ושייפי להו בחבלא דצבתא דסריך עליה בזרא [ושפים אותם בחבל של דקל שנדבקים בו הזרעים], וקברי [וקוברים, נוטעים] אותה היכא דמסיק ימא [היכן שמעלה הים] שירטון, ואז תאנה זו קורה לבנין — עבדא [עושה], פירי [פירות] — לא עבדא [עושה], ותלת בריכי מינייהו [ושלש בריכות, ענפים] ממנה לא מחזקה להו גמלא [אין יכול להחזיק, לשאת אותם גשר] שענפי תאנה זו גדולים וכבדים מאד, שכיון שאינה מגדלת פירות הרי כל כוחה הולך לענפים.

א שנינו במשנתנו שהכהן שתרם את הדשן סידר את המערכה גדולה, ועשה כעין חלון ("חזית") בתוך עצי המערכה, הפונה לצד מזרח. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] לעשייתה של חזית זו? ומשיבים כי בדבר זה נחלקו רב הונא ורב חסדא. חד [אחד מהם] אמר: כדי שתהא הרוח המזרחית מנשבת בה במערכה, ומלבה את האש. וחד [אחד מהם] אמר: כדי שיהו מציתין את האליתא (קיסמי העצים הדקים המונחים בין גזרי העץ הגדולים) משם, דרך חזית זו.

מיתיבי [מקשים] על הסברה שעשיית החזית הוא לצורך הדלקת האליתא, ממה ששנינו במשנתנו כי ריוח היה בהן בין הגזירין, שהיו מציתין את האליתא משם. הרי שלא היו מציתים את האליתא מבעד לחזית אלא באותו ריוח! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך הסובר כך, כי מלבד החזית שדרכה היו מציתים את האליתא, עוד מקומות ועוד מקומות עבדי [עשו] בתוך עצי המערכה, שבהם היו ריוח שנועד להדלקת האליתא, על מנת להגדיל ביותר את אש המערכה.

א משנה ארבעה גורלות ("פייסות") הוטלו במקדש בכל יום, על מנת לקבוע מי מן הכהנים יעבוד במלאכות השונות. ולאחר ששנינו למעלה עניינו של הפייס הראשון (תרומת הדשן), באים לבירור עניינו של הפייס השני.

אמר להן הממונה לכהנים, לאחר ששבו ללשכת הגזית: בואו והפיסו (הגרילו) מי יהיה הכהן השוחט את קרבן התמיד; ומי יהיה הכהן הזורק את דמו של קרבן התמיד; ומי זה שיהיה המדשן (מסיר את האפר) של המזבח הפנימי (מזבח הזהב, מזבח הקטורת); ומי זה שיהיה המדשן (מוציא את האפר והפתילות החרוכות) של המנורה; ומי זה שיהיה מעלה את האברים של קרבן התמיד לכבש שליד המזבח כדי להקטירם אחר כך.

ואגב כך מביאים את סדר חלוקת האיברים להעלותם: את הראש והרגל (האחורית) של צד ימין בקרבן — מעלה כהן אחד; ואת שתי הידים (הרגליים הקדמיות) — מעלה כהן שני; העוקץ (חוליות השדרה האחרונות והאליה) והרגל של שמאל — מעלה כהן שלישי; את החזה והגרה (הצואר) ומקצת איברים פנימיים המחוברים אליו, כגון: הקנה והכבד והלב — מעלה כהן רביעי; ואת שתי הדפנות (הצלעות) — מעלה כהן חמישי; ואת הקרביים — (מעיים ושאר חלקים פנימיים) מקריב כהן ששי; ואת הסולת של מנחת קרבן התמיד — מקריב כהן שביעי; והחביתין (מנחה שהיה מביא הכהן הגדול בכל יום) נעשים על ידי כהן שמיני; והיין — על ידי כהן תשיעי. ונמצא מספר כל הכהנים שזכו בפייס זה שלשה עשר (תשעה אלו המעלים את קרבן התמיד והנספחים לו, וארבעה שעסקו בשחיטה, בזריקה, בדישון המזבח הפנימי ובדישון המנורה).

עמדו הכהנים והפיסו, וזכה מי שזכה.

ולאחר מכן אמר להן הממונה לכהנים: צאו ועמדו על מקום גבוה במקדש, וראו משם אם כבר האיר היום והגיע זמן שחיטה, שכן שחיטה פסולה בלילה. אם הגיע כבר הזמן, הרואה אומר: "ברקאי" — הבריק האור. ומעירים כי מתיא בן שמואל שהיה הממונה באותו זמן על הפייסות במקדש היה חולק על דעה זו ואומר בלשון אחר: האם האיר פני כל המזרח עד כדי כך שהוא האור נראה אף בחברון (והוא אור גדול מ"ברקאי")? ואם אכן כך היה הוא (הצופה) היה אומר: הן!

ולאחר מכן הממונה אמר להן לכהנים: צאו והביאו לי והוציאו טלה מלשכת הטלאים (המקום בו היו טלאים מבוקרים ממום ומוכנים להקרבה), ומכוון אותם הממונה: הרי (הנה, הלא היא) לשכת הטלאים זו הנתונה במקצוע (פינה) הצפונית מערבית של אולם בית המוקד שהיה בעזרה. שכן ארבע לשכות (חדרים) היו שם בפינות אותו אולם, ואלו הן: אחת — לשכת הטלאים האמורה. ואחת — לשכת החותמות, ששם היו מניחים את החותמות (קבלות) שעל פיהן קיבל אדם הרוצה לקנות קרבן מן המקדש את הקרבן המתאים. והיתה לשכה זו בזוית המזרחית צפונית. ואחת — לשכת בית המוקד, בה היה מצויה מדורה, והתבאר עניינה בתחילת מסכתנו. ואחת — לשכה המצויה בזוית דרומית מזרחית שהיו עושין (לשים ואופים) בה את לחם הפנים.

נכנסו הכהנים ללשכת הכלים (בה היו נתונים כלי השרת הנדרשים לעבודות היום), והוציאו משם תשעים ושלשה כלי שרת של כסף וכלי שרת של זהב. ולאחר מכן השקו מים את הטלה העומד להיות קרב על המזבח כקרבן התמיד בכוס