תחנונים. כגון אלהי נצור לשוני מרע שאנו אומרים בעמידה אחר תפלה: אבל אם אינו רגיל. הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר: כמשוי. והיינו לשון קבע חוק קבוע הוא עלי להתפלל וצריך אני לצאת ידי חובתי: מי שאינו יכול. לכוין לבו לשאול צרכיו: לחדש בה דבר. בבקשתו והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר: דילמא מטרידנא. שמא אטעה ולא אדע לחזור למקום שהפסקתי: שאינו מתפלל עם דמדומי חמה. והיינו לשון קבע. תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה ואינו מקפיד לחזר אחר שעת מצוה ועת רצון: עם דמדומי חמה. תפלת יוצר עם הנץ החמה ותפלת המנחה עם שקיעת החמה: ייראוך עם שמש. זו תפלת יוצר: ולפני ירח. זו מנחה: לייטי במערבא. על מי שמשהה תפילת המנחה עד דמדומי חמה שמא תטרף לו השעה ע"י אונס ועבר הזמן: בכל פרשת העבור וכו'. כמו פרישת העבור: אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה. והכי משמע בכל עניני פרישת העבור כגון עברה בעברה: יהיו כל צרכיהם. גלוים לפניך לרחם עליהם: אפי' בשעה שהם עוברים. ולשון פרשת העבור שהן פורשין לעבירה: עשה רצונך בשמים. שאין שם חטא ואין רצונך עליהם אלא לטוב ועבור לתחתונים על רצונך: ותן. להם ליראיך: נחת רוח. שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות כגון ע"י חיות ולסטים: והטוב בעיניך עשה. אתה להם ודוגמא זו מצינו בספר שופטים (י) ויאמרו בני ישראל חטאנו עשה אתה לנו (כטוב) [ככל הטוב] בעיניך אך הצילנו וגו': שועת. לשון גניחה יותר מתפלה: ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם: לא תרתח ולא תחטי. לא תכעוס שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא: לא תרוי. לא תשתכר ביין: המלך. טול רשות:

הא דאדכר (אחר) [בתר] שומע תפלה. אז ודאי מחזירין אותו מיהו אם לא עקר רגליו אינו צריך לחזור לראש ולא לברכת השנים אלא חוזר לשומע תפלה וכן משמע בירושלמי פ' אין עומדין דקאמר אם לא שאל בברכת השנים מחזירין אותו ולהיכן חוזר ר' שמעון בשם ר' יוחנן אמר בר''ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה ה''נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כי לא עקר רגליו מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים דהכא קתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ולא קאמר לאומרו בשומע תפלה ובירושל' קאמר אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה ודכוותה אם לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מזכיר בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כ''ש אלמא דבהדיא איתא התם דחוזר בגבורות גשמים לשומע תפלה ואפשר להיות שהגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הקל וחומר כדאיתא בירושלמי והא דקתני לא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו איירי שלא הזכיר כלל בשומע תפלה והא ליתא דהא במסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם שומע תפלה משום פירכא דשאלה ובירושלמי קאמר היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו פי' בימות הקיץ ופריך והא תניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר והכי פריך כי היכי דאם לא הזכיר כלל מטל אינו עיכוב ואם היה רוצה להזכיר מזכיר ה''נ אם עמד בטל והזכיר של גשם אין לחוש דלא גרע מלא הזכיר טל כלל ומשני דלא דמי ההוא דמקל ומצלי לההוא דמצלי ולא מקל פי' מקלל כלומר אינו דומה כשעומד בטל והזכיר של גשם שהוא סימן קללה למי שאינו מזכיר כלל לא טל ולא גשם שאינו מקלל וכן הלכה למעשה שאם עומד בשל טל והזכיר של גשם דמחזירין אותו ואם לא הזכיר משניהם כלל אין מחזירין אותו והדר קאמר בירושלמי קאי בגשם והזכיר בשל טל אין מחזירין אותו ופריך מהכא והתניא או שלא הזכיר גבורות גשמים מחזירין אותו ומשני הא דאדכר הא דלא אדכר הא דלא אדכר לא טל ולא מטר לכך מחזירין אותו הא דהזכיר של טל ומטר ולא נהירא דפשיטא אם הזכיר שניהם דאין מחזירין אותו ואם לא הזכיר כלל פשיטא דמחזירין אותו אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר לפיכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אף בימות הגשמים אין מחזירין אותו לכך יש בני אדם שאומרים כל שעה טל מתוך שהם רגילים אם כן בימות הגשמים אם שכח מוריד הגשם אין מחזירין אותו: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה. ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש''צ מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אע''פ שהוא בקי דהא אמרינן בראש השנה (פ''ד דף לד:) כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא הבקי ואע''ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא יש לומר היינו שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל וה''ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק והרב ר''מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר''ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור (וע''ע תוס' ר''ה לד: ד''ה כך): איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו'. רב אלפס פסק כאיכא דאמרי דברגיל לומר תחנונים ולא עקר רגליו אינו חוזר לראש ואם אינו רגיל גם כי לא עקר רגליו חוזר לראש ואם עקר גם כי רגיל לומר תחנונים כמו אלהי נצור לשוני חוזר לראש: כל שאינו יכול לומר תחנונים. פי' ר''ח דאם יכול לומר לשון תחנונים אפי' עליו כמשא הוי תפלה מעליא דלא בעינן אלא לשון תחנונים בלבד:

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה. ולאו דוקא טעה אלא אפילו נסתפק לו אם הזכיר של ראש חודש אם לא הזכיר חוזר. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרק אין עומדין (ה"ג): רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר בא בשם רבי אלעזר ספק הזכיר של ראש חודש ספק לא הזכיר מחזירין אותו, להיכן הוא חוזר רבי שמעון בר בא בשם ר"י אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה ואם לאו חוזר לעבודה, אמר רבי יודא [בן פוזי] הסיע דעת [כ]מי שעקר את רגליו, ואילין תחנוניא צריכא.

כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה. יש מפרשים אותה בתפלת המנחה, שאינו ממתין עד שעת רצון דהיינו דמדומי חמה דכתיב (תהלים לב, ו) לעת מצוא, וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א) לעת מצוא לעת מצויו של יום, כלומר תמציתו של יום מלשון ונמצה דמו. ויש מפרשים בין של שחר בין של מנחה וכדכתיב (שם עב, ה) יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים, עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח זו תפלת המנחה.

כל היוצא לדרך מתפלל תפלת הדרך. מאי מצלי יהי רצון וכו' ותסמכני לשלום וכו' ותחזירני לביתי לשלום בא"י שומע תפלה. וזו אחת מן הברכות שאינן פותחות בברוך ואף על פי שאינן סמוכות, ודכוותיה תפלה קצרה, ולפי דעתי ברכות אחרונות שלפני קריאת שמע וכמו שכתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יא, א ד"ה אחת).

[ע"ב] מתני' ר"א אומר וכו' [גמ' כל שאינו יכול לומרה בלשון תחנונים. ומתניתין הכי קאמר אין תפלתו מקובלת כיון שאינה תחנונים:

מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. פירוש בין בשחר בין במנחה מאי קראה ייראוך עם שמש זו תפלת השחר ולפני ירח דור דורים זו תפלת המנחה. לייט עלה במערבא וכו' ובתפלת המנחה קאמר שמא תעבור שעתה:

בכל פרשת העבור יהיו צרכיהן לפניך וכו'. בגמרא מפרש בה שני פירושים ולשני הלשונות פירושו בכל ענין שיעשו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אם לא תראה צרכם ותספיק להם מה שהם צריכים ומפני שאין הדבר נאה לאומרו בתפלה אומרו בלשון סתום:

אומר עשה רצונך בשמים ממעל. פירושו שיש להם לסבול כל רצונך שאין להם יצר הרע ואינם חוטאים, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, פי' שלא תתנהג עמהם במדת הדין כי לא יוכלו לסבול שיש להם יצר הרע וחוטאים אלא התנהג עמהם במדת רחמים. ר' יהושע אומר שמע תפלת וכו' כל חד וחד אמר לישנא דאלים ליה טפי:

טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בראש חדש להיכן הוא חוזר אם לא נזכר עד שעקר את רגליו בג' פסיעות חוזר לראש אע"פ שרגיל לומר תחנונים ובלבו לאמרן אחר עקירת רגליו ואם לא עקר את רגליו אלא שסיים שים שלום אם רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות כעין מה שאנו אומרים אלקי נצור וכו' הרי הוא כמי שלא סיים וחוזר לעבודה ואם אינו רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות או שכבר סיימן בשעה שנזכר אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש, ויש בזה פסוקים בדרך אחרת וזה נראה יותר, והגרסא הנכונה בזה אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש וכו' שאינו רגיל לומר תחנונים וכו' אבל רגיל חוזר לעבודה, וכו' ואמר רב נחמן רגיל נמי לא אמרן אלא שלא עקר וכו' אבל עקר אע"פ שרגיל חוזר לראש, ואיכא דאמרי אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש בעקר וכו' אבל לא עקר חוזר לעבודה ואמר רב נחמן עקר שחוקר לראש לא אמרן אלא שרגיל וכו' אבל אינו רגיל חוזר לראש מכלל דכי עקר אף ברגיל חוזר לעבודה אלא ברגיל ולא עקר על הדרך שהזכרנו:

כל שאמרנו בטעה ולא הזכיר המאורע ביום שיש בו קרבן מוסף פירשו בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין שהדין כן בנסתפק ונסח דבריהם ספק הזכיר של ראש חדש ספק לא הזכיר מחזירין אותו ועוד אמרו שם הסח הדעת כעקר כלומר שאם הסיח דעתו מלומר עוד תחנונים הרי הוא כאינו רגיל, יש שואלים אחר שכל שאין בו קרבן מוסף אינו חוזר הזכרת גשמים ושאלה היאך חוזר, ואינה שאלה שלא אמרו כן אלא בהזכרת מאורע שאינן תדירים להיות הזכרתם קבועה אחא שמכיון שהוא מתפלל תקנו להזכירו דרך הודאה ותפלה לא שיהא עיקר הקביעות מצד עצמן, אבל הזכרה ושאלה הם עיקר הקביעות בשאר התפלה וכן הבדלה במוצאי שבת עד שמתוך חשיבותה תקנוה על הכוס מה שאין כן בהזכרת מאורע של חנוכה ופורים שלא תקנו בהם אלא תפלה נוספת ולא כוס ומכל מקום ימים שיש בהם קרבן מוסף צריך להזכירם על כל פנים אחר שהתורה חדרשה בהם ושתקנו בהם תפלה נוספת:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה היאך צריך להתפלל בכונה שלימה ופי' המשנה ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים ופירשו בגמ' איזהו קבע כל שתפלתו דומה עליו למשוי כלומר חק קבוע עלי להתפלל, אתפרק ממנו מהר או שאין אומר תפלתו בלשון תחנונים אלא שקוראה כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה וכן הלכה:

ר' יהושע אומר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים ומתירא להתעכב ולהתפלל מתפלל תפלה קצרה והיא הוא ה' את עמך את שארית ישראל ובפרשת העבור כלומר ובשעה שעוברים על דברי תורה יהיו צרכיהן לפניך ובלשון אחרת פירשו בגמ' אפי' בשעה שאתה מלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך ברוך שומע תפלה, וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וברכה זו אין בה פתיחה ולא הזכרת מלכות אבל הזכרת השם יש בה בחתימתה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, נתפרשו עוד בגמ' בענין תפלתו קבע שני דברים אחד כל שאין יכול לחדש בה דבר כלומר שממהר תפלתו כפי רגילות לשונו עד שאם צריך לחדש בה דבר אינו יכול ונדחית ממה שאמר ר' זירא אנא יכילנא לחדושי ומסתפינא דלמא מיטרידנא, כלומר שאע"פ שני מוצא את עצמי יכול לחדש בה דבר איני רוצה בכך שמא אבוא מתוך החדוש לטרדא ולא אוכל לחזור, והאחר כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה ודבר זה יש מפרשים אותו בין לשחרית בין במנחה וממה שהביאוה מדכתיב ייראוך עם שמש וכו' זו תפלת שחרית ולפני ירח זו תפלת המנחה והענין בכלל שאינו מיחד לתפלתו עת רצון והם בשחרית בשעת זריחה ובמנחה סמוך לשקיעה, ולענין מנחה מיהא נדחית ממה שאמרו לייטי עלה במערבא שמא תטרף לו שעה ויתאחר הזמן ויש שאינו מפרשה אלא במנחה ממה שאמרו בתלמוד המערב לעת מצא לתמציתו של יום, ומכל מקום נדחיצ מכח הקללה שהזכרנו:

תפלה קצרה זו למי שהולך במקום גדודי חיה ולסטים מטבע אחר תקנו בה, והוא צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה מלשאול יהי רצון מלפניך שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה בא"י שומע תפלה:

ומתפלל אותה בכל צד שירצה הן רוכב הן מהלך ואין בה שום השתחואה וכן נאמרו בה בגמ' נסחאות אחרות ואין צריך לכתבם שהרי על זו שכתבנו עכשיו אמרו הלכה כאחרים ומכל מקום כל שאמר אחד משאר הנסחאות דיו:

ומה הפרש יש בין הביננו לתפלה קצרה הביננו צריך לומר בו ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל שאך ביישוב הוא פוטר בה את עצמו לפעמים כמו שביארנו, ומכאן אתה למד שחתימה יש בה שאם לא היה כן היה לו לומר הביננו יש בה חתימה וכו', וצריך להתפלל אותה בעמידה ושלא בהלוך כדין שמנה עשרה כל שאין דעתו מתערבבת בעכובו מחמת יראה, אבל תפלה קצרה אין בה ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וכשהוא אומרה יכול לאומרה אף בהלוך ומכל מקום הזכרת השם בחתימה אף בתפלה קצרה הוא כמו שביארנו:

כל היוצא לדרך צריך שיתפלל תפלת הדרך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותעמידני לשלום ותסמכני לשלום ותחזירני בביתי לשלום ולחיים ותצילני מכך כל אויב ואורב בדרך ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה, ואינו אומרה עד שיחזיק בדרך עד פרסה ופירושו למהלך יום ואם אינו הולך מהלך יום נראה לי שאומרה אחר שיצא מתחומי העיר ואם לא התפלל אותה אלא עד פרסה אומרה כל זמן שירצה, ולשיטה זו אנו גורסים אימת מצלי לה משהחזיק בדרך ועד כמה עד פרסה ומכל מקום יש גורסים אימת מצלי לה עד פרסה כלומר באיזה דרך הוא צריך לתפלה זו כל שדעתו לילך עד פרסה אבל פחות מזה אינו צריך, ויש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינה אומרה ותפלה זו רשאי לאומרה אפילו בהלוך ואם מתעכב בה יפה הוא עושה, ומגדולי החכמים עושים כן אחר שלא היה מקום סכנה:

ולעולם יכלול אדם את הצבור בכל תפלה חדשה שהוא מתפלל ואע"פ שאומרה בלשון יחיד ראוי לו שיאמר אני וכל עמך בית ישראל וברכה זו אע"פ שחותם בה אין בה פתיחה ולא הזכרת מלכות אבל הזכרת השם יש בה כמו שביארנו בתפלה קצרה שאדם אומר במקום גדודי חיות ולסטים כמו שביארנו למעלה, יש שואלים היאך מצריכים בתפלת הביננו מעומד וברכוב פסקנו למטה שיכול להתפלל אף בהלוכו ברכיבה ואינו צריך לעמוד כלל, אפילו יש לו מי שאוחז לו בהמתו וסתם נאמרה אף בג' ראשונות ואחרונות ואף שלא במקום סכנה ויראת עכוב ואפילו בדרך קורבה וכמו שסמך לה השכים וכו' מביאין לו שופר אלמא מיירי בר"ה ואין הלוכו אלא חוץ התחום, ואף כשנתפרשה חוץ לתחום על ידי בורגנין מ"מ אין בורגנין לדרך רחוקה מצויין, ופי' בתוספות דההיא בתפלת י"ח שהיא ארוכה ודעתו מתערבבת בעוכובו אבל הביננו מתוך קצורה אין דעתו מתערבבת בעכובה בלא סבה, ובסבה בכלן מותר בהלוך או שיתפלל תפלה קצרה וימתין עד שיגיע ליישוב לפי מה שהוא הדרך, ואין תירוץ זה נראה שהרי במשכים לצאת לדרך לדעת ר' שמעון בן אלעזר קורא ק"ש ומתפלל בהלוך והרי בכלל זה הוזכר יום טוב שאין בו אלא ז', אלא שאפשר שמתוך שהנוסח ארוך עשאוה כי"ח וכל שכן למי שכתב שבכל תפלת היום היו אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אלא שלדעתי כל שלא מחמת יראה עומד, וזו של משכים אע"פ שפירשנוה שלא במקום יראה וסכנה שמא במקום מצוה הקלו בה ורכוב אע"פ שהוא כמהלך אינו הלוך גמור כמו שנבאר:

הא דאדכר לאחר שומע תפלה. ומפרש בירושלמי דחוזר לשומע [תפלה] ואינו צריך לחזור לברכת השנים דגרסי', בירושלמי דפ' אין עומדין ר' זירא בשם רב הונא אמר אם לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה דכוותי' אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים אומרה בשומע תפלה ומה אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה אזכרה שהיא מריוח לא כ"ש והא תנא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר בתחיית המתים מחזירין אותו א"ר אבא (מרי] אחויה דרב יוסף בשלא אמרה שומע תפלה להיכן הוא חוזר ר' שמעון [בר בא] בשם ר' יוחנן בר"ח אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לעבודה אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה וכן פסק ה"ר יוסף ז"ל בשם ר"ח שחוזר לשומע תפלה, ומיהו תלמוד דידן לא הזכיר לומר גבורת גשמים בשומע תפלה, ואפשר דפליג על ירושלמי בהא או שמא פשוט היה לו מכ"ש כדאיתא בירושלמי ומיהו מצאתי ברוב ספרים שכתוב בהן טעה ולא אמר הזכרה בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה אלמא פליג בהדיא בהא אירושלמי, וא"ת הא אמרינן לקמן פ' אין עומדין [דף ל"ג ע"א] בעו מיניה מרב ששת טעה בזו ובזו מהו א"ל חוזר לראש, פי' שתקנו הבדלה בתפלה ועל הכום וכשטעה בתפלה אומרה על הכוס ואין צריך לחזור ולהתפלל ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל הכא נמי כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה היה לו לחזור לראש] ברכת השנים, ושמא יש לחלק דשאני הכא די"ח ברכות כלם תפלה אחת היא ולא אטרחוהו לחזור לראש כמו גבי הבדלה שנתקנה בתפלה ועל הכוס דתרי ענייני נינהו, ובה"ג כתב דאי אדכר קודם שומע תפלה אומרה בשומע תפלה ואי לא הדר לרישא, משמע שר"ל אם לא אמרה בשומע תפלה חוזר לברכת השנים דהיינו רישא דידיה, דלישנא לא משמע דאיירי בשסיים כל י"ח ברכות (ואינו) [ואז] חוזר לראש י"ח, ונראה דסברי ה"ג דתלמוד דידן פליג אירושלמי מההוא דפ' אין עומדין טעה בזו ובזו וכל דבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם וכן כתב הראב"ד:

עוד כתוב שם בירושלמי א"ר זעירא בשם ר' חנינא היה עומד בטל והזכיר גשם מחזירין אותו בגשם והזכיר טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר גשם מחזירין [אותו] והתניא בטל וברוחות לא חייבוהו חכמים להזכיר ואם רצה להזכיר מזכיר וקס"ד דהא דקאמר בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו דמשום דלא הזכיר טל הוא דמחזירין אותו להכי פריך כיון דלא חייבוהו חכמים להזכיר אמאי מחזירין אותו ומשני דלא דמי ההוא מצלי ומקל לההוא דלא מ ולא מקל כלומר הא דמחזירין אותו לא בשביל שלא הזכיר טל אלא לפי שעומד בשעה שאין מזכירין [אלא] טל דהיינו בקיץ והזכיר גשם שהוא סימן קללה, והיינו דלא דמי ההוא דמצלי ומקל כלומר שהזכיר גשמים שלא בעונתן לההוא דלא מצלי ולא מקל פי' שלא אמר לא טל ולא מטר. ותו פריך בירושלמי בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו והתניא אם לא שאל בברכת השנים או לא הזכיר בתחיית המתים מחזירין אותו ההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר כלומר אם לא הזכיר כלל מחזירין אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו וכל זה בהזכרת גבורות גשמים והא דקאמר מטר לאו דוקא (הוא) (דהוה] ליה למימר ולא גשם אבל לענין שאלה שהיא תפלה אם לא הזכיר מטר מחזירין אותו:

איכא דאמרי [וכו'] כי לא עקר רגליו וכו'. והלכתא כלישנא בתרא דלעולם חוזר לראש אי לאו דאיכא תרתי דלא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, ונראה דכל אותם דאין מחזירין אותו כגון על הנסים דחנוכה ופורים ויעלה ויבא דליל ר"ח ועננו וכיוצא בו כיון דסיים אותה ברכה אע"פ שלא פתח בברכה של אחריה אינו חוזר ואם יחזור הויא ברכה לבטלה, וה"ר אלחנן היה ר"ל דכיון שלא פתח ברכה שלאחריה חוזר וראיה מהא דאמרו בפ"ג שאכלו [דף מ"ט.] גבי יעלה ויבא דברכת המזון שאם לא פתח בהטוב והמטיב תקנו ברכה חדשה אע"פ שאם פתח בהטוב והמטיב אין מחזירין אותו [א"כ] הכא נמי אע"פ שאם פתח בברכה אין מחזירין אותו כל זמן שלא פתח יחזור באותו ברכה עצמה כמו שתקנו שם ברכה חדשה, ולאו ראיה היא דשאני, התם שכבר סיים ברכת המזון דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין שם הפסק באמצע הברכה אבל הכא אם יחזירוהו לאותה ברכה בדבר שאין לו לחזור הוי הפסק באמצע תפלתו ועוד אם אתה אומר כן על הנסים אם סיים ברכת הודאה הוי צריך לחזור לרצה דטעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה, ולא דמי לההיא דיעלה ויבא דהתם תקנו ברכה חדשה ומזה היינו יכולין ללמוד דכל זמן שלא פתח בברכה שלאחריה שיחזור לאותה ברכה שסיים אבל שיחזור לראש ב' ברכות אין ללמוד משם הילכך לא דמיא להך דהכא כלל, ור"י ראה לר"ת שחזר לאחר מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו ולא מסתבר כלל דכל היכא שאם עקר רגליו אינו חוזר לראש גם אם סיים הברכה אינו חוזר לעבודה. ואפשר שהוא היה מפרש אין מחזירין אותו אינו חייב לחזור אבל אם רצה יחזור. ומיהו גם זה יתכן אם סיום תפלתו שיכול לחזור [לראש, דלא גרע מתפלת נדבה אבל באמצע התפלה כיון דאינו מחוייב לחזור] נראה לי דהוי הפסק אם [הוא] חוזר:

ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. פר"ח דסברי רבנן דאם אמר בלשון תחנונים אפילו הוי עליו כמשאוי הויא תפלה מעליא דלא בעיא אלא לשון תחנונים לבד:

זו תפלת הדרך. ולאו היינו תפלה קצרה דמתניתין דהתם מיירי במקום סכנה ומתפלל אותה במקום י"ח ברכות אבל הכא ביישוב איירי ובאדם שרוצה לצאת לדרך ואפילו התפלל י"ח ברכות צ"ל תפלה זאת:

בד"ה הא דאדכר כו' משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אלא ודאי יש לפרש הא דאדכר טל הא דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר כו' עכ"ל והשתא לא תקשי אהך דלא אדכר כלל לא טל ולא מטר פשיטא דאימא דאתי לדיוקא אבל הזכיר של טל לחודי' אין מחזירין אותו אבל למאי דבעי לפרש הא דאדכר היינו טל ומטר אבל אדכר טל לחודיה (אין) מחזירין אותו כיון דקאי בגשם וגרע מלא הזכיר כלל לא טל ולא מטר ודו"ק:

ע"ב כאשה עוברה כו'. לכאורה דהוה סגי ליה לפרש מתמלא עליהם עברה ולא אצטריך למימר כאשה עוברה וכ"ה בערוך וי"ל דפרשת עיבור לא משמע ליה לפרש אלא בענין זה שמלת עיבור יש לו שני משמעות דהיינו בכל פרישה ומשמעה שיש למלת עיבור דהיינו עברה ועוברה וכן נראה מפירוש רש"י ובמדרש איכא כה"ג ויתעבר ה' בי וגו' כאשה עוברה:

עשה רצונך בשמים כו'. ר"ל עשה רצונך דהיינו כפי גזירתך בשמים ממעל אך את יראיך תוציא מכלל הגזירה אם רעה היא ועשה להם נחת רוח מתחת לבטל מהן רצון וגזירת שמים ולפי שבן אדם אינו יודע מהו טוב לו כמ"ש עושה נפלאות לבדו ע"כ סיים והטוב בעיניך ליראיך עשה עמהם ורש"י פי' בע"א ע"ש:

ר"י אומר שמע שועת כו' ר"א בר צדוק אומר שמע צעקת כו'. וצ"ל דשועה גניחה יותר מצעקה או בהיפך ורש"י שפירש יותר מתפלה אפשר דגרס בראב"צ שמע תפלת כו' ובתוספתא גרסינן בראב"צ צעקת ומלתי' דר"י שמע שועת כו' ל"ג התם כלל:

צרכי עמך מרובין כו'. ר"ל דודאי היה ראוי לו להתפלל כל י"ח ששם נזכר בפרטות צרכי עמך מרובין אבל דעתם קצרה בדרך כמ"ש ותקצר נפש העם בדרך וגו' ולא יוכלו לפרט צרכיהם בי"ח ברכות אך בכלל יר"מ כו' ודו"ק:

לא תרתח ולא תחטא כו'. ענינם חטא אחד הוא כדאמרי' פ' ד' דנדרים (כב:) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו כו'. לא תרוי ולא תחטא כדאמרינן פרק בן סורר (סנהדרין ע:) אל למלכים למואל וגו' שתו יין ששותים יין ומשתכרין ואומרים מה לנו אל כו':

וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך כו'. לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה הם וגם אם יצא בדרך לשלום מי יגיד לו אם יצליח שם ואין לו להמלך רק עם קונו היודע בו שיוליכהו לשלום וישלח ברכה כו':

גמרא בעבודה חוזר לעבודה נזכר בהודאה חוזר כו' כצ"ל:

שם עברה כאשה עוברה כו' נ"ב ובס' אוצר הכבוד מפרשים אותו על סוד העיבור:

רש"י בד"ה עם דמדומי כו' עם שקיעת החמה נ"ב פי' כשהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וערבית סמוך לשקיעתה רש"י פ' כל כתבי:

תוס' בד"ה הא דאדכר כו' אם הזכיר טל אף בימי הגשמים כו' נ"ב ודוקא גבי גבורות גשמים אבל גבי שאלה חוזר אי לא אמר מטר אפילו אמר טל וק"ל:

בד"ה אי הכי כו' לומר תחנונים כו' נ"ב פי' ועכשיו עקר ולא אמרה ודו"ק:

בד"ה כל שאינו כו' פירש ר"ח דאם יכול כו' כצ"ל:

גמרא מאי פרשת העבור כו'. בירושלמי איתא על משנה זו ר"א בשם ר"א כל מה שש"צ עובר לפה"ת ותובע צרכי עמך לפניך ונ"ל פשוט דכוון בזה לפרש הא דבכל פרשת העבור כו' דמתניתין והמפרש שם ל"ד במחכ"ת:

שם ר' יהושע א' שמע כו' עד ראב"צ. בתוספתא ליתא כ"ז וא"ש דלא תיקשי ר"י אדר"י דמתני':

רש"י ד״ה ולפני ירח. נ"ב קודם שיאיר:

מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. פירש פתח עינים ז"ל בשם תוספות ישנים כתב יד, בשעה שיצא ונכנס הוא אדום כדם, וזהו דמדומי עד כאן לשונו, ונראה לי בס"ד הטעם שמצוה להתפלל שהוא אדום כדם, לרמוז שהתפלה ממתקת הדין והופכתו לרחמים, כי האדום והדם מורה על דין, ואמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כה, כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק, למה נמשלה תפלת צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך התבואה, כך תפלת צדיקים מהפכת מדת הדין למדת רחמים, ומה שאמרו לַיְטִי עֲלָהּ בְּמַעֲרָבָא, היינו על המון שהם בעלי עסקים, ולכן רבינו האר"י ז"ל היה מתפלל מנחה עם דמדומי חמה, כסברת ר' יוחנן דסבירא ליה במערבא לא פליגי על ר' יוחנן, אלא הם דברו בהמון העם בעל עסקים.

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבָּרָה, יִהְיוּ כָּל צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. יש להקשות למה נקיט לשון עֶבְרָה, ולא אמר דין או כעס? ונראה לי בס"ד דידוע מיתוק שם אלהים הוא בשם הוי"ה, גם ידוע רבוע שם הוי"ה עולה ע"ב [שם ע"ב נוצר משם הוי"ה במילוי יו"דים: יו"ד ה"י וי"ו ה"י], והרבוע אינו רחמים כמו הפשוט, אלא הוא דין לגבי אותיות הפשוט, גם ידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל שם אלהים ברבועו עולה ר', ועם חמשה אותיות השורש שלו עולה 'הר', וזה סוד 'הר האלהים' עד כאן דבריו, גם ידוע כל מיתוק הדין ברחמים צריך שיהיה נכלל זה בזה, ולא יהיה קאי האי לחודיה והאי לחודיא, וזה שאמר בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, חלק התיבה לשתים עֶבְ רָה, דהיינו ע"ב דשם הוי"ה, ור"ה דשם אלהים, דהאי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי, ולא עוד אלא שנרמז שם הוי"ה ברבועו, ולא בפשוטו, עם כל זה יהיו צרכיהם לפניך בסוד הרחמים והמיתוק שנכללים זה בזה, שאז עברה תתהפך לאותיות ערבה, שהוא לשון עריבות, וגם אותיות ערבה הם נכללים זה בזה, ואינו דומה לאותיות עברה, האי לחודיה, והאי לחודיה. או נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד במקום אחר, שאם ישראל עושין רצונו של מקום אז נכללין כל ימי השבוע במספר אות א', שהוא ז', שכולם יונקים מקדושת השבת, ואם לאו, נבדלין ימי החול מקדושת השבת המתחלת ביום שישי משעה חמישית, ואז ימי השבוע יהיו ה' ימים לחוד, וב' ימים שהם יום שישי, ויום שבת לחוד, ואם כן צירוף שלהם לא יהיו ז', אלא אותיות ב"ה, והנה בחוטא כתיב (בראשית ח, כא) יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, ואם זכה לעשות תשובה שאז נכללים כל ימי השבוע במספר אות אחת שהוא ז', אז יבא אות ז' ויפסיק בין אותיות רַע, ויהיה עֵזֶר, ולזה אמר (שם ב, יח) אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, ואם אין עושה רצונו של מקום, שאז ימי השבוע נחלקים לאותיות בה, דחמשה לחודיה קאי, ושנים לחודייהו, אז יבאו אותיות בה ויתערבו באותיות ע"ר של 'רַע' ויהיה צירוף עֶבְרָה, וזה שאמר אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, כלומר אין ימות השבוע נכללים יחד בקדושת השבת, אלא יתפרדו לאותיות בה, שאז בהתערבותם עם אותיות ער של רע, יהיה צירוף עֲבֵרָה, עם כל זה יהיו צרכיהם לפניך לרחם עליהם. ועדיין יש להקשות, הא דמדמה הענין לאשה עוברה, וכי לא נשאר דבר מלא לדמות בו, אלא רק אשה עוברה? ונראה לי בס"ד כי ישראל ערבים זה לזה, דכתיב (ויקרא כו, לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו, שכל אחד נתפס בעון חבירו, נמצא העברה והזעם תהיה על כל אחד ואחד מצד גופו עצמו, ומצד גוף חבירו, לכן עשה דמיון העבירה כאשה עוברה, שהם תרי גופי דבוקים זה בזה, כן כאן העברה היא בשביל תרי גופי שהוא גופו וגוף חבירו, או נראה לי בס"ד נקיט הדמיון באשה עוברה, שצער העיבור והלידה סופו טוב, כי תלד בן ותשמח בו, כן העברה הזאת שתהיה על ישראל סופה טוב, דכל מה דעבדי משמייא לטב עבדי.

לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא. יש להקשות למה תלה מניעת החטא בכעס טפי משאר מדות רעות? ונראה לי שהכעס גורם למשוך את האדם לעבירות חמורות, וכמו שכתוב בספר חסידים באותו חסיד שצוה את בנו שיכבוש כעסו לילה אחת, וקרה לו דבר אחד שאם לא היה עושה מצות אביו, היה הורג את אשתו ואת בנו בחנם, וכן כיוצא בזה, לזה אמר לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא בשאר איסורים קלות וחמורות הנמשכות ממדת הכעס.
אי נמי נראה לי הכעס אצל האדם הוא טבעי, ואם כובש טבעו ואינו מתכעס, אז מדה כנגד מדה הקב"ה שומרו ממכשולים הבאים לאדם מצד הטבע, ולכן אמר לא תרוי ולא תחטא כי השכרות מביאה האדם למכשולים של שוגג, יען כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים.

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבְּרָה. הא דדימה אותם לְאִשָּׁה עֻבְּרָה נ"ל בס"ד, כי אשה עוברה אין הולד יוצא מבטנה אלא רק על ידי חבלי יולדה, והיינו: שדרכה להשפיל ראשה להורידו למטה עד כריסה, כן הם בעברה הושפל ראשם, כמ"ש (איכה ב, י) הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם.

לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא. נ"ל, ודאי לא הוצרך לצוות לאותו צדיק על כעס במילי דעלמא דחשיב כעובד עבודה זרה, אלא מצוהו על כעס שיזדמן לו בעת שמלמד לתלמידים, שבהכרח יבא לידי כעס, ואף על פי שלצורך מצוה, הרי זה מגונה. וכמו שמצינו כתוב במורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל, דבעבור כעס שנתכעס עם בן אחיו בעת שהיה מלמדו תורה, גרם לו שיאכל חצי נמלה בשוגג!

וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא. מַאי "הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא"?. קשה, תיבת וְצֵא דנקיט המקשן ללא צורך, כי הוא שואל על מה שאמר הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ? ונ"ל בס"ד דשואל שתים. חדא, מאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, ועוד, למה נקיט אליהו זכור לטוב תיבת וְצֵא, כיון דאמר ברישא וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, מוכח דביוצא איירי. ותירץ לו זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, כלומר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ הידועה שאין בה הזכרת שם, וכל ברכה שיש בה הזכרת שם יש בהזכרת השם מספר צ"א [91], שצריך לכוין שם הוי"ה [26] בלבו, ויזכיר שם אדנ"י [65] בפיו, דעולין שתיהם צ"א. ולכן צריך שתהיה סמוכה לחברתה, כדי שיהיה לה דין ברכה שיש בה הזכרת שם, שיש בה מספר צ"א, ולכך אמר: הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא, הוסיף תיבת צֵא, לרמוז לו שיסמוך אותה לחברתה, דאז יש בה מספר צ"א.
[נוסח אחר] מקשים, תיבת וְצֵא למאי הוצרך להזכיר השואל בדברי שאלתו, כי הוא אינו שואל אלא על הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ דלא ידע מה היא והמשיב גם כן השיב לו על זה דוקא?
ונ"ל, דהשואל היה חושב הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, הכונה הוא ע"ד מ"ש בגמרא דחולין (דף צה:) שמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. פירש רש"י: דשייל ליה פסוק לי פסוקך, ועל זה קרא דוד המלך עליו השלום את דברי התורה 'אַנְשֵׁי עֲצָתִי' (תהלים קיט, כד). ולכן אמר: וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, ותרצה לידע אם טובה היציאה או לאו, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, דהיינו: בדין תורה על ידי ספרא או על ידי ינוקא.
אך באמת דבר זה לאו דוקא ליוצא לדרך, אלא לכל דבר דעביד בר נש ישאל עצה מן התורה, כמ"ש: 'אַנְשֵׁי עֲצָתִי'. ואם הוה אמר: וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, היינו חושבים דלאו דוקא לדרך, אלא הוא הדין לכל מעשה אשר יעשה לו האדם, ואמר לו על הדרך, משום דאתרמי ליה בו ביום או באותו שבוע היה רוצה רַב יְהוּדָה לצאת לדרך, לכך נתן לו עצה כדי שידע באיזה שעה טובה לו היציאה. אמנם מאחר דכפל דבריו וסיים 'וְצֵא' פעם שנית, שכבר אמר: וּכְשֶׁאַתָּה 'יוֹצֵא' לַדֶּרֶךְ, שמע מינה דבא להודיעו שדבר זה אינו אלא רק בענין היציאה, ואם כן השתא משמע דפירוש הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, אינו כמו שחשבנו. ולכן שאל שתי שאלות: מַאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ? וּמַאי וְצֵא? והשיב לו: האי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, הוא ר"ל: שתתפלל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, ולכן סיים ואמר לו: וְצֵא להודיעו שיתחיל להתפלל אותה בעודו בביתו, ואחר כך יצא. וזהו: הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ ואחר כך צֵא, ולא תתפלל אחר שכבר הלכת בדרך.

בתוספות בד"ה הא דאידכר אחר שומע תפלה כו' וכן משמע בירושלמי כו' ה"נ אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לש"ת כו' עכ"ל. ונראה דאין כוונת רבי יוחנן בירושלמי ללמוד מר"ח לברכת השנים לענין דאם לא עקר רגליו חוזר לש"ת דהא ודאי ליתא דמה שחוזר לעבודה בר"ח אם לא עקר רגליו היינו משום שעיקר מקום הזכרת ר"ח היינו בעבודה דוקא ומש"ה חוזר לעבודה משא"כ לענין שאלה דברכת השנים שעיקר מקומו בברכת השנים שפיר מצ"ל דצריך לחזור לברכת השנים ולא לש"ת אלא ע"כ דעיקר מילתא דרבי יוחנן היינו דבמה שבא לחלק בשאלה דברכת השנים בין עקר רגליו ללא עקר רגליו דבעקר רגליו חוזר לראש התפלה לגמרי ולענין זה שפיר יליף לה מר"ח כיון שאין טעם לחלק בזה בין ר"ח לשאלה דברכת השנים אבל בהא דקא"ר יוחנן דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לש"ת לאו מר"ח יליף לה אלא מסברא דנפשיה מסיק לה דכיון שיכול לחזור ולשאול בש"ת לא מטרחינן ליה לחזור לברכת השנים ולגמור כל הברכות משם ואילך בחנם והוי כברכה לבטלה וכמוסיף על הברכות והשתא לפ"ז א"ש לשון התוס' שכתבו אלמא משמע בהדיא דאינו חוזר אלא לש"ת כו' והיינו כדפרישית דנהי דהך מילתא דחוזר לש"ת לא שמעינן לה מהך ילפותא דר"ח ס"ס קא"ר יוחנן בהדיא דאינו חוזר אלא לשומע תפלה כנ"ל ברור בכוונת התוספות:

אלא דיש לי לדקדק לאידך גיסא דל' אלמא משמע שכתבו אינו מדוקדק דכיון דרבי יוחנן אמר הכי בהדיא לא הוצרכו לפרש יותר. והנראה לע"ד בזה דמה שכתבו אלמא משמע היינו משום דמסקו וכתבו ע"ז מיהו הירושלמי פליג אגמרא דידן בגבורות גשמים כו' דלפ"ז מצ"ל נמי שאין ראיה מהירושלמי ג"כ בהא דקאמר שאם לא עקר רגליו דחוזר לש"ת ולא לברכת השנים משום דמצ"ל דהירושלמי לשיטתו דאפילו אם לא הזכיר גבורות גשמים שקבעוה חכמים בברכת תחיית המתים לפי ששקולה כתחיית המתים ואפ"ה אם לא הזכיר שם אין מחזירין אותו אלא מזכיר בש"ת אלמא דברכת ש"ת חשיבא טובא מטעם שהיא ברכה כוללת משום הכי מה"ט גופא קאמר רבי יוחנן דלענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת ולא לברכת השנים כיון דברכת ש"ת חשיבא טובא ולמה יחזור לברכת השנים משא"כ לגמרא דידן דלענין הזכרת גבורת גשמים לעולם מחזירין אותו ולא אמרינן שיזכיר בש"ת והיינו משום דברכת ש"ת לא חשיבא כ"כ דלפ"ז שפיר מצ"ל דה"ה לענין שאלה אם נזכר לאחר ש"ת צריך לחזור לברכת השנים שהיא עיקר מקומו נמצא דלפ"ז כיון שענין זה אינו מוכרח כ"כ להביא ראיה מירושלמי אגמרא דידן מש"ה כתבו בתחלת דבריהם ל' אלמא משמע והיינו משום דלפי האמת משמע להו דנהי דלענין גבורות גשמים גמרא דידן פליג אירושלמי והיינו כמ"ש התוס' לעיל דהזכרה שהיא שבח לא שייך בש"ת משא"כ להך מילתיה דקאמר רבי יוחנן בירושלמי דבשאלה אם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה לית לן למימר דגמרא דידן פליג אדרבי יוחנן בירושלמי והיינו מטעמא דפרישית דכיון שברכת שומע תפלה היא ברכה כוללת חשיבא לענין זה כברכת השנים כנ"ל בכוונת התוס' ודוק היטב כי נכון היא ועיין עוד בק"א:

בא"ד מיהו הירושלמי פליג כו' דהכא קתני לא הזכיר ג"ג מחזירין אותו כו' עכ"ל. כך היא הגירסא בכל הגמרות שלנו וכן בהלכות דרב אלפס וא"כ יש לתמוה בהא דמסקו תוס' אפשר להיות שגמרא שלנו לא חשש לפרשו משום הק"ו עכ"ל. והיאך אפשר לומר כן כיון דסוף סוף קתני ברישא להדיא מחזירין ובסיפא אין מחזירין וכן הקשו רבינו יונה והרשב"א ז"ל בחידושיהם ורבינו יונה ז"ל כתב שמצא בנוסחאות מדוייקות דגרסי' בתרווייהו אין מחזירין מ"מ על גירסת התוס' ופירושם התמיה במקומה עומדת. ויש ליישב דהא דקתני ברישא ג"ג מחזירין ולא קאמר דאין מחזירין מפני שיכול לומר בש"ת היינו משום דלא פסיקא ליה דאפילו נזכר לאלתר זמנין שצריך לחזור כגון בשבתות וי"ט ומוספי ר"ח דליכא ברכת ש"ת משא"כ בברכת השנים דלעולם לא משכחת לה ברכת השנים בלא ברכת ש"ת ומשום הכי פסיק ותני אין מחזירין ומוקמינן לה כשנזכר קודם ברכת ש"ת. ומכ"ש דא"ש לפ"מ שכתבו התוספות דהיכא שנזכר לאחר ש"ת שחוזר לש"ת וא"כ לענין הזכרת ג"ג כיון דזמנין דליכא ברכת ש"ת שפיר שייך למתני מחזירין אותו דלשון מחזירין שייך לגמרי שחוזר לראש התפלה כמ"ש הרשב"א ז"ל. ועוד דבלא"ה צריך למתני במימרא דרב אסי עיקר דינא דמחזירין אותו לאשמעינן הך מלתא גופא שחוזר לראש התפלה כשעקר רגליו )אלא דאפ"ה כתבו שפיר דהא ליתא דכיון דבמסקנא מוקי האי מימרא בנזכר קודם ש"ת וא"כ מסתמא כל המימרא איירי בהכי בימות החול דאיכא ש"ת(. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הסוברים דכשנזכר לאחר ש"ת חוזר לש"ת דא"כ לא שייך שפיר לשון מחזירין אותו דהא בברייתא לא נזכר בה כלל לענין ש"ת וא"כ ממילא דסתמא דלשון מחזירין אותו לגמרי משמע ולמאי דפרישית א"ש דשפיר שייך למתני מחזירין אותו לגמרי דמשכחת לה כשעקר רגליו דע"כ הא דמוקמינן לברייתא בדאדכיר בתר ש"ת לאו דוקא דכ"ש כשעקר רגליו כן נ"ל נכון:

בגמ'' אמר רבי תנחום כו' טעה ולא הזכיר של ר"ת בעבודה חוזר לעבודה כו' ונראה דפשטא דלישנא משמע דהא דקאמר ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה היינו שנזכר מיד לאחר שסיים ברכת העבודה וע"כ דהכי הוא מדקאמר בתר הכי נזכר בהודאה משמע דהכא איירי דנזכר קודם הודאה ואפ"ה חוזר לעבודה אלא שהטור והש"ע בא"ח סימן תכ"ב לא כתבו כן אלא שאם נזכר קודם שהתחיל מודים אומרה במקום שנזכר. ולא ידעתי לפרש לשון חוזר לעבודה לענין זה. ועוד שרבינו יונה ז"ל בשמעתין נראה שהרגיש בזה והביא ראיה מכאן לענין ברכת הבדלה באתה חונן והביא הב"י דבריו בא"ח סימן רי"ד וא"כ לפ"ז יש לתמוה שבעיקר מקום דין זה בהלכות ר"ח סימן תכ"ב השמיט דברי רבינו יונה וצ"ע ליישב ולדעתי אפילו לדינא צ"ע:

שם תנו רבנן המהלך במקום גדודי כו' בא"י ש"ת. ויל"ד למאי דקיי"ל כרבי יוחנן לקמן פרק כיצד מברכין דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וא"כ היאך אומר ברכה זו בלא מלכות. ואף שהב"י בסימן ר"ד כתב בשם הרוקח דהא דלא מזכירין מלכות בברכות י"ח היינו משום דברכות התפלה לא הוי בכלל מימרא דרבי יוחנן דלא איירי אלא בברכות הנהנין וברכת המצות מ"מ מבואר דהרוקח לא נחית לסברת התוס' לקמן דלרבי יוחנן אלקי אברהם שאומרים בי"ח הוי במקום מלכות וממילא למה שאין אומרים מלכות בכל שאר ברכות י"ח היינו משום דהוי ברכה הסמוכה לחברתה. משא"כ לשיטת התוספות גופייהו קשה ההיא דהכא דהא ההיא תפלה קצרה דהכא לאו ברכה הסמוכה לחברתה היא אפ"ה אין אומרים בה מלכות. וכמו כן יש לדקדק למה אין פותחת בברוך ובאמת דעל שיטת הגמרא גופא לא ק"מ דאפשר דאין ה"נ דהאי בא"י דהכא לא הוי ענין ברכה כלל אלא כתפלה בעלמא והיינו לפ"מ דפרישית לעיל דבמה שאומר בא"י הוי ברכה לבטלה כמו שהוכחתי בראיות ברורות. משא"כ לשיטת התוס' דלעיל בד"ה מפני שיכול שכתבו שאין לומר בא"י אם לא בברכה גמורה שתקנו חכמים א"כ הדרא קושיא לדוכתא ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם א"ל אליהו לרבי יהודה כו' וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. ואסיקנא דהיינו תפלת הדרך ומסיים בה בא"י ש"ת. וכאן נמי יש לדקדק יותר דקשה מכאן על שיטת התוס' דלעיל שכתבו שאין לומר בא"י ש"ת והכא ודאי ליכא למימר שברכה זו נתקנה מימי אנשי כנסת הגדולה דהא ודאי ליתא מדא"ל אליהו לר"י המלך בקונך וצא דלא משמע אלא ל' תפלה בעלמא וא"כ אמאי מסיים בה סתמא דתלמודא דמסיים בה בא"י ש"ת. מיהו יש ליישב שהרי התוס' לעיל כתבו הטעם דאין לומר בא"י ש"ת דהוי כמוסיף על הברכות ומדמו לה למתפלל תפלה יתירה כשכבר התפלל בודאי דאסור לשיטתייהו וא"כ לפ"ז הא משמע לעיל דף כ"א דלכ"ע ע"י חידוש מותר להתפלל תפלה יתירה וא"כ ה"נ כיון שיוצא לדרך אין לך חידוש יותר מזה. ועוד נ"ל דכל דברי התוס' לעיל בד"ה מפני שיכול היינו כשאומר בא"י ש"ת בתחנונים הסמוכים לאתר תפלתו שכן משמע ממ"ש אחר שסיים דברי תחנונים מיושב. והנראה מלשון זה דאשרי שאחר התפלה וקדושה דסידרא דרבא לציון כיון דשייכי נמי לסדר תפלות א"כ מה שאומר תחנונים אחר זה אכתי מחזי כמוסיף על ברכות י"ח דתפלה אם מסיים בהם בא"י ש"ת ומשום הכי אין לאומרו משא"כ במי שכבר התפלל והסיח דעתו מתפלתו ואח"כ רוצה להתפלל איזה תפלה לשאלת צרכיו אפשר דהתוס' גופייהו מודו דאין כאן איסור אם מסיים בהן בא"י ש"ת כנ"ל ועיין עוד בק"א:

טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו'. ויש לדקדק למה האריך בזכרונות ובקיצור הל"ל טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה ונזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש. והנה עוד נראה לדקדק דהך חוזר לעבודה הראשון דנקט במה מיירי והיכן נזכר דהרי אח"כ קאמר נזכר בהודאה וא"כ מיירי כאן שנזכר קודם שהתחיל מודים א"כ איך שייך כאן לשון חוזר ולהיכן הוא חוזר והרי מבואר בש"ע סי' קי"ד ס"ו וז"ל בד"א שמחזירין אותו וכו' כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שלאחרי' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמר במקום שנזכר ואפילו אם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש א"צ לחזיר אלא אומר משיב הרוח וכו' בלא חתימה. וכ"פ בסי' תכ"ב סעיף א' לענין יעלה ויבוא דהא דמחזירין אותו הוא דוקא בשהתחיל מודים אבל אם לא התחיל מודים אומרו במקום שנזכר יע"ש וא"כ קשה כאן הבבא ראשונה שאמר חוזר לעבודה כיון שמיירי קודם שהתחיל הודאה איך שייך חוזר שהרי אינו חוזר למפרע כלל הלא אומרו במקום שנזכר. ורבינו יונה הוכיח באמת מכאן שאפי' לא התחיל ברכה אחרת צריך לחזור אבל דעת הש"ע קשה. ולכן נלע"ד דהך אומרו במקום שנזכר לאו כלל מלא הוא. והנה מקיר של דין זה הוא דברי אבי העזרי שהביא הטור בסי' קי"ד והרא"ש הביאו בראש מס' תענית והראב"י מיירי בנזכר בין ברכה לברכה אבל בנזכר באמצע הברכה דעת ראב"י שחוזר למכלכל. אבל הרא"ש כתב שם וז"ל ול"נ דהא דקאמר וכו' היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר וכו' אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורת גשמים בתח"ה וכו' ע"ש ברא"ש. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ביעלה ויבוא בעבודה שג"כ לא קבעו חכמי' מקים רק סתם אמרו במס' שבת דף ך"ד ע"א ימים שיש בהם מוסף כגון ר"ח וכו' ואומר מעין המאורע בעבודה וכו' וזהו טעמו של הש"ע שפסק כן בסי' קי"ד ובסי' תכ"ב. ואני אומר דתינח אם נזכר קודם שאמר ונאמן אתה להחיות מתים בהזכרה או קודם ותחזינה עינינו בעבודה לענין יעלה ויבוא אבל אם כבר אמר עד ברוך אתה איך יפסיק במשיב הרוח בתח"ה או ביעלה ויבוא בעבודה והרי צריך מעין החתימה סמוך לחתימה וצריך עכ"פ לחזור ולומר ונאמן אתה וכו' בתחיה ולחזור לותחזינה עינינו בעבודה וע"ז כיונו כאן בסוגיא דידן שחוזר לעבודה היינו בנזכר אחר שאמר בשובך לציון ברחמים וכיון שעכ"פ צריך לחזור ולומר שנית מה שכבר אמר צריך הוא לחזור לתחלת הברכה כי כן משמעות מה שאמרו חוזר לעבודה. ובזה אפשר לקיים דברי ראב"י שהביא הרא"ש שם בריש תענית וז"ל שם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו כתב ראב"י ז"ל דא"צ לחזר לראש הברכה אלא חוזר ואומר משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים וכו' דראב"י מיירי בשכבר אמר ונאמן אתה לה"מ כיון שע"כ חוזר לומר מה שכבר אמר יחזור למקומו המיוחד לו כמו כאן שאמרו חוזר לעבודה. ובזה כבר הונח לנו מה שדקדקנו למה האריך כאן בזכרונות ולמה לא קאמר סתם טעה ולא הזכיר של ר"ח וכו' דאז לא הוה שמעינן חידוש זה דלפעמים גם באותה ברכה דעבודה עצמה צריך לחזר לראש הברכה כנלע"ד. ראה זה דבר חדש מה שלא נזכר בהפוסקים:

ת"ר המהלך במקום גדודי וכו' רי"א שמע שועת וכו'. לכאורה קשה והרי ר"י במשנתינו אמר שתפלה קצרה שמתפלל ההולך במקום סכנה הוא הושע וכו' בכל פרשת העבור וכו' וא"כ קשה דר"י אדר"י כאן בברייתא. ועוד דהרי כאן בברייתא נדחו דברי ר"א ודברי ר"י ואיפסקא הלכה כאחרי' וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ גם דברי ר"י דמשנתינו נדחו,. והברטנורה במשנתינו כתב שאין הלכה כר' יהושע ודבריו לקוחים מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה. ולמאי הלכתא פירשו בגמרא מאי פרשת העבור ואיכא תרי לשונות בדברי מר עוקבא ויהי' כ"ז שלא אליבא דהלכתא. והנלע"ד בזה דיש הפרש בין מקום סכנה הנזכר במשנתינו ובין מקום גדודי חי' ולסטים שבברייתא דמקום סכנה שבמשנתינו הוא שיש קוצים וברקנים ופחתים בדרך ובדברים כאלו יש יכולת ביד אדם לשמור עצמו ואעפי"כ צריך רחמים שלא ישגה ע"י העלמת עין או שכחה וטרדה במחשבתו.. אמנם הסכנה שבברייתא הוא מחיות ולסטים שבזה צריך שמירה יתירה מן השמים ואין מועיל בזה מה שהאדם משמר עצמו כי אין הדבר בידו לא מיבעי' שמירה מהלסטים שהאדם הוא בעל הבחירה השמירה קשה מאד אלא אפי' השמירה מחיות שהם כוונתן להזיק ג"כ צריך שמירה יותר משמירת פחתים וברקנים ולכן במשנתינו שמיירי במקום סכנה מצד המקום ולא מחמת חיות ולסטים די בתפלת הושע וכו' ואין בזה פלוגתא ובברייתא שמיירי במקום גדודי חי' ולסטים צריך להעמיק בתפלה יותר ובזה נחלקו התנאים בנוסחת התפלה. וזה כוונת רש"י כאן בד"ה שועת לשון גניחה יותר מתפלה ולכאורה מה בעי רש"י בזה. ולפמ"ש ניחא דרש"י רצה לתרץ מדוע אמר כאן ר"י נוסחא אחרת ממה שאמר במשנתינו וצריך לומר לפי שכאן הסכנה היא יותר צריך תפלה יותר ולכאורה במה היא נוסחא זו יותר מהתפלה שאמר במשנתינו ולכן פירש רש"י שלשון שועת היא לשון גניחה יותר מתפלה. ולפי"ז יש חילוק בין מקום סככה למקום גדודי חי' ולסטים. ואני תמה שלא נזכר זה בשום פוסק ואדרבה הרמב"ם בסוף פ"ד מהל' תפלה והטור לא זכרו רק תפלת צרכי עמך וכו'. והמע"מ הרגיש בסתירת דברי ר"י במשנתינו עם דברי ר"י בברייתא וכ' שצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י. ולדעתי אין לומר כן מסברא רק במקום שאמרו כן חכמי התלמוד. ולכן לענ"ד מחוורתא כמו"ש אבל מה אעשה הרמב"ם לא פסק כן ואדרבה בפירוש המשנה דחה דברי ר"י מהלכה. ועיינתי בתוספתא והנה לא נזכרו דברי ר"י כלל בתוספתא ולא נשנה שם רק דברי ר"א ודברי ראב"צ ודברי אחרי' ובלי ספק שזו היא נוסחת הרמב"ם. ועיין בחידושי אגדות מהרש"א:

המלך בקונך וצא. לשון המלך משמע שיתייעץ אם יצא או לא דאל"כ ה"ל למימר וכשאתה יוצא לדרך התפלל לפני קונך וצא אבל לשון המלך היינו עצה ונטילת רשות. ולכאורה תמוה דאיך ידע אם נתנו לו רשות ונראה שהוא על דרך דברי רחב"ד בס"פ אין עומדין שאמר אם שגורה תפלתי בפי וכו' הכי נמי אם יראה שתפלת הדרך שגורה בפיו יצא ואם לאו אל יצא. ובזה ניחא שאלי' הוצרך להזהירו על תפלת הדרך והלא זה מוטל על כל היוצא לדרך. ולפמ"ש ניחא שאלי' הזהירו שישגיח אם התפלה אז שגורה בפיו שוב מצאתי בא"ר שכתב כן בשם השל"ה והנאני שכוונתי לדעתו. שוב עיינתי בשל"ה דף קט"ו וראיתי שהביא הך דרחב"ד ממש כדבריי וגם הוא מפי השמועה אמרו. ואמנם למען לא אהי' רק כאומר אף אני כמוהו אמרתי להוסיף מסברא. והוא כי הא ודאי לאו כל אדם זוכה למה שזכה רחב"ד שישגיחו מן השמים להודיעו תיכף אם נתקבלה תפלתו ולשאר אינשי אין שגירת התפלה ראי' לטובה ולא ההיפוך לרעה. והנה לרחב"ד וחבריו טוב הוא להם שלא לשתוף התפלה בלשון רבים כי אז אין השגירה רא' שנתקבל על אותו היחיד ולא ההיפוך ראי' לרעה על אותו האיש כי אולי הסימן הטוב או הפכו הוא על האחרים שכלל בבקשתו. ולכן רב יהודה שאמר לו אלי' המלך וכו' א"כ בישרו שהוא חשוב בשמים להודיעו עצה נכונה ע"י תפלתו כמו רחב"ד. ועל אדם כזה פירשו בגמרא מאי ת"ה ואחזו לשון יחיד אבל אביי על רובא דעלמא קאי ורובא דעלמא לאו כרחב"ד המה ולהם אדרבה טוב לשתף עם צבורא שיועיל זכות הרבים שתקובל תפלתו:

תוס' ד"ה א"ד וכו'. רב אלפס פסק כא"ד וכו'. ולכאורה כיון דמילי דרבנן היא שתפלה היא רק מדרבנן וק"ו הזכרת המאורע אפי' לדברי הרמב"ם אינו אלא מדרבנן וא"כ הי' לנו לפסוק לקולא וכמבואר בראש פרק אין מעמידין סי' ל"ה שכתב רב אלפס פסק כלישנא בתרא אע"ג דבשל סופרים הוא והוה לן למיזל לקולא אפשר דמשום חומרה דסתם יינן פסק לחומרה עכ"ל הרא"ש. הרי דבשאר תרי לישני בש"ס אזלינן בשל סופרים לקולא אפילו אם לישנא בתרא הוא לחומרה. ונראה דהיינו טעמא שפסקו כל הפוסקים כאן כאיכא דאמרי הוא משום דאם הדין נותן שיחזור לראש והוא חזר רק לעבודה לא די שתפלתו לא עלתה לו אלא אפילו הנך שלש ברכות שהחזיר המה ברכה לבטלה דאפילו לר' יוחנן דס"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כלו היינו כל תפלת שמנה עשרה כתקנת חז"ל רשאי הוא להתפלל כן דרך נדבה אבל ודאי שאינו יכול להתפלל רק כמה ברכות מהתפלה דרך נדבה אבל איפכא היכי שחזר לראש אפילו אם הי' הדין שא"צ לחזור לראש אין כאן ברכה לבטלה שתעלה תפלתו לנדבה ולכן הכריעו הפוסקים כלישנא דאיכא דאמרי שבזה עכ"פ ניצלנו מחשש ברכה לבטלה ולפי"ז אם אירע דבר זה בשבת של ר"ח ושכח בשחרית או במנחה מלהזכיר יעלה ויבוא ונזכר כשגמר תפלתו ועדיין לא עקר רגליו אפילו אינו רגיל לומר תחנונים א"צ לחזור אלא לעבודה להנך פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וכן פסק בש"ע סי' ק"ז כהני פוסקים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת וא"כ הי' להפוסקי' לחלק בדין זה שעקר רגליו בין שבת לחול ולא מצאתי חידוש זה בהפוסקים. ואולי גם בשבת עדיף לחזור לראש כיון שיש פוסקים שגם בשבת יכול להתפלל נדבה. ועיין בטור סימן ק"ז:

עם דמדומי החמה. בשעה שיוצא ונכנס הוא אדום כדם וזהו דמדומי. תוס' ישנים כ"י:

בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה וכו' איכא דאמרי אפילו בשעה שהם עוברים על ד"ת וכו'. צריך לדעת במאי קמפלגי. ואפשר במה שידוע שאחר שעבר העבירה נברא משחית אחד ועולה למעלה לקטרג ולשאול מזון ולזה נקרא כביכול מלך עלוב כמ"שהרב הקדוש מהר"ם קורדיביר"ו זלה"ה בספר תומר דבורה בפירוש נושא עון וז"ש אף בשעה שאתה מתמלא עליה' עברה שהמשחית שברא להכעיס ח"ו שואל מזונות אפ"ה תרחם עליהם. ואיכא דאמרי סבר כי לא נכון לשאול זה אף שידענו שהוא רחום מ"מ לא מן השם הוא אך הבקשה היא בשעה שהם עוברין על ד"ת כמו שפירש"י שהם פורשין לעשות עבירה שעדיין לא נעשית ולא נברא הקטיגור באותה שעה יהיו צרכיהן וכו' ודוק:

לא תרתח ולא תחטא. לא הוצרך אליהו זכור לטוב להזהירו שלא יתכעס כי חמור מאד עון הכעס כמ"ש בנדרים דף כ"ב ובזהר פ' תצוה הפליגו מאד. רק כונתו אפילו כעס שנראה לש"ש כמו לכעוס עם תלמיד שלא למד כהוגן גם זה וכיוצא בו לא יכעוס וז"ש ולא תחטא דאלו כעס ממש הוא פשע רב ולא הול"ל ולא תחטא וכן הזהיר רבינו האר"י זצ"ל למהרח"ו זלה"ה שלא יכעוס עם אחיו בענין הלימוד. וכן לא תרוי היינו אפילו לכבוד שבת וי"ט ופשוט. א"נ מה שאמר לא תרתח היינו אפילו התחלת כעס וכן לא תרוי התחלת שכרות כי כעס ממש ושכרות ממש לא אצטריך להזהירו כי היה נשמר ודאי: