כיצד מעברין. אכוזו תנן או עכוזו תנן מחוי כלפי מה ששנינו בבכורות בפר אלו מומין ר' עקיבה אומ' מושיבין אותו על עכוזו:

פי' (עבו זו) [עכוזו] בית היריכים בית העגבות מקום החלחולת והוא משנה בבכורות פ"ג [החלחולת] גוואן כוליתן של מין צבע כולית זו כתרדין עלי אדמה פי' דמות כרתן.

אמר למאן אמר למן כו'. א"ל שוטה פרש דבריך לומר [חמר] למרכב או חמר יין או עמר למלבוש כלומר היתה לשונם ערלה:
ההיא דהות בעיא למימר לחברתה שכינתיתא אי ספי לך חלבא וא' לה שלוכתיתא איספי לך לבא ואיתתא אחריתא אמרה לדיין מרי כירא תפלה הות לי וגנבוך. אני וברי הואי כד הוה שדרו לך עליה ולא מטו כרעיך אארעא. פי' אדוני קורה היתה לי וגנבוה ממני והיתה קומתה כמו קומתך. ואלו היו מרבצין אותך עליה לא היו מגיעין רגליך לארץ.

פי' עלת נקפת בכד כלומר [כלי] שמוציאין בו היין נגע בתחתית החבית ולא נשאר יין בחבית יבעון נשרייא לקיניהון אתערו בתר חברתא מינה. פי' ילכו התלמידים לאהליהם או תוסר מגופת החבית אחרת וישארו במשתה היין. פעמים היה משיב להם יבעון נשרייא לקיניהון כלומר ילכו לבתיהן. ופעמים היה אומר להם תוסר מגופת חבית אחרת ותשוט (הובא) בחבית כספינה בלב ים.

שור משפט תרגום שור תור. ותרגום משפט דין נמצא שור משפט תרגומו תור דין. חרדל תרגומו (סוד) [טור] מסכן. נמצא הלשון תרדין בחרדל. גבר דין. חי פירושו אושפזיכנא [תרגום] איש גבר (תרגום) פי פום. תרגום זה דין. תרגום אל תאכלו ממנו נא (חי מה) [כד חי] טיבו יש כפשוטו. התריגו (לפני חמין) [לפחמין]. ארקיעו לרהבין פי' הטריגו. (הכי פחמין). [לפחמין] שיברו אותן מלשון טטרוגי מטטרגי להו הרקיע לזהבין. פי' אותן להיות לוחשות כמראה הזהב.

ועשו לי בהן ב' עופות והם (שבו) נקראו כך שהן מגידין בעלטה העיתות איזה עת מן הלילה היא:

הצפינני היכן ר' אילעאי צפון פי' הראני מלשון צופה. היכן ר' אלעא טמון. עלץ בנערה אהרונית עירונית אחרונית. יש שאומר (שרוח) [שמח] שנשא אשה כהנת מזרע אהרן והיא מבנות הכפרים כדגרסינן בתלמוד [בפרק] המביא ביו"ט [דף לב] מאי הרניות. אמר רב יהודה עירניות. אמר אביי צעי חקלייתא. אחרונית והיא אשתו אחרונה שכבר נשא ראשונה וזו אחרונה ויש אומרים שמח ששנא מסכתא מתורת כהנים כגון שחיטת קדשים וכיוצא בה עירוניות כלומר משנה חיצונה. אחרוניות שגורה באחרית ימיו:

נתייעץ במכתיר. נשא עצה מראש ישיבה והנגיב והלך לארץ הנגב אצל חכמי דרום.

משיירין פיאה באילפס ואין משיירין פאה בקערה. פשוטה היא:

שמחל לו הקב"ה על אותו עון כו' פרש"י עון דנוב כו' מפורש פ"ק דברכות:

כתרדין עלי אדמה כו' דלא א"ל ירוקה משום דלא דייק לישנא אי ירוקה ככרתי אי כחלמון ביצה לכך דייק לישנא ירוקה כתרדין ובהיפך בני גליל דלא דייקי לישנא: דא"ל 9אמר למאן אמר למאן כו' לפי גרסא זו בלשון כפול א"ל אך דחוק הוא ונראה דודאי אמר ועמר שייכי אהדדי בלישנא ושייך הכא כמו מאברין ומעברין אכוזו ועכוזו דמייתי לעיל אבל אמר וחמר גם שהם מתחלפים באחה"ע מ"מ לא שייכי הכא בלישנא חד ונראה דגרסינן דא"ל חמר למאן ואמר למאן ולא בלשון כפול א"ל אלא תרתי הוה בעי חמר בח' ואמר בא' וקאמר דבתרווייהו לא דייקי בלישנא שא"ל חמר למאן לא דייק לישנא אי חמרא למרכב אי חמרא למשתי ושא"ל אמר למאן נמי לא דייק לישנא אי עמר למלבש ואי אימר לאיתכסאה וכן משמע מדלא קאמר אי עמר למלבש כו' וק"ל:

א"ל שלוכתי תאכליך. בערוך פי' ר"ל שכינתי אוכלי חלבא וא"ל שלוכתי תאכליך ארי' וכו':

בלשון חכמה כו' לקמן גבי עשו לי שור כו' פרש"י שלא יבינו האחרים עכ"ל אבל הכא לא פירש כן אלא דודאי אמרה כן שיבינו בו כל התלמידים אלא דקרי ליה הכא בלשון חכמה ע"ש שאמרה כן ברמז לפי שאין דרך ארץ שידברו האמהתא להדיא לתלמידים שילכו לביתם או שיעכבו עוד שם לשתות מחבית אחרת וק"ל:

בתר חברתה כתר בכ"ף גרסינן וכן נראה מדברי הערוך בערך עלת ע"ש:

גבר פום דין חי כו' לפרש"י יהיה חי כפשוטו ששאלו אם האושפיזא חי עדיין ואם הוא עומד בטוב אבל בערוך בערך גבר גרס אושפיזא ופי' תרגום איש גבר ופי פום וזה דין וחי נא ומה טיבו יש כפשוטו עכ"ל וקצת יש לעיין לפרש"י גבי שור משפט כו' שפירש שאומר כן ברמז שלא יבינו אחרים עכ"ל ניחא שלא רצה שידעו בו מה שיאכל היום אלא הנשאל אבל בשאל על האושפיזא שלו אם הוא חי מה לו אם יבינו בו גם אחרים ויש לומר לפי גי' רש"י דעל האיש אושפיזא ועל אשתו שאל דעל אושפיזא שאל אם הוא חי ועליה שאל אם זו שהוא לשון נקיבה דהיינו אשתו בטובה יש ולפי שהוא קצת גנאי לשאול בשלום אשה אמר כן ברמז לנשאל וק"ל:

אתריגו לפחמין ארקיעו כו' ובערוך בערך רקע פי' עוד פי' אחר וגרס אטריגו ע"ש:

אהרונית אחרונית כו' פרש"י אהרונית בת כהן וכדאמרי' בס"פ אלו עוברין לעולם ישא אדם בת כהן ואחרונית פרש"י שמתה אשתו ראשונה כו' ואין זה מוכרח וכי לא הותר לו לישא אשה על אשתו הראשונה ועירנית פי' בעלת חן וחריפה כאדם ער כו' ועי"ל עירניות כמו עירנית דפ' המוציא יין דהיינו בנות כפרים שכוחלות ב' עיניהם ע"ש וק"ל:

וא"ל מסכתא כו' פרש"י אהרונית מסדר קדשים כו' אחרונית סיים אחרת כו' ע"ש הוא דחוק בלשון אחרונית ולולי פירושו י"ל אהרונית מסדר טהרות דהכהנים הוזהרו שלא לטמא ולא ישראל הגם שישראל ג"כ שייכי ביה עיקרו בכהנים כמו סדר קדשים לפרש"י דישראל נמי שייכי ביה אלא דעיקרו בכהנים והשתא שפיר קאמר אהרונית סדר טהרות שהיא אחרונית מששה סדרים ולאפוקי סדר קדשים שאינה אחרונית והיינו נמי עירנית והנערתו שהיא עמוקה וחמורה כו' כדאמרינן כלך לך אצל נגעים ואהלות ודו"ק:

שמא כו' גם כי ודאי היה לה שלא הניח פאה בראשונה אמרה כן בלשון שמא מדרך המוסר ומזה הטעם שלא הגידה לו להדיא אלא ע"י שהקדיחה לו בפעם ג' א"נ דהקדיחה לו התבשיל להודיע טעם הענין שע"כ משיירין לשמש בקערה כדי שיאכל הוא ג"כ ממנו אחריו ממילא לא יקלקל המאכל של הבעה"ב וצ"ל דר"י לא היה חש להא כיון דאינו אלא מהלכות דרך ארץ ואפשר מה"ט דלא ידע ליה כלל וק"ל:

כבושה כו' גם שדרך כבושה היה כיון שדרך שדה זרועה עוברת ה"ל לאסוקי אדעתיה דשלא ברשות כבשוה ולא הוה בכלל מיצר שהחזיקו בו רבים דאסור לקלקלו דהיינו שמתחלה ברשות נעשה וק"ל:

וזו ארוכה וקצרה וכו' כוונת התינוק ודאי כך היה כדמסיק דזו קצרה שמקצר בדרך אבל היא ארוכה למצוא מבוא העיר מפני גנות ופרדסין המקיפין העיר וזו ארוכה שמאריך בדרך וקצרה שמוצא מבוא העיר פנוי ליכנס כפרש"י אבל הבנת רבי יהושע אינו מבורר לכאורה שהלך באותו דרך שא"ל התינוק קצרה וארוכה ומטעם שאמר ר"י לא כך אמרת לי זו קצרה הרי באידך נמי א"ל קצרה דהיינו שא"ל ארוכה וקצרה ועוד הרי בהא נמי א"ל ארוכה כמו שהשיב לו התינוק וי"ל שר"י ודאי הבין הדברים כך אלא שהבין בהיפך ותפס לשון ראשון דהיינו זו קצרה למצוא מבוא העיר וארוכה באריכות הדרך וזו ארוכה למצוא מבוא העיר מפני גנות ופרדסין וקצרה בהליכת הדרך ולכך הלך בזו שא"ל שהיא קצרה וארוכה לפי הבנתו וא"ל לא כך אמרת לי זו קצרה דהיינו תפוס לשון ראשון והתינוק השיב לו ולא כך אמרתי לך זו ארוכה ותפוס לשון אחרון וכמ"ש לעיל ודו"ק:

באיזה ללוד כו' דעל פרשת דרכים היה כדנקט בעובדא דלעיל וא"כ באיזה ללוד ומראה הדרכים נמי משמע באיזה דרך נלך ללוד וק"ל:

גמ' שאלינהו ואמרי ליה. נ"ב פי' כך השיבו לשואלין נ"ל:

שם בר גלילא דהוה קאזל ואמר להו כו' ר' אבהו צפין אמר להן כו' כצ"ל:

שם והלכתי בקצרה וארוכה כו'. נ"ב נ"ל לתרש שכוא היה מבין כפשוטו דרך קצרה וארוכה ר"ל אף ע"פ שהיא קצרה מחברתה מ"מ ארוכה היא באורך מיל ויותר וזו ארוכה מחברתה מ"מ קצרה היא ואינה ארוכה כל כך א"כ היה הולך שפיר בדרך הקצרה מחברתה:

רש"י בד"ה תא דאוכליך כו' שתי תיבות כאחת ומגמגמת התיבות ואמרה תאכליך לביא ואומרת נמי שלוכתי כו' כלו' חברתי:

בד"ה כאילפא בימא כאניה הצפה כו' כצ"ל:

בד"ה משייל כו' דרכים בענין אושפיזכני כצ"ל:

בד"ה עלץ בנערה כו' הוא ישן הס"ד:

בד"ה נתייעץ במכתיר נטל רשות מנשיא כו'. נ"ב והערוך פי' הלך לר' יוחנן שהוא היה רגיל להיות מכתיר התלמידים ולהסמיך אותן:

תוס' בד"ה משיירין פיאה במעשה אילפס ואין משיירין פיאה במעשה קדירה פי' במעשה אילפס נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל במעשה קדירה אינו נראה כרעבתן אם אינו משייר כצ"ל. ונ"ב ראיתי בפרק בן עזאי באבות דרבי נתן ואיננו אלא במס' דרך ארץ בפרק הנכנס לבית והוא הפוך כאשר הגהתי ומייתי אח"כ האי עובדא דנצחני אשה כו':

אצל ר״י חכמה מתינוק וכו׳ (הכי איתא התם אמר ר״י בן חנניא מימי לא נצחני אדם אלא אשה תינוק ותינוקת וכו׳ תינוק מהו פעם א׳ הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק אחד שהיה יושב על פרשת דרכים אמרתי לו בני באיזה דרך נלך לעיר אמר לי זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה הלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר היו מקיפות אותה גנות ופרדסים חזרתי לאחורי ואמרתי לו בני לא כך אמרת לי זו קצרה אמר לי רבי ולא כך אמרתי לך קצרה וארוכה נשקתיו על ראשו ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים אתם מגדולכם ועד קטנכם ע״כ) דקשה במאי טעה ר״י בן חנניא ועיין במהרש״א שתירץ ג״כ קושיא זו (ודעת הגאון המחבר זצ״ל) [ר״י הבין הפירוש] זו הדרך קרובה לעיר ומיד תפגע בה אכן רחוקה היא לעיר גופה כי מקודם עיבורה של עיר [בל״א פאר שטאט והיינו עיר חיצון לפני עיר עיקרית פנימי לה) וזה רחוקה אכן כשתפגע בה היא קרובה בלי עיר שלפניו ר״י חשב מאי איפכת לי אין רצוני להתארח שם רק ללין וא״כ במקום שלפניו אלין כיון שפגע בה כו׳ ראה שלא היה כמו שחשב רק מוקף גנות ופרדסים כו׳ (לכך חזר לשאול דעת התינוק):

גמרא ידעי שאלינהו. פרש"י אינו מובן ואולי ידעי שם חכם כמו ידעי' ידוע:

רש"י ד"ה ארקיעו. כמו רקיע. יותר ה"ל להביא קרא דוירקעו (שמות לט):

תוס' ד"ה משיירין הן. הרש"ל מהפך הגי' כאשר מצא במס' ד"א אולם במדרש איכה בפסוק רבתי בגוים הגי' כמו שהיא בתוס' שלפנינו ולכן אינו רחוק לומר שגם במס' ד"א היה הגי' כן לפניהם:

גמ׳ כתרדין עלי אדמה. נ"ב יכול היה שיאמר בלשון קצר ירוק. אלא לפי שכלל כמה מיני ירוק לכן שפתיו ברור מללו לברר מקחו. רש״א. קמ"ל כה״ג לשון ארוך עדיף:

שם שור "במשפט". צ"ל משפט [וכ"ה בדפו"י וברש"י]:

שם א"ד ויעשו לי בהן. נ״ב כלומר בשרא אגומרי:

שם הצפיננו. נ״ב עפרש"י ואינו ע״ד הדקדוק כי א"כ אין הנו"ן שורש. הל"ל הצפנו במשקל הראנו:

שם עשתה לי פולין כו'. נ"ב משלו ואכסניא משמשת היתה:

שם ולא כך א״ח אין משיירין כו'. נ"ב ר"ל אינך יכול להתנצל שחשבת שאני שיירתי לעצמי מן התבשיל באלפס (שמא באמת חשב עליה כזאת) א"כ חשדתני שלא כדין שהרי כך אמרו אין משיירין כו':

שם לסטים כמותך כבשוה. נ"ב נ״ל שביל הרשות לאחר שירדה רביעה היה [עי' תענית ו: ב"ק פא] דוק:

רש"י ד"ה אמרי לה אשה כו' מתה כו'. נ״ב יש לדקדק מנ"ל זה שמא נשא אשה על אשתו [וכ״כ רש"א]. י״ל משום שאמרו [יבמות סג: סנהדרין כב] אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה א"כ מ"ט עלץ בזאת ביותר דמי כדלא טעים תבשילא. אלא שמתה והיה שרוי ג׳ רגלים בלי אשה: ד"ה מסכת אהרונית מסדר קדשים. נ"ב רש״א פ׳ סדר טהרות ולפ"ד נ"ל אחרונית על עוקצין שהיא ודאי אחרונית ועירנית כדאמרינן [ברכות כ. וש"מ] דמתנו תליסר מתיבתי בעוקצין ומצינו שרשב״ג לא היה בקי בה כבשלהי הוריות:

אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. כתב הרב פ"מ ז"ל להיות דעסקיהם הכל ביראת ה' היו רומזים עניני מוסר גם בדברים שמרבים לצרכם עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע כל פניות זרות וגשמיות לא מטוהרות נמשכים מיסוד העפר, והאדם צריך להתגבר לסלק עצמו מיסוד העפר כדי שלא יהיה במצות שלו תערובת פניה זרה אשר איננה טהורה, ולכן כששואלין על גַּוָּן טַלִּיתוֹ הרומז על חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות משיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, רצונו לומר מסולק מיסוד העפר שהוא האדמה וגובר עליו שאז הוא נקי מן פניה זרה. ואמר כִּתְרָדִין, כי תְרָדִין הוא אותיות 'דָּת נֵרִי' רמז לתורה שנקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ורמז למצוה שנקראת נר דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה.

מִנַּיִן שֶׁמָּחַל לוֹ (לְשָׁאוּל) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן? וְכוּ'. פירש רש"י ז"ל 'עון דנוב עיר הכהנים' ולפי דבריו קשה מה שייכות יש להאי מימרא דרבי יוחנן הכא?
ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'שָׁאוּל לָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא' ולהכי כתיב ביה (שמואל א' יד, מז) 'וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ' אפשר שיחשוב אדם שטעה בהוראה למעשה שהתיר את האסור! לכך הביא מימרא זו דקאמר שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן ממה שמצינו שאמר לו שמואל הנביא ע"ה עמי במחיצתי, וכיון דזכה לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה, ודאי לא יצא תקלה מידו בהוראה של טעות לענין מעשה, כי שמואל הנביא ע"ה היה שופט אמיתי שלא טעה בהוראה.
מיהו נראה לי יותר ד'אוֹתוֹ עָוֹן' קאי על ענין מלחמת עמלק, שלא הרג הכל מפני שדן קל וחומר וטעה בו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:) על הפסוק (שמואל א' טו, ה) 'וַיָּרֶב בַּנָּחַל' והיינו דכתיב: וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ, דלכך טעה בקל וחומר זה.

אָמְרוּ לֵיהּ: גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה, 'חֲמַר' לְמִרְכַּב? אוֹ 'חֲמַר' לְמִשְׁתֵּי? וְכוּ'. נמצא במילה אחת שהוציא מפיו נסתפקו בה בארבעה דברים. ובזה יובן (קהלת י, יד) 'וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים' ולהכי קרי ליה גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה שהוא סָּכָל.

אַמְהָתָא דְּבֵי רַבִּי, כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעיִין בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. כן הגרסא בעין יעקב. ונראה לי דהשפחות ההם מפני שהיו חכמניות ביותר היה מוסר רבי הנהגת הבית בידם, אך ודאי היתה אחת גדולה ביותר שהיא נשיאה על כולם, והאמה הקטנה בעת שתראה שהיין נשלם מן החבית שואלת מהאשה הגדולה הנשיאה מה לעשות, ואומרת אם יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן, או יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואז אותה האמת הנשיאה אם רצונה דליתבון הות אמרה יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואם רצונה דלזלון אמרה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן ואז הם שומעים קולה ועושים כחפצה ורצונה.
ודע כי רבינו הקדוש שהיה נשיא היו חכמים רבים אוכלים בביתו בכל יום, והוא לא היה יושב עמהם בעת אכילה דהוא היה מסגף עצמו ואוכל דבר מועט לבדו, ועל שלחנו לפני האורחים יביאו מינים רבים של מאכל כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. ונודע דעל אמהותיו אמר רבינו האר"י ז"ל שהיו מאותם שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה.

עַלַת נָקַפְתְּ בְּכַד, יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן. נראה לי בס"ד על דרך הרמז 'עַלַת' אותיות 'תלע' בסוד (במדבר כח, ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, שהוא רמז לתולע הקדוש המתגלה בכל בקר להכניע את התולע הטמא שבסטרא אחרא וכנזכר בשער הכונות, וז"ש עַלַת רמז לתלע שבקדושה נָקַפְתְּ לשון ניקוף בְּכַ"ד זיני דמסאבותא, ועל ידי זה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא אלו ישראל לְקִינֵיהוֹן עיר האלקים, ואומרם יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ עיקר הגרסא היא באות כ"ף דהכסוי של החבית הוא כמו כתר להחבית.

עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן. נראה לי בס"ד כשהיה מדבר בצורך הגשמיות הוה משתעי בלשון חכמה להלביש בדבריו דברים נסתרים, והיינו שׁוֹר רמז ליסוד הנקרא שׁוֹר בסוד יוסף שקרוי שׁוֹר, וּמִשְׁפָּט רמז לתפארת הנקרא מִשְׁפָּט, וחיבורם יהיה על ידי עסק התורה ומעשים טובים, וְטוּר מִסְכֵּן רמז לסוד המלכות כנודע. והכי קאמר שׁוֹר מִשְׁפָּט, רצונו לומר יסוד דתפארת תקנו אותו בְּטוּר מִסְכֵּן סוד המלכות שנקראת דלה שישפיע בה.
וגם אם הדברים לפי פשוטן בלבד הוצרך לדבר בלשון חכמה כדי שלא יבינו השומעין איך היא אכילתו בביתו, ויעשה בזה רמאות וכהך עובדא דכידור, וכן בענין האושפיזא מדבר בלשון נסתר כדי שלא יבינו השומעין וקופצים עליו, וכמו שנאמר (משלי כז, יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ.
ונראה לי בס"ד כַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, רצונו לומר שואל דבר שהוא צרכי עולם הזה הנקרא 'אוּשְׁפִּיזָא' הוה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, רצונו לומר עסק ועמל ויגיעה של האדם בעולם הזה הוא בעבור פיו, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) 'כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ' ודא עקא שלא תעמוד בו ההנאה אלא לשעה קלה, ולזה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, כלומר שואל צרכי עולם הזה שהם צרכי הפה אם הם עומדים בטוב והוא מוסר דק ללבבות המשכילים.

רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. הא דהוצרך לדבר דבריו אלו בלשון חכמה ולא היה אומר בפירוש להביא? נראה לי בס"ד שהיו תלמידים לפניו ואם היה אומר שיבערו הפחמין כדי להתחמם בהם היו קופצים ועושים לו הם בעצמם, אך הוא לא היה רוצה שיהיה להם ביטול תורה, לכך מדבר בלשון רמז שלא יבינו התלמידים ורק אנשי ביתו שהם מלומדים בכך יבינו וישמשו אותו כרצונו.

אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין. נראה לי בס"ד שהיה רומז לפי דרכו דברים יקרים ומוסר השכל, אַתְרִיגוּ לשון הידור, כי תרגום של הדר אתרוג, וּפֶחָמִין רמז לשחור שבעינים שבו חוש הריאות, רצונו לומר תהדרו את מקום השחור שבעינים אשר מתוכו תהיה הראיה, שלא תראו בו מראה רע אלא מראה טוב, וכמו שנאמר (שיר השירים ה, יב) 'שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם'.
אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין על דרך מה שאמר מונבז המלך כשחילק אוצרותיו לצדקה, אני גנזתי למעלה ואבותי גנזו למטה (בבא בתרא יא.) דהנותן צדקה יהיה אוצרו ברקיע. וזהו שאמר הזהובין שלכם תניחו אותם ברקיע על ידי שתחלקום לצדקה ודבר מצוה.
גם אַרְקִיעוּ לשון תגבורת, כמו 'מאן ספין ומאן רקיע' (במועד קטן כח.) וגם הוא לשון התרוממות כמו תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים (באיוב לז, יח) ושני משמעות אלו ישנם בזהובין שנותן האדם לצדקה וד"מ.
ואמר עוד וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה רמז לשתי כליות היועצות שיש באדם שדרכם להיות א' לטובה וא' לרעה, והצדיק עושה את שניהם לטובה, והם עומדים במחשך הגוף לפנים. גם שְׁנֵי מַגִּידֵי הם קול ודיבור בעלמא בעולם הזה שדומה ללילה.

הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אִלָעִאי צָפוּן. הדקדוקים רבים במאמר זה, ונראה לי בס"ד דהחכמים שאלו מרבי אבהו על שורש נשמת רבי אלעאי ובחינתו למעלה, ועל מקום השגתו ועלייתו, וכן שאלו מרבי אלעאי על רבי אבהו, מפני ששניהם גדולי הדור ויודעים בסוד ה', ולכן תפסו השאלה בלשון הצפנה שאמרו הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן צָפוּן? והמשיב השיב ברמז רק על שאלתם, והודיעם שורש נשמתו ובחינתו, אבל בני אדם השומעין שאינם חכמים לא ידעו ולא הבינו כונת השואל וכונת המשיב, ולכן החכמים עשו פירוש לדברים של התשובות בדרך פשוט כדי להסביר להשומע שאינו בקי בסוד ה', ולכן עשו שני פירושים לתשובת רבי אבהו שהוא איכא דאמרי על מַסֶכְתָּא ואיכא דאמרי על אִשָּׁה.

אַמְרֵי לָהּ: אִשָּׁה. פירוש רש"י ז"ל 'מתה אשתו הראשונה וזו אחרונית' ויש להקשות מנא ליה דמתה, ודילמא עודנה בחיים ונשא אשה אחרת בשביל שלא ילדה לו הראשונה?
ונראה לי בס"ד דאם כן היה קורא אותה שניית, ולשון אַחֲרוֹנִית משמע יותר דאין הראשונה בחיים וזו היתה אחרונה.
או נראה לי בס"ד דאם לא מתה הראשונה ועודנה בחיים, לא היה עושה עגמת נפש לראשונה להראות חיבה יתירה כל כך לשניה.
אי נמי י"ל בס"ד כיון דא"ל גם כן שהיא אַחֲרוֹנִית רצונו לומר 'כהנת' לא היה נושא אשה שניה כהנת כי משורת הדרך ארץ צריך שתהיה השניה כפופה לראשונה, ואין מן הכבוד לכהונה שתהיה הכהנת כפופה לישראלית.
ומאן דאמר מַסֶכְתָּא, נראה לי בס"ד דלימוד המסכתא הוא בשלשה פנים, הא' על דרך הסוד, והב' הפשט, והג' פלפול, וזהו אַהֲרוֹנִית רמז לסוד, שהוא בסוד חסד, וידוע כי החסד יתייחס לכהן שהוא אהרן, וְאַחֲרוֹנִית רמז לפשט שהוא אחוריים של חלק הסוד, וְעֵרָנִית רמז לחלק הפלסופיא שהוא עמוק ומעורר לומדהו.

"נִתְיָעֵץ בַּמַּכְתִּיר, וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת". עיין פירוש רש"י ז"ל והוא דוחק, דאמרו רבותינו ז"ל כלאב הוה חכים טפי שמכלים למפיבשת. ונראה לי בס"ד לִמְפִיבֹּשֶׁת אותיות מלי"ף בשת, רצונו לומר יכול ללמד בשית סדרי משנה.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. הנה בודאי מעשים אלו לא נזדמנו ממש, אלא רבי יהושע בן חנניא סידרם בדרך משל ללמד בהם מוסר, וכבר הרב פ"מ ביארם על דרך המוסר, ונראה לי דסידר ג' משלים אלו כנגד נר"ן [נפש רוח נשמה] דמשל האשה כנגד נשמה, ומשל התינוק כנגד הרוח, ומשל התנוקת כנגד הנפש, כי כל אדם אפילו יש לו נפש בלבד היא כלולה מן נר"ן והם המלמדים דעת ומוסר לגוף.

נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם. י"ל מאחר דנתן שבח לשלשתם באומרו שנצחוהו, למה לא שבח לאשה ותנוקת בפניהם כמו ששבח לתינוק שאמר לו אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל? כי בשלמא נשיקה לא אפשר לעשות להם מפני שהם נקבות, אבל הוי לי למימר אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל!
ונראה לי בס"ד כיון דהיו נקבות וקיימא לן דעת נשים קלה לא רצה לשבחם בפניהם כדי שלא תזוח דעתם עליהם.
או נראה לי בס"ד כיון שהם התריסו כנגד כבודו דתנוקת אמרה לו 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ' ואשה הוכיחתו בדברי שחוק באומרה 'שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנָה' לכך לא רצה לשבחם בפניהם, אבל התינוק לא התריס כנגד כבודו כלל לכך נתן לו שבח בפניו.
או נראה לי דהתינוק נשקו וגם שיבחו בפניו דכבדו ביותר כדי לפרוע לו על אשר זלזל בו קצת, שחשב עליו תחלה שאינו פקח ולא אמר דבריו בהשכל, ואחר כך בירר התינוק שהוא השיב לו בתחלה תשובה בהשכל ותפס דבריו בדקדוק.

הָיָה לְךָ לוֹמַר: בְּאֵיזוֹ לְלֹד. קשיא לפי זה רבי יהושע בן חנניא למה אמר 'בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר' לימא 'בְּאֵיזוֹ לָעִיר' דלשון קצר הוא משובח אפילו בין אדם לחברו?
ונראה לי בס"ד כי בתחילה לא חשב רבי יהושע בן חנניא שאותו תינוק פקח ולכך חש אם ידבר עמו בלשון קצר לא יבין, מה שאין כן הכא דרבי יוסי הגלילי מדבר עם ברוריה שהיתה חכמנית מפורסמת כאחד מן התנאים לא היה לו להאריך כל כך דודואי יספיק לה לשון קצר.
והא דאמרה לו 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' והוי לי למימר 'וְהַלֹּא אָמְרוּ'? נראה לי דרמזה לו שישים לב על לשון חכמים שאמרו (משנה אבות א, ה) אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בה"א הידיעה, לומר אפילו שהיא חכמנית ומחזקת בכשרות אל תרבה שיחה עמה, ולזה אמר 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, רצונו לומר בלשון זה אָמְרוּ.
ועוד נראה לי בס"ד דטענה עליו בתרתי, חדא שהאריך בדברים, ועוד שאמר 'נֵלֵךְ' ולא אמר 'אֵלֵךְ' דגנאי לדבר בלשון זה עם האשה, דמשמע שהוא מדבר בעדו ובעדה דמערב אותה עמו באומרו נלך שנינו יחד. ואף על גב דהוא כונתו על עצמו דוקא, כי דרך בני אדם לדבר על עצמן בלשון רבים, וכן מצינו שאמר (בראשית א, כו) 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, ללמדך דרך ארץ' אך עם האשה לאו אורח ארעא לדבר בלשון זה, משום דמשתמע כאלו אומר נלך אני ואת, ועל כן אמרה 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, כלומר דקדק בלשונם שאמרו וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, כלומר אל תרבה לדבר בלשון שִׂיחָה דמשתמע שתהיה אתה מתערב ומתחבר עם האשה.

מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. נראה לי בס"ד נכתב זה בתלמוד לרמוז בו ענין יקר, דידוע ש"ך ופ"ר הם שורש כל הדינין ועולים מספר ת"ר. גם ק"ך צרופי אלהים שהם דינים יש בהם ת"ר אותיות, וידוע כי הדינין מתמתקים ונתקנים על ידי אור החכמה שהוא שם הוי"ה בנקוד פת"ח שעולה עם נקודותיו חמשים, וידוע שיש י"ב הויו"ת בי"ב פרצופי חכמה, אם כן המה מספר ת"ר, ובזה מתמתקים ונתקנים ת"ר דינים הנזכר גם מקור החכמה העליונה עולה ת"ר.
והנה אור החכמה הנזכר שהוא מספר ת"ר רמוז באותיות המלוי של אֲדָמָה כזה, אל"ף דל"ת מי"ם ה"י [600], דידוע אות מ' במלואה תתמלא במ"ם בלא יו"ד, אך לפעמים תתמלא במי"ם ביו"ד, וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל, נמצא אור החכמה רמוז במלוי אותיות אֲדָמָה, בסוד (משלי ג, יט) הֳ' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ.
והנה טלית שהוא 'חלוקא דרבנן' רומז לסיגול תורה ומצות שבהם האדם מתקן וממתק ת"ר דינין על ידי הארת אור החכמה העליונה הנזכר, וזהו שאמרו מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? רמז לפועל הטוב היוצא מן הטלית שהוא רמז לסיגול תורה ומצות, והשיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, תחלק תיבת תרדין לשתים וקרי בה 'ת"ר דין' עֲלֵי אֲדָמָה שיתמתקו ויתוקנו במקור החכמה העליונה הרמוזה במלוי אֲדָמָה כאמור.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, דידוע טלית גדול ביצירה, גם ידוע דהמצות הם תיקון העשיה, והאדם על ידי המצות עושה לו מן העשיה, ועסק התורה הוא תיקון היצירה, והעוסק בתורה עושה לו מן היצירה, וכתב מ"א ז"ל דקו הירוק הוא בחינת התפארת שמקנן ביצירה, וזהו שאמרו מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? פירוש ששאלו אותו אם הוא בעל תורה שטליתו מיצירה, או בעל מצות שטליתו מעשיה, והשיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, פירש רש"י תרדין הוא ירק, רמז לתפארת סוד היצירה, עֲלֵי אֲדָמָה המלכות שהוא סוד העשיה, ורמז להם שהוא בעל תורה שטליתו מעולם היצירה עד כאן דבריו נר"ו:

עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן. פירש רש"י שבקש לאכול תרדין בחרדל. וצריך להבין למה ידבר דברים אלו בלשון חכמה, יאמר בפירוש שיביאו לו לאכול תרדין בחרדל?
ונראה לי בס"ד כי הוא היה חסיד גדול ואינו אוכל בשר בחול כי אם ירקות בלבד דהיינו תרדין בחרדל וכיוצא בו ולא רצה שיבינו התלמידים וכל בני אדם שיושבים שם דמאכלו ירקות בלבד, לכך מבקש זה ברמז בדברי חכמה.
ואמר עוד כַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, אָמַר הָכִי: 'גְּבַר פּוּם דִּין חַי? מַה זּוֹ טוֹבָה יֵשׁ' פירוש כששואל בעירו מאיזה אורת על אושפיזא שלו לדעת שלומו ואינו רוצה שיבינו השומעים שאיש פלוני היה אושפיזא שלו כדי שלא יקפצו עליו דכתיב (משלי כז, יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ וכו', לכך אינו מזכיר שם אושפיזא אלא ברמז.
ומה שאמר מַה זּוֹ יתכן ששמע שאושפיזא שלו נסע לאיזה מקום או היה לו עסק אחד, והוא שואל מה זו הנסיעה או מה זה העסק אם יש לו טובה בזה. ולכן אומר מַה זּוֹ ששמעתי עליו אם יש טובה אליו בזה? והיושבים אינם מבינים על מי מדבר אך זה ששואל אותו הוא מבין ברמזיו ואומר כן.

הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אִלָעִאי צָפוּן. פירוש מבקשים ממנו שיגיד להם על רבי אלעאי היכן הוא ורוצים שיגיד להם דרך חידה ורמז שיהיו דבריו צפונים ומכוסים שצריך להם פתרון, ורצונם שיתחכמו ויתחדדו באלה הדברים שמדבר בדרך חידה.

עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית, אַחֲרוֹנִית, עֵרָנִית וְהִנְעִירַתּוּ. למאן דאמר 'מַסֶכְתָּא' נראה בס"ד הכי פירושן של דברים למסכתא חדשה שלא למד עדיין קורא אותה בשם נַעֲרָה, ואומרו אַהֲרוֹנִית כי היא מסדר קדשים שהוא עסק הכהנים בני אהרן, ואומרו אַחֲרוֹנִית על סיום המסכתא שאתמול עשו לה סיום בלילה, ולכך עלץ שעשה לה סעודת משתה ושמחה, וגם היה לימודה בלילה, עֵרָנִית שעשו פלפול ארוך בסיום המסכתא והפלפול חשוב שֶׁהֵעִיר לב הדרשן באותם הדברים והעיר לב השומעין, ולכך עבר כל הלילה בלתי שינה והוצרך לישן ביום ולא בא לבית המדרש.

מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. יש לדקדק כיון דמסדר התלמוד סידר מעשה התינוק אחר מעשה התנוקת, אם כן שמע מינה דקיימא לן לתלמודא דעובדא דתינוק הוה קודם התנוקת, ואם כן למה נקיט רבי יהושע בן חנניא תינוק קודם? ונראה לי בס"ד דתנוקת זלזלה בו ולא נהגה כשורת דרך ארץ שאמרה לו 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ' לכך הזכירה באחרונה.

פַּעַם רִאשׁוֹנָה סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי כְּלוּם. קשה היתכן שנעלם מן רבי יהושע בן חנניא דבר זה שאמרו חכמים משיירין פאה בקערה? ונראה לי בס"ד, נתכוון לעשות קורת רוח לבעלת הבית שתדע שהתבשיל ערב לו דאכלו כולו ולא שייר כנהוג, וראה טוב לצורך השעה שיהיה לה קורת רוח.
ונראה לי אלו הפולין לא היו עיקר הסעודה כי עיקר הסעודה היה תבשיל של בשר ובזה ודאי היה משייר בקערה, אך פולין אלו מותרות הן, מביאים אותם קודם התבשיל ומניחין בהם דבר חמוץ כמו נומ"י וכו' ואוכלים אותם קודם התבשיל כדי לעורר תאות האכילה, ובאלו כיון דאינם עיקר לא שייר כלום, אך האשה טענה עליו אף על פי כן צריך לשייר בקערה של הפולין בשביל השמש משום דהפולין מביאים בתחלה ועיניו מצפות על המוקדם, ואמרו בגמרא (כתובות סא.) 'מר קדים ספי משתעי אליהו זכור לטוב בהדיה'.

בְּנִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: זוֹ קְצָרָה. יש להקשות כיון שאמר לו קְצָרָה וַאֲרֻכָּה במה טעה? ויש לומר כי העיר היה לה פתח בחומה הצפונית ופתח בחומה הדרומית זה כנגד זה, ויש שני שבילין אחת לכאן ואחת לכאן והוא בא בדרך כנגד צד המזרח ושם היו השני שבילין לכאן ולכאן, וכשאמר לו על שביל האחת זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה הבין זוֹ קְצָרָה מבחוץ שתגיע לפתח שבצד צפון במהרה, אך אחר שתכנס לעיר עד שתגיע למקום הישוב של הבתים אֲרֻכָּה, והוא חשב קרי לה אֲרֻכָּה לגבי שיעור הקוצר אשר מבחוץ, ולכך הלך בדרך זו וראה שבפנים ארוכה מאד מחמת הגינות ופרדסים וצריך לו מהלך הרבה עד שיגיע לבתי הישוב, ועתה הרגיש שטעה בדברי התנוק לחשוב ארוכה בערך הקצרה, דבאמת לא בערכין קאי התינוק ואף על גב דעתה הבין דבריו, עם כל זה רצה להקשות לו על דבריו לראות מה ישיב? אם ישיב דברים קצרים ונכונים?
והתינוק היה חכם והשיב לו בלשון קב ונקי שאמר לו וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה?!, פירוש דהרגיש התינוק בטעות הכונה שהיה אצל רבי יהושע בן חנניא, והשיב אם כונתי היא כאשר חשבת הייתי אומר לך 'זוֹ קְצָרָה וְזוֹ אֲרֻכָּה' ולמה אמרתי לך 'זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה' דמה לי לחלק הדרך חלק שבחוץ לחוד, וחלק של בפנים לחוד כאשר חשבת?
או יובן בס"ד, רבי יהושע בן חנניא חשב שאמר לו זוֹ קְצָרָה בהילוך, אך אֲרֻכָּה מצד הטורח שאי אפשר להתהלך בה במישרים, כי יהיה לו עכובים מצד אמות המים העוברים בתוך הדרך וגם יש בה כמה שוחות וגומות וגבשישיות שהם מעכבים המהלך, וזו אֲרֻכָּה בהילוך, אך קְצָרָה בטורח, כי ההולך יתהלך במישרים, ואחר שהלך ולא מצא כן הבין כונת התינוק, ועם כל זה הקשה לו על דבריו לראות מה בפיו לשמוע שיחו וניבו, כי החכם ניכר מנועם לשונו.

לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. קשא היה לו להשיב דברים שאמרתי אינם נחשבים הרבה לגבי אשה שדעתה קצרה וצריך לה הרחבת לשון עד שתבין הדבר על מתכונתו?
ונראה לי בס"ד היא הרגישה שישיב לה כן, על כן אמרה לו היה לדקדק בדברי חכמים שאמרו 'אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה' בה"א הידיעה, ולא אמרו עִם אִשָּׁה כדי לרמוז דודאי האשה צריך לה רבוי כדי שתבין אך עִם 'הָאִשָּׁה' הידועה שהיא חכמנית ומבנת אל תרבה דברים, כי אין צורך לה ברבוי דברים, ואני אשה חכמנית למה הרבת עמי דברים.

ואמר רבי יוחנן מנין שמחל הקב"ה על אותו עון וכו' יש להבין מאי שיאטה דמימרא זו הכא דאנן לא איירינן בענין נוב רק דלא גלי מסכתא. ואפשר דהא גרמא ליה שנלכד בענין נוב דעיקר אשר קפץ עליו רוגזו היינו משום דשאל לו באורים ותומים אחימלך לדוד דהוא הוה סבר דאין נשאלין אלא למלך שהסכים לדואג כמשז"ל. ונמצא דהא דלא היה מכוין להלכה כמו שפירש"י היה בעוכריו ונפל ברברבתא ענין נוב. ומשו"ה קאמר דה' מחל לו. וקרוב לזה אפשר לומר דהן אמת דרבי יוחנן כי אמרה על ענין נוב אמרה אבל מייתי לה הש"ס הכא. משום דאמרינן דלא היה מורה כהלכה וכפ"ז היה מקום להרהר נגד שאול שנכשל בכמה הוראות. להכי מייתי הש"ס מימרת ר' יוחנן דממאי דיליף ר' יוחנן דנמחל לו אותו עון דנוב מדכתיב עמי במחיצתי מהתם ילפינן דנמחלו כל העונות וזכה להיות במחיצת שמואל הנביא ע"ה:

טלית יש לי למכור א"ל מאי גוון טליתך א"ל כתרדין עלי אדמה. הרב מהרש"א כתב דלא א"ל ירוקה משום דלא דייק לישנא אי ירוקה ככרתי אי כחלמון ביצה לכך דייק לישנא כתרדין עכ"ל ולא זו בלבד דלא נקט ירוקה דירוקה כולל כמה גוונים כמ"ש הרב ונקט תרי מיניהו הכוללים אבל בכל חד כולל כמה גוונין כמבואר פ' אלו טריפות גבי ריאה. אלא אף זו דייק טובא לומר דגוון הטלית אינה כגוון התרדין ממש דנקיטה בידא אלא כגוון התרדין והיא נזרעה עלי אדמה דיש קצת שינוי מצד היותה נוטה על הארץ ומצד איזה עפרירות או שהיא רעננה יותר בהיותה שואבת לחות הקרקע באופן שהוא דקדוק עצום באומרו כתרדין עלי אדמה וזה כפי צחצוח פשטו:
אמנם נודע כי אין אות בתלמוד הקדוש שאין בו רמזי וסדרי חכמה ומוסר ואפשר כי באומרו טלית יש לי למכור ענה חבירו מאי גוון טליתך ולהיות כי כל עסקיהם הכל ביראת ה' היו רומזים עניני מוסר בכל דבריהם אף אם דבר ידברו לצורכם על דרך בכל דרכיך דעהו ולזה א"ל בכינוי מאי גוון טליתך והול"ל מאי גווניה אלא רמז רמז על חלוקה דרבנן והוא טליתו העיקרי וז"ש מאי גוון טליתך. ונתחכם מאד המשיב אף שהיה יכול לומר ירוקה דסתם ירוקה כעשבים כמו שנראה מדברי רש"י פ' אלו טריפות (חולין דף מ"ז ע"ב) אף שיש מי שכתב להפך. אמנם נתחכם מאד להשיב על הטלית שמוכר ועל חלוקא דרבנן ולהכי נקט תרדין דהיינו סלקא רמז לו דעיקר קנית חלוקא דרבנן היינו כשיסתלק מענייני העולם וזהו תרדין עלי אדמה כלומר סלוק מעניני האדמה:

רבי אבהו כי הוה משתעי בלשון חכמה הוה אמר הכי אתריגו לפחמין ארקיעו לזהבין ועשו שני מגידי בעלטה. באמת צריך להבין איזה רמז בלשונות אלו. ואני בעניי אפתח פתח כל שהוא דרך רמז כי אתריגו שם אתה מוצא תרי"ג רמז לתרי"ג מצות ונוסף בתחילה וסוף אותיות א"ו גימט' ז' רמז לז' מצות דרבנן. ויען מזכי לחייבא הוא דבר גדול יתר מאד כמ"ש בזהר הקדוש לזה רמז אתריגו לפחמין הם הרשעים רדפו מהר כי תשיגום להטיל עליהם משא תרי"ג מצות דאוריתא וז' דרבנן כי אין קץ לשכר מזכי לחייבא. ארקיעו לזהבים כלומר ממונכ' תנוהו ברקיע שתפליגו בצדקה ותהיה טמונהלכם ברקיע כמ"ש מונבז אני גנזתי למעלה. ועשו שני מגידי בעלטה רמז מה שפירש רבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כ"י ברמז הפ' עשה לך שתי חצוצרות כסף דיש שני כרוזים לאדם מצד ימין מכריז הזכיות ומשמאל מכריז חטאיו לז"א עשה לך שתי חצוצרותהשני כרוזים יהיו שניה' כסף הרומז לחסד ע"ד מלאך רע עונה אמן בעל כרחו ושני כרוזים יגידו מעשיכם הטובים וז"ש ועשו בעבורי שני מגידי השני כרוזים שיהיו שוים לטובה ביום המיתה יום חשך וזהו בעלטה ואראה בנחמה שהם שתי חצוצרות כסף:

עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו. אפשר דזו היתה בת זוגו ובגלגול שעבר באת וחטאה ועתה הנה באה בת כהן ורותתת מן החטא על דרך שאמרו ברות שהיתה רותתת מגלגול שעבר וז"ש עלץ אותיות צלע שהיא בת זוגו ונשלם בבת זוגו מיל"א בצל"ע ושמח בה שהיא אהרונית בת כהן אחרונית שכבר באה בגלגול שעבר ומחמת זה עירנית לבה ער שלא לחטוא והנעירתו בתורה ומצות. א"נ שהוא עושה יחוד לשכינה נער"ה גי' שכ"ה דינים אהרונית מכוין להמשיך לה החסדים בסוד אתה כהן אחרונית שהיא הספירה אחרונה עירנית והנעירתו כי היא היתה אם וזכה שתתיחד עם דודה כמ"ש בזהר הקדוש בסוד נער נערה וזה ע"י המשכת החסדים למתק הדינים וזהו אמרי לה אשה אשת חיל וא"ש ההי"ב:

אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תנוק ותנוקת. לא שהיה משבח עצמו אלא אדרבא בא ללמד אל יתהלל חכם בחכמתו שהרי הוא שהיה נוצח לכל המינים וגדול בבית קיסר כאשר התלמודים והמדרשים מלאים מחכמתו ואשר תמיד נצח ברחב דעתו ובחכמתו בכל. ועכ"ז הני דגריעי אשה תנוק ותנוקת נצחוהו ומזה ילמוד האדם לבל יטעה ויצרו אל יפתהו כי שיח וכי שיג לו. כי הן האדם מעותד שינצחהו אנוש מזער ושפל אנשים:

אין משיירין פאה באלפס וכו' רש"י פירש השמש מערה כל האלפס ואינו מניח אבל כל א' מניח בקערה ומחזירה לשמש והוא חלקו. והתוס' כתבו בפ' בן עזאי קתני משיירין פאה במעשה קדרה ואין משיירין במעשה אלפס פי' במעשה קדרה נראה כרעבתן אם אינו משייר אבל לא במעשה אלפס עכ"ד וראיתי למהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה שכתב וז"ל משיירין פאה במעש' אלפס ואין משיירין פאה במעשה קדרה פי' במעשה אלפס נראה כרעבתן וכו' כצ"ל ונ"ב ראיתי בפרק בן עזאי באבות דר"נ ואיננו אלא במסכת דרך ארץ פ' הנכנס לבית והוא הפוך כאשר הגהתי ומייתי אח"ך עובדא דנצחני אשה וכו' עכ"ל וק"ק דמי אמר לו שהתוס' כיונו לפ' בן עזאי שבאבות דר"ן ונראה שהתוס' כיונו לפ' בן עזאי שבמסכת דרך ארץ והיו מכנים הכל פ' בן עזאי והכי משמע מדברי רש"י בברכות דף כ"ב ע"א שכתב וז"ל הלכות דרך ארץ כגון דרכן של ת"ח דהיא בריתא ופ' בן עזאי הנותן ד' דברים אל לבו עכ"ל ויראה הרואה דפ' דרכן של ת"ח הוא בנסחתנו במס' דרך ארץ זוטא והיו מכנים לכל דרך ארץ זוטא שלנו בריתא או פ' דרכן של ת"ח. ולכל דרך ארץ רבא שלנו פ' בן עזאי. וכבר ראיתי בגיליון הש"ס דפוס פפד"מ שכתב כי במחזור ויטרי מתחיל מפ' בן עזאי. ותו ק"ק על מהרש"ל דכיון דמסכתות אלו מלאי השגיאה כידוע אמאי הגיה התוס' מכח נסחתו במס' דרך ארץ והי"ל להגיה במס' דרך [ארץ] מכח התוס' מאחר שהוחזקו המסכ' האלה למוטעות כאשר נראה מתוכן וגם אני ראיתי נסחא כ"י ומשם נראה רוב הטעיות שנפלו בדפוס. (ונסחא כ"י אינה עתה בידי). ותו ק"ק על מהרש"ל דנעלם ממנו שבאיכה רבתי פ' רבתי עם נסחת המדרש כנסחת התוספות ואלו זכר שר מהמדרש שהוא כנסחת התוספות היה תולה הטעות במס' דרך ארץ בנסחא דקמן ולא היה מגיה התוספות:
ולפום ריהטא נראה דיש הפרש בין הא דפ' בן עזאי דמייתו התו' לש"ס דידן דש"ס תלוי בקערה שהאורח יניח פאה לשמש אבל השמש אינו מניח באלפס לחלקו אלא מערה הכל כמו שפירש רש"י. ולמסכת דרך ארץ תלוי במהות התבשיל אם הוא מעשה קדרה או מעשה אלפס והטעם משום דנראה כרעבתנות כמ"ש התוספות ואין כונת התוספות לפרש זה בלשון הש"ס רק מייתי דבמס' דרך ארץ יש שיטה אחרת. אמנם ראיתי להרב פרישה א"ח סי' ק"ע שהביא פירש"י וכתב וז"ל והתוספות פירשו בקערה הוא מעשה קדרה דנראין כרעבתנות אם אינו משייר ובאלפס (כצ"ל) הוא מעשה אלפס אינו נראה כרעבתנות אם אינו משייר עכ"ל עיניך הרואות דהבין הרב ז"ל דכונת התוספות לפרש זה בסוגיין וק"ק חדא דאי הש"ס כפי פירוש זה הו"ל לו' ברישא שהביאה לפניו מעשה קדרה. וכמו שאמרו במס' דרך ארץ בהאי עובדא הניחה לפניו מעשה אלפס (לפי הנסחא דקמן) ותו דהש"ס לא הו"ל לתלות בקערה דמהיכא משמע מעשה קדרה מאחר דכל מין תבשיל הדרך היא לאכלו בקערה ותו דאי התוס' כיונו לזה הו"ל להביא פירש"י ולהקשות עליו ממסכת דרך ארץ ואח"ך לפרש פירושם אלא ודאי גם התוספות אזלי ומודו לרש"י בפירוש הש"ס. ברם צריכין אנו למודע"י מה ראו התוספות לאתויי הא דמס' דרך ארץ ומאי נפקא מינה לביאור שמעתין. וראיתי להרב ישרש יעקב שכתב דק"ל לתוס' מה שא"ל שמא לא הנחת בראשונה ולמה לא אמרה ובשניה לכן הביאו הך גירסא והשניה היה מעשה אלפס דאין משיירין כלל עכ"ל ובש"ס בנסחא דקמן גרסינן שמא לא הנחת בראשונים וגם במדרש איכה אמרו על שני תבשילין ע"ש וגם נסחת בראשונה אפשר דכולל שתים וכונתו קודמ זה. ותו דמש"ס מוכח כמו שפירש"י על חלק שמש דמשיירין פאה בקערה אמר וכדאמרן:
וחזיתיה להרב באר שבע בתשובותיו דף ע"א דפוס פפד"מ (סי' ה') שעמד על זה וכתב וז"ל נ"ל דלהכי הוכרחו התוס' להביא גירסא אחרת מפני שהוקשה להם אמאי לא הקדיחה ביום ב' ועם גירסא אחרת שהביא התוס' נסתלקה קושיא זו מפני שהאשה חששא אולי ר' יהושע ס"ל כגירסא אחרת לכך לא שייר מידי כיון שלא היה מעשה קדרה ולפיכך המתינה עד שהיתה מבשלת לו ביום ב' מעשה קדרה וכאשר ראתה שאפ"ה לא שייר כלום אז הקדיחה ביום ג' כנ"ל עכ"ל ולי ההדיוט הדבר דחוק דכיון שלא מצינו פלוגתא בהדיא רק השני נסחאות שבידינו דשמעתין ודמס' דרך ארץ לומר דבימי ר' יהושע כבר היו השתי סברות בעול' והאשה חששא לזה שמא ר' יהושע סובר סברא אחרת ותו דלדידיה יומא קמא הביאה תבשיל שלפי הסברה אחרת אין משיירין. והרי במס' דרך ארץ עצמו מייתי עובדא הלז וקאמר בהדיא דביומא קמא הניחה לפניו מעשה קדרה (כפי נסחת התוספות) הפך דברי הרב ז"ל ונראה שם דיום ב' היה ביום ראשון. ונמצא דעדין לא הרוה צמאונינו כטעם התוספות שהביאו הא דמס' ד"א. ותו ק"ק דבמדרש איכה ברישא קאמר כמ"ש התוס' ואח"ך הביאו זה המעשה ומוכח כפירש"י דהקפידא משום שמש דהכי אתמר בי מדרש"א בתרי יומי אכלו ולא הניח לה פאה אלמא הקפידה שלא להניח חלקה והיא היתה מערה הכל והיה צריך הוא להניח חלקה וזה כפירש"י. ותו ק"ק דר' יהושע אמאי לא הניח חלקה וח"ו היה עובר על דברי חכמים. ואפשר לישב הכל דהא והא איתא דאם לא סלקו חלק השמש בכל מין תבשיל צריך להניח חלקו. אמנם אם כבר הניחו חלק לשמש אז יש חילוק דאם הוא מעשה קדרה צריך להניח שלא יהא נראה כרעבתן ואם הוא מעשה אלפס א"צ להניח כשהניחו חלק השמש. ורבי יהושע סבר דמאחר שהיא בעלת הבית אינה כשמש וכבר הניחה חלקה והיא הקפידה שלפי האמת לא הניחה חלקה ויום א' אמרה אולי מקרה הוא ושכח אבל ביום ב' שראתה שאכלו כלו ובתרי הויא חזקה לרבי לכך הקדיחתו ביום הג' ואמרה האשה לא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס ומשיירין פאה בקערה ולא פלוג רבנן בין שמש לבעה"ב ולפום גמרין והמדרש אפשר שהתבשיל היה מעשה אלפס שאם הניחו חלק השמש אין צריך לשייר דאינו נר' כרעבתן וכל הקפידא היה שלא הניח חלק לאשה כמדובר. אך לפי מס' דרך ארץ שהניח דבר דטעון שיור שנראה כרעבתן צ"ל דלא חשש ר' יהושע כי באמת הי"ל רעב. והיא הקפידה על חלקה:
ומלבד דהני עובדי פשוטים לפי פשטן. אפשר עוד לרמוז בהם דרך רמז ותוכחות מוסר דנודע כי ימי האדם בחלקו"ת ישיתו למו לשלשה חלקים ימי העליה ימי העמידה ימי הירידה והן האדם בשני פרקים ימי העליה והעמידה ממלא תאותו בכל הבלי ותענוגי העה"ז. אך בימי הירידה תשש כחו ופורש לעשות לו דרך תשובה וז"ש נתארחתי אצל אכסניא הוא העה"ז וכמ"ש לתיב אושפיזך עשתה לי פולין אותיות פלוני שהוזמנו אצלו סעודות ומשתאות ועניני העה"ז ביום הראשון רומז לימי העליה אכלתים ולא שיירתי מהן כלום כי רבת שבעתי תענוגי' וסעודות ואביזרייהו. שניה רמז לימי העמידה לא שיירתי מהן כלום כי עייף אנכי בתרדמת העה"ז. ביום שלישי רמז לימי הירידה הזמן בוגד הקדיחתן במלח כי הקיפו חלאים ויסורין כיון שטעמתי משכתי ידי מהן מהתענוגים והתחלתי לשוב מדרכי הרעים. אמרה הנשמה לעוררו יותר לשוב מפני מה אינך סועד כמו שהיית נוהג ליכנס עמו בדברים והשיב כבר סעדתי ומלי כריסי זני בישי ועד מתי אמרה הי"ל למשוך ידך מן הפת כי לא די בזה רק צריך סיגופים ותעניות על מה שעבר. אמרה ליה רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים שאתה סובר כי החטא הוא שלא שיירת פאה לימים ראשונים לא כי אלא שהיית בטל מן התורה גם כן לא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באלפס קרי ביה אלף ס' כלומר לימוד ס' מסכתות אבל משיירין פאה בקער"ה גימט' שעה רמז להנאות העה"ז שהם לשעה וא"כ צריך סגופים ג"כ על ביטול תורה:
ומעשה התנוקת מוסר לילד"י הזמן שהולכים למקום וענין שאין רשאין ללכת כשדה הזרע ואם יאמר לו חכם אסור לעשות כן ישיב זו דרך כבושה לרבים שעושין כך וזה דרכם. והתשובה לזה לסטים שכמותך גוזלי' להקב"ה וכנסת ישראל החיים שמשפיע לך ואתה מוציאו בהבלי העה"ז להכעיסו ח"ו וכשם שחביריך גדל עונם אף אתה חולית ועתידין ליתן הדין:
ומעשה התנוק רמז ליצה"ט ילד מסכן וחכם ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר האלהים בעדן גן אלהים א"ל זו קצרה וארוכה כלומר להתענג בתעתועי הזמן קצרה שאינו טורח בעבודת ה' בדרך הזה הם חיי האדם כי הולך הוא אל בית עולמו מיום הולדו. וארוכה כי לא במותו יקח מקומו הראוי לו בג"ע וצריך לחזור בגלגולים ולהצטמק בעונשין וגהינם. אך הדרך צדיקים לעסוק בתורה ומצות היא ארוכה שאינו נהנה מהעה"ז וחיי צער יחיה במיעוט אכילה במיעוט שינה ותענוג והיא ארוכה מרב צער הגוף והיא קצרה כי תיכף במותו ילך לאור באור החיים ובא ללמד לראות התכלית מ"ש בסוף שהיא ארוכה ולא ליקח הנראה לעינים כי אם להעמיק לראות סוף דבר כי על הכל יביא האלהים במשפט ולעשות נ"ר ליוצרו וכל אשר ימצא לעשות בכחו ככה יעשה וה' עמו:

רבי יוסי הגלילי הוה אזיל וכו' גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה וכו' אפשר דרמזה לו דיש צד זכות שהוא מהגליל דלא דייקי בלישנא ונכשלים. וילפינן מהאי עובדא עד היכן מגיע גדר אל תרבה שיחה עם האשה דהיל"ל באיזו ללוד וכל היתר הוא מרבה שיחה אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. תו ילפינן שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה דתיכף שקליה למטרפסיה רבי יוסי הגלילי שנתבזה ונסלח לו. תו ילפינן דיהירותא לנשי לא חזיא כמ"ש פ"ק דמגילה:

(נג סע"ב) זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה וכו' שכולכם חכמים וכו'.—במס' ד"א רבה פ"ו הנוסח: "אמר לו בני מפני מה צחקת בי וכו' אמר לו הרי חכם גדול אתה זו היא חכמתך", כאילו היה לו לר' יהושע להבין בחכמתו איזו היא הדרך הטובה ללכת בה. וכן מה שהתפלא ר' יהושע על חכמת התינוק נראה שהוא ע"פ מה שדרשו בספרי ר"פ ראה [פיס' נג]: ובחרת בחיים משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור - כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים - כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור. כך אמר להם משה לישראל וכו'. ועוד אמרו בב"ר פס"ו אות ה': רשעים - תחלתן שלוה וסופן יסורים, צדיקים - תחלתן יסורין וסופן שלוה ע"כ^*וענין מדרש זה נראה שהוא כענין ששנינו בסוף קנים: "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם וכו' זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם". וביאר בדרשות הר"ן דרוש עשירי, שעמי הארץ שבבחרותם הלכו אחרי יצרם הרע, ומלאו את כל תאוותיהם, אחר שיבואו ימי הזקנה ובטלו התאוה והחמדה ויבינו כי תוהו הנה, ועם כל זה קשה להם לפרוש מהרגלם, כי הרגל נעשה טבע, לכן הם מטורפים בין שתי דרכים לא ידעו דרך עמהם כספינה המטורפת בים בין הגלים תעלה למעלה ותרד למטה ואין להם מנוחה, ולהיפך הצדיקים שבבחרותם קשה היה להם לכבוש את היצר הרע, ורק ברוב עמל וצער גדול ינצחו אותו; אבל לעת זקנה אחרי שיתרגלו במעשה הטוב וגם התאוות נחלשות ורואים, שכל עניני העוה"ז דברים בטלים הם ואין בהם ממש, דעתם מתיישבת עליהם, כי ירגישו אשר מאסו ברע ובחרו בטוב כל ימיהם.. והנה תינוק זה ברוב חכמתו המשיל שתי הדרכים שהיו לפניו לדרך הרשעים ודרך הצדיקים, וכאילו אמר לר' יהושע: ראה נתתי לפניך שתי דרכים: אחת שנראית קצרה בתחילתה, אבל סופה ארוכה, והיא משולה כדרך הרשעים; ואחת נראית ארוכה בתחילתה, אבל סופה קצרה, ומשולה לדרך הצדיקים. ואתה, חכם גדול שבישראל, בין תבין את אשר לפניך ומצא את חידתי, ובחרת בדרך החיים ותלך בשבילם של צדיקים. אבל ר' יהושע לא הבין תחילה את דברי התינוק, וחשב שאינו אלא שיחת חולין, ושתי הדרכים שוות, והלך באחת מהן ושב אל התינוק, וכיון שחזר התינוק ואמר לו "הרי חכם גדול אתה זו היא חכמתך", באותה שעה שם ר' יהושע את הדברים על לבו והבין חכמתו של התינוק, ועד היכן הדברים מגיעים, ולפיכך אמר לאותו תינוק: אשריכם, ישראל, שכולכם חכמים וכו'.