לא נתעצל הכהן שהוטל עליו לעשות כן מלהוציא את הדשן אל מחוץ לעיר.

ולאחר שהועבר האפר לתפוח, והתפנה מקום במזבח, החלו הכהנים מעלין בידיהם גזירין של עץ כדי לסדר את המערכה (מערכה מסודרת של עצים העומדים להבערה על המזבח). ושואלים: וכי כל העצים כשרין למערכה הן? ומשיבים: אכן כל מיני העצים כשרין לשמש במערכה שעל המזבח, חוץ מגזרי עצים של עץ הגפן ושל עץ הזית. אבל אף שרוב מיני העצים כשרים למערכה, מכל מקום דווקא בגיזרי עצים אלו היו רגילין להביא: במרביות (ענפים צעירים) של עץ התאנה, ושל עץ האגוז, ושל עץ שמן.

וממשיכים בסדר העבודה: אותו כהן שזכה בתרומת הדשן, הוא זה שסידר את המערכה גדולה (שעליה היו מקריבים את קרבן התמיד ואת אימורי שאר הקרבנות) בצד מזרחה של המזבח, וחזיתה של מערכה זו פונה אף הוא כלפי צד מזרחה של המזבח. וראשי (קצות) הגזירין הפנימים (הפונים אל תוך המזבח, לצד מערבו של המזבח) היו ארוכים עד שהיו נוגעין בתפוח הנמצא באמצע המזבח. וריוח היה מניח הכהן המסדר את המערכה בין הגזירים, שכן היו מציתים את האליתא (הקיסמים הדקים) משם, ברווח שבין הגזירים. שבתחילה הדליקו את הקיסמים הדקים שבין גיזרי העצים הגדולים, ומשם עברה האש אל הגזרים הללו.

בררו משם (מבין גיזרי העצים המיועדים למערכה) עצי תאנה יפים, שמעלתם שהם נעשים בשריפתם גחלים ולא אפר, והכהן סידר את המערכה השניה המיועדת לעשיית הקטורת, שממנה לוקחים גחלי אש למזבח הקטורת שבהיכל, להקטיר עליהם את הקטורת. ומקומה של מערכה זו הריהו כנגד הפינה המערבית דרומית של מזבח העולה, בסמוך לכבש, משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון ארבע אמות.

וכמות העצים שסודרו במערכה זו, היה

בהתאם לעומד (אומד, הערכה) לכמה עצים נזקקים על מנת שיהיו מהם לאחר שריפתם כדי שיעור חמש סאין גחלים. ובשבת — היתה כמות העצים של מערכה זו בעומד (אומד) שיהיה בהם לאחר שריפתם כשיעור שמונה סאין גחלים. והטעם לכך שהוסיפו בשבת שלשה סאים גחלים: שכן שם, על הגחלים הללו, היו נותנים את הלבונה שבשני בזיכי הלבונה של לחם הפנים המוקטרים בכל שבת. ואותם האברים והפדרים שלא (היו) נתעכלו מבערב, ששנינו בתחילת המשנה שהיו מסלקים אותם לצידי המזבח, עתה היו מחזירין אותן לצידה של המערכה הגדולה, על מנת שיישרפו בה. ואזי, הציתו הכהנים את שתי המערכות הללו (מערכה גדולה, ומערכת הקטורת) באש, ולאחר מכן ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית על מנת לערוך פייס באשר למי שיעבוד את העבודות הבאות.

א גמרא שנינו במשנתנו כי באמצע המזבח היתה ערימת אפר עגולה שצורתה כעין תפוח, ופעמים שהיה בה אפר בשיעור שלש מאות כור. ועל שיעור זה אמר רבא: אין זו לשון מכוונת בדיוקה, אלא הריהי לשון גוזמא (הפלגה מרובה) ועניינה לומר שהיתה גדולה ביותר, ואולם מעולם לא היה בה בתפוח שיעור כזה. וכן על זו ששנינו בפרק הבא כי לפני שחיטתו השקו את קרבן התמיד מים בכוס של זהב, כדי להקל בכך על פשיטת עורו לאחר השחיטה, אמר רבא: הרי זו לשון גוזמא, שלא היתה זו כוס של זהב.

ועוד בענין זה של שימוש לשון שאינו מכוון כדיוקו, אמר ר' אמי: יש ודברה תורה לשון הבאי (גוזמה), וכמו כן יש ודברו נביאים לשון הבאי, וכיוצא בו פעמים דברו חכמים לשון הבאי.

ומפרטים: דברה תורה לשון הבאי — דכתיב [שכן נאמר]: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים ט, א), ויש לשאול: וכי בשמים סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא הרי זו לשון גוזמא.

וכמו כן יש ודברו חכמים לשון הבאי — כגון הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו שבתפוח שהיה באמצע המזבח היו לפעמים כשלש מאות כור אפר, וכגון זו ששנינו בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב.

וכיוצא בדבר יש ודברו נביאים לשון הבאי — כגון זה דכתיב [שנאמר] בתיאור המלכת שלמה המלך "ויעלו כל העם אחריו (וכל עם הארץ) והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם" (מלכים א א, מ), שבא רק להורות על גודל הקול ובודאי לא נבקעה הארץ למשמע קול זה.

ועוד בענין זה, אמר ר' ינאי בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי, ואלו הן: תפוח, גפן ופרכת (וכאשר יפורטו בהמשך), ומעירים: הרי דבריו אלה של שמואל באים

לאפוקי [להוציא, לשלול] מדבריו של רבא, דתנן [ששנינו ששנינו] בפרק הבא כי השקו את התמיד בכוס של זהב, ואמר על כך רבא שזו לשון גוזמא, לכך קא משמע לן [שמואל משמיע לנו] כי הני [אלה] השלשה — אין [כן] יש בהם לשון גוזמה, ואולם התם [שם], בהשקיית קרבן התמיד בכוס של זהב — לא דברו חכמים בלשון גוזמה, אלא אכן כך היה, וטעם הדבר: לפי שאין נוהגים מנהגי עניות במקום עשירות, ולכן בבית המקדש השתמשו בזהב ממש, אף לצורך פשוט זה.

ומפרטים את שלושת המקומות בהם אחזו חכמים לשון גוזמה, לשיטת שמואל: תפוח — הא דאמרן [זו שאמרנו במשנתנו], וכדברי רבא ור' אמי, שלא היו בו שלש מאות כור, אלא לשון גוזמה היא. גפן — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: צורה כעין גפן העשויה זהב היתה עומדת באולם המקדש על פתח ההיכל, ומודלה (ומורמת ונמשכת) היתה על גבי כלונסות (מוטות), וכל מי שהיה מתנדב (נודב) למקדש זהב בצורת עלה