לא על לפרקא דרב יוסף. שהיה ראש הישיבה בפומבדיתא והיה דורש בשבת קודם תפלת המוספין ולאחר הדרשה היו הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין: בצבור שנו. אם הוא בבהכ''נ עם הצבור לא יקדים להתפלל: מתני' מה מקום. כלומר מה טיבה: גמ' ולא אכשל. וישמחו חברי על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו על ידי שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות. חנוונים או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה. מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לשון אחר משיחת ילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שתתפללו ביראה ובכוונה: עמוד הימיני. שני עמודים העמיד שלמה באולם שם הימני יכין ושם השמאלי בועז (מלכים א ז) הימיני לעולם חשוב: פטיש. המפוצץ פי''ק בלע''ז: אוסרני. חובש אותי: מיתת עולם. לעוה''ב: הייתי בוכה. מאימת משפטו אם לדין מוליכין אותי לפניו: עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם שאם כן תחדלו מעבירות הרבה: עבירה. בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב''ה ואינו מניח בכך: מפני הטומאה. טומאת אהל המת בכל הבית: לחזקיהו שבא. אלי ללוותי: מתני' מעין שמנה עשרה. בגמרא מפרש: הושע ה' וכו'. זו תפלה קצרה: בכל פרשת העבור כו'. מפרש בגמרא: אם אינו יכול לירד. שאין לו מי שיאחז את חמורו: יחזיר את פניו. לצד ירושלים: באסדא. כמו ותשם בסד רגלי (איוב יג) בית הסהר שקורין ציפ''ש בלע''ז. לשון אחר עצים הקשורים זה עם זה הרבה יחד ובלשון מקרא קורא אותם רפסודות (ד''ה ב) ובלע''ז רדיי''ל ובלשון אשכנז ולו''ס ומשיטן בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולין להלך עליהן כמו בספינה: גמ' הבו לה' בני אלים. שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם כדאמרינן בראש השנה (דף לב.) מנין שאומרים אבות ת''ל הבו לה' בני אלים כו': שיתפקקו. שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו (ב''ב פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק שלמעלה והיא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם: איסר. שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע: דמצער נפשיה. שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער: ביבנה תקנוה. לאחר זמן מרובה: הפקולי. מוכר פקולי צמר גפן שקורין קיטו''ן:

כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום כלום וכו'. ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא:

רבן גמליאל אומר בכל יום אדם מתפלל י"ח. בתלמוד ארץ ישראל הזכירו עוד טעמים אחרים (כעין) [אולי צ"ל על שתקנו] י"ח תוספת על מה שיש בתלמודינו דאמרינן ר' חנניה בשם ר' פינחס כנגד י"ח פעמים שאבות כתובין בתורה אברהם יצחק ויעקב אם יאמר לך אדם י"ט הן אמור לו והנה ה' נצב עליו לית הוא מינהון אם יאמר לך אדם י"ז הן אמור לו ויקרא בהן שמי ושם אבותי מינהון הוא ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן כנגד י"ח ציוויים שכתב בפרשת משכן שני אמר ר' חייא בר אדא ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סופיה דסיפרא:
היה יושב בספינה או באסדא. בגמ' דבני מערבא גרסי היא אסדא היא רפסודות דכתיב (דברי הימים ב ב) ונביאם לך רפסודות על ים יפו:

ולית הלכתא לא כרב הונא. פירוש: אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספין. וכתב הראב"ד ז"ל דיש אומרים דוקא טעימה ולא אכילה. והוא ז"ל פירש דאפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד את הלב כי הא דרב אויא.

ולא כרבי יהושע בן לוי. והני מילי להפסיק שאם התחיל אינו מפסיק, אבל לכתחלה אסור, כדאיתא בשבת (ט, ב).

עד כדי שיראה איסר כנגד לבו. פירש רב האי גאון ז"ל: שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו, ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת וסימן לדבר הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח, ה) דשמעת מינה דזהו מנהג כריעה, וכשכופף צוארו ושוחה כמעט עד שיראה איסר שבארץ כנגד לבו נראה כפיפת אגמון.

לשנה אחרת שכחה. קשיא לי דמהכא משמע שלא היה רגיל לאמרה, שאילו כן מאי קאמר לשנה אחרת שכחה.

ולית הלכתא כרב הונא. אלא מותר לטעום קודם תפלת המוספים. ולא כר' יהושע בן לוי דאוסר לטעום קודם תפלת המנחה דמשמע דאפי' התחיל פוסק ולית הלכתא כותיה דודאי אם התחיל אינו פוסק אבל לכתחלה אסור, וה"מ בשעת מנחה קטנה דאיכא למיחש שמא ימשך בסעודתו ויעבור זמנה אבל במנחה גדולה מותר ואפילו לכתחלה דעדיין יש שהות גדול. תוס':

מתני' רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל וכו'. איידי דאיירי מענין תפלה אייתי הא תפלה הכא ולא נפקא לן מידי ואשמועינן דמי שרוצה לומר הכי הרשות בידו:

אמר להם פנו כלים מפני הטומאה. כשהרגיש שנשמתו רוצה לצאת אמר להם הוציאו הכלים מן הבית שלא יטמאו, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוותני. ושבע כתות בג"ע וחזקיה הוא מכת שלישית ובא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי שהיה מזומן לכת שלישית דהכי אמרינן בחגיגה על ר' יוחנן בן זכאי שיצתה בת קול ואמרה להם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית:

עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. רבינו האי ז"ל פירש שיכוף את ראשו כאגמון שיוכל לראות איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצבת. ואפשר לפרש שיכוף את ראשו בכדי שאם היה איסר או שום דבר כנגד לבו שיראנו:

ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות וכו'. אין פירושו שהוא סדרם מעיקרא דודאי עזרא ואנשי כנסת הגדולה תקנום מעיקרא אלא שנשתכחו וחזר הוא ויסדם *) הגה"ה לא שנשתכחו מעולם רק שהיו אומרי' אותם שלא כסדר שאנו אומרים היום והוא הסדירם כסדר הזה אשר הוא בידינו וכן הוא העיקר, כך שמעתי וכך קבלתי אני הכותב. והראיה מהגמ' דאמרי' שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות ולא קאמר יסד. עד כאן הגה"ה בגליון: [והוא במגילה ד' י"ז ע"ב]:

המשנה השנית ר' נחוניא בן הקנה וכו', הורה בזה שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו אל עזר אלקי, ואך יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד ואמר על זה החכם שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע תקלה על ידי הוראתי, וביצאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים, זהו ביאור המשנה ומה שבאר עליה בגמ' כך הוא, כשאדם נכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא תארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו אומר מודה אני לפניך ששמת חלקי וכו' והודאות אלו אין בהם פתיחה וחתימה ולא הזכרה ומלכות:

צריך אדם להזהר בכבוד חביריו ולגדל את בניו לתלמוד תורה ולחנכם מילדותם שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר שפשוטו מוכיח איזה צד של כפירה והוא שנא' כאן מנעו בניכם מן ההגיון ר"ל מפתרון הפסוק כמו שהוא נקרא וכן צריך להשתדל להושיבם תמיד בין ברכי תלמידי חכמים וכשיתפלל צריך להזהר ולהתכוון ולהתבונן לפני מי הוא עומד:

המשנה השלישית בא להשמעינו בה נסח התפלה שבכל יום ואמר על זה רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"לח ואינו רשאי לפטור עצמו בברכה מעין י"ח והיא הכוללת כל האמצעיות, ר' יהושע אומר שיכול הוא אם הוא טרוד לפטור עצמו בכל יום במעין י"ח ר"ל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה אמצעית שכוללת כל האמצעיות אע"פ שאנשי כנה"ג י"ח תקנו ושהוא יכול לכוין דעתו לכלם, מכל מקום הואיל ודרך כלל כלהו איתניהו בה והוא יש לו אי זו טרדא אע"פ שהוא יכול לכוין לכלם יכול לפטור עצמו בה, ר' עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו ר"ל שבקי בשמנה עשרה ויכול לכוין בהם יתפלל י"ח ואין טרדתו מעכבתו ואם לאו יתפלל מעין י"ח מוטב שיקצר ויכוין משיאריך ולא יכוין, זהו ביאור המשנה והלכה כר' עקיבא שכל הבקי מתפלל בכל יום י"ח ועוד אחרת עמהם שהוסיפו ביבנה והיא ברכת המינים, וצריך שיאמרם על הסדר שנסדרו ואם היה בדרך או שעת הטירדה עד שלא מצא דעתו מכוונת מתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה מעין אמצעיות באמצע ונסח שלה הביננו ה'אלקינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך ונפוצותינו מארבע רוחות תקבץ והתועים לדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבין ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה:

ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' יתר על מה שביארנו בשמנה אלו הן, לא הותר לקצר ולומר הביננו במוצאי שבת ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ולא בימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, שמא תאמר יכלול בה גם כן הבדלה ושאלה, מתוך שאין אדם רגיל בה כל כך יבוא בה לידי טעות ומכל מקום אם בטוח בעצמו שלא לעשות והוא שעת הדחק מותר על דעת גדולי המפרשי ואין הכל מודים בה, וקצת גאוני ספרד פסקו שלא לאמרה בימות הגשמים אבל במוצאי שבת ויו"ט אומרה וכולל בה הבדלה שכל שהוא בתחלת ברכה אין בו לטעות וכרב ביבי שאמרה כן בסוגיא זו, אלא שרוב פוסקים כתבוה כדברינו וכן פסקו רבים שאם אינו יודע נסח הביננו יכול לעשות כרב שאומר פתיחת הברכה וחתימתה, בחבורי קצת רבני צרפת ראיתי שכוללים בה שאלה בשם תלמוד המערב וברך שנותינו בגשמי ברכה:

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו מעט מחליותיו מרוב השפלתו, ויש פוסקים עד שיראה איסר כנגד לבו ואינו צריך לשיעור שיתפקקו החליות, ופי' דבר זה הוא שיכרע כל כך עד שאם היה איסור בארץ לרגליו שהוא כנגד לבו כשהוא בכריעה הוא רואהו בלא שחיית הראש כנגד לבו, ולפי' זה אנו קורים שיראה מהבנין הקל, ויש קורים אותו מבנין נפעל ומפרשים שתעשה גומא כנגד לבו עשויה כעין איסר ואף בזו אפשר לפרשה מבנין הקל, ואם הוא מצטער בנענוע הראש דיו, בנענוע הראש עד שיראה כמשתדל לכרוע.:

שליח צבור שטעה באחת הברכות וגמגם ולא התחיל בברכה הראויה אלא שדלגה אין מסלקין אותו אלא ממתינים לו עד שנראה אם יוכל לחזור עליה או מעצמו או כשנזכירהו, ומה שאמרו בפרק אין עומדים המתפלל וטעה יעבור אחר תחתיו ההיא בשאינו יודע לחזור וכל שכן שאם התחיל שאין מסלקין אותו אלא ממתינים לו אם יוכל לחזור ולגמור מעצמו או בהזכרה אבל אם אירע לו כן בברכת המינים כל שלא התחיל מפקפקים בו אף ביודע לחזור ומסלקין אותו ואפילו היה מוחזק אצלנו בצדיק גמור מתחלתו ועד סופו, אבל אם התחיל גומרה כמו שיוכל וממתינים לו עד שיגמור אפילו שעה או שתים ואם אינו יודע לגמור יעבור, וי"א אף בברכת המינים אין ממתינים לו אלא בכדי אומד הדעת שאינו יכול לחזור או כשיזכירוהו ומה שהמתינו לשמואל הקטן ב' וג' שעות מפני שהוא תקנה והיה הנסח מחודש ולא היו שאר בני אדם יודעים אותו ואעפ"כ אלו לא התחיל בה היה ראוי לסלקו מחשש מינות ואע"פ שהוא תקנה חוששים שמא חזרר בו אבל מכיון שהתחיל בו ולא היו השאר יודעים אותה המתינו כל כך, וכן יש לחלק בהעברות אלו שכל שבברכת המינים מעבירים אותו לעולם עד שתתברר תשובתו ובשאר הברכות אין ממנין שעה זו אחר תחתיו:

אסור [לו] לאדם שיטעום כלום. ואפילו התחיל בהתר צריך להפסיק כדמשמע בפ"ק דשבת [דף ט' ע"ב] וכן משמע לישנא דאסור לטעום כלום:

ולית הלכתא כריב"ל ומותר לאכול כשיגיע זמן תפלת מנחה, וכן פסק ר"ת בפ"ק דשבת דמוקי מתניתין דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה גדולה ולא לאכול בסעודה גדולה ובמנחה גדולה אבל סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה מותר להתחיל וכן נמי סמוך למנחה קטנה דלא חיישינן לאמשוכי כלל בסעודה קטנה דבשל סופרים הלך אחר המקל וסתמא דתלמודא דקאמר התם האי לישנא קמא ולישנא בתרא דרב אחא בר יעקב קאמר לה אע"ג דהאי דקא משני תלמודא בלישנא קמא אליבא דריב"ל קא משני ולא קיי"ל כותיה משמע הא אליבא דידן (אין אנו צריכין להעמיד המשנה במנחה גדולה מ"מ כיון דאוקמי הכי ולא קא משני מידי אליבא דידן] ש"מ דהלכתא הכי:

שלא תארע תקלה על ידי. שלא יטעו תלמידי בדברי לעשות מעשה שלא כהלכה. ולא אומר אפילו אמירה בעלמא:

עד שיראה איסר, כנגד לבו. פי' רב האי גאון שיכוף את ראשו כאגמון שאז רואה איסר שהוא מונח כנגד לבו ולא שישחה גופו וראשו זקוף:

אמר רבא והוא דמצער נפשיה. כגון חולה וזקן וכרבא קיי"ל דהוא בתראי:

כנגד אל הכבוד הרעים. ומתחלה לא קבעו כנגדו לפי שאינו שם המיוחד:

בד"ה כיון שהגיע כו' מפסיקין ואפילו מן האכילה ולא היא עכ"ל ר"ל דאפילו התחיל לאכול בהיתר צריך להפסיק ולא היא דאין הלכה כן עיין ברא"ש:

א"ל בי חבירי כו'. פירש"י על כשלוני הרי ב' רעות כו' שיענשו עכ"ל. וקאי וישמחו בי חבירי על לא אכשל ויותר נראה לפרש שמתפלל כן שבאמת ישמחו חברי על שלא נכשלתי וכן אשמח בהם על שלא נכשלו שזו אחד ממ"ח דברים שבו נקנית התורה משמח את הבריות וגרסי' שלא אומר על טמא כו' ולא על מותר אסור כו' וכ"ה ברי"ף וברא"ש והוא פי' שלא אכשל בדבר הלכה וק"ל:

אני עמל והם עמלים אני כו'. ע"פ מ"ש פרק חלק (סנהדרין צט.) כי האדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה כו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כו' הוי אומר לעמל תורה וקאמר שם נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת עליו במקום אחר והיינו ואני עמל ומקבל שכר דקאמר הכא שהתורה עומלת עליו הוא שכרו בעוה"ז ועוד ואני רץ לחיי עוה"ב שהוא השכר לעתיד ועיין בתר"י בע"א ודו"ק:

הזהרו בכבוד חבריכם כו'. והכי שמעינן ליה (בפ"ד) [בפ"ב] דאבות אר"א יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך:

מהגיון כו'. כפירש"י שלא ירגילום במקרא כו'. ואהא קאמר ושמא תאמר דא"כ ילכו בטל וקאמר הושיבום בין כו' להרגילם שם וגם אם לא באו עדיין לשנים שראויים למשנה ותלמוד מ"מ יקבלו שם מדות טובות והגונות כמ"ש חנוך לנער וגו':

וכשאתה מתפלל דע לפני כו' כענין דלקמן דאלו לפני מלך ב"ו הייתי עומד שהיום כאן כו' עכשיו שאני עומד לפני מלך מ"ה הקב"ה שהוא חי כו' ולזה נסמך המאמר דלקמן לכאן שענינם אחד בזה ודו"ק:

נר ישראל עמוד כו'. נר ישראל במצות כמ"ש כי נר מצוה וגו' ועמוד הימיני שהוא היה עמוד אותו הדור שהציל כמה צדיקים בחורבן של אספסינוס כדאיתא פרק הניזקין (גיטין נ"ו.) ופטיש החזק בתורה כמ"ש וכפטיש יפוצץ סלע וק"ל:

ואיני יכול לפייסו בדברים כו'. בעוה"ז יכולין לפייסו בדברים שהיא התפלה וכן לשחדו בממון בצדקה שנאמר וצדקה תציל ממות אלא בדין לעוה"ב קאמר דאז אי אפשר לפייסו ולא לשחדו בממון וקאמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים כו' ר"ל גם אם לא יהיה מיתתי לעולם הבא מיתת עולם כרשעים גמורים מ"מ אני מתיירא שמא יוליכו אותי (לדרך) לגיהנם להיות נידון י"ב חדש כדאמרי' פ"ק דר"ה (יז.):

א"ל י"ר שתהא מורא שמים כו' גם למאי דאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר להם כן בדרך תוכחה שיעשו ומן שמים יסייעוהו כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו הבא לטהר מסייעין אותו וכה"ג כתבנו לעיל וק"ל:

ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי כו'. מ"כ שלא היה הצדיק הזה מאמין בעצמו כענין שדרשו בדוד לולא האמנתי וגו'. או שלא רצה ליטול את השם לפני תלמידיו ללמדם בכך ענוה וע"כ א"ל פנו כלים מפני הטומאה כו' מ"מ הודיעם שחזקיהו מלך יהודה בא ללותו כדי שלא יהרהרו אחר מטתו עכ"ל:

כנגד ח"י אזכרות כו' הני ח"י י"ט הויין ברכת המינין כו' וז' דשבתא נגד ז' קולות כו'. הוא מבואר דברכות של חול הם ח"י כי הם על הרוב האמצעיים בשאלת צרכיו של אדם ע"כ רמז כל הח"י ברכות בשם הויה שהוא שם הרחמים בכל חתימת הברכות דבעי בחול בשאלת צרכיו אפושי רחמים ובעי בתחנונים בלי השמעת קול כפירוש ר"י והטור מה שאין כן בשבע ברכות דשבתא שהם כולם שבח נרמזו בקול דכתיב גבי שם הויה לומר שיש להרים קול בשבחו של מקום ומזה הני ט' דר"ה שהוא יום הדין ובעי נמי לאפושי רחמים נרמזו ג"כ בשם הויה שהוא רחמים ואסור להשמיע קולו בר"ה בתפלה וכ"כ ב"י בשם ספר הפליאה שקורא תגר על כך והתוספות נדחקו לקיים המנהג ושאמרו ברכת המינין לא נתקנה נגד שם הויה אלא נגד אל הכבוד הרעים דלא כתיב ביה שם הויה וכן לרב יוסף כנגד אחד שבק"ש נתכוונו לכוונה אחת והיינו משום דשם הויה לא ישתנה אך המינין מאל אחד משנין לומר אל אחר ואמר שהקב"ה הרעים עליהם ע"פ מ"ש פרק הרואה והאלהים עשה שייראו וגו' לא נבראו הרעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב וכ"ד דתעניתא כנגד כ"ד רננות כו' דבאותה תפלה של שלמה קחשיב כל הצרות והמאורעות אשר עליהן נתקנו התעניות וכנגד אותן כ"ד לשונות של תפלה ותחנה ורנה שיש שם תקנו כ"ד ברכות וק"ל:

גמ' כרבי יהושע בן לוי כו' נ"ב ותוס' מפרשים מפ"ק דשבת משוס דר"י ב"ל אסור לטעום אפילו פירות קאמר וליתא ע"ש:

רש"י בד"ה בצבור שנו פירוש כשהוא בב"ה ונ"ב כן הוא בפירוש רבינו יונה:

רש"י ד"ה שיתפקקו. מן הפקק ולמעלה. כצ"ל:

בשעת פטירתו. נ״ב אז לא בכה:

שם עמד שמואל הקטן. נ"ב עמ"ש פ״ק דסנהדין (יא,א):

מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? יש להקשות הוה ליה למימר 'מה אתה מתפלל?', ומהו ענין 'מה מקום'? ונראה לי בס"ד שהם ראו מתפלל בכניסתו בפתח בית המדרש, וביציאתו גם כן בפתח, והם לא רצו עתה לדעת מה היא תפלתו, ורק באו לשאל על מקום תפילתו שהוא מתפלל בפתח, דמה שייכות יש לתפלה זו שאתה מתפלל אצל הפתח ולא בפנים, והשיב להם אין זו תפלה על צרכי גופו, אלא אחת שלא יארע תקלה על ידי, לכך אני מקדים לתפילה תיכף בכניסתי בפתח, והשנית הודאה על חלקי שהושם בבית המדרש, לכך אני אומר זה בסוף בית המדרש אצל הפתח שאז אני נפרד ויוצא ממנו. ועדיין יש להקשות דהוה ליה למימר מה מקום לתפלות אלו, כי שתים ראו, ונראה לי בס"ד על הראשונה של כניסה לא שאלו, דידעו שהוא מתפלל שלא תבא תקלה, לכך מקדים בפתח, ורק על השנית שביציאה, המה ראו כן תמהו, מה מקום לתפלה זו דהא כבר גמר עסק התורה היום והולך לביתו, ומה נשאר לו לבקש עוד, והשיב הראשונה דוקא היא תפלה, אבל השנית היא הודאה.

שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה. נראה לי דְּבַר תַּקָּלָה היינו הוראה לענין המעשה, וּדְּבַר הֲלָכָה אינו לענין מעשה אלא לימוד הלכה לתלמידים. או נראה לי בס"ד מכשול בִּדְבַר הֲלָכָה, היינו טעות בגוף הדין עצמו, שהתיר את האסור בטעות, וּדְּבַר תַּקָּלָה הוא שהדין אמת אבל הענין היה מרומה, או שהעדים שהעידו להתיר האשה שמת בעלה טעו בדדמי והבעל עודנו חי, וכאשר נמצא כמה מעשיות כיוצא בזה, וכאשר מספרים מעשה נורא שהיה בזמן הגאון בעל משנה למלך ז"ל, ועל זה התפלל שלא יהיה היתר בתקלה על ידו, ובספר ויען אברהם להרב מהרא"ף נר"ו כתב מפי השמועה, דמרן ז"ל ומור"ם ז"ל היו חולקים בענין אחד דעיגונא, ומרן ז"ל אסרה ומור"ם ז"ל התירה ונתן רשות בחתימת ידו שתנשא, וגילה המגיד למרן ז"ל ואמר לו אתה כונת אל האמת לאוסרה מפני שהעדים טעו בדדמי, והעידו שבעלה מת והיה חי אך בו ביום שכתב מור"ם ז"ל רשות שתנשא הנה באותו היום מת בעל האשה במקום אחר שהיה שם, ולא באה תקלה על ידו של מור"ם ז"ל יעיין שם.

וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר. קשא, כל זה נכלל באומרו שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, ואם בא לפרוט צריך לפרוט הכל, כי ארבעה מינים הם כשר ופסול, אסור ומותר, טמא וטהור, חייב וזכאי? ונראה לי נקיט דבר זה דאית ביה רבותא מהנך שלש, דבכולה איכא הלכה למעשה, אבל בענין טומאה וטהרה ליכא בזמן הזה הלכה למעשה, כי אם הלכה בלבד.

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. פירוש לא מן 'הנחפזים' לצאת אלא מן 'המתעכבים', כי ישיבה לשון עיכוב כמו וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים.
ועוד נראה לי בס"ד תלמיד חכם שיושב בבית המדרש ומלמד תורה לתלמידים, ולא עוד אלא שעושה חדושי תורה, הנה זה נקרא מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כי גם כשהולך לביתו נחשב יושב, מאחר שלומדים תורה אשר לימדם, וגם אומרים חדושי תורה שלו, הרי זה כאלו הוא יושב עמהם בבית המדרש, ומה שאמר וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נראה לי בס"ד כי הַקְרָנוֹת של שם מִּדְרָשׁ, הם אותיות מִּ"שׁ, ואדם רע תופס כמשמעות אותיות הַקְרָנוֹת, ולכך הוא מָשּ מִּבֵּית הַמִּדְרָשׁ, אבל אדם טוב אינו מש מבית המדרש, וכמו שנאמר גבי יהושע (שמות לג, יא) לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שאינו תופס אותיות הקרנות של מדרש אלא תופס אותיות אמצעיות שהם אותיות דר, שיהיה 'דר ולא מש משם', ולזה אמר שַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בית דייקא שהוא התוך, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שתופסים עיקר אותיות קרנות של מדרש. או נראה לי בס"ד דקרי לרשעים יושבי קרנות, כי הצדיקים אוכלין מן הפירות בעולם הזה, והקרן קיים לעולם הבא, נמצא אין נהנים מן קרנות של מצות בעולם הזה כלל, אבל הרשעים אוכלים קרנות של מצות בעולם הזה, כי משלם לשונאיו אל פניו, לכך נקראים יושבי קרנות, כי ישיבתם בעולם הזה היא על סמך הקרנות, ולא על הפירות. או נראה לי בס"ד דקרי להו יושבי קרנות על פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (ישעיהו ג, יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע, כי הרשע בלא תערובת קדושה לא יתקיים, וזה חלק הקדושה רמוז באות ש' שבשמו, וחלק הרע באותיות רע, לזה אמר אוי לו כאשר יסתלק ממנו חלק הטוב שהוא אות ש', וישאר בו רק אותיות 'רע', אם כן הרשע סופו כך שלא ישאר בו אלא אותיות 'רע', שהם 'קרנות שמו', רי"ש בראש, עי"ן בסוף, לכך קוראם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת על שם סופם:

אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים, אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים, אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. פירוש העמל עצמו שאני עמל במצוה נחשב בעיני קבלת שכר, כי אני שמח ומשתעשע בזה העמל, ברם יש להקשות למה נקיט שלשה חלוקות, ובפרט כי חלוקה השלישית של הריצה היא נכללה בעמל? ונראה לי בס"ד שלימות העבודה שלשה חלוקות, הא' עסק התורה, והב' קיום מצוות עשה, והג' קיום לא תעשה, וכנגד הא' נקיט אני משכים לדברי תורה, וכנגד הב' נקיט אני עמל וכו', וכנגד הג' נקיט אני רץ לחיי עולם הבא, כי בלאוין ליכא מעשה בשמירתם, ורק יש ענין ריצה שאם ראה עבירה לפניו רץ ובורח ממנה, וכמו שאמר התנא ובורח מן העבירה, וברשעים גם כן יש בזה ענין ריצה, שבהיות עבירה לפניהם המה רצים לקראתה לעשותה במהרה, ונראה לי ראשי תיבות הנזכרים עמ"ר שהוא עמל משכים רץ, ולזה אמרו בגמרא [חגיגה דף טו:] שאל הגרדי לר"מ על עמר דנחית ליורה סליק, אמר ליה דנקי אגב אמיה סליק כלומר לאו כל בעלי שלשה הנזכרים מרוצים ומקובלים, אלא רק אותם שמתכוונים לש"ש, ויש להרחיב הדברים ודו"ק.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. יש להקשות והלא מעשה דר' יוחנן בן זכאי קדים לר' אליעזר שהיה רבו והוה ליה להביא להא דר' יוחנן בן זכאי ברישא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון מעשה רוקח ז"ל במסכת סוטה על מה שאמרו כיון שראה אותם היה בוכה, דר' יוחנן בן זכאי בעת החורבן, כאשר צרו הרומיים על ירושלים, רצה ר' יוחנן בן זכאי לצאת לעשות הצלה פורתא לישראל, ומפני פחד הבריונים שהיו מעכבים הוציאו עליו קול שמת, ונשאוהו תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע בארון כאלו הוא מת והולכים לקברו חוץ לעיר, ואחר שיצא לחוץ נכנס אצל נירון קיסר ובקש ממנו ג' דברים וכו', ולכן כאשר באו ענה תלמידיו לבקרו בחוליו זה אשר נפטר בו מן העולם, כשראה את ר' אליעזר ור' יהושע מהלכים בראש התלמידים, זכר אותה שעה צרת החורבן, איך באותה זמן נשאו אותו התלמידים האלה בתורת מת, והוא עודנו חי, ועכשיו ישאוהו בהיותו מת ממש, ולכך בכה על החורבן שזכר אותו עתה, ועל צרתם של ישראל שהגיעה להם אותו זמן, ותלמידיו סברו שהוא בוכה על עצמו על מיתתו, ולכך אמרו לו מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שהצדיק צריך להיות שמח בסילוקו מן העולם הזה בשלום, וכמו שאמרו מת מתוך שחוק יפה לו, והשיב להם אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי כאשר הולכתם אותי אתם מקדמת דנא בשעת החורבן, גם כן הייתי בוכה, ועכשיו כל שכן שאבכה, ולפי דרכו הראה להם שהוא חרד מיום הדין, כדי לעורר אותם בתשובה, שגם להם יהיה חרדה, וכל שכן להמון העם, עד כאן דבריו בשינוי קצת, יעיין שם, ובזה מובן הטעם הא דנקיט הברייתא מעשה דר' אליעזר ברישא, ללמדינו דר' יוחנן בן זכאי לא בכה על מיתתו, אלא בעבור דבר אחר שזכר אותה העת, והוא צרת החורבן כאמור, דאם בכה על מיתתו, היה לו לר' אליעזר תלמידו גם כן לבכות עתה בחליו כשנכנסו תלמידיו, וכמו שראה כן לר' יוחנן בן זכאי רבו, ולמה לא בכה, אלא ודאי דהצדיק אין ראוי לו לבכות על מיתתו, דמת מתוך שחוק סימן יפה לו, ור' יוחנן בן זכאי בכה בשביל דבר אחר שזכר אותה העת, ולכך קודם שהביא הברייתא מעשה דר' יוחנן בן זכאי הביא מעשה דר' אליעזר תלמידו, לגלות לנו שאין בכיה זו דר' יוחנן בן זכאי על המות כמו שנראה בפשט המאמר, ואם לא היה התנא מקדים את המאוחר לא היינו יודעים טעם זה.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שהמוחין נקראים חַיִּים, ופירש רבינו האר"י ז"ל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא הם מוחין הנמשכים מבחינת הכתר הרמוז בקוצו של יו"ד, לבחינת חכמה ובינה הנרמזים באותיות י"ה שבשם, כי אות ה"א ראשונה היא בינה הנקראת עולם הבא, ונראה שהם בקשו מרבם ללמדם אָרְחוֹת חַיִּים, רצונו לומר סוד המשכת המוחין, שיזכו להמשיך את מוחין העליונים שהם נקראים חיי עולם הבא, ואמר להם סגולות טובות השייכים לבחינות אלו שיהיו נזהרים בהם, ואז מכוחם יהיה להם עזר וסיוע להמשכת המוחין שהם חיי עולם הבא, ופרשתי טעם בכל דבר ודבר איך הוא שייך לענין זה ולא כתבתיו פה.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו אָרְחוֹת חַיִּים, שבקשו דברים חדשים שלא נגלו עדיין בעולם, כי ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש דרך נאמר על הפתוח מכבר, ואורח על הנפתח מחדש, גם רמזו לו שלא יפחות להם מארבעה דברים טובים, לכן אמרו ארחות חיים כי ד' פעמים טוב [17] עולה מספר חיים [68], ולכן גם הוא אמר להם ארבעה דברים בלבד.

אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים. נראה לי בס"ד כלל בזה כבוד נשותיהם, דהכתוב אמר על האשה (מלאכי ב, יד) וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ, ועל ידי הכבוד שמכבד האדם לאשתו ירבה השלום ביניהם, ועל ידי שלום שבין איש לאשתו, יהיה עזר לאדם ליחד הדודים למעלה, ועוד אמר להם דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, הנה דבר זה ביאר רבינו הגדול בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל שכל עבודתנו ותפילתינו הוא לזעיר אנפין, ופירש בכסא אליהו הכונה הוא לאור אין סוף אשר בזעיר אנפין, וכמו שאמרו ברעיא מהימנא בתר דעביד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עילאה נחית תמן ואתקרי בההוא דיוקנא הוי"ה עיין שם, וכן אמרו בספרי (דברים ד, ז) מִי כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, 'אֵלָיו, ולא למדותיו', רצונו לומר לאור א"ס [אין סוף] המתפשט בספירות יעיין שם. וכן סידר רבינו הרש"ש ז"ל בנוסח הבקשה בכל יום קודם תפילה, וז"ל שהוא עילת כל העילות, המתלבש בי"ס דאצילות על ידי שמו הגדול המתגלה בתפארת ומלכות, ואליו אנחנו מעלים כונת התפלה וכו', הוא היה טמיר וגניז בכתר, והוא הוה המתלבש בי"ס דאצילות, והוא יהיה המתגלה בתפארת ומלכות וכו' עד כאן לשונו, והכל עולה בקנה אחד והמבין יבין מדעתו, ובזה מובן דברי ר' אליעזר, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, כלומר ממי אתם מבקשים, ואל מי אתם מתפללים כונת התפילה.
או יובן בס"ד הכוונה על פי מה שכתב רבינו חיים בן רבינו אור זרוע בתשובה (סימן ל"ה), דאם טבלה הנדה, וחברתה רואה אותה ומכוונת לשם טבילה, מהניא לה כונת חברתה דבהכי מפרש לגמרא דחולין (דף ל"א) שאמרו כונה דחברתא כונה מעלייתא היא, דלא בעינן שתטבילה בידים, ומכאן דן לענין מצת מצוה, דבעינן שמור לשם מצת מצוה, דאם זה שהוא לש בפניו כיון מהני, אף על פי שלא כיון הלש בעצמו, יעיין שם, והוא הדין כאן לענין טבילה דרבו הכונות בה, כיון דאנחנו מתפללים לפני השם יתברך ואור שכינתו נגדינו בעומדנו בתפלה, הנה הוא יתברך משלים הכונה הראויה להיות בתפלה, ומהניא לן כאלו כוננו אנחנו בעצמנו, ולכן אנחנו מבקשים ויעלה לפניך כאלו כוננו בכל הכונת הראויות לכוין, ואיך יעלה כך, אלא יש טענה מצד הדין בכך, וכמו שכתב רבינו חיים ז"ל הנזכר מדין הגמרא דחולין, ודבר זה רמזו ר' אליעזר לתלמידיו, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, ולכן אם יחסר לכם איזה כונה הראויה הוא ישלמנה לכם.

וּמַנְּעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן. נראה לי בס"ד קאי על דת נימוסות, שיש בה יושר המשפטים שהם מסודרים על פי שכל אדם חכם לב, אך באמת אין בתוכה פנימיות קדושה, מה שאין כן תורתינו הקדושה, כל דבר מדבריה פתוח אל מים העליונים, וכמו שכתב בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת משפטים יעיין שם, ולכן קרי לדת הנימוסית בשם הִגָּיוֹן, שאין בה פנימיות קדושה אלא רק דברים בעלמא.
או יובן הגיון קאי על ספורים הקדמונים של מלכים, ועניינים שונים שהיו בדורות שעברו, כאשר יבאו במכתבי הגזיתא שלא יהיו נמשכים אחריהם ומאבדים הזמן בקריאתם בהם, ומה שאמר והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, רצונו לומר גם בעודם קטנים שאין בהם דעת להבין דברי תורה שדורשים החכמים, תושיבום בין ברכיהם בעת שדורשים, כדי שיכנסו באזניהם דברי תורה ויעשו פועל בנפשם, צא ולמד מאמו של ר' יהושע בן חנניא, שהביאה אמו עריסתו בעודו קטן והניחתו בבית המדרש כדי שיכנסו דברי תורה באזניו, ומעשה זה עשו פירות שיצא חכם גדול מאד, וכמו שכתב רע"ב ז"ל בביאור משנה דאבות (אבות פרק ב' משנה יא) ר' יהושע בן חנניא אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ יעיין שם.

וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הא דסיים כן בפירוש, נראה רצונו לומר דלא סגי בחדא מנייהו, אלא בצירוף ארבעה אזהרות אלו הדבר תלוי.
או יובן רמז להם בזה דבר חמישי, בשביל כך דהיינו כ"ף כפופה בפיזור ענייני עולם הזה, וכ"ף פשוטה בפיזור עניני עולם הבא במדות אלו הנרמזים בשני כפי"ן שהם כ"ך, תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כי מדות אלו הם הכנה לכל זה.
או יובן בס"ד רמז להם על יחוד עליון שהוא של חכמה ובינה, ועל יחוד תחתון של תפארת ומלכות הנרמזים באותיות כ"ך, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד מאמר כך עלה במחשבה, שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבא, שהוא זווג תחתון כ"ף כפופה, וזווג עליון כ"ף פשוטה, כנזכר בספר הכונות, ולימדם להזהר לעשות יחודים אלו של כ"ך.

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק. נראה לי בס"ד נר ישראל, שהעמיד תלמידים הרבה והאיר עיני ישראל בתורה.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים (דף מא), שהגבורה העולה מהיסוד אל שני שלישים התחתונים המגולים שבתפארת הוא ר' יוחנן בן זכאי עיין שם, ולהכי קראוהו נר ישראל, ודו"ק, ואומרם עַמּוּד הַיְמָנִי, כי הוא היה כהן, וידוע שהכהן הוא בחסד שהוא קו ימין.
או יובן על פי מה שכתב רבינו בשער הגלגולים (דף מ:), ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא היו בחינת זרועותיו של משה רבינו ע"ה, ימין ושמאל של משה רבינו ע"ה מעורבים בשרש קין, ולכן שלשתם היו שנותיהם שוים, עיין שם, ולכן קראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, שהיה סוד זרוע ימין של משה רבינו ע"ה, גם רמזו בתיבת עמוד [120] למספר שנותיו שהיה ק"ך, ואות מ"ם של עמוד העומדת באמצע כנגד מ' שנה שעסק בפרקמטיא, ואותיות עוד [80 עמוד] הם פ' שנה שלמד ולימד, ולכך היתה אות מ' באמצע, לרמוז שנשלמה באותם השמונים הנרמזים משני צדדיה, ואומרם פַּטִּישׁ הֶחָזָק, כי הוא שפט את ישראל בדורו וגם תיקן תקנות הרבה אחרי החורבן, שהם קיימים עד ביאת הגואל, וּפַּטִּישׁ הוא אותיות שפט, ואותיות ישפט, כי הוא שפט לשעבר, וישפט להבא, בתקנותיו שתיקן לישראל, וכמו שנאמר על משה רבינו ע"ה (דברים לג, כא) צִדְקַת הֳ' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, גם נראה לי בס"ד פַּטִּישׁ [399] גימטריא מַטֶה מֹשֶׁה [399], שהיה כמשה רבינו ע"ה בדורו. גם יובן קראו אותו פטיש שיזכה לנפש טוב של קין שה"ס הגבורות, לכך קראוהו פַּטִּישׁ בסוד הגבורה, ואומרם הֶחָזָק כי נפש זו היתה תחלה אצל חזקיהו המלך ע"ה, דלכך אמר ר' יוחנן בן זכאי והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה, וכמו שאמר בשער הגלגולים (דף נ"ט), ולכן קראו פטיש החזק, לרמוז על חזקיהו, ורוח ה' דבר בם לתלמידיו, ואמרו דברים אלו המיוסדים על אדני פז.
ועוד נראה לי בס"ד דקראו אותו עַמּוּד הַיְמָנִי, לפי פירוש רש"י ז"ל, דשני עמודים העמיד שלמה, שם הימיני יכין, ושם השני בועז, ושל הימיני הוא המשובח, עיין שם. ונראה לי ששני עמודים הנזכרים רומזים לתלמידי חכמים, יש חכם מלמד לאחרים וזה נקרא יָכִין לאחרים, ויש לומד לעצמו ואינו לומד לאחרים, וזה נקרא בֹּועַז, קרי ביה בֹּו עֹז, כלומר התורה שהיא עוז, בו דוקא, ואינה יוצאה לאחרים, ולכן לר' יוחנן בן זכאי קראוהו עמוד הימיני שהוא יכין כי הוא לימד תורה לאחרים, ומה שאמרו עליו שלשה תוארים דוקא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בחגיגה (דף יד), שאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן, עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית, ופירש רש"י לכת שלישית של כיתות היושבות לפני שכינה, עיין שם, והנה ידוע שכל הנשמות בכללם דומין לאילן, וכל כת וכת דומים לענפים, שכל כת בפני עצמו נקרא ענף, ולכן אמרו עליו ג' תוארים אלו, שהם ראשי תיבות ענף, ולרמוז כבר אתה בטוח על פי בת קול שאתה מזומן לכת שלישית, ועתה אתה נוסע לשם, ולמה תבכה אדרבה צריך אתה לשמוח.
או יובן בס"ד אמרו עליו ג' תוארים הנזכרים כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, נֵר יִשְׂרָאֵל כנגד עבודה, אשר עתה התפילות הם במקום עבודה, והצדיק מעלה בתפילתו ניצוצי הנשמות של ישראל שנקראים נר, עַמּוּד הַיְמָנִי כנגד עמוד גמילות חסדים שהוא מתייחס לימין והוא והוא עשה חסד עם כל ישראל, וּפַּטִּישׁ הֶחָזָק כנגד עמוד התורה, שמשבר בה את הקליפות, עוקר הרים ומשבר סלעים כפטיש זה, וכמו שאמרו על ר' מאיר הרואה ר' מאיר בבית המדרש כאלו עוקר הרי הרים וטוחנן.

אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי, אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי, אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי, אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם. נראה לי בס״ד נקיט תלת שהם כַּעַס וּמַאֲסָר וּמִיתָה, כנגד גיהנם וגלגול וכרת שנכרת לגמרי, והיינו כעס כנגד גיהנם, ומאסר כנגד גלגול שחוזרת לעולם הזה, שהוא בית האסורים שלה, ומיתה כנגד כרת שנכרת לגמרי, והשם יתברך יצילנו מכולם, ומה שאמר וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, היינו תפילה, וּלְשַׁחֲדוֹ בממון, היינו צדקה, כי תפילה וצדקה לא מהני לחודייהו בלא תשובה, ומה שאמר פנו את הכלים מן הטומאה, לאו משום דחס על הכלים אותה שעה, אלא כדי לרמוז לתלמידיו הכהנים שלא יתעסקו בו אחר מיתה על סמך שהוא צדיק גדול ואין טומאה בצדיקים, וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יהושע הגרסי בפטירתו של רבי עקיבא, כנזכר במדרש משלי (פ"ט). ומה שאמר הָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ ע"ה, פירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף נ"ט) על נשמה אחת גדולה שהיתה אצל שמואל הנביא ע"ה ואחריו חזקיהו המלך ע"ה, ואחריו ר' יוחנן בן זכאי וכו', וזהו טעם למה שאמר ר' יוחנן בן זכאי כשנפטר הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא, עיין שם, ונראה לי בס"ד יוחנן [124] עם האותיות [5] וכולל המלה עולה חזקיה [130], גם נראה לי לכך זכה ר' יוחנן בן זכאי לנשיאות אשר היא היתה לזרע בית דוד.

יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. נראה לי בס"ד ידוע הנשמה מכונית בשם שמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תהילים ג' ד') יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זו הנשמה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זה הגוף, ואמר להם שיהיו יראים וחסים על הנשמה שקרואה שמים, כמו שהם יראים וחסים על בשר ודם של הגוף שלהם, תדע אדם עובר עבירה הוא חס על גופו פן יתבזה או יתייסר, ולכך אינו רוצה שיתגלה לבני אדם, מה שאין כן על הנשמה שהיא נזוקת הרבה בעבירה ההיא, אינו חש ואינו שם על לב.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. הקשה הצל"ח ז"ל למה באוקמתא דרב יוסף נקיט הש"ס רב יוסף אמר שהוא לשון פלוגתא, להשמיענו דרב יוסף פליג על טעם רב הלל, ובאוקמתא דרבי תנחום נקיט א"ר תנחום, שלשון זה מורה שלא בא לחלוק על טעמים האמורים אלא בא להוסיף, יעיין שם. ונראה לי בס"ד דעל רב יוסף לא שייך לומר שבא להוסיף טעם, כי מה חידש בטעם זה, דרב הלל אמר כנגד י"ח אזכרות, והוא אמר כנגד י"ח אזכרות, ואדרבה, עדיף לומר כדנקיט רב הלל, שהוא כנגד י"ח אזכרות דמזמור, משום דהתם כל האזכרות הם הויו"ת, והכי נמי הכא בברכות, מה שאין כן אזכרות דקריאת שמע לאו כולם הויו"ת, ואם כן מה בא להוסיף רב יוסף, אלא ודאי צריך להבין שבא לחלוק ולית ליה טעם רב הלל, והיינו דמה שייכות למזמור זה בתפילה זה לתקן כנגדו, אבל אם נאמר כנגד אזכרות דקריאת שמע, יש לזה שייכות עם התפילה, דקריאת שמע ותפילה באים ביחד בכל יום, וכפי הסוד נתקנה הקריאת שמע לצורך העמידה של י"ח, לכך נקיט רב יוסף אמר, לשון דמשמע דפליג דלית ליה להאי טעמא דרבי הלל, אבל באוקמתא דרבי שהוא ענין אחר בפני עצמו, שייך לומר שבא להוסיף, ואית ליה טעם הקודם, וסבירא ליה דמשום הא והא נתקנו.

שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? נראה לי בס"ד סידר הכונות שלהם לומר ברכה זו כנגד ספירה זו, וכך וכך פרטים יש בה, וכן ברכה זו כנגד ספירה זו, וכאשר סידר אותם רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ולכך באותו מעמד נתעורר רבן גמליאל ואמר לחכמים, כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַצִּדּוּקִים?, מפני שראה שבסדר הכונות של י"ח ברכות אין ברכה כנגד תיקון הכתר, והטעם מפני שאין הפגם מגיע שם, ולכך לא תקנו אנשי כנסת הגדולה כנגד זה, אך ראה רבן גמליאל שבעונותינו הרבים בזמנו נתרבו המינין, ומגיע פגם המינות עד הכתר להיותו חמור מאד, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות. ולכן ראה לפי העת ההיא לצורך לתקן ברכה כנגד זה, אך צריך שיהיה המתקן חכם גדול ובעל רוח הקודש שכוחו כמו אנשי כנסת הגדולה שיוכל לתקן דברים מתוקנים וטובים שיהיה גנוז בהם סודות השייכים לענין זה, כדי שיעשו פרי למעלה כמו נוסח שאר ברכות של י"ח, שכולם ברוח הקודש נתקנו, ואז יָרַד הארי הגדול הוא החכם הנורא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וְתִקְּנָהּ ברוח הקודש אשר הופיע עליו הקב"ה, ובאמת הוא ראוי לכך, כדאיתא בסנהדרין (דף יא), היו חכמים מסובין בעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד ראוי שתשרה עליו שכינה? נתנו עיניהם בשמואל הקטן, גם בשעת פטירתו נתנבא על הרוגי מלכות, עיין שם, ובירושלמי סוף סוטה איתא, יצאה בת קול ואמרה יש שנים ראוים לרוח הקודש ושמואל הקטן אחד מהם, עיין שם, ולכן כיון שראוי לכך נצצה בו רוח הקודש ותיקן אותה הברכה. והא דְשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, נראה לי בס"ד בתחלה כשתיקן אותה לא קבעו בתפילת העמידה שמתפללין בכל יום, אלא קבעו אותה בעמידה שמתפללין ביומא דרחמי, והוא בתענית ציבור, ולכן לשנה אחרת שכחה שלא הורגלו בה עדיין לאומרה בקבע בכל יום בשמונה עשרה, אך אחר כך קבעו אותה בכל יום בשמונה עשרה, ונראה לי סיבת השכחה גם כן היה מצד תגבורת הקליפה, כי זו הברכה היא נגדית להם, וידוע כי השכחה היא מצד הקליפה, בסוד וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, אך הוא נתגבר על הקליפה וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וזכרה. ונראה לי בס"ד הוצרך ג' שעות לדחות הקליפות מן ג' עולמות 'בריאה, יצירה, עשייה', והוא עשה כונות ויחודים במשך ג' שעות אלו, ועל ידי כן דחה השכחה והמשיך הזכירה. ונראה לי בס"ד שמו הטוב בראשה ובסופה כי ברכה זו מסיימים בה בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ מִינִים, הרי כאן אותיות שמו"א מן שמואל בראשי תיבות הנזכרים, ואות למ"ד של שמואל רמוז בראש הברכה [לַמִינִים]. ונראה לי בס"ד שנרמזה ברכה זה שתיקן שמואל הקטן בנבואה של בלעם, שקרא אוי בנבואתו על ברכה שעתיד שמואל הקטן לתקנה, וכמו שנאמר (במדבר כד, כג) אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, תחבר שני תיבות יחד וקרי בה משמואל, כלומר מה שעתיד לתקן ברכה בשביל ביטול הקליפות, והוא עמהם מין במינו לכך קרא אוֹי.

אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר. נ"ל בס"ד, עמל הצדיק בתורה ומצוות בעולם הזה ידמה לאדם שאמר לו הרופא שצריך לעשות עמל לגופו כדי שיזיע מכח אותו עמל, ובזה יתרפא מחליו. והוא ראה פועלים כתפים ששכרן בעל הבית לשאת ולהביא אבנים ממקום למקום, ופסק להם שכרן בעד כל משא סך כך, והוא בשביל שאמר לו הרופא שצריך לישא עליו משאות הרבה כדי להזיע ובזה יתרפא, הלך מאיליו ונשא עם הפועלים ההם משאות אבנים להביאם ממקום למקום כדי שיזיע. ולעת ערב באו הפועלים אצל בעל הבית וקבלו שכרן כאשר פסק להם, והוא לא קבל שכר, יען כי העמל אשר עמל בו הוא היה שכרו דעל ידי העמל הזיע ונתרפא מחליו, מה שאין כן הפועלים לא היה להם תועלת מגוף העמל, ואם לא היה שוכרן בעל הבית לא היו נושאין משאות ממקום למקום, לכך צריך לקבל שכר בפני עצמו. כן הצדיק שיש לו בעולם הזה עמל בתורה ומצוות, הנה גוף העמל הוא ראוי להיות שכרו, כי על ידי העמל הזה פלט ויצא ממנו זוהמת הנפש והסיגים שבו, ונתרפא מחולי הנפש, כאותו האדם שצוהו הרופא שיגע כדי להזיע.
ולזה אומר אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר ר"ל, העמל הזה שאני עמל, אני מקבלו בתורת שכר, שבו היתה רפואתי מחולי הנפש. מה שאין כן אותם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, אף על פי שיזדמן להם עמל כמו עמל שלי, דהיינו שיהיו לומדים תורה ועושים מצוות, אין מקבלים שכר בכך כמוני, כי לומדים שלא לשמה, ואין ביגיעתם בתורה פולטים הסיגים מהם.

הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם. נ"ל בס"ד, כמו שאדם חייב בכבוד רבו בשביל שלמד ממנו תורה, כן חייב בכבוד חבירו דודאי למד ממנו תורה, וכמ"ש (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי.

רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. נ"ל בס"ד, רַבֵּנוּ – שהרבצת תורה בישראל. נֵר יִשְׂרָאֵל – שתקנת להם תקנות, והדלקת להם נרות כתקנות אלו להאיר להם בחושך לדעת הדרך ילכו. עַמּוּד הַיְמָנִי – שלם בחלק הסוד שהוא המיומן שבחלקי לימוד הפרד"ס. פַּטִּישׁ הֶחָזָק – 'פַּטִּישׁ' בהיפוך אתוון 'פשטי' ר"ל: גם חלק הפשטי שאתה לומד בפרד"ס הוא חזק שצריך לו נגר ובר נגר להבינו, על דעת שאמרו (סוכה כא:) שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד להבין אותה. והנה שלשה שבחים נֵר עַמּוּד פַּטִּישׁ ר"ת: ענף, רמז לדבר מה שכתוב בפסוק ביחזקאל (יז, כג) וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, שהרביץ תורה וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר. ומ"ש: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? נראה דציירו בדעתם שני טעמים, הא', בוכה על חסרון תלמידיו, כי מעתה הם חסרים מלימוד שהיה מלמדם עוד. והב', בוכה למתק הדינין כי השעה צריכה לכך, והוא השיב להם טעם אחר, כי מרוב ענוה שלו הראה עצמו שהוא חרד ומתפחד מאד מיום הדין, כדי שהם ילמדו קל וחומר ויהיה להם פחד ורעדה יותר, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בצוואתו לבנו: ומטתך בדמעה תמסה ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי.

גמ' כשחלה ר"א. במס' דרך ארץ רבה פ"ג איתא ר"א בן עזריה. וע"ש עוד איזה שינויים:

שם הני י"ח כנגד מי. עי' מדרש תנחומא ר"פ וירא עוד איזה טעמים. ושם איתא דריב"ל אמר נגד י"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים:

בתוספות בד"ה כיון שהגיע כו' ואית ליה לרבי יהושע מפסיקין ואפי' מן אכילה עכ"ל. כוונתם בזה דמדאמר אסור לטעום ולא קאמר אסור לאכול משמע שבא לומר אפילו אם התחיל לאכול צריך להפסיק באמצע אכילתו ולא יטעום יותר וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ובלשון התוס' בפ"ק דשבת ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריהם בסוגיא דהתם בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ביארתי בפ"ק דשבת:

בגמרא ת"ר כשחלה ר"א כו' אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם כו'. נראה שהזהירם בשלשה דברים הללו שהם ענינים כוללים ביותר לארחות חיים ולחיי העולם הבא והם שלשה עמודי התוך שהעולם נשען עליהם כמו ששנו חכמים במשנתינו בפ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד והם תורה ועבודה וג"ח ובאמת שבענין ג"ח היסוד הכולל נלמד מפסוק ואהבת לריעך כמוך כמו שאמר הלל הזקן לאותו הגר בפרק במה מדליקין ואהבת לריעך כמוך זה הוא כל התורה כולה והדבר ידוע דסתם לשון ואהבת לרעך היינו רעך כמותך דדרשינן בלשון עמיתך עם שאתך בתורה כו' נמצא לפ"ז מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם הוא ענין ואהבת לריעך כמוך שהוא יסוד עמוד ג"ח כדפרישית וממילא נכלל בו ג"כ ענין עמוד התורה שמתוך כך ילמדו לשמה ולא לשם קנטור ומה שאמר להם מנעו בניכם מן ההגיון והושיבם בין ברכי ת"ח הוא עיקר עמוד התורה כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם והרבה פסוקים כיוצא בו ובמה שאמר כשאתם מתפללים דעו לפני מי כו' הוא נגד עמוד העבודה שהרי התפלה במקום עבודה כן נ"ל:

שם הני י"ח כנגד מי. נראה דפשיטא להו טובא שמנין הי"ח ברכות הוא ענין מוכרח ומכוון היינו מהא דמסקינן במגלה דף י"ח ע"א דמכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה וכדאמרינן נמי במכילתין בכמה דוכתי תמני סרי תיקון תשסרי לא תיקון וכמו שאבאר עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה מפני שיכול ע"ש:

שם אמר רבי תנחום אריב"ל כנגד י"ח חוליות שבשדרה. נראה דמה שתקנו יותר כנגד חוליות שבשדרה היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ועוד שדבר ידוע שרמ"ח אברים של אדם הם כנגד רמ"ח מ"ע נמצא דלפ"ז שכל אברי המעשה צריכין לקיום המצות ובאמת אינו כן דעיקר עשיות המצות מצויה באברי הידים ורגלים ומכ"ש באברי הפנים המיוחדים בראיה ושמיעה ובדיבור משא"כ באברי עצמות שבשדרה שהם ענינים גשמיים יותר מבכל אברים ולא ניכר בהם שום עשיית מצוה לכן הוצרכו לתקן כנגדם י"ח ברכות כדי שיהיה אדם נזכר בכל עת התפלה להתפלל בכל כחו ולהתנועע כדי לקיים המקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה והיינו נמי כאידך מימרא דריב"ל דצריך שיכרע בתפלתו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה והיינו מטעמא דפרישית:

שם א"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים כו' נראה מבואר שכל ברכות התפלות מיוסדים על אדני פז במספר התיבות ואותיות כמבואר בטוא"ח סימן ק"ג מלבד מה שיש בהם סוד מופלא דאי ל"ת הכי מה זה שאמר ר"ג כלום יש אדם שיודע לתקן דהא אפילו נשי דידן נמי יכולין לתקן כן כיון שאינן אלא עניני קללות השייך להתפלל על הצדוקים ומה רבותא נמי דשמואל הקטן שהוצרך לתקנה ולאחר ששכחה הוצרך להשקיף ב' או ג' שעות אע"כ כדפרישית שמספר התיבות ואותיות מצד עצמותם ומהסוד שבהם יכולין לעשות רושם למעלה עד כדי שיתקיים המכוון באותה ברכה ואי תקשה א"כ מה זה שאמרו חכמים תפלה בכל לשון דלפי מאי דפרישית היה צריך להתפלל דוקא בלה"ק זו אין קושיא דרחמנא לבא בעי וכל מי שמתכוון בתפלתו באיזה לשון שירצה אפ"ה אותה התפלה עושה רושם על אותו הדרך שתקנוהו אנשי כנסת הגדולה בלשון הקודש ובענין זה יש לפרש ג"כ בתפלת הביננו דלקמן בשמעתין:

ת"ר כשחלה ר"א וכו' למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב וכו'. הנה בשאלת התלמידים הללו שהם תלמידי אדם גדול ושאלו לרבם להורות להם הדרך אשר ילכו בה והי' זה בעת חליו אשר דאגו אולי המות יפריד ביניהם ולא יהי' שוב צד האפשר לשאול ממנו השבת השלימות א"כ הי' להם לשאול איך ישיגו השלימות היותר טוב ומובחר ולפי הנראה הם לא כן עשו רק ביקשו דבר שאינו שלימות האמיתי כי השלימות האמיתי היותר מאושר הוא אשר יעשה האדם המעשה הטוב מצד שהוא טוב. והיותר מאושר גם מזה הוא שלא יעשה מצד המעשה רק מצד מי שצוה והזהיר ע"ז שהוא הבורא. אבל התלמידים הללו שאלו מפאת טובת עצמם והנאתם שאמרו למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב כאלו עקר חפץ שלהם הוא לזכות חיי עוה"ב ואין עקר תשוקתם למצוה רק לשכרה והוא ההיפך ממה שארז"ל במס' ע"ז דף י"ט ע"א אשרי האיש וגו' במצותיו חפץ אר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס וכו' ואיך השלמים הללו ביקשו ע"מ לקבל פרס שהרי אמרו ונזכה בהם לחיי עוה"ב. וגם תשובתו של ר"א קשה כי לפי הנראה הקדים כבוד בשר ודם לכבוד המקום שהרי תחלה הזהירם הזהרו בכבוד חבריכם ובאחרונה אמר וכשאתם מתפללים וכו'. וגם סיום דבריו ובשביל כך תזכו לחיי עוה"ב קשה על דבריו כל מה שהקשיתי על שאלתם. אמנם כאשר נדקדק עוד במאמר התלמידים שאמרו למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. בהם מיותר ומה הי' חסר באם אמרו ונזכה לחיי עוה"ב. אבל הכוונה בזה דהא פשיטא דארחות חיים הם דרך מפולש לחיי עוה"ב ופשיטא שהעושה מצוה זוכה לעוה"ב אבל יש הפרש. יש שאינו זוכה לעוה"ב כי אם אחר מותו. אבל יש מתקיים בו עולמך תראה בחייך והוא כי עקר עוה"ב הוא ההשגה שנזכה להשיג את בוראינו ולהתדבק בו וכמאמר חז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' אלא צדיקים יושבי' ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וע"ז קאמר בברכות שבת"כ והתהלכתי בתוככם ופירש"י שאטייל עמכם בג"ע והזוכה בעוה"ז לעשיית המצוה באהבה גמורה ובחשק נפלא הנה הוא מתדבק בשכינה. וזה מדרגה יותר גבוה מעוה"ב עצמו כי בעוה"ב יש קיבול שכר הזה אבל אין שם קיום המצוה כי היום לעשותם ולא למחר. ובעוה"ז יש קיום המצוה וקיבול שכרה יחדיו מותאמים בזמן א' וזוכה זה בעוה"ז מה ששאר צדיקים זוכים לעוה"ב. ואולי זה כיון הפסוק ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והנה צאת השמש בגבורה הוא לעוה"ב כי אז יהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת ימים ואמר ואוהביו זוכים בעוה"ז מה שזוכים שאר הצדיקים כצאת השמש בגבורתו דהיינו בעוה"ב. והנאני שמצאתי בתוס' במס' ב"ב דף ח' ע"ב בד"ה ומצדיקי הרבים כתבו בהדיא דהך כצאת השמש היינו שמש שלעתיד לבוא דהוא שבעתיים כאור שבעת הימים. והנה הדרך והאורח ההולך למחוז אינו המחוז עצמו כי דרך זה מהלך עד יבוא המחוז וכשיבוא להמחוז שוב אינו נקרא המקום ההוא אורח. וכך אורחת חיים היא הדרך המפולש ללכת בה לחיי עוה"ב אבל עוה"ב עצמו הוא החיים האמיתיים בעצמו ואינו נקרא אורחת חיים רק חיים נקרא וקיום התורה והמצות המה נקראים אורחת חיים אבל אכתי כיון שעשייתן בעוה"ז כי היום לעשותם ולכן אינן נקראים חיים רק ארחות חיים. וזה להמון בני אדם. אבל השרידים אשר דבר ה' קורא אליהם ועשייתם המצות באהבה גמורה אלו במיתתן שהוא בעוה"ז שהוא עולם המות כי אדם מיום שנברא עד יום מותו בכל יום הוא מת קצתו עד יום מותו אז פוסק מלמות ואלו העושים מאהבה במיתתן נקראים חיים כי הם טועמים בעוה"ז מעין חיי עוה"ב בדביקתן בבוראם שזה עקר חיי עוה"ב: וע"ז ארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. והנה תלמידי ר"א הגדול רצו לזכות למדרגה הגבוה הזאת ולכן שאלו לרבם ילמדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב בהם דייקא בארחות הללו עצמם דהיינו קודם שנגיע אל מחוז חפצנו דהיינו אחר המיתה כי בעודנו מהלכים בארחות הללו בעשייתנו המצות בעוה"ז בארחות הללו עצמם נזכה לחיי עוה"ב שנזכה לעשות באהבה ובדביקות שנזכה בעשיית המצות עצמם שזה יהי' אצלינו חיי עוה"ב ממש. והשלם האמיתי הזה ר"א הגדול השיב הזהרו בכבוד חבריכם. במס' שבת פ' ב"מ במעשה דההוא גר שאמר להלל גייריני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיבו הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ופירש"י חברך ריעך וריע אביך אל תעזוב זהו הק"בה וכו' ע"ש. וזהו ג"כ הכוונה כאן הזהרו בכבוד חבריכם אמר כל קיום התורה והמצות שלכם לא תכונו לכבוד עצמכם לקבל פרס בעוה"ז או בעוה"ב רק עקר כוונתכם יהי' להגדיל כבוד הק"בה ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו שאמר ונעשה רצונו. ואמר הזהרו וכל לשון אזהרה בל"ת הוא. אמר לא מבעי' קיום העשה שזה עקר הדביקות והאהבה שבכל מצוה מתדבק בקונו ושכר מצוה מצוה היינו הדביקות שהוא עקר השכר והוא עקר קיום המצוה ע"ד שכתבתי למעלה אלא אפילו הזהירות שלא לעבור על הל"ת לא תהי' הכוונה מיראת העונש אם בודאי כי עונש הל"ת קשה מאד כל עבירה ועבירה לפי חומר הנושא ויש חייבי מלקות וחייבי מיתה בידי שמים שהוא מיתת הנפש ויש חייבי כריתות שנכרתה הנפש משרשה וכל אחת לפי חומרה כך קשה הקליפה הנעשית מעבירה ההיא וכפי חומר העבירה כך תגבורת המחבל והוא המענש לאחר מיתה והמה הבנים משחיתים הבאים אח"כ אל הנשמה להשחית ולחבל ולקלע באבני הקלע בכף הקלע רחמנא יצילנו עכ"ז אין זה עקר לברוח מן העבירה מחמת היראה של העונש אבל ראוי לברוא מהעבירה מיראה שהוא מתיירא שלא יופסק הדיבוק שבינו לבין קונו כי ע"י העבירה הוא מתרחק מבוראו וזהו העונש האחרון והנקמה גדולה שאין למעלה הימנה וכמו"ש רבינו הגדול בהל' תשובה פ"ח הל' ה' הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים וכו'. ולזה כיון ר"א הגדול באמרו הזהרו בכבוד חבריכם שכל מה שתזהרו יהי' לכבוד חבור ודבוק שיש לכם בהק"בה שישאר החבור קיים לעוה"ב ולא ינתק חבל של הקישור האמיץ הזה וזהו הדבקות הגמור לאהבה את ה' ולדבקה בו:

עוד נלע"ד למדנו א"ח ונזכה בהם לחיי עוה"ב. כי הנה כמה ארחות יש והמה ארחות חיים אבל יש בארחות הללו כמה מכשולי' בדרך ומי שאינו יודע להזהר בנפשו הוא נופל במכמרות ובמהמורות ונהפכים לו אורחות חיים בדרכי מות והנה דורות הראשונים וראשון לכלם אברהם אבינו תחלת הכרתו האמונה האמיתות הי' ע"י חכמתו והסתכל בנפלאות הבורא בבריאה וכמו שאמר ד"ה ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים וגו' וכמה האריך בעל חובת הלבבות בשער הבחינה וע"י עומק בחינתם בעניני הבריאה הכירו נפלאות הבורא והוסיפו אהבה על אהבתם ויראה גדולה מגודל רוממת הבורא אבל בדורינו יש שע"י גודל עמקם בטבע הבריאה כחשו בבורא ומיחסים הכל אל הטבע והכל אצלם בחיוב ובהכרח וכופרים בכל הניסים והנפלאות. וכמו כן דורות הראשונים התנאים השיגו השגה גדולה בעולמות העליונים אשר בשמים ממעל והסתכלו במעשה מרכבה והוא אורח חיים אבל מסוכן מאד וארבע מגדולי התנאים נכנסו בפרדס ולא יצא מהם רק אחד בשלום ולכן אפילו גדולי התנאים הרחיקו עצמם מללמוד מעשה מרכבה והנה אלה הדרכים הן הדרך להסתכל בבחינות הבר אה וחכמת הבורא בזה הוא מעשה בראשית והן הדרך בשמים להסתכל במעשה מרכבה כל אלה אורחות חיים הם לההולך בדרך ישרה בהם ושומר עצמו מלנטות אנה ואנה אבל אינם בטוחים לזכות בהם לחיי עוה"ב כי יש בהם כמה סכנות וברגע אחת הוא טפל בבירא עמיקתא. ולכן שאלו התלמידים מרבם למדנו א"ח שנהי' בטוחים בהם שבודאי נזכה לחיי עוה"ב ולא נכשל בהם כלל. וע"ז השיבם רבם הזהרו בכבוד חבריכם והוא ע"ד שכתבתי שהזהיר להזהר בכבוד המקום שהוא ריעך וריע אביך והוא ע"פי שאמרו במשנה פ"ב דחגיגה המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ורבינו הגדול בפירוש המשנה משמעות לשונו דכל שלא חס על כבוד קונו אדלעיל קאי שהמסתכל בארבע דברים אינו חס על כבוד קונו. ולדעתי נרמז במשנה זו כת הפילסופים וגם כת חסידי זמנינו שאומרים על עצמם שהמה בעלי קבלה. והנה המקובלים המה מסתכלים מה למעלה ומה למטה כי הם מתפארים בעצמם שע"י מעשיהם למטה המה יודעים מה נעשה בשמים ממעל. ועוד משתגעים יותר מזה שהמה מסתכלים ממש בתפלתם מה למעלה ואף כי הם מסתכלים למטה וכיוצא בזה דוברים עתק בגאותם מרבים דברי גוזמא והבאי להגדיל עצמם בעיני ההמון וסימן דלא ידע כלום שבוחי. וכת הפילסופים המה מסתכלים מה לפנים ומה לאחור ויש מהם שהמה נדחים מדחי אל דחי ומכפירה רה לכפירה עד שכופרים בחידוש העולם וכן כופרים בחזרת העולם לתוהו כאשר יהי' רצון הבורא להחזירו לתוהו ובוהו כי המה מסתכלים מה לפנים ואם אין העולם קדמון א"כ יש שינוי רצון בעת הבריאה וכמו כן מה לאחור כ"ז נחשב להם שינוי רצון וכמו כן קצת מהם כופרים בנתינת הדת וקצת מהם שכופרים ג"כ בשכר ועונש והם אומרים עולם כמנהגו נוהג עולמי עד ובאמת בנים סכלים המה ואי אפשר להם להשיג ידיעת הבורא בדרכים הללו ואין אנו יכולים להשיב בזה מאומה וגבהו דרכיו מדרכינו ואין ידיעתו כידעתינו ולא מחשבותינו מחשבותיו ולכן התנא כאשר הזהיר לתלמידיו שילכו בארחות חיים הבטוחים ולא ילכו בדרכים המסוכנים המפולשים גם לדרכי מיתה אמר הזהרו בכבוד הבורא וכבודו הוא שלא תסתכל בארבע דברים הנזכרים ובזה הזהירם להרחיק חקירת הפלסופיא וגם למנוע עצמם מלכוין בתפלות ובמצות רק לעשות הדברים לשמן לקיים ציוי הבורא. ואמר ומנעו בניכם מן ההגיון וראיתי הכותב בעין יעקב כתב שאין לפרש הגיון היינו חכמת הגיון שהרי הוא חכמה מפוארה בם ללימוד התורה. ואני אומר ומה בכך שהוא שייך גם לחכמת התורה כיון שעקרו מתחלה הוקבע לחכמה החיצונית ראוי להתרחק ממנה על דרך עת לעשות לה'. ואני אומר ק"ו אם מפני תרעומת המינין בטלו מלומר עשרת הדברות בכל יום אף שהוא מצוה רבה לזכור מעמד הר סיני בכל יום אפ"ה בטלוהו מפני תרעומת המינין. חכמת הגיון שממשיך אחריו לימוד הפלסופיא שמזה ממשיך מדחי אל דחי לדחות כל דת התורה ק"ו שיש להתרחק מזה ומכל הקרוב לזה שימצא ושימצא דשימצא ולכן לעשות הרחקה יתירה מהפלסופיא האלהית הזהיר ר"א הגדול מנעו בניכם מן ההגיון. אך כדי לחוש ג"כ על התורה שידריכו בניהם בלימודים אמיתים ושלא לשגות בדרכי ההטעה שזה עקר פעולת ההגיון נתן להם עצה הגונה הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ומהם ישמעו אופני הלימוד בתורה וסברות הישרות ונכונות והם יורו להם הלימוד הנכון ולהרחיקם מן הפלסופים הנזכרת אמר מנעו מן ההגיון. ולהרחיקם מן כת המקובלים שלא יכוונו בתפלתם רק פירוש המלות הזהירם ואמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים לומר להם שלא יכוונו לשום מדה וספירה רק דעו לפני מי אתם עומדים והוא מקור שממנו מקבלים כל אחד שפעו והוא ישפיע לכל מדה נכונה בחסדו ובגבורתו וברחמיו אבל אתם לא תכוונו רק אליו לבד ולא תדעו דבר רק לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך שתשמרו עצמיכם מדרכים המסוכנים ותלכו בדרך בטוח בודאי תזכו לחיי עוה"ב כי א כאן שום מכשול ולא תדאנו שתקבלו חלילה איזה עונש על שאין אתם מתפללים ע"פי סודות כמו שמדמים חסידי הזמן לא כן הוא ואין כאן עונש ואדרבה תקבלו שכר על הפרישה כי בשביל כך תזכו לחיי עוה"ב:

למדנו וכו' ונזכה בהם לחיי עוה"ב. הנה לעיל כתבתי דרך דרוש. ואמנם בדרך קצרה נלע"ד שלא בשביל קבלת פרס הם מבקשים חיי עוה"ב רק לכבוד רבם אמרו זה להורות כי קשה בעיניהם פרידתו מהם שלא יזכו שוב לקבל פניו ואמנם זאת היא קצת נחמתם אולי יזכו לקבל פניו בעוה"ב ואמרו לו שזה ודאי הוא שהוא מזומן לחיי עוה"ב וביקשו ממנו ילמדנו א"ח שגם הם יזכו לחיי עוה"ב ויקבלו פניו שם:

הזהרו בכבוד חבריכם. לעיל פירשנו שחבריכם קאי על הק"בה ואמנם אין הדבר יוצא מידי פשוטו ובודאי גם על חבריכם ממש ג"כ כיון ר"א הגדול ונלע"ד על פי דאמרי' לעיל דף י"ז ע"א שהעושים שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכתבו רש"י ותוס' דהיינו בלומד לקנטר אבל בלומד שיקראהו רבי על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה וזהו כוונת התנא כאן הזהרו בכבוד חבריכם ואם אתם נזהרים בכבודם בודאי שלא תלמדו לקנטר אותם ואז בודאי תזכו לחיי עוה"ב. שאפילו אם יהי' תחלת כוונתכם שלא לשמה תבואו לעשות לשמה ותזכו לחיי עוה"ב. ובזה ניחא מה שהקדים מעשה דר"א למעשה דריב"ז והרי מעשה דריב"ז קדים שהרי ריב"ז הוא רבו דר"א. ולפמ"ש ניחא דמעשה דר"א שייך לדלעיל לתפלת רנב"ה שלא יכשלו חבירי ואשמח בהם והלומד לקנטר ודאי ששמח בכשלון חביריו:

והכינו כסא לחזקי' מלך יהודה. נלע"ד שבא לקראתו מלך ממלכי בית דוד לפי שהלל הי' מזרע דוד משפטי' בן אביטל ועיין בכתובת דף ס"ב ע"ב ומיום שקיבל הלל הנשיאות לא פסק מזרעו ואמנם רשב"ג נהרג בעשרה הרוגי מלכות ובנו ר"ג שהוא ר"ג דיבנה קטן הי' אז וקיבל ריב"ז הנשיאות ולהראות לו שאין לדוד המלך תרעומת עליו על שקיבל הנשיאות ולא הי' מזרעו לכן בא חזקי' שהוא ממלכי בית דוד לקראתו. גם רמז בזה שאחר מותו לא יושיבו את בנו במקומו רק יחזרו הנשיאות לזרע הלל שהוא מזרע דוד ולכן אמר הכינו כסא לחזקי' מלך יהודה והיינו כסא של הנשיאות:

הני י"ח כנגד מי א"ר הלל וכו' ר"י אמר וכו' אמר ר"ח וכו' ויל"ד למה באוקימתא דר"י אמר בלשון רב יוסף אומר שהוא לשון פלוגתא דפליג על טעמ' דרב הלל ובאוקימתא דר"ת אמר אמר ר"ת שמורה שאינו בא לחלוק על טעמים ראשונים ואם יש לומר דהא והא איתא דכנגד אזכרות וגם נגד חוליות תקנוהו א"כ גם באוקימתא דרב הלל ואוקימתא דר"י נמי נימא דהא והא איתא וכנגד הני והני תקנוהו. ונראה דהך דר"ה ודר"י המה סתרי אהדדי ואי הא איתא ליתא להאידך דבהבו יש י"ח שמות הוי' ממש ועם שם אל שבאל הכבוד הם תשסר ובק"ש ליכא שמות הוי' רק אחד עשר רק בצירוף שאר שמות הם י"ח וא"כ איך נוכל לקיים תרוייהו ולמחשב י"ח אזכרות בק"ש וי"ח אזכרות במזמור הבו וממ"נ או בחד מיותר או בחד חסר ולהכי על כרחך פליגי דמר חשיב רק שם המיוחד ומר חשיב גם שאר אזכרות:

רש"י ד"ה מההגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא נלע"ד משום שלימוד המקרא גם האפיקורסים לומדים בשביל הלשון כמו שלומדי' שאר לשונות ואם לא תשגיח על בנך בילדותו רק על לימוד המקרא יכול להיות שתקח לו מלמד אחד משלהם כי גם הם יודעים ללמדו ומתוך כך בנך נמשך אחריהם גם בדיעות נפסדים. ובפרט בזמנינו שנתפשט התרגום אשכנזי וזה מושך לקרות בספרי הגוים כדי להיות בקי בלשונם ולכן הזהיר חדל מזה אבל חנוך לנער ע"פי דרכי התורה והושיבום בין ברכי ת"ח גם בילדותם בלמדם מקרא קח לו מלמד תלמיד חכם וירגילו תכף גם במשנה וגמרא. והרבה יש להוכיח ע"ז בדורינו שפשתה המספחת מאד ומן השמים ירחמו:

אמרו לו מה מקום לתפלה זו וכו' יש להרגיש דלמה האריך התנא הו"ל לומר בקצרה ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע תקלה על ידו וביציאתו נותן הודאה על חלקו ותו לא:
ואפשר דרצה לאשמועינן ענותנותו של ר' נחוניא דאף דהוא דבר הגון לומר הכי לא רצה לומר לחביריו אלא א"כ שאלוהו. אי נמי לאשמועינן דאסכימו על ידיה רבנן שתקו יחדיו ושתיקה זו הודאה היא וזהו לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה וסיעתו דחיובא הוי. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דלהכי אייתי מאי דאמרו ליה ומה שהשיבם ותני תנא הא מילתא בסגנון זה לאשמועינן דלאו חיובא הוא דאלו הוי חיובא ר' נחוניא קדים ואמר להו:

לא תארע וכו' שלא יטעו תלמידי בדברי ולא אכשל וכו' לעשות מעשה ולא אומר אפי' אמירה בעלמא. תוספות ישנים כ"י:

ולא אכשל וכו' אפשר כלפי מה שאמרו והמכשלה הזאת וכו' אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם לזה היה מתפלל שינצל מזה ויעמוד על בוריו של דין בלי כשלון:

וישמחו בי חבירי עמ"ש מרן הקדוש בבית יוסף א"ח סימן ק"י:

ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. אפשר במ"ש בס' הקנה דכמו הישיבה של מטה כן כחות נשמות הישיבה בארעא. הם בישיבה למעלה ולזה כיוין ששמת חלקי מיושבי בית המדרש בישיבה של מעלה ומטה כי כאשר הא גופא עם החברים בעה"ז כן נפשי תערוג עם נפשם למעלה:

שאני משכים וכו' אפשר לפרש דאיכא מאן דסבר דאשה דהיה לה העדפה על ידי הדחק במעשה ידיה היא לעצמה וכתב הרא"ש דהיינו שעושה מלאכה בלילות וכתבו המפרשים דלפ"ז אנו שיש לנו דין אשה עם בעלה כלפי שמיא ומעשה ידינו תחת מזונותינו אם עשינו העדפה ע"י הדחק הוי לעצמנו וז"ש שאני משכים קודם היום והו"ל העדפה על ידי הדחק כמ"ש הרא"ש והוי לעצמי וזהו שסיים אני עמל ומקבל שכר דהוי לעצמי:
א"נ במשז"ל מי הקדימני ואשלם מי מל בנו עד שלא נתתי לו בן וכו' וכתבו המפרשים דאם האדם זריז ליכא טענת מי הקדימני ורמוז בלשון רז"ל שאמרו זריזין מקדימי"ן למצות וז"ש שאני משכים ועמל ורץ הכל בזריזות דליכא בהא מי הקדימני וז"ש ואני מקבל שכר דנקרא שכר מאחר דזריז קדי"ם כל קבל דנא הם עושים זריזות בדברים בטלים ויורדים לבאר שחת בזריזות. ואפשר לרמוז בפ' סור מרע ועשה טוב מר"ע ר"ת משכים רץ עמל סור מאלה שעושים אלו אופני הזריזות בדברים בטלים ועשה אלו הענינים בתורה וז"ש ועשה טוב אין טוב אלא תורה:

הזהרו בכבוד חבריכם וכו' אמר להם כללים כוללים כל התורה בקצרה לזכות לחיי העה"ב. הלא מראש ההוא אמר הזהרו בכבוד חבריכם שהוא כולל כל התורה כמשז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה דהוא כלל לכל מצות שבין אדם לחבירו וגם למצות שבין אדם למקום פירשו שיש צד רמז כמ"ש רעך ורע אביך וא"כ בכבוד חבריהם תלוי כל התורה וק"ו דאמר הזהרו בזהירות גדולה:
או אפשר דהזהירם על כבוד חבירי הישיבה וכן רבינו האר"י זצ"ל הזהיר מאד מאד על אהבת החברים. ואפשר לומר הטעם כמ"ש בסמוך משם ספר הקנה דישיבה בארעא מעין דוגמא של מעלה כי כחות ושרשי נפש החברים על עומדם יעמודו בישיבה למעלה וא"כ צריך מאד להזהר פה חברי הישיבה שיהיו בקשר אמיץ והיו לאחדים אשר לעומתן כה יהיה למעלה. ואם לאו ח"ו גם למעלה יהיה פירוד:
ועוד לטעם כעיקר נצרך האחדות בישיבה כי שמה ישבו יושבי שער שערים המצויינים בהויות דאביי ורבא ופלפל"א אריכתא ומשם נסעו משפטים ישרים ולכוין אל האמת צריך השראת שכינה כמ"ש וה' עמו שהלכה כמותו ואין השכינה שורה אלא באחדות כמשז"ל על פסוק והוא באחד וא"כ עיקר גדול לישיבה אחדות החברים שתהיה השראת שכינה כדי שיכונו אל האמת:
ואתיא כי הא דאמרינן בזבחים דף י"ב מפי ע"ב זקן למה לי למתני ע"ב זקן דכלהו בחדא שיטתא הוו קיימי ופירש"י בישיבה אחת היו יושבין וכלן היו כאיש אחד עכ"ל דבישיבה צריך שיהיה אחדות גדול כדי שיזכו להשראת שכינה ובזה יכוונו אל האמת כדבר האמור:

ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת"ח. אפשר לומר דהזהירם שלא ישתקעו בגירסא בניהם זמן ארוך וזהו מנעו בניכם מן ההגיון שיתחילו להסביר ההלכות ועי"ז יכולים ללמוד סברא מכמה חכמים כמ"ש פ"ק דע"ז דלמגרס מחד רבא עדיף ולמסבר מרבוואתא טובא עדיף. ובזה אמרתי רמז ויעקב איש תם כמ"ש בתרגום שלים כלומר שלים בגיר' משנתו ועי"ז יושב אהלים הרבה שם ועבר ויצחק דלמסבר צריך שמוש חכמים הרבה [וגם למד לפני אברהם אבינו שהיה בן ט"ו שנה כשנפטר אברהם אע"ה וכתב רבינו אפרים בפי' עה"ת כ"י פ' ויצא וז"ל אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק תימה שקרא לזקנו אביו ולאביו לא קרא אב נ"ל לפי שיעקב היה בחיי אברהם שהיה עוסק בתורה ובמצות והיה מחבבו ביותר ומרוב חיבה היה קורא אותו בני לכך קראו הקב"ה אביו וכו' עכ"ל]. והוא מ"ש מנעו בניכם מן ההגיון שלא יניחום שנים רבות בגירסת המשניות וכיוצא. והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים דייקא לשון רבים למסבר מינייהו דהא עדיף להו. והוא כלל גדול לזכות לבנים דקרו ותנו וסברי דברא מזכה אבא כי הסברא בהלכה הוא דבר נחמד לפני הקב"ה כמ"ש אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכמו שהשיבו מן השמים בפירוש לרבינו יעקב ממרוי"ש זצ"ל הבאתיו בברכי יוסף א"ח סי' תקמ"ה ויהיה לאבות נ"ר בסבר אשר הם סוברים בניהם סבר פנים יפות בהלכה:

וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל. פירש רבינו האר"י זצ"ל לפני מי לפני אימא להמשיך מוחין דאבא עכ"ד ואפשר דהזהירם גם בתפלות פרטיות שלהם שאינם שחרית מנחה ערבית יכוונו לזה והוא אומרו וכשאת"ם מתפללין כלומר גם בתפלתכם מלבד שמ"ע דעו תכוונו לזיווג עליון מלשון וידע אדם. ובשביל כך תזכו לחיי העה"ב כמו שפירש רבינו האר"י זצ"ל במזומן לחיי העה"ב לזווג א"א דע"י שכל ימיכם מכוונים להמשיך מוחין דאו"א בפטירתכם תזכו לחיי העה"ב כמ"ש האר"י זצ"ל פירוש חיי העה"ב:

כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו' אף דידע איניש בנפשיה כי גדלה מעלתו כמ"ש פ' הישן ממעלות ריב"ז התחכם לעוררם במוסר גדול שישאו ק"ו ממנו ויוסיפו על קדושתם. וכבר הרא"ש זלה"ה באזהרותיו כתב ומטתך בדמעה תמסה בזכרך חרדת ריב"ז עכ"ד אף הוא מתכוין להחריד לתלמידיו:

נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה וכו' פירשתי כפי קצורי בקונטריס דברים אחדים דרוש א' לשבת תשובה בס"ד עש"ב ועתה ראיתי להגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זצ"ל בספרו מעשה רקח בסוטה שפירש מאמר זה כמין חומר. ובכלל דבריו פי' דקראוהו עמוד הימני שיונק מצד ימין משה רבינו ע"ה כמ"ש מג"ע אופן ע"ט ע"ש ולפ"ז אפשר לפרש פטיש החזק שהחסדים שהם בימין מכים בגבורות הקשות ונמתקות וזה עמוד הימיני מצד החסד ועי"ז פטיש החזק מכה בחזק שהם הגבורות. ותיבת החזק גי' ק"ך שחי ק"ך שנה כמשה רבינו ע"ה:

רב יוסף אמר כנגד י"ח אזכרות שבק"ש. אע"ג דרבי הלל אמר כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד המלך ע"ה והוא טעם כעיקר כי רמוז שם אבות וגבורות וקדושת ה' כמו שפירש"י. ועוד דרמיזי התם ז' של שבת כדאמרינן לקמן. והנה אמת נכון לומר דגם י"ח רמוז שם וכנגד אזכרות שבו תקון. מ"מ רב יוסף טעמא טעים לי"ח אזכרות דקאמר דוד המלך ע"ה שהם כנגד י"ח אזכרות דק"ש וכנגדן תקון י"ח. ורבי תנחום יהיב טעמא לשל דוד ולשל ק"ש כנגד י"ח חוליות לזכות לאדם לקיים כל עצמותי תאמרנה ודוק:

כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים וכו' פירוש משום דהברכות הללו הם תקון למדות העליונות וכל דבריהם כגחלי אש וברקים רב להאיר על האר"ץ וברוח הקדש נאמרו וכגון דא לתקן ברכת המינים צריכא רבה באיזה סדר והיכן ולכוין הדברים כפי סודן ולז"א כלום יש אדם שיודע וכו' כלומר שידע מה פגם נעשה בעון המינים למעלה ולתקנו ולדחות יניקת הקליפה מהקדושה שנתגברה בעון המינים וכהנה רבות רזין עילאין:

(כח ב) מנעו בניכם מן ההגיון.—עיקר פירושו, שלא ידקדקו הרבה בלמודם, וכן לקמן סג ב: ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, ועי' רש"י שם.

(שם) נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק.—פי' נר ישראל ברוחניות, עי' גטין נו ב, שביקש מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה ושושילתיה דר"ג", וגם העמיד ריב"ז תלמידים ותלמידי תלמידים אשר האירו את העולם בתורה, וגם תיקן ריב"ז הרבה תקנות (עי' ר"ה לא ב). עמוד הימיני בגשמיות, עי' איכה רבה פ"א על הפסוק "היו צריה לראש", שריב"ז ביקש מאספסיינוס שיפתח את השער המערבי של ירושלים היוצא ללוד, שכל מי שיצא בו עד שעה רביעית נפשו תהיה לו לשלל. פטיש החזק רומז לזה שבירושלמי שבת (פט"ז ה"ח, טו סע"ד), שאמר ריב"ז; גליל גליל שנאת התורה סופך לעשות במסיקין. ועוד מהרס ומבטל דברי הצדוקים (ב"ב קטו ב, מנחות סה ב וידים פ"ב מ"ו).

(כח סע"ב) שמעון הפקולי הסדיר וכו' לפני ר"ג על הסדר ביבנה.—דעת היוחסין וסה"ד ערך ר"ג הזקן, שרבן גמליאל דהכא הוא ר"ג הזקן, שהרי שמואל הקטן נפטר עוד קודם רשב"ג הזקן, כמבואר בסנהדרין יא א, וכ"ה דעת הרלב"ח במאמר הסמיכה שלו קונטרס ב'; אלא שראיתי בהגהות מלא הרועים שכתב שבספרו "כנוס סופרים" סתר דעה זו, ולא זכינו לספרו זה.

(שם) לשנה אחרת שכחה וכו'.—נראה שבתחילה כשהתקינו את ברכת המינים היתה התקנה לומר אותה רק פעם אחת בשנה בלבד. דאם תקנו לאומרה בכל יום א' א שתשכח. אבל לאחר זמן התחילו לאומרה בכל יום.