דין גרמא דעשיראה ביר. פרשו רבי' שרירא ורבי' האיי חמודו ז"ל ר' יוחנן קבר י' בנים זכרים וכי העשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק ונמס בשרו ונמק נטל ר' יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והי' מנחם בה אחרים ואית דאמרי כי נשאר לו בן אחד ושמו ר' מתנה ושיגרו מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה לפני שמואל:

הא דאמרינן: במי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו דהוי מזבח כפרה. ואמרינן:

הא לן והא להו. פירש רש"י ז"ל: בני ארץ ישראל שבתי ערי חומה שלהן מקודשות ומצורע טעון שלוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. והקשה עליו הרב רבי אלחנן ז"ל דהא משמע בערכין (כט, א) שאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, ואם כן אף בארץ ישראל גופה הוה מצי לאיפלוגי כאן בזמן שהיובל נוהג כאן בזמן שאין היובל נוהג. ותירץ הוא ז"ל דשמא התם לא מיירי אלא לענין בתי ערי חומה ממש, אבל לענין שלוח מחנות נוהגין עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבא, ובמסכת כלים (פ"א, מ"ז) שנינו, ערי חומה מקודשות שאין (זבין וטמאי מתים) [מצורעין] נכנסין לשם. וגם מקצת מרבני צרפת פירשו לפני רשב"ם ז"ל שאף בזמן הזה נוהג כן בארץ למאן דאמר קדשה לעתיד לבא.
ורבנו האי גאון ז"ל פירש: הא לן לבני בבל שאנו בארץ טמאה הוי מזבח כפרה, אבל דרבי יוחנן דאמר דאינן יסורין של אהבה, לבני ארץ ישראל משום טומאה. והקשה הוא ז"ל כיון שיש יסורין של אהבה מאי קא אמרי ליה רבנן לרב הונא וקודשא בריך הוא מי עביד בלא דינא. ותירץ דמשום דנודע להו לרבנן דלא יהיב שבישתא לאריסא ועביד שלא כהוגן, קא אמרו ליה הכי.

והא א"ר יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר. יש מקשין והיאך היה אוחז בידו עצם מן המת שהרי הוא מטמא. ויש אומרים ששן היה שנתלשה ממנו מחיים:

אחד מן החכמים השיגהו הפסד והפצירוהו חבריו לפשפש במעשיו וכשאמר להם מי חשידנא בעינייכו דעבידנא מילתא דלאו דינא השיבוהו ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד מילתא דלא דינא, ומכל מקום יגע ומצא ושב ורפא לו ונשתלם בדמי נזקו:

המתפלל צריך להזהר שלא יהא שום דבר חוצץ בינו לבין הקיר שלא יפנה לבו לאותן הדברים, ואע"פ שאנו נוהגים להיות הספסלים חוצצים בין המתפללים לבין הקיר אומר אני כיון שעומדים שם בהתמדה הכל רגילים שם ואין לבם פונה בהם, או שמא לא נאמר אלא בדברים המטלטלים על נקל כגון בגדים שעל המטה ודברים דקים אבל דברים הקבועים או שאין מטלטלים אלא בכבדות אין חשש בדבר:

מדרכי המוסר ומטכסיסן של אוחזים מעשת תלמידי חכמים בידיהם שאם נשארו בערבית שנים בבית הכנסת והתפלל האחד קודם חבירו שימתין לחבירו עד שיתפלל ולא יניחהו יחידי ואם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו ותפלתו אינה ראויה להתקבל מפני שיצא שכר תפלתו בהפסד רוע מוסרו, ואם המתין לו נכפל שכרו, ויש אומר שלא נאמר דבר זה אלא בזמנם שהיו בתי כנסיותיהם רחוקים מן העיר:

ונגעים לא (והא"ר יוחנן) [והתניא] כל שיש בו וכו'. וא"ת בפ' ג' דערכין [דף ט"ז.] ובפ"ק דשבועות [דף ח'] על ז' דברים נגעים באים וחטאת מצורע אינו בא על חטא משום דמנגעים איכפר ליה אלמא נגעים באים בעון האדם ואינן יסורין של אהבה, וי"ל דהכי פריך ונגעים לא והלא הם מזבח כפרה יותר משאר יסורין אם כן פעמים הם של אהבה יותר משאר יסורין וקשה ליה דר' יוחנן דאמר אינן יסורין של אהבה כנ"ל:

הא לן והא להו. פרש"י בני א"י שמשתלחין חוץ לערי חומה אינן יסורין של אהבה, והקשה הר' אלחנן מהא דאמרינן בערכין המקדיש שדהו [דף כ"ט.] דאין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג וא"כ בא"י עצמו יכול לחלק כאן בזמן שהיובל נוהג כאן בזמן שאין היובל נוהג. וי"ל דשמא אע"פ שאין בתי ערי חומה נוהג קדושת שילוח מחנות נוהג עכשיו למ"ד קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא, ומיהו נוכל לפרש הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרים בא"י יותר מבבל:

דין גרמא דעשיראה ביר. פרש"י ואדם גדול כר' יוחנן לא בא לו רק יסורין של אהבה וקשה דהא מסיק דהיכא דלית ליה כלל לא הוי יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים לא היו להם בנים וגם יהושע לא היו לו בנים ואי משום בנות גם ר' יוחנן היו לו בנות כדאיתא פרק בתרא דקדושין [דף ע"א.]. וי"ל דהכי פריך דין גרמא דעשיראה ביר אלמא היה רגיל לנחם אחרים בכך ואם לא היו יסורין של אהבה לא היה מנחם בהם אחרים:

ה"ג אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ול"ג אין אדם זוכה דהא כמה צדיקים זוכין לשתי שולחנות כדאמרי' בפרק בתרא דהוריות [דף י':] אשרי צדיקים שמגיע להם כמעשה רשעים של עוה"ז בעולם הזה:

ואי משום בני. תימא והא הוי ליה ר' פדת כדאמר לקמן [דף י"א ע"ב] אורי ליה ר' אליעזר לר' פדת בריה אהבה רבה, וי"ל דעדיין לא נולד או שמא נפטר בחייו:

וכי עביד קב"ה דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם אבל הם היו יודעים דלא יהיב שבשתא לאריסיה והיו רוצין לומר לו שלא יעשה עוד:

שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. והארון והתיבה שמניחין עליהם ס"ת כיון שקבועין ועומדין לא מיקרי חציצה:

אלא אימא סמוך למטתו. פי' שלא יעשה מלאכה בעמדו ממטתו עד שיתפלל, ורש"י פי' גם לתלמוד לא היה מפסיק, ותימא מנא ליה הא, ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשא ואינו הולך לבהכ"נ דאיכא למיחש דילמא מיטריד בגירסי' ויעבור זמן ק"ש ותפלה:

טורפין לו תפלתו בפניו. פי' ר"ת דוקא בבכ"נ שלהם שהיו רחוקים מן העיר, ושמא גם בשלנו בלילה ור"י היה רגיל להמתין אפילו ביום ודוקא כשהיה עומד ומתפלל: (הגה"ה: פי' לאפוקי אם הוא מאריך בבקשות ועיין ד"ח אות י"ט:)

בד"ה אלא כו' אבל ראייה דשרי ללמוד קודם דלקמן כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וק"ל דילמא רש"י בהגיע זמן ק"ש ותפלה איירי כו' עכ"ל ולי נראה דהא ודאי ל"ק דמשמע להו דרש"י איירי אף בלא הגיע דאל"כ לא הוי ליה למיתלי הדבר בסמוך למטתו אלא הוה ליה למיתלי בהגיע זמן ק"ש אבל קשה לי במה שהביאו ראיה מפ"ב דהא תלמודא מספקא ליה התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק"ש אי לא ועיין בסוגיא דהתם היטב ודו"ק:

ע"ב חסד זו ג"ח שנאמר רודף צדקה וחסד וגו' מפורש ביבמות פי"ג:

אמת זו תורה שנאמר אמת קנה וגו' מפורש בבכורות פ"ד:

וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק וגו'. הא דכתיב באורה פוקד עון אבות על בנים נמי משמע שהבנים נענשים ומתים בשביל עון אבותם אבל לא נשמע מיניה דנתכפר האב במיתת הבן אבל מהאי קרא ומשלם עון אבות וגו' משמע שפיר דנתכפר דמשלם את חובו ועונו בכך וק"ל:

מזבח כפרה הוו וכו'. היינו דאין הקרבן מכפר רק על השוגג:

יסורין של אהבה שמייסרו הקב"ה בעוה"ז בלי שום עון להרבות כו' כפירש"י לעיל לא הוה:

ואב"א הא לן הא להו וכו'. עפרש"י והתוס' דחו פירושו דשלוח מחנות אינו נוהג בזמן הזה וק"ק לדבריהם נמי דמשמע בכל התלמוד דלא היו נזהרין בזמה"ז אלא מטומאת קרי ונדה ולא מן טומאת מת ונגעים ועוד קשה לפי' שניהם שפירשו הא לן לבני א"י דרבי יוחנן שהיה מבני א"י קאמר דאין נגעים יסורין של אהבה ובכמה מקומות בתלמוד בפ"ק דקידושין ובב"ק מוכח דהא לן לבני בבל והא להו לבני א"י וכ"נ דתלמוד דידן בבלי הוא ונראה לפרש הכא הא לן והא להו בע"א דה"פ הכא הא לן ר"ל לכל העולם מקרי יסורין של אהבה שיתכפרו ביסורין על עון וחטא עצמן והא להו דהיינו צדיקים עצמן שסובלין היסורים בשביל אחרים לא הוו להו יסורין של אהבה כההוא עובדא דרבי פ' הפועלים דלגביה לא קרי ליה יסורים של אהבה כדאמרינן התם וק"ל:

דין גרמא דעשיראה כו'. פירשו התוס' מדהוה רגיל לנחם אחרים בכך ש"מ כו' עכ"ל והוא פי' שני בערוך בערך גרם ולפירוש ראשון שכתב שם פי' י' בנים היו לו ומתו ומצטער ומרוב החביבות היה נושאו כו' ע"ש ולפי זה י"ל דה"פ כיון דכל כך היה חביב לו להצטער אלמא דיסורין של אהבה הוו וק"ל:

חביבין עליך יסורין כו'. אשכחן בכמה דוכתין שהצדיקים היו מקבלים עליהם היסורין באהבה כהך עובדא דראב"ש בפרק הפועלים והיינו היכא דליכא ביטול תורה דהיו יסורין של אהבה כדאמר לעיל אבל כל הנהו עובדי דהכא משמע דהוו חלישי כ"כ שהיה ביסורים שלהם ביטול תורה כדאמר דהיו צריכים להקים אותן ולכך קאמרי דלא הן ולא שכרן וק"ל:

לוקים רבי יוחנן לנפשיה כו'. ולעיל גבי רבי חייא ב"א לא מקשי ליה דלוקים רבי חייא לנפשיה דאפשר דהוה סבור בחליו שא"א כלל לחולה לקום אבל רבי יוחנן דלפי דעתו שאפשר לחולה לקום כדמוכח בעובדא דר' חייא ב"א לעיל דיהיב ליה ידיה גם שראה בו שקם א"כ כשהוא היה חלש לוקים לנפשיה ומשני דאינו דומה דודאי ידע דא"א לוקים מנפשיה אלא ע"י אחר משום דאין חבוש כו' וק"ל:

אי משום תורה כו'. הוא מבואר ע"פ מ"ש בשלהי מ"ק חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכתבו התוס' שם ובתוספות ס"פ כ"ד דשבת (קנ"ו.) הא דאמרי' אין מזל לישראל י"ל ע"י זכות גדול משתנה המזל ולפעמים אין משתנה כדאמרי' בתענית בר"א פן פדת דא"ל כו' באולי דאיברי בעידנא דמזוני עכ"ל ואפשר דהיינו ההוא חולה דהכא שאמרו בר"א דסתם ר"א בגמרא הוא ר"א בן פדת וז"ש אי משום תורה שהיא חיי האדם כמ"ש כי הוא חייך ואורך ימיך אין זה תלוי בזכות כי לא כל אדם זוכה להרבות בתורה כמ"ש בזה דהכל במזל תלוי אפילו ס"ת שבהיכל וא' המרבה כו' ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה כו' דמזוני דעוה"ז במזלא תלוי וכמ"ש לו הקב"ה באולי דאיברי בשעתא דמזוני כדאמרי' במס' תענית ואי משום בני דין גרמא כו' ולא בזכותא תלוי אלא במזלא וק"ל:

להאי שופרא דבלי כו'. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דר"י אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאר"י אנא אשתיירי משפירי ירושלים נמצא כשימות בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא מיהו בההוא דנדרים (נ.) דר"ע רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס א"א לפרש כן ודו"ק:

תקיפו ליה כו'. דגם רב הונא שהיה עשיר גדול כדאמרי' במס' תענית יין הרבה כ"כ בת' דני שכולם תקיפו ודאי דין שמים בהשגחה הוא וע"כ א"ל ליעיין מר במיליה לפשפש במעשיו ע"כ:

בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. נראה לפרש המשל הזה ע"פ הדין ששנינו בר"פ מרובה אין הגונב אחר הגנב משלם כפל וד' וה' ז"ש דהגנב עצמו גם שמים גנובים ימתקו אינו טועם לו שהוא ירא לשלם כפל ד' וה' תחתיו בטובח ומוכר אבל הגונב מן הגנב גם שהוא חייב לשלם הקרן טועם לו וגנובים ימתקו לו כיון שלא ירא לשלם כפל וד' וה' גם שאין המשל הזה דומה ממש לעובדא דרב הונא שהוא נוטל את שלו לפי דעתו מ"מ לפי מאי דשמיע להו ולא היה חשוד להם הוה קצת בדומה וק"ל:

אלא אימא סמוך למטתי כו'. פירש"י בשחרית מיד בקומו התפלל וקרא ק"ש וק"ק למה תלה הדבר בסמוך למטתו דהא אם השכים לעמוד קודם ע"ה לא היה מתפלל וקרא ק"ש סמוך למטתו וע"ק דמימרא זו לא שייכא הכא בפ' זה דע"כ לא איירי אלא בתפלת ק"ש של ערבית גם אינו דומה שהגיה דבריו שלא אמר כלל לפני מטתו ולולא פירושו נראה דנסמכו הדברים שאמר אח"כ ושתהא מטתי נתונה כו' ובפי' תר"י ע"ד הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין כו' ע"ש באורך שיש לאדם להתפלל ולצדד לצפון או לדרום דהיינו שיתן לו הש"י בנים חכמים בתורה ועשירים וז"ש אלא אימא לפני מטתי היינו סמוך לשכיבה בלילה התפלל מקודם על שיתן לו הקב"ה בנים ושתהא מטתו נתונה בין צפון כו' על שני דברים התפללתי שיהיו בני אלה הנולדים לי חכמים ועשירים ושאמר דהוויין לו בנים זכרים כו' הלשון משמע דהיינו ממילא כשתתקבל תפלתו שיהיו חכמים בתורה ועשירים ממילא יהיו זכרים דבאשה לא שייכא חכמה כדאמרי' דאסור ללמדה תורה ולא שייכא בה עשירות דמזלה אזיל לפי מזל האיש כמ"ש בנדה (ל"א:) נקבה נקייה באה כמפורש שם וברפ"ק דסוטה (דף ב) בחידושינו ע"ש ומייתי לה מהאי קרא ממתים ידך ה' וגו' פירש"י וצפונך לשון צפון וסיפא דקרא ישבעו בנים עכ"ל והוא דחוק שלא הזכיר רק צפון גם בנים משמע נמי נקבות כדאמרי' במס' יבמות (סב:) ונראה לפי דרכנו דהאי מזמור בתפלת לילה דסמוך לשכיבה מדבר כמ"ש תפלה לדוד וגו' בחנת לבי פקדת לילה וגו' ומסיים בו ממתים ידך ה' וגו' שהוא מל' אנשים שיתן לו זרע אנשים שיהיו חלקם בחיים דהיינו בתורה כמ"ש כי הוא חייך גם בעשירות דהיינו וצפונך תמלא בטנם וישבעו בנים וגם יניחו יתרם לעולליהם מתוך עשירות ואמר דוד ברוח הקודש ע"י תפלה זו שבלילה קודם שכיבה אני בצדק אחזה פניך ואשבעה בהקיץ משינתי זה ממה שחזיתי תמונתך ברוח הקודש בלילה ושוב ראיתי בערוך בערך תפלה שפירש בזה ג' פירושים ואתפלת ערבית ע"ש וק"ל:

טורפין כו'. כענין שאמרו שיש מלאכי רחמים המביאים תפלת אדם לפניו יתברך ואם אין אדם זוכה לכך יש מלאכים אכזרים ומקטרגין שטורפין את תפלתו ומונעים אותה מלהגיע לפניו יתברך וז"ש טורף נפשו זו תפלה כפירש"י באפו דהוא מלאך האכזרי הנקרא אף כמ"ש בנדרים (ל"ב.) והיא מדה כנגד מדה שהוא גורם לחברו שהוא חרד בתפלתו ונטרפת ואמר הלמענך תעזב וגו' כפירש"י וענינו שאתה חושב שלמענך שיצאת לא יהיה עוד משגיח על היחיד שבב"ה והיינו תעזב הארץ כמ"ש ברשעים שאומרים עזב אלהים את הארץ ואמר ולא עוד כו' שנא' ויעתק צור ממקומו ואין מקומו אלא בישראל כמ"ש בכל צרתם לו צר שהשכינה עמהם בכ"מ שהם (סוכה מ"ה ע"א ע"ש) וק"ל:

גמרא וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן כו' תניא אבא בנימין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הא לן כו' שילוח והן מזבח כו' כצ"ל:

בד"ה גלייה ר' יוחנן לדרעיה הס"ד:

בד"ה מי שביק כו' שהוא גנב לי כו' כצ"ל:

תוספות בד"ה אלא אימא כו' דשרי ללמוד קודם דלקמן כו' נ"ב וקשה לי דלמא רש"י בהגיע זמן קריאת שמע ותפלה איירי וי"ל דלשון כשעמדתי ממטתי משמע אחר שעלה עמוד השחר מיד אף שלא הגיע זמן ק"ש בעונתה וכן משמע מלשון הגה' מיימונית פ"ו דתפלה שפלוגתת רש"י ור"י איירי בעלה עמוד השחר אבל פשיטא דקודם עלות השחר שרי ללמוד לכולי עלמא ואף שאר מלאכות נ"ל:

(עיין במהרש"א):

[תד"ה הא. ותימה דשילוח מחנות כו' אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ע"ח. ר"ל דאמרינן בערכין דאין בע"ח נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג וכיון דבטל דין ע"ח ממילא גם אינן קדושין להשתלח מהם מצורעין] :

גמ' ונגעים לא והתניא כו'. נ״ב תמיהא לי מאי קושיא. ר״י כי קאמר נגעים דהיינו נגעים ודאים מוחלטים. וברייתא לא אמרה אלא מארבע מראות גרידא דלית בהו עדיין סימן טומאה משלשה סימנים. אפ"ה מזבח כפרה מיהא הוי משום דבע' הסגר. ושמא משום דשוין הן מוסגר ומוחלט לענין שילוח וטומאה:

אחד מארנעה מראות נגעים נ״ב בשיעור בהרת כגריס וצ״ל דמיירי בנראה בתחלה ומשום דטעון הסגר כדפירש רש"י מיהו לאחר הפטור מידי מששא איתנהו:

רש'י ד״ה ביר פחות מכשעורה נ״ב שלא יטמא טהרות שבא"י:

סד"ה מי שביק יותר מחלקו. נ״ב והיינו כוליה. כל הלקו כבר הוא אצלו נכלל הגנבה. אכל ודאי השאיר עוללות:

ד״ה הלמענך תעזב ארץ נ"ב נ"ל היא תמיהא קיימת. וה״פ וכי טח לך שתסתלק שכינה בסבתך מכשיטרד חברך בהיותו לבדו ויתבלבל מתפלתו. כי אז ודאי תסתלק. וכי זה יש לקוות ממך. שהרי התפללת לפני ועתה נמצאת מפסיד תפלתך ותפלתו א״כ מוטב שלא התפללת. והוא שמסיים הכתוב ויעתק צור ממקומו. כי צריך לעשות תפלתו רחמים כו' לפני המקום. דייקא. הלא למענך תעזב ארץ וכי הוא הגון נעיניך:

אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה. יש להבין מה בא לשלול בזה הלשון, והוה ליה למימר 'הרי הן מזבח כפרה', ונראה לי בס"ד כי ידוע שיש שני מיני יסורין בעולם, הא' הם המושלחים בהשגחה מן השמים כדי לכפר, והב' באים מכח המזל ומערכות השמים, ואלו לא יועילו לכפר, וכמו שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד נמצא יש יסורין שלא יועילו לכפר, ולכך בנגעים בא לשלול זה, שכך קבלה בידו, דיסורין של נגעים לא יבואו אלא רק לכפר ודו"ק. והרב הצל"ח ז"ל דקדק בזה המאמר חדא למה קראם מזבח, דהוה ליה למימר אינן אלא כפרה, ועוד מאי אריא מראות נגעים משאר יסורין, עיין שם. ונראה לי בס"ד דחדא בחברתה דסבירא ליה הואיל ויש טומאה בנגעים, אינו כדאי ואינו ראוי שיבואו הם עצמם במקום קרבן לכפר, אלא רק יבואו לעורר האדם לעשות כפרה לעצמו על ידי צום קול ממון המסוגלים לכפר, יען כי נגעים הם טומאה חמורה שמטמאים האדם כמת, ואינו ראוי שיהיו הם במקום קרבן לטהר האדם, כי מי יתן טהור מטמא, ולכן קרי להו מזבח כפרה שהם דוגמת המזבח, שאין גופו של מזבח מכפר אלא רק הקרבן שמקריבין עליו מכפר, כן אלו אין מכפרין בעצמן, אלא מעשה התשובה הנעשה על ידן הם המכפרים.

הָא לָן וְהָא לְהוּ. פירוש השגחת ארץ ישראל על ידו יתברך, אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ (דברים יא, יב), לכך היסורין שם נקראים יסורין של אהבה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ (משלי ג, יב) שבאים שם על ידו יתברך, אבל חוץ לארץ תחת ממשלת השרים, ובאין על ידי מלאך ושר, לכך אין נקראים של אהבה.

חָזָא דַּהֲוָה קָא גָּנִי בְּבַיִת אָפֵל, גַּלְיֵיהּ לְדַרְעֵיהּ וְנָפַל נְהוֹרָא. נראה לי בס"ד אין הדבר כפשוטו, שהאיר הבית מן יופי בשרו של רבי יוחנן, דדבר ידוע הוא אפילו מרגלית ואבן טובה זכה מאד אין אור יוצא ממנה, אלא אם כן תהיה במקום שמש או אור נר זרח עליה, אז יוצא ממנה ניצוצי אור. אך כונת המאמר כאן הוא, דידוע שכל צדיק יש לו מלבוש אור מקיף הסובב אותו על כל איבריו, ואם לא היה חטא אדם הראשון, היה נגלה זה הלבוש לעיני הכל, כי כן היה נגלה אצל אדם הראשון קודם החטא שהיה לו כתונת אור, אך על ידי חטא אדם הראשון נתעלם אור מלבוש זה מלפני בני אדם, ועם כל הצדיקים יכולים לגלות אור המלבוש הזה על ידי כונות ויחודים שיהיה נראה לעיני אחרים, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש אמר רבי שמעון מילא ואחר אישא בביתא, וכן כאן אמר רבי יוחנן מילא ונתגלה אחר המלבוש הרוחני אשר עליו, ולזה המלבוש מכנה אותו בשם 'דרעיה', כי כן קורין לשריון בלשון ערב"י בשם דיר"ע, או יש לומר דרעיה על זרועו, שהוא לא גילה על ידי כונותיו כי אם רק חלק המלבוש אשר על זרועו. ושאל אותו אמאי קא בכית? והשיב על האי שופרא דבלי, פירוש כי רבי חייא היה מחשב ומצייר אותה שעה בדעתו כבודו של הגוף בעולם הזה, שיש לו אור גדול כזה שמקיפו ומלביש אותו בכל ימי חייו, ואיך אחר כך כשימות יהיה הגוף טמון בעפר ותחת פאר אפר, כי בקבר ודאי יסתלק ממנו אור המלבוש הזה, והשיב לו רבי יוחנן אין הכי נמי, על זאת ודאי ראוי שיבכה האדם, ובכה עמו גם הוא.

דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר. כתוב במגילת סתרים למר נסים גאון ז"ל שהביא דבריו בספר יוחסין, שהיה לרבי יוחנן עשרה בנים והתשע מתו על מטתם, והעשירי נפל בתוך יורה גדולה אשר היתה רותחת על האש רתיחה חזקה, ותיכף שנפל שמה הותך בשרו ולא נשאר רק העצמות, ולקח רבי יוחנן עצם אצבע קטנה, והיה מנחם האנשים בו ואמרו שנשאר לו בן אחד ושמו רב מתנה ותיכף ומיד שלחו לבבל ללמוד עם שמואל והיה חבר רב יהודה, עד כאן לשונו. ונראה כי מן השמים יצא הדבר שקראו 'מתנה', להורות שזה יחיה, כי הוא ניתן לו בתורת מתנה מאת ה', וכל הנותן, בעין יפה הוא נותן, גם נרמז בשם הבן ההוא מיתת עשרה אחיו, כי אותיות נ"ה רומזים למספר עשרה במספר הקדמיי אבג"ד הוז"ח ט"י, שעולה מספר העשרה למספר נ"ה [כלומר א+ב+ג+ ...י = 55], וזהו שם 'מתנה', חלקהו לשתים, וקרי ביה מת נ"ה, (כלומר זה חי אחר מת שהוא נ"ה) ונרמז כל זה בשמו ברמז דק, ונרמז עוד בשמו רמז טוב להחיותו, כי עשרה שמות הוי"ה במלוי אלפין שהוא מספר מ"ה, עולה ת"ן וזהו מתנה ת"ן מ"ה.

חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לֵיהּ: הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדֵיהּ וְאוּקְמֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע החולי הוא מסיבת הדינין שלא נמתקו, וידוע כי הדינין הם מצד שמאל, ונמתקים בחסדים שהם בימין, כי חמש אצבעות ימין רומזת אל חמשה חסדים, וחמש אצבעות שמאל רומזים אל חמשה גבורות, ולכן בא כנגדו פנים בפנים לעשות כונה של מיתוק הגבורות בחסדים, ואמר ליה הב לי ידך הרי נעשה שמאל רבי יוחנן בימין של רבי חייא, ושמאל של רבי חייא בימין של רבי יוחנן, ואז על ידי הכונה של המיתוק שעשה בשרשים למעלה על ידי פועל דמיוני זה שעשה בידים, נתמתקו הדינין ונסתלק החולי ואוקמיה, ומקשי בגמרא ליקום רבי יוחנן לנפשיה כלומר הוא לבדו מעצמו יעשה הכונה של המיתוק הנזכר, בפועל דמיוני שבידים שלו, כי גם אצלו יש ימין ושמאל, ויתן זה כנגד זה, ויכוין בהם ומשני אין חבוש וכו'. והנה בספרי הקטן ברכת אבות הבאתי מדברי מהרח"ו ז"ל בשער רוח הקודש שכתב על רבינו הארי ז"ל, שהיה יודע מן הדפק של האדם בחולי הנפש ומה הפגם אשר עשה, ובזה פירשתי בס"ד שם מה שאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, יעוין שם, והנה בהקדמה הנזכר יבואר נמי היטב המאמר כאן, דאמר ליה הַב לִי יָדָךְ, שרצה לבדוק בדפק כדרך הרופא לידע בו מן ענייני הנפש.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אמרו הַב לִי יָדָךְ על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (תהלים מא, ד) הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, כי ה'יו"ד' שהוא סוד חכמה נהפכה לו לאותיות 'דוי', ועל זה כתיב (שם) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, עיין שם, וכאן כשאמר לו הב לי ידך כיון בתיבת יָדָךְ להפוך לו דְּוָי לאותיות יו"ד, שהיא נרמזה במשמעות ידך, כי ידך היינו רצונו לומר 'יוד"ך', ובזה סר הדוי ואוקמיה. גם כיון באומרו הַב לִי יָדָךְ כי בשם יד נרמזו ארבעה יודי"ן, דשם ע"ב להמשיך לו חיים מהם לארבעה יסודות שבגופו, שנוצרו בארבעים יום, כמנין עשרה יודי"ן, ונרמז בשם יד שהוא ד' יו"ד, ולכן רצה שיתן לו ידו כדי לעשות כונה הנזכר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאמר לו הַב לִי יָדָךְ כי בכל יד יש י"ז פרקים מן הכתף עד סוף האצבעות, כמנין טוב, ובזה פירשתי בס"ד רמז נכון שעשה הקב"ה כן להורות לאדם שיעשה בידיו מעשה טוב, כי כל מעשה תתייחס לידים, והנה כאן אחזו שתי ידים בשתי ידים, נעשה כאן אצלם ד' פעמים טו"ב, כיון בזה לעורר עתה זכות עסק התורה שעסק בה בארבע חלקיה שנקראים פרד"ס, וכל חלק נקרא טוב, כדכתיב (משלי ד' ב') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, וד' פעמים טוב [17] מספר חיים [68], ובזה פרשתי מאמר (אבות פרק ו' משנה ז') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ, וגם מאמר (שם פרק ב' משנה ח') מַרְבֶּה תוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים וכמו שכתבתי בס"ד בביאורי השני על מסכת אבות, ועתה בפועל דמיוני זה שעשה בחיבור ארבעה ידים שהם ד' פעמים טו"ב כיון לעורר לו זכות התורה בארבעה חלקיה ולהמשיך לו חיים שהם ד"פ טוב.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בספרי הקטן אדרת אליהו פרשת בראשית על פסוק (בראשית ג, כב) וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, הקדמה בשם בעל עשרה מאמרות ז"ל, שאדם הראשון כשאכל מעץ הדעת טוב ורע הזרועות שלו לא היו באותה עצה, דלא כתיב 'לקיחה' באדם, אלא 'אכילה' בלבד ולא יותר, כי לא רצו הזרועות להתפשט, ולא הידים להתפתח, והאצבעות ליגע באותו פרי, ולזה אמר אין הקב"ה מביא תקלה על 'ידי' צדיקים, ידי דייקא, וזהו הטעם שהכהנים כשמברכין את ישראל נושאין כפיהם, כי הידים הם מסוגלים ומזומנים לברכה שהם לא חטאו ויבא זכאי וכו' עד כאן דבריו. ובזה פרשתי בס"ד שם פסוק (תהלים צ, יז) וִיהִי נֹעַם אֲדֹ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, 'ידינו' דייקא, שלא חטאו ולכן כוננה עלינו, ועוד פרשתי בזה יעוין שם, ולכן כאן שבא לכוין למשוך לו אור החיים ממקום עליון, להצילו מן המות שנעשה ונגזר על ידי חטא אדם הראשון, לכך עשה לו המשכה זו על ידי הידים שהם זכאים בחטא אדם הראשון, וכבר נודע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, שכיון בשם קדוש בזמן שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, כדי להקימו.
והנה בהקדמה זו יובן בס"ד טעם נכון למאמר רבותינו ז"ל שאמרו 'כל המרים יד על חבירו ראוי לקבורה', שנאמר (ואיוב כב, ח) אִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ, והיינו טעמא כי מסיבת חטא אדם הראשון בעץ הדעת נמשך מיתה וקבורה, אך הידים לא היה להם חלק בסיבה זו, ולכן זה האיש אשר מרים ידו באיסור ומקלקל אותם, יתעורר עליו דין מיתה וקבורה, אשר הידים לא היה להם חלק בסיבת קלקול זה, ועתה זה מקלקלם בהרימו אותם על חבירו, ובזה ניחא נמי מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ מטעם אחר, והיינו כי רצה לעורר עליו זכות טהרת הידים שלו, דידע ביה שהוא טהור בזה שלא חטא כל ימיו בהרמת יד המחייבת מיתה וקבורה לאדם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר לו הַב לִי יָדָךְ, שרצה עתה לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה איש החסד הנקרא 'ידיך' וכמו שכתב רבינו תם ז"ל בשבת ובמנחות דידי נאמר על אברהם אבינו ע"ה, וכן מפורש במדרש איכה שאמר לו הקב"ה, מה לידידי בביתי, וכן דרשו עוד רבותינו ז"ל בת ידיד, ביתו של אברהם שנקרא ידיד, גם מצינו עוד שנקרא יצחק גם כן ידיד, ועליו אומרים בברכת המילה אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכמו שכתב רש"י ז"ל בשבת, וכן איתא בזוהר הקדוש פרשת לך לך דיצחק נקרא 'ידיד' עיין שם. נמצא אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה כל אחד נקרא ידיד, לכן אמר לו הב לי ידך שנעשית יד ימין ביד שמאל, הרי צירוף ידיד בשתי ידים, וכן יד שמאל ביד ימין, הרי צירוף ידיד בשתי ידים ונעשה ב' פעמים לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה וזכות יצחק אבינו ע"ה שהם חסד וגבורה, והמשיך לו אור החיים בזכותם.

רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דָּנֵי דְּחַמְרָא. נראה לי בס"ד הטעם שהחמיצו כל ת' דני כולה, כי הקליפה נקראת רַע עָיִן, וכאשר רואה עושר אצל תלמיד חכם רעה עיניה בו, ולכך אם תמצא בו נדנוד חטא בענין ממון, תקטרג עליו מחמת רעות עיניה בממונו, ולכך אתקוף כל ת' דנין כמנין רע עין, ואחר שהוכיחו אותו ונעשה איש משכיל להיות מודה על האמת, אז במספר משכי"ל [400] שהוא ת' דחה ר"ע עי"ן [400] דקליפה שהוא מספר ת' ודו"ק. והא דנעשה הנזק באופן זה שהחמיץ היין ולא באופן אחר, נראה לי בס"ד כי חומץ [144] מספרו חלוק [144], עשו לו רמז מן השמים בזה, שאמרו לו חלוק עם האריס ולא תקח הכל, גם נראה לי בס"ד שעשו לו הנזק באופן זה, ולא עשו באופן שיהיה נשפך מן היין כשיעור הפסד זה, היינו רמזו לו שאם תחזור בך, גם החומץ יחזור להיות יין, מה שאין כן אם היה נשפך, ובתירוץ הראשון שכתבתי בס"ד שנעשה חומץ לומר לו חלוק, הנה בזה יובן בס"ד שפיר מה שאמרו לו חכמים לעיין מר במיליה, כלומר בשם הדבר של ההזק שנעשה לך שהוא אותיות חומץ מה רומזים לך, בהם, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.

וְאָמְרוּ לֵיהּ: לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ. מקשים למה לא אמרו לו בעובדוי, וכמו שאמרו לעיל יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כי מִילֵיהּ משמע יותר על דברים ואמירה, ונראה לי בס"ד כי מאמר יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו דלעיל אתמר משמיה דרב הונא עצמו, ולכן משום שורת דרך ארץ לא אמרו לו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, אלא אמרו לו לִיעַיֵּין מַר בְּמִילֵיהּ, רצונו לומר בדברים שחידש ודרש מר, וכיון שראה דאמרו לו כן בעת יסורין שלו, הבין כונתם לומר לו שיזכור אותם הדברים אשר דרש הוא בהאי עניינא. והוא מה שאמרו לעיל, אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, והשיב וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ, שלא שמתי לבי עד עתה לאותם הדברים שאני דרשתי והזהרתי בהם, כי בודאי פשפשתי, אלא שפשפשתי ולא מצאתי, והשיבו לו וּמִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?! וכבר הרי"ף ז"ל דקדק דהוה ליה למימר 'דְּעָבִיד בְּלָא דִּינָא', ולמה האריכו לשון לומר דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, יעוין שם, ולפי דרכינו ניישב בס"ד דקדוק זה שפיר, והוא דקשה באמת איך חשדוהו שלא פשפש, ודילמא פשפש ולא מצא, ואלו הן יסורין של אהבה וכנזכר לעיל, אך נראה לי בס"ד דסברי רבנן כל הפסד ממון אינו מיסורין של אהבה, יען כי זה מגיע גם לבניו ובני ביתו שעל ידי כך תתמעט פרנסתם, ועוד נוגע גם לעניי ישראל, שעל ידי הפסדותיו לא יוכל ליתן צדקה בהרווחה כמנהגו, ודבר זה ידמה למה שאמרו לעיל, איזה יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תפלה, וידוע צדקה גדולה מתפלה, ולכן כיון שראו שהיה לו הפסד גדול בממונו הוכיחו דאין אלו יסורין של אהבה, ובאמת אמרו יסורין של אהבה אינם נקראים דינא, אלא הם טובה וחסד, יען כי הקב"ה שלחם לזה הצדיק במידת חסדו להרבות לו שכרו, וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל, ורק אותם יסורין הבאים על עון נקראים דינא. ולזה אמרו לו לֹא חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא, פירוש לדעתינו אין אלו יסורין של אהבה, כיון שהם הפסד ממון, ולכך אלו נקראים דינא ולא חשיד קב"ה דעביד דינא, דהיינו יסורין הבאים בשביל עון, דנקראים דינא על מגן בלא דינא, רצונו לומר בלא עון, כי רק יסורין של אהבה שאינם בסוג דינא, אלו באים בלא דינא, כדי להרבות שכרו של המקבלם, ועל כן ודאי לא פשפשת היטב, ואז הודה לדבריהם ואמר להם אין הכי נמי, אי איכא דשמע מילתא נימא, כי אני עתה אינני מרגיש וזוכר באיזה עון.

הָדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא. נראה לי בס"ד נעשה לו נס זה בזכות לימוד התורה אחר שקבל עליו ליתן כמשפט התורה, ולכן נחסר מן מספר חומץ [144] שהוא קמ"ד כמספר למ"ד [74] שהוא ע"ד הרומז על לימוד התורה, ונשאר מספר יין [70] שהוא שבעים, ולכך החומץ נעשה יין בפועל, גם נראה לי בס"ד שהקלקול היה בארבע מאה דני, ששלטו בהם ארבע מאות כוחות הדינים בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, ולכן שלטו ארבע מאות כוחות דינין באותם ארבע מאות דני דייקא לעשותם חומץ, ועתה בתיקון נמתקו הדינין ששלטו באותם דני, ונעשו הדני יין טוב, ודו"ק.

וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אַיְקַר חַלָּא וְאִזְדַבַּן בִּדְמֵי דְּחַמְרָא. מקשים איך נחלקים במציאות? ונראה לי בס"ד ששני כתות אלה שניהם שמעו דרב הונא מכר החבית, כל אחת דרך משל אלף זוזי, ושמועה זו היא אמת, ושניהם יודעים בבירור שזה הערך היה ערך היין, דלא אפשר שיהיה חומץ באלף זוז בשום זמן, ולכן כל אחד משני כיתות אלו עשה מדעתו אופן של הנס איך היה, ופליגי בסברא, והוא כי כת אחת סבירא ליה ודאי הנס נעשה באופן זה שהחומץ נהפך ליין, ולכך מכר החבית באלף זוז, שזה הוא ערך היין, דאם נאמר הנס היה שעושה הקב"ה סיבה שנצרך העולם באותו זמן לחומץ הרבה, ונתייקר ונעשה לפי שעה כערך היין, שנמכרה החבית באלף זוז. אם כן נמצא תועלת הנזכר לא נעשה לרב הונא לבדו, אלא לכל בעלי החומץ, וקשא למסבר כן, דאם רב הונא עשו לו נס להשלים הפסידו, שאר בני אדם למה ירויחו על ידי כך ריוח גדול למכור החומץ שלהם בערך היין, ועוד יש דוחק גדול בזה האופן, דלפי זה אין כאן הוכחה שנעשה הנס לרב הונא על אשר קבל ליתן לאריס חלקו, דיש לתלות דבר זה במקרה הזמן, ולכן מחמת קושיות אלו סבירא להו שהחומץ נהפך ליין. אך כת הב' סבירא דמוכרח אתה לומר שהנס היה באופן זה שהחומץ נתייקר ונמכר בערך יין באלף זוז, ואף על פי שיש דחוקים בזה כאשר אמרנו, עם כל זה מוכרחים לסבול דחוקים אלה, ולא נוכל לסבול קושיות שיש באופן הראשון, חדא כללא אית לן למעוטי בניסא עדיף דקשא לעשות שינוי הטבע, ואם תאמר באופן הא' שנהפך החומץ ליין היה זה שינוי הטבע. ועוד קושיא חזקה יותר, דאין נהנין ממעשה נסים, ובפרט חסידים ואנשי מעשה, דבר זה אצלם כאיסור גמור, וכדאיתא בתענית דף כ"ד, דאמר לו רב מרי לא תיקנו מהאי דמעשה נסים הוא, ואף על גב דהוה רעב בעולם, וכן איתא עוד התם במעשה דרבי אלעזר איש ברתותא, דלא רצה להנות ממעשה נסים, יעויין שם. ולכן מחמת קושיות אלו סבירא להו שהנס היה שנתייקר החומץ, נמצא בסברה הוא דפליגי, והשמועה היתה שנמכר החבית דרך משל באלף זוז וזו היא אמת.
ונראה לי בס"ד לומר דכת הא' מתרצי להני קושיות כך, דאף על גב דשנוי הטבע קשה, עם כל זה הכא שאני שרצה הקב"ה לפרסם מעלת הצדיק רב הונא, וגם לפרסם כוחה של תשובה, ולכך עשה הנס בשינוי הטבע, דאית ביה פרסום יותר, וקושיא הב' מתרצי לה כי שינוי החומץ ליין אין הנס ניכר ונראה למראה עינים, כי מראה היין והחומץ שוים הם, ורק ההפרש בטעם וריח, מה שאין כן הך גמרא דתענית ניכר הנס בשינוי החול להיות סולת, וכן גבי רבי אלעזר איש ברתותא ניכר הנס בעין, שנתמלא האוצר חיטים מה דלא הוה, ועוד יש ליישב דהכא לא הרויח רב הונא מן הנס יותר ממה שהיה לו בידו תחלה, אלא רק נתמלא חסרונו מה שהיה צריך להפסיד בחומץ, כי תחלה היה לו יין בסך ארבע מאות אלף זוז, ועתה גם כן מכר החומץ בסך ארבע מאות אלף זוז, וכל כהאי גוונא יש להבין דאין בזה חשש משום נהנין ממעשה נסים. ואפשר לרמוז בס"ד לפי דברי האיכא דאמרי שהחומץ נהפך ליין, ללמדינו כוחה של תשובה, שהזדונות נהפכים לזכיות, ולפי דברי האיכא דאמרי דסבירא ליה אייקר חלא, נרמז בזה כוחה של תשובה, שהמכה עצמה תהיה רפואה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, באזמל שהוא מכה, בו הוא מרפא.

אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְּבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כָּל יָמַי. יש להקשות מניינא למה לי, והוה ליה למימר כל ימי הייתי מצטער על מטתי וכו' ועל תפלתי וכו'? ונראה לי בס"ד פלגינהו במניינא להודיע שדברים אלו אינם באים אצלו בזמן אחד, כי אומרו על תפלתי שתהיה סמוך למטתי זה היה לו בימי החול, כי כונתו בזה על עסק מלאכה ולא על עסק תורה, כמו שכתבו התוספות, ובשבת ליכא עסק מלאכה, ואומרו על מטתי שתהיה נתונה בין צפון לדרום, כונתו בזה על עת תשמיש המטה, והוא לא היה משמש בחול אלא רק בלילי שבת, ולפי זה שני מיני צער אלה אינם באים לו בזמן אחד, ולכך פלגינהו במניינא.

עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי. הנה לפירוש רש"י ז"ל משמע היה מצטער מצד מניעתו ממלאכה ומצד מניעתו מעסק התורה, וקשא לפי זה איך יתכן דאבא בנימין לא היה עוסק בתורה באשמורת הלילה, ומה טעם יש לו בזה שלא היה עוסק בתורה? ונראה לי בס"ד דטעמו היה שרוצה להתפלל בכונה, ואם יעסוק בתורה קודם תפלה, יהיה טרוד בתפילתו במחשבות של עסק התורה, ולכך היה מוכרח לעשות קביעות עסק התורה בתחילת הלילה, ועיקר שינתו היה בחצות הב' של הלילה, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל שחרית סמוך לקימתו מן המטה, שדעתו פנוי, ועל זה היה מצטער, כי בשביל בריאות הגוף הוא טוב שישן בחצי הראשון של הלילה, ויהיה ניעור בחצי הב', וגם עסק התורה מעולה יותר בחצי הב' של הלילה כמו שאמרו בזוהר הקדוש.
ואפשר לומר עוד באופן אחר דלעולם היה קם בחצות ועוסק בתורה, אך לא היה יכול להיות ניעור עד עמוד השחר, אלא היה מוכרח לישן שעה אחת קודם השחר, ועל זה היה מצטער שהיה מאבד שעה יקרה זו בשינה, וכל זה אני אומר לפי פירוש רש"י ז"ל, אך בלא זה היה נראה לפרש המאמר להפך, שהיה רוצה שתהיה תפלתו סמוכה למטתו כדי שיהיה דעתו צלול בתפלה, והיה מצטער על אשר אינו מקיים דבר זה מפני שהיה מוכרח לקום בחצות לעסוק בתורה עד עמוד השחר, ואז קם מן עסק התורה ומתפלל, ומוכרח שיהיה לבו טרוד בעת תפילה באותו עסק תורה שעסק בלילה.

וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. קשא הלא הבחירה בידו לעשות כרצונו, ונראה לי בס"ד מפני שביתו אינו מכוון בארבע רוחותיו כפי ארבע רוחות העולם, אלא היה בנוי בקרן זוית של ד' רוחות העולם, וכאשר ימצא עתה פה בעירנו חצירות כן מחמת עיקום המבואות של רה"ר, ולכך כשהיה מניח מטתו בין צפון ודרום של חדרו, לא היתה מכוונת בין צפון ודרום של העולם ממש, ולא אפשר שיניח מטתו בחדרו באלכסון, ובפרט אם היה חדרו קטן, ויש לו בנים הרבה שוכבים עמו בחדר שמוכרח לסדר כל המטות ביושר, ולכך היה מצטער, ולפי דברי רש"י ז"ל לעולם היה מניח מטתו בין צפון לדרום, והיה מצטער בכך שהיה מוכרח להניח אותה באלכסון, גם אפשר שהיה חדרו צר ברוחב והיה אורך החדר בין צפון לדרום, ורחבו בין מזרח ומערב, ולכך כשהיה מניח מטתו בין צפון לדרום בכיון היה לו צער בזה. ובשם הגאון רא"ם ז"ל שמעתי שאבא בנימין היה מסתפק אם האמת כמאן דאמר שתהיה ראשה ורגליה בין צפון לדרום, או כמאן דאמר שיהיו צדדין של המטה בין צפון לדרום, ולכך היה מצטער שלא היה יודע אמיתות הדבר כדי לקיימו על אמיתתו, ועיין ברכי יוסף א"ח סי' ג' סק"ב יעויין שם, והרב מדרש תלפיות כתב בשם הרמב"ן ז"ל מה שאמרו בין צפון לדרום הוא לשון מליצה, ורצונו לומר לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופו אלא באמצע כי ידוע שהצפון הוא קר ולח ודרום הוא חם ויבש, ומזג האדם בתחלת הלילה הוא קר ולח ובסופו חם ויבש ובאמצע ממוצע בין הקור והחום וכו' עיין שם.

הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. שם הויין ליה בנים זכרים שנאמר (תהלים יז יד) וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם. יש להקשות למה תלה הכתוב דבר זה בצפון, ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל זכר נוטריקון זה כר, בא זכר לעולם בא ככרו עמו, אבל נקבה, נקי בה, נמצא העושר נתייחס לזכרים, כי הזכר עוסק במשא ומתן או במלאכה, ומרויח ומתעשר, אך הנקבה אין לה עסק משא ומתן ומלאכה, ורק צועקת הב הב. וידוע כי העושר יתייחס לצפון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל הרוצה להעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון, ולכן תלה הכתוב ביאת הזכרים בצפון, ולכן תמצא נמי צפון [226] עם הכולל מספר זכר [227], ולדעת רב נחמן בר יצחק שאמר אין אשתו מפלת, גם כן יש רמז לזה בצפון, כי צפון עם הכולל עולה מספר אי"ן נופ"ל [227], ובזה יובן הכתוב בישעיה (ס',ד') בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, שתביאי זכרים מפני כי בְנֹתַיִךְ הנשים עַל צַד, ראשי תיבות צפון דרום, תֵּאָמַנָה שנותנים מטתם בין צפון לדרום.

טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו. נראה לי בס"ד טעם לזה כי ההמתנה שממתין לחבירו מורה על חיבור ואחדות, והיוצא ומניח חבירו במורא ופחד זה מורה על הפירוד, שאומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה בחיבור ואחדות, ולכן טורפין תפלתו בפניו, כי על הרוב אין תפלתו של האדם שלימה מצד הכונה, אך נשלם חסרונה מחמת הצטרפות שלה עם תפלות הצדיקים שהם בשלימות, והם מושכים תפילות החלשים, כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה, ולכך זה שאין לו חפץ ורצון בחיבור ואחדות, אז מדה כנגד מדה תפלתו לא תהיה מצטרפת עם תפלות הצדיקים השלימים, ונבדלת ונפרדת מהם, ואז יוכר חסרונה ואין בה כח לעלות, ולכך טורפין לו תפלתו בפניו, ולכך גורם גם כן סילוק שכינה מישראל, כי השראת שכינה בישראל יהיה על ידי קיום תרי"ג מצות, ובאמת אי אפשר שיהיה כל אדם מקיים הכל, אך על ידי החיבור ואחדות נחשב כל אחד ואחד מקיים כל תרי"ג מצות, וזה לפי שיטתו שאינו רוצה באחדות וחיבור לכך גורם כך. ובזה יובן הילפותא מקרא לוא הקשבת למצותי, ופירוש רש"י שציותי לגמול חסד, וקשא למה נקיט לשון רבים, ובזה ניחא שאם המתנת שאתה מודה וחפץ בחיבור ואחדות, אז תזכה למצות רבים משל אחרים. והא דנקיט לישנא דטורפין ולא אמר משליכין או דוחין? נראה לי בס"ד בהקדים מעשה במלך שהיה לו שני שרים יועצים ואהבם הרבה, אחד ישראל ואחד ערל, והשר ישראל היה יפה מאד והיתה אשתו של שר הערל חומדתו ומתאוה אליו הרבה, ואינה יכולה לו שהיה צדיק וישר, לימים נתעברו נשותיהם וילדו זכרים ביום אחד, ולהיות אשתו של שר הערל חושקת הרבה בשר ישראל, ולא היתה מסירה אותו ממחשבתה, לכך אותה הולד שנתעברה בו מבעלה נולד צורתו כצורת שר הישראל, וגם אשתו של שר ישראל ילדה הולד שלה כצורת אביו ממש, נמצא אלו הילדים שנולדו ביום אחד היתה צורתם שוה שדומים זה לזה ממש, והוגד למלך כי ילדו נשותיהם של השרים ביום אחד, והילדים דומין זה לזה ממש, ושניהם דומין לצורת שר הישראל. והבין המלך כי מרוב חשקה של אשת הערל בשר הישראל הולידה בנה בצורתו, וכעס בלבו עליה וגזר ואמר שביום שימולו בנו של ישראל ימולו גם בנה של אותה אשה, ואף על פי שזה הפך דתם, גזר כן לפרסם עון החשק שלה שחשקה באיש זר מאד, וכן עשו, אחר כך גזר שיגמלו הילדים ביום אחד, ויביאו את שניהם לבית המלך ושם יגדלו אותם, ואת פני אביהם ואימותם לא יראו עד משך ששה שנים, שאז ימסור אותם להם, וכן עשו ואלו אחר שגדלו היו דומין זה לזה, אך המלך ובני ביתו יודעים מי זה בן שר הישראל, ומי זה בן שר הערל, כי אי אפשר להיות דומין ממש, שיש בודאי איזה סימן דק בניהם, אבל אבותיהם ואמותם מאחר שלא גדלו אצלם אין יכולים להכירם, ולא ידע כל אחד מי הוא בנו, והנה בכל אותם שנים שנגדלו בבית המלך כאשר מביאים תבשיל אסור לבן הישראל לא היה אוכל, ואם היו מאכילים אותו בעל כרחו היה מקיאו, ולא היתה נפשו מקבלת אלא רק אוכל של היתר, וכשהגיע זמן שקצב המלך שהיו הילדים כל אחד בן שש שנים, קרא המלך את שני השרים אבותיהם של הילדים לביתו והציג את שני הילדים לפניהם, ויאמר להם כל אחד יקח את בנו וילך לו, והערל ניגש למשוך ילד אחד מהם, כי הוא אינו מכיר את בנו מאחר ששניהם דומין זה לזה, אבל שר הישראל לא רצה ליקח, והתחיל לבכות ויאמר למלך מאחר שאין אני יודע מי הוא בני לא ארצה ליקח מן התערבות מן הבא בידי. ויאמר לו המלך אם תוכל לעשות איזה מבחן שבו תכיר מי הוא בן שלך עשה וקח לך, ויאמר שר הישראל אני ארצה לעשות מבחן הזה שיביאו קערה אחת מלאה פרטי ענבים, דהיינו שתלשום מן האשכול ויעשו כולם פרט, ויביאו קערה אחת שיש בה אשכול ענבים אחד שעודם מחוברים באשכול ולא נפרטו, וישימום לפני אחד מן הילדים לבדו, ויחזרו ויניחום לפני השני לבדו, ומי שיקח את האשכול ברור לי שהוא בני, וכן עשו ויתנום לפני בן שר הערל ויבחר ויקח לו קערה שיש בה ענבים נפרטים, וחזרו והניחום לפני בן שר הישראל ויבחר לו לקחת את האשכול ולא בחר בקערה של פרטי ענבים, ויאמר השר הישראל זה הוא בני בודאי! ויאמר המלך כן דברת, זה הוא בנך כי אני מכיר אותם באמת, אך הגד לי מהיכן נודע לך הדבר על ידי מבחן זה? ויאמר לו אדוני המלך אנחנו ישראל, אף על פי שיש לנו גופים מוחלקים עם כל זה אנחנו אחוזים וקשורים זה עם זה מצד נשמותינו, ולכך כולנו נחשבים נפש אחת דכתיב (דברים י, כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, ולא אמר 'נפשות', וכן כתיב (ירמיהו ג, יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, ולא אמר 'שיות פזורות', ועל כן אנחנו דומין לאשכול ענבים, דאף על פי שכל ענבה וענבה לחודה קיימא עם כל זה כל הפרטים אחוזים וקשורים זה בזה על ידי האשכול שתלוים בו, ולכן ישראל נמשלו לאשכול, דכתיב (שיר השירים ז' ח') זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת, כלומר מצד הגופים דמתה לתמר, ומצד הנפשות שהם מניקים בשדים דומין לאשכלות על דרך שאמרנו. אך אומות העולם אין מחוברים ואחוזים זה בזה, לכן ידמו לפרט שהם ענבים שנתלשו ונפרטו מן האשכול שאינם מחוברים ואחוזים זה עם זה, ואני ידעתי כי אלו הבנים להיותם קטנים עתה כל אחד נמשך אחר שרשו, וכבר נתנסה בני בענין המאכל שהיתה נפשו קצה במאכל האסור לו, על כן תראה זה בני, עתה נמשך לבו אחר האשכול שבחר בו אף על פי שאין בו ענבים חצי ממה שיש בקערה האחרת, אך בן האחר נמשך לבו אחר הפרט שהוא דמיון לאומתן, ויטב הדבר בעיני המלך כי ראה דבריו נכונים בחוש הריאות ויתן לו את בנו.
נמצא אומות העולם דומין לפרט וישראל דומין לעוללות, והנה זה שראה חבירו עודנו מתפלל והוא עומד במקום סכנה, אם היה חושב באמת שישראל דומין לאשכולות שכולם קשורים זה בזה, לא היה מניחו ויוצא מאחר כי סכנתו של זה נוגעת אל עצמו ואל בשרו, אך כשהניחו לבדו במקום סכנה ויצא, נמצא חושב שהוא דומה לפרט שאין הענבה מחוברת וקשורה עם חברותיה, ולכן כיון שדימה עצמו לפרט, יתהפכו לו אותיות פרט לאותיות טרף, וְטוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, לכך נקיט לישנא דטורפין ולא אמר דוחין או משליכין.
ובזה יובן רמז הכתוב ביחזקאל (יז,כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, ויש להקשות דסגי לומר וְעָשָׂה פֶרִי, ולמאי אצטריך למדכר עָנָף גם כן? ובזה ניחא שישראל דומין לענף שיש בו פירות רבים מחוברים יחד בו, ולא ידמו לפירות נפרדים ונפרטים שעומדים כל פרט ופרט לבדו, ולכן תמצא דאמרו רבותינו ז"ל אשכול, איש שהכל בו, וכתב בס"ה אין אומרים כל על פחות משלשה, וכן בישראל יש שלשה מינים שהם כהנים לוים ישראלים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דנקיט לישנא דטורפין והוא כי הכתוב אמר (תהלים קי"א ה') טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, וידוע כונת הכתוב הוא שישראל בעסק התורה ותפלה עושין טֶרֶף בסטרא אחרא מפני כי בהם יהיה בירור, ומאחר שיהיה בירור מוכרח שיהיה טרף באותו חלק של סטרא אחרא שנעשה בו הבירור, כי כיון שיצא ממנו הניצוץ הקדוש נטרף אותו חלק של סטרא אחרא ונעשה חלל, וזה שאמר טֶרֶף, רצונו לומר מלאכת הטרף, נָתַן אותה לִירֵאָיו שנתן להם כח לעשות כן כדי ש'יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ', כי כל העולם עומד וקיים על ידי זכות מלאכות של הבורר, וכנזכר במקום אחר במדרש אגדה, ובזה מובן הטעם דטורפין, כי זה חבירו עומד ומתפלל ועושה מלאכה זו של טרף בסטרא אחרא, וזה הניחו ויצא, ועל ידי כן נתבלבל דעתו וממילא נתבלבלה מלאכה זו של טרף, לכך טורפין תפלתו בפניו.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הדבר הזה יפלא, היתכן בשביל שלא המתין לזה יגרום רע כל כך לישראל כולם בסילוק שכינה, שהוא דבר קשה מכל רעות שבעולם? ונראה לי בס"ד כי ידוע דהשראת שכינה על ישראל יש בזה מדרגות רבות, ומדרגה הגדולה היא בהיותם ששים רבוא באחדות אחד אז תשרה שכינה עליהם במדרגה גדולה מאד, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות פ"ט) הרואה ששים רבוא ישראל מברך ברוך חכם הרזים, וכמו שכתב בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, והנה צא וחשוב בדעתך אם היו ישראל באותו זמן ששים רבוא באחדות אחד עם הצטרפות של זה האיש שקדם להתפלל, ואז היתה השראת שכינה עליהם במדרגה הגדולה, ועל ידי שהניח חבירו במקום סכנה ויצא נמצא הפריד עצמו מכללות ישראל וכאמור לעיל, ואם כן נחסרו ששים רבוא אדם אחד, וממילא אותה המדרגה העליונה של השראת שכינה נסתלקה, הרי אפשר שבזה הדבר יגרום סילוק שכינה מישראל.

זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו מ״ח:י״ח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְגוֹ'. עיין פירוש רש"י ז"ל ומהרש"א, ולי אני הדיוט נראה בס"ד כי ידוע שעשרת הדברות הם עשר מצות בפרטות, אך בכללות נכללו בהם כל תרי"ג מצות, וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל, וידוע הטעם שסיים בעשרת דברות בתיבת לרעך, לומר לך כל המצות הרמוזים ביו"ד הדברות אינם שלמים בקיום שלהם כי אם על ידי ריעות וחברה, שאז מה שיעשה זה יועיל לזה, והנה אם האדם מקשיב אזנו לאלו העשר מצות שהם עשרת הדברות שסיים אותם בתיבת לרעיך, אז ודאי יהיה שם לבו על חבירו שלא יניחו לבדו ויצא, וזה שאמרו לו הקשבת למצותי, חלק התיבה לשתים וקרי בה למצות יו"ד הם יו"ד דברות המסיימים בתיבות לרעיך, אז זה שכרך וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. וצריך להבין ברכה זו מה שייכה לענין זה של ההמתנה שממתין זה לזה, ומה מדה כנגד מדה יש בה? ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שישראל ערבים זה לזה, וגם שצריך כל אחד לטפל בצרכי חבירו ועוזרו ומתחבר עמו, כל זה מתחייב להיות מצד הנפשות שכולם עיקרן היו נפש אחת אצל אדם הראשון, ואחר כך נחלקו לשלשה אבות, ואחר כך לי"ב שבטים, ואחר כך לשבעים נפש, ואחר כך לששים רבוא, וטבע הנברא אם היה תחלה עצם אחד ואחר כך נחלק לחלקים רבים, אז אותם החלקים תאותם תמיד להתחבר עם מקורם ושרשם, ושיהיו הם מחוברים יחד זה עם זה כאשר היו בראשונה, ולכן תמצא שהנהרות כולם רצים ללכת אל הים, כמו שנאמר (קהלת א, ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, יען כי הם עיקרם באו ונמשכו מן הים, והיו מחוברים עם מי הים, ולכן חפצים ורצים לילך אל הים ולהתערב שם, ואף על פי שחוזרים ויוצאים מן הים דרך מחילות שבקרקע ומתמלאים הנהרות הנה הם חוזרים ובאים אל הים, וכמו שנאמר (שם) אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, וידוע שטובתם וברכתם של ישראל הוא שיהיו מוצלחים לברר ניצוצי קדושה על ידי תורה ותפלה דבר יום ביומו, כל יום לפי בחינתו, ואלו הניצוצות שמבררין ומעלין אותם ישראל למעלה נקראים מ"ן, וחוזרין אלו המ"ן ונמשכים להם יום השני הבא אחריו בסוד מ"ד, נמצא ענין ברכתם וטובתם הוא כמו מה שנאמר בנחלים, שהם הנהרות, דכתיב בהם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, ודו"ק היטב בזה כי דבר זה לא נאמר אלא למשכילים. והשתא בזה מובן הטעם מדה כנגד מדה, שהמתין לחבירו, שרצה בהתחברות שלו, הנה בזה קיים בעצמו כמשפט הנהר שמימיו חפצים ורצים ללכת אל הים להתחבר עם חלקים שלהם כאשר היו בראשונה, כן זה חפץ הוא בחיבורו עם חבירו כאשר היו בראשונה אצל אדם הראשון, ומאחר שקיים בעצמו כמשפט וטבע הנהר, לכך יתקיים בו משפט אחד של הנהר, שהוא מה שאמר הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, כן זה יצליח בתיקון תורה ותפלה שעושה, שאז המ"ן שמעלה היום יחזרו וימשכו אליו ביום השני בסוד מ"ד, ולזה אמר ויהי כנהר שלומיך, פירוש פועל רוחני שהוא העיקר שנקרא שלומיך, יהיה דוגמת הנהר ברצוא ושוב שיתקיים מה שנאמר בנהר, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ושאר דברים הנזכרים בפסוק זה המה סניפים לברכה זו. ומה שזכר בפסוק הב' ברכה וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, נראה לי בס"ד שיש שייכות לדבר זה כאן, והוא כי השם יתברך ברך את אברהם אבינו ע"ה בהר המוריה (בראשית כב, יז) וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וקשא דהוה ליה למימר 'כחול' סתם, אך פירשתי בס"ד במקום אחר דידוע פני הים הם גבוהים יותר מן שטח היבשה, והיה מן הראוי שישטוף הים את היבשה, אך הקב"ה שם חול גבול לים, להיות שומר את היבשה שלא יעבור הים וישטוף, כמו שנאמר (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וכו', נמצא החול שעל שפת הים הוא נעשה שומר לעולם מן שטיפת הים, וידוע כי ישראל גם כן הם שומרים את העולם, כי בלתי ישראל לא יתקיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (זכריה ב, י) כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, ולכן אמר לו 'כַחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם' דייקא, שיהיו צדיקים ושומרים את העולם כמו החול, כי השמירה תלויה בצדקות של ישראל. נמצא דמיון ישראל לחול הוא רומז על הצדקות, שבהיותם צדיקים אז ראוים להיות שומרי העולם כמו החול, וזה שאמר לו הקשבת למצותי ונעשית שומר לזה האיש אשר עודנו מתפלל, אז מדה כנגד מדה יהיה כחול זרעך, רצונו לומר צדיקים, שיהיו ראוים להיות שומרים.

הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדָא וְאוּקְמֵיהּ. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל (דף א') פירש סגולת שם יל"י הוא להקים את החולה מחליו, ונרמז בר"ת יָהַב לֵיהּ יָדָא, והוא שם השני משמות ע"ב, ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, ששם יל"ה [45] הוא שם מ"ד משמות ע"ב ומספרו אדם [45], והוא המגין על גוף האדם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם (שמות יב, יג), ששם יל"ה הוא שם מ"ד בהיפוך אתוון דָּם, ולכן אמר בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל טז, ו). והנה שם יל"ה הנז' הוא רמוז בר"ת: הַב לִי יָדָךְ, וס"ת בכי [הַב לִי יָדָךְ], כי הבכיה ג"כ תועיל למתק הדינין, ותחלה יכוין בשם יל"ה לעורר הרחמים, ואח"כ יכוין בשם יל"י הרמוז בר"ת יהב ליה ידיה.

בָּתַר גַּנְבָא גְּנוֹב וְטַעְמָא טָעִים. אע"ג דהוא לוקח בפרהסייא בשביל שגונב ממנו האריס, עכ"ז במשנת חסידים חשיב זה בסוג גניבה. ושמעתי מפרשים מדרש פליאה, צַדִּיק מְבַשֵּׁל וְאוֹכֵל וְגֶזֶל בְּיָדוֹ ופירשו 'מְבַשֵּׁל' ר"ת: מסתפק במה שיש לו. וגז"ל ר"ת: ואומר גַּם זוּ לְטוֹבָה ע"כ. והם הוכיחו אותו בדבר זה שהוא נוטל חלק האריס, אע"פ שהוא עושה כן בשביל שהאריס חייב לו מעתים אחרים, עכ"ז ראוי לצדיק להסתפק במה שיש לו לעצמו, ולא יקח חלק אחרים אע"פ שהם חייבין לו כנגד זה כפלים, וגם הראו לו שזה חשיב גזל בידו, רמזו לו בזה שיאמר על יסורין אלו גַּם זוּ לְטוֹבָה, שהוא ר"ת גֶזֶל.

כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. לפ"ד רש"י ז"ל זה דוקא בנושא אשה, דלאו אורח ארעא לשמש בין מזרח למערב, הנה בזה יבא נכון רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, ב) צַד ר"ת: צפון דרום, תִּנָּשֵׂאוּ לשון נשואין, דצריך להזהר בנשואין. ומה שנסתפקו בספרי האחרונים אי בעינן ראשה לצפון ורגלה לדרום או להיפך? נראה דאיכא למידק ראשה לצפון, דאי להיפך הול"ל בין דרום לצפון, כי הדרום ימין וצריך לאקדומי תחילה, וכיון דאמר בין צפון לדרום שמע מינה שבא ללמד ראשה לצפון, ולהכי נקיט צפון ברישא. ועוד איכא למידק הכי מקרא ד'צְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם' (תהלים יז, יד) דלא נקיט אלא צפון בלבד, שמע מינה ראשה לצפון, ולהכי נקיט מקום הראש בלבד. וי"ל: צפון דרום [476] גי' בדעת [476], וידוע, חַיֵּי מחכמה, מְזוֹנֵי מבינה, ובָּנֵי מדעת.
ונראה לפרש בכונת המאמר הנז' בס"ד, דידוע כיון דהטיל הנחש זוהמא בחוה מן כ"ד זיני דמסאבותא כמנין ואיבה, דכתיב וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו), נעשה לו שליטה בתשמיש המטה של אדם ואשתו, וע"י שיתנהג האדם בתשמיש המטה בקדושה ובצניעות, דוחה כח הטומאה של כ"ד זיני מסאבותא מעליו. וידוע דכ"ד של ואיבה הטמא נשבר ונדחה בכ"ד הקדוש, שהוא שם אזבוג"ה שמספרו כ"ד כמנין כ"ד צירופי שם אדנ"י. ולכן ע"י קדושת הזווג וצניעותו, יאיר בו שם הקדוש הנז', וישבר כ"ד הטמא המתעורר בעת תשמיש, בסוד וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ (קהלת יב, ו) היא התשמיש שבו נפתח מבוע הזרע.
ובזה פירשתי הטעם דעונתן של ת"ח משבת לשבת (כתובות סב:) כי כתב בקה"י ז"ל, שמירת שבת דוחה כ"ד זיני דמסאבותא, ולכן וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שמות לא, טז) ר"ת גי' כ"ד, ולכך יש כ"ד פרקים בשבת, עכ"ד.
ואנא עבדא הוספתי נופך, ס"ת וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת הוא תליות, באלו הכ"ד הרמוזים בר"ת יהיו תלויין עד החול ולא יהיו יכולין לטמא התשמיש בשבת.
ובזה יובן המאמר הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם כלומר בכ"ד הקדוש הוא שם הנז' שמספרו ב"ד הרמוז במספר שיש בין מספר צפון למספר דרום, כי ההפרש שביניהם הוא כ"ד, שבזה תדחה הטומאה מתשמיש המטה שלו, יזכה להוליד מאותו זווג בנים זכרים שאין בהם טומאה של נדה כנקבות.

טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ, הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ (איוב יח, ד). פירוש דריש אַפּוֹ לשון פָּנִים כמו אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיה מט, כג). (ובעץ יוסף) פירש: בְּאַפּוֹ הוא מלאך אכזרי הנקרא אַף, ע"ש.
ונראה לפרש הטעם שדבר זה יהיה על ידי מלאך הנקרא אַף, והיינו כי ישראל יש להם תואר אחד דכתיב וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז, כג), ונמצא שהם אחוזים ורמוזים באות א' שמספרו אחד [1], ולכך צריך שיהיו כולם באחדות אחד, ואם יהיו נפרדים יסתלק מהם תואר אחד ופוגמים באות א' שמספרו אחד.
וידוע מ"ש המקובלים ז"ל, דאות א' בתחילה היה נקרא אַף במילואו, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בָּאַף, לכך הטיל באמצע אות ל' ונעשה אל"ף. ובזה פירש רבינו שמשון ז"ל אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א). תִּכּוֹן לשון בְּרִיחַ הַתִּיכֹן שעשה לה תיכון באמצע הוא אות ל', ועי"כ תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט דאין העולם מתקיים בָּאַף [ובמקום אחר פירש רבינו ז״ל בזה את הפסוק נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא].
וידוע דאות ל' הוא ג' ווי"ן תלויים זה בזה, שרומזים לכללות ישראל, שהם כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים, והעליון כנגד כֹּהֲנִים, והאמצעי לְוִיִּם, והתחתון יִשְׂרָאֵל.
ולכן זה האדם שלא המתין לחבירו אלא נפרד ממנו והלך לו, גליה אדעתיה דלא ניחא ליה באחדות וקשר של ישראל, ונמצא שפגם באות א'. וכיון שפגם באות א' שמספרו אחד, יסתלק לגבי דידיה התיקון של אות אל"ף שנתקן באות ל', וישאר אף לגבי דידיה, ואז מדה כנגד מדה יהיה מלאך הנקרא אַף טורף תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו ממש.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. נ"ל בס"ד הטעם ע"פ מ"ש בגמרא דיבמות (דף סג:) ת"ר וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י,לו), מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שתי אלפים ושתי רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל! ע"כ ע"ש.
וכן הענין כאן, כל חיבור של שני אלפים ושתי רבבות יזכו להשראת שכינה, ואם זה לא המתין לחבירו, נמצא בחר זה בפירוד, והרי הוא נפרד מאותו חיבור של שני אלפים ושני רבבות שבו יהיה השראת שכינה, ונמצא גרם הסתלקות השכינה, כי כיון דהפריד עצמו לא נשאר ב' אלפים וב' רבבות בחיבור אחד.

תוד"ה לא כו'. אין אדם זוכה. עי' שבת דף נה ע"ב תוד"ה ארבעה:

שם תניא אבא בנימין אומר על שני דברים כו' אלא אימא סמוך למטתי. תוס' ד"ה אלא רש"י פי' אפילו ללמוד אסור כו' אבל ראיה דשרי כו' עד סוף הדיבור. ולפענ"ד יש לתמוה דלפי' התוס' דלעניין עשיית מלאכה לחודא איירי א"כ מאי קאמר כל ימי הייתי מצטער דמה צער שייך בזה דמי מעכב על ידו להיות יושב ובטל ממלאכה עד אחר התפלה משא"כ לפרש"י א"ש לפי שלא היה רוצה להיות יושב ובטל מת"ת עד שיתפלל בבהכ"נ עם הציבור כדאמר לקמן אבא בנימין גופא באידך ברייתא דאין תפלה של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ ובכך היה מצטער שיזדמן לו שיהיה נעור משינתו סמוך לאותו זמן תפלת הציבור דנהי דמסתמא היה זהיר ללמוד ולהתפלל באשמורת קודם אור היום אפ"ה אפשר שהיה חוזר וישן סמוך לאור היום כדי שיחזור וינעור סמוך לזמן התפלה כדי שלא יצטרך להיות יושב ובטל. ולפ"ז לק"מ מהא דאמרינן לקמן דרב הוי מקדים ומתני פירקין והדר צלי דאדרבה רב גופא נמי הוי עביד הכי כדי שלא יתבטל מלימודו שהיה ראש ישיבה מש"ה הוי מקדים קודם אור היום ומתני לתלמידים וכי מטי זמן תפלה היה עומד ומתפלל בבה"מ גופא כדאמרינן לקמן גבי רבי אמי ורבי אסי. ועוד דרב כיון שהיה לומד עם התלמידים לא היה צריך לפסוק אפילו כשהגיע תחילת זמן תפלה כדאיתא לקמן במעשה דרבי וכן כתב רבינו יונה עיין בב"י סימן פ"ט ונתיישב לשון רש"י כהוגן שהוא מפרש שאסור ללמוד היינו כשהגיע זמן תפלה:

ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל בח"א אהא דמייתי הכא בשמעתין הך מלתא דאבא בנימין דאיירי לפרש"י בתפלת שחרית ואנן הכא אכתי בק"ש ובתפלה דערבית קיימינן אמשנתינו דריש פירקין ולמאי דפרישית א"ש דודאי אבא בנימין אתרווייהו קאי דבין בק"ש ותפלה דערבית ובין דשחרית היה נזהר שיהיו סמוכין למטתו ממש בזמן שכיבה וקימה כפשטא דקרא בשכבך ובקומך אלא דלענין ק"ש ותפלה דערבית לא שייך לומר שהיה מצטער על כך דבנקל היה יוכל ליזהר בזה כיון דזמן ק"ש דערבית הוא בשעת צאת הכוכבים שזמנו ידוע והוא ג"כ זמן שכיבה לרוב בני אדם ומסתמא כולן או רובן מתאספין ובאין לבהכ"נ באותו זמן לקרות ק"ש ולהתפלל ואחר כך הולכין לשכב על מטותיהן. משא"כ בק"ש ותפלה דשחרית לא שייך לומר שהוא זמן קימה לרוב בני אדם כאחד כיון דאיכא אונס שינה כדכתיב עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתיך וכדאמרי' נמי בעלמא שאני מיגנא ממיקם אלא שדרך ת"ח כאבא בנימין וכיוצא בו להשכים ממטתן מש"ה קאמר אבא בנימין שפיר שכל ימיו היה מצטער ע"ז שיזדמנו לו רעים כמותו להשכים ולהתפלל בבה"כ בעשרה כנ"ל:

שם ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. נראה דבזה שייך ג"כ לשון הייתי מצטער משום דהא דקאמר בין צפון לדרום לאו אצפון ודרום ביתו קאמר אלא דבעינן נמי שיהא בצפון ודרום העולם ממש שלא יהא מטתו נוטה כלל לא לצד מזרח ולא לצד מערב בשום ענין משום כבוד השכינה ודבר זה אינו מזדמן בנקל שיהא צפון ודרום ביתו מכוון כנגד צפון ודרום העולם כדאיתא בפרק כיצד מעברין וק"ל:

שם תני' אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל כו' שנאמר טורף נפשו באפו כו'. ופרש"י לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך כו'. נראה דמה שפרש"י פי' הפסוק לך אומר בלשון מדבר לנוכח מה שאינו במשמעות לשון הכתוב שהוא בלשון נסתר היינו משום דזה הפסוק הוא באיוב בסימן י"ח במענה בלדד השוחי והוא תשובה על דברי איוב בסימנים הקודמים שהיה מתרעם נגד הקב"ה שמסרו ביד השטן ולא קיבל תפלתו ואמר ג"כ בסימן ט"ז אפו טרף וישטמני ועל זה השיבו בלדד שהתלונן שלא כדין שמה שלא קיבל הקב"ה את תפלתו אין זה משום חרון אפו של הקב"ה אלא אתה גרמת לעצמך ונגד איוב יפה אמר טורף נפשו באפו שמידך היתה זאת לך שלא נתקבל' תפלתך לפי שהיה יודע ומכיר באיוב שהיה רגיל לעשות כן שלא המתין עד שסיים חבירו תפלתו. מיהו לפ"ז נראה דהא דמסיים הכא דהאי דרשא דקרא דויעתק צור ממקומו שיורה שהשכינה תסתלק מישראל ע"כ ס"ל לאבא בנימין כהנך תנאי דס"ל בפ"ק דב"ב דאיוב ישראל הוי דאל"כ לא יצדק לומר שתסתלק השכינה מישראל בשביל חטא משארי עכו"ם הנ"ל ודו"ק:

מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו. לכאורה קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי ס"ד ביסורין שאינן של אהבה שאינן באים לכפר ואטו למגן שלחם הקיבה והרי לא עביד הק"בה דינא בלא דינא ולפרעון חוב העונות הם באים ולכן נקרא פורענות שהמה פרעון על חוב של העונות וגם על התרצן קשה דקאמר מזבח כפרה הוו של אהבה לא הוו ולענין מזבח כפרה מאי ארי' מראות נגעים כל יסורי' ופורעניות באו לכפרה. ונראה כאשר נדקדק באמרו מזבח כפרה מה ענין הזכרת המזבח לכאן וה"ל למימר כל מי שיש בו א' מארבע וכו' אינן אלא כפרה ונראה דבכל קרבנות הנאכלים אין המזבח לבד מכפר אבל אכילת הכהנים מכפר וכדתניא בפרק תמיד נשחט ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אבל עולה שכולה כליל המזבח לבד הוא גומר כל הכפרה ועולה באה על הרהור הלב ועל המחשבה אין הק"בה מעניש כמבואר בשלהי פ"ק דקידושין ואם כן היסורין אינן באים בשביל עונש אם הם באים בשביל הרהור אבל אע"פי שאין הק"בה מעניש על המחשבה אעפי"כ נפרד הדביקות ואי אפשר לו לדבוק בשכינה ע"י פגם המחשבה ובאים היסורים למרקו שיכול להתדבק בשכינ' וזהו יסורים של אהבה ומשני מזבח כפרה הוו דהרי עולה מכפרת אחייבי עשה ובעידן ריתחא ענשי מלמעלה אעשה ובאו היסורים לכפר אבל יסורים של אהבה לא הוו ודוקא ד' מראות הללו אבל שאר יסורים באים על ח"כ ושאר עבירות חמורים ואינן כלל דמות עולה:

הא לן הא להו. עיין בח"ר ועיין במ"ל פ' י' משמיטה הל' ט' ולענ"ד נראה דאפילו אם נימא דגם לענין שילוח מצורע ג"כ אינו נוהג אלא בזמן היובל מ"מ היינו בשאר ערי חומה אבל בירושלים ודאי טעון שילוח דג' מחנות לא נתבטלו והרי במדבר לא הי' היובל נוהג ואפ"ה מצורע הי' טעון שילוח ממחנה ישראל וירושלים היא מחנה שלישית שכל ג' מחנות סמוכים זו לזו ואמנם שאר ערי חומה באלו יש לחלק בין זמן היובל ובין אחר היובל ודע דבלא"ה אפילו בזמן שנהגו בתי ע"ח אפ"ה לא הי' שילוח מצורע שוה בבתי ע"ח לירושלים דבירושלים חייב מלקות ובשאר ע"ח אינו רק בעשה דבדד ישב כמבואר ברמב"ם פ"ג מביאת מקדש הל' ט' ובזה מה שהקשו התוס' כאן בד"ה הא לן דאיך הי' מדבר ר' יוחנן מדבר שלא הי' נוהג בימיו ולפמ"ש אפי' לפי שטתם אין כאן תמי' שהרי גם בימיו נ"מ עכ"פ ליושבי ירושלים:

ואבע"א הא בצינעא וכו'. נלע"ד דהיינו אידי ואידי לן אבל לדידהו לא שייך צינעא כיון דצריך שילוח וכתיב וטמא טמא יקרא:

לא תימא לפני מטתי אלא סמוך למטתי ומה שאמר בלשון לפני נלע"ד ע"פי מ"ש הרא"ש לתרץ דברי רש"י שאפילו ללמוד אסור דמירי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו הולך לבה"כ וחיישינן דלמא מאריך בגרסתו וישכח ויעבור זמן תפלה והי' אבא בנימין רגיל לגרוס בחדר משכבו תמיד וכן הי' מתפלל שם כדלקמן דף ח' ע"א דאין להק"בה אלא ד"א של הלכה ולזה הי' מוכרח להתפלל תכף שלא יטרד בגירסתו ולזה הי' אומר שהי' מצטער שתהי' תפלתו לפני מטתו ולאו דוקא לפני אלא כלומר באותו חדר ועבור זה הי' צריך להיות סמוך למטתו ובזה נלע"ד לתרץ דהרי ק"ש הוא קודם לתפלה בפרט בשחר דלכ"ע צריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ למה תלה הדבר בתפלתו וה"ל למימר על ק"ש שתהא לפני מטתי ולפי מ"ש דאיהו לא אמר סמוך למטתי אלא אמר לפני מטתי וכוונתו הי' סמוך למטתו וכל זה עתה שאמר זה על תפלה דבזה ליכא למיטעי שכוונתו לפני מטתו ממש שהרי צריך שלא שיהי' דבר חוצץ בינו ובין הקיר אבל אי הוה אמר שתהא ק"ש לפני מטתו אז ה"א לפני מטתו ממש. ומה דאמר אבא בנימין לקמן בסמוך אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ ולפי מ"ש לעיל איהו גופי' הי' מתפלל בביתו נראה דלקמן איירי במי שאין לו מדרש קבוע ללמודו זהו אין תפלתו נשמעת אלא בבה"כ:

ומדברינו אלה מוכח דהי' מתפלל ביחיד בחדרו שאם היו מתאספים אליו שם עשרה ליכא למיחש שיטרד בגירסתו שהרי אלו עשרה יזכירו אותו. ומזה ראי' דאפי' להתפלל ביחיד בבית מדרשו עדיף מתפלת הציבור שלא בבה"מ ועיין במגיד משנה פ"ח מהל' תפלה הל' ג' מ"ש בשם הר"ר יונה ז"ל ויש לדחות שאולי הי' לומד בחדרו עם תלמידיו שהיו עשרה ושפיר יש לחוש שיטרד בגרסתו כי גם תלמידיו טרודים עמו בגרסתו ואמנם בתר"י מפורש שאם לומד לתלמידים ודאי מותר דת"ת דרבים זכות גדול הוא:

ומה שהובאו דברי אבא בנימין כאן והרי כל סוגיות הללו אכתי בתפלת ערבית קיימינן ומהרש"א בח"א נתקשה בזה ועבור קושי' זו מיאן בפרש"י ופי' דברי א"ב על תפלת ערבית עיין עליו ולענ"ד משום דאיירי לעיל במי שלא הוו לו בנים כלל אינן יסורים של אהבה ומדברי התוס' בד"ה והאמר ר"י מוכח דאפילו היו לו בנות כיון שאין לו בנים זכרים אינן יסורים של אהבה לכן הביא מימרא דא"ב דהי' מצטער שתהא מטתו נתונה בין צפון לדרום כדי שיהיו לו בנים זכרים:

תוס' ד"ה והאר"י וכו' ותימא דהא מסיק דהיכא דלא הוי לי' בנים כלל וכו' והרי כמה צדיקים שלא היו להם בנים וכו' ואי משום בנות וכו' נלע"ד דאין כוונת התוס' על יהושע בן נון חדא דלשון התוס' והרי כמה צדיקים וכו' ועוד דמאן יימר דיב"נ לא הוין לי' בנים כלל ודלמא הוו לי' ומתו ולכן כתיב נון בנו יהושע בנו דאחר יהושע לא נשאר אחריו בן בחיים אבל נלע"ד כוונת התוס' מכמה צדיקים גמורים שבכל דור ודור שכיחי דלא הוו להו בנים ואי משום סיום דברי התוס' ואי משום בנות ואי כוונתם מה שאנו רואים בכל דור א"כ הרי אנו רואים כמה צדיקים גמורים שאין להם זרע כלל נלע"ד דמה שאמרו דהיכי דלא הוו לי' כלל אינן יסורין של אהבה לאו למימרא שבודאי באים לעונש על עון רק כללא כייל שעכ"פ אינן של אהבה אבל לפעמים באים עונש על עון ולפעמים הוא מחמת שהוא עקר בתולדתו או שמזלו גרים שאינו מוליד וכמו שאמר הק"בה לאברהם אבינו מה דעתך דקאי צדק במערב וכו' אבל כשיש לו בנות א"כ אינו עקר וגם אינו מזלו במערב שהוא גורם להיות מצונן שלא יוליד וא"כ מה שאינו זוכה לבנים זכרים הוא או מחמת עון או מחמת יסורים של אהבה וכיון דלפירש"י על צדיק גמור אין להסתפק שבודאי הוא מאהבה קשה מכמה צדיקים הנראים צדיקים גמורים שלא זכו לזכרים ובזה שפיר אמר ואי משום בנות וכו' וכוונת הגמרא שאינן של אהבה היינו אם אינו מוליד כלל ובזה שפיר יש לתלות בכמה צדיקים שלא הולידו כלל אולי הי' עקרים בתולדה או במזל וכנ"ל:

בד"ה המתפלל ולא המתין את חבירו וכו' פר"ת שזה בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה וכו' ואין להקשות דגם ברכה מעין שבע שג"כ נתקנה מפני חשש המזיקין בבה"כ שבשדה ואפ"ה נוהג גם בב"כ שלנו משום מנהג אבותינו כמבואר בא"ח סי' רס"ח ואין בזה שום חולק וכן פסוקים שאחר ברכת השכיבנו וברכת יראו עינינו שג"כ מפני המאחר לבוא שלא ישאר יחידי בבה"כ שבשדה נתקנה כמבואר בריש מכילתין בתוס' בד"ה מברך ב' לפני' וכו' ואפ"ה גם אנן אומרים אותה ומה שמסיימו התוס' שם בריש מכילתין אבל בב"כ שלנו א"צ להמתין אלא בלילה הוא רק לענין ההמתנה אבל לענין ברכת יראו עינינו הרי מבואר בתוס' דף ז' ע"ב בד"ה א"כ וכו' שגם אנחנו אומרים ברכה זו והרי מבואר בתוס' בריש מכילתין שאנו מתפללין ערבית מבע"י ונראה דשאני ברכה מעין שבע וכן ברכת יראו עינינו שהיא תקנת חכמים לכך נשאר התקנה אבל להמתין בבה"כ לא תקנו אותו חכמים אלא שממילא החיוב מוטל על האדם מצד גדר המוסר ותיקון המדות וכיון שבבתי כנסיות שלנו בטל החשש אין כאן חיוב:

ומידי עסקי בזה אזכיר מה דקשי' לי בהני תרי דהיינו ברכה מעין ז' וברכת יראו עינינו דתרוייהו שוים בזה שתחלת תקנתם היתה מפני המזיקין בבה"כ שלהן שהיו בשדות ואעפי"כ גם עתה שהב"כ שלנו הן בעיר נשארו בתקנתן ומדוע בברכה מעין ז' בעינן דוקא בתי כנסיות קבועות אבל אם מתפללין באיזה מקום דרך עראי א"א אותה ולכך א"א אותה בבית חתנים ובבית אבלים כמבואר בש"ע א"ח סימן רס"ח ומדוע לא מצינו לשום אחד שיזכיר דבר זה בברכת יראו עינינו שלא לאמרו בבית אבלים וחתנים וק"ו שלא יאמרנו היחיד כשמתפלל בביתו ממש ואולי כיון דברכת י"ע נתקנה מתחלה אף ליחיד ועיין בדרישה סימן רס"ח ואף שבודאי ג"כ דוקא בשדה כשאיחר לבוא בעת תפלת הצבור מ"מ כיון שעכ"פ נתקנה ליחיד לכן גם עתה נוהגת אפי' ליחיד בביתו:

יהב ליה ידיה ואוקמיה. פירש בספר ארץ החיים מזמור כ"א דיסורין של אהבה הם להרבות שכר. אך שאר היסורין לכפר חטאותיו וביד כתובים העונות וכשא"ל לא הן ולא שכרן ש"מ דאין לו חטא והיסורין לשכר וא"ל הב לי ידך וראה שאין כתוב ביד שום עון. וביד י"ד פרקין יהב ליה ידיה ב"פ י"ד הם כ"ח ועתה יגדל נא כח ה' ואוקמיה. ופריך ולוקים איהו לנפשיה. והשיב אין חבוש דכשיש אחר נותן ימינו לימין החולה והם יד ימין שנים. אך אם הוא לעצמו צריך שמאל והיא מוכנעת וחבושה וז"ש אין חבוש מתיר עצמו כי צריך ב' ימין עכ"ד ועפ"ז יובן מ"ש רז"ל לא לן אדם בירושלם וביד"ו עון ואמרו עבירה היא ביד"ו וכיוצא:
ורבינו האר"י ז"ל גלה סודו דר"ת יהב ליה ידיה הוא שם אחד מע"ב שמות וכיוון בשם זה ואוקמיה עש"ב:

והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. הנה בזהר הקדוש פירשו בהאי קרא דקיר רומז לשכינה. וכפ"ז יש לרמוז מוסר השכל דהמתפלל יכנע לבו ולא יהא לו שום מחשבה והרהור ולא שום פגם שיפסיק בינו ובין השכינה ח"ו וז"ש שלא יהא דבר חוצץ שיהיה לבו לב טהור והרהורי תשובה שבזה ידבק בשכינה ותפלתו תהיה מקובלת ברצון:
ואפשר לפרש בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וכו'. במ"ש מהרח"ו ז"ל בפרשת ואתחנן אל ה' דהתפלה היא דוקא לשם הוי"ה הנקרא שם העצם כי כל השמות הם ככנויים ומלבושים וכנפים אליו והטועה בזה כופר בעיקר וז"ש ואתחנן אל ה' ואמר אדני אלהים שצריך ליכנס לפני שם הוי"ה על ידי שני שמות אלו כי על ידי שני שמות אלו נפתחים שערי תפלה וזהו אדני שפתי תפתח ופי אלהים גימטריא פה ואחרי שנפתחו אז מתפלל אל שם הויה לבדו ולא אל שני שמות הנזכרים ואליו אמר אתה החילות וכמ"ש ואתחנן אל ה' עכ"ד בקצור וז"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר היא השכינה לשם אדני שהוא לפתוח שערי תפלה. ואחרי כן ויתפלל אל ה' שם הויה כי התפלה לשם הויה דוקא כאמור:

הא לן והא להו עמ"ש הרב ישרש יעקב על זה ועמ"ש בעניותי בספר הקטן שער יוסף דף צ"ב ע"ג בס"ד:

אין חבוש מתיר עצמו וכו' עמ"ש בעניותי בסנהדרין דף צ"ה בס"ד:

רב הונא תקיפו ליה ת' דני דחמרא וכו'. התוספות כתבו ד"ה דינא בלא דינא, הרבה צדיקים יש שלוקים בגופם וממונם אלא יודעים היו דלא יהיב שבשא וכו' וראיתי להרב ישרש יעקב דף ס"א שכתב שהקשה הרב זהב שיבה אמאי לא הקשו קושיא זו במ"ש ליעיין מר במיליה ותירץ הרב דלעיל א"ר הונא אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש וכו' וז"ש ליעיין מר שיפשפש וכשאמר ומי חשידנא דפשפש ולא מצא קשיא לתוס' איך השיבוהו ומי חשיד קב"ה הלא יסורין של אהבה הן עכ"ד הרב ישרש יעקב. ויש להשיב דאדרבא כיון דרב הונא עצמו ההוא אמר אם רואה אדם שיסורין וכו' מה צורך לומר ליעיין מר במיליה דהיינו יפשפש במעשיו פשיטא דהרי הוא עצמו אמר אם רואה אדם וכו' יפשפש וכו' וכי ההוא אמר ולא יעשה ודאי דיצא לחפש"י חפ"ש מחופ"ש ולא מצא ומה צורך לומר ליעיין מר במיליה ונמצא דקושייתם שייכא מתחילה דודאי פשפש ולא מצא והם יסורין של אהבה:
אכן אפשר לישב דלא רצו התוספות להקשות במ"ש ליעיין מר דודאי פשפש דאיהו גופיה אמרה משום דקושיא זו היא נכללת במה שהשיב' ומי חשידנא וכבר רב הונא גופיה השיגם. אבל בגמר דבריהם דגם רב הונא נתרצה בתשובתם והוצרך לומר אי איכא דשמיע עלי הוקשה להם ותירצו שפיר:
ודרך דרש אפשר לומר לקושית התוספות במה שכתבו המפרשים דיסורין של אהבה הם בגופו של אדם בתחילה אך יסורין שהם בתוכחות על עון אתחולי פורענותא בנכסיו ועלו ובאו בביתו ואח"ך הנה נג"ע זה ותתפשהו בבגדו ובו היה מסיים אל עורו ואל בשרו ואף בית גרמ"ו הנה כי כן שפיר קאמרי ליה ליעיין מר במיליה וגם אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא דבנדון זה ליכא למימר דהם יסורין של אהבה דהא התחילו לבא בנכסיו ולדעת הני מפרשים צ"ל דמ"ש לעיל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש וכו' בידוע שיסורין של אהבה הן הכי פירושו אם רואה אדם שיסורין באים עליו כלומר על גופו ממש לא יחליט שהם יסורין של אהבה מדהתחילו היסורין בגופו דזמנין דמשכחת גם ביסורין על עון בתחילה בגופו כגון שהם מדה כנגד מדה אם חטא באבר אחד יבואו באבר ההוא יסורין ולכן אמר יפשפש וכו' ואם לא מצא אז בידוע שהם יסורין של אהבה ומדוקדק בזה תיבת בידוע דכיון דבאו בגופו תחילה על הרוב הם יסורין של אהבה ולמאי דאיכא למיחש כבר פשפש ולא מצא א"כ בידו"ע שיסורין של אהבה חם. אבל בבאו בנכסיו תחילה לא משכחת דהם יסורין של אהבה. ומ"ש הרב ישרש יעקב דלעיל היא מימרת רב הונא הא דאם רואה שיסורין באים עליו. כן הוא גירסת עין יעקב אך בש"ס דקמן הגירסא אמר רבא ואי תימא רב חסדא:

היינו דאמרי אינשי בתר גנבא וכו' אפשר לפרש דהכי אמרו ליה אתה סובר דבתר גנבא וכו' פירושו דגנב משמעון הגונב מלוי אבל בכה"ג שאתה נפרע מחלקו מה שגנב לך לא אתמר. אבל אין האמת כן דגם נדון זה נכלל במ"ש בתר גנבא וז"ש היינו דאמרי (ד)אינשי בתר גנבא וכו' כלומר דגם זה נכלל בו:

איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואזדבן בדמי חמרא. אפשר דהני תרי לישני פליגי בפירוש דברי רב הונא שאמר קבילנא דיהיבנא ליה דאיכא דאמרי קמא סבר דרב הונא קבל לתת לו על מה שעבר נמי ומשום הכי סבר דהנס היה דהדר חלא והוה חמרא דכבר תקן גם לשעבר ומשו"ה נתקן היין. ואיכא דאמרי סבר דרב הונא קבל לתת לו מכאן ולהבא דוקא דמאי דהוה הוה ומשו"ה לא נתקן החומץ כמו שהוא לא תקן לשעבר רק בעבור מה שקבל להבא ניצול מהפסד ואייקר חלא וכו':
ועוד אפשר לומר במ"ש פ"ג דתעניות דאין נהנין ממעשה נסים וכתב הרב ישרש יעקב דף ן' משם המפרשי' גבי רבי חנינא בן דוסא שאמר לחומץ וידליק דכיון דהחומץ היה בעולם אלא דנשתנה טבעו יכול ליהנות וגבי בריה דרבי יוסי דמן יוקרת שאמר תאנה הוציאי פירותיך טעמא שהיה חייב לזון הפועלים ופורע חובו של חבירו פטור דאריא אברח מיניה עכ"ד והשתא אפשר דהני לישני קשיא להו דמה הרויח רב הונא בזה והלא אסור ליהנו' ממעשה נסים ולזה באו לתרץ כל חד לפום שיטתיה. איכא דאמרי קמא סבר דכיון דמעיקרא הוה יין ועל ידי חטא נעשה חומץ כי הדר והוי חמרא הו"ל כמבריח ארי דכבר הוה יין ואריא דחטא חימצו והנס הבריח הארי והדר למילתיה ושפיר. ואיכא דאמרי סבר דנס גדול הוא ואסור ליהנות ממנו אלא המציאות היה דאייקר חלא וכו' דכיון דהחומץ ישנו בעולם מה שהוקר אינו בכלל אסור ליהנות ממעשה נסים וכההיא דאמר רבי חנינא יאמר לחומץ וידליק ודידן עדיפא דלא נשתנה טבעו ושפיר דמי ליהנות ממנו:

אלא אימא סמוך למטתי עמ"ש התוס' ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף סי' פ"ט וראיתי בתשובות הגאונים כ"י סי' פ' על תפלתי שתהא סמוכה למטתי פי' שלא ישאר לי דבר מלאכה לעשות ויהיה לבי טרוד עלי אלא מאחרי תפלתי אשב על מטתי לאכול עכ"ל ולפי' זה צ"ל שהיה עושה הכל קודם שיגיע זמן תפלה:

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום עיין מה שפירש"י ועיין מ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף סי' ג' בס"ד:

שנים שנכנסו להתפלל וכו' ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סי' פ"א שכתוב וז"ל צריך להמתין את חבירו עד שסיים תפלתו פי' מפני שגורם לשכינה להסתלק כי השכינה שרויה אפילו בשנים שנאמר אז נדברו וכו' וכיון שיצא גורם לשכינה שתסתלק וע"ז אמר טורפין לו תפלתו שנאמר הלמענך תעזב ארץ פי' אתה גרמת שתסתלק השכינה וכפ"ז אפילו שחרית ומנחה עכ"ל ונסחת הש"ס שלפנינו אינה מתישבת לפ"ז:

(ח ב) אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה וכו'.—מהרש"א בחדושי אגדות נתן טעם למה לא הקשו כן למעלה על ר' חייא בר אבא, וטעמו אמת, שכן מפורש במדרש שה"ש סופ"ב (ע"ש).