כבר ביארנו במקומו בשלישי של סנהדרין [כד:] שהפסולים מצד (מכירת) [עבירת] חמס אעפ״י שלא גנב או גזל להדיא הם המשחק בקוביא ומלוה ברבית ר״ל אף בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית ומפריחי יונים והוא שהיו מריצים יונים ומתנים זה עם זה שכל שיקדם במרוצתו לשל חברו יתן לו כך וכך. וסוחרי שביעית. ומשחק בקוביא מיהא דוקא כשאין לו אומנות אלא הוא. וכבר ביארנו הענין כלו יפה במקומו:
שנים שיושבין ואחד עובר לפניהם ונחלקו עליו אם הוא נזיר אם לאו זה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר וזה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חברו נזיר ואין אומרין לא נתנה נזירות אלא להפלאה ר״ל כשנודר על הודאי ולא כשנודר בספק אלא אף בנודר לו מן הספק כן. וכן אין מפקיעין זה מדין אסמכתא שאין דין אסמכתא באיסורין. ואף משחק בקוביא לא באו עליה מדין גזל ומתורת אסמכתא שאלו כן לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא אלא טעם פסולו מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם. ומה שהביאו בסוגיא זו ותני עלה וחכמים אומרים בין שיש לו אומנות (אלא) [שלא] הוא בין שאין לו פסול. אלמא מתורת אסמכתא הוא ומדין גזל כבר תירצוה שר׳ יהודה אמרה על דעת האומר אין נזירות אלא בהפלאה ואין הלכה כן כמו שביארנו:
ונשלם הפרק תהלה לאל
כיצד משתתפין וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא חלוקים לארבעה חלקים וענינם דרך כלל הוא: הראשון בתקוני המבואות הן סתום הן מפולש ותקוני החצרות ותקוני רשות הרבים בתקון עצמם ר״ל בהכשר לחיים וקורות ופסים ומחיצות ושאר דינים שבענינים אלו: והשני בתקון הבא להם מצד אחר בעירובי חצרות ושתופי מבואות ועל איזה דרך מערבין ובמה מערבין והיכן נותנין אותו ומי אוסר עליהם ושאר דינין שבענינים אלו: השלישי בענין עירובי תחומין ומפרטיו כיצד מערבין עירוב זה ובמה מערבים ומשתתפים בו: הרביעי בענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין מזה לזה ובאיזה הכשר: וזה הפרק אמנם יכלול קצת שלשה חלקים האחרונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בעניני עירובי תחומין כשאין רוצים לערב ברגלם אלא בפת או בשאר אוכלין כיצד מערבין ואם יכול אחד לזכות לאחרים ועל איזה צד. ואם צריך להודיע ואימתי צריך להודיע וכמה מערבין בו ובאיזה שיעור ולאיזה דבר מערבין אם אף לדבר הרשות או דוקא לדבר מצוה: השני בעירובי חצרות בששכחו ולא עירבו כיצד אוסרים זה על זה והיכן מניחין את העירוב ולבאר קצת דירות שאינן אוסרות: השלישי בענין הרשויות על איזה צד משתמשין בהן ובאיזה הכשר: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תייחד לבאר עניני החלק הראשון שמניח אדם עירובי תחומין על חברו ובלבד שיזכה לו על ידי אחר ושיודיע לו קודם חשיכה וכן לבאר שיעור הצריך לכך והוא שאמר כיצד משתתפין בתחומין מניח אחד את החבית וכו׳ והוא שכבר ביארנו בפרק שלישי שעירובי תחומין ושתופי מבואות שוים לערב בהם ברוב אוכלין מה שאין כן בחצרות שאין מערבין להם אלא בפת. ומתוך כך הוא אומר שאם לא היה זה מערב ברגליו וכן שאינו מערב לעצמו רשאי אחד מן העיר לערב להניח חביתו ברחוק אלפים לאיזה צד שיברור ואומר הרי זו לכל בני עירי הרוצים לילך בצד זה חוץ לתחום לילך לבית האבל או לבית המשתה של שמחת מצוה שהוא בצד זה חוץ לתחום. ואעפ״י שבכל מקום הוא קוראם עירובי תחומין הוא מזכירם כאן בלשון שתוף ר״ל כיצד משתתפין בתחומין על שם מה שהוא רוצה לומר בהם שאחד מערב לכלם. והזכירו בענין זה דברים אלו ר״ל בית המשתה ובית האבל ממה שאמרו בגמרא שאין מערבין עירובי תחומין באוכלים אלא לדבר מצוה כגון אלו שהזכרנו כאן או להקביל פני רבו כמו שהזכרנו בפרק שלישי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. וכן לברוח מן העכו״ם שהוא מתירא מהם וכמו שאמרו שם אם באו עכו״ם למזרח עירובי למערב שהבריחה מן המזיקין ה״ה לענין זה כצורך מצוה הא לדבר הרשות לגמרי אין מערבין ואם עירב לדבר הרשות גדולי הדור מסכימים שאינו כלום ועל דרך מה שפרשו גדולי הרבנים בכאן שלא נתקן אלא לצורך הא שלא לצורך אין כאן תקנת עירוב ואפילו עירב אינו כלום. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי שלא נאמר כן אלא לכתחלה הא בדיעבד עירובו עירוב. וכן כתבוה גדולי המחברים לפי מה שמצאנו ברוב ספרים. אלא שבקצת ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. ומכל מקום כל שמערב ברגליו לית דין ולית דיין שעירובו עירוב אף לדבר הרשות שכל שהוא שובת לשם שם הוא ביתו:
ונשוב לענין משנתנו והוא שכל שאמר כן ר״ל הרי זה לכל בני עירי ורובו (כלם) [ככולם] וכבר ביארנו בפרק חלון דוקא שזכה להם על ידי אחר וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין. וכן צריך שיהא בעירוב זה כשיעור הצריך לו על הדרך שיתבאר. וכשהניחו על דרך זה נאמר אחר כן כל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ופרשוה בגמרא שלא קבל דוקא ר״ל שיהא צריך שיקבל מבעוד יום אלא אין אנו צריכים מבעוד יום אלא ר״ל שכל שלא נודע לזוכה או לזוכים מבעוד יום שזה עירב עליהם אף כשנודע להם משחשיכה ונתרצו בדבר אינו כלום שמאחר שלא ידע זה מבעוד יום בעירוב אין כאן לומר דין ברירה כלל ואם מפני שחברו הניח עליו וזכהו אין זה כלום שאין מערבין עירובי תחומין שלא מדעת שהרי חוב הוא לו ואם נודע לו מבעוד יום ונתרצה מבעוד יום זו לא הוצרכה אלא קבל האמור במשנתנו לא סוף דבר שקבל אלא שהודיעוהו ר״ל שכל שנודע לזוכה מבעוד יום שזה עירב עליו אעפ״י שלא נתרצה בכך עד שחשיכה מותר שמכיון שנתרצה הוברר הדבר שמשעת ידיעתו היה דעתו בעירוב זה אבל אם לא נודע להם עד שחשיכה אינו כלום וכן הלכה.
וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן הרוצים לילך שם ואפי׳ היו כמה צריך שיעור שתי סעודות לכל אחד שמאחר שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום נתפרסם הדבר שעקר דעתו מן העיר ושדעתו לשבות לשם. ולא פי׳ במשנה זו אלא שיעור הפת וכבר ביארנו בפרק שלישי שהיין שיעורו בחצי לוג ושאר מינין שיעורן בכדי שישבע אדם מהן לשתי סעודות. ודבר העשוי ללפת בו את הפת שיעורו בכדי שילפת ממנו שתי סעודות ואעפ״י שאין דרך לפתן בלא לחם. בעירוב הקלו שכל שטרח בכך נתגלה דעתו ששובת הוא לשם. בפת מיהא פירשו בכאן שיעורו למזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול כלומר שאינו אוכל כל כך כבשבת שמתוך מטעמים המוכנים לו בשבת הוא מוסיף אף באכילת הפת כמו שאמרו [במגילה ז:] רווחא לבסומי שכיחא ור׳ יהודה אומ׳ בשבת ולא בחול ואף הוא מתכוין להקל. והוא שר׳ יהודה סובר שבשבת (מעלא) [ממלא] כרסו במטעמים ומיני מתיקה וממעט בפת. ומאחר ששניהם להקל נתכונו כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת דיו. והכל לפי מה שהוא אדם והוא שאמרו בסדר טהרות במסכת כלים [פט״ז] והזכרנוה בפרק שלישי יש שאמרו הכל לפי שהוא אדם. מלא קמצו למנחות. מלא חפניו לקטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים. מזון שתי סעודות לעירוב. ופרשנו שם שלא נאמר בה לפי מה שהוא אדם אלא להקל כלומר ששיעור זה ר״ל מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפי׳ ברעבתן שברעבתני׳ הא כל שדיו בסעודתו בפחות מכן כגון זקן או חולה דיו בשתי סעודות הראויות לו. וכן מי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת שיעורו בשל חול ומי שמזון פתו מועט בשבת ממזון פתו בחול משערין לו בשבת.
ועכשו מפרש שיעור ב׳ סעודות בינוניות כמה הוא והוא שאמר ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע כלומר ככר שאדם לוקחו בפנדיון בשעה שארבע סאין נמכרין בסלע שנמצאת כל סאה נמכרת בדינר והדבר ידוע שהדינר שנים עשר פונדיונין והסאה ששת קבין שהם שנים עשר חצאי קב ונמצא חצי קב לשתי סעודות. ומכל מקום בגמרא פרשו שאין צריך לשתי סעודות אלא רובע קב ושיעור זה לא נאמר אלא אחר שיטול החנוני מחצית הסאה לשכר טרחו והוצאת אפייתו ונמצא רובע הקב בככר הלקוח בפנדיון ובו שיערו שתי סעודות וכבר ידעת ברובע הקב שהוא ששת ביצים ונמצאת כל סעודה כשיעור שלשה ביצי׳.
ר׳ שמעון אומ׳ שתי ידות לככר משלש לקב ובא להקל ולמעט בשיעור ודעתו שתשע סעודות בינוניות יש בקב וכשאתה עושה ממנו שלש ככרות שבכל אחד מהן שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי ככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים שהרי הקב כ״ד ביצים ושלישיתו שמנה ביצים ונמצאו מן הששה ביצים שתי חלקיו ארבעה ומן השני ביצים עשה מהן שלישיות והם שש שלישיות ושני חלקיהן ארבע שלישיות ונמצא שתי סעודות חמשה ביצים ושליש ביצה ולר׳ יוחנן בן ברוקא ששה ביצים אין ביניהם אלא שני שלישי ביצה לשתי הסעודות. וכן לר׳ יוחנן בן ברוקא יש שמנה סעודות בקב ולר׳ שמעון יש תשעה סעודות בקב. והוא שאמרו קרובים דבריהם להיות שוים:
ולענין פסק הלכה כדברי המיקל ומערבין בככר שיש בו חמשה ביצים ושליש לכל אדם אפי׳ בחור ובריא ואפי׳ רעבתן ובפחות מכן למי שאינו רגיל אלא בפחות כגון חולה וזקן וכיוצא בהן. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ פסקו לענין עירובי תחומין כר׳ יוחנן בן ברוקא ממה שאמרו אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע.
חציה לבית המנוגע. ר״ל חצי ככר זה שיעדנו לעירוב כלו לר׳ יוחנן בן ברוקא ושתי ידות ממנו לר׳ שמעון. חצי הככר השלם נתון לשער בו בבית המנוגע שנ׳ והבא אל הבית וכתי׳ והאוכל בבית וכו׳ והדבר ידוע שהנכנס לשם טמא מיד טומאת שבעה וכן אם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתפיו טמאים מיד כטומאתו ר״ל טומאת שבעה אבל בגדים שהוא לובש אעפ״י שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב ונקראים ראשונים לטומאה אבל אם שהה שם כשיעור אכילת סעודה אחת אף הבגדים נעשין אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה. וזהו שכתב והבא אל הבית שמשמעו דוקא בשהיית שיעור אכילה אלא שזה בטומאת ערב. לבגדים וזה בטומאת שבעה אף לבגדים. ונמצא שלדעת ר׳ יוחנן ככר השלם המיועד לעירוב הוא ששה ביצים וחציו שלש ביצים והוא אכילת פרס האמורה בכל התלמוד שהיא שיעור סעודה אחת. ולר׳ שמעון שיעור הככר השלם ששתי ידותיו משוערות לשתי סעודות לענין עירוב חציו משוער לבית המנוגע והרי הככר השלם שמנה ביצים וחציו ארבעה ביצים והיא היא אכילת פרס לדעתו שהיא שיעור סעודה אחת ואעפ״י שלענין עירוב הוא עושה את הככר השלם בין שלש סעודות ונמצא שאין בשיעור סעודה אלא שני ביצים ומחצה ושתות ביצה מיקל הוא בעירובין להכשיר בסעודה דחוקה פחותה שליש מן הסעודה הראויה שהרי שני ביצים ומחצה ושתות הם י״ו שתויות וארבעה ביצים הם כ״ד שתויות:
ולענין פסק אף בזו נחלקו הפוסקי׳ בו והוא שגדולי הרבנים פסקו כר׳ שמעון ומפרשים בכל מקום אכילת פרס ארבעה ביצים וראיה לדבריהם שר׳ יהודה ור׳ יוסי סוברים כן כמו שאמרו בגמרא כמה שיעור שתי ביצים חסר קמעא ר׳ יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער ר׳ שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה. והענין הוא שר׳ יהודה שיער בביצים קטנים ור׳ יוסי שיער בגסים ומכל מקום שניהם סוברים שהפרס ארבעה ביצים. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כר׳ יוחנן בן ברוקא ופסקו בכל מקום שאכילת פרס שלשה ביצים. וראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמרא על ברייתא שהזכרנו אמ׳ רב חסדא זו דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי אבל חכמי׳ אומרי׳ כביצה ומחצה שוחקת. ואעפ״י שפרשו בה מאן חכמי׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא מכל מקום הואיל ורב חסדא קורהו בלשון חכמי׳ לפסוק הלכה נתכון ונמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות. ונראה לי כדעת ראשון שהרי לענין טומאת אוכלין נאמר בסוגיא חצי של חצי חציה לטומאת אוכלין. ולמדת שלר׳ יוחנן בן ברוקא שהככר ששה ביצים וחציו שלש לבית המנוגע וחצי חציו ביצה ומחצה לפסול את הגויה. נמצא חצי של חצי חציה שלשת רבעי ביצה לטומאת אוכלין. ולר׳ שמעון הככר השלם שמנה וחציו ארבעה לבית המנוגע וחצי חציו שנים לפסול את הגויה וחצי של חצי חציו ביצה שלימה לטומאת אוכלין בכביצה ומאחר שזו כר׳ שמעון אף בשאר כן.
חצי חציה ר״ל חצי פרס לפסול בה את הגויה והוא שהאוכל אוכלין טמאים בשיעור חצי פרס נפסלה גויתו מלאכל בתרומה ומדברי סופרי׳ שהרי מן הדין אין אוכל מטמא אדם וחכמים הוא שגזרו לפסול גופו בכך מלאכל בתרומה עד שיטבול ואין זו (גזרת) [מגזרת] שמנה עשר דבר הנזכרת במסכת שבת [יד:] שזו בדורות הראשונים נתקנה וזו אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכל בתרומה שאם יאכל תרומה עמו נראה כאוכל שניהם ביחד ומיטמא אוכל בחבירו. ושיעור חצי פרס שהוזכר בו הוא מפני שנתמעט בעכול ובשמונה עשר דבר גזרו אף בכביצה שיפסול תרומה במגעו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהזכרנו ודברי׳ שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
קטן עד בן ארבע או חמש שנים ר״ל עד סוף ארבע או עד סוף חמש ר״ל אף כל שנה חמשית יוצא בעירוב אמו ואין צריך לערב בשבילו או להוסיף ולזכות לו בעירובה אלא שהוא יוצא עמה בלא עירוב בשבילו ובלא זכוי והרי הוא כגופה לענין זה ואפי׳ היה אביו בעיר ויוצא ונכנס עמו שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה ונמנה עמה. הא מסוף חמש ולמעלה כל שנה ששית אם היה אביו בעיר ונכנס ויוצא עמו אינו יוצא בעירובה אלא אם כן עירבה לו או זכתהו בעירובו. ומכל מקום אף בזה אם עירב לו אביו בצפון ואמו בדרום יוצא לצד שעירבה לו אמו. ואם לא היה אביו בעיר יוצא בעירוב אמו בלא שום עירוב ובלא שום זכוי הא יתר על שש צריך לערב לעצמו. ואם יש לו אב ואין לו אם יש אומרי׳ שכל שאלו היתה אמו לשם יוצאה בעירובו כך הדין באב כשאין שם אם. ויש מפרשי׳ שלעולם אינו יוצא בעירוב אביו שאין הקטן כרוך אחר אביו. ועיקר הדברים כדעת ראשון. ולענין סוכה קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מתורת חנוך:
ולענין ביאור לפי מה שפסקנו צריך שתפרש הסוגיא בדרך זה. קטן בן שש יוצא בעירוב אם. ר״ל כל שנה ששית. והשיבוהו ממה שאמרו קטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו וכמה אמרו ר׳ ינאי וריש לקיש כבר ארבע וכבר חמש ר״ל עד סוף חמש. אלמא כל שנה חמשית אינו יוצא וכל שכן בששית וקשיא לרב אסי בחמשית וששית ותירץ רב הונא בריה דרב יהושע דודאי הכי הוא וכי אמרינן בשנה ששית יוצא בעירוב אמו וכל שכן בחמשית דוקא בעירב לו אביו ועירבה לו אמו דבצוותא דאמיה ניחא ליה טפי כל שנה ששית הא בלא שום עירוב אינו יוצא בעירוב אמו. והשיבו ממה שאמרו קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכמה עד בן שש ומדקתני עד עד בן שש פירשו מבן שנה עד שש ואם כן פירושו בלא שום זכוי עד בן שש אלמא דשנה חמשית מיהא יוצא בלא שום זכוי תיובתא. לימא תהוי תיובתיה דרב אסי דהא בברייתא זו דוקא עד בן שש הא שנה ששית אינו יוצא בלא זכוי ואיהו קאמ׳ דכל בן שש יוצא בלא זכוי דהא איהו לא מפרש למלתיה בעירבו לו אביו ואמו ומפרש לו בלא שום זכוי עד ועד בכלל. והקשה לימא קושיא דר׳ ינאי וריש לקיש דאינהו אמור דשנה חמשית אינו יוצא. ותירצוה דשנה חמשית בליתיה לאבוה במתא יוצא בעירוב אמו. ונמצא דר״ה בדר״י כי איתותב משנה חמשית איתותב והילכך כל שנה חמשית יוצא הא משנה ששית בעירבה לו אמו לא איתותב וריש לקיש ור׳ ינאי אודו ליה בשנה חמשית בדליתי׳ לאבוה אלא (דבאיתיה) [דבדליתיה] לאבוה כל שנה חמשית. ונראין הדברים לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע במאי דלא איתותב והוא כל שנה ששית בעירבה לו אמו מצד אחד ואביו מצד אחד ובשנה חמשית לפסוק כברייתא דאיתותב מינה רב הונא דעד בן שש ולא עד בכלל אלא דטעמא (ראיתיה) [דליתיה] לאבוה איכא לדמויי לטעמא דעירבו לו אביו ואמו ומהניא אף לשנה ששית דהא לחמשית לא צריכא לן דלא פסקינן כריש לקיש. ויש פוסקי׳ כריש לקיש ואף חמשית דוקא בדליתיה לאבוה. ויש פוסקי׳ כרב אסי ואף ששית יוצא בלא שום זכוי בעירוב אמו אף באיתיה לאבוה. וכן דעת גדולי המחברים ועקר הדברים כמו שכתבנו. וענין ארבע וחמש פירושו ארבע לבריא וחמש לחולני או לפום חורפייהו. חמשית (אבריא) [בבריא] כששית לחולני. ומכל מקום גדולי המחברים לא חלקו כלל בין זה לזה ואף לפי שטתנו אני מסכים בזו. ואם כן כל חמש יוצא ובששית אינו יוצא בעירוב אמו אלא או בעירבו לו שניהם או בדליתי׳ לאבוה ועל הדרך שכתבנו וכסתמא דברייתא דקאמ׳ עד בן שש ולא מפליג בין ארבע לחמש:
