ם פר"ז מערכין הקונה חפץ מן הקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנה ואינו מוסיף בדמים מטעם משום דכיון דגם בהדיוט איכא מש"פ להחוזר, ובהקדש שאינו מקבל מש"פ, להכי אינו חוזר, וכבר הקשה בזה הרשב"א הובא בהה"מ שם.

ו ויש לעיין בהא דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי עכשיו של הקדש, היאך הדין לענין מעילה, אם יש תורת מעילה בדבר הנקנה באמירה גרידא, ואם נחליט דבאמירה גרידא אכתי לא חייל תורת הקדש לענין מעילה, יהיה מיושב הא דהקשו הראשונים והובא הכא בהה"מ דלמ"ל מעות בקדש כיון דגם באמירה הוי כמסירה, אבל אם אמרינן דליתא תורת מעילה עד שתהיה מסירה ממש, אתי שפיר דאיכא נפק"מ לענין מעילה, אמנם ע"כ מוכח דסברי הראשונים דאיכא תורת מעילה גם באמירה גרידא, והיינו דסברי דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש, וזהו כמו שכתב הר"ן בנדרים ל', יעוי"ש. - אמנם נראה שע"כ דעת הרמב"ם דליכא מעילה באמירה לגבוה, והוא מדסבר שיכול הקדש לחזור אם הוזלו הפירות, וא"כ ע"כ מוכח דע"י האמירה לא נכנס עדיין ברשות הקדש, דאל"כ היאך יכול הקדש לחזור כיון דאמירה לגבוה כמסירה ממש, וע"כ דכיון דיכול לחזור, א"כ לא נגמרה ההקדש עדיין.

ז ובזה אבוא לביאור דברי הרמב"ם, והיינו שע"כ הבדל יש בין אם קבל הקדש המעות, לבין אם נתן הקדש מעות להדיוט וכאשר יבואר, דהנה עיקר הקנין בהקדש הוא באופן שע"י פעולת הקנין נתחלל ההקדש ויוצא לחולין, ולהכי באופן כשקבל הקדש מעות, היינו הביאור שנתקדשו המעות, זהו קבלת המעות להקדש, היינו הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין מעות שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, אמנם באופן שהקדש נותן דמים, ע"כ אין לומר שנעשה המעות חולין, דע"כ אין הקדש יוצא לחולין עד שנתפס חפץ אחר במקומו.

ח ביאור הדברים דכל עיקר הא דמעות קונות, היינו דהמוכר המקבל המעות קונה עצם המעות, וממילא כשקונה המעות, ממילא נקנה החפץ ללוקח, וזה מבואר ברש"י ב"מ מ"ח, והנה בהקדש המקבל מעות, וקנה הקדש המעות, וממילא נקנה החפץ להדיוט ע"י החילול בשביל קנין המעות, אמנם באופן שמקבל הדיוט מעות הקדש, אינו שייך לומר דהדיוט קונה מעות של הקדש, דע"כ אין קנין להדיוט במעות הקדש, ורק באופן שמקנה חפצו להקדש, ועי"ז יקנה חליפיו, וכיון שהקנין מעות הוא שבתחילה קונה המוכר המעות, ואח"כ מקנה חפצו, וזהו ליתא בהקדש, א"כ כשמקבל המוכר מעות הקדש, הרי הוי המעות ברשות הקדש, ובי גזא דרחמנא, והמוכר הרי הוא כגזבר על המעות, ולא תפס קנין מעות על החפץ, ולא הוי על החפץ אלא בגדר אמירה גרידא, וממילא אם הוזלו הפירות, ממילא ע"כ צריך ליתן פירות להקדש כשער של עכשיו, וממילא אין זה ענין להא דקונה חפץ מן ההקדש, דישנו שם להקנין מעות, ומשא"כ הכא, וכמוש"נ, ובזה יובן היטב דין המשנה דשקלים פר"ד מ"ט מי שקבל עליו לספק סלתותו וכו', משום דלא הוי שם קנין מעות לשיטת הרמב"ם, וכמוש"נ, והדברים ברורים בעזה"י.

ע"ד מעילה בהקדש ע"י הוצאה מרשות, שהוא באופן שמכוון לגזול מחבירו באופן שסובר שהוא לחבירו וכמבואר בתוס' בכמה דוכתי.

ט והנה תמוהני במשנה דתרומות פר"ו מ"ד הגונב תרומה ולא אכלה משלם תשלומי כפל דמי תרומה וכו', גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דחיוב הקדש הוא ע"י אכילה, ולא ע"י הוצאה דהגנבה, והיינו מדנקט התנא ואכלה, משמע דאין חיוב רק ע"י אכילה, וקשה מדוע אינו מתחייב עבור הגנבה דהיינו מעילה עבור ההוצאה דהגנבה, והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת תנא ואכלה עבור חיוב התרומה הבא ע"י אכילה דוקא, אבל חיוב הקדש ישנו בלא"ה מטעם הגנבה בעצמותה.

י אמנם מוכח דע"כ גם לענין הקדש בעינן אכילה דוקא, והוא דאיתא בתוספתא תרומות פר"ז הגונב תרומת הקדש ולא אכלה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכפל אין בהם וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש חיוב מעילה בהוצאה א"כ מדוע אינו משלם חומש עבור המעילה דהוצאה מהקדש, ומוכח דאין בהוצאה דגנבה חיוב מעילה, וכן מוכח גם בסיפא דהתוספתא שם אכלה משלם שני חומשים וקרן אחד וכו' חומש שני מדמי תרומה, יעוי"ש. ואם היה השילום להקדש עבור ההוצאה א"כ נתחייב תיכף בשעת ההוצאה, וא"כ איכא עוד נפק"מ בשילום החומשין, דהיינו בעבור התרומה השילום חולין הוא פירות, וא"כ הוי השיווי, כשעת אכילה, ובעבור הקדש השילום כשעת הגזילה דהיינו שעת הגנבה, וע"כ מוכח דשילום להקדש הוא כשעת אכילה דוקא, וזהו כפשטא דמתניתין, דנקט אכילה גם על עבור חיוב הקדש, א"כ תקשה הכל טעמא מאי מדוע לא יתחייב עבור ההוצאה ותיכף יוצא לחולין, וצע"ג.

יא ונראה לחדש בזה דכיון דכל עיקר הענין הוצאה הוא מפני השינוי כמבואר בתוס' מעילה י"ט, ומטעם זה בעינן הוצאה מעליא היינו שתהיה ההוצאה לגמרי מרשות זה שיצא ממנו, ומה"ט מחלקין התוס' בקדושין נ"ה בין אם מתכוון לגזול מחבירו, לבין אם מתכוון ליהנות כמבואר שם, והיינו מטעם דבעינן הוצאה מעליא.

יב ומטעם זה אני אומר דבעינן גזילה ממש באופן שיצא הדבר לגמרי מרשות הבעלים, אמנם באופן שעדיין נשאר זכות לבעלים בהחפץ, דבאופן זה לא נקרא הוצאה, ואין זה בגדר חיוב הוצאה למעילה, והנה בתרומה ע"כ עדיין נשאר זכות לבעלים שהרי אם יאכל אחד את התרומה משלם קרן וחומש, וא"כ מטעם זה אין זה נקרא הוצאה.

יג והנה בסוגיא דב"ק ע"ו דפריך והלא פדיי' מתרתר ופירשו התוס' לשיטת רש"י דמיירי שהיה שוגג על ההקדש עד אחר שאכלה דלפי"ז תקשה הלא יצאת לחולין תיכף בהוצאה מבית בעלים כדין פסוה"מ דאין מועל אחר מועל, ודוחק לומר דהסוגיא פריך למ"ד מעילה י"ט דיש מועל אחר מועל בפסוה"מ.

יד ונראה לפי דברי המהרש"ל בכתובות ל"ה והובא בקצוה"ח סי' ל"ח דלר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, דגם באופן שחידשה תורה תשלומין כמו בחובל, וכדומה, דאז אם יש חיוב אחר אשר בזה לא חידשה תורה תשלומין דנפטר לר"ל מטעם חייבי מלקות שוגגין, והנה בהא דמעילה חידשה תורה תשלומין כמו"ש הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג, אמנם ע"כ כל זה דוקא בתשלומין דהקדש עצמו, משא"כ אם יש לחייבו בחיוב אחר, אז הלאו דמעילה פוטרו כיון שלאו זה יש בו מלקות ובשוגג פטור מטעם חייבי מלקות שוגגין פטורין.

טו והנה לפי"ז פריך הסוגיא שפיר לר"ל והלא פדיי' מתרתר, ואין לומר דיצא לחולין ע"י המעילה דא"כ הרי נפטר מחיוב גנבה מטעם חמל"ש, וא"כ פריך הסוגיא שפיר מכח ממנפ"ש, דאם היה הקדש הלא הוי שחיטה שאינה ראויה, ואם באופן שיצא לחולין ע"י מעילה היינו בהוצאת מרשות ע"י הגנבה, ואין כאן חיוב דו"ה, ואף אם יתחייב בגנבה לשלם להקדש הקרן, אבל אין כאן כפל ודו"ה, ואפי' למ"ד דבקנס לא אמרינן קילבד"מ, אמנם הכא בקדשים שחייב באחריותן שדינם כהדיוט אמרינן קילבד"מ על עיקר חיוב דהדיוט, ובאופן שאין חיוב הדיוט אין חיוב כפל ודו"ה, כן נראה ליישב שיטת רש"י, ומזה ראיה לשיטת הרש"ל, וכמוש"נ.

א כתבו התוס' שבועות כ"ב תימא דחמיר קונם ההקדש דבעי שו"פ, יעוי"ש. ולכאורה תמוה הלא י"ל דשאני מעילה דבעינן קרן להאשם, ונראה דהנה זה יהי יסוד מוסד דהתשלומין דהקרן אינו מעכב להאשם במקום דליתא לתשלומין, כמו שחזינן בקונם שאעפ"י שליתא בתשלומין, מ"מ ישנו לחיוב אשם והיינו דכיון דליתא לתשלומין, ממילא אינו מעכב להקרבן, ולפי"ז גם בהקדש בפחות משו"פ דג"כ ליתא בתשלומין דפחות משו"פ אינו בתורת תשלומין, ממילא אינו מעכב התשלומין להקרבן, וע"כ הא דליתא קרבן בפחות משו"פ זהו מטעם גזירה"כ, ולזה הקשו מניין לחז"ל להחמיר בקונם שהוא תולדת הקדש לחייבו בכ"ש, וע"כ הא דבאמת בעינן בהקדש שו"פ לחיוב קרבן, זהו מטעם דאין מביאין קרבן אלא על שיעור חשוב, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן בשבועות דבעינן גם בקונם שו"פ לקרבן, ואעפ"י שאין בזה ענין תשלומין, וע"כ משום דדין הוא בקרבן, דאינו בא אלא על שיעור חשוב.

ב ודעת הרמב"ם אינו מבואר בזה דעתו, ובפר"א מנדרים כתב בקונם כ"ש למלקות, ובפ"ד ממעילה כתב דיש מעילה בקונמות באופן שאסר אכילת ככר, ולא כתב שו"פ, וי"ל דכוונתו בפרוטה כשארי דיני מעילות, ואפשר לומר דאכילה שהיא חשובה לא בעינן שו"פ, ולפי"ז שיעורו בכזית כבשארי איסורי תורה, ומסתבר שזהו דעתו דבקונם שיעורו בכזית, ונראה שזהו דעת התוס' מדהקשו בהא דקונמות בכ"ש, ולא הקשו בקונם דעלמא שהוא בלשון אכילה, שהוא ככזית, וע"כ דסברי התוס' דבקונם חיוב הקרבן על שיעור אכילה כבשארי איסורי תורה ולא בעינן שו"פ, וזה לא קשה מדוע בהקדש בעינן שו"פ ובקונם סגי גם בכזית אעפ"י שאינו שו"פ, היינו משום דהכא השיעור החיוב בכזית כבשארי איסורי תורה, והיינו מפני שאין זה ענין תשלומין, אמנם הקשו התוס' מדוע יתחייב בכ"ש שאין בו שיעור חשוב לא בממון, ולא בשיעור.

ג אמנם דעת הרשב"א והר"ן דגם בקונם דבכזית בעינן שו"פ דוקא, מטעם דתולדת הקדש הוא, ודעת הרמב"ם והתוס' דבעינן בקונם כזית ולא בעינן לשו"פ, אמנם דברי התוס' יש לפרש באופן אחר והיינו דיש לפרש דכוונת התוס' שהקשו על דין מלקות, והיינו דסברי כשיטת הרמב"ם בפ"ז ממעילה, דאין לוקה בהקדש בפחות משו"פ, וזהו שהקשו התוס' מדוע ילקה בקונם בפחות משו"פ, אבל לענין קרבן אפשר דסברי התוס' כשיטתם של הרשב"א והר"ן, וניחא להתוס' בקונם דאכילה שבכזית אעפ"י שאין בו שו"פ מטעם דלכה"פ יש בזה שיעור אכילה משא"כ בכ"ש, ואין לומר דשאני בהקדש שהוא ענין תשלומין, וליתא בפחות משו"פ, דליתא הלא בהקדש ישנו לחיוב תשלומין גם בפחות משו"פ כמבואר ב"מ נ"ה ובירושלמי פסחים פר"ב ה"ב, ומכ"ז ליתא חיוב מלקות בפחות משו"פ, וא"כ גם קונם לא ילקה בפחות משו"פ, ואם זה כוונת התוס' יש ליישב דאעפ"י שקונם איסורו מטעם הקדש, אמנם כל זה לענין חלות ההקדש, אבל עצם איסורו משום בל יחל דברו, וזה תליא בדיבורא במה שאוסר את עצמו, וכשאוסר את עצמו בכ"ש אסור גם בכ"ש, ולוקה ג"כ, וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב שאין לנדרים שיעור, וכמוש"נ.

ד כתב הרמב"ם בפר"א מהל' מעילה ה"ה, והחומש הרי הוא כתחילת ההקדש, וכו', יעוי"ש. והיינו לפי הכלל דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ולא על הקדש שני, ומלמדנו רבינו דהחומש במעילה דינו כתחילת הקדש, - ותמוה מהא דתניא בתו"כ פ' ויקרא פ' י"א פר"כ מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו ת"ל הקדש ישלם, יעוי"ש. וגם דברי מרן תמוה שכתב מקור לדברי הרמב"ם לב"מ פר' הזהב, יעוי"ש. והלא שם מיירי שנהנה מן ההקדש, אלא בפודה את ההקדש, משא"כ במעילה, דהתשלומין להקדש דינו כתחילת הקדש כדלעיל. - ונראה דהרמב"ם מפרש דהתשלומין של הקרן מעילת דין הקדש שני עליו, והרי"ז בתורת פדייה, והיינו דכיון דהחפץ יוצא לחולין הרי"ז בתורת פדיון ג"כ, והתשלומין הם בתורת הקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש. - והרמב"ם מפרש התו"כ כפירושו של הקרבן אהרן דמפרש, דכוונת התו"כ אשם היינו קרן, ומפני שלא כתוב בתורה בפירוש תשלומי הקרן, ורבתה תורה שמשלם הקרן, יעוי"ש. ולפי"ז לא כתוב בתורה כלל האי דינא דנהנה מן התשלומין של הקרן, וסבר הרמב"ם דהקרן דינו כהקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש.

פרק ששי

א משנה. השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל. - כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, אעפ"י שעיקר בידנו אין שלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה השליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע גם כן ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטוה הרי בעה"ב מעל למה שנאמר ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחילה יעוי"ש. - והקשה התוסיו"ט דבפר"ב דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה, מה תרומה משוי שליח אף מעילה משוי שליח יעוי"ש. - ביאור דבריו למה לן ללמוד מן ואשמה הנפש ההיא דמלה ההיא אתי למעוטי, וסבר הרמב"ם דאתי למעט שליח ממעילה, ועל זה מקשה הא מתרומה ילפינן דיש למעילה שליחות לחייב להמשלח. - אבל נראה דכוונת הרמב"ם למעט שלא יתחייבו שניהם, דהרי קיי"ל יש מועל אחר מועל כל זמן שלא יצא לחולין. - על זה מביא הדרשא מן ואשמה הנפש ההיא לומר דחיוב מעילה על המתחיל. - ובספר מעה"ח ג"כ פירש כן.

ב והנה הא דנקט התנא בעה"ב מעל ולא נקט המשלח מעל. - ע"כ דמיירי באופן שהמשלח הוא בעה"ב דהיינו או גזבר, או באופן שההקדש מונח תחת ידו שג"כ דינו כגזבר. - ובאופן זה שייך שליחות ובא למעוטי באופן שאמר המשלח להשליח שיטול מאחרים איזה דבר שהוא בתורת גזילה, ומכוון לגזול מאחר אותו חפץ ולא ידע שהוא הקדש דבזה לא מהני שליחות. - והטעם בזה דלא מהני שליחות לדבע"ב. - ואע"פ דלגבי מעילה מהני גם לדב"ע, אמנם כל זה באופן שלא נתערב עבירה אחרת, אבל באופן שנתערב עבירה אחרת דלזה לא מהני שליחות, נתבטלה השליחות גם לענין מעילה. - ומזה ראי' לדברי הרמב"ם שכתב בפר"ז ממעילה ה"ב וז"ל בד"א בשהיו החתיכות בקדשי בדה"ב, אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, וה"נ באופן שנעשה שליח לגזילה לא מהני השליחות גם לענין מעילה. - ולזה נקט התנא בלשון בעה"ב להכוונה שהמשלח הוא בעה"ב ועושה שליח ליטול משלו.

ג איברא דמזה אין להוכיח רק אם השליח מזיד בדבר הגזילה. - והרמב"ם מחדש גם באופן שהי' שוגג גם על האיסור האחר כמו הא דבשר עולה שלא ידע השליח שהוא בשר עולה, אבל ע"כ דסבר הרמב"ם דלענין אשלד"ע אין הבדל בין אם השליח שוגג או מזיד, דלא כשיטת התוס' בקדושין מ"ב דבשוגג יש שלד"ע, והרמב"ם סבר דאין הבדל בין שוגג למזיד, ממילא שפיר מוכח ממשנתינו דבנתערב איסור אחר לא מהני שליחות למעילה באופן שהי' מזיד על העבירה האחרת, והוא הדין בשהיה שוגג על האיסור האחר.

ד ובזה יש ליישב הא דהשיג הראב"ד על הרמב"ם שם וז"ל, א"א תוספתא היא במעילה, ויפה פירש, עוד אומר בה גם אני מפני שהעולה אינה נעשית חתיכות אלא מנתחה אברים אברים כדאיתא בתמיד וכדתנן בשקלים וכו' הלכך אלו שראו אותה חתיכות היה להם לטעות של חטאת הם וכאנוסים דמי דלא הוה להו לשיולי. אבל האוכל חייב שהוא נהנה עכ"ל, הנה מבואר שיש לפרש התוספתא כמו שמפרש הראב"ד והיינו כי בתוספתא ליתא הטעם מפני התערבות איסור אחר, ולכן שפיר יש לפרש התוספתא כמו שפירש הראב"ד שהוא מטעם אנוס וא"כ באמת תמוה מנין לרבינו הרמב"ם לפרש הוא מטעם התערבות איסור אחר. - אבל לפי מה שפירשנו מדויק זה מלשון המשנה שנקט בעה"ב ולא נקט המשלח. - והרמב"ם שהביא דין המשנה שנה בזה בלשון המשלח חייב כי כן צריך להיות לשון נופל על לשון. - והתנא דמדייק ונקט בעה"ב ע"כ להכוונה דאתי למעוטי באופן שיש התערבות איסור אחר.

ה והנה יש להוכיח שגם דעת התוס' כשיטת הרמב"ם והוא בהא דהקשו בקדושין מ"ב ד"ה, אמאי מעל דמאי פריך הא ע"כ מיירי בשוגג דאי במזיד ליכא מעילה וא"כ יש שלד"ע וכו' יעוי"ש. - וקשה אמאי לא משני התוס' דבמעילה איכא חידושא אפילו באופן שיש התערבות איסור אחר דלא מהני בכ"מ אפילו באופן שהשליח שוגג, ובמעילה מהני, וע"כ דסברי התוס' בזה כשיטת הרמב"ם דבהתערבות איסור אחר בהדי מעילה לא מהני שליחות לחייב את המשלח.

ו ובעיקר קושיות התוס' נראה דשאני מעילה דכיון דעיקר החיוב בשוגג, והמשלח הוא שוגג והשליח שוגג, בזה יש מקום לומר דכיון דאשלד"ע, ואין התייחסות פעולת השליח להמשלח, ע"כ שניהם שווים המשלח והשליח, דבשלמא בהא דגנבה דמשלח מזיד בשלחו להשליח, והשליח שוגג אמרינן דהתייחסות הפעולה דהשליח שהוא שוגג שייך להמשלח דהוא מכוון לזה. - משא"כ במעילה דשניהם שוגגים, וכיון דאשלד"ע אין להם התקשרות הפעולה מזה לזה. - וא"כ יש לדון למי שייך המעילה או להמשלח או להשליח, או לשניהם ביחד. - והנה כיון דקיי"ל במעילה דאין לחייב שנים על מעילה אחת דשוגג כמו שכתבנו לעיל דנלמד מן ואשמה הנפש ההיא דהיינו אחד ולא שנים, וא"כ בנידון זה כיון שאין לחייב שניהם, הנה הדבר מסתבר לחייב השליח כיון שהוא עשה המעשה דהמעילה, והרי"ז כמו נזכר המשלח דהשליח מעל. - וזהו דפריך הש"ס הא אשלד"ע. - ועל זה משני הש"ס דנלמד מתרומה דמהני שליחות למעילה, וכיון דלא יצוייר רק באופן דעבירה על שוגגין, דע"כ יש בזה מעילה רק דלא ידעינן למאן נחייב, על זה מורה הגז"ש מתרומה לחייב את המשלח.

ז והנה מה שחידשו התוס' דגבי מעילה מהני שליחות לחייב המשלח אף באופן שהשליח מזיד כגון שנזכר קודם שהוציא, ועל זה פריך הש"ס והא אשלד"ע, ועל זה משני הש"ס דילפינן מתרומה דמהני גם לדב"ע. - ויש לעיין היאך הדין לענין מלקות דהמועל בזדון לוקה כמו"ש הרמב"ם בפר"א דמעילה ה"ג היאך הדין בשליח הזה שמעל בזדון אם הוא לוקה דיש מקום לומר דכיון דרבתה תורה במעילה דיש שלד"ע ג"כ לחייב המשלח, להכי יש לדון פעולה זו על המשלח, והמשלח אינו לוקה מטעם כי שוגג הוא, והשליח אינו לוקה כיון דהתייחסות המעילה שייכה למשלח, או"ד כיון דההתייחסות הפעולה שייכה למשלח רק בדבר השוגג, אבל בדבר הזדון נחשב להשליח ולוקה. - והנה בדבר התשלומין לפי מה שכתב הרמב"ם דבמעילה לוקה ומשלם, הנה זה ודאי דהתשלומין שייכה להמשלח, אבל בדבר המלקות אפשר דהשליח לוקה, וצ"ע.

ח והנה בפר"ז ה"ה כתב שני אופנים, אופן אחד נזכר בעה"ב השליח מעל שהוא שוגג אופן שני נזכר אף השליח שניהם פטורים, אבל אופן זה דנזכר השליח ולא הבעה"ב דהמשלח מעל לא כתב הרמב"ם. - ויש לעיין מה דעתו באופן זה אם סבר כשיטת התוס' דבאופן זה המשלח חייב, או"ד כיון דהשליח הי' מזיד וחייב מלקות, שוב אין לחייבו להמשלח כלל, מטעם דגם זה נכלל מן ואשמה הנפש ההיא שלא לחייב שניהם לזה מלקות ולזה תשלומין או"ד דלא דנין מן ואשמה הנפש ההיא אלא באופן שהיו שניהם שוגגים, ולא כשאחד שוגג ואחד מזיד, והדבר צריך תלמוד.

ט והנה יש לעיין בעיקר הדבר מה שחידש הרמב"ם דאם התערב איסור אחר בהדי מעילה נתבטלה השליחות מטעם אשלד"ע. - הלא לפי מה דקיי"ל בדין מעילה דלא בעינן שליחות כלל, דגם בשלחו חש"ו ג"כ חייב כמבואר לקמן, ופריך הש"ס והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כמעטן של זיתים ואפילו ע"י שליח קוף חייב יעוי"ש, וא"כ מדוע יגרע כשהשליח עשה שליחותו בהתערבות איסור אחר, והרי ע"כ לא גרע זה מחש"ו וקוף. - איברא דיש להקשות כן גם בסוגיא דקדושין שם דפריך והא אשלד"ע, דמאי פירכא היא זו והלא שאני מעילה דלא בעינן שליחות ונדריה, וגם שלד"ע לא גרע מקוף. - ומצאתי בפנ"י שהקשה שם בזה יעוי"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דדין זה דמהני שליחות של חש"ו וקוף במעילה זהו רק אח"כ שרבתה תורה דמהני שליח לד"ע ג"כ. - והיינו דלאחר שרבתה תורה דמהני שלד"ע וא"כ חזינן דלא בעינן דיני שליחות ממילא מהני ג"כ כששלח חש"ו. - אבל התם בקדושין פריך הש"ס טרם שחידש הש"ס דמהני למעילה שלד"ע מגז"ש חטא חטא מתרומה. - אבל תקשה לפי"ז דהרי חזינן לענין טביחה ומכירה דג"כ רבתה תורה שלד"ע ומכל זה בעינן שליח. - אבל זה ניחא דהמהרי"ט בחידושיו לקדושין כתב דגם בשליחות יד וטביחה ומכירה ג"כ חייב אפילו ע"י חש"ו יעוי"ש. - וע"כ צריך לומר דלאחר שרבתה תורה דמהני שלד"ע ולא בעינן דיני שליחות, דאז גם חש"ו בכלל זה, ועי' בקצה"ח סי' רצב. - אבל על הרמב"ם קשה טובא דלאחר שחידשה תורה במעילה דיש שלד"ע הנה גם בהתערבות איסור אחר לא גרע מחש"ו דמהני למעילה.

י ונראה לפי מה שביארנו לעיל דשאני מעילה משארי שליחות דעלמא דכיון דהמשלח ג"כ שוגג, ואילו הי' יודע דהקדש הוא לא הי' מתעסק בזה. וממילא יש מקום לומר דהשליח יתחייב בזה כמו המשלח, ורק חידוש התורה בזה שיתחייב המשלח. - והנה תצא מזה נפק"מ לדינא באופן ששלח המשלח שני שלוחים, וזהו באופן שאחד ראוי לשליחות דמעילה ואחד אינו ראוי, והשלוחים השנים עשו שליחותן ויש לחקור אם בזה אמרינן ג"כ דחייב המשלח, או"ד כיון דיש בהשליחות אחד שאינו ראוי להיות פעולתו בהתיחסות דהמשלח, דפשיטא שאין לנו לומר בזה דחייב המשלח, מטעם דאחד שאינו ראוי להיות שליח למעילה, ע"כ הפעולה אינה מתייחסת להמשלח, אלא ע"כ הוי התיחסות הפעולה להשליח הזה. - וא"כ כשעשה שליח למעילה, ויש בזה התערבות איסור אחר, א"כ הרי לא נעשה השליחות לגמרי בהתיחסות להמשלח, וממילא מתייחסת הפעולה להשליח. - והרי זה בדמיון לשני שלוחים. - וזהו סברת הרמב"ם בביאור התוספתא דבהתערבות איסור אחר פטור המשלח. - ומטעם זה אינו דומה הא דעשה השליחות ע"י חש"ו, דשם ע"כ אין לייחס הפעולה להם, מפני שהם אינם בני פעולה בהתייחסות דמעילה, מפני שאין בני דעת וכל ההתייחסות הפעולה שייכה להמשלח וכמוש"נ.

יא והנה לדברי הראב"ד שמפרש כוונת התוספתא שהוא מטעם אונס מדראו חתיכות, ועולות מונחות איברים. - קשה דהלא הי' להם לחוש שמא הם חטאת קודם זריקה וממילא לא הוי אונס כמו דקיי"ל בכל מקום שיש לברר לא הוי אונס. - ומטעם זה נראה דנטה מפשט זה הרמב"ם ומפרש דע"כ כוונת התוספתא לאו דוקא עולות, ולכן כתב הרמב"ם עולה וכיוצא בו, והכוונה חטאת קודם זריקה.

יב ובעיקר דברי הראב"ד שכתב בהא דחתיכות דהוי אנוס ופטור ממעילה. - תמוה לן טובא ממשנה ערוכה לקמן כ"א שלח ביד חש"ו וכו' לא עשו שליחותו חנוני מעל. - ותמוה חנוני עניא הלא ע"כ אנוס הוא לדברי הראב"ד, היעלה על הדעת לומר דהי' לו לחנוני לאסוקי אדעתא שהמעות שלוקח מהלוקחין הוא של הקדש. - וכנראה שזה לא הוי אנוס יותר קטן מהא דחתיכות שכתב הראב"ד, וצע"ג.

יג ומה שכתב הרמב"ם לא מעל אלא האוכל בלבד. זהו כי אין לחייבו להשליח ג"כ כיון שאין כוונתו ליטול לעצמו, וזהו כי הנטילה שלו באה מכח המשלח, וכיון שהשליחות נתבטלה ולא מעל המשלח, והשליח לא מעל כיון דהנטילה לא מכחו כי אין זה שינוי מדעת המשלח בשביל התערבות איסור אחר, וממילא ליתא מעילה אלא להאוכל בלבד.

יד תוס' ד"ה השליח וכו' כדאמרינן וכו' דילפינן חטא חטא מתרומה. - והנה כתבו התוס' בקדושין מ"ב דגם אם השליח מזיד נאמרה הגז"ש, עי' בספרנו שאילות משה חחו"מ סי' ל"ה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' נתנה לחברו הוא [מעל]. הנותן מעל שהוציאה לחולין: גמ' מ''ש. דכי נטלה הוא דלא מעל ומ''ש כי נתנה לחברו דמעל: בגזבר המסורות לו. אותו אבן או אותו קורה עסקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל: כיון דשינה. שפיחתה וחתכה אי נמי שבנאה בבנין מעל שהרי שינה אותה: שהניחה על פי ארובה. כשהיא שלימה שלא בנאה כלום אלא הנחה בעלמא הוא דעבד בה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. (ל''א) כגון שסתם פי ארובה והיה פירות תחת הארובה ועכשיו נהנה ממנו הכי שאין הגשמים יורדים עליהם דכיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל: וכיון דבני לה מיהת מעל. הכי קתני (לעיל) כיון דבנה מעל דאע''פ שמחוברת היא בבנין חשיב לה כתלוש ואית בה מעילה: לימא. מדהכא מעל דאע''ג דחיברו כתלוש דמי והיינו מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דאע''ג דמחובר לקרקע הוא לענין עבודת כוכבים כתלוש דמי דאי אמרת כמחובר דמי לא אסריה דהכי גמרינן (ע''ז דף מה.) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ואי אמרת כמחובר דמי לא נאסר דהוי דומיא דהר ואי כמחובר דמי נמי לענין מעילה לא אית בזה מעילה דהא אין מועלין במחובר לקרקע: לעולם אימא לך דהמשתחוה לבית לא אסרו דכמחובר דמי וה''נ כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי ואי אמרת א''כ אמאי מועלין בה משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה במעילה וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית לעינים היא ולהכי מועלין: לימא. מדאמרינן הכא דמעל אע''פ שבנאו כתלוש דמי מסייע ליה הדר בבית של הקדש מעל דכתלוש דמי: אמר ריש לקיש. לעולם אימא לך בית כמחובר דמי ומהכא לא תסייע ואם אמרת א''כ אמאי מעל התם בשהקדיש האבנים והסיעם כשהן בתלוש ואח''כ בנאן דכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע''ג דשוב בנאו דמחובר הוא יש בו מעילה: וקא דייק אבל בנאו ולבסוף הקדישו לאחר שהיה מחובר מאי לא מעל א''כ אמאי רהיט ותני הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל: אמרי כו'. הא ודאי ה''נ הוה מצי למיתני דודאי לא מעל אבל מש''ה נקט בית של מערה משום דפסיקא ליה דלעולם לית בה מעילה להכי (פסיקא הכי בא ליה למיתנייה): בית של אבנים דעלמא לא פסיקא ליה. מילתא דיש הפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו בין הקדישו ולבסוף בנאו להכי לא תנייה ולעולם דוקא הקדישו ולבסוף בנאו יש בו מעילה דכתלוש דמי: מתני' השליח שעשה: לא עשה שליחותו. אלא שינה ממה שאמר לו בעה''ב השליח מעל: תן בשר. של הקדש אמר לו תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו ב' ב' והם נטלו ג' ג' כולן מעלו. בעה''ב מעל לפי שנעשה שליחותו בחתיכה א' והשליח והאורחין מעלו שכל א' וא' הוסיף א' מדעתו: גמ'

נתנה לחברו הוא מעל. פירוש גזבר לפי שיצא לחולין מכי נתנה לחברו שהוציאה מרשותו: בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל. מפורש בגמ' כגון שלא שינה אותה אלא הניחה ע''פ ארובה דאי עשה בה שינוי קנאה הגזבר ויצאה לחולין: נתנה לבלן אע''פ שלא רחץ מעל. בפרק הזהב (ב''מ דף מח.) מייתי מינה סיוע לריש לקיש דאמרינן משיכה מפורשת מה''ת ודייק מינה דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל שאר בעלי אומניות לא מעל עד דמשיך ומ''מ לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות לא מותיב מינה דמצי לאוקומא בבלן עובד כוכבים דהתם ודאי בשאר אומניות לא מעל עד דמשיך דכיון דבישראל מעות קונות בעובד כוכבים קונה במשיכה כדאית' בבכורות (דף יג.) לעמיתך לישראל בחדא ולעובד כוכבים בחדא ואפ''ה הוי סייעתא לריש לקיש דלכאורה לא משתמע בבלן עובד כוכבים דומיא דלעיל דקתני נתנה לחברו דהתם בישראל מיירי מדקתני חברו: שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח הכנס רחוץ. כלומר הבלן יאמר אין הדבר מעכב בי שהרי הכל מוכן ואם כן קנה המעות: אכילתו ואכילת חברו. פירוש אוכל בחצי פרוטה והאכיל לחברו בחצי פרוטה הנייתו והניית חברו כגון שסך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך חברו בחצי פרוטה מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה: מאי שנא הוא ומאי שנא חברו. דכי נטל לא מעל כו' נתנה לחברו מעל בגזבר המסורות לו כולה כדפי' במתני': למה לי עד שידור. כיון דבנה מעל קס''ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך שעשה בה שינוי וקנאה ומשני אמר רב כשהניחה על פי ארובה פירוש כשהיתה מתוקנת מקודם לכן ולא עשה בה שום שינוי רק הניחה על פי ארובה ומטיחה בטיט עד שנתחברה יפה וכיון דבני ליה מיהא מעל בניחותא כלומר לאחר שבנאה מועל בה אם דר תחתיה שוה פרוטה אע''ג דאין מעילה במחובר לקרקע היינו תלוש ולבסוף חיברו וקסבר הוי תלוש: לימא מסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו: דקא סבר תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש (וה''ה דהוה מצי לשנויי) ודחי ליה הנאה הנראת לעינים אסרה תורה כלומר לעולם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר ושאני הכא משום דהוה ליה הנאה הנראת לעינים שהארובה נכרת היא מבחוץ: הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל. אלמא תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש וה''ה דהוה מצי לשנויי הנאה הנראת לעינים שאני ומשני אמר ריש לקיש התם כשהקדישו ולבסוף בנאו דהתם אפילו למ''ד הוי מחובר (ולא) מעל כיון שהקדישו קודם ותימה ע''כ לעיל דקאמר וכיון דבני מעל לימא מסייע ליה לרב אמאי לא דחי ליה ולאוקמא למתני' כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא אהני האי טעמא [וי''ל דאף דבנאו ואח''כ הקדישו ס''ל דלא מהני אלא משום הנאה הנראה לעינים הוא דאסור] והשתא אתי שפיר דמייתי סייעתא מהדר בבית של הקדש ולא מצי לדחויי הנאה הנראת לעינים שאני דקא סלקא דעתך השתא דמיירי בבנאו ולבסוף הקדישו דלא מהני ליה ההוא טעמא וכי דחי ריש לקיש כשהקדישו ולבסוף בנאו מטעם הנאה הנראה לעינים הוא: מתני' השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. כדאמרינן לעיל באידך פירקין (דף יח:) דילפינן חטא חטא מתרומה: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד כבד ונתן להם בשר שליח מעל. שהרי לא עשה שליחותו של בעל הבית שצוה לו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד