שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד עשה ששה דברים כנגד ששה אותיות חִזְקִיָּהוּ ושלשה שהודו לו חכמים בהם המה כנגד שלשה אותיות חזק דחזקו דבריו ואמרו לו חזק ושלשה שלא הודו לו המה כנגד ג' אותיות היו כלומר היו ונעשו במעשה בפועל אך לא אמרו לו עליהם חזק דלכתחילה היו מוחין בידו.
גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים. נראה לי בס"ד הטעם על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיה ה, יח) 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' ודרשו בסוכה (סוכה נב.) בפסוק זה, א"ר אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא פירוש עכביש, ולבסוף דומה כעבות העגלה עיין שם, לכן עשה לאביו בזיון זה על פי מדותיו שהרשיע הרבה ועשה את היצר הרע כעבות העגלה ולכך המשיכו במטה של חבלים שהם עבות העגלה.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) מפני מה לא מנו את אחז עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא מפני שעומד בין שני צדיקים גמורים שהם יותם אביו וחזקיהו בנו עיין שם. ונמצא נמעט מכח השילוש הזה ולכן גֵּרַר עַצְמוֹתָיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים שהם משולשים דאין נקרא חבל אלא אם כן משולש בשלש חוטין שהם נגדלים זה עם זה כי חבל לשון חבילה ואין חבילה פחות משלשה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה שֶׁגֵּרַר עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים על פי מ"ש בס"ד במקום אחר דחבל רמז לתורה כי תורה שבעל פה יש בה ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ותורה שבכתב ראשה ב' וסופה למ"ד הרי אותיות חֶבֶל.
ובזה פרשתי בס"ד 'כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' (דברים לב, ט) פירוש מאחר דְחֵלֶק הֳ' עַמּוֹ לכך זכו לתורה והיינו כי יַעֲקֹב נעשית חֶבֶל היא התורה נַחֲלָתוֹ. ובזה יובן בס"ד (תהלים קה, יא) 'לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם' והיינו דכתיב (תהלים קה, מד-מה) 'וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ' שזכו לארץ בשביל קבלת התורה ולכן גלו עַל 'עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט, יב) וזהו 'לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן' בשביל כי 'חֶבֶל' התורה היא 'נַחֲלַתְכֶם' (תהלים קה, יא).
וידוע כי אחז רשעתו הקשה היתה על אשר אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וביטל תלמוד תורה ואמרו רבותינו ז"ל על רשעתו הקשה הזאת נקרא בשם אחז וכנזכר בגמרא (תלמוד ירושלמי סנהדרין נא.) אבל חזקיהו המלך ע"ה בנו עשה להפך מצד לצד שאפילו בלילות פתח בתי מדרשות ואמר 'כל שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב' (סנהדרין צד:) ולכן עשה בזיון לאביו בְּמִטָּה שֶׁל חֶבֶל לכפר עליו במה שחטא בתורה שנקראת בשם חֶבֶל שהיא רמוזה באותיות 'חֶבֶל'
גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת. נראה לי הספר הזה הי' בו חכמה נפלאה של עשבים שאין שום חולי בעולם שאין לו רפואה גמורה על ידי מין עשב אחד ובכלל זה יש בו סגולות עשבים שיש עשב חותך ברזל ויש מושך דבר שאי אפשר למשכו בידים מרוב קוטנו ויש עושה אהבה ויש עושה שנאה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ועוד ועוד כמה דברים עד אין מספר וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובזוהר הקדוש ועיין הרמב"ם ז"ל בפירושו.
סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן. ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בשם הגדולים ח"ב מע' ח' אות ט"ז) שכתב וזה לשונו קבלתי מרבני זקני ירושלם תוב"ב ידוע דחזקיהו המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום יום השישי בחצות שנסגרים פתח שערי ירושלם כי כל הישמעלים הולכים לבית המקדש, נשארה העיר כמעט רקנית ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל היה בעה"ק ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפ'ין וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו והגידו על מהרח"ו ז"ל ושלח אחריו יום השישי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שאלך לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו ואם אין, דמך בראשך!
ומהרח"ו ז"ל עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו הסכלת עשה שזה השר היה גלגול סנחריב וכן נקרא אבו סיפ'ין שבערבי פירושו אבי החרבות ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיהו המלך ע"ה שהוא מהדברים שלא הודו לו ובזה היתה התחלה דגאולה!
והשיבו מהרח"ו ז"ל לא רציתי להשתמש בשמות הקודש ואמר לו רבינו האר"י זצ"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה קדוש השם ותיקון גדול! אמר לו מהרח"ו ז"ל אם כן אחזור לירושלם לפתחו! אמר לו חליף שעתא ולאו זמניה הוא עד כאן שמעתי.
ודע דגיחון שסתם חזקיהו המלך ע"ה אינו גיחון מארבע נהרות ואף על גב דפירש רש"י ז"ל שהוא מעין קטן כתב הרב 'גט פשוט' (סי' קכ"ח סקל"ז) דהיה נחל שוטף בימי חזקיהו וכשעלה סנחריב עמד חזקיהו המלך ע"ה וסתם מי גיחון ככתוב (דברי הימים ב' לב, ל) 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' והנראה דשורש זה הנחל היה בתוך ירושלם וכו' וחזקיהו סתם את מוצא המים והנהיגם דרך ישר מתחת לארץ וכו' עד כאן לשונו יעוין שם.
ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעלים ונקבר פה עיר בגדאד ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד והיה שם קליפה דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא ואז על ידי כך גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר, עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר ספרי קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר ויתבודד שם ועשה יחודים וכונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו אפילו הגוים ולא היה שום אדם נכנס אליו וחרב החצר שלו ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה ונתבטל לגמרי שנעשה כאחד הריקים.
והנה מזה המעשה שכתב הגאון רבינו חיד"א ז"ל נראה שהיה למעין ההוא הנקרא בשם מֵי גִיחוֹן שורש גדול למעלה ואפשר דלהכי קוראו בדברי הימים 'גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן' ולכן צוה דוד המלך ע"ה למשוח את שלמה למלך על ישראל בגיחון מפני כי המעין הזה שרשו פתוח למעלה ויהיה לסימנא טבא, וגם כי מספר גִיחוֹן עולה מספר מַזָּל [77] רמז למזל העליון שעליו אמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ג קלד א) 'הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל'. נמצא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל במעשה הנזכר שפתיחת גיחון הוא אתחלתא דגאולה בזה יובן (שמואל א' ב, י) 'וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' עֹז גימטריא גִיחוֹן [77] יתן פתיחתו תחלה ובו ירום קרן משיחו כי בו יהיה אתחלתא דגאולה.
עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. קשה והלא ענין זה היה בתחילת מלכותו ממש וקדים טפי להנך תרתי ואמאי נקיט ליה באחרונה?
ונראה לי בס"ד דהנך תרתי אף על פי שהם לא הודו לו מכל מקום הוא וסייעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה יען כי הוא היה לו תשובה נצחת בזה לומר דודאי אני בטוח בהשם יתברך שיעזור אותנו ויצילנו מידי סנחריב אך האדם אין לו לסמוך על הנס לגמרי אלא כל מה שיוכל לעשות דבר הצלה בטבע יעשה! וכן מצינו גבי יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהבטיחו השם יתברך לשומרו ובודאי הוא בטוח בהשם יתברך עם כל זה (בראשית לב, יד) 'וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו' וגם שלח לו דברים של פיוסים, על כן חזקיהו המלך ע"ה נשאר עומד בדעתו בשתי דברים אלו אף על פי שהחכמים 'לֹא הוֹדוּ לוֹ' והראיה, דאחר שבטל סנחריב לא חזר ופתח את גיחון כי חשש פן יבא אויב אחר מה שאין כן הא דעיבר ניסן בניסן הוא הודה דלא יפה עשה וכמו שאמרו בכתובים.
והדבר הזה מפורש גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ד דביאת מקדש) וז"ל ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר (דברי הימים ב' ל, יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר (דברי הימים ב' ל, יט) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר הֳ' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' ונאמר (שם) 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שנרצה קרבנם עד כאן לשונו.
נמצא הרגיש בטעותו והתפלל על עצמו ועל אותם שהסכימו עמו ולכך נקיט להא באחרונה דלא דמי להנך תרתי שעשה מדעתו ונשאר עומד בדעתו גם אחר מעשה. ועוד נראה לי בס"ד דשניא הא מהנך תרתי דהנך גם מן השמים אפשר דלא הודו לו אבל בהא כתיב 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' והיינו שנרצה קרבנם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק הנזכר דכל החמשה דברים עשאם מדעתו לגמרי שלא נתייעץ בהם עם חכמים ושרים דהא לא כתיב 'וְיוֹעֵץ' אבל בהא דְּעִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן לא עשה מדעתו דוקא אלא נועץ בהם עם חכמים דכתיב (דברי הימים ב' ל, ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' משמע שעשה זאת בהסכמת חכמים ועצת רבים. וכן מפורש בדברי הרמב"ם הנזכר לעיל שכתב 'ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו למעשיו' עיין שם. אבל רובן של חכמים לֹא הוֹדוּ לוֹ ולהכי נקיט להא באחרונה ולא ערבינהו עם אידך חמש.
או יובן בס"ד נקיט להנך תרתי קודם כדי לסמכם עם ההיא דְּגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוא דאל יחשוב אדם מה ששלח למלך אשור וְסָתַם מֵי גִיחוֹן היינו מפני שסר בטחונו מהשם יתברך ח"ו זה אינו! דהא מצינו שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת כדי שיהיו בני אדם בוטחים בהשם יתברך ואם כן ודאי הוא היה לו בטחון בה' ומה שעשה הני תרתי היה לו טעם בדבר ללמד שלא יסמוך האדם על הנס לגמרי אלא יעשה מה שיוכל לעשות על פי הטבע, אך ודאי הוא עיקר בטחונו היה בהשם יתברך!
בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו. פירש רש"י ז"ל 'קץ הגאולה' ונראה לי בס"ד הטעם דקרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי סוף אותיות 'יָּמִין' באלפא ביתא הוא אותיות נ"ס כ"ך, כלומר שיהיה הנס על ידי יחוד עליון ויחוד תחתון שהוא בסוד כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה שהם של חו"ב [חכמה ובינה] ושל תפארת ומלכות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בסוד מאמר שתוק כך עלה במחשבה) וזהו 'נס כך' רוצה לומר נס הנעשה על ידי יחודים שלמים של כ"ך כי כאשר יהיו שני יחודים אלו של כ"ך בתכלית השלימות מצד כל ישראל תהיה הגאולה בב"א [במהרה בימינו אמן].
או יובן בס"ד קרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי יהיה על ידי אות צד"י דמנצפ"ך דאיתא בפרקי רבי אליעזר כי מכל חמשה דמנצפ"ך יש גאולה ידועה וגאולתינו היא מן הצד"י. וכתבתי במקום אחר דאות צד"י דמנצפ"ך משובח מן אותיות מכנ"ף כי כל ד' אותיות אלו נטפלים להיות מלוי של אות אחר כגון אל"ף זיי"ן כ"ף מ"ם נו"ן עי"ן קו"ף מה שאין כן אות צד"י דמנצפ"ך אינו טפל להיות הוא מלוי של האות. וידוע דאות הפשוט הוא סוד ימין והמלוי הוא סוד שמאל ולכן קץ הגאולה שיהיה באות צד"י נקרא קֵץ הַיָּמִין.
והנה מלבד פירוש רש"י ז"ל נראה לי בס"ד קֵץ הַיָּמִין על 'תחיית המתים' והטעם כי התחיה על ידי שם כוז"ו שהוא פותח הקברות, וזה השם עומד בימין של אותיות שם הוי"ה ולכן שם זה קוראו 'קֵץ הַיָּמִין'. ולזה אמר לדניאל (דניאל יב, יג) 'וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין' דקאי על זמן התחיה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". נראה לי בס"ד הטעם דאמר פסוק זה אחר שידע שזרעו צדיקים, והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל כי בפסוק זה הוא יחוד המלכות ויש בו רמז לעשר ספירות שבה. גם עוד נודע מכתבי רבינו האר"י ז"ל שכל השבטים נשרשים במלכות ורק יוסף הצדיק ע"ה הוא בתפארת שהוא דכורא, ולכן כיון שידע שבניו צדיקים קרא עתה פסוק זה שהוא יחוד המלכות אשר בניו הם שם.
הֵיכִי נַעָבִיד? נֵימְרֵיהּ? לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה!. קשה מה בכך? והלא שבח גדול הוא ואם משום הפסק, למה יגרע מעניית אמן יהא שמיה רבה וברכו וקדושה אם נזדמן לענות קודם 'וְאָהַבְתָּ'?
ונראה לי בס"ד כיון דפסוק זה הוא שבח גדול וגם שהוא שבח המלכות שהיא סופא דכל דרגין והקליפות נאחזין בסוף דרגין דקדושה יותר לכך כיון דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם נאמר אותו אנחנו בקבע היו מתקנאין הקליפות ומתגרים בקטגורים מצד העונות.
והנה הרב יד יוסף צרפתי ז"ל בפרשת ויצא הקשה, דכאן משמע שאנחנו אומרים בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה, ואלו במדרש אמרו רבותינו ז"ל כשעלה משה רבינו ע"ה למרום שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ואומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' והורידו לישראל, משל למה הדבר דומה 'לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך נתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצינעה בתוך ביתיך' הרי נראה דאינו מטעם שלא אמרו משה אלא שבאמת משה רבינו ע"ה הוא אשר תיקן לאומרו בחשאי מטעם הנזכר. ולומר דפליג המדרש על הגמרא הוא דוחק עד כאן לשונו, עיין שם.
ונראה לי בס"ד לתרץ דלעולם משה רבינו ע"ה תיקן לאומרו בקול רם בתוך המשכן ובתוך המקדש ששם השראת שכינה ואין פחד מקטרוג המלאכים. ובזה יבא על נכון המשל שנתנו לאשתו, ואמר לו התקשטי בו בצינעה בתוך ביתך, ושם תיקן לאומרו בקול רם כי אין פחד, אבל חוץ למשכן או למקדש לא תיקן לאומרו כלל אפילו בחשאי! ואתו רבנן ותקנו לאומרו חוץ למקדש גם כן אך בחשאי, הואיל ולא אמרו משה רבינו ע"ה בתורה אבל ביום הכיפורים אפילו משה רבינו ע"ה תיקן שיאמרו אותו בכל מקום בקול רם מפני שאותו היום ישראל דומין למלאכי השרת.
ובזה המונח שכתבתי יתורץ קושיא אחרת דיש להקשות כיון דצריך לאומרו בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם כן איך אומרים אותו בקול רם ביום הכיפורים? וכפי האמור יבא נכון דביום הכיפורים גם בזמן משה רבינו ע"ה היו אומרים בקול רם דאותו היום אין פחד.
תֹּאמַר, יֵשׁ לָהּ גְּנַאי. בשלמא במשל שייך גנאי לפי הענין אך בנמשל הנה זה שבח להקב"ה ומה שייך גנאי בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר האר"י ז"ל דיחוד זה הוא יחוד המלכות, וידוע דמשה רבינו ע"ה נקרא בעלה דמטרוניתא שהיא סוד המלכות ולכן מאחר דלא אמריה משה שהוא הבעל גנאי למטרוניתא לבקש דבר שלא רצה בעלה להביאו לה, ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי שאומרים אותו בלחש.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות דפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' הוא יחוד התפארת ויש בו המשכת שלשה אורות המוחין דוקא שהם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] אך פסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' הוא יחוד המלכות ויש בו יחוד כל עשר וכתב שם אל תתמה איך אל התפארת לא יחדנו אלא שלשה מוחין דיליה שהם חב"ד דוקא, ואף גם זאת לא היה בפירוש ובגלוי אלא בדרך נסתר בשני אותיות אח ד'אֶחָד' ולמלכות יחדנו כל עשר ספירותיה. והתשובה היא כי 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' אינו כתוב בתורה ולכן אנחנו אומרים אותו בלחש אבל יחוד התפארת הוא בפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' שנכתב בתורה דלכן נאמר בקול רם ולכן אף אם אין בו יחוד אלא דרך רמז הנה הוא יותר נגלה מיחוד המלכות שלא נזכר בתורה וגם אין אנחנו אומרים אותו אלא בלחש עד כאן לשונו זלה"ה.
ובזה יובן בס"ד המאמר מָשָׁל לְבַת־מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה רמז לפסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' שהוא יחוד שלה שאמרו יעקב אבינו ע"ה והריחה אותו כאשר הוציאו מפיו. ואם תאמר רוח הקודש הנמשכת מן המלכות שיאמרו פסוק זה בשבילה יש לה גנאי כי נראה שהיא רוצה גדולה לעצמה יותר מן התפארת בעלה יען כי בפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' שהוא יחוד התפארת אין שם אלא שלשה מוחין דיליה שהם חב"ד בלבד ובפסוק זה שלה מייחדים כל עשר ספירותיה וכאשר העיר בזה רבינו ז"ל ואיך תבקש בפה גדולה יותר על התפארת שהוא גדול ממנה ואם לא תאמר, יש לה צער כי באמת היא מתאוה הרבה ליחוד זה של 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'! ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי שבזה נעשה רצונה ותאותה וגם בזה אין חסרון כבוד ח"ו כלפי התפארת על אשר לא יחדנו בפסוק שלו אלא רק שלושה מוחין שהם חב"ד בלבד יען כי מאחר דשלה אומרים בלחש ושלו אומרים בקול רם הרי יש יתרון גדול מצד זה אל התפארת וכאשר ישב רבינו ז"ל את הקושיא הנזכר ודוק.
והנה מה שאומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' ביום הכיפורים בקול רם פירש רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות. טעם הא' הוא מפני כי 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' הוא תיקון המלכות וכיון שעתה ניזונת מן הקולות הפנימים לכן נאמר בקול רם. וטעם הב' הוא מפני שעתה ביום הכיפורים לוקחת החמשה גבורות שלה ממותקות לצורך פרצופה מבינה עילאה שלא על ידי התפארת. ולכן לפי הטעם הב' הנזכר לעתיד נאמר 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' בקול רם תמיד כמו ביום הכיפורים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קכב, ח) 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' דידוע דאמירה בלחישה ודבור בהכרזה כמו שאמרו באדרא רבא, ולכן אמר דוד המלך ע"ה שהוא בחינת המלכות 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי' הם הצדיקים המתקנים המלכות על ידי תורתם ומעשיהם להשלימה למעלה הגדולה שלה שהיא בסוד שני מלכים בכתר אחד אז אֲדַבְּרָה נָּא פירוש בקול רם כי דיבור הוא בהכרזה שָׁלוֹם בָּךְ אותיות בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד].
ועל זאת בישר הנביא (ישעיה מ, ט) הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם 'בַכֹּחַ' עולה מספר 'ביחוד' [30] דהיחוד שאתם אומרים עתה בחשאי לעתיד תרימו קולכם בו. ולזה אמר (ישעיה נב, ח) 'קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ' יחדו אותיות יחוד.
ובזה יובן בס"ד (תהלים יד, ז) 'בְּשׁוּב הֳ' שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל' כי לעתיד אחר גמר התיקון יָגֵל יַעֲקֹב שאמר פסוק זה ד'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' על אשר אומרים פסוק זה שלו בקול רם מה שאין כן עתה דאומרים בחשאי ואף על פי כן יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל הוא התפארת הנקרא בשם 'יִשְׂרָאֵל' יִשְׂמַח אף על פי שיש בפסוק זה יתרון על פסוק שלו וכאמור לעיל.
ונראה לי לכן אמר במשל הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא לָהּ בַּחֲשַׁאי ולא אמר 'הֵבִיאוּ לָהּ עֲבָדֶיהָ בַּחֲשַׁאי' לרמוז כי הובאה זו של בחשאי הוא רק בתחלה אבל לבסוף יביאו בקול רם!
ואפשר לפרש בס"ד מה שרמזו חז"ל פסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' כְּ'צִיקֵי קְדֵרָה' על פי מ"ש לעיל בשם רבינו שבפסוק זה יש יחוד כל עשר ספירותיה של המלכות וידוע שכל ספירה היא הוי"ה אחת וידוע כי הויו"ת שיש במלכות יתמלאו במלוי ההי"ן ונמצא עשר ספירותיה הם עשרה הויו"ת דמלוי ב"ן. והנה עשרה פעמים ב"ן עולה תק"ך כמנין 'צִיקֵי קְדֵרָה' [519] עם הכולל.
ובספר הכונות איתא שם אלקים במלוי יודי"ן ומלוי השם והכללות עולה בגימטריא 'קְדֵרָה' ועיין מה שכתב רבינו מהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל בזה. וכתב על זה עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו 'מדרש אליהו' (דף צז) וז"ל נדחק הר"ש ז"ל ואמר קדירה ביו"ד ונראה לפי עניות דעתי שכך חשבונו אלקים במילוי יודי"ן [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] גימטריא ש' ואותיות המלוי לבדם הם ח' ועם הכולל הם ט' הרי גימטריא 'קְדֵרָה' [309] עכ"ד זלה"ה וזה ברור.
