אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי מעשר (ירק) [אילן] דבארץ גופיה מדרבנן. שנינו במסכת ראש השנה בפ' א' באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטים וליובלו' לנטיעה ולירקות ובברייתא (שם דף יב) לירקות ולמעשרות ואמרינן לירקות מאי ניהו מעשר ירק היינו מעשרות תנא דרבנן וקתני דאורייתא וליתני דאורייתא ברישא איידי דחביבה ליה אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן וכל שכן דאורייתא ובמסכת יומא בפרק יום הכפורים (יומא דף פג) איתא נמי גוזזין כרישין ואוכל ואינו צריך לעשר והני מילי ירק דרבנן ובתחיל' מסכת מעשרות דבני מערבא אמרי ירקות מנין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירק מדבריהן לפי שהכתוב לא זכר אלא זרע הארץ ופרי העץ כדכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ אבל ירק מדרבנן הוא כדפרשי':

ה"ג רב דאמר כר"ע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפר' ר"ע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי. ופירוש לר"א מתעשר תמרו' כירק ומתעשר באביונות וקפרס והוא באילן פירא דעבדי צלף ספק ירק ור"א עביד ליה אילן ועביד ליה ירק לענין מעשר משום דדמי לירק ונטעי ליה נמי אדעתא דתמרות כענין שהזכירו באתרוג במס' ראש השנה דתניא יש בו דרכים שוה לאילן ושוה לירק כו' וצלף נמי מתעשר כירק וכאילן ור"ע בתרתי פליג דעביד ליה אילן גמור ולא נהיג ביה מעשר ירק כלל ופליג נמי בקפרס דר"א עביד ליה פירא ור"ע לא עביד ליה פירא.
ואי קשיא לר"א לעשר נמי עלין דהא עבידי דאכלי להו אינשי ונטעי ליה אדעתא דהכי כדקתני מתני' דאתיא כותיה על העלין ועל התמרו' אומר בורא פרי האדמה. לאו מילתא היא דכל דבר שעיקר זריעתו לזרע אין ירקו מתעשר ואפי' במיני זרעים כדתנן כוסבר שזרעה ירק פטור ואין צריך לומר במיני אילן שאין ירקן זרעיו כדתנן כוסבר שזרעה לזרע ירקה פטור וא"צ לומר במיני אילן שאין ירקן מתעשר אלא פירות שלהן [בין שהן] בפרי העץ בין שהן בזרעוני ירק [פי' במיני אילן שהם ג"כ כירק] ולא מצינו אתרוג מעשר עלין ואפי' לדברי העושה אותו כירק למעשר. ומיהו כיון דאכלי ליה אינשי מברך עליה בורא פרי האדמה ואפי' לשמואל דדעתא דאיניש בשעת נטיעה אכל מאי דחזי לי מיניה כו'. ומסקנא כר"י א"ר דזורק אביונות ואוכל את הקפרס ודוקא בח"ל אבל בא"י חיישינן לדר"א. ואע"ג דבעלמא הלכה כר"ע מסתבר ליה לרב טעמא דר"א וחייש ליה בארץ אבל לב"ש לא חייש כלל דלאו משנה היא ומילתייהו במקום ב"ה אפי' ספיקא לר הויא.
וכתב בעל ההלכות ז"ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכי עליה בפה"ע אלא בפה"א וכן כתוב בהלכות רבי' ז"ל ודבר ברור דלאו פה"ע הוא ולא נהיג ביה ערלה דהוה ליה כירק ולא מברכין עלי' בפה"ע. ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א ואע"ג דלענין ערלה ספוא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ לענין ברבה נמי להוי ספיקא בפה"א מברכינן דנפיק ביה אפי' בפרי העץ הלכך מברך עליה הכי ואפי' לר"ע ניידי דהוי אעלין לר"א ואע"ג דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א וכענין הזה אמרו בירושלמי אתרוג אעפ"י שאת אומר עליו בפה"ע התמרות שלו את אומר בורא מיני דשאים. פירוש לר' יהודה דהוה ליה כירק ואע"ג דליכא מעשר בתמרות וה"ה לעלין דאתרוג שטעם עצו ופריו שוין.
והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל שכת' והאי פסקא לא מיחוורא דלא אתיא לא כר"א ולא כר"ע דאלו לר"א פרי העץ הוא כפשטא דברייתא [על האביונות ועל הקפריסין] בורא פרי העץ [חסר כאן סוף דברי הראב"ד ומשמע דסיים דאפי' לר"ע מברך אקפריסין בפה"ע וכן הוא ברשב"א] ואם כדברי הרב ז"ל אע"ג דלגבי ערלה קפריסין מותרין מברך עליהן בורא פרי העץ ושני ערלה מברכה וא"כ היכי אקשי בגמרא מברייתא דברכה לרב דאיירי בערלה והויא ליה תיובתא עד דאפיק נפשיה מינה ואוקמיה כר"ע אלא דברי שבוש הן והעיקר כדברי הגאונים ז"ל.

הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו. פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן ביה ומכל מקום לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן, אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר, ואי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי גאון ז"ל.
ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים, אלא כל ששותהו על ידי אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול, נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאף על פי שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום שהוא חושש בגרונו שותהו, ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר. והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.

קמחא דחטי רב(י) יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. פירוש: קמחא דקליות של חטים הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת, דיחויא היא ופשטה כרב יהודה אזלא, הלכך קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל.
ומיהו רבנו האי גאון ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן, משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי ליה בקמחא דחטי ממש בדלא חרכן, ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא, והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה. ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל, מדקאמר רב נחמן הכא איכא עלויא אחרינא בפת, ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא דאי של קלי בורא פרי האדמה כרב יהודה, ואי בקמחא דעלמא שהכל כרב נחמן, אבל בדשערי אפילו של קלי שהכל דהואיל וקשי לקוקני לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריהם בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש, דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתי לה לקמן (ברכות לז, א) דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחיטי בין דשערי.
ובתוספות אמרו שאינו מברך מעין שלש אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותיה שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו בורא פרי האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות, שלא מצינו שתקנו בכל מקום מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין (ברכות מד, א) אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי הוא, מחמשה המינין על המחיה ועל הכלכלה, ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות לז, א) כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה אחת מעין שלש, הכי קאמר דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא בורא פרי האדמה, בסופו בורא נפשות.
ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי, דהא קתני בהדיא רבן גמליאל אומר שלש ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן (ברכות מד, א) דאפילו לרבן גמליאל אינו מברך עליו שלש ברכות, וטעמא דמלתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך ואפילו קלי, ועוד ראיה מדתניא (לז, א) הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות הא בכוסס לבסוף אינו מברך ולא כלום, ועוד דלמה ליה לאשמועינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דמברך עליו לבסוף מעין שלש הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכ"ש בשבשלה, אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאפאה כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו שלש ברכות כיון דליכא תוריתא דנהמא.
וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין שלש בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון, אלא בורא נפשות מברכין עליה, וכן כתב לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין שלש.
והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא תבא עליו ברכה, וכענין שאמר בירושלמי דפרקין (ה"א): רבי ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברך עליה בסופה. אמר רבי יוסה דהכי לא אכל ר' ירמיה סלת מן יומוי. ופירוש משום ספק ברכה.

ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל. וטעמא דמלתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אנשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלא מקרי פרי. והלכך אותן שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן, וחלופם בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולים ולא כלום לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל.

רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין, רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד. ומתניתין דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, איכא למימר דאתיא כרבי אליעזר, ואף על גב דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכה כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהני כשותא, ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה, אבל לענין מעשר דמדרבנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לרבי עקיבא לא אתיא, ולרבי עקיבא לא מברך אקפריסין בורא פרי העץ אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות, שמע מינה דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה, מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני, והלכך לדידן דקיימא לן כרבי עקיבא אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ומקצת ספרים גרסי נמי הכי בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא: מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ. ואינו מחוור כמו שכתבתי דאם כן לא הוי מותיב מינה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.

קימחא דחטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה. פירוש כדין כוסס את החטה דסבירא ליה דאע"ג דאשתני במילתיה קאי. ורב נחמן קאמר שהכל הואיל ואשתני אשתני וסתמא קאמר ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי בין קמח קליות בין קמח דלאו קליות מדנקטינן ליה סתמא ודכולי עלמא כל קמח ראוי הוא לכוס וע"כ לא פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה מהאי טעמא, ובודאי אם איתא דבקמח קליות איירי כמו שפירשו קצת המפרשים הוה ליה לפרושי בגמרא ומדלא מפרש לה הכי ונקיט לה סתמא ודאי בכל קמח מיירי וכל קמח מודו כולהו דראוי לכוס. ושמעינן מינה לענין פת שנאפה בשבת לצורך נכרי שהוא מותר לישראל בשבת דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך נכרי נאפה ולא חשו חכמים אלא בעושה לצורך ישראל אבל לצורך נכרי לא חשו כלל לאיסור מלאכה ומשום איסור מוקצה ליכא כיון דמעיקרא קודם שנאפה היה ראוי לכוס. ולענין הלכתא קיי"ל כרב נחמן דכיון דאדחי לההיא דרבא הוה ליה רב יהודה ורב נחמן והלכה כרב נחמן ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו כלל:

מי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית. פירוש זמית מרק שנקרש ודומיא דזומן של צבעים שפירשו בגמ' מיא דחזרא והוא כמו זוהמית על שם שמתקבץ בו זוהמת התבשיל והתם נמי מתקבץ בו זוהמת הצבעים, ויש לפרש ציר מלח:

אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות ואוכל הקפריסין. פירוש צלף הוא אילן קטן ונקרא בערבי אל קפ"אר ויש בו ד' מיני אכילה העלין והתמרות והאביונות והקפריסין. התמרות הן כעין גרעינים ונעשים בגוף העץ והן ראוין לאכילה והאביונות הוא הפרי עצמו והקפריס הוא כעין קליפה הגדילה סביב אגוזין:

למימרא דאביונות פירא וקפרס לאו פירא והתנן על מיני נצפה וכו'. ה"ה דהוה יכיל לאקשויי א"כ דקפריס לאו פירא מאי איריא בחוצה לארץ אלא דעדיפא מינה אקשי ליה:

ה"א ה"מ לענין מעשר דבארץ גופה דרבנן. פירוש דכל שאר מינין לבר מדגן תירוש ויצהר חיוב דידהו מדרבנן. ואע"ג דבספרי מרבינן להו אסמכתא בעלמא הוא אבל גבי ערלה דבארץ גופה דאורייתא אימא בחוצה לארץ נמי הלכה למשה מסיני הוא אלא דאקיל בה רחמנא דשרא ספיקא וקים להו לרבנן בה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפי' בפלוגתא דיחיד בהדי רבים אשכחן להאי דינא למפסק כיחידאה דמיקל, וההיא דאמרינן בקדושין רב נחמן ורב ענן דאזלי באורחא חזו ההוא גברא דזרע חטי ביני גופני ואמר ליה רב ענן ניתי מר נשמתיה אמר ליה לא צהריתו כלומר לא נתבררה לכם ההלכה כצהרים הא קיי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר אינו חייב עד שיהיו שני מינים לבד מכרם דהיינו החרצן וזה כיון שאינו זורע אלא מין אחד אינו חייב ואם איתא דבכל דוכתא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אמאי הוצרך לומר הא קיי"ל כר' יאשיה לימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהא אשכחן תנא דאומ' דאפי' במין אחד הוי כלאי' והלכה כדברי המיקל שאומר דאין כלאים אלא בשני מינים והאי עובדא בח"ל הואי. יש לומר דקושטא דמילתא אמר ליה דאפי' בארץ גופה קיי"ל כר' יאשיה. ומאי דאמרינן הכא דמעשר נוהג בח"ל ובכמה מקומות בתלמוד מוכח דאין מעשר נוהג בח"ל יש לומר דמקומות מקומות יש ולא אמרו אלא במקומות הסמוכין לארץ אבל בשאר חוצה לארץ לא:

החושש בגרונו בשבת לא יגרגר את גרונו בשמן שזו רפואה היא וגזרו עליו לשחיקת סמנין, אבל נותן שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע ומכל מקום לא יגרגר:

פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם אף על משקה היוצא מהן, אבל חיטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות שהוא חי, וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכן הדלעת שאין דרך לאוכלה חיה, מברך על קמח של חיטים ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל שמאחר שאין דרך לאכלן הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל, וכן על כסיסת חיטים וכן על הדלעת חיה, אבל כסיסת שעורים אינו מברך כלום שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא מה שאין כן בכסיסת חיטים שיש בו הנאה קצת ואינו מזיק לעצמו שהרי בענין תרומה אמרו באחרון של יומא [פ"א ע"א] שהוכסס את החיטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק לעצמו:

ממה שכתבנו למדת שהשמועה מתפרשת בקמח חי ושהלכה כרב נחמן, ולגדולי המפרשים שטה אחרת בזו והוא שהם מפרשים שמועה זו בקמח חרוך ופוסקים כרב יהודה ופסק הדברים לדבריהם הוא שהקמח של חיטים חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים קמחן בשהכל קמח של שעורים חרוכים בשהכל ושאינן חרוכים קמחן בלא כלום, וכן חיטים עצמן שהוא כוססן אם חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים בשהכל, ושעורים עצמן חרוכים בשהכל שאין חרוכים בלא כלום, ונראין הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

ולענין ברכה אחרונה מיהא אף בקמח חרוך ואף לדעת האומר בו שמברך ב"פ האדמה כתבו בתוספות שאין מברכין בו מעין ג' ואע"פ שאם לשה ואפאה מברך ג' בזו אינו מברך מעין ג' שכל חמשת המינים אין חשיבותן אלא משום מזון ודוקא כשהן נאכלין בדרך מזון כגון דייסא והדומה לה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות, אבל אלו שתחלתן אינה אלא בבורא פרי האדמה אף סופן אינה אלא בבורא נפשות שאין ברכה מעין ג' אלא על ה' המינים הנאכלים בדרך מזון כגון תבשיל ועל ז' המינים, אבל כל שברכתו בורא פרי האדמה אין ברכתו אלא בבורא נפשות, ומה שאמרו למטה [ל"ז ע"א] כל שהוא מין דגן ולא אפאו מעין ג', פירושה בבישול עד שר"ג חלק בה לומר ג' הא כסיסה לא, וכן אמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואלו בכוסס לא, וקצת רבני צרפת מצריכים בה מעין ג' ואין דבריהם נראים, ומה שנתגלגל כאן במלח וזמית יתבאר למטה:

חריות הנעשות סביב הדקל סמוך לארץ ומתחדשים בה בכל שנה ובני אדם אוכלים אותם תוך שנתם ולזמן שנה הם מתקשין ואינן ראויין לאכילה הואיל וסופן להקשות ושאין אדם נותן לב בשעת נטיעת הדקל שיהא דעתו לאותן חריות כלל וכן שאינו גוף הפרי אין מברכין עליהן אלא שהכל, וכן הדין לדעתי בלולבי גפנים הנקראים בורו"ץ, ומכל מקום אם אכלן אחר שנתקשו אינו מברך כלום, וכן הדין בעלין על דרך זה שאם דרך לאכלן ברכותן מברך עליהם שהכל, ובנתקשו לא כלום, אבל דבר שסופו להקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאכלו רך כגון צנון וכגון עלין ותמרות ר"ל קפרס או צלף מברך עליו ב"פ האדמה, וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלין שלהם ראויות לאכילה ברכותן ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני אדם אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו, מברך עליהם ב"פ האדמה, אבל לא ב"פ העץ שאין מברכים ב"פ העץ אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור, ומכל מקום קליפות הראויות לאכילה כשהן רכות כגון קליפות שקדים רכים וכיוצא בהן הנאכלין כשהן רכין כלן בכלל פרי הם, ומברכים עליהן ב"פ העץ ואע"פ שסוף הקליפות להתקשות, וכן גרעינים דאפרסקין וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכין כלן בכלל פרי הן ומברך ב"פ העץ, ויש חולקים בזו מטעם אחר והוא מפני שאין אכילתן חשובה כלום ופסקוה בשהכל וכן בבסר, ומכל מקום שקדים המרים שאינן ראויות אלא בקטנן מברך עליהן בקטנן ב"פ העץ ובגדולתן לא כלום, ובבוסר מיהא אין דבריהם נראים אלא כדעת התוספות שכתבו שעד שאינו כפול הלבן מברכים עליו ב"פ האדמה דומיא דקפריסין ומשהוא כפול הלבן ב"פ העץ, ושאר כל האילנות משעה שיוציאו אע"פ שהם קטנים מאד, אלא שבג' אילנות שנתנו בהם שיעור בפרט שיעורם לברכה גם כן כאותו שיעור, והם החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו.
אילן א' יש ששמו צלף או נצפ"א ובלע"ז קפרי"ס ויש בו ד' דברים וכלן ראויין לאכילה בעודו רך והן עלין וכעין תמרות דקות העשויות על העלין ושניהם נקראים שותא והפרי עצמו והוא נקרא אביונה וכן הוא נקרא פרחא ובטניתא וקליפה שעל הפרי והוא הנקרא קפריס והיאך הוא דינן, עלין ותמרות אין בהם משום ערלה ומברך עליהן ב"פ האדמה, קפריס אין בהם משום ערלה ואע"פ שעלרה נוהגת בשומר לפרי כפרי עצמו אין זה שומר לפרי שלא נקרא שומר לפרי אלא כל קליפה שאם אתה מסירה מעל הפרי אין הפרי מתקיים כראוי אבל קפריס אין האביונה לוקה כלל בהסרת הקפריס והלכך אין בו משום ערלה, ומאחר שאין בו משום ערלה אין בכלל פרי ואין מברכים עליו ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה, וגדולי המפרשים חולקים לומר שמברכים עליו ב"פ העץ מכל מקום ואף הקפריס ש לערלה לא הותר אצלם אלא בחוצה לארץ מפני שהיא ספק, אבל בארץ ישראל אסורים, וכן השקדים הרכים שקליפתן נאכלת והפרי שבתוכם אינו נגמר נראה שמברך ב"פ העץ, אביונה עצמה יש בה משום ערלה ומברכים עליה ב"פ העץ, וכן לענין מעשר אין הקפרסין חייבים במעשר וכל שכן עלין ותמרות ואינו מתעשר אלא אביונות בלבד, ושמא תאמר עליהן מיהא יתעשרו מדין ירק אינו כלום שמעשר ירק אינו אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בירק הגדל על הארץ אבל שבאילנות לא גזרו, מעשר פירות זה אינו אלא מדרבנן אפילו בארץ שלא נתחייב במעשר מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ואע"פ שרמזוה מהמקראות כמו שאמרו בספרי כל תבואת זרעך על לרבות שאר פירות, קראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבנו ברביעי של ע"ז, אע"פ שגדולי המחברים כתבוה בשטה אחרת ואף בחוצה לארץ נוהגים מעשר פירות מדרבנן ואע"פ שהתבאר במקומות שאין דין מעשר פירות בחוצה לארץ כלל כמו שאמרוה במסכת ע"ז בבצרה ובראשון של חולין בבית שאן פרשוה חכמי צרפת דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג, וגדולי המחברים מפרשים שבסביבות לארץ ישראל כגון שנער ומצרים וארם צובה ועמון ומואב נוהג, אבל שאר המקומות שהם רחוקים אינו נוהג:

לא יערענו בשמן (לכתחלה) [תחלה] בשבת. פרש"י דמשהי ליה בגרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה, ותימא דמשמע דע"י בליעה מותר ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אסור אלא ע"י אניגרון, וע"ק מה שפרש"י לכתחלה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסורא אם לא ע"י אניגרון, הילכך נ"ל לפרש לא יערענו בשמן פי' שתיה וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור כמו דבר שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסם, וה"ק לא ישתה שמן ואפילו בלעו דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין דאין דרך לשתות שמן כלל דאזוקי קא מזיק הילכך אסור משום שחיקת, סמנין, אבל ע"י אניגרון מותר לבלעו, ולפרש"י יש לפרש לא יערענו. בשמן לכתחלה כלומר בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון דכיון דמשהי בפיו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע:

פשיטא מהו דתימא וכו'. תימא מאי פריך פשיטא הא לא אתו ר' יוחנן ושמואל אלא לאשמעינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעלויא דלא הוי כמו יין דאי אתו לאשמעינן דצריך לברך עליו א"כ הוה להו למימר מברכין עליו סתמא, וי"ל דמ"מ נראה דעיקר מילתייהו לאו לברכה בפני עצמה אתא דממתניתין שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו דאי לא אתו אלא לאשמעינן שלא נשתנה ברכתו כמו בשל יין א"כ הוה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי (עץ) הזית א"נ שמן אין קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר מילתיהו לאשמעינן שמברכין עליו להכי פריך פשיטא וכו', ה"ר יוסף וכן פי' הר' אלחנן:

כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"ת בלא חושש נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, וי"ל בהא מילתא דפשיטא היא אבל הך דלרפואה קא מכוין הוי ס"ד דלא בעי לברוכי כך פי' ה"ר יוסף, אבל בלשון ה"ג הכתוב בספרים משמע שאין, לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכי דוקא דמיכוין לרפואה ומיתהנא מיניה אבל אי ליכא רפואה אפילו אם נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר והכי מסתבר טפי:

קמחא דחטי. נראה דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק שעושה ממנו פת דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין אבל קמח לא מתאכיל כלל אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כ"כ ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין. עי"ל דמיירי בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות שנתיבשו בתנור ואותו קמח ראוי לאכילה:

רב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. כתב רב אלפס ומסתבר כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא, וי"א מדסבר ליה רבא כרו יהודה הלכתא כרב יהודה אע"ג דרב נחמן דחי לה מסברא רבא לא קבל סברתו וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו דא"כ הוה ליה למימר מי דמי התם הוא דרך לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קימחא אין דרך בני אדם לאכול. ואפשר דרב אלפס שפסק מטעם שאין דרך לאוכלו סבירא ליה [דנחלקו] בקמח שאינו של קליות או שנטחן דק דק והוסיף סברא זו מעצמו ולפי זה בקמח של קליות [הלכתא כרב יהודה]:

הלכתא כותיה דשמואל. דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל מיניה כשהוא רך מברכין עליו שהכל הילכך לולבי גפנים ושקדים כשהן רכין שנאכלין קליפתם החיצונה לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הגרעינין לכשיגמרו ומברכין עליהם שהכל, ושקדים המרים כתב בה"ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, ומיהו בפ"ק דחולין [דף כ"ה:] אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר [משום אביו] זה [וזה] לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב הורה ר' חנינא (בצפוני) [בצפורי] כמ"ד זה וזה לפטור, וזה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים ודלא כפרש"י שפי' זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים וזה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד:

ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלין לא. אע"ג דחשיבי לענין ברכה היינו משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפילו כירק ובשקדים המרים נמי דאע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירא כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי כיון דראויין לאכילה קצת ונהנין מהן:

קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וא"ת הא דאמרינן בספ"ק דקדושין [דף ל"ט ע"א] רב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא חזוהו לההוא גברא דזרע חיטי [ושערי] ביני גופנא א"ל רב ענן ניתי מר נישמתיה א"ל לא צהירתן [לא] קיי"ל כר' יאשיה [פי' בתמיה] דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר דקיי"ל כר' יאשיה אפי' אי קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כר' יאשיה בחו"ל מטעמא דכל המיקל בארץ וכו' וכן בפ' תולין [דף קל"ח ע"א] דקאמר דלא הוו זרעי כשיתא דסברי כרבנן דר' טרפון דאמרי דהוי כלאים בכרם והשתא אע"ג דהוי כלאים בכרם מ"מ הם לא היו זורעין שני מיני זרעונין עם החרצן ואפילו אי לא סברי כר' יאשיה בארץ מ"מ בחו"ל הלכה כמותו כיון דמיקל, הילכך נראה דלא אמרינן כל המיקל וכו' אלא לגבי מין ירק כגון הכא גבי צלף אבל גבי זריעה אין לפסוק בחו"ל כדברי המיקל בארץ הילכך הנהו אמוראי דפ' תולין סברי דאין הלכה כר' יאשיה בארץ הילכך לא היו מקילין כמותו גם בחו"ל, ורב נחמן הוצרך לומר קיי"ל כר' יאשיה אפילו בארץ:

הוה אמינא [הנ"מ] גבי מעשר [אילן] דבארץ גופיה דרבנן. הכא משמע דאפילו מעשר צלף דהוי בארץ דרבנן נוהג בחו"ל וכן משמע בסוף פ"ק דביצה [דף י"ב ע"ב] גבי מעשר ירק דקאמר אושפזיכניה דרבה בר [חנן] הוה ליה אסורייתא דחרדלא דלא מעשרי, והקשה ר"ת מפ"ק דחולין [דף ו' ע"ב גבי] ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו ואמרינן בעבודת כוכבים [נ"ח:] בפרק ר' ישמעאל ריש לקיש איקלע לבצרה חזינהו דהוי אכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ותירץ דבחולין (ובפ"ק) [ובפרק ר' ישמעאל בעבודת כוכבים דף נ"ח] איירי בדמאי כדתנן במס' דמאי [פ"א מ"ג] מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי. וי"מ דהא דאמרינן דחו"ל פטור מן המעשר היינו שאינו נוהג בה חומרי ארץ ישראל כדאמרי' [בביצה דף ט'] תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולענין ביטול ברוב וכמה קולי דמיקל בתרומת חו"ל בבכורות (פ"ק) [פרק עד כמה] [דף כ"ז ע"א] ולענין [זה] התיר ר' בית שאן, עי"ל דההוא דחולין ועבודת כוכבים מיירי במינין שאין רגילין לבא מא"י לחו"ל דבהנהו לא גזור אבל במינין הרגילין לבא מא"י לחו"ל גזרו בהו רבנן אפילו באותן הגדלין בחו"ל, ומה שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות בזמן הזה דנראה דלעולם לא חייבו תרומות ומעשרות אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון. עמון ומואב ומצרים ובבל פן יבא להקל בפירות ארץ ישראל, וכן מצינו לענין חלה שחלקו בין מקומות הסמוכין לארץ ישראל ובין הרחוקים לענין דין שתי חלות, אבל אנו שאנו רחוקים לא נתחייבנו מעולם. בירושלמי קאמר רבותינו [שבגולה] (שבארץ ישראל) היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום מאן אינון רובין תרגמני':

בד"ה כיון דאית כו' דאם אדם שותה משקין לרפואה כו' כצ"ל מדברי המרדכי:

בד"ה קמחא דחטי כו' אלא מיירי בקמחא שקורין אישקאלטי"ר או בקמח כו' עכ"ל וא"ה לרב נחמן לא מברכין עליה בפה"א כיון דאשתנו וכ"כ התו' לקמן ע"ש:

רש"י ד"ה דאשתני צ"ל קודם ד"ה במלתיה קאי:

בד"ה זמית שלמוריא נ"ב פי' מי מלח:

בד"ה צלף כו' דשותא נ"ב בערוך פי' בערך צלף כי שותא גבי צלף הוא כמו קורא גבי דיקלא ע"ש:

גמרא [פשיטא מ"ד כיון דלרפואה כו'. ק"ל מאי פריך פשיטא דהלא עיקר דבריהם משמע דאתי לאשמעינן דאינו קובע ברכה לעצמו כיין כדמשמע לעיל וי"ל] :

שם אקרא חייא כו' שהנ"ב. ר"ל לאפוקי שלוקה דברכתה בפה"א כדלקמן (ל"ח ב') בשלמא כל שתחלתו שהכל נ"ב כו' וקרא:

שם והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא. פירש"י שם פריו ולקמן ע"ב ושקלוה לפרחא דבוטיתא. ושם הכוונה על הקפריסין ולקמן (מ' ב') נצפה פרחה. ונראה דכצ"ל כאן בה' בסוף. אח"ז מצאתי בערוך ערך פרחא הא' דגריס בה"א כדלקמן ע"ב דשקליה לניצא דפרחא והוי בוטיתא ולגי' זו א"ש הכל:

שם ותנן על מיני ניצפה כו'. במשנה ליתא לד"ז ולכן צריך להגיה ותניא:

שם ואע"ג דקלסי' שמואל לר"י הל' כוותיה. כה"ג בשלהי ב"ב:

שם הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן. עי' תוס' חולין ז' א' סד"ה והתיר ובמש"כ שם בס"ד:

שם דתנן צלף בש"א כלאים כו'. לא מצאתי זאת במשנה וצ"ל דתניא{כאן הערה=וכן הגירסא ברדב"ז הלכות מעשר שני פ"א ה"ז. ועי' תוספתא דכלאים פ"ב הי"ד] .}:

[רש"י ד"ה דאשתני. עי' גי' הרא"ש ותבין דבריו] :

גמ' ותנן על מיני נצפה צ"ל ותניא' על מיני נצפה:

שם דתנן צלף. צ"ל דתניא צלף:

תוס' ד"ה לא נטעי. ואותן שקדים כו'. נ"ב עי' לח"ש מ"ב פ"א דמעשרות. וכצ"ל כוונת התוס' בשעדיין לא נמצא שם פרי רק קליפה בלבד. והכי ודאי דייק לישנא בתוס'. לאפוקי כשיש קצת אוכל אפי' קטן כל שהו. ודאי הו"ל פרי גם לענין ברכה ומברך עלייהו בפה"א:

גמ' הואיל וקשה לקוקיאני. כדאיתא שבת דף קט:

גמרא קמחא דחיטי וכו' ע' ברשב"א שכתב לדעת הרי"ף פליגי בקמח ממש ופסקי' כר"נ. אבל בקמח קליות לא פליגי דמברך בפה"א דהא לית ליה עלויא אחרינא בפת שא"א לעשות ממנו פת. אבל בשערי אף בקמח קליות מברך שהכל כיון דקשה לקוקיאני ע"ש.
לפ"ז קשה לי מאי פריך הש"ס וכי אית ליה עלויא וכו' מאי לאו דחטי בפה"א. ומדחיק לשנויי דה"ה חטי ונקט שערי לרבותא. ולא משני בפשוטו דבאית ליה עלויא אחרינא מברך שהכל והתם מיירי בקמח קליות דליכא עלויא אחרינא. ובשערי שהכל דקשה לקוקיאני. וצ"ע.
ובאמת לא ידעתי מנין זה להרשב"א דאפשר באמת בקליות אף בשערי בפה"א דקשה לקוקיאני לא אלים למגרעה בברכה רק בקמח ממש לר"י שפיר יש חילוק בצירוף דאין דרך אכילה בכך ועיין. וכן פשוט בפת שעורים דלא מגרעי' בברכה מטעם דקשה לקוקיאני. ויותר נראה דגם לר"י דדוקא קתני שעורי' נמי לאו מטעם דקשה לקוקיאני רק דקמח שעורים לא חשיב. ע' ברש"י ד"ה מאי וכו'. ועיין:

בגמ' החושש בגרונו כו' פשיטא. ויש לדקדק מאי פריך פשיטא הא צריך לאשמעינן דלא תימא דקבעו ליה ברכה מיוחדת משום דאשתני לעלויא כמו ביין כדמקשי הש"ס לעיל. ונראה דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל הך רבותא דאכתי מלתא דפשיטא כיון דלא קתני במתניתין חוץ מיין ושמן ואף לפי מה שכתבתי דאיכא למימר תני ושייר היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דעיקר חשיבות היין היינו משום הך עילויא כדפרישית משא"כ לפי המסקנא דלעיל הוי שפיר מילתא דפשיטא כיון דלא אשכחן שום חשיבות בשמן לענין ברכה מכ"ש בחושש בגרונו ודו"ק:

שם בגמרא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי כו' והרי צלף כו'. לכאורה הוי מצי לשנויי דשאני קורא דאית ביה תרתי לריעותא חדא דסופו להקשות ועוד דלא נטעי אדעתא דהכי משא"כ בצנון וקפריסין בכל חד מינייהו ליכא אלא חדא לריעותא אלא דלא משני הכי משום דלקושטא דמילתא משמע ליה דקפריסין אפילו חדא לריעותא ליכא דודאי נטעי לה נמי אדעתא דהכי:

שם בגמרא אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ כו' ופי' רש"י ערלה בחוצה לארץ מדברי סופרים היא עכ"ל נראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן מדאמרינן בסמוך אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא כו' משמע דבח"ל לא הוי אלא מדרבנן וה"נ משמע מדאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ומקשינן נמי דנעביד כב"ש דמקילי טפי כו' מכל זה משמע לרש"י דכולהו אמוראי דהכא סברי כשמואל בסוף פרק קמא דקידושין דאמר דהא דתנינן ערלה בח"ל הלכה היינו הלכות מדינה אמנם כן הרמב"ם ז"ל בפ' יו"ד מה' מאכלות אסורות פסק להדיא דערלה הלכה למשה מסיני והיינו כעולא אמר רבי יוחנן דבסוף פ' קמא דקידושין קיי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל אלא דאכתי קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהאי עובדא דמר בר רב אשי ורבינא דבסמוך דמשמע מדבריהם להדיא דסבירא להו נמי דערלה בחוצה לארץ מדרבנן וקיי"ל בכל דוכתא דהלכה כבתראי ומר בר רב אשי ורבינא בתראי הוו והנראה לענ"ד בזה אבאר בסמוך ומתוך זה יש לי לדקדק בלשון הבית יוסף שכ' בטור יו"ד בהלכות ערלה דהא דקיי"ל בערלה הלכה כדברי המיקל היינו משום דהוי מדברי סופרים ולא שת לבו לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דס"ל הלכה למשה מסיני אפ"ה פסק בכמה דוכתין כדברי המיקל כמו שאבאר:

שם בגמרא ונימא הלכה כר"ע כו' לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דנימא הלכה כר"ע סתם דהא רב קאמר להדיא צלף בח"ל כו' משמע דבא"י קפריסין נמי אסורין א"כ לא ס"ל לגמרי כר"ע מיהו י"ל דהמקשן נמי אסיק אדעתיה הך סברא דבמעשר אפילו בארץ נמי הוי מדרבנן והיינו כשיטת רש"י ותוס' וסייעתם דכל פירות אילנות אין חייבין מן התורה כלל חוץ מתירוש ויצהר וא"כ מקשה שפיר דנימא הלכה כר"ע ממילא ידעינן דהיינו במידי דרבנן דוקא דומיא דמעשר משא"כ לענין ערלה דבא"י דהוי מדאורייתא אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דתרומות ומעשרות דכל הפירות הוי מדאורייתא ולשיטתו צ"ל דהא דאמרינן בסמוך הני מילי במעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן ע"כ לאו משום דפירות אילן מדרבנן אלא משום דמעשר בזמן הזה מדרבנן ואף שנראה דוחק לפרש כן מ"מ אי אפשר לשיטתו לפרש בענין אחר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מעיקרא דנימא הלכה כר"ע סתם ויש ליישב ע"פ מה שאבאר בסמוך:

שם בגמרא מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כב"ש כו' כבר כתבתי דלכאורה פשטא דסוגיא זו מכרעת ואזלא כמ"ד דהא דתנינן ערלה הלכה היינו הלכות מדינה ולפמ"ש רש"י דהנהיגו עליהם בח"ל לפ"ז א"ש הא דקאמר רבינא וליעבד מר כב"ש משום דקים להו לתלמודא דמעיקרא לא קיבלו עליהם מנהג זה לאיסור אלא בדבר שאין בו צד מחלוקת כלל אבל היכא דאיכא צד מחלוקת לא ובהא מהדר ליה שפיר דכיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה הוה כאילו אין בה ספק וצד מחלוקת כלל. אלא דקשיא טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דפסקו הלכה כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני ולפ"ז ע"כ דהני אמוראי דהכא נמי הכי סברי כיון דבתראי הוו וקיי"ל הלכה כבתראי וא"כ מאי קאמר רבינא דנעביד כב"ש ומהיכי תיתי דנהי דמסקינן התם בקידושין דאפילו למ"ד דהלכה למ"מ הוא אפ"ה ספק ערלה בח"ל מותר מ"מ הא מקשי ליה רבי זירא לרב אסי מאי טעמא דמותר הא כל ספק דאורייתא לחומרא ואישתומם רב אסי כשעה חדא ובתר הכי מהדר ליה ודלמא כך נאמרה הלכה זו ספיקא מותר ודאי אסור ואם כן לפ"ז נראה מבואר דהיינו דוקא בספק ממש ואפשר דה"ה בספק מחלוקת השקול היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דבהא נמי לא מהדרי ליה אלא בלשון ודילמא משא"כ כה"ג בשמעתין למעבד כיחיד במקום רבים דמסתמא הלכה כרבים ומכ"ש למיעבד כבית שמאי במקום ב"ה מאי סברא יש בזה לאקשויי בפשיטות דאטו מי עדיף האי ספק הלכה למשה מסיני יותר משאר ספיקא דרבנן ממש דאע"ג דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הדבר פשוט היינו דוקא בספק גמור וה"ה לספק פלוגתא דתנאי ואמוראי היכא דלא איפסק הלכתא כחד מינייהו משא"כ כל היכי דקיי"ל הלכה כרבים לגבי יחיד או כר' יהודא לגבי רבי מאיר או הלכה כרבי עקיבא מחבירו וכיוצא בו לא אשכחן חילוק זה לענין מילי דרבנן לבר מעירובין ואבילות דקיי"ל הלכה כדברי המיקל וזה לא שייך לענין הך ספיקא דהלכה למשה מסיני לענין ערלה ונראה דוחק גדול לומר דהנך אמוראי דהכא קים להו בפשיטות דכך נאמרו הלכה למ"מ בפירוש שיהיה הלכה כדברי המיקל ואפילו היכא דאיפסק הלכתא להחמיר ודבר זה אינו מתקבל על הדעת כך היה נראה לענ"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל ופירושו דהאי דספק ערלה בחוצה לארץ מותר לאו בספק השקול איירי כדפירש רש"י אלא אפילו בספק הקרוב לודאי ערלה נמי מותר כמו שנראה להדיא מדבריו בפ' יו"ד מהלכות מאכלות אסורות וע"ש בכסף משנה באריכות ולפ"ז צ"ל דאף למאי דס"ל דהלמ"מ היא אפ"ה מותר אפילו בספק קרוב לודאי והיינו משום דכך נאמרה הלכה והיינו דמקשינן הכא ונעביד כב"ש אף על גב דהלכה כב"ה אלא משום דמפירוש רש"י ושאר מפרשים הקדמונים לא נראה כן שהם מפרשים האי דספק ערלה בספק גמור ולענין האי דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני כרבי יוחנן לא מצאנו מי שסובר דלא כהרמב"ם לכך נראה לי לפרש בענין אחר דהא דמקשה רבינא ונעבד מר כב"ש היינו משום דהוה משמע ליה לרבינא דהא דמר בר רב אשי זרק את האביונות וקאכל קפריסין קאי לגמרי כשיטתיה דרב דאמר דוקא בח"ל ולא בא"י והיינו ע"כ משום דתרווייהו ס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה דלכאורה מוכח הכי מדזרקו את האביונות ומשמע שהשליכום במקום הפקר וקשה אמאי הא קיי"ל דערלה שריפה בעי דבמתניתין שילהי תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין אע"כ דשאני חוצה לארץ כיון דאינה אלא הלכות מדינה מנהג בעלמא לא בעי שריפה ושרי להשליכם במקום הפקר ולא חיישינן נמי לתקלה שמא ימצאם ישראל ויאכלום דאפילו לכתחלה מותר לעשות ספק זה להאכילם לאחר כדאיתא בקידושין כדאמר לוי לשמואל ספק לי ואנא איכול ואם כן מקשה ליה שפיר ונעבד מר כב"ש כיון דסבירא לך דהלכות מדינה הוא ובהא מהדר ליה מר בר רב אשי דלאו משום דסבירא ליה הלכות מדינה עביד הכי אלא דבאמת סובר דהלכה למשה מסיני הוא ואפ"ה קפריסין שרי אפילו בא"י מכ"ש בח"ל משום דר"ע לגבי ר"א עבדינן כוותיה וכוונתו בזה דעבדינן כוותיה בכל דוכתא דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו ואפ"ה בח"ל מותר לזרוק את האביונות ולא חיישינן שמא ימצאם אחר ויאכלם כיון דהלכה זו כך נאמרה דודאי אסור ספיקא מותר ונהי דלמ"ד הל"מ נראה שאסור לעשות ספק זה לכתחילה כמו שנראה ג"כ מלשון הכ"מ שם מ"מ נראה דהיינו דוקא לעשות כן בידים בענין שיודע שאותו אחר יאכלום בודאי משא"כ הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא ימצאם אחר איכא למימר שפיר בח"ל לא חיישינן כן נראה לי נכון ובסמוך אפרש עוד בע"א בזה:

פשיטא וכו' הא דפריך פשיטא ולעיל פריך דנברך עליו ב"פ עץ זית ואם כן טובא קמ"ל שאין מברכין עליו רק בפה"ע ויש לומר דזה כבר שמענו ממשנתינו דתנן חוץ מן היין ולא תנן חוץ מן היין ושמן ואף שלעיל כתבתי שהמקשה שהקשה והרי שמן הוצרך להביא מימרא דשמואל ור' יוחנן ולא הוה סגי לי' להוכיח ממשנתינו דלא קאמרה רק יין וכתבתי שמשנתינו יש לומר דתני יין וק"ו שמן שהוא ראשון לארץ הנה לדעת המקשה כתבתי כן דאיהו לא אסיק אדעתא שום מעלה שיהי' ביין יותר משמן שאם הי' יודע איזה טעם לשבח ביין לא הי' מקשה והרי שמן וכיון דאיהו לא ידע שום מעלה יתירה ביין שפיר הוה סבר ששמן הוא ק"ו מיין אבל למסקנא שזכינו לידע מעלות ביין דסעיד ומשמח משא"כ בשמן א"כ שוב הך ק"ו דשמן מיין הוא פריכא דמה ליין שכן סעיד וא"כ למה לא חשבה משנתינו שמן אלא ודאי דשמן אינו קובע ברכה לעצמה ושפיר הקשה פשיטא. אלא דאכתי קשה אף דשמעינן ממשנתינו דשמן אינו חשיב כמו יין שיקבע ברכה פרטית לעצמו כמו יין אכתי איכא למימר דעכ"פ תועיל לשמן מה דאשתני לברכת בורא מיני מזונות וזה לא שמענו ממשנתינו דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא מה שקובע ברכה פרטית לעצמו שמזכירין אותו בברכה כמו יין שאומרים הגפן ופת שאומרים בברכה ולחם ולכך לא חשבה בורא מ"מ ולכך הוצרכו הני אמוראי להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כלל ומברכין עליו בפה"ע ולא בורא מ"מ ונראה דחד מהני אמוראי הוא שמואל וכבר אמרה חדא זימנא לקמן עמוד ב' דרב ושמואל אמרו שאין מברכין בורא מ"מ אלא על חמשת המינין וא"כ שפיר קאמר כאן פשיטא על מימרא דשמואל ועל ר' יוחנן לא קשה קושיית פשיטא ועיין בדברינו בסמוך:

מ"ד כיון דלרפואה קמכווין לא לברך עליו כלל וכו' ויש לדקדק ממ"נ אם יש איזה סברה שע"י שמכוון לרפואה יהי' דבר ממוצע שאינו נשאר במדריגתו החשובה אבל עכ"פ לא יפסיד הברכה לגמרי א"כ היא גופה קשיא מי הכריחו לומר דמה דתימא דלא לברך עליו כלל הרי די באמרו מ"ד כיון דלרפואה קמכוין לברך עליו שהכל ואם אי אפשר לומר דבר ממוצע כלל רק או שישאר במדרגת ברכתו ממש או שיפסיד הברכה לגמרי א"כ קשה למה הוצרכו הני אמוראי להאריך בלשונם ולומר שמן זית מברכין עליו בפה"ע והרי יספיק אם אמרו שמן זית מברכין עליו וממילא נדע שמברכין עליו בפה"ע ונראה כאשר נדקדק על המקשה שהקשה פשיטא והרי מלתא דפשיטא לי' קמבעי' לי טובא דהרי במימרא הסמוכה פליגי רב יהודה ורב נחמן בקימחא דחיטי דר"י אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל וקאמר רבא לרב נחמן לא תפליג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותי' שעל שמן זית מברכין בפה"ע אלמא אע"ג דאשתני במילתא קאי ודחי התם לית לי' עלויא אחרינא הכי אית לי' עילויא אחרינא בפת וא"כ איך קאמר כאן פשיטא והרי איכא למטעי דהואיל ואשתני לא קאי במלתא ונברך עליו שהכל כמו קמחא דחיטי לרב נחמן והוצרכו ר' יוחנן ושמואל לומר שמברכין עליו בפה"ע או משום דאף דאשתני במלתי' קאי כר' יהודה או משום דלי' לי' עילויא אחרינא כרב נחמן ועל זה אפשר לומר ע"פי מ"ש לעיל בסמוך דעקר קושיית פשיטא הוא על שמואל והרי רב יהודה הוא דאמרו משמי דשמואל ולרבי יהודה כיון דבקמחא דחיטי נשאר ברכה הראשונה אף דאישתני וגם אית לי' עלויא אחרינא בפת ק"ו שמן דלית לי' עילויא אחרינא שישאר בברכתו הראשונה והקשה על רב יהודה פשיטא. אמנם כדי לתרץ גם קושיא הראשונה נלע"ד דאי הוה אמרי סתם שמן זית מברכין עליו הגענו לפרשת דרכים כי יש בידינו לפרש שמברכים היינו שהכל כסתם ברכה הכוללת הכל וגם יש בידינו לפרש מברכין עליו היינו ברכתו הראוי' לו מתחלתו דהיינו בפה"ע והכרעה לזה לאיזה מן הדרכים נצדיק שהוא הדרך הנכון הוא זה שאם יש איזה היה אמינא מסברה החיצונה שלא לברך עליו כלל אז נוכל לפרש שמברך עליו שהכל שגם זה הוא חידוש שצריכי הני אמוראי להורות הדבר בפירוש שמברכין עליו אבל אם מסברה החיצונה גם כן אין שום הוה אמינא שלא יברכו עליו כלל אז בוודאי כוונת הני אמוראי לברך עליו ברכתו הראשונה דהיינו בפה"ע דאי לברך שהכל קשה אטו זה למימרא בעי ומעתה קושיא חדא מתורצת בחבירתה דהמקשה ג"כ ידע מפלוגתא דלב יהודה ור' נחמן בקמחא דחיטי וא"כ מחמת דאישתני יש לומר שירד מבפה"ע לשהכל או לבפה"א אבל זה לא הי' אצלו שום הוה אמינא למימר שלא יהי' צריך ברכה כלל שהרי גם בקימחא דחיטי ליכא שום דיעה שלא יהא טעון ברכה כלל ומה שהקשה פשיטא כוונתו למה להו להני אמוראי להאריך בלשונם ולפרש שמברך בפה"ע הלא גם אם הי' אומרים סתם שמברך עליו ג"כ אין בו שום דרך ממוצע או ברכתו הראשונה או שהכל שהיא סתם ברכה כללית ואם כן על כרחך כוונתם בפה"ע דאי שהכל פשיטא דאטו שמן גרע מקמחא דחיטי ומשני מ"ד הואיל ולרפואה קמכוין לא לברך כלל וא"כ שיש הוה אמינא שלא לברך כלל לא סגי דלא פירשו בפירוש שיברך בורא פה"ע דאי הוה אמרי סתם הוה אמינא שכוונתן על שהכל שבם זה חידוש לאפוקי מהסברה החיצונה:

לא תפלוג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כותי' וכו' מכאן סתירה לדברי הט"ז בא"ח סימן ר"ה ס"ק ג' שעל סתירת דברי הש"ע ששם פסק רמ"א בהג"ה דתומי וכרתי אפילו אם בשלם עם בשר ונשתבחו אפ"ה מברך עליהם רק שהכל כיון שאין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר ובסי' ר"ב סעיף י"ג אגוז המטוגן בדבש מבריך עליו בפה"ע והרי גם שם השבח הוא מחמת הדבש שבו שאם הי' מבשל אגוז במים הי' משתנה לגריעותא ואעפ"כ מברך עליו כשטיגנו בדבש בפה"ע וכתב הט"ז לחלק בין דבר שברכתו בורא פה"א אם נשתנה לגריעותא לא מהני לי' השבח שנשתבח מחמת דבר אחר ונגרע ברכתו ומברך שהכל אבל דבר שברכתו בפה"ע אפילו אם הי' נשתנה מחמת עצמו לגריעותא מהני לי' מה שנשתבח ע"י הדבש שישאר בברכתו הראשונה בפה"ע עיין שם בט"ז ולפי דבריו מה ראי' מר' יוחנן ושמואל דאמרי בשמן שברכתו בורא פה ע לקמחא דחיטי שהי' מתחלתו ברכתו בפה"א ולכך שמן אינו יורד מברכתו בפה"ע אע"פי שנשתנה וקמחא שפיר יורד מבפה"א לשהכל אלא ודאי דליתא לסברת הט"ז ואין לחלק כלל בין בפה"ע לבפה"א ומחוורתא כמו שכתב המג"א שם בסימן ר"ה ס"ק ה' עיין עליו:

ה"נ אע"ג דאשתני במילתי' קאי וכו' וצריך לומר דקמחא דחיטי אישתני לעילויי דאל"כ איך מייתי ראי' משמן דאשתני לעלויי לקמחא דחיטי אלא ודאי דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי ולפי זה קשה למה לי' לרבא לאתויי מר' יוחנן ושמואל דאמוראי נינהו ויש עכ"פ יכולת לרב נחמן לחלוק גם עליהם וטפי הוה לי' לרבא לאתובי לר"נ תיובתא ממתניתין דעל היין מברך בפה"ג הרי אע"ג דאשתני שהרי הענבים יצאו מן הגפן ונשתנו ונעשה יין אעפ"כ אכתי שם פרי הגפן נשאר על היין ולא די שלא ירד ע"י שינוייו אלא אפילו עלה להזכיר גפן בפירוש ולמה קמחא דחיטי שג"כ נשתנה לעלויא ירד ממדרגתו הראשונה ואולי יין לא משום שינויו נתעלה רק מה דסעיד הוא שהועילו דלא הפסידו השינוי ואמנם עכ"פ זה מוכח דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי דאל"כ גם משמן ליכא ראי' ומזה יש לדחות פירושו של הגאון פני יושע שפירש לעיל בריש פיסקא חוץ מן היין דשינויי לעלויי דיין ושמן היינו שקרבים ע"ג המזבח יין לנסכים ושמן למנחות ואני מטעים דבריו דשייך לשון אשתני לעילויי שהרי יין בעודו בענבים אינו קרב ע"ג המזבח וכן השמן בעודו בזיתים אינו קרב ע"ג המזבח ונשתנה לין ושמן ואז קריבים ע"ב המזבח וגם בזה קמחא דחיטי שוה להו שהרי בעוד הקמח בחטים אין החטים קרבים ע"ג המזבח וכשטחנו ועשאו קמח ראוי הוא למנחה ע"ג המזבח אלא דלפי דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו דלא מיירי בקמח ממש אלא במה שקורין אשקלאטיר דהיינו קמח קלי וקמח חיטין שהוא קלי לא משכחת שיהי' קרב על בבי המזבח ובכל המנחות לא נאמר קלי אלא בעומר והוא הו' של שעורים וא"כ איך מדמה קמחא דחיטי לשמן זית ועוד יותר מזה קשה במה דמקשה הגמרא מהא דאמר ר"ז אמר ר' מתנה אמר שמואל אקרא חיא ואקמחא דשערי מברכין שהכל לאשמעינן דחיטי וכ"ש דשערי ולסברת הפ"י אינו כ"ש ואדרבה אשמעינן דשערי דאשתני לעילויא כשהוא קמח קלי שהרי קרב ע"ג המזבח במנחת העומר התנופה ואפ"ה מברך עליו שהכל ולא בפה"א ק"ו קלי דחיטי דלא אשתני לעלויא שאינו קרב ע"ג המזבח שאינו מברך עליו רק שהכל אלא ודאי דליתי' לפירושו של הפ"י ואף דלעיל בריש פרקין פריך בגמרא מה להצד השוה שיש בהם צד מזבח נלע"ד דהיינו דוקא לענין עקר חיוב הברכה שהנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים ומועל בהקדש ואף דבתחלת הסוגיא אזלינן שהוא מן התורה מ"מ גם התורה הקפידה משום הכי שלא יה' מועיל בקדשי שמים בזה שפיר יש סברה דדבר הראוי למזבח יש בו יותר חפש זה שהרי אלו לא הי' הוא אוכלו אפשר שהי' מגיע ליד מי שהי' מקריבו ע"ג המזבח ועכ"פ בדבר הראוי למזבח יש בו צד לומר שנחשב כאלו הוא קודש וצריך לברך עליו והברכה היא כמו פדיון אבל בנוסח הברכה אם הוא שהכל או בפה"א אין כאן שום עילוי בדבר שיש בו צד נשבח:

מאי לאו דחיטי בפה"א נלע"ד מה דפשיט' לי' בכל הך סוגי' דעכ"פ קמחא דחיטי עדיף מקימחא דשערי הוא מ' דקמחא דחיטי אשתני לעלויא אבל קמחא דשערי אשתני לגריעותא שהרי קשה לקוקיאני. ובזה נלע"ד דאף דשבולת שועל מין שעורים הוא מ"מ קמחא דידי' לא דמי לקמח שעורים דאולי קמחא דשבולת שועל ל"ק לקוקיאני ודינו כמו קימחא דחיטי ובזה תשכיל דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו כראה וכו' או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשן בתנור דלכאורה דבריהם תמוהים שהרי ש"ש הוא מין שעורים ובקמחא דשערי אמר שמואל בהדי' שהכל ולדידי ניחא וכנ"ל:

ואמנם הועלנו בזה לתרץ דברי התוס' אבל דברי הסמ"ג עשין ך"ז שכתב ועל השכר אין מברכין בפה"א דמאן לימא לן דהוי כמו קמחא דשערי דאיכא מ"ד דמברכין עליו בפה"א דהתם ודאי אשתני לעלויא עכ"ל ודברים אלו המה תמוהים דמאן הוא האיכא מ"ד והרי שמואל בהדי' קאמר דעל קמחא דשערי שהכל ולא מצינו חולק עליו ואף רב יהודה לא מצינו שסובר בפה"א אלא בקמחא דחיטי וכבר תמה עליו הרא"ם בביאוריו על הסמ"ג בהל' חמץ ולא העלה ארוכה לדבריו ועלה על דעתי שאולי טעות נפל בדבריו וצריך להיות דמאן לימא דהוי כמו קמחא דחיטי וכו' אלא שגם בחלק ל"ת בהל' חמץ כתב ג"כ לשון זה אות באות קשה לומר שבשני המקומות טעה הסופר. והנה נוכל לומר דמתחלה כשרצה לפרש דברי שמואל דלדיוקא קאמר קמחא דשערא למידק מיני' הא דחיטי בפה"א א"כ ע"כ דלא מיירי בקמח ממש דא"כ איך יברך בחיטי בפה"א והרי לא שייכא בזה בפה"א כמו"ש התוס' בד"ה קמחא דחיטי ע"כ מיירי שמואל בקלוי וכמו"ש התוס' ואפילו הכי דשערי שהכל אבל לבסוף דמסיק דשערי איצטרך דלא בימא דלא נברך עלוהי כלל א"כ מיירי בקמח ממש ולא למידק הא דחיטי אתי ולכך בין דחיטי ובין דשערי מברך שהכל אבל בקלוי איכא למימר דבין דחיטי ובין דשערי מברך בפה"א לרב יהודה ולרב נחמן שהכל אלא אף דמצינו לומר כן מ"מ לא מצינו לשום אמורא שאמר כן בפירוש ואיך קאמר הסמ"ג דאיכא מ"ד דמברך עליו בפה"א ועוד שהרי בפלוגתא דרב יהודה ור"נ מפורש קמחא דחיטי ואי פליגי גם בשעורי ה"ל למימר קמחא סתם וכך ה"ל למימר קמחא ר"י אמר בפה"א ור"נ שהנ"ב וממילא הוי משמע דבכל קמחא מיירי:

ונראה כאשר נשים לב לדברי רבינו אלפס שפסק כר"נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא והרא"ש הקשה עליו שהרי ר"נ גופא לא השיב לרבא טעם זה רק השיב דאי' לי' עלויי אחרינא ואומר אני דר"נ ור"י דפליגי בקמחא דחיטי בכל קמחא דחיטי מיירי בין קמח ממש ובין קמח קלוי ולכן לא הי' יכול ר"כ להשיב לרבא טעמו של הרי"ף דעדיין הי' קשה תינח קמח ממש אבל קמח קלוי מאי איכא למימר לכן השיב לו טעמא דעלויי אחרינא דשייך בכל קמחא אבל באמת פלוגתייהו בכל ענין וסובר הרי"ף ביון דלא רגילי לספויי קמחא א"כ כר"י ודאי לית הלכתא שהרי עכ"פ בקמח ממש לא מסתברי דברי ר"י ממילא הלכה כר"נ ועתה נבאר כונת הסמ"ג. ונראה דסבר הסמ"ג בקמחא דשערי דקשה לקוקייאני היינו קמח ממש אבל קמחא דקליות אף דשערי לא קשה לקוקייאני וסובר הסמ"ג דלא שייך לחלק בין חיטי לשערי אלא מטעם דחיטי אשתני לעלויי ושערי אשתני לגריעותא וגריעותא דידי' הוא משום דקשה לקוקייאני אבל בקלוי ליכא שום סברה לחלק בין חיטי לשערי ור"י ור"נ דאיפלגי בחיטי היינו משום דמיירי גם בקמח ממש ובזה מודה ר"י בשערי ורבא דאמר לא תפליג וכו' פי' דברי שמואל דקמחא דשערי איכא דמברך שהכל והיינו באינו קלוי מכלל דחיטי בפה"א ובחיטי ליכא לחלק בין קלוי לאינו קלוי כיון שגם שאינו קלוי אינו קשה לקוקייאני ודחי לי' ר"נ דהה"ד דחיטי והה"ד דשערי אפילו קלוי ושמואל בשערי איצטרך למימר דבכל גווני מברכין עלוהי אפי' באינו קלוי דקשה לקוקייאני אפ"ה כיון דמתהני מברך וממילא לר"י דסבר בחיטי בפה"א הה"ד בשערי בקלוי דלא שייך כלל לפלוגי בקלוי בין חיטי לשערי אלא דבחיטי בכל גווני סובר ר"י בפה"א אפי' בקמח ממש ובשערי יש חילוק ומ"ש הסמ"ג דקמחא דשערי איכא דמברך בפה"א כוונתו בקלוי:

אבל דשערי לא נברך עלי' כלל וכו' והא דסיים שמואל שמברכין עלייהו שהכל והרי עקר הרבותא הוא דטעון ברכה כלל וא"כ הוה לי' למימר מברכינן עלייהו ושלא לברך בפה"א אינו צריך לאשמועינן שהרי אפילו דחיטי לא מברכינן רק שהכל צריך לומר דבשביל קרא הוצרך למימר שהכל ולצדדין קאמר דלקרא חיא עקר הרבותא דמברכינן רק שהכל ולקמחא דשערי עקר הרבותא שמברכינן עליו:

אמר ר"י אמר רב צלף של ערלה בח"ל וכו'. הנה הרי"ף פסק צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין ולא הזכיר שום חילוק בין א"י לח"ל ותמהו עליו ועיין ברבינו יונה שנדחק בזה ונראה לפמ"ש המשנה למלך בפרק יו"ד ממ"א הלכה י"א בהביאו שם דברי התוס' דמאן דס"ל דקדושה שני' לא קידשה לעתיד ותרומה בזה"ז דרבנן הה"ד כלאים בזה"ז דרבנן אף בא"י וכתב המ"ל שם דהה"ד ערלה דקיי"ל בח"ל ספק מותר א"כ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר ולפי"ז נוכל לומר דהרי"ף ס"ל דלא קידשה לע"ל וממילא בזה"ז גם א"י כח"ל ולכך סתם הרי"ף דצלף של ערלה אוכל קפריסין והא דאמר רב צלף בח"ל לאו למעוטי א"י בזה"ז אלא למעוטי א"י בזמן הבית וא"ת מה דהוה הוה ולמה הוצרך רב לומר בח"צ י"ל דנקט כן דאי הוה נקט סתם צלף של ערלה אוכל קפריסין ה"א דודאי לאו פירא ולא נברך עלה רק בפה"א קמ"ל דווקא בח"ל ולמעוטי א"י בזמן הבית ולענין ברכה אין חילוק בין א"י לח"ל וכמו"ש התוס' במסקנא דשמעתין לקמן בד"ה והלכתא כמר וכו' ע"ש וכמו כן אין חילוק לענין ברכה בין בזמן הבית לזמן הזה וממילא מברכין בפה"ע אלא שהרי"ף מדויל ידי' משתלים דאיהו פסק ומדלענין ערלה לא פירא גבי ברכה נמי לא פירא ומברכין בפה"א א"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ פסק דלא כרב. אמנם אף דא לא תברא דכיון דדבר זה אם קדושה שני' קידשה לע"ל או לא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא ואיכא תנאי ואמוראי דסברי תרומה בזה"ז דאורייתא ועיין ביבמות דף פ"א ע"א ובתוס' שם בד"ה א"ל ר"י וא"כ איכא למימר דרב סובר תרומה בזה"ז דאורייתא והה"ד ערלה ולכך דייק צלף בח"ל דוקא בחיל אבל בא"י אין הלכה כדברי המיקל והרי"ף הכריע כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ומינה דהה"ד ערלה בא"י בזה"ז דיני כח"ל ולכך סתם לומר צלף של ערלה זורק אביונו' ואוכל קפריסין אפי' בא"י:

אמנם הרמב"ם פסק דקדושה שני' שקידש עזרא קידשה לשעתה ולע"ל קדושת עולם כמבואר בדבריו בפ"א מהל' תרומות הלכה ה' ובסוף פ"ו מהל' בית הבחירה ופסק בפרק יו"ד ממ"ש הל' ג' הצלף חייב בערלה האביונות לבד אבל הקפריסין מותרות ולא חילק בין א"י לח"ל ודאי שקשה מימרא דרב שחילק בין ח"ל לא"י. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ם לשטתו דאיהו פסק בפ"א מתרומות הלכה ך"ו דתרומה בזה"ז דרבנן ולא משום דנתבטלה קדושת עזרא אלא שלא נתקדשה כלל לענין תרומות אפילו בימי עזרא שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו בירושה ראשונה בימי יהושע וכמו שהן עתידין בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימי עזרא ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן התירה עכ"ל הרמב"ם ודע דלא מצינו בתרומה בכל התורה שיהי' נזכר בה ביאה כלל ומה שפשוט בכל הש"ס שאין תרומה ומעשר בח"ל מן התורה היינו מ' שהוא מצוה התלוי' בארץ או משום דכתיב דגנך וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים ונתן טעם לפטור תרומה בזמן ב"ש מ' שנאמר כי תבואו והיכן נזכר כי תבואו בתרומה. ואמנם הכ"מ שם כתב שהרמב"ם יליף תרומה מחלה ובחלה כתיב בבואכם וחלה איקרי תרומה ע"ש בכסף משנה. אלא דלפ"ז הרמב"ם שכ' שנאמר כי תבואו ובחלה לא נאמר כי תבואו רק בבואכם. אמנם כוונת הרמב"ם שאין בזה דקדוק ואין חילוק בין בבואכם לכי תבואו ובכ"מ שהוזכר ביאה היינו ביאת כלם ודלא כמשמעות הגמרא במס' כדה דף מ"ז ע"א אלו נאמר כי תבואו וכו' וע"ש בתוס' בד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' דמשמע שם דכי תבואו ביאה חשובה משמע והגם שדברי התוס' שם בד"ה לא כולהו סליק משמע דבבואכם משמע יותר ביאת כולם מכל יושביו דכתיב גבי יובל והרי גבי יובל מלבד מה דכתיב כל יושבי' כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו וא"כ מוכח דכי תבואו לאו היינו ביאת כלם מיהו כ"ז מביא ההכרח לדברי ר"ת שס"ל דיובל בזמן בית שני מן התורה וכמו"ש התוספת שם אבל הרמב"ם שהעתיק בהל' תרומות הנ"ל שנאמר כי תבואו ביאת כלכם הרי משמע מדבריו דגם כי תבואו הינו ביאת כלם ומה דאיצטרך למיכתב ביובל לכל יושבי' בזמן שכל יושבי' עלי' אף דכבר כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו היינו להורות שאף קודם שגלו גלות נבוכדנצר ועדיין לא בטלה קדושת הארץ משקדשה בימי יהושע מ"מ תכף כשגלו מקצת שבטים ע"י סנחריב בטל היובל ולפי דברינו הללו הדבר פשוט דלדעת הרמב"ם קדושת שביעית בימי ב"ש הי' רק מדבריהם ועיין ברמב"ם ריש פ"ט מהל' שמטה ויובל. ועיין בדבריו בפ"ד משמיטה ויובל הל' כ"ה ועיין בכ"מ שם שהאריך מאוד ולפמ"ש בודאי כוונת הרמב"ם במה שכתב בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית היינו מדבריהם ומעתה לפ"ז גם גבי ערלה כתיב כי תבואו וא"כ לדברי הרמב"ם ערלה ג"כ אפילו בימי עזרא לא נהגא אף בא"י רק מהלכה למשה מסיני כמו בח"ל וא"כ שפיר פסק דצלף אוכל הקפריסין ולא חילוק בין א"י לח"ל שאף שלדידי' לא בטלה קדושת עזרא מ"מ היינו לשאר חובת קרקע אבל ערלה הרי היא כתרומה וחלה דבעינן ביאת כלם ולזה לא נתקדשה כלל בימי עזרא ורב דמחלק בין א"י לח"ל איכא למימר דס"ל כרבנן דבי רב שם בנדה דלא ס"ל דבבואכם היינו ביאת כלכם ואף גם בזה דלא בטלה ירושה שני' שבימי עזרא ג"כ ס"ל כר' יוסי וממילא מחלק בין א"י לח"ל אבל הרמב"ם ס"ל כרב הונא ברי' דר"י דבואכם ביאת כלכם והה"ד כי תבואו.. אלא דקשי' דא"כ למה שם בפ"י ממ"ש הל' ד' בנוטע לרבים חילק הרמב"ם בין א"י לח"ל וג"כ הטעם משום דפליגי בין ר"י וחכמים בפ"ק דערלה ולכך היקל הרמב"ם בח"ל דכל המיקל בארץ וכו' והחמיר בארץ א"כ מכלל דס"ל דערלה בא"י גם עתה מן התורה ואולי כוונת הרמב"ם בארץ כשיבנה המקדש והרי גם בהל' תרומות הזכיר כמה דברים שכתב בהם מן התירה והיינו על כרחך לדידי' הוא כשיבנה המקדש ואף שאז יבוא מורה צדק ויכריע אם הלכה כר"י או כרבנן כראה דמסתמא הלכה כרבנן דנוטע לרבים חייב אלא דעכשיו כיון שהכל בח"ל לענין ערלה סמכינן על היחיד אבל לעתיד נעשה כדין ומ"ש בפ' יו"ד ממ"א הל' ט"ו שבא"י נוהג נטע רבעי בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית וכן מ"ש בהל' י"ז כיצד פודין פירות נ"ר בזמן הזה וכו' נראה שמדרבנן תקנו עתה נטע רבעי בא"י אף שאינו נוהג בח"ל כשם שתיקנו תרומה בא"י בזה"ז אף שלא תיקנו בח"ל. והנה לפמ"ש לעיל לומר סברה דערלה גם בא"י אינה מן התירה מ' דבעינן ביאת כלכם דבר זה שיך בערלה אבל כלאים דלא נאמר בו ביאה והא דאינו נוהג בח"ל הוא מדכתיב שדך למעוטי ח"ל כמבואר בקידושין דף ל"ט ע"א א"כ כיון דחזקה שהחזיקו בימי עזרא לא בטלה כמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ כלא ם בימי עזרא נקרא שדך דלענין כלאים ודאי דלא בעינן ביאת כלכם שלא נזכר בו ביאה א"כ לשטה זו כלאים בא"י בזה"ז מן התורה וערלה הלכה ויבואר אח"כ מה שרצינו לבאר בזה:

ונימא הלכה כר"ע הנה יפלא דקארי לה מה קארי והלא ראה דרב דייק באמרו צלף בח"ל וכו' דאין לומר לרבותא נקט ח"ל דאפילו בח"ל האביונות אסורים דא"כ הוה לי' למימר אפילו בח"ל ועוד דגם אם הוה אמר סתם צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין הי' כולל בין א"י ובין ח"ל ומדדייק בלשונו צלף בח"ל ממילא בא לומר דוקא בח"ל ואיך יוכל להחליט מאמר הלכה כר"ע סתם והלא ריע עצמו אינו מחלק בין א"י לח"ל ונראה שהמקשה הזה עלה על דעתו כמו שסבר רבינא לקמן דגם ב"ש במקום ב"ה אמרינן כל המיקל בארץ ולפ"ז גם אביונות ראוי להתיר כיון שהוא מדברי סופרים בח"ל ראוי להקל כב"ש אמנם טעמי' דב"ש מפני שהוא ספק אילן וספק ירק וכבר נודע דאף דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם איכא תרי לישני בשל סופרים ובכל חד איכא קולא וחומרא צריך למיעבד תרווייהו לחומרא דתרווייהו לקולא אי אפשר דסתרי אהדדי וכמבואר במס' ביצה בסוגיא תבלין נידוכין ע"ש בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה א"ב והנה כשם שערלה בחיל ספיקו להקל כן הכלאים כמבואר במשנה סוף פ"ג דערלה ומעתה צלף בח"ל איך יורה המורה כאשר יושאל לענין ערלה יורה לקולא שהוא ירק ואם יושאל ע"ז הצלף עצמו אם מותר ליטע אצלו כרם ולאכול הפירות ג"כ מוכרח להורות לקולא שהוא אילן והוה תרי קולא דסתרי אהדדי וע"כ צריך להחמיר בשניהם וכ"ז בח"ל ששם בין ערלה בין כלאים ספקו להקל אבל בא"י לפמ"ש לעיל דבערלה בעינן ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ערלה מד"ס אבל כלאים בעינן רק שיהי' שדך וכרמך וא"כ בא"י כלאים מן התורה וא"כ מורין שם בהלכה דלענין ערלה ספיקא לקולא כספק ערלה בח"ל ולענין כלאים ספיקא לחומרא דהוה ספק דאורייתא וא"כ יש לנו קולא לענין ערלה בא"י יותר מבח"ל דבא"י אוכל ג"כ האביונות דח"ל ספק שמא ירק וכב"ש ובח"ל ע"כ זורק אביונות דהוה תרתי דסתרי עם כלאים וא"כ עלה ע"ד המקשן כסברתי דכי תבואו היינו ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ספיקו להקל והיא גופא קשיא למה אמר רב בח"ל אע"כ דכך הוא כוונת רב בח"ל אוכל רק הקפריסין וזורק האביונות ובא"י אוכל גם האביונות דסומך על ב"ש. ושם בא"י ליכא תרתי קולי דסתרי דהינו כלאים וערלה דבא"י כלאים דאורייתא. (ודע דלפמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' כלאים הל' ג' דלהתוס' והר"ן ירק בכרם אינו אסור מן התורה א"כ צלף בא"י לענין כלאים לב"ש ג"כ לא הוה רק ספיקא דרבנן. אמנם קשי לי' לסברה זו דירק בכרם אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא בקידושין דף ל"ח ע"ב ואלו גבי כלאים תנן כרם הנוטע ירק וכו' אלא לדידך וכו' ולסברת התוספת מאי קושיא דשאני ירק בכרם דאפי' בא"י הוא מדרבנן לכן הקילו בו בח"ל יותר מאשר הקילו גבי ערלה דערלה אף שהוא בח"ל מדרבנן מ"מ בא"י הוא מן התורה לשטת התוס' בודאי דלדידהו כי תבואו לא משמע ביאת כלכם ונסתר קושי' הגמרא וכדמשמע בסוגיא דשמעתין דדבר שהוא בא"י מן התורה ראוי להחמיר בו אף בח"ל יותר מדבר שהוא בא"י מדרבנן כדמפליג בשמעתין בין ערלה למעשר וצ"ע.) וא"כ בא"י גם האביונות מותרים זה עלה ע"ד המקשה ולדידי' הי' פשוט דאם אמרינן הלכה כדברי המיקל גם ב"ש במקום ב"ה בכלל וממילא הי' קשה לו א"כ היא גופא קשי' למה נקט רב היתר הקפריסין בח"ל שהוא כר"ע יותר ה"ל למימר בפי' היתר האביונות בא"י והכי ה"ל למימר צלף בא"י אוכל גם האביונות וממילא הוי דייקינן מדיוקא דבח"ל האביונות אסורים מדנקט בלשון דוקא צלף בא"י דאי לרבותא ה"ל למימר צלף אפי' בא"י אוכל האביונות וכו' אלא לדיוקא דבח"ל אביונות אסורין משום דהוה תרתי קולי דסתרי וממילא היה ידעי' דקפריסין מותרים בח"ל מק"ו אם סמכינן על ב"ש במקום ב"ה ק"ו על ר"ע במקום ר"א ומתוך כך הי' סובר דרב לאו ספקא אתי לאשמועינן שזה כבר שנינו במשנה ספק ערלה בח"ל מותר אלא רב דבר שהוא ודאי היתר אתי לאשמועי' ואוכל הקפריסין לאו משום ספק אלא דודאי הלכה כר"ע ונקט ח"ל משום זורק אביונות דבא"י אפילו אביונות מותרים ולכך הקשה מברייתא דמברכין על קפריסין בפה"ע וכן הקשה דנימא הלכה כר"ע והתרצן חידש לא כשעלתה על דעתך אלא רב דוקא בח"ל התיר קפריסין וחידש לו דערלה בא"י דאורייתא דכי תבואו לאו ביאת כלכם משמע:

ונימא הלכה כר"ע בח"ל דכל המיקל וכו' עד ה"מ מעשר דבארץ גופה מדרבנן. הנה לפי שטחיות המשמעות של הקושיא והתירץ משמע דבמעשר גופא ג"כ אינו פוסק רב כר"ע רק בח"ל והיא גופא קשי' כיון דבארץ גופה הוא מדרבנן ולמה אינו כדאי ר"ע לסמוך עליו באיסור דרבנן ועוד מהי תיתי למימר ה"מ דמעשר וכו' אבל ערלה וכו' נגזור וכו' והלא משנה שלימה ספק ערלה בח"ל מותר הרי מפורש שאף שהוא בארץ מן התורה אפ"ה הקילו בח"ל ולחלק בין ספק מציאות דהיינו ספק אם עבר עליו ג' שנים או שיש כאן זקנות ונטיעות ובין ספק פלוגתא מי יכריחנו לומר שיש חילוק בזה ונראה דבאמת במעשר הלכה כר"ע לחלוטין משום שהוא מילי דרבנן והלכה כדברי המיקל אלא כוונת הגמרא דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע לא היינו אומרים שהוא ספק אלא שהכריע בודאי כר"ע וממילא אפי' ערלה בא"י כמי וע"ז הקשה ונימא הלכה כר"ע בח"ל וכו' ואין הכוונה על מעשר רק הכוונה שממילא נדע שאמרו בח"ל הכוונה על ערלה דבמעשר אין חילוק בין ארץ לח"ל כי אידי ואידי דרבנן וע"ז משני דאי הוה אמר בפירוש הלכה כר"פ בח"ל אז ע"כ היינו טועים ולחלק במעשר גופי' בין ארץ לח"ל שבח"ל הוא תרתי דרבנן מצד פירות האילן ומצד ח"ל ואו ע"פי הכרח היינו אומרים להחמיר בערלה אפי' בח"ל דערלה בח"ל הוא כמעשר בארץ ואף ששנינו ספק ערלה וכו' ע"כ היינו מוכרחים לחלק בין ספק מציאות לספק פלוגתא דתנאי ומה שיצינו לבאר בזה הוא לפרש קושיית הגמרא ע"ב ותיפוק לי' דהוי שומר לפירי ויבואר במקומו:

גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן. רש"י פי' דלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר וכו' ובאמת זו היא שטת רש"י ותוס' והראב"ד דכל מעשר פירות הם רק מדרבנן ואמנם שטת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה כמבואר בדבריו בפ"ב מהל' תרומות ולדבריו צריך לפרש מה שאמרו כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו בזה"ז ולפי זה מפורש בגמרא דמעשר בזה"ז הוא מדרבנן כמו תרומה ואנן חזינן לרבינו הגדול דלא ברירא לי' כל כך אם מעשר דינו כתרומה לענין זה שהרי בסוף פ"א מהל' תרומה כתב התרומה בזמה"ז וכו' אפי' בימי עזרא אינה מן התורה וכו' שאין לך תרומה של תורה וכו' ובזמן שכל יושבי' עלי' וכו' וכן יראה לי שהה"ד במעשרות שאין חייבים בזה"ז אלא מדבריהן כתרומה עכ"ל הרמב"ם הרי שבמעשרות תלה בדבר ביראה לי מכלל שלא מצא הדבר מפורש בגמרא וקשה הרי לשטתו הוא מפורש כאן ונלע"ד פירוש דברי הגמרא כאן הוא דאיכא למימר דקפריסין מספקא לי'. אם הוא פרי או לא ובכל הספיקות הדין דמוקמינן על החזקה וא"כ לענין מעשר הרי מתחלתו קודם שנגמרה מלאכתו למעשר הי' מותר וממילא ראוי לאוקמי בקפריסין בחזקת היתר ולומר שלא נתחייב בגמר מלאכתו לפי שאינו פרי אלא דתינח שיש לו חזקת היתר לענין אכילת עראי אבל לענין אכילת קבע אין לו חזקת היתר שהרי גם קודם שנגמר מלאכתו אסור באכילת קבע אלא שאיסור זה של אכילת קבע קודם גמר מלאכתו הוא רק מדרבנן ועיין ברש"י ותוס' במס' פסחים דף ט' ע"א גבי חבר שמת וכו' ונמצא לענין איסור תורה יש לו חזקת היתר וראוי להתיר הספק רק לענין איסור דרבנן אין לו חזקת היתר וזהו כוונת הגמרא כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו לענין שלא יהי' לו חזקת היתד הוא רק דרבנן אבל ערלה הרי אמרינן לקמן בסמוך דכל האילנות משיוציאו ולא הי' לו חזקת היתר כלל וא"כ בארץ הוא ספיקא דאוריתא בלי שום חזקת היתר ומה דקאמר דבארץ דאורייתא היינו ספיקא דאורייתא:

ולעביד מר כב"ש וכו'. לכאורה קשה מה בעי רבינא זה ממר בר רב אשי והלא איהו כרב עביד דאמר בהדי' זורק אביונות ואם קשה לי' לרבינא ה"ל להקשות על מימרא דרב יהודה אמר רב. ואמנם נלע"ד דהרמב"ם פסק שכל הספיקות אין להם עקר מן התורה וכל ספק מותר מן התורה ומה שקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן והרשב"א בתהה"א דף ק"ב הקשה עליו מה דאמרי' גבי עולה בקידושין דף ל"ט ע"א והתניא ספק ערלה וכו' א"ל כך נאמרה ספיקא מותר ואי כדברי הרמב"ם איך שייך לומר הלכה מסיני להתיר ספק והלא כל הספיקות מדאורייתא מותרים ועוד הקשה ממה דאמרי' בקידושין דף ע"ב ע"א חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ואי כדעת הרמב"ם ל"ל למשרי שתוקי והלא כל הספיקות מותרים. ועל קוש' זו האחרונה תירץ מהר"י טראני דקרא אתי למשרי שתוקי בממזרות ובישראלית אף דממ"נ חדא אסורה לי'. ואומר אני דגם ספק ערלה איכא למימר דאתי קרא להתיר אפי' איכא תרתי דסתרי כגון שאמר קונם נטיעה זו עלי אם היא כבר בת ג' שנים ואי לאו איסור ערלה הי' מותר מן התורה מצד נדרו שהוא ספק שמא עדיין אינה בת שלש ועתה ע"י איסור ערלה אסור ממ"נ שיש כאן או איסור ערלה או איסור נדר וכן צלף בכרם בעודו בשני ערלה אסור בממ"נ אם מצד כלאים ואם מצד ערלה ואתי קרא להתיר ספק ערלה אפי' בכה"ג וכ"ז למ"ד הלכה למשה מסיני וא"כ היא גופא קשי' למה ספק ערלה מותר בח"ל וצריך לומר שכך היתה ההלכה וקשה וכי שייך בסיני למשרי ספיקא והלא כל הספיקות מותרי' וצריך לומר אפי' בסתרי אהדדי אבל למ"ד הלכות מדינה אי"כ לא היתה בזה שום הלכה מסיני רק דספיקא מותר משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ היכי דאיכא דסתרי צריך למיעבד תרווייהו לחומרא וכמו"ש למעלה ומעתה הכל ניחא דמרא דשמעת' בתחלת הסוגי' משמי' דרב הוא רב יהודה ואיהו אמר הלכות מדינה וא"כ אין כאן קושיא ונעביד כב"ש די"ל דספק ערלה כזה גם לב"ש אסור לפי שאין לומר ספיקא דרבנן לקולא משום דלענין כלאים הוא ג"כ ספיקא דרבנן וצריך אתה להורות להיפך וסתרי אהדדי וצריך למיעבד תרווייהו לחומרא אבל למר בר רב אשי הקשה שפיר דאיהו מסתמא קאי אליבא דהלכתא ור' יוחנן ס"ל שם בקידושין הל"מ והלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וא"כ לר' יוחנן צ"ל שכך היתה הל"מ להתיר ספיקא וצריך לומר אף היכי דסתרי אהדדי א"כ הקשה שפיר ונעביד כב"ש דמיקל טפי:

ובדרך אחר נ"ל ונתרץ ג"כ קושיית הרשב"א הנ"ל שהקשה לשטת הרמב"ם למה כאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו ונלע"ד שההלכה באה להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעוטו זקינות ובכל התורה אף שלהרמב"ם ספיקו לקולא אבל ברוב איסור וודאי שאסור מן התורה דרובה דאורייתא ובאה ההלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור והנה התוס' לקמן דף נ"ב ע"א בד"ה ור"י כתבו הטעם דהלכה כב"ה יותר מר"א שהרי בעובדא דתנורו של עכנאי יצאה ב"ק הלכה כר"א ותירצו התוס' דב"ה הוה רובא נגד ב"ש והיתה הב"ק כהלכתא שהרי כתיב אחרי רבים ומעתה אני אומר שזה הי' סברת רבינא בערלה לסמוך אף על ב"ש משום דכאן מוכח דספיקו להקל אף נגד הרוב ומינה דאף ב"ש נגד ב"ה מקרי ספק והתרצן חידש לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה כלל וכ"ז למר בר רב אשי דקאי ודאי אליבא דהלכתא כר' יוחנן דהלכה ל"מ אבל בריש סוגיין דמרא דשמעתא רב יהודא ולדידי' הלכות מדינה ודאי דמיעוט נגד הרוב לא מחשב ספק ולכך לא הי' קשה לו דניעבד כב"ש וק"ל:

רש"י ד"ה דאשתני וגרע וכו' האי וגרע שנכתב רש"י אין רצונו שגרע בטעם אלא וגרע היינו שגרע וירד ממדרגתו לענין ברכה שבעודו חטה הי' מברך עלי' בפה"א ועכשיו דאשתני גרעא ברכתו מברכה פרטית לברכה כללית שהוא שהכל ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא בזה:

ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים היא לכאורה קשה הלא בקידושין דף ל"ח ע"ב איפלגי אמוראי בהא דערלה בח"ל הלכה אם הוא הלכה למשה מסיני או אם הוא רק הלכת מדינה ומי הכריח לרש"י כאן להכריע דערלה היא מד"ס והרי גם למאן דס"ל שהיא הל"מ אעפ"כ ס"ל שספיקו לקולא שכך היתה ההלכה בסיני להקלו בספיקו ונראה דרש"י הוכיח זה כאן מסוגיית הגמרא דקאמר ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופה דרבנן וכו' דלכאורה קשה מי הכריחו לכנוס בפרצה דחיקה כזה לתלות טעם החומרה בח"ל מחמת שבארץ הוא מן התורה הלא עדיפא מזה איכא לתלות החומרא בערלה בחיל יותר מבמעשר שמעשר עכ"פ בח"ל הוא מדרבנן וערלה הוא אף בח"ל הלכה למשה מסיני אלא ודאי דסוגיא דכאן אזלא בשטת מאן דס"ל הלכות מדינה אלא אף דסרה התלונה מעל רש"י אבל תשוב התלונה על סוגיית הגמרא למה לא אמר דבערלה הוה אמינא להחמיר אף בח"ל משום שהוא הלכה למשה מסיני ונראה משום דמרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה ורב יהודה עצמו אמר שם בקידושין הלכות מדינה ואף דשם אמרה משמי' דשמואל וכאן הוא מימרא דרב יהודה משמי' דרב מ"מ אם איתא דרב חולק וס"ל הלכה לממ"ס לא הי' רב יהודה שם בקידושין אומר משמי' שא הלכות מדינה דהרי הלכה כרב באיסורי:

ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן וכו'. כאן מוכח כי שאר פירות שאינן מין דגן תירוש ויצהר חייבין בח"ל דרבנן. ובמס' דמאי פ"ק אמרי' אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין והורד והכמון והאורז שבח"ל כל המשתמש ממנו מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. ואיכא למימר דהכי קאמר ה"מ גבי מעשר פירות דאפילו בארץ לא נהוג אלא מדרבנן אבל ערלה דקא נהוג אפילו בח"ל דאוריתא אימא לא קמ"ל. עכ"ל ר"ת בס' הישר כ"י דף צ"ה ע"ב. ולא זכיתי להבין דברים ככתבן. אמנם ראיתי להתוס' בחולין דף ו' ובע"ז דף נ"ט והריטב"א בחי' לחולין שם ושיטה מקובצת לביצה דף י"ב ותוספות ישנים כ"י בסוגיין דכולם כתבו משם ר"ת דמחלק בין דמאי לודאי וכן ראיתי בספר הישר עצמו כ"י דף צ"ז על ההיא דפ"ק דחולין שכתב פי' דלא מעשרי מעשר דמאי אבל מעשר פירות נוהג בח"ל וכו' עכ"ל. וכפ"ז אפשר שט"ס הוא בלשון ספר הישר שהבאתי על סוגיין וחסר תיבה אחת וכצ"ל ואיכא למימר דה"ק ה"מ גבי מעשר פירות ודאי דאפילו בארץ וכו'. והגם דבכל זאת לישנא קייטא הוא מ"מ רמוז מיהא חילוקו בין דמאי לודאי: