אלא אמר רבא מברך ואח''כ בוצע. וגומר כל הברכה ואח''כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם: פתיתין ושלמין אמר רב הונא. אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן: כתנאי. הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו' תנאי היא: אבל לא חצי בצל גדול. ואע''פ שיש בו יותר מקטן שלם: במקום שיש כהן. ונותנו לו מיד: במקום שאין כהן. צריך לישראל שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו וחצי בצל אין מתקיים: יוצא ידי שניהן. ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולה שירותא. פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול ערובי חצירות:

והלכתא כרבא דמברך ואח''כ בוצע. פי' שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ובפרק שלשה שאכלו (לקמן מז.) מסקינן דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם ויש שמביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני רבי חייא בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם (לא) היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה אז אם תפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונ': מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין. פירש''י אם הפתיתין והשלמין שוין יברך על איזה שירצה ואם הפתיתין גדולים צריך לברך על הפתיתין לפטור את השלמין ור' יוחנן אומר על השלמין מצוה מן המובחר אפי' אם הפתיתין גדולי' טפי ותימה א''כ סברא הפוכה דלרב הונא פתיתין שהם גדולים עדיפי ולר' יוחנן שלמין עדיפי ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות ועוד תימה אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה של חטין ע''כ פירש רבינו תם דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה''פ אמר רב הונא מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה והוא הדין על השלמין אם ירצה ורבי יוחנן אמר שלמין עיקר וכן הלכה כרבי יוחנן דהא רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וכל שכן לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה תלמידו של רב דדוקא באמוראי בתראי אמרינן הלכה כבתראי: אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורים ד''ה מברך על הפרוסה של חטין. דחיטי עדיפי משום דאקדמיה קרא אבל פתיתין ושלמין ממין אחד אפילו יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלמין מפת קיבר מברך על השלמין כדאיתא בתוספתא (פרק ד) שלמין דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דגלוסקאות פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דבעל הבית פת כשר ופת של נכרי מברך על הכשר (תחלה) וכן אמרינן בירושלמי פת טהור ופת טמא מברך על הטהור אבל אם פת של נכרי חביב ונקי ופת של ישראל אינו חביב מברך לאיזה שירצה כדאיתא בירושלמי פת נקי טמא ופת קיבר טהור מברך לאיזה שירצה אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של נכרי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא. שני שלמין ממין אחד אם אחד יותר נקי מברך על הנקי דחביב ליה טפי: כתנאי כו'. פירש רש''י חצי בצל גדול קרי חשוב לפי שיש בו יותר מבצל קטן שלם ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקט חצי בצל גדול משום דיש בחצי בצל גדול כמו בקטן שלם ולא יותר ועוד דאם כן לא הוי דומיא דחשוב דגבי פרוסה של חטין דקאי עלה דהתם שוין ויש לפרש דכהדדי שוין הם אבל דגדול טוב יותר לאכילה מן הקטן ועוד פירש רש''י דמייתי תנאי אסיפא דמברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורים ומר סבר חשוב עדיף ומר סבר חטין דמקדמי בקרא עדיפי אבל א''א לפרש דחטין עדיפי משום שפת של חטין חשוב מפת של שעורים דהא פי' דבמין אחד פת נקיה ופת קיבר השלם עדיף: ומר סבר שלם עדיף. וא''ת מנא ליה הא אימא דחטין חשיבי טפי משום דאקדמיה קרא ויש לומר דהכי מדמה דהתם אע''ג דמסברא חשוב לכהן עדיף דכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו ואפי' הכי קאמר דשלם עדיף ה''נ נימא שלם עדיף מפתיתין של חטין אע''ג דאקדמיה קרא והדין עם רש''י שלא רצה לפרש כתנאי אפלוגתייהו דרבי יוחנן ורב הונא שהרי למאי דמפרש לרב הונא כשהן שוין מברך על איזו שירצה א''כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלמות וא''כ מאי כתנאי איכא ולפר''ת נמי דפי' דמברך על הפתיתין גדולים אם ירצה ואי בעי בריך על השלמים קטנים אלמא לא חשיב ליה עדיף אלא כי הדדי נינהו לרב הונא וא''כ לא מצי קאי כתנאי אפלוגתא דפתיתין: כל היכא דאיכא כהן כ''ע לא פליגי דחשיב עדיף. ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים ושלמים קטנים דמברך על השלמים היינו דוקא לברכה דלא איכפת ליה שיברך בגדול דלמה יברך בגדול הואיל ואינו נקי מזה אבל גבי נתינה לכהן איכא נפקותא דיתן לו הגדול החשוב טפי דניחא ליה: מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. פירש רש''י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד והיינו ע''י שניהן דכיון שהניח הפרוסה תחת השלמה נראה כמו שבוצע נמי אפרוסה ודוקא בוצע לשלמה אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה או לפרוסה או לשלמה דמדקאמר לתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר ולפי' רש''י ה''פ ירא שמים יוצא ידי שניהם כדרב הונא וכדר' יוחנן בפתיתין ושלמה ולפי' ר''ת לא מצינו לפרש הכי דקאי אפתיתין שהרי אינו צריך לעשות כן אלא יברך על השלמה ודי בכך לכ''ע דאפילו רב הונא לא קאמר אלא על הפרוסה אם ירצה אבל פשיטא אם בירך על השלמה יצא ונראה לפירוש ר''ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים: הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב. משום דכתיב לחם עוני מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה ומ''מ אין לבצוע כי אם על השלמה ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה וכורכים ואוכלים משתיהן יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה וכן המנהג אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים חבילות חבילות דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין ורבינו מנחם מווינ''א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלמה באה כי אם בשביל לחם משנה והר''י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן אחר כך ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ופעמים מפיק הר''י נפשיה מפלוגתא ולא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלמה תחלה המוציא והיה בוצע קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד:

הא דאמרי' פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. כתב הגאון דהוא כלי שני שנותנין את הלחם לתוך מים רותחין מוצקין בקערה או שנותנין אותו בקער' ויוצקין עליו מים רותחין וישהא עד שימוח שהוא צנום. נראה מדברי הגאון דאע"פ שנמוח ואין על הפרוסות תוריתא דנהמא מברך עליהן המוציא מפני שהוא כלי שני שאינו מבשל אבל בחביצא דהוא כלי ראשון בעי תוריתא דנהמא כדלעיל. וכן כתבו רבי'.
וזה הפי' קשה עלי בסוגיא הזו שא"כ ר' חייא בר אשי משמיה דרב טובא קמ"ל בברכה גופא דלא בעי' פרוסות קיימות ותורית' דנהמא בפת צנומה בקערה וכיון דהיא גופא קמ"ל מנא לן בגמ' דפליגא עלי' דר' חייא דאמר בלכתחלה צריך שתכלה ברכה עם הפת ואיהו בדליכא פת אחרינא ולומר שמתחייב בברכה זו דהמוציא כדאמרינן לעיל בטחנה אפאה ובשלה ובטרוקנין וכיוצא בהן.
וליכא למימר דר' חייא אפי' בדיעבד קאמר דלא מברכינן המוציא אלא במקום שיכול לכלות ברכה על הפת. חדא דהא לא איפשר להפקיע ברכ' דהמוציא מן הפת משום מברך ואחר כך בוצע ובליכא פת אחרינא מאי איכא למימר מי איכא לאתסורי עליה אכילה דהאי או לאהדורי להאי לברכה אחרינ' כיון דנהמא הוי. ועוד דא"כ קשיא ליה סתמא דטחנה אפאה ובשלה דרך בישול קא אכיל ליה ואפ"ה בפרוסות דכזית הוא מברך עליה המוציא ומאי טעמא לא אמרינן בסוגיא דחביצא פליגי דר' חייא ומאחרינן ליה עד מימרא דפת צנומה. ועוד דהא רבא מוסיף הוא אהא חייא מברך ואח"כ בוצע וכ"ש דפליגא דרבא אדר' חייא בר אשי אמר רב וא"כ לרבא לא מברכינן בצנומה וכ"ש בחביצא המוציא לעולם ואע"ג דליכא פיתא אחרינא וקשי' הלכתא אהלכת' דקי"ל כרבא,וקי"ל כרב ששת בחביצא דמסקנא נינהו ודרבא אדרבא נמי קשיא דרב' פריש לה לדרב ששת אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לפום מאי דאשכחין בעיקר נסחי דרבא בתרוייהו. אלא ודאי דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לכתחלה קאמר בדאיפשר והדרא קושיא לדוכתא.
[ובר] מן דין אפי' בכ"ש שאינו מבשל היכי איפשר דלא בעי תוריתא דנהמא והא אביי לעיל בסוגיא דחביצ' מדייק מדתניא לקט מכילן כזית ואכל בם מצה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואוקימנא בשעירסן הא לאו הכי אע"ג דאינן מבושלין בעינן ת"ד דומיא דחביצא א"ו סברא הוא דכל דפריס לגמרי וליכא עליה תוריתא דנהמא לא מברכינן עליה לא שנא מבושל ולא שנא שרוי.
ושמעת' דפת צנומה הכי פירושה דרב לאו קמ"ל בחיוב ברכ' דהמוציא דהא לא מפרש צנומה דמאי אי דפרוסות קיימות אי דצנימתן כזית אי דפתותין מכזית ועוד דכל היכי דאיירינן בחיוב ברכת המוציא ושלש ברכות קאמרינן [כדלעיל (ברכות ל"ז ע"א)] אלא רב לכתחלה איירי וה"ק צונם אדם פתו בקערה ומברך עליה מתיר בתחנה לצנום פתו בקער' לתוך התבשיל ומברך ועלה קאמרי' פליגי דר"ח וכ"ש דפליגי דרבא דאמר מברך ואח"כ בולע והילכך לית הלכתא כר' חייא בר איש אמר רב וכן אני סובר (כרבינו) [ברבינו פי' בדעתו] הגאון דתוריתא דנהמא בעי בהו אבל מה שהוצרך לאמר דבקערה כלי שני איירי מפני שהוא סובר דאין המוציא במבושלין מדר' יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח וכן מצאתי בהלכות גדולות ודוקא צנומה דכיון דשדי רותחין עלה הויא ליה כלי שני אבל דמאפת בקדירה הוה ליה כלי ראשון ואע"ג דאיתיה בעינא נפקא ליה מתורת לחם ומברכי' עליה בורא מיני מזונות דקתני מצה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח והלכה כר' יוסי עד כאן בהלכות גדולות.
ולדבריהם הא דתניא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא לר"מ היא אבל לר' יוסי לא ואע"ג דלגבי שלקות איתמר ולא היא עד כאן לא אמר ר' יוסי התם אלא משום דבעי' טעם מצה אבל הכא ר' יוסי מודה. הני מילי בירקו' אבל בפת כיון דליכא טעם מצה ליכא טעם לחם ולא מברכינן עליה המוציא. ואין זה מחוור כהוגן אבל פי' שמעתא דפת הצנומה בקערה בין בבישול בין בלא בישול כך היא כמו שפיר' ולהכי סמכי' בגמרא ענין לו הביאו לפניו פתיתין ושלמין וא"ר הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין. פירש הגאון בפתיתין פת נקיה ושלמין הדראה וזה הפי' הנכון בסוגיא הזו מכל מה שנתפרש בה בהרבה סברות וזה שלא פירש באיזה פתיתין אמרו לפי משמע הענין כך הוא כשרוצה בפתיתין יותר מן השלמין רב הונא סבר פתיתין עדיף ור' יוחנן סבר שלם עדיף וירא שמים יוצא ידי כיבוד השלם וידי קרוב דיעה ומניח פרוסה לתוך השלמה ובוצע אבל בחטין ושעורין דחשי' ושלם נינהו מודה ר' יוחנן דחשי' עדיף משלמין [ור"פ אמר הכל מודים בפסח] וסבר אפי' דחשיב ושלם מניח פרוס' לתוך שלמה ובוצע.
וכך מצאתי בירושלמי (ו,א) כדברי הגאון ז"ל תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר שלמה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על קלוסים השלמה. פרוסה של בעל הבית ושלמה של קלוסין אומר על השלמה פרוסה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על השלמה של בעל הבית. פת חטין ופת שעורין אומר על של חטים. פרוס' של חטים ושלמה של שעורי' אומר על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין אומר על שעורין. והלא כוסמין טוב ממנה אלא שזו ממין שבעה וזו אינו ממין שבעה. פת טמאה ופת טהורה רבי חייא בר' אבא אומר על הטהור' פת נקייה טמא' ופת קיבר טהור' ר"י ברחייא בשם ר"א אומר על איזו מהן שירצה עד כאן בירו' והיא כסברת ר"י דיפה ושלם שלם עדיף וחשוב ושלם חשוב עדיף ונסמוך בזה פי' הגאון.
ומה שאמרו הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע דבר פשוט הוא דבוצע המוציא על הפרוסה קאמר ודומיא דפליגי בשאר ימות השנה מודים בפסח וכן הוא ברור שעליה מברך לאכול מצה דלחם עוני בכזית דמצ' כתיב ועוד שכל המצות שמברך עליהן ברכת הנהנין בכזית א' הוא מברך שתים כדעביד בברכת היין של קידוש היום. וכן במאן דמקדש אריפתא מברך אתרתי ובוצע חדא בציעה וכן אמרור היכא דליכא שאר ירקי מברך בפה"א ולאכול מרור בכזית ואוכל וכן באוכל את הפסח ואוכל את הזבח ואוכל מנחות בירושלים כדקתני בתוס' בפרקין.
אבל ראיתי שכתב הגאון ז"ל אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמין מניח פרוסה בתוך השנמה ובוצע אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין לא צריך להניח פרוסה לתוך שלמה אלא בוצע לו על שני ככרות ככל שאר ימים טובים. והדין פי' מקרב טפי אלא מיהו מנהגא בעלמא בלילי פסחים שמביאין פרוסה לתוך שלימה ובוצע ולא ידעי' אי בדוק' נהוג הכי או כי היכי דסליק אדעתיה פשוט אלו דברי הגאון.
ומתחלה קשה עלי משום דאמרי (לקמן ע"ב) מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא דאלמא מצוה הכי וקביעות' הוא למפריסהון ואשכחי' לעיל בענין טרוקנין דאמר רב אשי אדם יוצא ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא ולאו למימר' דצריך טרוקנין לכתחלה משום עוני כל היכי דמעיילי לחם נפק ביה והלכך בהביאו לפניו פתיתין ושלמין לא צרכינן לחשיבותא דשלם לד"ה אלא בוצע בפרוסה דהוא עוני הואיל ואיתיה קמיה ולאו דמחייבינן לאיתויי וליפטר בהכי אלא לחם עוני דחובה לאפוקי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הוא אלא כיון דמנהגא הוא הכי עבדינן למפרס ולאקבועי מצוה בפרוסה.

פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל: מברך על הפתיתין אם ירצה והוא הדין על השלמים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משום דכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, ואתא רבי ירמיה בר אבא לאוקמא להא דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים בהנהו תנאי דבצל, ואף על גב דבצל קטן וגדול מין אחד וחטין ושעורין הוו ב' מינין ומטעם מוקדם בפסוק אתינן לה, מכל מקום מייתי שפיר הא דבצל דאזלינן בתר החשוב או בתר השלם, וקרא כי מקדים ליה בדשוו שניהם או שלמין או פרוסין. ועל כרחין לא מצינן לאוקמי האי כתנאי אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן, דהא מסיקנא הכא דלכולי עלמא היכא דאיכא כהן חצי בצל דחשוב עדיף, ואילו רבי יוחנן קאמר דשלמה מצוה מן המובחר ואף על גב דלענין ברכה כדאיכא כהן דמיא, ואי נמי דכהדדי נינהו ביופי אלא שהשלמה חשובה מחמת שלמותה תקשי לרב הונא דאמר מברך על הפתיתים דהא שלמה עדיפא ואיכא כהן. וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן נמי אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, דאי אדרב הונא ורבי יוחנן הא רב הונא מודה הוא דכ"ש דמברך על השלמין ולמה ליה למבצע אתרווייהו.
אבל הראב"ד ז"ל הקשה דאי איתא דיוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, והלא לא קמה ההיא מילתא דרבי ירמיה כלל, ותדע לך מדלא מותבינן מההיא מתניתין דבצל לרב הונא מדברי הכל בין מדרבנן בין מדרבי יהודה, דעד כאן לא קאמר רבי יהודה חצי בצל גדול אלא משום דחשוב עדיף, אבל היכא דתרוייהו חשיבי ודאי לכולי עלמא שלם עדיף, ומדלא אותבינן מינה אלמא לא קמה ההיא מילתא כלל ולא שייכא פלוגתייהו דתנאי דבצל לגבי ברכה מידי, אלא ודאי האי דירא שמים יוצא ידי שתיהם אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן קאי, והא דאמר רב הונא מברך על הפתיתין דוקא על הפתיתין קאמר משום דאינהו עדיפי דמקרבא הניתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, וכעין ראיה נראה לי לדברי הרב ז"ל, דמדקאמר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משמע דבכהאי גוונא מיירי רב הונא, ולומר אף על גב דבההיא פליג רבי יוחנן מודה בהא דאלמא כי היכי דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים מצוה על הפרוסה אפילו לרבי יוחנן הכי נמי פתיתין ושלמין מצוה על הפתיתין לרב הונא, וכן נמי מדאמרינן סתם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, ואי בפרוסה של חטים ושלמה של שעורים הוי ליה לפרושי בהדיא פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, וההיא נמי דהכל מודים בפסח נמי לכאורה הכי דייקי, דההיא בששתיהן של חטים או של שעורים מיירי. ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבי יוחנן ואפי' לגבי רב דהוא רבו של רב הונא, וכל שכן לגבי רב הונא.
תוספתא (פ"ד, הי"א):מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד, שלמה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית מברך על שלמה של גלוסקין, פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית מברך על שלמה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורין מברך על פת חטין, פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת כוסמין ופת שעורין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה. ואיתא נמי הכי בירושלמי דגרסינן עלה בירושלמי (ה"א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך ברישא.
עוד בירושלמי (שם): פת טמאה ופת טהורה רב חייא בר בא אומר על הטהורה, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה רב חייא בר אדא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה.

מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פירש רש"י ז"ל: בוצע או משתיהן או משלמה. ויש מפרשים גם כן בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע שבוצע מן השלמה, ויש מי שפירש ובוצע מן הפרוסה ועליה הוא מברך המוציא ועל אכילת מצה משום דלחם עוני כתיב ואתא וגרעא לפלגא דחדא, וזה עיקר.
ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר"ה ור"י, כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימין, הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין על שלמים. ולזה הפי' הסכים יותר רב האי גאון ז"ל. וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים ז"ל דלאו מחמת שמעתא דר"ה ור"י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל, אלא משום לחם עוני, דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט, ומשום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.

רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. פירש רש"י ז"ל: פרוסה גדולה שיהא די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני. חדא דלא הוה ליה למימר אכולה שירותיה אלא בצע כולה שירותיה. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו (לקמן ברכות מו, א) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מענינו הוא דאמר רב חייא צריך לבצוע על שתי ככרות. אלא ודאי הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול והא מחזי כרעבתנותא, והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי כי הוינן ביה רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז"ל, וז"ל: אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפי' לכולה שירותיה כר' זירא שפיר דמי.

הביאו לפניהם פתיתין ושלמים, פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין. אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:

ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר. פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:

ירא שמים יוצא ידי שתיהן. פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתי' ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:

ששמת שלום וכו'. דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז"ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה ואע"ג דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא, ה"נ ליכא חיובא בהכי:

חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת. פירוש ולבצוע משתיהן מאי טעמא לחם משנה כתיב:

ר' זירא בצע אכולה שירותיה. פירש רש"י ז"ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה, והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת. והא מיחזי כרעבתנותא, פי' כשיבצע על ככרות הרבה:

אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא. אמר לקטו כתיב. פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת:

ריפתא דערובא. פירוש שערבו בו אתמול עירובי חצרות דליומא אחרינא הוה מותר לאכלו:

פת טמאה ופת טהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה אומר על איזה שירצה וכן יראה בפת נקיה של עכו"ם ופת קיבר של ישראל שהוא אומר על איזה שירצה וכן בשל חטים יבשה ושל שעורים בת יומה וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וירא שמים יוצא ידי שתיהן בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה וכדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני, ויש אומר שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומר בהפך, ומה שנהגו בג' מצות ב' שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת, ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמכל מקום לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים, ויש מפרשים שלא נאמר בפסח לבצוע בפריסה אלא מתורת רשות הא מדרך חיוב לא, ואע"פ שאמרו לחם עוני כתיב ביה הרי אף בכובא דארעא אמרוה כן למעלה ואין החיוב לחזור אחריה:

זהו שביארנו שמברך ואחר כך בוצע יש חולקים מכח תלמוד המערב לפסוק שצריך שתכלה ברכת המוציא על בציעת הפת, ואין זה כלום שהרי נפסקה בהדיא בכאן, אלא שיש לנו ללמוד משם דברים אחרים ומתוך אותם הדברים אנו רואין לכתבו בכאן, ולשון תלמוד המערב בזה אין מברכים על הפת אלא בשעה שהוא פרוס אהן דנסיב עגולא בידיה ומברך עלוי ולא אתא לידוי ר"ל שלא פרסו בשעת גמר ברכה צריך למברך עלה תנינות אמר ר' תנחום וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה, וזהו שכתבנו עליו שאינו שנוי כהלכה אלא שיבצע לאחר הברכה, ומכל מקום יש למדין הימנה שאם היו לפניו שני מיני לחם והניח את שראוי לברך עליו וברך על שאינו ראוי שצריך לחזור ולברך על הראוי, ואמרו עוד שם שאם ברך על פת זה ונפל מידו ואי אפשר ליטלו צריך לחזור לברך על האחר, ולשונם בזה אהן דנסיב תרמוסא ובריך עלוי ונפל מידוי צריך למברכא זמן תנינותף ומה בינה לאמת המים ר"ל שהמים נרדפים והולכים וכשמברך עליהן כבר הלכו את שהיו לפניו בשעת הברכה ותירץ תמן לכן נתכוין תחלה, ומכאן אתה למד לכל שבירך על דבר ולא נזדמן לקיים את ברכתו על אותו דבר שכיון לברך עליו שחוזר ומברך על האחר ואומר על מה שבירך ברוך שם כבוד מלכותו וכו':

לעולם אין תורמין אלא מן היפה ואם אין שם כהן עכשיו ליטול את התרומה תורם מן המתקיים יותר אע"פ שיש יפה הימנו ותורמים בצל שלם אע"פ שהוא קטן אבל לא חצי בצל אע"פ שהוא גדול ואפילו במקום שיש כהן:

חייב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות אף בסעודה השלישית ויקח בידו השתים ויבצע האחת זכר ללחם משנה וכן הדין בימים טובים:

מגדולי החכמים כשהיה פת של עירובי תבשילים בביתם היו מכינין אותו לברך בו המוציא בשבת הואיל ונעשית בו מצות עירוב, ואל תטעה לפרש דבר זה בפת של עירובי תחומין שהרי פת של עירובי תחומין צריך לכתחלה שיהא שלם כל השבת וכל שכן שאין לפרשה בעירובי חצרות אלא אם כן נפרש בה שהיה בוצע בה למחר שאם בשבת עצמו הרי נאסר אחר כן לטלטל בחצר, א"י למה דתנן נאכל עירובו וכו' עירובו עירוב הגם דגם רש"י פי' אתמול וגם דברי רש"י צ"ע וגם בעירובי חצירות לא מצינו שיאסור לטלטל בחצר כשנאכל העירוב ובפרט למאי דקי"ל שבת הואיל והותרה הותרה:

ממה שכתבנו למדו בקצת תוספות באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות וכן שירי פתילות של שבת מדליקים אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור:

נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך לבוב מצוה, ורמז לעשר מלאכות שנעשות בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא:

ולעולם לא יפרוס אדם את הפת כלו שלא יראה כרעבתן אלא יפרוס פרוסה בתוך שלימה:

אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע. שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה. ולא נהירא משום דחשיב הפסקה מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואין מפריד הפרוסה דאם לא כן חשיבא כפרוסה וכן שנינו בפ"ג דטבול יום ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה.

ירושלמי ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עילוי ונפול מינוי מהו לברוכי עליה זמנא תנינית מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן כיון דעתו מתחלה הכי לא כיון דעתו מתחלה תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' [חייא] בר ווא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמנא תנינית א"ר תנחום בר יודן וצריך לומר בשכמ"לו שלא להזכיר שם שמים לבטלה ונראה פי' הירושלמי דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס היינו טעמא שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם פריסה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת דלא יצטרך לברך, ומסיק בירושלמי עד כמה [יברך] רבי חנינא ור' מונא חד אמר [עד] כזית וחד אמר עד פחות מכזית [מאן דאמר כזית כהא דתנינן (מנחות דף ע"ה) תמן וכולן פתותין כזית מאן דאמר עד פחות מכזית] כמאן דתנא דבי ר' ישמעאל עד שמחזירין לסולתן:

ה"ג רש"י הביאו לפניו פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר. והקשה ר"ת דמחלוקת מופלג הוא זה דרב הונא מצריך לברך על הפתיתין הגדולים ור' יוחנן על השלימה ודמיא לההיא אלו קשרים [דף קי"ב] השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי, ועוד מאי שנא הכא דנקט פתיתין ולקמן נקט פרוסה של חטין, ופי' ר"ת דה"ג הביאו לו פתיתין גדולים ושלמים קטנים אמר רב הונא מברך על הפתיתין, פי' אם ירצה והוא הדין על השלמים קטנים דכי הדדי נינהו ר' יוחנן אמר מברך על השלימה אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ואפילו היא קטנה דלשון פרוסה משמע חצי השלם כמו אחד שלא יטול פרוסה [מנחות דף עז ע"ב] וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס [שבועות דף מ"ב ע"א] ולהכי נקט לעיל פתיתין והכא פרוסה [ורבותא אשמועינן] אע"ג דפרוסה של חטין קטנה צריך לברך עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק קודם לברכה, ופסק ר"ת כר' יוחנן לגבי רב הונא דרב הונא ליתא לגבי רב שהיה תלמידו כ"ש לגבי ר' יוחנן דרב לגבי ר' יוחנן ליתא והכי אמרינן בפ' מי שהוציאוהו [דף מ"ו ע"ב] במקום ר' יהודה ליתא במקום ר' יוסי מבעיא הילכך פרוסה קטנה של חטין ושלימה של חטין לדברי הכל מברך על השלימה פתיתין גדולים של חטים ושלימה קטנה של חטים הלכה כר' יוחנן דשלימה מצוה מן המובחר ואפילו אי הוו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה כיון דשניהם מחטים מברך על השלימה אבל פרוסה של חטים עדיפא משלימה של שעורים ובתוספת' דברכות [פ"ג] תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר כיצד שלימה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין [הימנה אלא] שזו משבעת המינין וזו אינה משבעת המינין ואמרינן עלה בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה היא דאמר אם יש ביניהם מז' המינין עליו הוא מברך פת טמאה ופת טהורה ר' חייא בר אבא אמר מברך על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אמר על איזה שירצה יברך וכן הדין בפת של כותים ופת של ישראל:

כתנאי תורמין בצל קטן. פרש"י דקאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים וכן פר"ת, ואע"ג דבצל הוי מין אחד וחטים ושעורים ב' מינים מ"מ אייתי שפיר ראיה דלמר חשוב עדיף ולמר שלם עדיף אבל אי הוה קאי כתנאי על פלוגתא דר' יוחנן ורב הונא הא מסקינן דהיכא דאיכא כהן לכו"ע חשוב עדיף ור' יוחנן סבר דשלימה עדיף.

וירא שמים יוצא ידי שתיהן. אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים קאי מדנקט פרוסה ולא נקט פתיתין:

מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. פרש"י בלשון א' בוצע מן השלימה ומ"מ יוצא (מידי) א שניהם קרינא ביה דכיון שמניח שניהם יחד הוי כאלו בצע משניהם, ולשון שני פי' בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני, ובפסח רגיל ר"י לבצוע משתיהן יחד ואין זה מצות חבילות מידי דהוה אכוס של קדוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין ואמרינן נמי בפ' ערבי פסחים [דף קי"ד ע"ב דמי שאין לו שאר ירקות מברך על חסא בפה"א ועל אכילת מרור ולא חשבינן ליה מצות חבילות וכן ברכת המוציא הוא כמו ברכת היין דקידוש ולא דמי לקידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו ופעמים שלא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלימה (הפרוסה) המוציא ואינה מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על [הפרוסה] אכילת מצה ובוצע, וה"ר מנחם מאונ"א היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ולא היה נוגע כלל בשלימה דאינה אלא משום לחם משנה משום דאמרינן מה דרכו של עני בפרוסה משמע דבין המוציא ובין על אכילת מצה הכל יש לעשות בפרוסה:

בד"ה והלכתא כרבא כו' שלא יפרישנה מן הפת עד אחר הברכה ויש כו' היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' כצ"ל מדברי הרא"ש ע"ש:

בא"ד דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם וגם מייתי ראיה שצריך לסיים קודם כו' עכ"ל ר"ל דההיא דעד שתכלה אמן מפי העונין היינו נמי שלא יבצע ויפרישנה קודם הברכה אבל יש לחתוך קודם אך מ"ש וגם מייתי ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע וע"ק דההיא דתני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס הם דברי הירושלמי והוא סותר תלמוד שלנו כמ"ש הרא"ש ע"ש ומאי מייתי ראיה מיניה דהא לית הלכתא כר' חייא דהא פסקינן הלכתא כרבא דפליג עליה דרבי חייא ובדוחק יש ליישב הא דלפי הירושלמי סבר ר' חייא כוותיה דרבא דשמעתין ודו"ק:

בא"ד אבל אם לא היה צריך לברך יוכל לפרוס קודם כו' עכ"ל ר"ל אם לא היה צריך לברך בהך דבירך על התורמסא ונפל מיניה דאהא מייתי לה התם כמ"ש הרא"ש יוכל גם הכא לפרוס קודם הברכה כו' והרא"ש כתב בזה מלתא אחריתא אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה כו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה מברך על הפתיתין כו' וכ"ש לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל פרוסה כו' אבל פתיתין ושלמין ממין אחד כו' עכ"ל לא ה"ל לשנות לשונם למימר פתיתין ושלמין דמשמע גדולים וקטנים כמ"ש לעיל אלא הל"ל פרוסה ושלמה דשוין הן וביה קיימינן הכא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה כתנאי כו' משמע דלהכי נקט חצי בצל כו' כמו בקטן שלם ולא יותר כו' עכ"ל אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר דמ"ס חשוב עדיף ולא קאמר גדול עדיף וק"ל:

בא"ד ויש לפרש דכהדדי שוין הן כו' דמייתי תנאי אסיפא כו' אבל אי אפשר לפרש דחיטין עדיפי כו' כצ"ל:

בד"ה מ"ס שלם כו' והדין עם רש"י כו' א"כ לא קפיד לא אחשיבות כו' ולפירוש ר"ת נמי כו' עכ"ל לפי דרכן של התוס' שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בה יותר מן הקטן אלא דחשוב וטוב הוא יותר לא הוי צריכי לכל זה אלא דע"כ לא קאי כתנאי אההיא פלוגתא דפתיתין ושלמין דא"כ לא הוי דומיא דפתיתין ושלמין בגדולים וקטנים איירי והכא בבצל בשוין פליגי וק"ל:

בד"ה מניח פרוסה כו' ונראה דגרס לר"ת שתיהן וקאי לשני כו' עכ"ל כצ"ל וכן לשון הרא"ש בזה ובהל' רב אלפס כתוב שתיהן והא דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי עכ"ל וק"ל:

תוס' בד"ה מברך על כו' באמוראי בתראי כו' נ"ב פי' מאביי ורבא ואילך והוא מקבלת גאונים:

בד"ה אכל פרוסה כו' כדאיתא בתוספתא שלימין כו' כצ"ל:

בא"ד לאיזה שירצה כו' נ"ב כל זיה איירי בשניהם שלימין או אינם שלימין אבל אם אחד שלם לעולם השלם קודם וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' והיה בוצע קצת כו' נ"ב וכן אנו נוהגים:

גמרא תני תנא כו' מניח כו' ובוצע א"ל כו'. ומלת ומברך ליתא ברי"ף ורא"ש ונכון דלעיל מסקינן דמברך ואח"כ בוצע:

תד"ה והלכתא. ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע כו'. נראה דר"ל קודם שיחתוך והיינו כיש נוהגין שכתב לעיל והראיה מהירושלמי נכונה דאם יחתוך קודם יש לחוש שתפול הפרוסה ומהרש"א לא הבין כן:

תוס' ד"ה כתנאי. דלהכי נקט חצי כו' משום כו' ולא יותר. נ"ל כוונתם דלפירש"י הל"ל בצל פרוס דהוה משמע דנותנו כולו רק שהוא פרוס ונשבר אבל מדנקט חצי משמע דאינו נותן רק החצי והוא בכדי שיהא שוה לקטן השלם והעט"ר נדחק בזה:

תוס' ד"ה ומר. א"כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלימות. נראה דר"ל דהיה משמע דר"ה סבר כמ"ד דחשוב עדיף היינו משלם דמשמע דבשלם יש מעלה אלא דחשוב עדיף מיני' (וכדאמרי' בנדרים (ט"ז רע"ב) חומר מכלל דנדר הוא ע"ש בר"ן ורא"ש ועי' בב"י יו"ד סי' קצ"ט במה שדקדק אחר הטור במש"כ לישנא דמוטב בדעת השאלתות) ובאמת ר"ה סבר דשלם אינו מעלה כלל וזהו שכתבו לא קפיד אחשיבות ולא אשלימות ר"ל מטעם דחשיבות עדיפא משלימות אלא דשלימות לא נחשבת אצלו לכלום ודו"ק. וגם בזה נדחק העט"ר:

תד"ה כל. ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים כו'. נ"ל דכוונתם ליישב לפירש"י דחשיבותא דחצי בצל גדול הוא מחמת שיש בו יותר מקטן שלם והגרע"א ז"ל נתחבט מאד בדבריהם:

בגה"ש שלמן מצינו שם זה כו'. ואנכי אוסיף דשם הוא בסי"ן אבל מצאנו בהושע (יו"ד) כשד שלמן לפי' הרד"ק בשי"ן ימנית וח"ו ובש"ס נמצא עוד בביצה (ה' ב') ובב"ק (פ"ט א') ובב"ב (י"ג ב') ובמנחות (כ"ט א'):

תוספות סד"ה והלכתא. אבל אם לא. נ״ב נ"ל למחוק תינת לא. שוב ראיתי ברא"ש ג"כ כדברי:

שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ, שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. הא דאמר בין התלמידים נראה לי רמז בזה עוד דבר אחד לפי דרכו, רצונו לומר שבהמצאה זו שעשית להשוות שני סברות הנזכר יחדיו יהיה שלום בין התלמידים, יען שגם בין התלמידים ימצא ענין אחד בערכם הדומה לדבר זה, והיינו יש אחד בקי בגרסה של סדר זרעים ומועד ושגורים בפיו בגרסה בלבד ולא בדרך סברה ועיון גם כן, ויש אחד שעדיין לא למד סדר שלם אלא מקצת הסדר איזה מסכתא ממנו בלבד, אך המקצת הזה למדו היטב בדרך סברה ועיון שיש בו, והוא עוקר הרים בלימוד שלמד בזה המקצת מן המסכתות, ועל כן בין אלו התלמידים גם כן יפול מחלוקת בערך כבוד חכמתם, כי אותו שלמד כל הסדר כולו אומר דבר שלם עדיף, ולכן לו משפט הקדימה במעלה הואיל והוא יודע הסדר כולו, ואותו שלמד מקצת הסדר אך למדו בעיון וסברה גם כן יאמר דבר חשוב עדיף. ונמצא בין התלמידים גם כן יש מחלוקת בענין הקדימה זה עם זה בשתי סברות הנזכרות בפת, ולכן אתה שעשית מציאות זו בפת להשוותם יוצא מזה כי משורת הדין שוים הם במעלה ואין להם קדימה זה עם זה, ולכן גם התלמידים ראוי שיהיו שלום ביניהם שיהיו משוים עצמן זה עם זה ולא ירצה כל אחד להיות לו קדימה על חבירו, אלא שקולים יהיו זה כנגד זה. ומה שאמר לו תחלה מַה שִּׁמְּךָ? נראה ודאי היה יודע שמו מעיקרא מאחר שהיה דרכו לשנות לפניו, ורק רצה לעשות פתח לדבריו בדרך מליצה, ורמז בזה ששמך שהוא לשון שָׁלוֹם הנאמר בתוספות נו"ן לבסוף, באה הנו"ן להגדיל משמעות שמך ללמדינו שֶׁשָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְּׁנָתְךָ.

גמ' א"ל שלמן. מצינו שם זה בסוף מגילת רות ושם הוא מלא וי"ו:

גמרא, היכא דאיכא כהן כ"ע ל"פ דחשוב עדיף (וכי איכא חצי בצל גדול ובצל קטן שלם תורמין מן החצי גדול). דע"כ לא אמר ר"י בהביאו לפניו פתיתין ושלמים דמברך על השלמים, אלא כששניהם בגדר אחד אז מעלת שלמה עדיף ממעלת גדול, אבל היכא דגדרן חלוק כמו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין, אין מעלת שלמה חשיבא לגבי חשיבותא דחטין דאקדמי' קרא, וה"נ הבצל גדול טעמו יותר טוב מקטן, וכיון דבתרומה כתיב את כל חלבו ממנו, הוי כמו מעלת חטין דאקדמה קרא, וכדאסברו בתוס' מה דבעי בגמרא לומר דפרוסה של חטין ושלמה של שעורין תלוי בפלוגתא דחצי בצל גדול. ודברי התוס' במה שהקשו על חצי בצל גדול מן פתיתין ושלמים, לא זכיתי להבין, וה' יאיר עיני העורות והיו למאורות:

בגמרא נהרדעי עבדי כרבי חייא ורבנן עבדי כרבא. לפי מאי דפרישי' לשיטת רב אלפס ז"ל דלמסקנא רבא נמי לא פליג אדר"ח אלא לפרש דבריו בא א"כ צריך לפרש דהא דקאמר נהרדעי עבדי כר"ח היינו משום דנהרדעי מפרשי מימרא דר"ח כפשטיה כדאמרינן לעיל ופליגי אבל רבא מפרש למימרא דר"ח כשמעתיה כדפרישית ולענ"ד יש הכרח לפי' זה והיינו ממה שכתבו התוס' בד"ה והלכתא דתנא ר"ח בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וא"כ תקשה האיך פליג רבא אברייתא ואם נפרש הך ברייתא כדרבא כדמשמע מלשון התוס' שהביאו ראיה מהך ברייתא דפסק הלכה דקיי"ל כרבא א"כ תקשה להיפך א"כ היאך פליג ר"ח במימרא דידיה אהך ברייתא דתנא ר"ח גופא אע"כ כדפרישית דבפירוש הברייתא גופא פליגי נהרדעי ורבא ולפ"ז לשיטת התוס' דלעיל דלא נחתו לשיטת הרי"ף לפרש דרבא ס"ל כר"ח א"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך פליג רבא אברייתא ומכ"ש במה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי לענין פסק הלכה שהוא אליבא דרבא מיהו בזה כבר הרגיש הרא"ש ז"ל בפירושו ע"ש אלא שדבריו צריך עיון קצת ועיין במה שכתב מהרש"א ז"ל בזה בלשון התוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה והלכתא כרבא כו' ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי היסח הדעת שייך כאן אטו מי גרע פריסת המוציא מהא דאמר רב לקמן בסמוך טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך אלמא כיון שהוא מענין פריסת המוציא והסעודה לא הוי הפסק והיסח הדעת מכ"ש לחתיכת פרוסת המוציא עצמו שאין כאן היסח הדעת ומכ"ש דקשה טפי לרבי יוחנן ורב ששת לקמן אפילו הביאו מלח כו' או גביל לתורי נמי לא הוי הפסק והכי קיי"ל וי"ל דנהי דלא הוי הפסק גמור בכי ה"ג היינו לענין דיעבד שאם הוא צריך לומר טול ברוך לאיזה הכרח לפי אותו שעה או שלא נזכר לומר הבא מלח וגביל לתורי קודם סעודה א"כ כשנזכר אח"כ רשאי לאומרה ולא הוה הפסק לענין שאין צריך לברך שנית אבל לכתחלה מיהו אין לעשות כן בקביעות שמא ע"י כן יבוא להיסח הדעת וזה מוכרח מלשון התוספות עצמן דאלת"ה א"כ היאך כתבו כאן ומיהו בשבת נכון להחמיר ואי ס"ד דהוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך שנית א"כ היאך מותר לעשות כן בשבת הא הוי חומרא דאתא לידי קולא אע"כ כדפרישית:

בא"ד ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' עכ"ל. נראה דעיקר הראיה בזה כי היכי דלא תימא דהא דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע היינו שיתחיל הברכה קודם שיבצע מש"ה כתב דמהך ברייתא מוכח שצריך לסיים כל הברכה קודם שיבצע אלא דמאותה הראיה עצמה מייתי התוס' ג"כ ראיה לדבריהם הקודמים דאין נכון לסיים כל הברכה בעוד שהפת שלימה אלא שהברכה וחתך הפרוסה יהיה כא' ומוכחא להא מילתא נמי מדמסיק מירושלמי דטעמא דברייתא משום שמא תפול הפרוסה מידו ואם לא היה יכול לפרוס קודם הברכה לא שייך האי חששא כן נ"ל בכוונת התוספות ולענ"ד בחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה ודו"ק:

בגמ' איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר"ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. ויש לדקדק מאי קמ"ל ר"ה דפוטר את השלימין הא ודאי אפילו רבי יוחנן דפליג עליה ואמר שלימין מצוה מן המובחר אפ"ה מודה דבדיעבד אם בירך על הפתיתין נהי דמצוה מן המובחר לא עביד אפילו הכי פוטר את השלימין וא"כ לא הו"ל לר"ה למימר אלא מברך על הפתיתין ונ"ל דמה שהוצרך ר"ה לאסוקי במלתיה דפוטר את השלימין היינו לאשמעינן דאפי' אם רוצה לאכול ג"כ מהשלימין אפ"ה יכול לברך המוציא על הפתיתין דאי לא הוי אמר אלא מברך על הפתיתין היה במשמע דהיינו כשאין בדעתו לאכול מהשלימין ולאפוקי מדר' יוחנן דכיון דסבירא ליה שלימין מצוה מן המובחר אם כן לכתחלה יש לו לאכול מהשלימין כדי שיבצע עליהם מאחר שהביאו לפניו כדי שיעשה מצוה מן המובחר משא"כ אם רוצה לאכול גם כן מהשלימין סד"א דמודה ר"ה שצריך לבצוע על השלימין קמ"ל דלכל ענין אמר ר"ה דמברך על הפתיתין כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פתיתין ושלימין כו' אם רצה מברך על הפתיתין כו' עכ"ל. נראה דכוונתו וטעמו של רש"י בזה משום דסתם לשון פתיתין בין גדולים בין קטנים במשמע דאע"ג שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לעיל גבי פת צנומה דלשון פתיתין היינו גדולים כדכתיב ואקחה פת לחם אפ"ה ע"כ קטנים נמי קרויה פתיתין כדכתיב בפרשת מנחות פתות אותה פתים ומפרשינן לעיל וכולן פותתן כזית ואיכא למ"ד נמי דמחזירן לסלתן אם כן לפ"ז דלענין פתיתין קטנים נמי איירי ר"ה ממילא דע"כ הא דקאמר מברך על הפתיתין היינו אם רצה דהא אין שום טעם לברך דוקא על הפתיתין קטנים וא"כ לפ"ז ע"כ סבר ר"ה דאין שום מעלה ויפוי כח לפת שלימה לענין המוציא דאלת"ה פשיטא דצריך לברך על השלימין ואם כן יפה מסיק רש"י ז"ל שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהם כיון דאין שום מעלה לשלימין כלל כי אם דוקא לענין תרומה דבעינן דבר המתקיים כדמסקינן בסמוך משא"כ בגדולים ודאי יש מעלה מצד הסברא וכדאשכחן נמי לענין תרומה כמו שיבואר. ועוד הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך דירא שמים יוצא ידי שניהם והיינו של ר"ה ור"י כמו שפירש רש"י ז"ל בסמוך ואם כן על כרחך דלרב הונא בגדולים צריך לברך דוקא עליהם ומשום הכי אמרי' שפיר ירא שמים יוצא ידי שניהם דאי לא תימא הכי מאי יוצא ידי שניהם שייך הכא שהרי אפי' אם יברך על השלימים לבד נמי יצא ידי שניהם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י. אבל אין לפרש דר"ה נמי מודה שיש איזה מעלה בשלימין לענין המוציא אלא מה שכתב רש"י אם רצה מברך על הקטנים היינו אם הקטנים חביבין עליו יותר משום דחביב עדיף מן השלימין וכה"ג נמי משמע לקמן במשנה דהיו לפניו מינים הרבה דחכ"א מברך על איזה מהן שירצה ומפרש עולא לקמן דטעמייהו דחכמים משום דחביב עדיף אלמא דלשון איזה מהן שירצה היינו החביב. אלא שאם לכך נתכוון רש"י במה שכתב כאן אם רצה א"כ לא א"ש הא דמסיק רש"י שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהן ומי הכריחו לומר כן דהא להאי פירושא שפיר מצ"ל אפילו בגדולים היינו דוקא אם חביבין עליו דבכה"ג הוי א"ש טפי לישנא דר"ה דלא מפליג בין גדולים לקטנים אלא סתמא קאמר מברך על הפתיתין והיינו אם ירצה משום דלעולם בחביב תליא מילתא ובכה"ג הוי א"ש נמי הא דאמר רנב"י בסמוך וירא שמים יוצא ידי שניהם היינו כשפרוסה חביבה עליו יותר מן השלימה אע"כ שאין כוונת רש"י במה שכתב אם רצה משום טעמא דחביב אלא כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מברך על הפתיתין כו' ותימא אם כן סברא הפוכה כו' ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות עכ"ל. ויש לתמוה דהא כה"ג אשכחן טובא דכשיש מעלה בכל צד א' משני הצדדים פליגי תנאי ואמוראי בגמ' הי מינייהו עדיף וכדאשכחן להדיא בסמוך בהאי פלוגתא דתנאי גופא דמייתי הש"ס לענין תרומה דפליגי רבי יהודה וחכמים בסברות הפוכות דלחכמים שלם עדיף מחשוב ולר"י איפכא חשוב עדיף משלם מדקאמר לא כי וכדמוכח נמי מלשון התוס' עצמן בד"ה ומר סבר ממה שכתבו שהדין עם רש"י כו' אלמא דפשיטא להו דלר"י דוקא חצי בצל גדול קאמר וה"נ אשכחן לעיל בהנך תרי תלמידי דבר קפרא דמר סבר חביב עדיף מכרוב דזיין כמ"ש התוס' לעיל שכן הלכה ואפ"ה אידך תלמיד סבר איפכא דכרוב דזיין עדיף מפרגיות דחביב וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובאמת לדעתי דבכמה דוכתא שהקשו התוס' מסברות הפוכות יש ליתן לב על קושיתם כיון דאשכחן סברות הפוכות טובא בש"ס ולכאורה היה נ"ל לפרש כאן דמה שהקשו על פי' רש"י מסברות הפוכות היינו משום דהוי כפלוגתא רחוקה דלר"ה אין מעלה בשלימין אפילו לגבי פתיתין קטנים ולרבי יוחנן שלימים עדיף אפילו מפתיתין גדולים אלא דאכתי קשה למה הוצרכו התוס' לפרש בפי' ר"ת דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו כלומר אם ירצה שהרי למאי דמפרש ר"ת דמיירי בגדולים שפיר הוו מצו לפרושי דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו דוקא על הפתיתין כיון שהם גדולים ואפ"ה בכה"ג לא הוי פליגי ר"ה ור"י פלוגתא רחוקה אלא ע"כ דלא ניחא להו לפרש כן משום דאכתי נהי דפלוגתא רחוקה לא הוי אפ"ה סברות הפוכות מיהו הוי מש"ה הוצרכו לפרש דר"ה נמי אם ירצה קאמר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דהא בפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך נמי הוי סברות הפוכות פלוגתא דרבי יהודה וחכמים וכה"ג בעובדא דתרי תלמידי דבר קפרא דלעיל מיהו בהך ברייתא דבסמוך יש ליישב שיטת התוס' דהתם ודאי בתרומה לאו בסברא פליגי אלא בדרשה דקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו דלחכמים אמדינן דעתיה דכהן שהוא רוצה בשלימה יותר מש"ה מקרי שפיר חלבו ולר' יהודה לשון חלבו לעולם היינו מידי דחשוב מש"ה קאמר חצי בצל גדול וכמו שפירשו התוס' בסמוך דבבצל גדול יש טעם חשוב יותר מבקטן. ועוד נ"ל דהא דמסקו התוס' בפי' ר"ת דר"ה דאמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה מסברא דנפשייהו כתבו כן דטעמא דר"ה משום דחביב עדיף והיינו אם ירצה שכתבו שהכוונה אם חביבים הפרוסות עליו יותר מן השלימה כן נראה לי בכוונת התוספות ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלימה של שעורים כו' תנאי היא עכ"ל. וכתבו בתוס' דמה שלא רצה רש"י לפרש כתנאי הפלוגתא דר"ה ור"י היינו משום דלר"ה מברך על איזה מהם שירצה וא"כ לא הוי מלתא דידיה כתנאי ונראה דאע"ג דלפרש"י שייך פלוגתא דר"ה ור"י לענין גדולים ושלימין דלר"ה גדולים עדיף ולר"י שלימין עדיף ולפ"ז שפיר הוי מצי לפרש כתנאי אהך מילתא דהוי ממש דומיא דבצל שלם וחצי בצל גדול דלפירש"י היינו גדול ממש דלחכמים שלם עדיף ולרבי יהודה גדול עדיף אלא דאפ"ה כיון דהך מלתא לא אמר ר"ה בהדיא אלא דרש"י מסברא דנפשיה כתב כן אליביה דר"ה ואפשר דהיינו לפי המסקנא כדפרישית לעיל וא"כ תו לא שייך לפרש כתנאי אהך מלתא:

מיהו לפמ"ש לעיל בכוונת רש"י דלר"ה לא שייך שום מעלה בשלמה לענין ברכת המוציא כלל כי אם בתרומה דוקא כיון דכתיב בהרימכם את חלבו דהיינו מן היפה מש"ה סברי חכמים שצריך ליתן לו ג"כ שלימין דוקא משום הידור מצוה דמתנות כהונה כדאשכחן כה"ג בעיטור בכורים וכה"ג טובא וזה לפי סברת רבי ירמיה בר אבא וא"כ לא שייך כתנאי בכה"ג אליביה דר"ה וליכא למימר דאכתי האי כתנאי אדרבי יוחנן קאי כיון דר"י לא מצי סבר כרבי יהודא דלר' יהודא גדול עדיף ולר"י שלם עדיף הא נמי ליתא דא"כ למאי דמסיק הש"ס דהיכא דאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשיב עדיף דא"כ כ"ש דהוי מלתא דר"י דלא כמאן לשיטת רש"י אע"כ דלא קאי כלל האי כתנאי אמילתא דר"י והיינו משום דלא איכפת לן אם יסבור ר"י כחכמים לנבי רבי יהודא לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי כתנאי לא קאי אלא אהא דאמרינן דבפרוסה של חטין ושלימה של שעורים לד"ה מברך על הפרוסה של חטין בהא קאמר רבי ירמיה ב"א שפיר דלא הוי כדברי הכל כיון דלחכמים דתרומות שלם עדיף מחשוב וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואהא מסיק הש"ס שפיר דשאני תרומה דבליכא כהן איירי מש"ה דבר המתקיים עדיף מחשוב לחכמים אבל בדאיכא כהן ודאי לכ"ע גדול עדיף דהוי עין יפה דמסתמא ניחא ליה לכהן גדול יותר מקטן ובהא א"ש נמי לשון חשוב עדיף דגדול מקרי חשוב לפרש"י כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין עוד בסמוך:

בד"ה אבל לא חצי בצל גדול ואע"פ שיש בו יותר מקטן שלם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ הא דקאמר רבי יהודא לא כי אלא חצי בצל גדול דמשמע שצריך ליתן לו גדול דוקא והיאך אפשר לומר כן לכוף את בעל הבית שיהיה צריך ליתן לכהן יותר משיעור הראוי לו אף לפי תקנת חכמים דעין יפה אחד מארבעים ובינוני א' מנ' ועין רעה א' מס'. ונלע"ד בזה דודאי רש"י נמי סבר דחצי בצל גדול אפילו אי לא הוי אלא כשיעור שלם קטן אפ"ה יש בגדול טעם חשוב יותר מבקטן כמ"ש התוס' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש במילתיה דחכמים דאע"פ שיש בו יותר מקטן שלם אפ"ה צריך ליתן לו קטן שלם דוקא דאלת"ה אלא מטעם חשיבות לחוד איירי אם כן לפי המסקנא בדליכא כהן איירי מאי קמ"ל דחשיב עדיף משלם דהא מלתא כבר שמעינן לה ממה שאמרו חכמים במשנה הקדמת דכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא שהוא שלם והוי נמי דבר המתקיים אלא דע"כ דעיקר רבותא דחכמים דאע"ג שחצי בצל הגדול הוי יותר מקטן שלם א"כ הוי נמי תרתי למעליותא חדא שהוא גדול יותר ועוד יש בו טעם חשוב יותר אפ"ה סברי דקטן שלם עדיף והשתא א"ש נמי מלתא דרב יהודא דהא דקאמר לא כי אלא חצי בצל גדול אין הכוונה שצריך ליתן לו יותר משיעור אלא שצריך ליתן לו מהגדול משום טעם חשיבות שבו כנ"ל לפרש בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה כתנאי פרש"י כו' ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקיט חצי בצל גדול כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ופירושו דחוק מאד בכוונת התוס' ויש לפרש דברי התוס' כפשוטם דמדנקט חצי בצל גדול ולא קאמר חתיכת בצל גדול ממילא משמע דאיירי שיש בכל חלק חצי בצל גדול כשיעור הקטן השלם דגדול מסתמא היינו פי שנים מקטן וק"ל:

בא"ד ועוד פרש"י כו' אבל אי אפשר לפרש כו' עד סוף הדיבור. לכאורה לשון כפול הוא כיון שכבר פירשו כן בפירוש בד"ה אבל פרוסה ונ"ל בזה דלעיל כ' כן לפי פירושם כאן ובדיבור הסמוך ומר סבר שלם עדיף דמשמע להו דברכת המוציא ותרומה תרווייהו חד טעמא אית להו לענין חשיבות דחשיבות דתרומה כתיב בקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו והיינו המובחר וכה"ג חטין ושעורין דהמוציא נמי רמיזא בקרא דאקדמה לחטין משא"כ הכא רוצים לפרש דאפילו לשיטת רש"י דחשוב בתרומה היינו גדול וא"כ לפ"ז האי חשיבות לאו מקרא נפקא אלא מסברא בעלמא אמרינן דגדול עדיף וא"כ לפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דחשיבות החטין היינו נמי מסברא משום דעדיפא וע"ז כתבו שפיר דאפילו לפרש"י נמי א"א לפרש כן והיינו ממה שכתבו לעיל דאיתא בתוספתא דפרוסה דפת נקיה ושלימין דפת קיבר מברך על השלימין וא"כ ע"כ דקדימת חטין משעורים לאו משום דעדיפא אלא משום דאקדמה קרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה ומ"ס שלם עדיף כו' ולפי' ר"ת נמי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש התוס' בלא"ה לא מצינן לפרש כתנאי הפלוגתא דפתיתין דלא דמיא כלל דהתם משום דגדול עדיף והכא משום דחשוב עדיף ולדידהו חשוב וגדול לאו חדא מילתא היא ולענ"ד משום הא לא איריא דאפ"ה שפיר הוי מצינו לפרש דכתנאי אפתיתין קאי דנהי דלישנא דחשוב לא משמע להו לתוס' דהיינו גדול אפ"ה איכא למימר דכי היכי דסבר רבי יהודא חשוב עדיף משלימין ה"נ גדול עדיף משלימין וא"כ ר"י ע"כ כחכמים סבירא ליה דאי כרבי יהודא כיון דאפילו לגבי שלם ומתקיים דהוי תרתי למעליותא אמר דחשוב עדיף א"כ כ"ש לענין המוציא גדול עדיף משלם לחוד מיהו עיקר מלתא דריב"א אדר"ה קאי דלמאי דס"ד דבדאיכא כהן איירי ואפ"ה סברי חכמים דשלם עדיף אפילו מחשוב כ"ש דשלם חשוב מגדול כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה מניח פרוסה כו' ונראה לפי' ר"ת ששניהם קאי אשני לחמים כו' עכ"ל. ואכתי יש לתמוה דלפי' ר"ת לא א"ש הא דאמר ר"נ בר יצחק בסמוך לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ששמת שלום בין התלמידים ומאי מחלוקת התלמידים שייך כאן כיון דלפי' ר"ת לכ"ע אם רצה מברך על השלמין משא"כ לשיטת רש"י א"ש טובא לא מיבעיא שיוצא ידי מחלוקתן דר"ה ור"י אף על גב דלכאורה לא נ"מ מידי דהא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי ר"ה שהיה תלמידו של רב כמ"ש התוס' לעיל אפ"ה לא שייך לפרש בין התלמידים דהכא אדריב"א ומחלוקתו קאי דלריב"א כיון דמילתא דר"י הוי כתנאי ודר"ה ככ"ע היה באפשר לומר דהלכה כר"ה וכ"ש למאי דדחי הש"ס דבדאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשוב עדיף והיינו דלא כר"י אם כן ר"י ע"כ כריב"א סבירא ליה וא"כ בשביל כך היתה מחלוקת בין התלמידים וא"כ יפה אמר רנב"י לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ע"י כן שמת שלום בין התלמידים ולפי' ר"ת ודאי צ"ע ליישב ודו"ק:

אתמר הביאו לפניהם וכו' נקט לפניהם לשון רבים ונלע"ד להורות דאפילו רבים המסובים אין לעשות פשרה שיבצע אחד על הפתיתין ואחד על השלימין ועיין במג"א סי' קס"ח ס"ק ב' מ"ש בשם מהרש"ל ונלע"ד דאף רש"ל לא אמרו אלא בפרוסה של חטין ושלימה של שעורים דבזה כיון דמסקינן שיניח פרוסה תוך שלימה א"כ חזינן שדינא הוא לחלוק כבוד לשניהן ולכן היכי דשנים מסובים סובר רש"ל לעשות פשרה יותר עדיפא שיברך כל א' זה על השלימה וזה על חטין אבל בפתיתן ושלמין גם רש"ל מודה שהיכי שהם ממין א' אין חילוק בין הוא אחד לבדו על השלחן או אם רבים מסובים:

אמר ר"ה מברך על הפתיתין וכו' הא דלא נקט פתיתן מצוה מן המובחר וכמו שאומר ר"י שלימה מצוה מן המובחר היינו דלר"ה באמת אין כאן שייכות מצוה מן המובחר דלרב הונא שניהם שוים ועל איזה מהן שירצה מברך ומזה למדו רש"י ורבינו תם בתוס' בד"ה מברך דרב הונא לאו בדוקא קאמר שיברך על הפתיתן אלא אם ירצה קאמר אלא שבזה נחלקו רש"י ור"ת דרש"י סובר דפתיתין כולל בפירושו בין גדולים ובין בינונים וא"כ על כרחך אפילו בבינונים הם שוים כמו שלימין על כרחך בגדולים הם עדיפי משלימים ורב הונא שפיר אמר על שניהם מברך על הפתיתים שזה עכ"פ אמת בכל מיני פתיתים אלא שבקטנים מברך אם ירצה ובגדולים מברך עליהם בדוקא ור"ת סובר דפתיתן פירושו גדולים ולכן הוא סובר דגדולים הם שוים עם השלימה דעל כרחך לרב הונא מוכרחין אנו לפרש בדבריו צד השוה מדלא קאמר מצוה בפתיתן:

אבל פרוסה וכו' דברי הכל מברך על הפרוסה וכו' גם כאן יש לדקדק דהוה לי' למימר הכל מודים שפרוסה של חטים מצוה מן המובחר כמו שאמר ר"י גבי שלימה ופרוסה וצריך לומר דגם כאן מה שאמר ד"ה מברך על הפרוסה היינו אם ירצה ולקמן יבואר עוד:

כתנאי וכו' לפי מה שפרשתי בסמוך בפרוסה של חטין וכו' היינו שאם ירצה יברך על הפרוסה א"כ קשה הך כתנאי הרי הוא דלא כמאן דהרי הנך תנאי בדוקא קאמר כל חד למלתי' למר דוקא חצי גדול ולא קטן שלם ולמר איפכא ועכ"פ לשום תכא אין הדבר תלוי ברצון התורם וצריך לומר דכיון דפרוסה של חטים ושלימה של שעורים כשהן שוים בגידול אז תליא ברצונו א"כ ממילא אם הפרוסה גדולה והיא של חטים צריך הוא להקדימה כמו שפירש רש"י בפתיתן ושלמין לרב הונא ומעתה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה אבל לא חצי בצל גדול שיש בו יותר מן השלם וגם רש"י מודה שחצי בצל גדול הוא טוב לאכילה יותר מבצל קטן ופלוגתייהו דהני תנאי הוא דר"י סבר דפרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על איזה מהם שירצה והיינו כדאמרינן דדברי הכל מברך על הפרוסה וכמו שפירשנו בסמוך וא"כ גם בחצי בצל גדול אף בלי מעלת היתר שיש בו יותר הי' מצד חשיבותו שוה לבצל קטן שלם ועתה בצירוף מעלת הגדול שיש בו יותר לכן הוא אפילו עדיף מבצל קטן שלם ות"ק סובר ששלם עדיף אפילו מחשיבות עם הגידול ומכ"ש דלא ס"ל הא דאמרינן לעיל מברך על הפרוסה ובזה סרה מעל רש"י תלונות התוס' בד"ה כתנאי וכו' שכתבו ועוד דא"כ לא הוה דומיא דחשוב גבי פרוסה של חטין וכו' ולפי מ"ש ניחא:

ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא עיין ברשב"א שפירש אכולה שירותא היינו על שני הלחמים ולענ"ד צ"ע דא"כ איך אמר אח"כ דכיון דכל יומא לא עביד הכי וכו' לא מתחזי כרעבתנותא ולפי' הרשב"א אטו בכל יום מביאין לפניו לחם משנה וא"כ אכתי בשבת דבצע אתרתי מתחזי כרעבתנותא ויאמרו אלו הי' מביאין לפניו בחול לחם משנה הי' ג"כ רעבתן ובוצע אתרוייהו משא"כ לפירוש רש"י ניחא:

תוס' ד"ה והלכתא כרבא וכו' מדתני ר"ח בירושלמי וכו' ונראה לענ"ד דאף שאין אנו נוהגין כהירושלמי היינו משום היסח הדעת כמו שכתבו התוס' בתחלת הדבור מ"מ בשבת שעל כרחנו אין אנו יכולים לחוש להסיח הדעת שהרי צריכין להם משנה וכמו שכתבו התוס' א"כ בשבת ודאי יש לחוש לדברי הירושלמי ואין נכון לרשום בסכין המקום ששם יבצע דא"כ הוא מגלה דעתו שעל המקום שעד הרושם הוא מברך ואם יפול אחר שיחתוך אכתי יצטרך לברך שנית ולכן טוב שלא רחום כלל ואז מברך על כל הפת והעולם נהגו ע"פי רש"ל הביאו הב"ח בסי' קס"ז והמג"א בסי' רע"ד בס"ק א' לרשום ואני אומר אם קבלה היא נקבל אבל לדין יש תשובה כנ"ל:

בא"ד אבל אם לא הי' צריך לברך עיין מהרש"א ולענ"ד הגירסא הנכונה אם הי' צריך וכו' דוק ותשכח והמהרש"א לפי גרסתו נדחק בדבריהם והנלע"ד כתבתי:

ד"ה מברך על הפתיתן וכו' ור"י אומר וכו' אפי' אם הפתיתים גדולים טפי וכו' לא ידעתי מנ"ל להתוס' הא דלרש"י ר' יוחנן פליג אפי' בגדולים ודלמא ר"י דוקא בקטנים פליג ומ"ש לעיל דלרש"י פתיתן כולל כל מיני פתיתין ניחא דמסתמא ר"י פליג ג"כ על כל מיני פתיתין אלא דהיא גופא מנ"ל ואולי לרש"י פתיתן היינו דוקא קטנים. גם מה שהקשו שוב התוס' ועוד תימא אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה וכו' ג"כ קשה לי דדלמא לרבותא קאמר לקמן פרוסה דאפילו באינו גדולה אפ"ה כיון שהוא של חטים מברך עלי' וכאן נקט פתיתן לרבותא דר' יוחנן דאפילו בגדולים פליג ולכן נלע"ד דהני תרי תמיהי שתמהו התוס' חדא נינהו ובדרך ממ"נ תמהו על רש"י שאם פתיתן כולל ג"כ גדולים ואפילו בגדולים פליג ר' יוחנן א"כ הם סברות הפוכות ואם בגדולים לא פליג ר' יוחנן ופתיתין דנקט כאן הם קטנים כמו בפרוסה של חטים א"כ קשה למה שינה לשונו:

בא"ד ותימא א"כ סברה הפוכה וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה זו תימא וכל הש"ס מלא מזה דמ"ס הא עדיף ומ"ס הא עדיף והנראה דכוונתם דלפירוש רש"י ר"ה סובר אפי' בשוים בגידול הפתיתם עם השלמים אפ"ה הברירה בידו לברך על הפתיתים ולפטור השלמים וא"כ לר"ה אין השלימות שום מעלה כלל אפילו נגד השוה כמוהו בגידול ולר' יוחנן סובר דהשלימות לא מבעיא שהוא מעלה להחשיבו נגד פתיתים שוים כמוהו אלא אפילו הוא קדים לפתיתם הגדולים ממנו:

ד"ה אבל פרוסה וכו' אפילו יהיו הפתיתם מפת נקי' וכו' כדאיתא בתוספתא וכו' הא דהוצרכו להביא ראי' מהתוספתא ולא הביא מסוגיא דכאן מדקאמר אבל פרוסה של חטין ולא אמר רבותא יותר דאפילו הם ממין א' ופרוסה נקי' ושלימה קיבר אלא ע"כ דנקי' איכו מעלה יש לומר דאי מסוגיא דכאן סגי דנדייק דנקי' אינו מעלה ליותר מהשלימות אבל אכתי איכא למימר דשוים הם ופרוסה נקי ושלם קיבר שוים הם ולכך הביאו מהתוספתא דשלם עדיף. ודע דלר"ת פתיתן משמע דוקא גדולים אבל פרוסה לר"ת משמע כל עניני פרוסה הן גדול הן קטן ותדע שהרי התוס' נקטו כאן הפתיתן מפת בקי והביאו ראי' מהתוספתא והרי בתוספתא קתני פרוסה דגלוסקאות והאיך הביאו ראי' מפרוסה על פתיתן אלא ודאי דבכלל פרוסה גם גדולה משמע:

ד"ה מניח פרוסה וכו' ולפירוש רש"י ה"פ י"ש יוצא ידי שניהן כדר"ה ור"י בפתיתן ושלימין וכו' וצריך לומר דלרש"י פרוסה גם גדולה משמע דאל"כ א"כ מאי ידי שניהן איכא והלא אם יברך על השלימה לבד ג"כ יוצא ידי שניהן דהרי לרש"י לר"ה הברירה בידו. ומ"ש התוס' דלר"ת צריך לפרש שניהם שני הלחמים לפי מה שכתבתי לעיל לדייק מדקאמר מברך על הפרוסה ולא קאמר מצוה בפרוסה של חטין מכלל דמברך היינו אם רוצה א"כ קשה הא כל היכי דעביד שפיר עביד וא"כ מהו יוצא ידי שניהן ונראה דבשלמא אם קאי שניהם על האמוראים שפיר יש לדקדק כיון דמודה ר"ה איך שייך ידי שניהן אבל אם קאי על הלחמים שפיר שייך ידי שניהן דאף שהברירה בידו על פי דין לברך על איזה שירצה מ"מ הלחם שאינו מברך עליו יש לו גרעון:

אתמר הביאו לפניו פתיתין ושלמין אמר רב הונא וכו' כתב רבינו האיי גאון בתשובה כ"י הובאה בתשר הגאונים כ"י סי' ק"א וז"ל היכא דשלם חביב ליה מן הפתיתין אפילו רב הונא מודה דעל השלם בוצע כי קאמר רב הונא היכא דפתיתין חביבין ליה כגון פתיתין פת נקיה ושלם הדראה רב הונא סבר חביב ליה עדיף ור' יוחנן סבר שלם עדיף והוא מצוה מן המובחר וכו' ואיכא מרבנן דאמרי הכי עיקר שמעתא הביאו לפניו פתיתין ושלימה כגון שפתיתין אינם צריכים בציעה וקרובים לאכילה קאמר רב הונא מברך עליהן ולא מענין חביב ושאינו חביב וקאמר ר' יוחנן שלם עדיף ומר בריה דרבינא ומשנת שלמן כיון דזה קרוב לאכילה וזה הדור מברך על שניהם עכ"ל. ועמ"ש בסוגיא ופירש"י והתוס' בספר עמק הברכה דפוס אמשטרדם דף ב' ע"ב:

מניח הפרוסה בתוך השלימה פי' על גבה באמצע השלמה ופורסין מן הפרוסה ובפסח מניח פרוסה בתוך שלימה פי' פרוסה תחתיה שהלשון סובל הדרכים שניהם וגבי מצה ניחא טפי בכה"ג דכיון ששתיהן מין א' הדור מצוה שתהא שלימה למעלה ויוצא ידי לחם משנה אפילו חל להיות בשבת. הרמ"ע בספר אלפסי זוטא כ"י .