כל זמן שממשמש בה מוצא בה תאנים. שאינן מתבשלין בבת אחת אלא היום מעט ולמחר מעט וכל שעה ראוי לאכול מהן: שמעלת חן על לומדיה. שהכל מנשאין אותו ותורתו נותנת לו חן: באהבתה תשגה תמיד. בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה: לא יחרוך. נוטריקון דריש ליה לא יחיה ולא יאריך: צייד רמאי. שמרבה בגירסא ואינו מחזר עליה: ורב ששת אמר. אין זה רמאי אלא שוטה והקובץ על יד הוא הרמאי וערום בדבר והוא יחרוך כלומר יתקיים בידו כצייד הרמאי שמשבר גף ראשון ראשון כשהוא לוכדו שלא יברח הוא חורך עופות ואוכלן וקרא אתמוהי מתמה לא יחרוך לא יצלה ויאכל: אנא עבדתה וקיימתיה. לקבוץ על יד וחזרתי עליה עד שהחזקתי בה ואחר כך חזרתי ושמעתי אחרת: כיצד סדר המשנה. כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה: נכנס אהרן. וישב לפני משה כדכתיב (ישעיה ל) והיו עיניך רואות את מוריך וכן כולם בשעת שמועתן כולן יושבין לפניו: ישב לשמאל משה. דתניא המהלך לימין רבו הרי זה בור וכ''ש יושב בזמן שאין שני לישב בשמאל: ושנה להן פירקן. אותו פרק עצמו ששנה לאהרן: אהרן לימין משה חוזר. אחרי ששמעו בניו ויש שני לישב בשמאל משה כבוד הוא לאהרן ולמשה להיות אהרן שהוא גדול בא ויושב בימין: ומה אהרן ששמע ממשה כו'. ומסתייעא מילתא להתקיים בלבו להבין מהר אפ''ה שמע ד' פעמים: להראות לו פנים. ללמדו לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל ולא יאמר כך שמעתי הבן אתה הטעם מעצמך וחבירו בפרק ראשון (דף יג:) שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים: אשר תשים לפניהם. ולא כתיב אשר תלמדם צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם: וליעיילו כולן ברישא ולילפו ממשה. ד' זימנין: וליעיילו בניו ולילפו מאהרן. ד' זימנין וכן כולן: משום טרחא דאהרן. דמתחילה דיחיד הוה לא סגי דלאו לשמאל יתיב וכי הדור עיילו אינך איכא טרחא לאוקומיה ולאהדוריה לימין: ד' מאה זימני. כל פירקא מקמי דליגמר: בעיוה. לר' פרידא למלתא דמצוה: נפק בה קול ואמר. לר' פרידא: סימנין. סימני השמועות זו אחר זו וסימני חכמים כדרך שיש בהש''ס ותשים גירסא דסמניה בפיהם: עשו מועד לתורה. קבעו עתים לתלמידיכם שידעו עת לבא ולשנות:

תנו לו זו וזו. והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להן מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש הא והא גרמא לו אי נמי באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקב''ה תנו לו זו וזו עד לאחר שחי ארבע מאות שנה: אם היה בית אחד יוצא כמין פגום. נראה דפגום אחד נמי רואין כאילו היה פגום אחר כנגדו ומותחין חוט עליהן ולא שמותחו בחוט באלכסון מן הפגום עד ראש הא' של העיר דהא רחבה מן הצד האחד רואין אותה כאילו שוה ועגולה כאילו היתה מרובעת השתא פריך שפיר השתא פגום אחד כו':

כתיב חיתך ישבו בה וגו' אם משים אדם את עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואמרי שמסרחת ואוכלת ישבו כלומר תלמודו מתקיים בידו וכיון שתלמודו מתקיים בידו הקב"ה מכין סעודתו שנא' תכין בטובתך לעני אלהים:
נוצר תאנה יאכל פריה. מה תאנה כ"ז שממשמש בה מוצא בה תאנים טובות אף ד"ת כו'. כיוצא בו א"ר יוחנן אילת אהבים ויעלת חן וגו' באהבתה תשגה תמיד כגון ר' אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון כלומר היתה דעתו בתורה ושכח סדינו בשוק.

תנא בא אדם ליטלו מצא בו נחש שרף:

רוכבי אתונות צחורות אלו ת"ח שעוסקים בתורה ומבררין כצהרים. יושבי על מדין שיושבים ודנין דין אמת לאמתו והולכי אלו בעלי מקרא. דרך אלו בעלי משנה. שיחו שכל שיחתן ד"ת.

כתיב לא יחרוך רמיה צידו כלומר אם לא יחרוך כנפי העוף רמיה צידו (כלומר אם יחרך כנפי העוף רמיה צידו) יעיפו ממנו כך גם ד"ת אם לא יחזיק בהם בטוב יעיפו מידו לא יחיה ולא יאריך ימים. כיוצא בו הון מהבל ימעט אם משים אדם תורתו חבילות חבילות ימעט ואם קובץ על יד ומחזיקם ירבה. א' רבא הא מלתא גמירי לה רבנן ועברי עלה:

ת"ר כיצד סדר המשנה משה רבינו למד מפי הגבורה. בא אהרן שנה לו משה פרקו נסתלק אהרן וישב לו משמאל משה. נכנסו בני אהרן שנה להן פרקו. נסתלקו אלעזר שב לימין משה. איתמר ישב לשמאל אהרן. ר' יהודה א' אהרן לימין משה הוה חוזר נכנסו כל העם שנה להן פרקן נמצא ביד אהרן ארבע.

מיכן א"ר אלעזר בן עזריה חייב אדם לשנות לתלמידו ד' פעמים ק"ו ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה למד מפי הגבורה [למד] ד' פעמים הלומד מהדיוט עאכו"כ.

ר"ע אומר חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמד שנא' ולמדה את בני ישראל ומניין שחייב לסדרה בפיו שנא' שימה בפיהם.

ומניין שחייב להראות לו פנים כדי לבא בלבו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

אין תורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם. סמנה בסימנין. כיוצא בו הציבי לך ציונים עשו ציונים לתורה. ר' אלעזר אומר ומודע לבינה תקרא עשה מיודעין לתורה.

רבא אמר עשה (מודיעין) [מועדין] לתורה. ר' פרידא היה מתני ת' זימני לתלמידיה כו'. תניא כשמהלכין בדרך באמצע מהלך הרב והגדול מימינו והקטן משמאלו וכן מצינו במלאכים שבאו אל אאע"ה מיכאל באמצע גבריאל מימינו ורפאל משמאלו.

ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד ולא ישנה לו עד שידע אפי׳ אלף פעמים. אמרו עליו על ר׳ עקיבא שהיה לו תלמיד שלא היה יודע משנתו עד שהיה שונה אותה ארבע מאות פעמי׳ ופעם אחת שנה לו ולא למד ואמ׳ לו האידנא מאי שנא אמ׳ מההאי שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה הוה קאמינא השתא קאי מר ואסחתיה לדעתאי אמר ליה הב דעתך (נאי דר) [ואיהדר] ואתני הדר ותנא ליה ארבע מאה זמני אחריני. ומכל מקום אף לפחות שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים. דרשו רבותי׳ כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו פרקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא לימינו שהרי ההולך לימין רבו הרי זה בור אלא אם כן היו שנים שיהא גדול הולך לימינו והאחר לשמאלו נכנסו בניו ושנה להם פרקן. נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם פרקן. נכנס כל העם ושנה להם משה פרקן. נסתלק משה ושנה להם אהרן. נסתלק אהרן שנו להם בניו. נסתלקו בניו שנו להם זקנים נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה:

תוס' בד"ה אם היה בית א' כו' ולא שימתחו חוט באלכסון מן הפגום כו' דהא רחבה מן כו' עכ"ל ואי לאו הך הוכחה דרחבה כו' ה"א שימתחו חוט באלכסון אשמועינן שגם אותן בתים שבין ב' הראשים הנכנסים מן החוט ימדדו מן אותו החוט וק"ל:

ע"ב כל זמן שאדם ממשמש כו' והיינו דתלה הדבר בשומר לתאנה דשאר אילנות שמתבשלין בפעם א' אינו צריך לשמירה שלא ילקטוהו אלא בעת בישולן אבל תאנה שאינן מתבשלים בפ"א אלא היום מעט כו' כפרש"י וצריך שמירה בכל יום שלא ילקטו ממנו וסיפיה דהאי קרא ושומר אדוניו יכובד ודרשוהו על יהושע שנאמר בו לא ימיש מתוך האהל וק"ל:

אף ד"ת חביבין כו' לפי שכל דבר שאדם רגיל בו הרבה נלאה בו האדם ולפעמים גם הוא נמאס אבל ד"ת אינן כן שחביבין כל שעה ושעה כו'. ואמר

ויעלת חן על לומדיה לפי שלפעמים הם טרודים בלמודן ואין מקפידין במאכלן ובמלבושן כמ"ש לעיל ואמר שאעפ"כ ע"י התורה מעלין חן וכיוצא בו אמרו לא כחל ולא פירכוס ויעלת חן. ואמר

מה דד כו' כל זמן שאדם הוגה כו' דמתוך שמחזר אחר למודו תמיד מוציא בה טעם ודבר חידוש. ואמר

באהבתה תשגה תמיד כגון ר"א כו' לכאורה אין זה מעלה לתורה שיהיה שוגה ופתי בעסקיו ע"י התורה וי"ל דה"ק שתהיה שוגה בעסקך כאלו אתה עושה במתכוין שהתורה תשמור עליך כאלו נתת לבך על כך בעסקך וכן נראה מפרש"י בספר משלי ע"ש ואהא מייתי שפיר הא דבא אדם ליטלו ומצא בו שרף ודו"ק:

רוכבי אתונות אלו ת"ח כו' דקרא לעיל מיניה איירי בחכמי ישראל לבי לחוקקי ישראל וגו'. ואמר

צחורות שעושין אותה כצהרים כו' שע"י שהולכין מעיר לעיר ולומדין מהרבה רבנים יודעים למסבר טפי כדאמרי' פ"ק דע"ז כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם כמ"ש התוס' לעיל בסוגיין. ואמר

יושבי על מדין כו' היינו ששוהין ומתונין בדין עד שיצא הדין אמת לאמתו והוא מפורש פ"ק דב"ב ע"ש. ואמר

והולכי אלו בעלי מקרא שהולכין בתורה.

ועל דרך זו משנה שהיא דרך לתורה:

ושיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן כו' כמ"ש דאפילו שיחת ת"ח צריכין לימוד:

מ"ד לא יחרוך רמיה כו'. משל לצייד כו'. מ"ד הון מהבל כו'. מפורש פרק קמא דע"ז:

משה למד כו' נר' שסמכו דבריהם אקרא דפרשת משפטים ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כסדרן בקרא כך סדר למודן וכל המוקדם בפסוק נכנס בתחלה וכדמסיק כדי לחלוק כבוד כו'. ואמר

ונמצא ביד אהרן ד' כו' דאיתא במדרש דמשה נמי למדה מפי הגבורה ד' פעמים דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה וגו' וענינו נראה שאחר שנתחזק להם הלימוד בג"פ יהיה לימוד הד' לימוד אמיתי לשמה וע"פ מה שכתבנו במסכת נדרים שהלימוד שלא לשמה הוא בג' דרכים והד' הוא לימוד לשמה והסימן שלהן אגד"ל שאלו ד' אותיות יש להן למ"ד ובג"פ יצא מכלל ג' לימוד שלא לשמה שיהיה להם הלימוד הד' לשמה:

ר"ע אומר מנין שחייב כו' עד שילמדנו כו' במכילתא משמע דהיינו רמי עד ד"פ והכי איתא שם דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אין לי אלא פ"א מנין ג' וד' פעמים עד שילמדנו ת"ל ולמדה את בני וגו' אבל מתוך שמעתין דר"ע פליג אדר"א ב"ע דאמר מכאן שחייב אדם לשנות ד"פ כו' אלא דסבר רע"ק דבעי ללמדו אפי' עד מאה פעמים עד שילמדנו כו' ואין ללמוד הדיוט ממשה דשמע מפי הגבורה כדבעי למימר לעיל והוסיף רע"ק דאפשר דגם אחר שלמדו יפה אינו רגיל בה ואינה שגורה בפיו ע"כ אמר עד שתהיה סדורה בפיהם כאלו הדבר שלמד הושם ומונח בפה בלי שיצטרך שיזכרנו מתוך הספר ובכל זה אפשר שיהיה גם רגיל בפה אבל לא ידע בטעם הדבר להבין דבר מתוך דבר שהיא מעלה עליונה ע"כ אמר שחייב להראות לו פנים ופרש"י מדלא כתיב אשר תלמדם כו' ע"ש אבל בפ"ק דסנהדרין דרשו אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה אלא אלו כלי הדיינים וצ"ל דשקולים הם הדרשות ועוד י"ל דהכא מלפניהם שהוא לשון פנים דריש ליה ובמכילתא אמרו ערכם לפניהם כשלחן ערוך כו' ע"ש:

תנא ליה ד' מאה כו' הדר תנא ליה ד' מאה דקדק לשנות עמו ד' מאות זימנין יש לכוין בזה ע"פ מ"ש פ"ק דחגיגה אינו דומה שונה ק' פעמים לשונה אחד וק' פעמים והענין מפורש שם בסוד מאה ברכות לנפש רוח נשמה שיבא חלק אחד ממאה לנשמה בסוד כהן לוי ישראל ולכך נקט אינו דומה שונה מאה כו' דלא יבא רק חלק א' לנשמה לשונה ק"א כו' וה"נ הכא ד' פעמים דחייב אדם ללמוד כדלעיל לא יבא לחלק נשמה ד' פעמים אלו כי אם בשונה ארבע מאות פעמים ודו"ק:

אלא בסימנים שנאמר שימה וגו' שאחר שאמר ולמדה את בני ישראל שצריך לשנותה עד שילמדנו אמר דמ"מ אינה קנין בנפש שלא תשכח אלא עד ששימה בפיהם:

אל תקרי שימה אלא סימנה מצינו לשון סימן בקרא בישעיה ושעורה נסמן והכא שימה הנ' אחרונה נופל מהפעלים שהלמ"ד נופל בהם וק"ל:

הציבי לך ציונים כו' גם שרב חסדא הביא מקרא דאורייתא מ"מ קאמר אנן מדברי קבלה (לא) ילפינן לה שהוא יותר מפורש כפשטו מלשון סימן ומייתי לה מקרא דיחזק' ובנה אצלו צוון וה"נ ה"מ לאתויי מספר מלכים מה הציון הלז וק"ל:

עשה מודעים לתורה כו' ופי' המקרא אמור לחכמה אחותי וגו' שתהיה ברורה לך כאחותך שאסורה לך כדאמרי' בסנהדרין וזה יהיה על ידי שתעשה מודעים וסימנים לתורה ורבא מפרש לה מועדים כו' שע"י קביעות עתים יקויים זה ומודע ממלות הפוכות כמו כבש כשב שמלה שלמה וק"ל:

גמרא ארבע מאה זימני וגמר יומא חד כו' ד' מאה זימני אחרינא נפקא בת קלא ואמרה ליה כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה אנא עבידתיה וקיימתיה כו' כצ"ל:

בד"ה סימנין כו' וסימני החכמים כדרך שיש בתלמוד ומשים גירסה וסמנה בפיהם כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה תנו לי כו' הא והא גרמו כו' נ"ל היה מאריך ימים קודם המעשה הזה ע"כ השיב להם במה שלא הקדימו כו' ואחר כך ע"י מעשה זכה עוד לד' מאות שנה וק"ל:

גמרא באהבתה תשגה תמיד. עפרש"י וכה"ג (בסוטה כא ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן כו' וע"ש בפרש"י:

שם נסתלק אהרן וישב לשמאל משה כו'. נפלאתי על הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ בהתחלתה שכתב היפך המבואר בכאן ע"ש:

רש"י ד"ה ישב לשמאל. דתניא המהלך כו'. הן זו מימרא דר"י (ביומא לז) ע"ש ובחולין איתא דאמר מר י"ל דהכוונה על הא דר"י ביומא:

גמ' כ"ז שאדם הוגה בהן מוצא "בהן". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

שם רבי יצחק בן ״אלעזר". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

שם רוכבי אתונות אלו ת"ח. נ"ב דעל חמור בן חורין ואין לך ב״ח אלא ת"ח:

שם והולכי אלו כו'. נ״ב ההולך ברגליו בר אנש. כך העוסקים במקרא מדה ואינה מדה הולכים חשכים נבוכים, הם ואינם יודעים באיזה דרך הולכים:

שם על דרך אלו כו'. נ״ב בעלי משנה הם על אם הדרך אבל עדיין היא דרך גבר בעלמה עלומה בתולה ואיש לא ידעה. עד שישיחו בה יושבי שער התלמוד ויפתחו השער הסגור לבאר סתומותיה:

שם רי"א לעולם אהרן לימין משה חוזר. נ"ב נ״ל ר"י פליג נמי בהא שלא ישב אלעזר לימין משה אלא אלעזר ואיתמר גבי הדדי הוו יתבי דוק:

שם חייב אדם לשנות לתלמידו ד"פ. נ"ב נראה היינו דוקא בימיהם שהיו לומדין בעל פה משא"כ עכשיו שלומדים הכל מתוך הספר:

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד תורה שבכתב תתייחס לעין, ותורה שבעל פה תתייחס לאזן, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא על ידי ראיית עין בספר תורה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא למודם יהיה למשמע אזן. וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם.
והנה תורה שבכתב היא מצויה ביד האומות אחר שהעתיקו אותה, אבל תורה שבעל פה אינה אלא ביד ישראל, ולכן תורה שבעל פה שהיא תלויה באזן מַעֲלֶה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי אֹזֶן [58] עולה מספר חֵן [58] ובה ימצאו חֵן כי אינה מצויה אלא אצלם דוקא.
ובזה פרשתי טעם בריש מסכת אבות (משנה אבות א, א) שפרט התנא שמות המקבלים את תורה שבעל פה שהם משֶׁה, יְהוֹשֻׁעַ, זְקֵנִים, נְבִיאִים, אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, דראשי תיבות שלהם אזנים לרמוז כי תורה שבעל פה תלויה באזנים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ כי ישראל נקראו בתואר אָדָם, ושם זה לא ניתן לעכו"ם כמו שאמרו רבותינו ז"ל אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, גם יש לישראל תואר אחר שניתן להם דוקא, דכתיב (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. ושני תוארים אלו אָדָם ואֶחָד עולה מספרם ח"ן [58] וזכו להם על ידי קבלת התורה, ולזה אמר 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ הם תואר 'אָדָם אֶחָד'.
ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד' מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, פירוש תואר 'אָדָם' ותואר 'אֶחָד' מֵאֶלֶף לשון אלוף, רצונו לומר מכח לימוד התורה מָצָאתִי ולקחתי אותם. ולכן תוארים אלו לא נאמרו בעצם אלא על הזכרים שהם חייבים בלימוד התורה, אבל אִשָּׁה שהיא פטורה מלימוד תורה בְכָל אֵלֶּה התוארים לֹא מָצָאתִי שלא נתנו לה בעצם כמו הזכר:
ועוד נראה לי בס"ד לפרש מַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ דידוע בני נח אחיזתם ויניקתם בשם אלקים דוקא, לכן אין להם זכיה אלא באותיות 'במוכן' שהם אותיות הבאים אחר אותיות שם אלקים דהיינו בטבע דוקא שהוא המוכן בעולם הזה.
אבל ישראל יש להם עוד אחיזה ויניקה גם בשם הוי"ה שפועל למעלה מן הטבע, לכן יש להם זכיה גם באותיות 'כו זו' [39] הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהוא מספר 'טַל' ולכן כתיב בישראל (ישעיהו כו, יט) טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, ולכן הם חיים בטל התחיה לעתיד. ולכן כתיב בהושע (הושע יד, ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וכתיב במיכה (מיכה ה, ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' וכו'.
והנה כתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, ופרשנו בס"ד במקום אחר כי אחרי אותיות שם הוי"ה באלפא ביתא הם 'כו זו' שהוא מספר 'טַל' [39] ואחרי אותיות שם הוי"ה במילואם באלפין כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א [19], הנה אותיות המלוי העומדים אחר אותיות הפשוט הם מספר י"ט, הרי יש שני בחינות בְּאַחֲרֵי הֳ' וצירוף שניהם ט"ל וי"ט הוא מספר חֵן [39+19= 58] וזכו ישראל לשני בחינות אלו של אַחֲרֵי הֳ' בזכות קבלת שתי תורות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובזה יובן 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי בעבור התורה זוכים לשני בחינות של אַחֲרֵי הֳ' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שעולה מספרם חֵן.
נמצא ישראל מלבד שהם זוכים באותיות 'במוכן' הבאים אחר שם אלקים, עוד הם זוכים בשתי הארות של ט"ל ושל י"ט הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהם מספר חֵן, ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנקראים ישראל עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), כי יאמרו הגוים רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, והוא שתקח אות ח' מן חֵן הנזכר הרמוז אחר שם הוי"ה, ואותיות כ' מ' מן אותיות 'במוכן' שהם אחר שם אלקים יהיה מזה צירוף חָכָם. ותקח אות נו"ן הנשאר מן חֵן ואותיות בו"ן הנשארים מן 'במוכן' נעשה בזה צירוף נָבוֹן, לכן נקראים עַם חָכָם וְנָבוֹן!
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב ואתחנן (דברים ד, ו) 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' פירוש למה יאמרו עליהם עַם חָכָם וְנָבוֹן? מפני מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו שזוכים באותיות במוכן הבאים אחר אותיות שם אלקים, וגם עוד כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו שזוכים באותיות הבאים אחר אותיות ה' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שזכינו בהם על ידי קבלת התורה שבכתב ושבעל פה, וזהו כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, ומחמת שזכינו לכל הנזכר זכינו לתואר חָכָם וְנָבוֹן.
מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ [בּוֹעֲלָהּ] כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה [נד:]
פירוש מחמת דרחמה צר זו היא סיבה שתהא חביבה על בעלה יותר שטועם תמיד טעם בתולה, כן התורה מה שסתם וחתם השם יתברך בכמה עזקאן עד שאין שאדם יוכל להשיג אמריה באמת, אלא על ידי חידוש הפנים שמחדשים בה שלא הרגישו בו קודם, מה שאין כן אם היו דבריה גלוים לא היה טורח ללומדיה להוציא דברים הסתומים ולראותם בעיניהם כחדשים בכל עת.
ונראה לי לכך קראה אַיֶּלֶת [441] שהוא מספר אֱמֶת [441], כי היא תּוֹרַת אֱמֶת ובזכותה יבא אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג, כג) שהוא אותיות אַיָּלָה, ואותיות א"ל י"ה שנמשכים בשפע רב על ידי עסק התורה.
"דַּדֶּיהָ יְרַוּוּךָ בְּכָל עֵת" (משלי ה, יט) [לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַּד]? מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן, מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם [נד:]
נראה לי בס"ד הטעם שנמשלה התורה לדד מלבד טעם הגמרא, והוא כי בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, הרי ארבע וארבע דבר והפוכו, לכך נקראת בשם דַּד שהוא שני דלתין שמספרם ארבע וארבע. ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, ולכן אמר מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, כלומר אין לו עת קבוע וידוע אלא בין ביום בין בלילה העיתות שוים אצלו, כן התורה אין לה זמן ידוע ללימודה דכתיב בה (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וכמו שאמר רבי ישמעאל לבן אחותו צא והבא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט:).
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, הטעם שנמשלה הנאת האדם מן התורה כהנאת התינוק מן הדד, והוא כי מצינו לרבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, כה) 'בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם' כשבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הע"ה זכר את אמו וברכה, ואמר תתברך אותם השדים שהיו מניקים לך, ותתברך הרחם שהיתה נושאת אותך.
ויש להקשות למה הקדים השדים לרחם, והלא הרחם נשאה אותו בזמן העיבור קודם שהניקו אותו השדים בזמן היניקה? ועוד למה בירך שתי אברים אלו יותר משאר איברים, והלא אמו גם בידיה טרחה ויגעה הרבה בשמושו וגידולו?
ופרשתי בס"ד כי יש לאדם הנאה מן רחם אמו שיש בה יתרון על שאר הנאות שיש לו משאר איברים, והיינו כי שאר איברים הנאתו מהם לעתים ידועים, שיש כמה עיתות שהם בטלים, כגון זמן שינה וזמן עסק שאין הולד נהנה מהם אותה שעה, מה שאין כן הרחם בזמן העיבור שהיא מטתו של תינוק שנושאה אותו בימים ובלילות ובעת שינה ובעת העסק. ועוד יש יתרון אחר בדדים של האם שהתינוק יונק מהם שאינו נמצא זה בשאר איברים, והוא כל איברים של האם מביאים הנאה לולד מבחוץ, אך הדדים מביאם ההנאה לתינוק מבפנים מתוך גופה, שהחלב נמשך לולד על ידי הדדים מפנימיות גופה של האם, שהוא יונק ושואב מתמצית גופה וכוחה, וזה אינו נמצא גם ברחם בזמן ההריון, כי הרחם בעת שנושאה אותו אינו נותנת לו מכוחה ומתמציתה כלום, שאינה חסירה כלום על ידי שהיא נושאתו.
ולכן אף על פי שנמצא יתרון ברחם על שאר איברים מפני שהנאה שלה תמידיית בכל רגע, הנה היתרון הזה שנמצא בשדים שהאשה נותנת מכחה ועצמותה אל הולד, שאנו רואין שניכר ביניקה חסרון כוחה וחלישותה, הוא יותר מעולה ומשובח מאותו היתרון הנמצא ברחם, לכך יעקב אבינו ע"ה בירך שתי איברים אלו שהם שדים ורחם שיש בהם יתרון בהנאה, והקדים השדים לרחם מפני כי יתרון הנמצא בשדים הוא יותר מעולה ומשובח.
ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון במאמר הגמרא בתרא (בבא בתרא ט:) דקאמר התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם? והיה רב ששת משיב לו תשובות, והיה רב אחדבוי דוחה את התשובות של רב ששת, וגם היה שוחק מעט מפני כי רב ששת היה נכשל בתשובותיו, ומחמת כן חלשה דעתו של רב ששת ולכן מן השמים תכף ומיד הענישו את רב אחדבוי שנתאלם ונשתכח תלמודו ממנו! ובאה אמו של רב ששת ובכתה לפני רב ששת בנה וצווחה קמיה שיתפלל על רב אחדבוי שיתרפא, כי נכמרו רחמיה עליו ולא השגיח בה עד שהוכרחה לגלות דדיה לפניו, ואמרה לו: ראה דדים הללו שינקת מהם! וקם והתפלל עליו ונתרפא עיין שם.
וצריך להבין למה הוצרכה לגלות דדיה ולבקש בעבור הנאה שהיתה לו מהם, ולא פשטה ידיה לפניו לבקש בעבור הנאה שהיה לו מהם ביגיעה של שימוש וגידול אשר שמשתו וגידלתו ביגיה כפיה? ובזה ניחא כי הנאה זו שהילד נהנה מהנקתו חלב מן הדדים היא גדולה מכל הנאות אשר נהנה הולד מאמו, מפני כי ביניקה היא נותנת מכחה ועצמותה לתינוק שנחסר כחה ביניקתה אותו, ולכן הוצרכה לעשות דבר חוץ מן השורה לגלות דדיה לבקש בעבור הנאתו שהיה יונק מהם.
ולכן הנאת האדם מן התורה תדמה להנאתו מיניקה של הדדים, כי האדם בעסקו בתורה הוא מתחכם מגופה של תורה ומן פנימיות שלה, כמו שכתוב (משלי יט, ח) תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, וכן הוא אומר (משלי ט, ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, (משלי א, ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, כי היא תתן לו השגה להבין דבר מתוך דבר, כמו שנאמר (תהלים קיט, יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. ומאחר דיתחכם על ידה להבין דבר מתוך דבר, נמצא דמיונה לשידים שהם מהנים לאדם בכח היוצא מבפנים מתמצית הגוף ותוכיות שלו, ולכך נמשלה לדדים, מַה דַּד כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב שהוא דבר היוצא ומתמצא מכח הפנימי של הגוף, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שׁוֹנֶה בָּהֶם מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם, פירוש משיג מכחה להבין דבר מתוך דבר שהוא יונק מפנימיות גופה של תורה.

וּמָצָא נָחָשׁ שָׂרָף עָלָיו. נראה לי בס"ד הא דשלחו לו מן השמים את הנחש להיות שומר לבגדו, מפני כי התורה מטהרת את בגדי הנפש מזוהמת הנחש, דעל ידי עסק התורה יהפך כתונת עור לכתונת אור, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ, יב) בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת אוֹר, וכל אחד מתקן ומטהר בגדי נשמתו מזוהמת הנחש כפי ערך לימוד תורתו.
ולכן להורות שהוא פעל ועשה בתורתו טהרה בבגדי נשמתו מזוהמת הנחש, שלחו את הנחש להיות שומר לבגד של גופו, ולכן הנחש היה מין שרף, כי שָׂרָף בהפוך אתוון שפר, והתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית מט, כא), שרמזו בזה על למוד התורה שהיה הוגה באמרי שפר.

"יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם יש דין אמת למטה אין דין למעלה, ואם אין דין אמת למטה יש דין למעלה. ולפי זה אלו הדנין דין אמת למטה דמסלקין הדין מלמעלה הנה הם יושבים על הדין שאין הדין למעלה מהם, ולכן קראם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, מה שאין כן אם אין דנין דין אמת למטה אז נעשה הדין למעלה, ונמצא הדיינים יושבים תחת הדין הנעשה למעלה.

'וְהוֹלְכֵי', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. נראה לי בס"ד הטעם שקראם 'הולכים' כי דרכם של חכמים הראשונים היה שבכל עת שהם הולכים לאיזה מקום מתייעצים בתורה שאומרים לינוקא 'פסוק לי פסוקך' וכמו שכתוב בגמרא על רבי יוחנן, ולכן קרא דוד המלך ע"ה לתורה בשם אנשי עצה, דכתיב (תהלים קיט, כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי. וכן אמרה תורה (משלי ח, יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וכן אמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וְנוֹתֶנֶת לוֹ עֵצָה וכו' ולזה אמר דכתיב (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ', ולכן אמר כאן 'וְהוֹלְכֵי' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שעושים הליכתם על פי המקראות של התורה שמתייעצים במקרא.

'שִׂיחוּ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי על פי מה שכתוב בגמרא דחולין (חולין דף קיא:) דלמדו הלכה דנותן טעם בר נותן טעם דאסור מן שיחתו של רב דאמר יהיב טעמא כולי האי עיין שם.
גם עוד הכונה אפילו תראה שמספרים מעשיות אין כונתם כספור פשט הדברים, אלא מעשיות אלו אשר נראי שיחה בעלמא הנה הם באמת דברי תורה.

לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים. פירוש יִחְיֶה לשון יניקה, כמו רואין מהיכן ירק זה חי, שלא יהיה לו יניקה ממנה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים בהשגתו בה כי תשתכח ממנו.

צַיָּד הָרַמַּאי יַחֲרֹךְ. נראה לי האי ערמה דנקיט הכא הוא רצונו לומר חכמה, על דרך מה שאמר הכתוב (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, ותרגם אנקלוס בא אחיך בְּחָכְמְתָא.
או יובן רַמַּאי כמשמעו, שהוא ערמנות שמרמא את החומר שלו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על דוד המלך ע"ה בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, שמשכים ואומר לבתי טרטייאות אני הולך וכן שבזה הוא מרמה החומר שלו שלא תתגבר עליו תאותו. ועל זה אמר (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה.

מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפֳּרִים. נראה לי בס"ד הטעם שהמשיל את החכם לצייד, כי הוא על ידי עסק התורה צד נשמות ממדור הקליפות שהם עשוקות שם, והנשמות נקראו צפרים כמו שכתוב בתיקונים על הפסוק (דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר, ולכן המשיל את החכם לצייד שצד צפרים.
ובזה יובן רמז הכתוב (ישעיהו סו, יב) עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, רצונו לומר עַל תלמידי חכמים שהוא עַל ניצוצי נשמות בלימודו תִּנָּשֵׂאוּ יהיה לכם נשיאות ראש.

וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד, יַרְבֶּה. נראה לי בס"ד הטעם שכפל בעל המאמר את הלשון 'עַל יָד' רמז לפי דרכו שצריך לעסוק בארבע חלקים של תורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] אשר הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים בכ"ח פרקים של אצבעות שתי ידים ימין ושמאל. כי ידוע דארבע אותיות השם במלוי מילואם הם כ"ח אותיות, ונרמזים בי"ד פרקי אצבעות הימין ובי"ד פרקי אצבעות השמאל וכמו שכתוב בדברי רבינו האר"י ז"ל.
ולזה אמר וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד כפל הלשון, לרמוז על ימין ושמאל שבהם רמוזים ארבע אותיות שכנגדם יש פרד"ס הרי זה יַרְבֶּה. ומאן דדריש הֶבֶל לַחֶבֶל, כי אות ה"א תתחלף באות ח' באותיות אחה"ע:

בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָא וְאִתְקַיֵּים בִּי. כך הגרסא בעין יעקב. וכונתו לומר מתחילה הייתי עושה חֲבִילוֹת ולא היה לה קיום, ואחר כך עשיתי עיצה זו ד'קֹבֵץ עַל יָד' ונתקיימה אצלי. ורמז בתיבת בְּדִידִי שהוא בַּיָּד יָּד על פי ביאור שפרשנו בכפל הלשון וְאִם קוֹבֵץ עַל יָד עַל יָד.

חַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת אֶת תַּלְמִידָיו אַרְבַּע פְּעָמִים. נראה לי בס"ד טעם לארבעה, מפני שהאדם גופו בנוי בארבעה יסודות וצריך למשוך כח הזכירה מן ארבע אותיות שם הוי"ה לארבע יסודות שבו ולגרש משם כח השכחה, ובזה יתגברו ארבע כוחות הנפשיות שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כא) 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת' פירוש כי התורה מכונית בשם 'אֶרֶץ' וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובמקום שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ כי עדיין לא נשלם בשלשה פעמים בנין שלה בכח הזכירה, אך תַחַת אַרְבַּע שלמדה ארבע פעמים אז לֹא תוּכַל לשלוט שְׂאֵת, היא הסטרא אחרא מלשון שאת וסחפת, כי כח השכחה נמשך מן הסטרא אחרא שמכונית בשם ספחת ושאת.

וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּרְקוֹ. נראה לי בס"ד פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן לשון זמן, כמו שאמרו על הלל תקנו לאומרו על כל פרק ופרק (פסחים קיז.) וכן אמרו על בעל תשובה, באותו פרק באותה אשה באותו מקום (יומא פו:), וכן הכונה כאן פִּרְקוֹ וּפִּרְקָן רצונו לומר על הזמן, כי אהרן הכהן ע"ה מחמת שיש לו השגה גדולה בחכמה הוא קולט ההלכה ולומדה דרך משל בחמשה דקים, ובניו בעשרה דקים, וזקנים ביותר מזמן זה, שכל אחד זמן הלימוד שלו הוא כפי כח השגתו ואינם שוים כולם בשיעור הזמן. ולזה אמר פִּרְקוֹ, רצונו לומר זמן הראוי לו לפי ערך גודל חכמתו והשגתו.
ולהכי מקשי נְעַיְלוּ כּוּלְּהוּ ואז משה רבינו ע"ה ישנה לכולם שיעור זמן ארוך שצריך להמון העם, ואף על פי שאהרן ובניו אין צריכים לאורך זמן זה, מה בכך אם ישבו שיעור זמן יותר ממה שצריך להם? ומתרץ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וכו', כי מאחר ששונה לכל אחד ואחד שיעור זמן קצר הראוי לי בזה ניכר גודל חכמתו של אהרן על בניו, וגודל חכמת בניו על זקנים, וגודל חכמת זקנים על שאר העם.
ונראה לי בס"ד לסברת רבי עקיבא דבעינן לימוד סידור פנים, ראשי תיבות פלס שצריך לשקול בפלס דברים אלו לעשותם.

וְלֵיעוֹל אַהֲרֹן וְלֵילִיף מִמֹּשֶׁה? וְלִיעַיְלוּ בָּנָיו וְלִילְפֵי מֵאַהֲרֹן? וְכוּ'. קשה מה הרווחנו באופן זה כדי שיקשה לעביד הכי ולא לעביד הכי?
ונראה לי דזה האופן עדיף, משום דבזה ליכא טירחא על משה רבינו ע"ה להשמיע קול גדול שיגיע לכל ששים רבוא ישראל, וכן אהרן וכן בניו לא לטרוח כולי האי להשמיע קול לכל ששים רבוא, ורק הזקנים שהם שבעים יגיע לכל אחד פחות מעשרה אלפים בני אדם להשמיע קולו להם בלימודו אותם? ומתרץ אף על גב דאיכא טרחא צריך שיכנסו כולם לפני משה רבינו ע"ה ללמוד ממנו, כיון דמפי הגבורה שמע מסתייעא מילתא.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחריתי, השתא דמשני כיון דמשה רבינו ע"ה למד מפי הגבורה מסתייעא מילתא תחזור קושיא ראשונה לדוכתא, שיכנסו כולם בבת אחת וילמדו ממשה רבינו ע"ה? כי מאחר דמסתייעא מילתא טפי לא משגחינן בעבור הכבוד! וכפי האמור ניחא, דבזה האופן צריך דמשה רבינו ע"ה ילמד את כולם וישמיע קולו לכולם ארבעה פעמים, ואיכא בזה טרחא טובא.

כֵּיוָן דְּמִפִּי הַגְּבוּרָה גָּמַר, מִסְתַּיְעָא מִלְתֵּיהּ. קשה איך המקשן לא סלקא דעתך תירוץ זה, והלא דבר זה מפורש בברייתא שעשה קל וחומר 'וּמָה אַהֲרֹן שֶׁלָּמַד מִפִּי מֹשֶׁה וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אַרְבָּעָה' וקל וחומר זה בנוי על סברא זו, דמאחר שלומד מפי הגבורה מסתייעא מילתיה, דבלאו האי סברא מאי עביד קל וחומר?
ונראה לי בס"ד דהמקשן הבין הקל וחומר כך, וּמָה אַהֲרֹן שהיה אדם גדול שזכה לשמוע מִפִּי מֹשֶׁה הוצרך ללמוד ד' פעמים, וכן מֹשֶׁה רבינו ע"ה שזכה ללמוד מִפִּי הַגְּבוּרָה עם כל זה הוצרך ללמוד אַרְבָּעָה פעמים, הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?!

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי. נראה לי בס"ד טעם לְאַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, כי אותו תלמיד היתה גוברת עליו השכחה ביותר, וידוע כי השכחה באה מצד הקליפה הנקראת 'רע עין' [400] כי רעה עיניה בתלמידי חכמים ששונים הלכות, ולכן כשהיה שונה לו אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי היה נשבר כח הקליפה הנקרא 'רע עין' שהוא מספר ארבע מאות שמתחלק לארבע מאות כוחות בסוד (בראשית לב, ו) בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
גם עוד אותו תלמיד היה משליך תלמודו על ידי השכחה, וכאשר תני ליה אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי כמנין 'מַשְׂכִּיל' [400] היה מתהפך לו צירוף מַשְׁלִיךְ [400] לצירוף מַשְׂכִּיל שהוא ארבע מאות.

נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁנֵי? אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי?. הא דזכה לכולי האי בשביל יגיעת ת' זמנין שהוסיף באותו היום בלבד, ולא זכה בעבור יגיעתו בזה בכל יום ויום, היינו כי איכות ת' זמני הנוספים אין לה שיעור, מפני כי לפי טבע האנושי היה לו לכעוס עליו שאיבד טרחתו בכדי, והוא לא מבעייא שלא כעס אלא חזר ולמדו עוד ת' זמני בפנים צהובות ובשמחת לב, אחר שהוא יגע עתה הרבה מחמת ת' הראשונים ולכך זכה בעבורם לכל שכר הגדול הזה.
מיהו עדיין יש להקשות בשלמא חיים של ת' שנה שייכי לפועל טוב שעשה, מדה כנגד מדה, אך עלמא דאתי מה שייכות יש לה בפועל זה של ת' זמני?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באדרא, מנהירו דההוא חוורא ירתין צדיקייא ארבע מאה עלמין דכסופין ועלמא דאתי, כמו שנאמר (בראשית כג, טז) אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וכו', נמצא עונג עולם הבא יש בו מספר ארבע מאות.
או יובן התורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד עולם הבא, ויש בתורה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וידוע כי בבריאה כל המספר הוא בסוד המאות, אם כן אלו הד' חלקים של פרד"ס הם סוד ארבע מאות, ולכן בזכות ששנה לו ארבע מאות פעם כנגד שורש התורה שהוא בבריאה אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהיא סוד הבריאה.
ועוד נראה לי בס"ד להסביר הטעם יותר, כי משורת הדין חייב הרב לשנות לתלמידו ארבעה פעמים, אך רבי פרידא נהג טובת עין לשנות לתלמידו ארבע מאות פעמים, נמצא עשה מאות במקום אחדים, לכך אמר לו שיזכה לעלמא דאתי שהוא סוד הבריאה ששם המאות הם במקום האחדים, ונמצא אותו היום ששנה לו ארבע מאות כפולים שהם ב' פעמים אות ת' שבראש וסוף תפארת, וזו היא הפעולה והפועל שהוא רבי פרידא נרמז באותיות אמצעיות של תפארת שהם פאר, והם אותיות פאר שישנם בשמו של רבי פרידא, כי אותיוות שמו הם יד פאר, והיינו 'יד' רצונו לומר מקום פאר שנעשה לי פאר גדול באותו היום על ת' פעמים ראשונים ות' פעמים השניים.

אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ. יש להקשות לפי פשט הדברים שבני דורו הם הנמצאים במשך שנות חייו בעולם הזה, נמצא נוספה הבטחה של בני דורו על חד ארבע ממה שהיתה בתחלה בהכרזת בת קול, יען כי עתה שזוכה להוסיף לו ת' שנה, נמצא שכל הנמצאים במשך ת' שנה נקראים בני דורו שצריך שיבואו לעולם הבא?
ונראה לי בס"ד כי ביאור דבר זה כבר נתבאר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י דאין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו שחי בעולם הזה, אך סוד הענין הוא דכל הנשמות מתחלקים לששים רבוא שרשים מחולפים זה מזה, ובכל שורש יש ס' רבוא ניצוצות נשמות. והנה כל הניצוצות התלויים בשורש נשמת רבי פרידא נקראים בני דורו אף על פי שאין כולם נמצאים יחד עמו בזמן אחד, אלא מיום בריאת הנשמות עד לעתיד לבא כל אחד מתגלגל בזמן הראוי לו עד שנשלם להתקן. והנה בקצת שרשים יארע שאיזה ניצוץ נשמה פרטית תלך לאיבוד, שנשארה בתכלית סיום הצירוף והזיקוק בסיגים האחרונים, ואינה יכולה להצטרף מרוב דקותה ורבוי הסיגים, אשר עליה נאמר (ישעיה סו, כד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים וכו', לכן הבטיחו השם יתברך שבכל ניצוצי הנשמות שבשרש רבי פרידא כולם יתוקנו על ידי הגלגלולים ולא ישאר אפילו אחד מהם שיאבד ח"ו, וזה בזכותו כי השרש הטוב כל ענפיו נתקנים עד כאן לשונו יעויין שם.
נמצינו למידין דאין הכונה שיבואו לעולם הבא בעודם רשעים בלתי תיקון, אלא הכונה שיתוקנו על ידי גלגולים ויצליחו בתיקונם, שלא ישאר אפילו ניצוץ אחד אבוד שלא יהיה לו חלק לעולם הבא. ונמצינו למידין גם כן דאומרה בני דורו אין הכונה על הנמצאים בעולם הזה במשך שנות חייו, אלא הכונה על אותם ניצוצות נשמות שבשרשו שבכל שורש יש ששים רבוא ניצוצות נשמות ואלו נקראים בני דורו, והשתא בזה נתבארה חקירתינו דאחר שאמר הקב"ה תנו לו זו וזו לא נשתנית הבטחה של בני דורות על הכרזה שהכריזה בת קול להיות נוספת על חד ארבע.

אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין. נראה לי בס"ד דלעיל אמר רבא 'כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר' והכונה שיש לתורה דין בשר דקיימא לן אם נתעלם מן העין נאסר, אך הוטל בו סימן דהיינו שתי חותמות לא יאסר, וכן התורה אם תתעלם מעין שכלו של אדם תשכח ממנו, ובאמת מוכרח שתתעלם איזה שעה בעת שעוסק במלאכתו, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, לכך צריך לעשות לה סימנים כדי שלא תשתכח.
ולזה אמר אֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בְּסִימָנִין לשון רבים דהיינו סימן בתוך סימן, כי סימן המובהק הוא שיהיה כפול, כאשר תמצא באותיות סימן שיש במילואם עוד סימן כי מלוי אות סמך הוא מספר ס' ומלוי יו"ד הוא גם כן עשר, ומלוי נו"ן הוא גם כן נו"ן, ומלוי מ"ם גם כן מ"ם, ולכן אומרים 'סימן בתוך סימן סימן מובהק' דוגמת חותם בתוך חותם האמור בדין הבשר.
ולזה אמרו (משנה אבות א, א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי ולא אמר בְּסִינַי אלא מִסִּינַי, כי בתיבת מִסִּינַי יש צירוף אותיות סִימָן שגם הוא קבל התורה על ידי סימנים. ולכן א"ל (דברים לא, יט) שִׂימָה בְּפִיהֶם 'ב' פִּיהֶם' כי ב' פעמים פ' עולה מספר סִימָן [80×2=160].

רָבָא אָמַר: עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה. נראה לי בס"ד הכונה שתלמוד הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות ראש השנה בראש השנה, הלכות יום הכיפורים ביום הכיפורים, הלכות חג בחג, הלכות חנוכה בחנוכה, הלכות פורים בפורים, דאם לומד הלכות בעיתם חשיב לימודו הלכה למעשה ועל ידי כך יתייסדו בלבו ולא ישכחם.
ולפי זה מה שאמר ר"א עֲשֵׂה מוֹדָעִים ומה שאמר רבא עֲשֵׂה מוֹעֲדִים תרווייהו הם רפואה ותיקון להתייסד דברי תורה בלב שלא ישכחם. ולכן אדברי תרווייהו סמיך דברי רב אבדימי דדריש שצריך האדם לעשות תרופות לקיים לימודו בידו שלא ישכחהו, ולכן אחר שאמר דברי רבא שאמר עֲשֵׂה מוֹעֲדִים לַתּוֹרָה אמר וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי.
מיהו לפירוש רש"י ז"ל שפירש 'מועדים עתים לתלמידים שידעו עת לבא ולשנות' צריכים להבין איך קאמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' דמה שייכות לזה עם זה?
ונראה לי בס"ד דגם לפירוש רש"י ז"ל תועיל קביעות עתים ללימוד התלמידים שעל ידי כך תהיה התורה שמורה אצלם, שאם לא ידעו עת שמתחיל הרב ויבואו כולם בבת אחת, אלא יבא זה בראש וזה באמצע אין התורה מתייסדת בלבבם, כי יזדמן דבר שהרב אומר בו שלש וארבע פעמים כדי שישתמר בלב השומע, ואלו השומעין אם לא יבואו כולם ביחד יש שומע חציים ויש מקצתם ויש רובם, ואין בשמיעתו כדי סיפוק המועיל לשמירת התורה בקרבו, ולכן אמר 'וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַב אַבְדִּימִי' שצריך האדם להשתדל לעשות סיבות אשר בהם תתקיים ותשתמר התורה אצלו. והנה רבה דריש מוֹדָע לַבִּינָה כמו שאמר המהרש"א ז"ל שהוא ממילות הפכיות כמו כבש כשב שלמה שמלה.
ועוד נראה לי וּמוֹדָע להיפוך דמוע שהוא לשון תערובות ובלילה שיבלול וידמע לימודו בכל יום בתנ"ך ומשנה וגמרא והלכות וקבלה, וכמו שאומרים בסדר חק לישראל.

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד לוֹמְדֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה כל אחד נקרא בשם חכם, ואם תוסיף מספר חֵן [58] על מספר חָכָם [68] יהיה מספר עָנָו [126] בלא יוד ככתוב (במדבר יב, ג) 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד' בלא יו"ד, וידוע שהתורה מלבשת את לומדיה עניה, כי כל חכמים אמתיים הם ענוים, וכמו שאמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.

"רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב 'צְחֹרוֹת' שהוא לשון סיבוב, כמו שנאמר (זכריה יב, ז) אָהֳלֵי יְהוּדָה על צֹחַר שהוא כמו סחר מלשון סבוב, ככתוב (תהלים צא, ד) 'סֹחֵרָה אֲמִתּוֹ', וזהו 'צְחֹרוֹת' מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה, ונקיט צְחֹרוֹת בחד וא"ו לרמוז דעל ידי עסק התורה שהיא ח' דרגין יבא אות ח' בתוך צָרוֹת ויהיה צְחֹרוֹת לשון לובן, רמז למיתוק הדינין שיהיו הצרות נהפכים לטובה.
ואמר רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת שרמז בתיבת אֲתֹנוֹת לשון מתניתין ומתניתא ותנינא ותניתוה. ואומרו שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת, היינו שבחייהו דאף על פי שהם חכמים גדולים ויכולים לדון מעומד, עם כל זה הם מיראי ההוראה שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין על כל שאלה שתבא לפניהם הן גדולה הן קטנה כדי לדון בישוב הדעת.

וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּד הָרַמַּאי, יַחֲרֹךְ. פירש רש"י אין זה רמאי אלא שוטה וכו'. וצריך להבין רב שזבי איך מפרש לקרא דקאמר (משלי יב, כז) 'לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ', דאם הצייד לא יחרוך שאינו אוכל הצידה שלו מוכרח לומר שהוא אינו משבר כנפיו של עוף אחר הצידה, ולכך בורח מידו ואינו זוכה לאכלו, ולפי זה צריך להבין אמאי קרי ליה הכתוב 'רמאי' דמה רמאות עושה בזה שאינו משבר כנפי העופות אחר שיצודם, והלא זה אינו אלא שוטה והוה ליה למימר 'לֹא יַחֲרֹךְ הַכְּסִיל צֵידוֹ'?
ונראה לי בס"ד לרב שזבי הכתוב איירי בצייד שהוא ממרה עם חבירו באופן זה ששניהם ילכו ליער לצוד עופות, ופוסקים ביניהם שיהיה כל אחד מתעסק בצידה שעה אחת וכל אחד שיוכל לצוד בשעה זו עופות יותר מעופות שצד חבירו בשעה שלו, הרי זה פקח וזריז ויש לו ליקח מחבירו כמה וכמה!
וזה צייד הרמאי הוא מתכוין לזרוק חציו בקשת בכנף העוף כדי שלא ימות ורק יפול לארץ שאינו יכול לעוף ולפרוח, כך עושים התנאי ביניהם שלא ימיתו העופות, וכיון שכל אחד יש לו שיעור שעה אחת דוקא, לכן אחר שכיון לזרוק החץ בכנף העוף ונפל לארץ אינו הולך אצל העוף לחתוך כנפיו, אלא הוא נותן דעתו לעסוק בצידה לצוד עוף אחר כדי שלא יאבד זמן השעה בחתוך הכנפים, ורק אחר גמר השעה הוא נח מצידתו והולך ומקבץ העופות לידע כמה עופות צד יותר מתבירו, והות בטוח שודאי הוא צד יותר, מאחר שחבירו אחר שצד העוף הולך ועוסק בתתוך כנפיו ואז חוזר וצד ומאבד זמן הרבה מן אותה השעה בחתוך כנפי העופות, מה שאין כן הוא אינו עוסק בכך, אלא רק בצידה וזהו רמאותו, שיחשוב שנצח את חבירו על ידי כך!
ואומר הכתוב שלא הועיל כלום בכך, כי כיון שלא חתך כנף העוף תכף כשנפל לארץ, הנה על הרוב העוף לא הלך כחו ממנו כשנפל, ואחר איזה רגעים נתחזק וחזר ועף, ולכן אם הפיל ט"ו עופות לא מצא מהם חמשה והשאר כולם פרחו, וחבירו שהפיל עשרה עופות כיון שחתך אחד אחד מצאם כולם ונמצא הוא הנוצח! וכן זה המרבה בגרסה ללמוד כל הלכה פעם אחת מן הרב ואינו חוזר עליה כמה פעמים כדי שתתייסד בלבו, הנה הוא חושב שבזמן הזה שהיה לפני רבו קבץ ואסף כמה הלכות, ואחר כך כאשר יבא לחזור עליהם יראה ששכח רובם ולא נשאר אצלו אלא דבר מועט.

מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פירוש לא אמר הכתוב לשנותה לבני ישראל או תאלפנה לבני ישראל כלשון הכתוב (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', אלא אמר למדה שצריך לשטתה עד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ.

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, וְגָמַר. נראה לי בס"ד הטעם שעשה לו גבול ללמדו ת' [400] זמני לא פחות ולא יותר, דידוע מעלות ישראל הם שני מדרגות והקטנה היא ד'רָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה' (ויקרא כו, ח) שכל אחד מישראל יחשב כעשרים אדם, והגדולה 'מֵאָה מִכֶּם רְבָבָה' ירדופו שכל אחד מישראל נחשב כמאה, ורבי פרידא היה חשוב בעיניו אותו תלמיד לחשוב אותו במדרגה העליונה שכל אחד מישראל חשוב כמאה בני אדם, ושורת הדין דחייב אדם לשנות ההלכה לתלמידו ד' פעמים, כדאמרינן לעיל, וכן דרשו רז"ל במקום אחר על פסוק (איוב כח, כז) 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' וכיון שזה התלמיד חשוב כמאה בני אדם שצריך לשנות לכל אחד ד' פעמים, לכן שנה לו ארבע מאה פעמים תמיד בכל יום.

אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי. קשא והלא הוא צדיק גמור ובודאי שהוא בן עולם הבא, ומאי רבותא נעשה לו מחמת מעשה זו כאלו בלאו הכי אינו בטוח בזכות זה שיהיה בן עולם הבא?
ונראה לי בס"ד הכונה שיביא דורו לעולם הבא למקום מדרגתו, כספינה של אש שמושכת עמה ספינות פשוטות ובזה יהיה הרווחה גדולה לאנשי דורו, והשיב ניחא לי זה שאהיה מזכה את הרבים, ואמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ.
והנה התוספות ז"ל הקשו על זה מגמרא דמגילה, ותירוץ ראשון נראה דוחק, ותירוץ שני נכון. ועוד נראה לי בס"ד דהכתוב אמר (משלי ג, ב) 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ', ומקשים היינו אֹרֶךְ יָמִים היינו שְׁנוֹת חַיִּים? ותרצתי בס"ד הכונה שְׁנוֹת חַיִּים קאי על רבוי הכמות, וְאֹרֶךְ יָמִים קאי על האיכות שכל שנה נחשבת בעיניו כעשר שנים ויותר, וידוע דהאיכות תהיה על ידי המנוחה והשלוה, ונראה דרבי פרידא האריך ימים בטובה ושלוה ומנוחה והם לא שאלו אותו על כמות הימים שלו, אלא שאלו על האיכות, ועל זה השיב להם שזכה לכך בשביל שלא קדמו אדם בבית המדרש (במגילה כג:).

אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים". קשא למה האריך לומר לו אַתּוּן וכו' דזה ידוע דעתה אמר לו דרשה זו שהגיד לו דהם מהתם מתנו לה, ורק יאמר לו אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ?
ונראה לי בס"ד יש מקומות דאנשים שלהם יש להם שינוי במבטא שפתם באיזה אות שיהיה נשמע כאות אחר, וכמו שנאמר בספר שופטים על בני אפרים 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת' (שופטים יב, ו) ולא יכין לדבר כן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וכן איתא בגמרא דיש מקומות שקורין לאלפי"ן עייני"ן ויש קורין לחיתי"ן ההי"ן, וכן עתה יש שינויים במבטא האנגליז, וכן יש במבטא של אנשי פרס שקורין לאות קו"ף באות גימ"ל, ואפשר כי בני בבל באותם הימים להיות לשונם העיקר הוא ארמי הם בוטים במבטא שפתם לשי"ן שמאלית באות סמ"ך כמו בני אפרים, ולכן תיבת 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' (דברים לא, יט) קורין אותה 'סִימָה בְּפִיהֶם'.
ולכן אמר לו אַתּוּן לפי המבטא שלכם מֵהָתָם מַתְנִיתוּ, כי דרשה שלכם תבא נכון לפי המבטא שלכם מפסוק זה, אבל אַנָן דלשונינו צח לא תבא הדרשה נכונה בזה לעשות במקום שִׂימָהּ-סִימָה, ולהכי אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דכתיב (ירמיהו לא, כ) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים' דמפורש בכתוב להדיה על הסימן, וסיום הכתוב לפי דרשה זו דרבי אבהו שאמר 'שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים' כי השכחה הוא מר לעולם, וזהו הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים בַּתּוֹרָה, יען כי שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים על השכחה שהיא מר לעולם, ולכך צריכה את לעשות רפואה ותיקון בציונים אלו הסימנים, ואחר שתעשי הסימנים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, רוצה לומר שִׁתִי לִבֵּךְ על הסימן אשר קבעת ופתחת לך דרך ללכת בו שלא יתערבב.

שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה אם נזדמן שנשכחו הלכות כאשר קרה לאותם הלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה שנעקרו מן הארץ לגמרי, שלא נשאר שום אדם בארץ שיודע אותם ורק הם ידועים בשמים אין אתה יכול לפטור עצמך מלבקשם ולהשיגם, אלא אתה חייב לעלות אחריה עליה שכלית בעין השכל להוציא ההלכות האלה לאורה על ידי פלפול שתפלפל בדברי התורה עצמה, כאשר עשה עתניאל בן קנז שהחזיר אותם ההלכות והוציאם לאורה מפלפולו (תמורה טז.), ובחלוקה זו מדבר על הלכות שנשכחו לגמרי מן התחתונים ולא נשארו אלא רק בשמים.
ואמר עוד חלוקה שנית של מֵעֵבֶר לַיָּם, והיינו שלא נשכחו מן יושבי הארץ לגמרי אלא רק מן החכמים הנמצאים, אבל יש חכמים שהם יודעים אותם ורק רחוק מושבם שהם מֵעֵבֶר לַיָּם שצריך אתה לטרוח הרבה עד שתלך אצלם ותלמוד מהם, עם כל זה צריך אתה להיות טורח עליהם ותשיגם, ואל תאמר למה אטרח עצמי, אמתין עד שיבא אותו חכם שיודע אותם ואלמוד ממנו, ולזה אמר ואל תאמר שהיא תבא אחריך, אלא אתה תעבור הים כדי להשיגה.

לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים. יש להקשות למה נקיט סוחרים ותגרים ולא נקיט בעלי מלאכה?
ונראה לי בס"ד כי בעלי מלאכה יכולים לקבוע עת לתורה ועת למלאכה ובאלו תמצא, ואדרבה בזה יהיה קיום לתורה אצל האדם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם (ברכות לה:), כי 'כָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה' (משנה אבות ב, ב) ואם כן אצל בעלי מלאכה תמצא ותמצא, אך בסוחרים ותגרים על הרוב לא תמצא, כי סוחר ותגר אינו יכול לקצוב עת לעסקו ועת לתורה, כי אפשר בזה העת שקצב לעסקו נזדמן לו איזה עיכובים בעסק, או נמשך העסק בידו מן הבוקר עד הערב והוכרח להשלימו עד הערב דלא ליתי לידי פסידא וכן כיוצא בזה, ולהכי נקיט סוחרים ותגרים.
ועוד נראה לי בס"ד, מה שאמר סוחרים ותגרים לשון מליצה, ולא קאי על סוחרים ותגרים שבעסק הממון אלא קאי על סחורה שעושין בדברי תורה עצמן, וכהא דאיתא בגמרא דסוטה (סוטה כא.) הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא, לסוף אמר ליה שבנא תא נערוב ונפלוג, יצאה בת קול ואמרה 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שיר השירים ח, ז) עיין שם, נמצא בתורה שכבר למד האדם אין נעשה בה מקח וממכר כדרך סוחרין ותגרין להחליף סחורה זו בסחורה אחרת, וכאשר רצה לעשות שבנא עם הלל, ולזה אמר לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים.

ת"ר כיצד סדר משנה וכו' נסתלק אהרן וישב לשמאל משה וכו' כמאן אזלא וכו' עמ"ש הרב ישרש יעקב ועמ"ש אני עני בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ב אות כ"ג בס"ד:

אמר ר"א חייב אדם לשנות לתלמידו ד"פ וכו' המפרשים נתנו רמז בזה דד"פ כתיב למ"ד בכ"ב אותיות התורה. למד פשוטה ועוד ג' למד במילוי אותיות אלף גמל דלת ומכאן רמז שצריך ד"פ עכ"ד ואפשר לרמוז כי דלת שהיא ארבעה בה רמוז דת למד שילמד ד"פ כי אות דלת במילוי הוא דת ל' שפי' למד ודוק:

אל תקרי שימה אלא סימנא וכו' מהכא מתנינן לה הציבי לך ציונים וכו'. אפשר לפי פשוטו דקשיא ליה נהי דיכול ללמדם אבל לשומה בפיהם איך יתכן לז"א אל תקרי שימה אלא סימנא כלומר שאין אתה יכול לקרות שימה דלא שייך עד שתקרא מבחוץ סימנא דע"י הסימנים זוכרים והוי כאלו שומ"ה היתה בפיהם. ומאן דמתני מקרא דהציבי לך ציונים סבר דאינו מוכרח מקרא דשימה בפיהם דיש תקון על ידי שישנה פרקו מאה ואחד פעמים ובזה מתקיים שימה בפיהם לכן יליף סימנא מדכתיב הציבי לך ציונים דגם זה מועיל לזכירה: