אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָלָה מִבָּבֶל, וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יש לדקדק למה הוצרכו לומר 'עָלָה מִבָּבֶל' יאמרו יֵשׁ כַּאן אֶחָד שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר וכו'? ועוד יש להקשות למה הוצרכו לומר וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ יאמרו 'וְהִלֵּל שְׁמוֹ' מאחר שכבר אמרו עָלָה מִבָּבֶל?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה. ועוד) 'חד מנייהו דבני ארץ ישראל כתרי מינן' אמנם 'חד מינן מבני בבל דסליק להתם לארץ ישראל הוי כתרי מנייהו', ולזה כוונו לומר שֶׁעָלָה מִבָּבֶל לכאן ואם כן ודאי הוא חכם גדול דחד מבני בבל כד סליק לארץ ישראל הוי כתרי מארץ ישראל. ואם תאמר שמא זה היה עיקרו מארץ ישראל וירד לבבל דרך עראי ועתה עלה מבבל למקומו שבארץ ישראל? לכך אמרו וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ שכך קורין אותו, נמצא שהוא מאנשי בבל ממש וסליק לכאן.
ושוב ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שפירש דקדוק 'עָלָה מִבָּבֶל' כמ"ש אנא עבדא, אך דקדוק של 'הִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ' לא נרגש בו ובדברי נתיישב שפיר.
שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר. קשה למה הוצרך למנין לומר שהיו שנים וגם היו גדולי הדור, סגי לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, והכל יודעים שהיו גדולי הדור?
ונראה לי בס"ד דהאומר נתכוון להרבות בשבחו לומר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנַיִם בִּזְמַן אֶחָד ולא הוה סגי ליה בחד ואילו אחרים הנמצאים כאן אפילו את אחד מהם לא שימש ואמר גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לומר כי שניהם שקולים היו בתורה ששניהם גדולי הדור והוא שימש את שניהם מסתמא ידע הדין הזה, דאם לא שמעו מזה ודאי שמעו מזה.
וְעוֹד, קַל וָחֹמֶר, וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ'. נראה לי לפי הסלקא דעתיה שתירץ קל וחומר אמר להו ברישא, נראה האי וְעוֹד אינה מדברי הלל אלא דברי הברייתא, אבל לפי המסקנא יש לומר האי וְעוֹד היא מדברי הלל.
אמנם יש להקשות כיון דקל וחומר זה איצטרך למה הזכירו אותו בברייתא? ונראה לי בס"ד ללמדנו שבחן של בני בתירא דאף על גב דנצחו אותו בזה הקל וחומר שעשה על ידי הפרכא שעשו שהוא לא השיג הפרכא הזו מעצמו עם כל זה כיבדו אותו להמליכו עליהם.
מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל, וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. נראה לי בס"ד גם דבר זה אף על פי שנראה דרך גבהות ח"ו עם כל זה הוא אמרו מצד ענוה שלו לומר אני איני כדאי לנשיאות ורק מן השמים רצו להעניש אתכם בעבור עַצְלוּת שהיתה בָּכֶם לכך גלגלו שאני הקטן ואיני ראוי אֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם, וכיון בזה לשם שמים ללמד מוסר לשומעין שלא יתעצלו בשמושה של תורה.
מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם. יש לדקדק הוה ליה למימר מִיָּד מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם?
ונראה לי בס"ד דמנוי הנשיא צריך שיהיה בקיבוץ חכמים ברוב מנין ורוב בנין וזה לא היה אפשר לעשותו תכף באותה שעה אלא עד ששלחו וקבצו כל החכמים, אך לפי שעה מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ ואחר שאספו כל החכמים מִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם.
ונראה לי דדרשו בדרשה דרבי מאיר דדריש בסוף הוריות (הוריות יג:) לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת הֳ'? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ! ורבי מאיר בא על ידי זה בכח גדול בעובדא דרבן גמליאל מפני שזקנו הלל נתמנה לנשיא על ידי דרשה זו.
והא דלא נמצא אדם יודע בדין זה נראה דמאחר שהיו מקדשים על פי הראיה היו משתדלים הרבה שלא יהיה ערב פסח בשבת ואפילו אם בהכרח נזדמן מקודם ויש אדם שזוכר עם כל זה לא ידע הטעם למה דוחה שבת ולכך בקשו לדעת הטעם תחלה כדי לעשות המעשה.
אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אף על גב דגם הוא שכח דבר זה והרי גם הוא אינו יכול להשמיע כל תהלתו מכל מקום דבר זה שאני משום דלא בעו מיניה דבר הנצרך למעשה דשמא לא יהיה שכחה לשום אדם מה שאין כן שאלת פסח דוחה שבת היתה צריכה למעשה, ועוד שאלה זו דשכח ולא הביא היא צורך יחיד מה שאין כן הך שאלת רבים ואוושא מילתא אם ננעלין בה שערי תשובה. ועוד התם איהו ידע וכולהו לא ידעי אבל כאן אם הוא לא ידע גם אינהו לא ידעי ואם כן עדיין אין בהם מי שיוכל להשמיע כל תהלתו כמוהו. ועוד הכא השיב 'שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי' ואין זה גנאי וחסרון כל כך כי אפשר שיזכור אחר כך, וכאשר היה כן באמת שזכר אחר כך, אבל גבי פסח דוחה שבת, דין זה לא למדוהו ולא שמעו טעמו כלל, וזה חסרון גדול.
ועיין לעיל בהא דלא פסקו אנשי אמונה מירושלם דקאמר הגמרא הוה ליה למימר גמר ושכח דזה עדיף ממי שלא למד כלל? דשכחה חשיב אונס! אי נמי בשכח סכין אין בזה עיכוב דאפשר שיקח סכין מחבירו או יקח סכין מן בית המקדש ודו"ק.
אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. פירוש ראוים לנבואה ואם כן אינו רחוק שיהיו מכוונים בדבר זה על האמת ברוח הקודש דרך אקראי, וכאשר היה דכוונו האמת מאליהם והוא 'רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה' פירוש רָאָה מַעֲשֶׂה אחת דהיינו תחיבת סכין בצמר הכבש או תחיבת סכין בקרנות הגדי וְנִזְכַּר הֲלָכָה כמו שהיא שהורו שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן על הסכין כן דאם כבש הוא בצמרו ואם גדי הוא בין קרניו.
כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. נראה לי הטעם כי פגם הגאוה בשם י"ה שהוא כמנין גאוה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ואותיות י"ה הוא סוד חו"ב [חכמה ובינה] לכן חכמתו וכל שכן בינתו מסתלקת ממנו.
והא דאמר 'מִמֶּנּוּ' דסגי לומר חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת? נראה לי בס"ד לומר אין כל חכמתו מסתלקת אלא רק חכמתו באותו דבר שנתגאה בו בלבד היא מסתלקת וכמו הא דהלל שנעלם ממנו דבר בקרבן פסח עצמו. וכן הכוונה באומרו כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו כלומר מאותו דבר שנתכעס בו בלבד. אי נמי נקיט ממנו לומר שיהיה לו בזיון גדול בזה שזה הדבר הוא שגור ונזכר בפי תלמידיו גם כן ורק ממנו נשכח שבזה יהיה לו עגמת נפש יותר:
וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, מִדְּבוֹרָה. הקשה הרב פתח עינים ז"ל דהוה ליה להביא הוכחה משמואל דאמרו רבותינו ז"ל מפני שאמר 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' (שמואל א' ט ,יט) טעה באליאב שאמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' (שמואל א' טז, ו) עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם לא אמר בפיו אלא בלבו דוקא וכמו שפירש רש"י ז"ל דאיך יאמר בפיו כן קודם שיאמר לו הקב"ה מאחר שהקב"ה אמר לו 'וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' (שמואל א' טז, ג) דלכך פירש רש"י ז"ל שאמר בלבו דוקא וכן פרשו שאר מפרשים. ולפי זה הטעות שטעה לא היה בגילוי אלא בהסתר והעלם מה שאין כן דְּבוֹרָה סלוק נבואתה ממנה היה בגלוי שהוצרכה לומר ולבקש בפיה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב).
או יובן בס"ד התם גבי שמואל לא היה טעות גמור דאיתא במדרש תנחומא (וכן בילקוט שמעוני שמואל א רמז קכד) וז"ל 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' אמר זה ראוי למלכות אפשר שמואל שנכתב עליו (שמואל א' ג, כ) 'כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַהֳ'' היה טועה? אמר רבי יצחק לא טעה שמואל אלא שראה ולא כיוון אם מבתו או ממנו המלכות שנאמר ויקח לו רחבעם את אביחל בת אליאב בן ישי לכך אמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' עד כאן לשונו. נמצא לא היה זה העלם דבר וסילוק נבואה ממש אלא אדרבה שרתה עליו נבואה גם בדבר הזה שידע שהמלכות תהיה ממנו אלא שלא כיוון היטב מה שאין כן גבי דבורה היה סילוק נבואה לגמרי ממש.
אי נמי יש לומר גבי דבורה מוכח טפי כי תכף כשאמרה 'שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' (שופטים ה, ז) נסתלקה ממנה הנבואה כי תכף ומיד אמרה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב) שזה הדבר מורה על סילוק הנבואה מה שאין כן גבי שמואל לאו מוכח כולי האי דאותה העלמה היה בעבור אותו הדיבור של 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' כי היה זמן רב בין זה לזה ורק על פי הדרש אמרו שזה היה מחמת דיבור זה.
אי נמי גבי דבורה הוה יוהרא טפי שבדבריה יש גנות לאחרים וכבוד לעצמה מה שאין כן באומרו 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' אין כאן גנות של אחרים.
כָּל הַמִּתְכַּעֵס חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד דאיכא בזה מדה כנגד מדה על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בכתובות פרק ב' שדרך הכועס עוצם וסוגר פיו שיניו ושפתיו זה על גבי זה והשוחק להפך, ולכן זה שכועס שסותם וסוגר פיו תסתלק חכמתו ונבואתו המתגלים בפתיחת פיו כי הנביא נקרא נביא מלשון 'נִיב שְׂפָתָיִם' (ישעיה נז, יט) וכן מי שאין לו חכמה סותם פיו מלדבר.
או יובן בס"ד הטעם דתליא הא בהא דאמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ב' דף קפב:) 'כל הכועס אסור להסתכל בפניו' וביארו המקובלים ז"ל הטעם משום דכוחות הרע הנבראים מעון הכעס נתלים ונאחזים בפני הכועס נמצא בפנים יהיה ההיכר של הכעסן כמו שנאמר (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'.
גם ידוע ד'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת ח, א) וכמו שאמר רבי יהודה לאותה מטרוניתא שראתה פניו צהובין (נדרים מט:) וידוע דאי אפשר לטוב ולרע לדור יחד במקום אחד ולכן כשכועס דאז נתלין כוחות הכעס הרעים בפניו יסתלק משם אור החכמה המתגלה שם ויצא גם מן המוח שלו וישאר ריקם.
ואמרתי כַּעַס במלוי כ"ף עי"ן סמ"ך תמצא אותיות המלוי צירוף פְּנֵיכֶם לומר כוחות הכעס נאחזים ונתלים בפניכם! ולזה אמר 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל 'פְּנֵיכֶם' לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' (שמות כ, טז) כי יראתו היא חכמה שהיא בסוד 'דחילו' שיש לה יראה מן הכתר כנודע וכן כתיב 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה' (איוב כח, כח) והיינו רוצה לומר יראתו היא כוחות החכמה תהיה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו בעון הכעס. גם תֶחֱטָאוּ לשון חסרון כי הכועס מסתלקת נפשו הקדושה מקרבו והוא חסרון גדול אליו וכנזכר בזוהר הקדוש על פי טורף נפשו באפו.
ברם מקשים העולם והלא משה רבינו ע"ה היה נביא ואמאי נסתלקה חכמתו ולא נבואתו?
ונראה לי בס"ד כי הסילוק צריך להיות תכף כדי שיהיה ניכר שהיה בעבור הכעס ואצל אלישע נזדמן דבר נבואה תכף וניכר בזה הסילוק אך אצל משה רבינו ע"ה לא נזדמן אותה שעה ממש צורך בדבר הנבואה, אך נזדמן ענין דבר חכמה.
אי נמי נראה לי בס"ד גבי משה רבינו ע"ה לא אפשר להיות סילוק נבואה דאמרו רבותינו ז"ל כשאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה בסנה 'לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה' (שמות ג, י) אמר לו אני הולך בתנאי שכל מה שאבקש ממך תעשה לי ואמר לו הקב"ה הן כן אעשה חוץ מן המיתה ומן כניסה לארץ ישראל, נמצא הקב"ה נתן לו דיבור דכל מה שיבקש יתן ויעשה לו ואיך יבקש דבר בנבואה ולא יגיד לו?! לכך נענש בסלוק חכמה דוקא לפי שעה.
או נראה לי בס"ד כי באותו סילוק חכמה לא הגיע פסידא לישראל כי אלעזר הגיד ההלכה תכף ומיד, אבל אי הוה סילוק נבואה הוה מגיע פסידא אותו עת לכל ישראל כי אין מי שיהיה תמורתו בנבואה ולא אפשר להיות זה על ידי אחר.
אי נמי בסילוק החכמה לא היה בזה זלזול כל כך למשה רבינו ע"ה כי אלעזר הגיד ההלכה בשמו של משה רבינו ע"ה שאמר 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' אֶת מֹשֶׁה' (במדבר לא, כא) מה שאין כן אי הוה סילוק נבואה הוה זלזול טפי ח"ו.
כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ. הקשה הרי"ף ז"ל הרי משה ואלישע יוכיחו שלא הורידום מגדולתם ולא הוה סילוק אלא לשעה?
ונראה לי בס"ד דאין כונת הגמרא מעיקרא לומר על אליאב דאם לא היתה זאת עמו הוא היה מולך דזה ידוע דהמלכות לא שייכה אלא לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית מצד שרשו ובחינתו, ורק כונת הגמרא לומר דאם לא היה דבר זה באליאב היה נקרא ראוי למלכות על דרך שאמרו בגמרא יצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה אלא שאין דורו ראוי וכן הספידו על רב הונא ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו וכן לולי הכעס שנמצא באליאב היו אומרים עליו ראוי היה למלכות אלא שזכה בה דוד מששת ימי בראשית ועל ידי הכעס ירד מגדולה זו של ראוי הנזכר יען דרחמנא לא אמר לשמואל ראוי זה למלכות ורק כבר נתתיה לאחיו וזכה בה אלא אמר לו כי מאסתיהו לשון זה מורה דגם מצד עצמו אינו ראוי למלכות אף על פי שלא זכה בה אחיו והיינו טעמא מחמת שהיה בו כעס נמצא אינו ראוי מצד עצמו.
