והשקיף. חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט): רשע מעיקרו. ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע: הוא ינאי. ששנינו בקידושין (פ''ג דף סו.) שהרג חכמי ישראל: ינאי רשע מעיקרו. ונעשה צדיק וחזר לרשעתו: דאתחיל בה. התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה: לא שנו. הא דאמר רב יהודה מעלין אותו: שבעה קולות. במזמור קול ה' על המים (תהלים כט): שאמרה חנה. בפרשת עלץ לבי (ש''א ב): כ''ד רננות. בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח) רנה תפלה תחנה כלהון כ''ד איכא: ביומא דרחמי. שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי' במועד קטן (דף ט. א): מעין כל ברכה. אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת: הביננו. ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם: בנאות ארצך. לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני (תהלים כג) והוא כנגד ברכת השנים: והתועים על דעתך. העוברים על דבריך: ישפטו. כנגד צדקה ומשפט לשון אחר והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט כדבריך וכן עיקר נראה לי וכן בה''ג: לייט עלה אביי. לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת: כל השנה מי עבדינן כר' עקיבא. כלומר כשאנו מתפללין י''ח שלמות מי עבדינן כר' עקיבא לומר ברכה רביעית בפני עצמה דהשתא כשמתפללין הביננו נעביד כותיה: שבע תקון. שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו: ונכללה. להבדלה: מכלל. בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול לדעת דרכיך: לאטרודי. לטעות: בתחלת. התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: גבורות גשמים. הזכרה בעלמא היא לפיכך מחזירין אותו שאינה תפלה שיכול לאומרה בשומע תפלה: ביחיד. מחזירין אותו: בצבור. יחיד המתפלל עם הצבור: דאדכר קודם ש''ת. אין מחזירין אותו שיכול לאומרה בשומע תפלה:

לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו. והכי קי''ל ויש ספרים דמסיק ה''מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי וכו': ונכללה בהביננו. והא דאמרינן בפ''ק דנדה (דף ח:) כל השנה כולה מתפלל אדם י''ח חוץ ממוצאי יה''כ מפני טורח צבור מפני התענית וי''א שמתפללים י''ח שלימות מפני שצ''ל הבדלה בחונן הדעת ותימה אמאי לא פריך ונכללה בהביננו וי''ל דלא דמי דהתם כל השנה כולה מתפלל י''ח ואין לנו להקשות ונכללה מכלל כדי לשנות המנהג של כל השנה אבל הכא שכל השנה מתפלל הביננו פריך שפיר למה לי לשנות המנהג בשביל אתה חוננתנו ונכללה בהביננו: מפני שיכול לאומרה בשו''ת. כדאמר [לקמן לא.] (עו''ג דף ח) שואל אדם צרכיו בשו''ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו''ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו''ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' (מגילה דף יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל (דף כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו (שה) ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר''ה (דף לד:):

הני כ"ד דתעניתא כנגד מי אמר ר' חלבו כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה. הא מילתא פרשוה בתלמוד ארץ ישראל בפירקין ובפרק ב' דתענית (הלכה ב) ר' חלבו ור' שמואל כנגד כ"ד פעמים רנה תפלה תחנה שכתובין בפרשת שלמה ואית בגמרא בפ' משקין בית השלחין (מועד קטן דף ט) ובפרק כל ישראל יש להם חלק (דף קז) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ובקש להכניס ארון לבית קדש הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות כו':

טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו. פירוש: בשיודע לחזור למקום שטעה, הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן לקמן (ברכות לד, א) טעה יעבור אחר ולא יהא סרבן באותה שעה.

מתקיף לה מר זוטרא ונכללה מכלל הביננו ה' אלקינו המבדיל בין קודש לחול קשיא. וכתב הגאון רב האי ז"ל דאף על גב דסלקא בקשיא לא מדחי הא דרב נחמן דאמר משמיה דשמואל כיון דלא סלקא בתיובתא אלא בקושיא, דדילמא אי עינינן בה משכחי' לה פירוקא ומשום קושיא לא דחינן לה. והלכך לא מצלינן הביננו במוצאי שבתות ובמוצאי יום טוב. ומסתברא דאפילו במוצאי שבתות וימים טובים דרב ביבי בר אביי דהוא בתרא וקאמר כל השנה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, ודוקא חוץ מימות הגשמים קאמר ואפילו במוצאי שבתות וימים טובים וכדמשמע ממאי דאתקיף עליה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר, ופריק דילמא אתיא לאיטרודי, ואקשינן א"ה הבדלה בחונן הדעת אתי לאיטרודי, אמרי כיון דבתחלת צלותיה לא מטריד, אלמא לרב ביבי אפילו במוצאי שבתות וימים טובים אמרינן ליה. והר"י ברבי יהודה בן גיאת ז"ל הכי פסק כאתקפתא דמר זוטרא. ומיהו בימות הגשמים משמע דלא מצלי לה, דהא פריק מאי דאקשי עליה מר זוטרא דכיון דבאמצע צלותיה הוא אתי לאטרודי.

אמר רב אסי א"ר יוחנן טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ב): והוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, הא אדכר טל אין מחזירין אותו מפני שהוא מיקל. דגרסינן בירושלמי בפרק אין עומדין (ה"ב): רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתני בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמיקל לההוא דמצלי ולא מיקל. בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו, והתני אם לא שאל בברכת השנים או לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו בהדה דלא אדכר לא טל ולא מטר. ע"כ בירושלמי.

שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. וכתב רב האי גאון ז"ל שאם לא נזכר עד שהתחיל בעבודה מחזירין אותו לשומע תפלה, דכיון דיכול לאומרה בשומע תפלה למה מחזירין אותו לברכת השנים. והראב"ד ז"ל כתב שמחזירין אותו לברכת השנים וכענין שאמרו בהבדלה בפרק אין עומדין (ברכות לג, א) טעה בזו ובזו חוזר לראש. ומסתברא ודאי כדברי הראב"ד ז"ל מדתניא בברייתא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, ומחזירין ודאי דהכא לתחיית המתים ולברכת השנים קאמר, דהא בברייתא לא אדכר שומע תפלה, הלכך לברכת השנים קאמר, ואוקימנא לה בסמוך בדאדכר לבתר שומע תפלה,כך נראה לי. ואלא מיהו בירושלמי (שם) מפרש כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן: שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לומר בשומע תפלה. אמרינן בירושלמי (פ"ה, ה"ב) דהוא הדין לטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. דגרסינן התם רבי זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה, ודכותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה, ומה שאלה שהוא מדוחק אומרה בשומע תפלה אזכרה שהיא מריוח לא כל שכן. והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת הגשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, אמר רבי אבא מרי בשם רבי יוסה בשלא אמרו בשומע תפלה, להיכן הוא חוזר אמר רבי שמעון בשם רבי יוחנן בראש חודש אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה, אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה. ומכאן יש ראיה לדברי רב האי גאון ז"ל שאמר שאפילו לא נזכר עד לאחר שומע תפלה שאינו חוזר אלא לשומע תפלה, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל ולא כמו שכתבתי.
ומכל מקום הא דגרסינן בירושלמי (שם) בהא דטעה ולא הזכיר גבורות גשמים שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. לכאורה אין נראה כן מגמרין דידן דתני טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה. דאלמא בגבורות גשמים לעולם מחזירין אותו דאי לא לערבינהו וליתנינהו טעה ולא הזכיר גבורות בתחיית המתים שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרן בשומע תפלה. ומיהו בתוספות ראיתי שהסכימו כדברי הירושלמי.

לא קשיא הא דאדכר מקמי שומע תפלה הא דלא אדכר מקמי שומע תפלה. ומיהו מסתברא נמי דאיתיה לפירוקא קמא דהיכא דאיתיה בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושומעה משליח צבור, דע"כ לא דחינן ליה אלא משום דלא קתני הואיל ושומעה משליח צבור הא עיקר דינא מינח ניחא לן, ואף על גב דאמרינן בשלהי מסכת ראש השנה (לד, ב) לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי אבל בני העיר לא, ואף על גב דהוי התם מתחלה ועד סוף והוא דבקיאי. התם היינו משום דלא התפלל כלל, אבל כאן שהתפלל אלא שטעה יוצא הוא בשמיעת שליח צבור והוא שיהא שם מתחלה ועד סוף. וכן כתב הרב בעל ההלכות זכרונו לברכה.
כתב רבנו אלחנן בן ר"י הזקן זצ"ל דכל מקום שאמרו אם טעה אין מחזירין אותו [כגון על הנסים] בחנוכה ופורים, ועננו, ויעלה ויבא בתפלת הערב, אם נזכר קודם שיפתח בברכה אחרת חוזר אף על פי שסיים אותה ברכה, כדאמרינן לקמן גבי יעלה ויבא בברכת המזון דלא הוי סיים אותה ברכה כפותח בברכה אחרת כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מט, ב). ומיהו נראה דאפילו לפי דבריו לא שהוא חוזר אותה ברכה, אלא שמזכיר המאורע קודם שיפתח ברכה אחרת, דהתם נמי אפילו לא פתח בהטוב והמטיב אינו חוזר לברכת בנין ירושלים, אלא שמזכיר המאורע קודם שיתחיל ברכת הטוב. ובתוס' אמרו דכיון שסיים אותה ברכה שוב אינו חוזר כלל, ומסתברא כוותיה דלא אמרו אלא בכעין שבת וראש חודש שהמאורע שלהן יש לו הזכרה קבועה מפני שיש בהן קרבן מוסף, ואף על גב דאילו טעה בראש חודש לגמרי אין מחזירין אותו (לקמן שם) משום דאי בעי לא אכיל, מכל מקום כיון שהוא מאורע שיש לו הזכרה אפילו השתא ובתפלה דינא הוא דכיון דלא פתח בברכה אחרת שיזכיר את המאורע באמצע, אבל חנוכה ופורים ועננו דאין להם הזכרה קבועה אלא כל שהוא מתפלל הצריכוהו להזכיר, כל שעבר מקום הזכרתו אין צריך להזכיר, וראש חודש נמי אף על פי שהזכרתו קבועה כיון דבלילה מיהא אין מקדשין אותו אין מחייבין אותו, ואף על גב דברכת המזון נראה דאפילו בלילה כל שלא פתח בהטוב והמטיב מזכיר של ראש חודש, התם הוא לפי שהוא סוף ברכות של תורה, אבל בתפלה כיון שסיים אותה ברכה אינו רשאי להזכיר באמצע כלום.

והשקיף בה יותר משתים וג' שעות ולא העלוהו. פי' לא העבירוהו מלהתפלל ואמאי לא העלוהו והתנן טעה בכל הברכות כולן אין מעבירין אותו וכו', וא"ת והיכי אמרינן דאם טעה בכל הברכות אין מעלין אותו והא אמרינן בפ' אין עומדין היה יורד לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה כלומר השני וסתם קאמר טעה אף בכל הברכות, י"ל דהכא הכי קאמר אין מעבירין אותו לעולם כלומר שלא ירד עוד ואין ה"נ שמעבירין אותו לשעה כהתם דהתם מאי דאמרינן דיעבור אחר תחתיו פירוש באותה שעה אבל אין מעבירין אותו לעולם ובברכת המינים מעבירין אותו לעולם א"נ י"ל דהכא דאמרינן דאין מעלין אותו כשיודע לחזור למקום שטעה והתם כשאינו יודע:

שאני שמואל דהוא תקנה. פירוש וכיון דאיהו תקנה ליכא משום חשד, וא"ת אע"ג דליכא למיחש מ"מ אמאי לא העלוהו כדין מי שטעה בשאר ברכות שמעבירין אחר תחתיו כדלקמן. ויש לומר דכי אמרינן שמעבירין אחר תחתיו בטעה בשאר ברכות ה"מ כשאנו יודעים שאותו האחר יודע אותה ברכה שטעה בה זה, אבל הכא אם שמואל הקטן לא היה יודע אותה מי ידענה עוד:

אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן. וינאי רשע היה מעיקרו שהרג חכמי ישראל כדאיתא בקדושין:

כנגד ט' הזכרות שאמרה חנה בתפלתה. שבראש השנה נפקדה:

הני כ"ד דתעניתא כנגד מי. התם במס' תענית מפרש הני ברכות והיו אומרים אותם בתענית צבור דהכי תנן בפ' סדר תעניות ואומר לפניהם כ"ד ברכות, י"ח שבכל יום ומוסיף עוד עליהם שש ואמרינן בגמ' שהיה אומר אותם בין גואל לרופא ומפרש להו בגמ' כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה. פירוש בשעה שרצה להכניס ארון לבית קודש הקדשים שדבקו שערים זה בזה ולא הניחוהו ליכנס:

מאי מעין שמנה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה. כלומר אומרן בקצור אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת וכן כולם ושמואל אמר הביננו שהוא ברכה אחת מעין כולם כגון הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך כנגד אתה חונן ומול את לבבנו ליראתך, השיבנו. ותסלח לנו, סלח לנו. להיות גאולי', ראה בענינו. ורחקנו ממכאוב, רפאנו. ודשננו בנאות ארצך, ברך עלינו. והנפוצים מארבע כנפות הארץ תקבץ, תקע בשופר. והתועים בדעתך ישפטו, השיבה שופטינו. ופירושו אותם שהם תועים עכשיו במשפט תשיבם ותלמדם לשפוט בדעתך שתשרה שכינתך על הסנהדרין. ועל הרשעים תניף ידיך, ולמלשינים. וישמחו צדיקים, על הצדיקים. בבנין עירך בתקון היכלך, תשכון. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך את צמח. טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה, כנגד שמע קולנו. לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו במתא. וקיי"ל כאביי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דהביננו דלקמן ודוקא במתא אבל בדרך מותר ויוצא ידי חובתו:

מנין ברכות אלו סמכו אותם רבותינו שמנה עשרה שבכל יום כנגד שמנה עשרה אזכרות שבק"ש עם לשונות אלקות שבה וכנגד י"ח חוליות שבשדרה וברכת המינים חזרו וסמכוה כנגד אחד שבשמע וכנגד חוליא קטנה שבשדרה, וז' של שבת כנגד ז' קולות שאמר דוד על המים, וט' של ראש השנה כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה בתפלתה וכ"ד של תענית צבור כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים וכלם נזכרו במקרא בין לשון רנה ובין לשון תחנה ובקשה, ממה שאמרו כאן הני ט' דראש השנה כנגד מי למדו חכמים שבגירונדאה שבכל תפלה של ר"ה אומרים ט', ומגדולי זקנינו משיבים עליהם שאף בשבת היה מן הדין לומר י"ח ביוצר, וכמו שאמרו בפרק מי שמתו גברא בר חיובא הוא ולא נאמרו ז' וט' אלא במוסף ומכל מקום משום כבוד שבת לא הטריחוהו ובר"ה מיהא דוקא במוסף, ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שמתחלה היו אומרים ט' ותוקעין בשחרית והוא שאמרו כסבורים אויבים עלינו הם באים ותקנו שלא יתפללו ולא יהיו תוקעין אלא במוסף כיון דחמון דקרון באורייתא ומצלון והדר תקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין:

מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים ר"ל מוריד הגשם בברכת תחיית המתים אין לה עוד מקום בתפלה להזכירה וחוזר לראש בשעה שנזכר הן שסיים הן שלא סיים, בד"א בשלא הזכיר אבל אם הזכיר טל אפילו בימות הגשמים ולא הזכיר גשם אינו חוזר וכן היא בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין כמו שיתבאר במסכת תענית, ויש בזה חולקים כמו שיתבאר שם ר"ל בראשון של תענית:

טעה ולא הזכיר שאלה ר"ל ותן טל ומטר בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה אינו חוזר אלא שואלה בשומע תפלה ואם כבר עבר שומע תפלה בשעה שנזכר אם סיים תפלתו ועקר את רגליו חוזר לראש ואם לא עקר את רגליו אע"פ שסיים כתבו גדולי המפרשים שהוא חוזר לברכת השנים מפני שאחר שטעה בשתיהם ר"ל שלא הזכירה במקומה ולא קודם עקירת רגליו חוזר למקום הראוי לה מתחלתה דוגמת מה שאמרו בהבדלה סומך על של כוס ואם טעה בשתיהן כגון התפלל ולא הבדיל אכל ושתה ולא הבדיל חוזר לשתיהן, וכך היא בתלמוד המערב ואף שם נראה שהדין כן בין בגבורות גשמים בין בשאלה, והוא שאמרו שם לא שאל בברכת הגשמים אומרה בשומע תפלה דכותה בגבורות גשמים אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כל שכן, היכן הוא חוזר ר"ל אם לא אמרן בשומע תפלה אם עקר רגליו חוזר לראש, ואם לאו חוזר לעבודה, ואף ראשוני הגאונים פסקו כן בשאלה אבל בגבורות גשמים מודים שחוזר לראש שאם לא כן היה לו לכללם יחד טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים וגבורות גשמים בתחיית המתים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה, ומכל מקום בתוספת גורסים אותה כן אבל אנו גורסים טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני וכו' ויש שאין גורסים גבורות גשמים כלל, ואין הדברים נראין::

היה יחיד זה בצבור אינו חוזר כלל אלא מתכוין לתפלת שליח צבור ואע"פ שאין שליח צבור מוציא את הבקי כמו שהתבאר בסוף ר"ה מכל מקום אחר שהתפלל הקלו בו וכמו שתירצו תחלה הא ביחיד הא בצבור ואע"פ שנדחה תירוץ זה בסוגיא לא נדחה מפני העניין אלא מצד הלשוןף:

טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ואפילו לא התחיל בברכה הסמוכה לה הואיל וגמר ברכה זו שהיה ראוי להזכירה אינו חוזר, וכן הדין בכל מקום שאמרנו שאם טעה אין מחזירין אותו אלא שיש אומרים שמאחר שלא התחיל באחרת מזכיר המאורע קודם שיתחיל בה כדרך שאמרו בפרק זימון בענין הזכרה בברכת המזון שלא אמרה בבונה ירושלים, ואין זה כלום שלא אמרוה שם אלא מפני שהיא סוף ברכות של תורה אבל תפלה שהוא ענין אחד כל שעבר על מקומו ולא הזכיר שוב אינו מזכיר, כלל ידוע בכל יום שיש בו קרבן מוסף שאם שכח ולא הזכיר כעין המאורע בכל תפלה שבו שהוא חוזר:

כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. והם במזמור הבו לה', ובמתן תורה היו קולות, ומזמור זה נמי איירי במתן תורה דכתיב ביה קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש, ותורה ניתנה בשבת:

כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה. וכתיב ביה ה' ידין אפסי ארץ והיינו בר"ה:

אלא אידי ואידי ביחיד. אבל בצבור אפילו נזכר אחר שומע תפלה אינו חוזר דהא שמע ליה מש"ץ. וכן כתב בה"ג שאם שכח אדם יעלה ויבא או דבר שצריך לחזור ולהתפלל יכוין דעתו וישמע מפי ש"ץ כל י"ח מראש ועד סוף ויצא ידי חובתו כדאמרי' בשילהי ר"ה [דף ל"ד ע"ב] כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרי' התם דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וטרידי אבל בעיר לא היינו היכא שלא התפלל (כבר) [כלל] אבל (הכא) [היכא] שכבר התפלל מוציא אף את הבקי, וכן פי' בשאלתות דרב אחאי פרשת ויצא:

בד"ה לייט עלה כו' כדמשמע במכילתין גבי ר' יוסי כו' עכ"ל בפ"ק דר' יוסי היה מתפלל בחורבה וא"ל אליהו היה לך להתפלל תפלה קצרה כו' ע"ש בתוספות וק"ל:

והתועים על דעתך כו'. פירש"י בל"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם כו' וכן עיקר נ"ל כו' עכ"ל והיינו דלהך לישנא הוא מעין הברכה השיבנו אבינו לתורתך כו' אבל לפירוש קמא של פירש"י לא הוה כלל מעין הברכה וק"ל:

ועל הרשעים תניף ידך כו'. זהו מעין ברכת המינין ואע"ג דשמואל אמתני' קאי מאי מעין י"ח מ"מ כיון דכבר נתקנה ברכת המינין ביבנה נקט שמואל נמי מעין אותה הברכה וק"ל:

גמרא ולא העלוהו כו' נ"ב פירוש לא סלקו אותו מלהיות ש"צ כו' עיין ברי"ף:

שם כולן אין מעלין אותו בברכת המלשינים מעלין אותו כו' כצ"ל:

שם פיסקא רבן גמליאל אומר כו' נמחק כל הפיסקא וצ"ל רבי יהושע אומר מעין י"ח וכו' מאי מעין י"ח רב כו':

שם הביננו נ"ב אתה חונן ומול את לבבנו נ"ב השיבנו. ותסלח לנו נ"ב סלח לנו. גאולים נ"ב גואל ישראל. ממכאובינו נ"ב רפאנו. ודשננו בנאות נ"ב ברך עלינו את השנה. ונפוצותינו נ"ב תקע בשופר. והתועים נ"ב השיבה. ועל הרשעים נ"ב ולמלשינים. וישמחו צדיקים נ"ב על הצדיקים. בבנין עירך נ"ב ולירושלים. ובצמיחת קרן נ"ב את צמח. טרם נקרא נ"ב שמע קולנו:

שם מי לא תנן כו' נ"ב לקמן (ברכות דף ל"ג:)

שם בין קודש לחול קשיא נ"ב אע"פ שעומד בקושי מ"מ הלכתא כשמואל דאין אומרים הביננו בפני עצמו עיין ברי"ף:

שם אי הכי הבדלה כו' נ"ב סתמא דתלמודא הוא דמקשה אמאי עמד לעיל בקושיא לישני נמי כה"ג וק"ל [עי' רשב"א]:

רש"י בד"ה מעין כל כו' אחת ואחת הס"ד:

גמרא ולא העלוהו. נראה משום דלשונם בכ"מ מורידין לפני התיבה (ועי' ברש"י ר"ה ל"ב א' ד"ה ירד) וא"כ הסלוק מהתיבה קרוי העלאה:

רש"י ד"ה הביננו. לסלוח לנו כו'. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש:

רש"י ד"ה מכלל. כדרך שהוא כוללה בתה"ד כו'. לכאורה הא אף שאר ברכות שהמה מיוחדות בי"ח כאו"א בפ"ע עכ"ז המה כלולים יחד בהביננו וגם לאיזה צורך הוסיף בסה"ד לדעת דרכיך שאינה בגמרא אבל נראה דבמתק לשונו אתא לאפוקי ממש"כ תר"י ליישב הקושיא מפני שהיה נראה שהבדלה היא ג"כ ברכה בפ"ע ע"ש לכן כתב כדרך שהוא כוללה כו' דהיינו באמצע מעין אתה חונן דהוא בין הביננו לבין לדעת דרכיך:

כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת. נמצא ביום שבת לא יש באמצע אלא ברוך אחד, מפני כי השבת יחיד, שאין לו בן זוג, גם לרמוז שבשבת שאין בו משא ומתן ומלאכה ישים האדם בטחונו באל אחד, וצרכיו נעשין ממילא, וזהו שנאמר אחד ישראל, שהם גוי אחד בארץ באחד השבת יגשו, אין הגשה אלא לתפילה, ורוח ההרהור של חול לא יבא ביניהם.

אִי הָכִי, בְּכָל יוֹמָא נַמִּי נִמְרִינְהוּ. אף על גב שמצא טעם למספר י"ח ברכות בכל יום, חד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת דמזמור הכ"ט, וחד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. וחד אמר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה, עם כל זה מקשי דנאמר כ"ד בכל יום, שאז יהיו האמצעיות לבדם מספר י"ח הנז"ל, ובצירוף ג' ראשונות וג' אחרונות שהם של שבח, יושלם מספר כ"ד כנגד כ"ד רננות.

בגמרא והשקיף בה ב' או ג' שעות ולא העלוהו. נראה דאע"פ דהפסיק ב' או ג' שעות אפ"ה לא היה צריך לחזור לראש כיון שהרהר בכל אותו זמן באותה ברכה עצמה ולא הסיח דעתו ממנה א"כ לא גרע מהא דאמר רב לקמן טול ברוך טול ברוך דאין צריך לברך ה"נ דכוותיה וזה דלא כמ"ש הפר"ח בא"ח סימן ס"ה שרוצה להכריע מכאן כשיטת הפוסקים דאפילו בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק ולפמ"ש אין זו הכרעה של כלום דמסוגיא דהכא לא מוכח מידי:

בפרש"י בד"ה ינאי רשע מעיקרו ונעשה צדיק וחוזר לרשעתו עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בקידושין דף ס"ו בהא דאמר אביי כו' דתניא מעשה בינאי המלך דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן לא משמע כפרש"י:

בגמרא הני ז' דשבתא כנגד מי. ויל"ד דמאי מקשה כנגד מי ות"ל דמעיקר הדין צריכין להיות ז' ברכות דוקא לא פחות ולא יותר דכיון דבשבת לא שייך להתפלל י"ב האמצעיות שהם שאלות צרכיו אפ"ה ודאי צריך להתפלל ג' הראשונות וג' האחרונות שלא זזו ממקומן דהא ג' הראשונות שייכי בשבת וי"ט כמו בחול כדאמר ר' חנינא בס"פ אין עומדין דראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו ובג' האחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו דלכאורה שייך נמי בשבת כמו בחול וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה הלכה ב' דאחרונות הן מענין שבח והודאה למקום ע"ש דלפי שיטתו שעיקר התפלה היא מן התורה נהי שאין לתפלה מנין ברכות אפ"ה עיקר תפלתו כך היא מן התורה להגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו ואח"כ נותן שבח והודיה למקום על הטוב שהשפיע לו כו' ע"ש. נמצא דודאי ג' הראשונות וג' האחרונות שהן בזה הענין שייכי בשבת כמו בחול הרי שש וברכה אחת ודאי צריך להתפלל בשבת וי"ט באמצע הרי שבע והנראה לע"ד בזה דאי לאו שהוצרכו לתקן ז' ברכות כנגד ז' קולות לא הוו צריכין לתקן קדושת היום בפני עצמה כיון שאפשר לכלול קדושת היום בברכת העבודה כמו שמזכיר בחול המועד ור"ח בכל הג' תפלות. וכה"ג יש לפרש ג"כ בהא דמקשי בסמוך הני ט' דר"ה כנגד מי אע"ג דבלא"ה צריך להתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וצריך להתפלל ג' אמצעיות שהם מלכיות זכרונות ושופרות הרי ט' ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו שהוצרכו לתקן כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה היה באפשר לכלול מלכיות זכרונות ושופרות בברכה א' כמו שכולל קדושת היום עם מלכיות כנ"ל ודו"ק:

שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כו' א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי. לכאורה משמע דעיקר הקושיא היינו אמאי דאסיקנא לעיל אתקפתיה דמר זוטרא דמקשה דיכול לכלול הבדלה בכלל הביננו בקושיא ואמאי לא משנינן נמי דאתי למטרד וכן נראה שיטת רוב הפוסקים שפסקו להא דאמר ר"נ א"ש לעיל דבמוצאי שבת ויו"ט אין להתפלל הביננו אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמסתברא דלרב ביבי בר אביי דאמר חוץ מימות הגשמים משמע דבמוצאי שבת ויו"ט מתפלל הביננו דלא כשמואל אלא כאתקפתא דמר זוטרא לעיל וא"כ מקשה הכא שפיר בפשיטות אדרב ביבי בר אביי א"ה הבדלה בחונן הדעת נמי ודו"ק:

בתוס' בד"ה מפני שיכול לומר בש"ת כו' ודוקא בצרכיו כו' אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת עכ"ל. נראה לכאורה שעיקר כוונתם כאן בזה לחלק בין הזכרת גבורות גשמים דמחזירין אותו ולא אמרינן נמי דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת כמו בשאלה (והיינו לפי גירסתם לקמן בסמוך וכמו שאבאר) וע"ז כתבו דכיון דאין ההזכרה משאלת צרכיו לא שייכא בש"ת ומשום הכי כתבו דמה"ט ה"ה להבדלה ושאר שבחים אסור שאינן מעין ש"ת כן נ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד אכתי טעמא קלישא הוא לענין הזכרת גבורות גשמים דהא אכתי יכול להזכיר ולשאול כאחד בש"ת כגון שיאמר אתה המשיב הרוח ומוריד הגשם שלח לנו גשמי ברכה ונדבה וכיוצא בזה. דאף על גב דכבר שאל ותן טל ומטר בברכת השנים אפילו הכי אין בכך כלום אם יחזור וישאל כמ"ש בתחלת דבריהם דמי שיש לו חולה בתוך ביתו דמתפלל בש"ת אף על גב שכבר אמר רפאינו. ואע"ג שיש לחלק כמו שאכתוב בסמוך מ"מ בלא"ה לא ידענא למה הוצרכו לכך לענין הזכרת גשמים ולענין הבדלה דהא לכאורה טעמא רבה אית בהו דדוקא בשאלה בברכת השנים שפיר יכול לומר בש"ת כיון שהיא ברכה חשובה וכוללת הוי כברכת השנים משא"כ לענין גבורת גשמים כיון דמסקינן לקמן דף ל"ג דמה שקבעוה בתחיית המתים היינו מתוך ששקולה כתח"ה אם כן מש"ה שפיר מצינו למימר דצריך להזכירו דוקא בת"ה וה"ה לענין הבדלה בחונן הדעת אמרינן לקמן דלפי שהיא חול לפיכך קבעוה בתחלת ברכת חול וכדמשמע להדיא ממימרא דרבי אמי שם דהך מלתא דתחלת ברכת חול מעליותא היא ע"ש. ובתחלה היה נ"ל לפרש כן כוונת התוס' עצמם אלא מדמדמו שאר שבחים דאסירי להזכרה והבדלה משמע דכולה חד טעמא אית להו. לכך נ"ל בכוונתן דכיון דעיקר הזכרת גשמים לא שייכא בש"ת א"כ מה שמסיים סוף הברכה בא"י שומע תפלה לא שייכא כלל לענין ההזכרה וממילא דהו"ל כאילו הזכיר גבורות גשמים בלא סיום ברכה וכיון דע"כ היינו טעמא דהזכרה אם כן ממילא שמעינן דש"ת לא שייכא אלא בענין שאלת צרכיו ולפ"ז יפה כתבו דמה"ט גופא שאר שבחים אסור להזכיר בש"ת כיון שאינן מעין הברכה כלל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ונראה שכל האומר כו' אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך כו' עכ"ל. ואין להקשות מהא דא"ר יהושע בן לוי בפ"ק דמסכת עכו"ם דף ח' אף ע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר וה"נ אמרין בס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היה להם תפלות מסודרות לאחר תפלתם אלא דכל הנך איירי שאומרן בלא סיום ברכה בא"י ש"ת אבל לסיים בברכה אסור וע"ז מייתי ראיה מהא דאמרי' במגלה דף י"ח מכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של הקב"ה ופרש"י שם דאסור לספר היינו בקביעת ברכה והיינו כפירוש תוס' כאן. ואף ע"ג דלכאורה מלשון הגמרא שם במגלה לא משמע כן חדא דלשון בשבחיו של הקב"ה משמע דלא שייכא בשאלת צרכיו ועניני תפלה אלא בשבחים ותארים. ועוד דהא מייתי מימרא דא"ר אליעזר דמייתי מקרא דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו והאי קרא לא שייך כלל לענין תפלה ושאלת צרכיו בדברי תחנונים אלא בשבחות וגבורות של הקב"ה ממש. אלא דאפילו הכי כיון דמייתי לה בגמרא במגלה שם לאחר סדר מנין י"ח ברכות משמע דהא דמסיים מכאן ואילן אסור לספר בשבחים כו' היינו נמי שאין להוסיף על י"ח ברכות שום ברכה מענין התפלה והא דיליף לה מהאי קרא דמי ימלל היינו משום דקשיא קרא דכתיב בלשון כפול דהיינו גבורות ה' היינו כל תהלתו ומה שייך כאן לומר למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע דהא דא ודא אחת היא. אלא ע"כ דהא דכתיב מי ימלל גבורות ה' היינו לענין הוספת ברכה ופירוש הענין נ"ל שהוא מענין זה כיון דהתם עיקר מלתא במגלה בי"ח ברכות היינו שתקנו ג' ראשונות שהן שבחים של מקום וי"ב אמצעיות לשאלת צרכיו וג' אחרונות דברי הודאה למקום כעבד המקבל פרס ואם כן אכולה מלתא מסיים התם דמכאן ואילך אסור לספר בשבחיו של מקום דמה"ט שמעינן שפיר דאין להוסיף ברכה בשבחיו של מקום על ג' הראשונות דבהנך ודאי שייך שפיר מי ימלל גבורות ה' ומה"ט גופא נמי איכא למשמע שאין להוסיף ג"כ על הג' האחרונות שהן ברכות הודאה ושייכי ג"כ בלשון גבורות ה' ואין להוסיף עליהם ברכה. וממילא ידעינן מסברא דאין להוסיף ג"כ ברכה על האמצעיות ואפילו בברכת ש"ת עצמה נמי אין לומר אח"כ בא"י שומע תפילה כיון שכבר אמרה בי"ח ברכות דהא סתמא קתני מכאן ואילן אסור לספר. והיינו כפרש"י במסכת מגלה ותוס' כאן דאלת"ה קשיא להו ממעשה בכל יום שאנו מזכירין ומאריכין הרבה שבחים בקרוב"ץ וכיוצא בו ומהך סוגיא גופא דס"פ היה קורא דכמה תנאי ואמוראי היו מסדרים דברי תחנונים אחר תפלתם וממימרא דריב"ל במס' עכו"ם שהבאתי בסמוך דלאחר תפלתו יכול לומר אפילו כסדר יוה"כ. אלא על כרחך צריך לחלק ולומר דהא דאמרינן במגלה מכאן ואילך אסור לספר כו' היינו דוקא בסיום ברכה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותוספות ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר כו' לומר לאותם ברכות כו' אסור שנראה כמוסיף על הברכות עכ"ל. וי"ל למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף על הברכות דאי לענין שאין לומר בא"י שומע תפלה טפי הו"ל לפרש דאסור משום דהוי ברכה לבטלה כדאיתא לקמן בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג) דכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ול"ל דהתם איירי בברכה גמורה שמזכיר בה שם ומלכות דומיא דברכת הבדלה דאיירי בה התם משא"כ כשאומר בא"י ש"ת שאין מזכיר בו מלכות מש"ה לא הוי ברכה שאינה צריכה דקיי"ל כרבי יוחנן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע"ב) דאמר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה כמ"ש רוב הפוסקים הא ודאי ליתא חדא דהא בפרק אין עומדין מפרש דעובר משום לא תשא ובקרא דלא תשא את שם ה' משמע דבהזכרת השם לחוד עובר ועוד דהא בענין ברכות התפלה שהן שאלת צרכיו אין אומרים בו מלכות כמ"ש הב"י בא"ח סימן רי"ד בשם הרוקח ע"ש ועוד דאפילו בשאר ברכות פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא לקמן ור"י בעל התוס' מסתפק הלכה כדברי מי כמ"ש הרא"ש והטור בשמו וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה למה הוצרכו לה"ט שנראה כמוסיף ואם כתבו כן לענין מי שבא להתפלל י"ח עוד פעם אחרת כדמשמע מלשונם דעלה קאי א"כ קשה יותר מאי נראה כמוסיף שייך כאן שהרי כתבו התוספות בכמה דוכתי דמי שעושה מצוה אחת כמה פעמים לא שייך בל תוסיף מיהו אפשר דשאני הכא כיון שמנין התפלות ילפינן מקרא דדוד ודניאל שהן ג' מש"ה שפיר הוי כמוסיף נמצא דלפ"ז לא כתבו כן אלא לשיטתם דהא דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא בספק התפלל ולא בודאי התפלל ומש"ה מדמי שפיר שאין לומר בא"י ש"ת למי שמתפלל י"ח עוד פעם אחת דמה לי ברכה אחת ומה לי י"ח שלימות ואדרבא ברכה אחת גרע טפי דמיחזי יותר כמוסיף על הברכות משא"כ לשיטת הסוברים דיכול להתפלל תפלת י"ח כמה פעמים דרך נדבה א"כ אפשר דלדידהו אין איסור לומר בא"י שומע תפלה אם רוצה להתפלל אותה דרך נדבה וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות תפלה דלפי שיטתו שכתב שעיקר התפילה היא מן התורה כתב שם בהלכה ג' שמעיקר התפלה ג"כ אם היה רגיל מרבה בתחנונים ובקשות ע"ש ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין בתפלת הדרך ובפרק אין עומדין אבאר יותר ועיין בק"א ובעיקר דבריהם שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת דמשמע מלשונם היינו נמי משום דהוי כמוסיף ולא כתבו דהוי ברכה לבטלה נראה מבואר דכיון שאמר אותה דרך תפלה תו לא שייך בה ברכה לבטלה לעבור משום לא תשא שהרי לכ"ע מותר להזכיר השם כמה פעמים באותן התפלות ותחנונים שאומר אחר תפלתו כדאיתא להדיא בסוגיא דס"פ הי"ק דכל הנך תנאי ואמוראי שהיה להם תפלות מיוחדות אחר תפלתם היו אומרים אותן בהזכרת כמה שמות ע"ש וכן במי שנכנס לבה"מ לעיל בדף הסמוך שאומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי וכה"ג טובא וא"כ מה לי ענין מזכיר השם בתוך הוספת תפילתו או אם מסיים בא"י ש"ת לכך הוצרך לפרש טעם אחר דאסור לומר בא"י שומע תפלה היינו משום דהוי כמוסיף על הברכות כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

חוץ מימות הגשמים וכו'. הקשה אחד מן התלמידים א"כ לעיל דף ט"ז ע"א דרמי אהדרי ברייתא דתניא מתפללים י"ח והתניא מעין י"ח למה לא משכי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים וכולהו אליבא דר"ג ולפועלים הקילו בימות החמה אבל בימות הגשמים אפילו לפועלים לא הקילו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ונראה דלפועלים גם בימות הגשמים הי' להקל למכללי' בשומע תפלה דפועלים אפי' לכתחלה לא גריעי משאר כל אדם בטעה דמשני טעה שאני והא דלא משני דהא דתנן שמונה עשר היינו במוצאי שבת מפני הבדלה נראה דלא שייך פועלים במ"ש שאין דרך לשכור פועלים לעשות מלאכה בלילה ועיין בדברינו לקמן דף ל"ב ע"ב:

בציבור מ"ט וכו'. והא דלא פריך אי הכי גבורת גשמים נמי לא נחזרי' שישמע הש"צ. נראה דאיכא לאוקמי ביום ראשון של פסח דהיחיד מזכיר גבורת גשמים והש"ץ אינו מזכיר:

תוס' ד"ה ונכללי' בהבינינו וכו' וי"ל וכו'. נראה כוונתם דמה דאמרינן דבתחלת צלותא לא מטרד היינו אם הוא רגיל בנוסח זה כל מוצאי שבת והוא בתחלת צלותא לא מטרד אבל שם בנדה דמיירי רק במוצאי יוה"כ משום חולשא דתענית והיא רק פעם אחד בשנה אפי' בתחלת צלותא ג"כ מטריד:

ולפסק הלכה אם אומרים הבינינו במוצאי שבתות וי"ט. נחלקו הפוסקים הרשב"א בחידושיו דחה דברי שמואל מהלכה מחמת קושיית מר זוטרא ונכללי' מכלל הבינינו וכו' המבדיל בין קודש וכו' וכדמסיק בסוף דבתחלת צלותא לא מטריד והוכחתו מדרב ביבי דהוא בתרא קאמר כל השנה מתפלל הבינינו חוץ מימות הגשמים וכו' וכל השנה אפי' מוצאי שבתות משמע וכן פסק הרי"ץ גיאות. אבל דעת רוב הפוסקים רבינו האי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ויתר גדולי הפוסקים דבשביל קושיות מר זוטרא לא דחינן דברי ר"נ משמי' דשמואל מהלכה כיון דלא קאמר תיובתא רק קשיא. והנה על כל אחת מהדיעות הנ"ל קשה לי. דעל דעת הרשב"א קשה דאיהו סובר דרב ביבי פליג עלה דשמואל ודייקינן מדאמר ר"ב כל השנה א"כ גם מ"ש וי"ט בכלל. ואני אומר ולטעמיך נדייק ג"כ בדברי שמואל דקאמר כל השנה חוץ ממ"ש וי"ט א"כ גם ימות הגשמים בכלל שהרי כל השנה קאמר ואיזה סברא נימא שבמ"ש לא יכלל הבדלה בהבינינו משום דאתי לאטרודי אף שהוא בתחלת צלותא ובימות הגשמים יאמר הבינינו ולא יחוש לאטרודי באמצע צלותא או בסוף צלותא כלפי לייא. ועל שטת רבינו האי ויתר כל גדולי הפוסקים שסוברים שנשארו דברי שמואל קיימים ולא משגחינן בקושיית מר זוטרא וגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי א"כ איך מתקיף רב אשי ונימרה בשומע תפלה והלא לכאורה דבריו תמוהים דהרי כשאומר הבינינו אינו אומר כלל ברכת שומע תפלה בפני עצמה. וע"כ שכוונתו דבסוף קודם שסיים טרם כקרא וכו' יאמר ותן טל וכו' וקשה הרי חיישי' לאטרודי דגם אם נימא דסוף הברכה לא גרע מתחלת הברכה והרי גם בתחלת הברכה להנך גדולי הפוסקים חיישינן לאטרודי ואיזה סברה יש לנו להעדיף סוף הברכה מתחלתה. והנלע"ד לתרץ שני השטות וכל אחת תבוא על נכון והוא ע"פי מ"ש רבינו יונה ותמצית דבריו הוא שמה שאין אנו כוללים הבדלה בהבינינו הוא לא מפני שאנו חוששים גם בתחלת צלותא לאטרודי אלא מפני שאם יראו שאומרים בהבינינו מעין הבדלה יסברו שקבעו להבדלה ברכה בפ"ע כיון שאומרים בהבינינו מעין הבדלה כמו שאומרים מעין שאר ברכות עיין בר"י. ואומר אני שחשש זה שייך רק בהבדלה שהרי באמת איכא תנא דס"ל דאומרה ברכה רביעית בפני עצמו שהוא ר' עקיבא אבל בשאלה אין שום מקום לטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע ולפי"ז אם הי' כוללים השאלה בהבינינו בשומע תפלה דקיינו בסופה ושם ליכא למיחש לאטרודי כמו שאין חשש טרדה בתחלתה לא הי' שום חשש כלל דלטעות שהיא ברכה בפ"ע ליכא שום הוה אמינא אבל נגד זה יש טעם שאין מקומה של שאלה בש"ת כי עקר מקומה בברכת השנים וטעה שאני כדמסיק בגמרא. ומעתה נבוא לבאר שטת הפוסקים והרשב"א שפיר דייק מדברי רב ביבי מדקאמר כל השנה וכו' ממילא גם מ"ש וי"ט בכלל וגם בדברי שמואל דייקינן מדקאמר כל השנה גם ימות הגשמים בכלל שהרי לא הוציא מכלל כל השנה רק מוצאי שבתות וי"ט ושמואל ור"ב בזה פליגי דשמואל סבר כיון שאמרו שאם לא הזכיר שאלה בברכת השנים אומרו בש"ת הרי היא כאלו גם שומע תפלה מקומה ממש ולא ס"ל דטעה שאני ולפי"ז יכול למכלל השאל' בהבינינו בסופה דהיינו בש"ת כאתקפתא דרב אשי ולכך גם בימות הגשמים אומר הבינינו אבל במ"ש וי"ט אינו אומר הבינינו מפני שאינו יכול למכללה בהבינינו אף דליכא למיחש לאטרודי איכא למיחש שיאמרו שתיקנו לה ברכה בפ"ע כמו"ש רבינו יונה. ורב ביבי ס"ל דלטעות שקבעו לה ברכה בפ"ע לא חיישינן ולכך במ"ש וי"ט אומר הבינינו דבתחלת צלותא ליכא חשש אטרודי אבל בימות הגשמים אינו אומר הבינינו דאיך יזכור שאלת המטר אם במקומה דהיינו באמצע כשאומר מעין ברכת השני' איכא למיחש לאטרודי ואם בסופה במקום ש"ת אין זה מקומה וטעה שאני. והכריע הרשב"א והרי"ץ גיאות כרב ביבי שהוא בתרא. ושטת רבינו האי וכל יתר הפוסקים הוא דרב ביבי לא בא לחלוק על שמואל אלא להוסיף על דבריו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודברי שמואל אינם נדחים מחמת קושיות מר זוטרא כיון דלא קאמר תיובתא ולא משום דגם בתחלת צלותא חיישינן לאטרודי דהא ודאי ליתא אבל טעמא דשמואל שלא יטעו לומר שקבעו לה ברכה בפ"ע וכדברי ר"י ולפי זה שפיר אתקיף רב אשי ונכללי' לשאלה בש"ת דאף דנשארו דברי שמואל קיימים שאין כוללים הבדלה בהבינינו מ"מ שאלה שפיר נכללי' בש"ת שהחשש שיש בהבדלה שיאמרו שהיא ברכה בפ"ע ליכא בשאלה וחשש אטרודי ליכא לא בתחלת צלותא ולא בסופה ואין כאן שום חשש ונכללי' בש"ת. ומשני טעה שאני אבל עקר מקומה אינה בש"ת לכך אי אפשר למכללי' בש"ת ונשארו דברי שמואל וגם דברי רב ביבי קיימים להלכה:

אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן ק"ק דמה תירץ למשנת אל תאמן בעצמך עד יום מותך דפריך מינה ובמתני' לא תנן שהרי יוחנן וכו' וסתמא קתני ומשמע אפילו בצדיק מעיקרא. וכן משמע קצת ממעשה דחסיד אחד דמייתי בירושלמי פ"ק דשבת דהוה קרי עד זקנותך וכו' ונראה דאביי לא חייש אלא אקושית יוחנן. אבל המשנה עצמה ל"ק כלל דפירושה אל תאמן שלא יחטא דמשכחת לה שיחטא ולפחות משכחת שיחטא וישוב וזהו אל תאמן בעצמך אך אביי אמר גמירי טבא לא הוי בישא דלא אפשר שיהיה רשע כמה דפריך על שמואל הקטן הקדוש דהדר והוי ח"ו מין דזה לא יתכן וקשיא מיוחנן ופריק הוא ינאי הוא יוחנן. והא דמייתי הש"ס נראה שהוא ברייתא דקתני שהרי יוחנן וכו' ולדעת אביי הכי פירושה שהרי יוחנן נעשה מין לפי שהיה רשע מעיקרא וצדיק מעיקרא לפחות יחטא ואל תאמן בעצמך ודוק:

אי הכי כל יומא נמי נמרינהו וכו' אע"ג דתקון כנגד י"ח אזכרות דדוד אי נמי דקרית שמע א"כ י"ח חוליות. מ"מ קשיא ליה דהני רמזים אינם בתפלה והני כ"ד הם בתפלה והו"ל לתקן כנגדם:
ויש לחקור בהני כ"ד דתעניתא דתקון כנגד כ"ד רננות השתא דתקון ברכת המינים הויין כ"ה וכנגד מי וי"ל כנגד י"ח אזכרות וז' קולות דמזמור לדוד. והיותר נראה דגם בתפלת שלמה המצא ימצא איזה תיבה על דרך שאמרו לעיל כנגד אל הכבוד או אחד:

רב אמר מעין כל ברכה. נראה דרב לא אמר כשמואל דהול"ל רבי יהושע אומר הביננו דתפלת הביננו מתוקנת מקדם או לימא שבע מעין י"ח כמ"ש בבריתא בנדה דף ח' ע"ב. ושמואל לא אמר כרב דהול"ל רבי יהושע אומר י"ח בקצרה:

ונימרה בשומע תפלה וכו' לדעת הרשב"א בחידושיו דלרב ביבי מתפלל הביננו במוצאי שבת ולדידיה פריך אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי. ניחא טפי דהכי סבר רב ביבי דבתחילת צלותא לא מטריד ואמר הביננו במ"ש וא"כ נימרה בשומע תפלה דהוי סוף צלותא דכיון דברישא לא מטריד ה"נ בסיפא ואמאי קאמר דלא יתפלל בימות הגשמים. ושמואל נקט מוצאי שבת ומכ"ש בימות הגשמים ולא פליג ודוק:

וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. הגם שפירושו תפלת הדרך כדמפרש ואזיל אפשר דרצה לרמוז בלשונו שיכוין ליחד הדודים מ' עם ז"א וזהו המל"ך בקונ"ך וצ"א גימט' הויה ואדנות בשלוב שהוא גימט' צ"א, וכפי פשטן של דברים שמעתי כי הנה כשאדם נמלך עם גדול כשאומר לגדול הענין ונמלך בו לשית עצות בנפשו אותו הגדול משיב לו הדרך אשר ילך ואת המעשה אשר יעשה, וכפ"ז מה הלשון אומרת המלך בקונך והן לו יהי דיכוין דעתו לשאול. מ"מ דבר ה' היה יקר ואינו זוכה שישיבו לו מן השמים ומה יועיל בהמלכה. אמנם יש לומר דהתשובה היא אם שגורה תפלתו בפיו וז"ש הכתוב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון כלומר הן האדם לבו יקבוץ ומעריך הדברים כלפי מעלה יורנו בדרך יבחר. והתשובה מלמעלה בדיק בלישנא אם שגורה תפלתו וכו' ז"ש ומה' מענה העניה מאת ה' לשאלתו היא לשון כלומר אם שגורה תפלתו וכו' עכ"ד]:

(כט א) והתועים על דעתך ישפטו.—עי' פרש"י. וראיתי בברכי יוסף א"ח סי' ר"י, שהעתיק נוסח הבינינו מר' ישעיה דטראני הראשון בלשון זה "והתועים בדרך תשפוט". ובנוסח הירושלמי (פרק זה ה"ג, ח סע"א): ותועים עליך לשפוט.