אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי 'מַכְפֵּלָה'?. פירש רש"י 'בשני בתים לא שייך היה לשון כפולה'. וקשה אמאי לא שייך דהא כמו שתאמר כפולה בשתי תקרות כן תאמר כפולה בשתי מחיצות, דהפנימית יש לה מחיצה שלה וגם מחיצה של החיצונה?
ועוד קשה מאי מתרץ ליה שכפולה בזוגות והלא אברהם אבינו ע"ה קרא לה מַכְפֵּלָה לפני בני חת, ואם הוא ידע ברוח הקודש שתהיה כפולה בזוגות מנא ידעי בני חת דקרא לה קמייהו מערת המכפלה? ואי אפשר לומר שגילה להם סוד זה שתהיה כפולה בזוגות!
ועוד מלשון (בראשית כג, ט) 'וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ' משמע שהיתה ידועה אצלם בשם זה.
ונראה לי בס"ד כונת הגמרא להקשות על מה שאנחנו קורין עתה 'מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה' דבשלמא למאן דאמר זו על גבי זו הוא חידוש דלא נמצא עתה כזאת ב' מערות זו על גבי זו, אך למאן דאמר זו לפנים מזו אין זה חידוש כדי שתהיה נקראת מערת האבות לבדה בו, דכמה מערות איכא בארץ ישראל שהם מערה לפנים ממערה. ומערה שנטמן בה דוד המלך ע"ה מפני שאול היתה כן. גם מערת רבי עקיבא נמי היא כך, וכן מערת רבי חייא ובניו, וכן מערת אביי ורבא, ועוד יש כזאת, ומה חידוש זה באותה מערה שתהיה נקראת מכפלה? ומשני שאנחנו קורין אותה מכפלה משום דְכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת.
ועל אברהם אבינו ע"ה שקראה מערת המכפלה לפני בני חת אין להקשות מה חידוש זה שקראה על שם כפלותה, דאין הכי נמי אין זה חידוש והרבה מערות הם כך, אך הוא הוכרח לפרש המכפלה כדי לברר מקחו, שלא יאמרו לו אחר כך את החיצונה דוקא מכרנו אם היה אומר סתם את המערה אשר בקצה שדהו, ולכן הוכרח לפרש המכפלה לברר שהוא קנה הפנימית שהיא הכפולה.
והנה נראה יותר לומר דרב ושמואל שניהם דבריהם אמת והא והא איכא, שיש שתי מערות זו על גבי זו ובתחתונה יש מערה אחרת לפנים ממנה, ופתח התחתונה אינו מכוון כנגד פתח העליונה אלא הוא טמון בקרקע העליונה בצד אחד, וכאשר הכניסו את הזוגות לתוכה ירדו תחלה לקרקע העליונה, ומשם ירדו לתחתונה דרך הפתח שלה, ואחר שירדו לקרקע התחתונה נכנסו למערה ב' הפנימית שפתחה פתוח בתחתונה וקברו הזוגות בפנימית, אך ודאי המקום עמוק עמוק מאד.
ואל תתמה איך היו יכולים החיים ליכנס במקום עמוק כזה ולסבול אויר הפנימית, כי ודאי בדרך נס היה כל זה, ושרה אברהם לבדו הכניסה, וכן את רבקה יצחק לבדו הכניסה, וכן את אברהם יצחק לבדו הכניסו, ואת יצחק יעקב לבדו הכניסו, וכן את לאה יעקב לבדו הכניסה, כמו שנאמר (בראשית מט, לא) 'וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה' ואת יעקב יוסף הכניסו ואחיו עמו וכולם בנס נכנסו ויצאו.
או יתכן היה להם סמנים שיש בהם ריח טוב ובהם או בעשן שלהם נכנסו ויצאו. ושטח המערה אין אנחנו יודעים כמה, והציונים שיש עתה בעליונה אלו עשאום הגוים לפי דעתם, והחומה מחמת שאבניה גדולים מאד נראה שהיא בנין ישראל קדמונים, אך אין מכאן הוכחה על שטח הפנימית, כי אפשר עשו החומה כפי שטח העליונה דוקא, וסדר קבורתם מבואר בזוהר הקדוש שני אופנים וברוך היודע.
ודע כי מה שתשמע שבזמן המלחמה והמצור קפצו גוים והפילו עצמם תוך המערה העליונה, הנה קרקע העליונה אין ניכר בה שום דבר, ובודאי אלו תכף ומיד נעשו עפר, או נטלום השדים וזרקום לתוך הים, כי אי אפשר שתשאר נבלתם שם רגע וזה פשוט, אף על פי שבקרקע העליונה אין שם שום דבר, ואינו נראה שם כלום כי אם רק יש שם פתח לתחתונה, עם כל זה המקום מקודש ולא יתכן שנשארה נבלת הגוים שנפלו שם רגע אחד, ועל זה נאמר (תהלים לז, י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וכו', וכן אמר בקהלת (קהלת ח, י) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל ואין להאריך עוד בזה והמבין יבין.
"וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל" (בראשית יד, א) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'נִמְרוֹד' שְׁמוֹ. קשה הוה לי להש"ס למנקט פלוגתייהו על פסוק האמור קודם זה בפרשת נח, דכתיב (בראשית י, ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד?
ונראה לי בס"ד דודאי מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' הוא רַב, כיון דנקיט מילתיה בראשונה והוא נזכר קודם שמואל, ומאחר דרב הוא דאמר נִמְרוֹד שְׁמוֹ ודאי הוא אמר האי מילתא על פסוק זה של 'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל' דקא משמע לן חידוש זה דאין אמרפל שמו אלא נמרוד שמו, וּשְׁמוּאֵל פליג עליה ואמר לא כי אלא 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' וכדנקיט האי קרא, ומה שנקרא נמרוד בקרא אחרינא הוא על אשר המריד את כל העולם.
ברם עדיין י"ל מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא דפליגי רבנן אם היה עיקר שמו נמרוד או עיקר שמו אמרפל?
ונראה לי בס"ד דנפקא מינה אם אחד אמר על חבירו: זה כנמרוד! אז למאן דאמר נמרוד שם הלידה אין זה בזיון ואינו יכול לתבעו בדין, כי יאמר כונתי לומר שהוא גיבור כנמרוד, אבל אם נאמר אמרפל שם הלידה ואחר כך נקרא נמרוד על עוצם רשעתו שהמריד את העולם וכו' אז חשיב זה בזיון במה שאמר 'זה כנמרוד'.
ולכן תמצא בפסוק (בראשית י, ט) עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי הֳ', פירש רש"י ז"ל בחומש על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד גבור ציד עד כאן לשונו. הנה רש"י ז"ל אזיל בתר מאן דאמר 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' ונמרוד הוא מורה על רשעתו, ולכן אם אמר על אחד 'זה כנמרוד' הרי זה בזיון, אך אונקלוס תרגם פסוק הנזכר הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עד כאן, והוא אזיל בתר מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' ושם אמרפל הוא שם רשעתו, ולכן אם אמר זה כנמרוד אין זה בזיון, כי יאמר כונתו לומר הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף כְּנִמְרֹד.
שֶׁאָמַר וְהִפִּיל אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. י"ל למאי הוצרך לפרש רמז שאמר ומה בא ללמדינו בזה?
ונראה לי בס"ד בזה למדנו עוד פלא הנס שנעשה לאברהם אבינו מצד אחר, כי ידוע שנמרוד היה מכשף גדול, ומסתמא עשה ואמר כמה לחשים בשמות טומאה כשהפיל את אברהם אבינו לכבשן האש כדי שישלוט בו האש, ולא הועיל כי מכולם הצילו השם יתברך, וזה שכתב שאמר והפיל את אברהם ללמדינו רבותא של נס שעשה השם יתברך לאברהם אבינו, כי אותו רשע אמר כמה לחשים בשמות טומאה להפיל את אברהם אבינו כדי שישלוט בו האש ולא שלט בו.
או יובן בס"ד דאיתא בתנא דבי אליהו שעשה נמרוד ויכוח עם אברהם אבינו ע"ה, והסית אותו בכמה דברים למשוך לבו לעבוד עבודה זרה קודם שהפילו לכבשן האש, וכשראה שלא הועילו דבריו עמו אז אמר שישליכו לכבשן האש שהוא עובד לאש, ואם יש יכולת לאלוה שלך יבא ויצילך ע"ש. ולזה אמר שֶׁאָמַר וְהִפִּיל פירוש אָמַר תחילה דברים של הסתה ואחר כך הִפִּיל.
והנה מלבד הנטריקון דעביד הגמרא בשם אמרפל נראה לי בס"ד טעם נכון בשם אמרפל שנקרא בו נמרוד, והוא דנמרוד עשה עצמו אלוה ופעם באחדותו יתברך הרמוזה באות אל"ף שהוא מספר אחד, ולפי הפגם שלו אינו נקרא האלף במילואו בשלשה אותיות, אלא מסתלק ממנו אות הראשונה שהיא א' ונשאר רק אותיות פל. ולכך נקרא אמרפל חלק התיבה לשתים וקרי בה 'אמר פל'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז אמרפל אותיות 'מר אפל' שהיה מר ואפל שהחשיך עיני הבריות במרירות אשר מירר אותם לעבוד עבודה זרה.
חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ. מקשים מה חידש מאן דאמר זה על הכתוב דהא גם הכתוב קוראו חָדָשׁ?
ונראה לי בס"ד מי שהוא מלך בן מלך כשמולך אחר מות אביו אין המלכות אצלו חדשה ממש, יען כי גם בחיי אביו היתה המלכות נקראת על שמו שקורין אותו יורש העצר, ויש לו שם מיוחד בעבור זה, מה שאין כן אם אינו בן מלך, כשמולך הנה המלכות אצלו חדשה ממש, כי קודם שמלך לא היה לו שום מגע במלכות לא מינה ולא מקצתה, ולכן מאן דאמר זה בא לחדש על הכתוב חדש ממש שלא היה בן מלך דאז המלכות היא אצלו חדשה ממש.
או יובן בס"ד הכונה דסבירא ליה מקודם לא היה למצרים מלך גמור כשאר מלכים, אלא היתה ריפובלי"ק כמו שיש עתה במלכות אמריכא"ן ובמלכות פראנס"ה, והראש של ריפובלי"ק היה נקרא פרעה, ואחר כך קודם ששעבדו בישראל שינו תכסיס שלהם ומינו עליהם מלך ולזה אמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' ואף על גב דכתיב בפרשת וישב בענין שר המשקים ושר האופים (בראשית מ, א) חָטְאוּ לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם, לא היה עדיין מלך ממש אלא היו ריפובלי"ק, ולהראש קרי ליה מלך מצרים בלשון מושאל שדינו כמלך.
ועדיין יש להבין במאמר זה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא רב ושמואל, אם נאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' או נאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו'?
ונראה לי בס"ד דנפקא מינה לענין דינא בעלמא, דכתיב (דברים כ, ה) מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, ומצינו במשנה דסוטה (משנה סוטה ח, ג) דרבי יהודה סבירא ליה הבונה בית על מכונו, דהיינו שסתרו וחזר ובנאו אינו חוזר דחדש ממש בעינן, והרמב"ם ז"ל לא פסק דברי רבי יהודה להלכה, וכתב בפירוש המשניות שאין הלכה כרבי יהודה, אלא גם סתר ביתו וחזר ובנאו חוזר, דסבירא ליה דתנא קמא פליג על רבי יהודה בזה. והשתא לפי זה מפלוגתא דרב ושמואל הכא בתיבת מלך חדש יצא נפקותא לענין דינא בדין בית חדש הנזכר, דלמאן דאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' סבירא ליה כרבי יהודה דבעינן חדש ממש, אבל סתרו וחזר ובנאו שחידש בניינו אינו חוזר, ולמאן דאמר חדש 'שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' סבירא ליה כתנא קמא דחידש בניינו ואינו חדש ממש הרי זה חוזר.
וראיתי להרב משנה למלך ז"ל (בהלכות מלכים פ"ח, ה"ח) שכתב, מ"ש רבינו דאין הלכה כרבי יהודה, לא ידעתי מנא ליה דתנא קמא חולק בזה? ובגמרא הביאו על דברי רבי יהודה אלו: 'תנא אם הוסיף דמוס אחד חוזר' ואם לא היה כרבי יהודה לא הוו מפרשי דבריו! ובירושלמי שקלו וטרו אם סדו בסיד או שפתח בו חלונות וכו' וכל זה אליבא דרבי יהודה, עד כאן לשונו, ע"ש.
ועל פי הדברים הנזכרים שכתבתי בס"ד דהאי פלוגתא דמלך חדש תליא בהאי פלוגתא דבית חדש נראה לי בס"ד לתרץ הערת הגאון משנה למלך ז"ל הנזכר בדרך חריף, והוא דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה מאן דאמר חדש ממש שום דנקיט הש"ס להאי מלתא דחדש ממש בתחלה, וכן רב נזכר קודם שמואל, ומאחר דקיימא לן 'הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני' ודין זה דחזרת עורכי המלחמה הוא בכלל דיני ואינו בכלל איסורי, כי הוא בחלק המשפטים, לכן פסק הרמב"ם ז"ל בדין בית חדש דלאו כרבי יהודה, משום דהרמב"ם אזיל בתר סברת שמואל דהלכתא כוותיה בדיני, דהוא סבר אין משמעות חדש הוא'חָדָשׁ מַמָּשׁ' אלא 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' נמי קרי ליה חדש, והוא הדין הכא בבית חדש אינו צריך חדש ממש אלא גם אם חידש בניינו הרי זה חוזר דקרינן ביה בית חדש.
ודע דאיתא בביצה (ביצה דף י:) רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר בשני כיסין מחלוקת, אבל בכיס אחד דברי הכל חולין, וחד אמר בכיס אחד מחלוקת וכו', וכתב הגאון הרדב"ז בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ששי, פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו, דברי רבי יוחנן הם עיין שם.
ובחדושי בס"ד למסכת מגילה בדף כ"ז ע"א, דקאמר תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש שמע מינה, שם הערותי בדברי הרדב"ז ממ"ש במועד קטן (מועד קטן ג.) החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה, ופסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה, וידוע הוא דרבי יוחנן ורבי אלעזר הלכה כרבי יוחנן, וגם שם ישבתי הערה זו.
מיהו אפילו אם נאמר כל היכא, דנקיט תלמודא חד אמר וחד אמר מספקא ליה מאן אמר הא ומאן אמר הא, עם כל זה מוכרח למנקט בענין דידן בדין עורכי המלחמה להלכה על פי סברת המאן דאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' יען כי לסברת האומר נתחדשו גזרותיו נפיק מיניה קולא לפטרו שיוכל לחזור, ולכן אף על גב דהש"ס מספקא ליה מי הוא בעל סברא זו רב או שמואל, סבירא ליה להרמב"ם דמצי למימר זה החוזר דשמואל הוא, דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נמי חדש קרו ליה, ולכך פסק דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא ליה דחוזר.
וכיוצא בדבר זה ממש כתב הגאון מהר"י קרקוס ז"ל בהלכות שמיטה ויובל דין ב' וז"ל, פסק רבינו כמאן דאמר אינו לוקה, כיון דלא סיימו מאן אמר לוקה ומאן אמר אינו לוקה אין ללקות מספק עד כאן לשונו, וכן כאן אומר זה החוזר דשמואל הוא דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נקרא חדש, ולדידיה אין אני חייב לחזור דלא בעינן חדש ממש, והא דידן עדיפה דתלמודא מזכיר את רב קמי שמואל ונקיט חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ ברישא.
ושוב ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בחיים שאל ח"א דף ק' מ"ג) שהעיר על הגאון משנה למלך ז"ל דלא זכר שר דבתוספתא פ"ז דסוטה מפורש להדיא דהוא פלוגתא דתנא קמא ורבי יהודה ע"ש.
ברם אנא עבדא קשיא לי למאן דאמר דגם אם נתחדשו גזרותיו נקרא מלך חדש, אם כן למה מחזיר גרושתו אינו חוזר, משום דכתיב (דברים כד, ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, והלא גם זו נקראת חדשה 'שחידש לקוחיה' דהא לשון חדש אינו משמע חדש ממש! ובשלמא על דין נפל ביתו וחזר ובנאו דחוזר לתנא קמא ליכא לאקשויי ממחזיר גרושתו, דהתם שאני דאין ניכר חידוש בגוף האשה, אבל נפל וחזר ובנאו החידוש ניכר בבית, וכמ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בתוספתא דסוטה, אך אהא איכא קושיא חזקה דחידוש גזירות אינו ניכר בגוף המלך ועם כל זה קרי ליה מלך חדש?
ונראה לי בס"ד כי שם מלך אינו שם העצם והגוף שלו, אלא הוא שם הממלכה שלו וממלכתו היא הפועלת כל גזרותיו, ולהכי בעבור חידוש גזרותיו נקרא מלך חדש, כי החידוש ניכר בגוף ממלכתו שעושה בה גזרות חדשות בפועל, ודומה לזה בית חדש, דשם בית נאמר על הבנין, דאם אין בנין אינו נקרא בית אלא קרקע בעלמא, וכיון דנפל ובנאו ניכר בו חידוש הבנין, מה שאין כן מחזיר גרושתו אין ניכר החידוש אף על פי שעושה לקוחין חדשים.
אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה. י"ל למה אצל ר' אלעזר בן שמוע זכו לנס יותר מן אצל רבי אושעיה ברבי שהיו יושבים ארבעה באמה?
ונראה לי בס"ד דאפשר דאצל רבי אושעיה היו לומדים בארבעה סדרים דוקא, וכמו שהיה בימי רב יהודה שלא היה להם יכולת ללמוד בששה, וכן מצינו ברבי אלעזר שאמר לאליהו זכור לטוב כשאמר לו לא תני מר סדר טהרות? והשיב לו בארבע לא מצינא בששה מצינא. ולכן היו יושבים ארבע באמה בדרך נס בזכות לימודם בארבעה סדרים, אך אצל רבי אלעזר בן שמוע היו לומדים בששה סדרים כאשר היו לומדים בימי רבא, ולכך זכו לנס יותר שהיו יושבים ששה באמה דכתיב (הושע י, יב) קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד.
לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. נראה לי בס"ד שפע החכמה ישתלשל מן אות יו"ד דשמא קדישא שהיא סוד חכמה, והיו"ד [20] במילואה מספרה עשרים, ולכן זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם דרחבו עשרים. אך האחרונים נתמעטו והיו יונקים מן המילוי בלבד שהוא מספר עשר, לכך זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל דרחבו עשרה.
ועוד נראה לי בס"ד אוּלָם [77] עולה מספר עֹז [77] והתורה נקראת עז דכתיב (תהלים כט, יא) הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, לכן הראשונים שזכו לשלימות התורה היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם שהוא מספר עֹז. גם אוּלָם אותיות 'לו אם' סוד הבינה כמו שנאמר (משלי ב, ג) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, אך האחרונים נתמעטו ולא היה להם עז שלם, כי האחרונים לפני הראשונים יאמרו להם 'הַס' דהראשונים משתקים אותם לרוב חכמתם עליהם, לכך היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל [65] שהוא מספר הַס [65] והיינו דכתיב (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' פירוש וה' משפיע במידת הֵיכַל קָדְשׁוֹ ולא כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, יען כי הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ ודוק.
וְאִם רִאשׁוֹנִים כָּאֲנָשִׁים אָנוּ כַּחֲמוֹרִים. נראה לי דנקיט חֲמוֹרִים משום דתלמיד חכם נמשל לחמור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, והיינו רצונו לומר שסובל עול תורה כחמור למשוי, ואף על גב דגם הפרדות נושאין משוי, הנה הפרדות בועטים וכן סוסים בועטים, אבל חמור נושא ואינו מבעט.
דָּוִד דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיה: (תהלים קיט, עד) "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ". נראה לי בס"ד הטעם שישמחו, כי חכם שאינו מכוין להלכה הנה הוא נכשל בדברי תורה, ואז החכמים היושבים בבית המדרש מוכרחים להשיב על דבריו ולברר לו מכשולו, ואז מוכרח שיתבייש, והם מצטערים על אשר הוא מתבייש על ידם, מה שאין כן אם הוא תמיד מכוון להלכה ואינו נכשל כלל לא יבא לידי ביוש על ידי החכמים, ולכך הם שמחים שאינו מתבייש על ידם.
והנה רבותינו ז"ל אמרו במדרש פרשת אחרי ד'כל הרואה את דוד היה זוכר תלמודו' לכך אמר יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ. ונראה לי בס"ד הטעם שכל דבר שנעשה בו נס יהיה בגופו של אותו דבר רושם השראת שכינה בתמידות. והנה בגופו של דוד המלך ע"ה נעשה נס שלשה פעמים. הא' כשנולד היה גופו נפל וחיה בנס, והב' כשהלך להכות את גלית, הלבישו שאול המלך ע"ה את בגדיו ועלו לו כשיעור בדרך נס, כי שאול המלך ע"ה היה ארוך הרבה יותר מגופו של דוד המלך ע"ה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, והג' כשלבש עטרת מלכם היתה הולמתו בנס. וכיון שנעשו ג' פעמים נסים בגופו קלט גופו רושם השראת שכינה בתמידות, לכך כל רואהו זוכר תלמודו, כי רושם השראת שכינה שבגופו דוחה כח השכחה מכל אדם אשר יסתכל בו.
והא דנקטי רבנן לשון זה 'דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא' נראה לי בס"ד כי מַסֶּכְתָּא אותיות 'את מסך' כי חולשת ההשגה ותגבורת השכחה באה לאדם מצד מסך החופף עליו מזוהמת הנחש, ודוד המלך ע"ה בצדקתו היה מגלה את מסך זה מעליו, ולכן היה מכוין להלכה ברורה ולא היה שולט בו כח שכחה.
ונראה לי תורה שבעל פה שהיא הנקראת מַסֶּכְתָּא כשמו של דוד המלך ע"ה שיש בו שני דלתין שהם ארבע וארבע כנגד ח' דרגין שיש בתורה שבעל פה, שהם כשר פסול, טמא וטהור, חייב וזכאי, אסור ומותר, שהם ארבע וארבע ואות וא"ו בנתים רומז לששה סדרים של תורה שבעל פה ולכן היה מגלי מסכתא הרמוזה בשמו הטוב.
*: