"פרחי כהונה"? אמרי [אומרים] חכמים בהסבר הדברים: אכן אין [כן] ראויים הדברים להישנות כך, וטעם הדבר, התם [שם, בתחילת משנתנו] שמדובר בה בכהנים השומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ, שלא מטו [באו] עדיין לכלל אפשרות למעבד [לעבוד] עבודה במקדש שכן לא היו השומרים אלא אלה שעדיין לא הגיעו לגיל העבודה (שהרי אלה שהגיעו לכך אינם מסתפקים בשמירה אלא רוצים לעבוד עבודה גמורה) ולכך קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "רובים" (נערים), ואולם הכא [כאן, בהמשך משנתנו] שמדובר בכהנים הישנים בבית המוקד, דמטו להו למעבד [שכבר באו להם לעבוד, שהריהם מכלל הראויים לעבודה] עבודה במקדש — קרי להו [קורא להם] התנא בכינוי "פרחי כהונה".

א כדברי משנתנו (הפותחת את מסכתנו) בענין שמירת הכהנים בשלושה מקומות במקדש, כך הם גם דברי המשנה הפותחת את המסכת הבאה, מסכת מידות, ושנינו שם עוד שאף הלוים היו בין שומרי המקדש. שכן תנן התם [שנינו שם]: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד.

והלוים שומרים בעשרים ואחד מקומות במקדש. וכך נתחלקו משמרות לויים אלה: חמשה משמרות — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי הר הבית. ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של הר הבית מבפנים לחומת הר הבית. ועוד חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירתם של חמשה שערי העזרה. ועוד ארבעה משמרות לויים — מופקדים על שמירת ארבע פנותיו של העזרה מבחוץ לחומת העזרה. ומשמר אחד של לויים — הריהו מופקד על השמירה בלשכת הקרבן (מקום שהייתן של הבהמות העומדות להקרבה, וכבר נבדקו אם אין בהן מום הפוסלן להקרבה), ומשמר אחד של לויים — מופקד על השמירה בלשכת הפרוכת (מקום אריגתה של הפרוכת), ועוד משמר אחד של לויים — על השמירה לאחורי בית הכפורת (השטח שבין קודש הקדשים ובין החומה המערבית של הר הבית).

ודנים בדין זה של שמירת הלויים בעשרים ואחד מקומות במקדש: מנהני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם בתורה]? אמר רב יהודה מהעיר סורא, האמורא, ואמרי לה [ויש האומרים אותה אימרה] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה], ומדברי תנאים היא: דכתיב [שכן נאמר] בחלוקה של הלויים השומרים בשערי המקדש ("למחלקות לשוערים", דברי הימים א, כו, א) בימי דוד (לצורך עבודתם במקדש, לכשיבנה על ידי שלמה בנו): "למזרח הלוים ששה, לצפונה לוים [ליום] ארבעה, לנגבה לוים (ליום) ארבעה, ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר (שם, יז—יח).

אמרי [אומרים] בתהיה על הסבר זה: והרי הני [אלה] משמרות הלויים המנויים במקרא זה עשרים וארבעה הוו [היו] מספרם הכולל (במזרח — ששה, בצפון ובדרום — ארבעה וארבעה, לאסופים — שנים ושנים שהם ארבעה, הרי אלה שמונה עשר. ועוד ששה לפרבר למערב. הרי מספרם הכולל הוא עשרים וארבעה)! אמר אביי בהסבר הדברים: הכי קאמר [כך הוא, הכתוב אומר, זו כוונתו]: לאסופים — שנים שהם (שנים) בלבד, שאין זה אלא כפל לשון, כמצוי בכתובים.

ומקשים על תשובת אביי: והרי אכתי [עדיין], אף לפי הסבר זה, עדיין עשרין ותרי הוו [עשרים ושנים משמרות לויים היו], ולא עשרים ואחד! ומתרצים: היאך [זה] המשמר של הפרבר — שומר חד הוה [אחד בלבד היה], וזה שנאמר בכתוב "שנים לפרבר" — כי לוי אחרינא [אחר] שאינו שומר, על מנת להיות עם השומר בצוותא [ביחד] הוא דאזיל ויתיב גביה [שהלך וישב אצלו], ובמה נתייחד דווקא לוי זה שהוא צריך לצוותא ולא השאר — משום דקאי אבראי [שהיה עומד, ניצב על משמרתו בחוץ], ואולם בשאר המשמרות לא היה צריך צוותא שכן מקומות השמירה היו סמוכים זה לזה והיו השומרים סמוכים איפוא זה לזה.

ומבררים עוד: מאי [מה פירוש] הכתוב "לפרבר"? אמר רבה בר רב שילא: מלה זו הריהי צירוף שתי מילים ארמיות, כמאן דאמר [כמי שאומר]: כלפי בר [חוץ].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אכן לעולם עשרים וארבעה משמרות היו אלה, כדכתיב [כמו שאכן נאמר] בכתוב זה, ואולם תלתא מינייהו [שלשה מתוכם] — משמרות של כהנים היו, ועשרין וחד [ועשרים ואחד] המשמרות האחרים — של לוים.

ותוהים על הסבר זה: והא הכא [והרי כאן, בכתוב זה], משמרות לוים הוא דכתיב [שנאמר] בו במפורש ("למזרח הלוים..."), ואין הכהנים נזכרים בו, והרי איפוא שכל עשרים וארבעה המשמרות כולם היו של לויים! ומשיבים: אף הכהנים נזכרים בכתוב זה, שכן בכלל הלשון "לויים" האמור בו כלולים אף הכהנים, וכשיטת ר' יהושע בן לוי, שכן אמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות במקרא נקראו הכהנים "לוים", וכתוב זה הוא אחד מהן, ויש ממנו ללמד על השאר — "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי..." (יחזקאל מד, טו), הרי שהכהנים נקראים אף בשם "לוים".

ב ומבררים עוד דברי משנה זו שבמסכת מדות, שנינו בה כי חמשה משמרות לויים — מופקדים על שמירת חמשה שערי הר הבית, וארבעה משמרות נוספים — על ארבעה פנותיו מתוכו,

ועוד חמשה משמרות — המופקדים על שמירת חמשה שערי העזרה, ועוד ארבעה — המופקדים על שמירת ארבעה פנותיו מבחוץ. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא הר הבית — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתו מתוכו, ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת] היא העזרה — דעבדינן [שעושים אנו] את שמירתה מבחוץ?

אמרי [אומרים] בתשובה: בשמירת הר הבית, דאי תמה ובעי מיתב [שאם התעייף השומר שם מהעמידה הממושכת על רגליו, ורוצה לשבת, לנוח] — הריהו יתיב [יושב], שהרי מותרת הישיבה בהר הבית, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מתוכו. מה שאין כן בעזרה, דאי תמה ובעי למיתב [שאם התעייף, ורוצה לשבת, לנוח] — לא מצי יתיב [אינו יכול לשבת], שהרי אמר מר [החכם]: אין הישיבה בעזרה מותרת אלא למלכי בית דוד בלבד, לכך אמרינן [אומרים אנו, נקבעה הלכה] כי שמירתו מבחוץ, שאם יתעייף יוכל להתיישב.

ג עוד אמר מר [החכם] במשנה זו כי חמשה משמרות היו מופקדים על שמירת חמשה שערי עזרה, ותוהים: והאם חמשה שערים הוא דהוי [שהיו] בחומת עזרה?! ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת מדות כי שבעה שערים היו בחומת העזרה, שלשה בצפון, ושלשה בדרום, ואחד במזרח, ואם כן ראוי היה להעמיד משמרות בכל שבעת השערים!

אמר אביי בתשובה: אף שאכן שבעה שערים הם, אין שומרים אלא בחמישה מהם, כי תרי מינייהו [שניים מהם מהשערים הללו] שער הניצוץ ובית המוקד לא היו צריכי [צריכים] שימור על ידי משמרות לויים, שכן שמרו בהם הכהנים, כמבואר במשנתנו. רבא אמר תירוץ אחר: אין להביא סתירה ממשנה זו לענין מספרם של שערי העזרה, כיון שמחלוקת תנאי [תנאים] היא באשר למספרם של השערים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בסדר המינויים במקדש, אין פוחתין משלשה עשר גזברין ומשבעה אמרכלין. ר' נתן אומר: אין פוחתין משלשה עשר גזברין, כנגד שלשה עשר שערים שהיו בבית המקדש. ומעתה כאשר דל [טול, הפחת] ממספר זה של השערים את חמשה השערים של הר הבית — פשו להו תמניא [נשארו להם שמונה] שערים שבעזרה. אלמא [הרי איפוא], מכאן נלמד כי שיטות שונות יש בדבר איכא [יש] תנא שאמר כי תמניא הוו [שמונה שערים היו] בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי שבעה היו בעזרה, ואיכא [ויש] תנא שאמר כי חמשה שערים הוו [היו]. ומשנתנו כשיטה שחמישה שערים היו.

ד ושבים לבירור דברי משנתנו, שנינו בה כי הכהנים הישנים בבית המוקד לא היו ישנים בבגדי קדש אלא היו פושטים את בגדיהם ומקפלים אותם ומניחים אותם תחת ראשיהם. ומדייקים בדברים: דווקא מעשה שינה הוא שלא עשו הכהנים בהיות בגדיהם עליהם (ומשום החשש שיפיח הישן תוך שנתו, והרי זה גנות לבגדי הכהונה שעליו), אבל מעשה אחר הנעשה בהקיץ, וכגון ההילוך בבגדים הללו — היו מהלכים, אף שאין זה לצורך עבודה במקדש. ומעתה שמעת מינה [שומע, לומד אתה ממנה], כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן!

אמרי [אומרים] בדחיית הראיה: אין לדייק כן, שהרי ניתן לומר כי הוא הדין שאפילו ההילוך בבגדי כהונה נמי [גם כן] לא הותר לכהנים שלא לצורך עבודה, ויכול היה התנא במשנתנו להשמיענו אכן דבר חידוש גדול יותר שאף לא היו מהלכים בהם, והא דקתני [וזה ששנינו] כי לא היו ישנים בהם — משום דבעי למיתנא סיפא [שרצה התנא לשנות את הסוף, את המשך דבריו]: אלא פושטין היו את בגדיהם ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן לפני השינה, משום כך קתני רישא נמי [הוא שונה תחילת דבריו גם כן] שלא היו ישנים בבגדי כהונה.

ותוהים: והא גופה קא קשיא [והרי לפי זה דברי המשנה עצמה קשים, סותרים דחייה זו], שהרי שנינו בה: ומניחין הכהנים אותן (את בגדי הכהונה) תחת ראשיהן, ומשמשים איפוא הבגדים להם ככר לשינה — שמע מינה [למד מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם! ודוחים: אימא [אמור] כך בכוונת דברי המשנה הללו: ומניחים אותם לא תחת ראשיהם, אלא נגד ראשיהם, מן הצד.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן, מתוך תירוץ זה] כי כשם שמותר להניח את בגדי הכהונה בצד ראשי הכהנים הישנים, אף תפילין שחלץ אותם אדם מעליו בשעה שהולך הוא לישון, והניחם מן הצד לראשו, ולא תחת ראשו ממש — שריין [מותרים] לעשות כן, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו [ואין אנו חוששים שמא יטלטל מצד לצד תוך כדי שנתו, ויפול עליהם], ויביאם בכך לידי גנות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר בכוונת דברי משנתנו שמונחים בגדי הכהונה לא תחת ראשי הכהנים אלא כנגד ראשיהן, דאי אמרת [שכן אומר אתה] שהניח את הבגדים תחת ראשיהן ממש, יש להקשות: נהי [אמנם] אף אם נאמר כי ניתנו בגדי כהונה ליהנות בהן, ואולם תיפוק ליה [יצא לו] שאסור הדבר משום איסורא [איסור] כלאים שבבגדי כהונה, שלא הותר לבישת בגדים אלה שיש בהם כלאים אלא בשעת העבודה!