דף צג - א
ולומדים זה מזה: מה טמא מדובר בו במי שספק בידו לעשות, שהוא נמצא בירושלים ואינו בדרך רחוקה. ובאפשרותו לעשות את הפסח, אלא שאסרה עליו התורה ואמרה שאינו עושה.
אף מי שהיה בדרך רחוקה נמי מדובר בו באופן שספק בידו לעשות. שיכול לשלוח שליח שיקריב עבורו את הפסח. ואסרה עליו תורה, ואמרה שאינו עושה. [1]
הרי מפורש בדברי רבי עקיבא שמי שהיה בדרך רחוקה נדחה ונפסל מלעשות את הפסח כדברי רב ששת.
ומכאן קושיא על רב נחמן שאמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו הורצה.
ורב נחמן אמר לך תירוץ:
אמנם רבי עקיבא ודאי סובר כרב ששת. אך בהכרח יש תנאים אחרים שחולקים על רבי עקיבא, ואני סבור כמותם.
מפני שאני [רב נחמן] מפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר:
"מה טמא שספק בידו לעשות", היינו טמא, שיכול לטבול ולאכול בערב, ואף על פי כן אסרה עליו תורה להקריב כיון שעדיין לא טבל. [ולא כרב ששת שהסביר: "מה טמא שספק בידו לעשות" - שהוא קרוב לירושלים. ולולא שהתורה אסרה עליו היה יכול להקריב].
ולפי זה, יש לומר שרבי עקיבא לטעמיה, לשיטתו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בי"ד ניסן. ואף על פי שטמא שרץ טמא רק באותו היום, ובידו לטבול ולאכול מן הפסח בערב.
ולכן אמר רבי עקיבא "מה טמא [שרץ] [2] שספק בידו לעשות", שיכול לטבול ולאכול בערב, "ואינו עושה", שאסור לו לעשות את הפסח. אף בדרך רחוקה, שסיפק בידו לעשות, אינו עושה.
ואילו אנא, רב נחמן, סבירא לי כמאן דאמר "שוחטין וזורקין על טמא שרץ", לפי שיכול לטבול מבעוד יום, ולאכול בערב מקרבן הפסח. 2א 2א. בתוספות צב ב ד"ה אלו כתבו שתנאים נחלקו אם שוחטין על טמא שרץ [עיין שם].
ולשיטתי, טמא שהתורה אמרה בו שנדחה לפסח שני, הוא טמא בטומאת שבעה ימים [לפני שהגיע היום השביעי לטומאתו], שאינו יכול לטבול בו ביום ולאכול בערב קרבן הפסח.
ובזה לא שייך לומר כדברי רבי עקיבא: "מה טמא שספק בידו לעשות" [לטבול], שהרי גם אם יטבול אינו אוכל מן הפסח בערב, שהרי הוא טמא שבעת ימים.
ואדרבה, טמא שספק בידו לעשות, דהיינו טמא שרץ, לא נפסל מלאכול את הפסח. ואם כן גם מי שהיה בדרך רחוקה אינו נפסל.
תנו רבנן:
אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות, [ונדות] ובועלי נדות והיולדות. שכל אלו טמאים יותר מיום אחד.
וכן השוגגין והאנוסין. והמזידין, שלא עשו את הפסח הראשון במזיד. וטמא מת. ושהיה בדרך רחוקה. כל אלו עושין פסח שני.
ושואלת הברייתא: כיון שאמרנו שכל אלו עושין פסח שני, אם כן למה נאמר בתורה "טמא"?
ולפני שהגמרא גומרת להביא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה על שאילת הברייתא:
"למה נאמר טמא" - מה שאלה היא זו?! הרי התורה צריכה לומר טמא ללמדך דאי בעי למיעבד בראשון שאם רצה הטמא לעשות בראשון - לא שבקינן ליה! אין מניחים לו, שאסור לו להמנות על קרבן פסח! [3]
אלא, בהכרח שצריך להגיה את דברי הברייתא.
וכך שאלה הברייתא: אם כן, למה נאמר "בדרך רחוקה"?
ומתרצת הברייתא: לפוטרו מן הכרת ואילו מזיד חייב כרת.
והברייתא הזאת לא יכולה לסבור כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו לא הורצה, שהרי לדבריו לא קשה למה נאמר בדרך רחוקה. שהרי בא ללמדנו שלא הורצה [וכמו שאמר רבי עקיבא לעיל: מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה].
ובהכרח שברייתא זו סוברת כמאן דאמר הורצה. [4]
ועכשיו הגמרא דנה בדברי הברייתא שמנתה את הזבות [והנדות] והיולדות בין שאר החייבים בפסח שני.
ותמהינן: אשה בשני מי מחייבא? וכי אשה חייבת בפסח שני?!
והא תניא והרי שנינו בברייתא: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה. שבהם התורה דיברה.
זבין ומצורעין ובועלי נדות - מנין שעושים פסח שני?
תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש". ומכפל המילה "איש" למדנו לרבות את שאר הטמאים.
ומזה שהברייתא דיברה בזבים ומצורעים ובועלי נדות, ולא בזבות נדות ויולדות, משמע שנשים אינן עושות פסח שני! ואילו בברייתא דלעיל למדנו שנשים עושות פסח שני! [5]
ומתרצינן: לא קשיא.
הא הברייתא שמחייבת נשים בפסח שני, בשיטת רבי יוסי היא, שמחייב נשים בפסח שני [לעיל צא א].
ואילו הא, הברייתא השניה שלא חייבה נשים בפסח שני, היא בשיטת רבי יהודה, שאומר נשים בפסח שני רשות.
וכן בשיטת רבי שמעון שאומר שנשים אינן יכולות לעשות פסח שני כלל. [6]
ומביאה הגמרא ברייתא שדנה בחיוב כרת של המבטל את הפסח.
תנו רבנן: כל המבטל במזיד את מצות הקרבת הפסח - חייב כרת על ביטול הפסח הראשון.
וחייב כרת גם על ביטול הפסח השני.
כלומר מכח ביטול פסח ראשון ומכח ביטול פסח שני, הוא מתחייב בכרת.
ואמנם אי אפשר בפועל להענש בפעמיים כרת, שהיא מיתה בידי שמים, ומאחר שכבר התחייב בעונש כרת כאשר ביטל את הפסח הראשון, אי אפשר להוסיף ולהענישו בפועל בכרת על ביטול הפסח השני, שאי אפשר להמיתו פעמיים.
אבל יש נפקא מינה, שאם שגג בביטול פסח ראשון אך הזיד בשני חייב כרת, [7] דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אם ביטל אותו במזיד אינו חייב כרת, אלא אם כן לא עשה גם את השני במזיד.
אבל אם עשה את השני, או שביטל אותו בשוגג פטור. מפני שפסח שני בא להשלמת הפסח הראשון ותיקונו, ולא גמר את איסור ביטול קרבן פסח ראשון עד שיבטל גם פסח שני במזיד.
ואזדו והלכו רבי ורבי נתן לטעמייהו, לשיטתם במקום אחר.
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, בין י"ד ניסן לי"ד אייר, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם, וכן קטן שהגדיל כגון שהביא שערות שהם סימני גדלות בין שני פסחים, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם.
אף על פי כן חייב לעשות פסח שני. מפני שפסח שני נחשב כרגל בפני עצמו, ויש לו חיוב בפני עצמו אפילו למי שהיה פטור בזמן פסח ראשון, דברי רבי.
רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון כל מי שהתחייב בפסח ראשון זקוק מתחייב לשני. כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני.
והוינן בה: במאי קמפלגי במה נחלקו התנאים?
ומתרצינן: רבי סבר: פסח שני - רגל בפני עצמו הוא, וחייב בשני אפילו אם לא התחייב בראשון,
ואילו רבי נתן סבר: פסח שני - תשלומין דראשון הוא, ואם לא התחייב להביא פסח ראשון, אינו מתחייב להביא פסח שני.
אבל מכל מקום, תיקונו לראשון, לענין לפטור אותו מכרת אם הזיד בראשון - לא מתקין ליה. אין הפסח השני מתקן את ביטול הפסח הראשון. [8] ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני - תקנתא דראשון, שאפילו אם ביטל במזיד את הפסח הראשון, הרי השני פוטרו מן הכרת.
ושלשתן - מקרא אחד דרשו:
נאמר [במדבר ט י] "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לדרתיכם [בפסח ראשון] ועשה פסח [שני] לה'".
ואחר כך כתוב [פסוק יג] "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כי קרבן ה' לא הקריב במעדו, חטאו ישא האיש ההוא".
ולפי פשוטו של מקרא מדובר בפסוק זה במבטל פסח ראשון. אך נחלקו בפירוש סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא".
רבי סבר: כך יש לפרש את הפסוק: תחילת הפסוק - "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" מדובר באדם דלא עבד בראשון שלא עשה פסח ראשון. ואילו סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" מדובר בפסח שני.
שהרי "כי" משמע בארבע לשונות: [אפשר לפרש "כי" בארבע דרכים]: א. אי [אם] ב. דילמא [שמא] ג. אלא. ד. דהא [שהרי].
ודעת רבי שבפסוק הזה "כי" משמש בלשון אם.
וכך כוונת הכתוב: "כי", אי נמי, [9] גם אם "קרבן ה' לא הקריב במועדו" בשני - "חטאו ישא האיש ההוא", הרי הוא מתחייב כרת עבור חטאו.
ומקשינן: וממאי ומנין דהאי שפירוש הכתוב "חטאו ישא" - עונש כרת הוא?
הערות
[1] כך גירסת הגמרא לפנינו וכן גרס רש"י. אבל תוספות הביאו שברוב הספרים ובספרי הגירסא בדברי רבי עקיבא: "מה טמא שאין סיפק בידו לעשות". ומדובר בספרי במחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר שנחלקו [לקמן צג ב] "איזוהי דרך רחוקה: רבי עקיבא אומר מן מודיעין שרחוקה מירושלים. ורבי אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. והוכיח רבי עקיבא את דבריו מטמא: מה טמא שאין סיפק בידו לעשות מפני הטומאה. אף בדרך רחוקה מדובר שהוא רחוק מירושלים שאין סיפק בידו לעשות ומכל מקום הוכיח רב ששת מלשון רבי עקיבא - "ואינו עושה" משמע שגם לענין זה למד רבי עקיבא שבדרך רחוקה פסול מלעשות פסח. ותירץ רב נחמן שרבי עקיבא סובר אין שוחטין על טמא שרץ ולכן לומד בדרך רחוקה מטמא ששניהם ראויים לאכול, ואינם ראויים בשעת שחיטה. אבל לשיטת רב נחמן שוחטין על טמא שרץ. וממילא טמא שהוזכר בתורה, מדובר בשאינו יכול לטבול ולאכול בערב. ואין ללמוד דרך רחוקה מטמא שהרי טמא אינו ראוי אפילו בשעת אכילה. ואילו בדרך רחוקה מדובר שיגיע לירושלים בשעת אכילה, ויוכל לאכול מן הפסח.
[2] בתורה נאמר בפירוש "טמא לנפש". ואי אפשר לפרש את הפסוק בטמא שרץ, אבל כוונת רבי עקיבא לטמא נפש שהוא כעין טמא שרץ דהיינו ביום האחרון לטומאתו, שטובל מבעוד יום ואוכל בקדשים בערב.
[3] תוספות הקשו: הרי הגמרא להלן מעמידה את הברייתא הזו כמאן דאמר הורצה. והרי מאן דאמר הורצה סובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמו שאמר רב נחמן לעיל. וטמא שהתורה דיברה עליו הוא טמא שאינו יכול לטבול ביום ולאכול בערב. וכיון שכך, אין צריך פסוק לומר שטמא פסול מלהקריב. שהרי אינו ראוי לאכול בערב. ואין הפסח נשחט שלא לאוכליו! ותירצו, שאין כוונת הגמרא להקשות שהפסוק בא ללמד שטמא פסול מלעשות את הפסח, אלא קושית הגמרא היא מהמשך הברייתא, שהברייתא עונה: "לפטרו מהכרת", ומשמע שמכרת פטור, אבל יכול להקריב את הפסח. ועל זה מקשינן: הרי טמא אינו יכול להקריב את הפסח ! [עוד כתבו התוספות שלמאן דאמר שוחטין על טמא שרץ התורה כתבה טמא ללמד שדוקא "איש" טמא נדחה לפסח שני, אבל ציבור אין נדחים].
[4] רש"י לעיל בסוף צב ב הקשה שכמו כן יש להוכיח ממשנתנו ששאלה - "אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה"? [והמשנה ענתה: "שאלו פטורין מהכרת"]. ומוכח כמאן דאמר הורצה, שהרי למאן דאמר לא הורצה, צריך את הפסוק לגלות שלא הורצה. [ויש שאין גורסים כן בדברי רש"י]. ועל פי דברי התוספות צג א סוף ד"ה דאי, יש לתרץ שזה גופא תירוץ המשנה: למה התורה כתבה "דרך רחוקה"? ללמד שלא הורצה. וכיון שלא הורצה הרי הוא אנוס ופטור מהכרת. ואגב שכתוב במזיד "ואלו חייבין" כתב בדרך רחוקה "ואלו פטורין", מה שאין כן בברייתא שלא כתוב "ואלו חייבין" אלא מדובר רק בדרך רחוקה, וכתוב "לפטרו מן הכרת". משמע שרק פטור מן הכרת, אבל אם הקריב, הורצה.
[5] כך פירש רש"י. ומדברי הר"ח נראה שגרס מפורש בברייתא איש ולא אשה.
[6] רש"י כתב שלרבי יהודה ורבי שמעון נשים בפסח שני רשות. והעירו האחרונים שמפורש בגמרא לעיל צא ב שרבי שמעון פוסל נשים מלהמנות על פסח שני.
[7] עוד נפקא מינה, בגר שנתגייר בין שני פסחים, לרבי פסח שני הוא חיוב בפני עצמו, וחייב. וכדלקמן.
[8] רש"י כתב שאפילו אם עשה את השני, חייב כרת על ביטול הראשון, והרמב"ם [פרק ה הלכה ב] פוסק כרבי, ואף על פי כן פסק שאם עשה את השני נפטר מכרת של הראשון. ולדבריו דוקא אם שגג בשני ולא עשהו אינו מתקן את הראשון לרבי. והצל"ח נוקט שרש"י חולק על הרמב"ם. ואילו הרש"ש כתב שרש"י מדבר דוקא לשיטת רבי נתן. אבל לשיטת רבי מודה רש"י שאם עשה את השני נפטר מכרת. [ועיין בכסף משנה שם ומבואר מדבריו מתוך מה שהרמב"ם פירש לרבי אברהם בנו, שבין לרבי ובין לרבי נתן, אם עשה את השני נפטר מכרת של הראשון].
[9] אף על פי שבתורה לא כתיב "גם אם" פירש רש"י שמצאנו "אם" בתחילת ענין, כמו "כי יקרה קן צפור" שפירושו אם יקרה, וגם כאן פירוש הפסוק תחילת ענין - אם קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא. [והרש"ש כתב שאם משמש במקום "או" וגם כאן פירוש "כי" או].
ת"ר חייב כרת על הראשון וח"כ על הב׳ דברי רבי רנ"א ח״כ כו' עד מתני׳. ואמרתי להביא כאן פלפול א' בשם כבוד חותני הגאון המובהק מופ״הד כמוהר״ר מרדכי גימפל שליט"א הרב דק״ק ראזינאי. והוא מדרושיו לשה״ג. והנה הרמב״ם ז"ל פ"ה מהק״פ ה"ב כתב דאפי׳ שגג בא׳ והזיד בב' חייב כרבי והראב״ד ז"ל הק׳ למה פסק כוותי׳ נגד רבים ר״נ ורחב"ע דפליגי עלי׳ ועכ״מ ב׳ הק׳ כיון דפסק כרבי למה א׳ בטמא ודרך רחוקה אע״פ שהזיד בב׳ פטור. והוו״ל לחייב גם בזה לדידי׳ ועכ"מ שיישב מפי׳ המשנה והלח״מ תמה מסוגי׳ דר״פ ע"ש שנדחק דשם בעי לאוקמי אפי׳ לר״נ ורחב״ע ואחר העיון הסוגי׳ גם מר״פ עד ת"ר זה וממשנה עמוד ב׳ איזה דרך רחוקה עד והרי לא הי' בדרך (צ"ד א') ואז יובן קו׳ הלח״מ על מש"ש הרמב״מ פ"ה ה"ב. ג׳ דכל עיקר תי׳ של הכ״מ מפי׳ המשנה נסתר דהמשנה אזלא רק אליבא דר״נ דא' זרקו עליו הורצה וא"כ למה נאמר טמא וד"ר שאלו פטורין כו׳ אבל לרב ששת דא' לא הורצה לא אתיא דהא צ״ל טוד״ר דאי בעי למיעבד לא שבקי׳ לי' כמ״ש בגמ' לקמן וכ"כ רש״י במשנה ולקמן סה״ע והרמבם ז"ל דפסק כר״ש מנ״ל לחלק שאלו פטורין כו׳. ד׳ קשה דאם הזיד בא׳ לר׳ ור״נ הוו"לל חייב אפילו בעשה השני׳ ולמה אמר הגמרא הנפ״מ רק בלא עשה בשניהם אם בשוגג או במזיד וכן לרחב״ע ק׳ יותר דלשונו אף בא׳ א״ח אא"כ לא עשה השני משמע דרק כיון שלא עשה כלל יהי׳ המניעה בשוגג כיון דס״ל דשני תיקון הראשון הוא וכמה דלא מיתקין כבר עבר ובגמ׳ אמרה לרחב״פ בשגג בב׳ אף דהזיד באחד פטור עי״ש (ועיין מ״ש במכות י"ו א׳ מתה האם מאלי׳ וע' רמב״מ ז״ל פי״ג מה׳ שחיטה הלכה א' ב׳ ג׳ ופ״א מה׳ נערה בתולה מתה גרושתו כו' ובמל"מל פח"י מה׳ פה"מ ה׳ ט׳) ורש״י ז"ל ס״ל באמת דלרבי ור״נ חייב על הראשון אפי׳ עשה הב׳ והכי משמע פשטי' דלישנא דגמ' וכן מקרא דיליף מיני' רחב"ע אם לא הקריב במועדו בשני משמע דבכל גווני דלא הקריב חייב ולהרמב"מ ז״ל אאל״כ שהרי כ׳ בפירוש שרק בלא הקריב בשניהם רק שהי׳ א׳ במזיד וא' בשוגג חייב אכן בעשה א׳ מהם אינו ח״כ ומנ״ל וע' צל"ח ומרכה״מ שכתבו דלרש"י הוו״לל רבותא יותר דלרבי ור״נ דחייב אפי׳ בעשה הב׳ וע״כ הוכיח לו דזה פטור אפי׳ לדידהו ומוכח משם כהר״מ ז"ל דלרבי ור״נ ג״כ בעשה פטור ולרחב״ע נמי אם חדל מעשות בשוגג פטור. אבל על הגמ׳ עצמה קשה מנ״ל ולפ' כן פלוגתייהו ומ״ש המרכה״מ דפשיטא להם כן לסברא פשוטה אינו מובן מנ"ל. ה׳ קושית הלח״מ ריש הל׳ שגגות דלפמ״ש הר"מ ז"ל דפסח ב׳ בכרת כרבי וע״כ צ״ל דס״ל כרע״ק פ״ק דכריתות דמגדף היינו מברך השם וכ"פ באמת פ״ב ה״ז מהע״ז ולמה פסק שם בהל׳ שגגות דמגדף פטור מקרבן. ו׳ אמאי לא דקדקה הגמ׳ תומ״י על משנה דר״פ למה נאמר טמא וד״ר דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי׳ אליבא דר״ש דאי לא הורצה כמו ל״ק אברייתא אטמא וגם תקשה באמת אר״ש ממתני׳. ולומר דמתני׳ לא אתיא כר"ש כדרש"י ז״ל דחוק מאוד דהרי מהדרא גמ' לה"ר ממתני׳ כר"ש וכמ״ש התו' ד"ה דאי בעו כו׳ בסוה״ד עי״ש. וגם קו׳ רש״י ז״ל בעצמו אמאי לא הביא ר"נ ראי׳ מזה לסברתו דהורצה. ז' למשנה דידן דר״פ וכן לברייתא דצ״ג א' דס״ל שוחטין וזורקין עט״ש ולדידהו טמא לא איצטרך כמ״ש התוס׳ ע״ט א׳ ד"ה שוחטין כו' רק להורות דחייב בפסח שני דל"נ הואיל ולא חזי בא׳ נמי ל"ח בב׳ וכן לרב יהודה דלק׳ צ"ג ב' דס"ל כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה גם דרך רחוקה וכתב להורות רק דחייב בפ"ש כמ״ש התו׳ ד"ה אלא כו׳ בסוה״ד ונ' לרשב"א ז"ל דט"ודר איצטרך דל״נ כיון דל״ח בא' כו' ולמה א׳ במשנה וברייתא טעמים אחרים לפוטרם מכרת וכבר הרגיש כעין דברינו הרש״א ז״ל בתו׳ ד״ה אלא ב׳ ע״ש. ועוד נאריך בזה בס״ד. ח׳ קו׳ התוס׳ ד"ה אלו ב׳ ברה״פ וא"ת תקשה מתני׳ לרב דס״ל אשו"ז עט"ש. ט׳ קו׳ התו׳ ד"ה רע"ק לטעמי׳ איפוא מבואר דס"ל לרע"ק אין שו״ז עט"ש והא ר"ע בפ׳ הישן לית לי׳ דרי״צ. יו״ד קו׳ התו' ד"ה לרב יהודה צ״ד א׳ וא"ת הואיל וסבר כו׳ אמאי לא יליף ד״ר מטמא כר"ע ותי׳ דחוק דלפ״ז פליג ארע״ק וגם במאי פליג לסברתו אינו מובן כ״כ במ״ש התו׳ דל״ד כ״כ הואיל וטהור הוא והרי חזינן דהגמ׳ מדמה אותם בזה שא"י ליכנס לעזרה עכ״פ. יא הכ״מ נתקשה בדברי הר״מ ז"ל ה׳ סנהדרין פי"ו ה״ד במה שכ׳ ואם לא קיים העשה שבה ה"ז לוקה. והוא כר"ל דס״ל במכות ט״ו ב' קיימו ול״ק דר״י ס״ל ביטלו ולא ביטלו והלכה כר״י נגד ר״ל. ותמה שם ג״כ עמ"ש הל' נערה בתולה דמתה מאלי׳ חייב ולמדס״ל בול״ב בעי דוקא שיבטלו בידים וכן עמ״ש פ״ה מה׳ שבועות דהתראת ספק ל"ש התראה וזהו כר״ל שם ומנ"ל. י״ב למה א׳ ואזדו לטעמיהו על רבי ור״נ לחוד ועדיין ל״י שורש פלוגתת רחב״ע עמהם:
ובראש דברינו ליישב הכל בסגנון א׳ בס״ד נבוא ליישב קו׳ השאגת ארי׳ סי׳ ס״ה שתמה עמ"ש התו׳ ד״ה שוחטין ס״ט א׳ דכל עיקר מה דצ״ל טמא בתורה משום פסח שני דהא״מ הואיל ול"ח בא' ל"ח בב׳ א״כ מה יענו לשאלת משה רבינו ע״ה שא׳ עמדו ואשמעה כו׳ והלא לא ידע עדיין מפ״ש והוול"ל אל תעשו פסח ותו לא שלמ"דסל שו״ז עט״ש עכצ"ל שהי׳ בששי דבז׳ היו יכולים לעשות פסח גם ביום ההוא ע״י שלוחם וא״כ פשיטא דא״י דאיש לפי אכלו כתיב והוא קו׳ י"ג עצומה. ויוקדם להבין הגמ' זבחים פ׳ שני דפריך אזקני דרום דס״ל ט"מ משלח קרבנותיו והכתיב איש איש כי יהי' טמא ועשה פסח בחודש השני וגו׳ למצוה והכ' איש לפי אכלו למצוה ולכאו׳ אינו מובן למה פריך מקרא דכי יהי׳ טמא דבהעלותך ובתר הכי פריך מקרא דאיש לפי אכלו דפ׳ בוא ב׳ דהאמרי׳ פסחים עו׳ ב׳ פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה כו׳ וא״כ לזקני דרום דס״ל ט"מ משלח קרבנותיו הה״נ דפסח יהי' נאכל בטומאה. ומשום דאתי׳ עשה דואכלו את הבשר ודחי ל״ת דטומאה. ג׳ מה הוכרח הגמ׳ להביא איש איש כו' הוול״ל רק טמא ועשה פסח בחודש הב׳. רק דבאמת בל״ז הוי ניחא מקרא דאיש לפי אכלו. דבאמת הא״מ לזקני דרום דהמביא בטומאה דגם אוכל בטומאה, וע״כ פריך תחלה מאיש איש כו' דדרשי׳ מיני׳ פסחים ס״ו ב׳ איש נדחה ואין ציבור נדחין וע״כ בשלמא ציבור מביאין בטומאה ג״כ משום דמה להם לעשות דאל״כ לא יעשו פסח כלל וע"כ הותר להם הנאה וגם אכילה בטומאה משום דאתי עשה ודחי ל״ת ומשא״כ יחיד כיון דנדחה לפ״ש ואפ׳ בטהרה למה יביא בטומאה וע״י שליח יודחה לשני ויעשה בעצמו בטהרה, ועז״א למצוה ומ"מ אפ' ג״כ לעשות בראשון ע״י שליח, וע״ז מקשה שפיר אח"כ מהך קרא דאיש לפי אכלו ועכ״פ לאכול אא״ל להמביא ע"י שליח דבזה לא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל״ת כיון שהרי אפשר לקיים שניהם ובכה"ג לא א׳ אתי עשה ודחי ל״ת כדאמרי׳ בשבת וכ"ד וע״ז מוכרח לומר למצוה שגם אכילה אינו מעכב וע״כ א״ש קו׳ הש״א ה״נל כי טרם שידע מרע"ה מפסח שני עלה שפיר על דעתו דאפשר שידחה עשה דפסח דואכלו דמעכב בפסח לל״ת דטומאה. ויתכן עוד לקשר הפסוקים עדמ״ש הש"א ס׳ צ"ו שהקשה עמ״שכ התוס׳ בקידושין בשם הירו' דאין עשה שלפני הדיבור דוחה לל"ת שלאחר הדיבור מהא דתלמודין ביבמות ה׳ ב׳ דמשמע היפך דעשה שלה״ד אלים טפי ותירצו דהיכי דנאמר לה״ד ונשנה אח״הד עדיף טפי ודוחה ג״כ ל"ת שלאחה״ד ומשא״כ היכי של״נ אלא לפה״ד לא דחי. וע״כ עד שנאמר להם שנית פ׳ הפסח לא הי׳ רק עשה שלפה"ד ופ׳ טמאים נאמר אח״כ באותו יום כדאמרי׳ גיטין ס׳ א׳ וע׳ רש"י שם אבל כיון שנאמר להם עוד הפעם פ׳ פסח שוב הו״ל פ׳ דפסח אלים ודוחה טומאה כיון דל"י מפסח שני ורק נסתפקו בדבר אחר דהא לא מפורש בי׳ אכילה רק ככל חוקותיו וככל משפטיו יעשו אותו אף שר״שי צ"ה א' פי׳ ככל חוקת הפסח מצוה שבגופו היינו הקרבתו ואכילתו ג״כ עכ״פ אינו מוכרח כ״כ ולכאו׳ יש לעורר ע״ז ממה שהוצרך הכ' פעם שני בפ״ש על מצות ומרורים יאכלוהו והוו״לל רק על מצות ומרורים לחוד ותי' יאכלוהו מיותר אי נימא דנכלל אכילה בל׳ עשי׳ א"ו דאפ״ל דעשי׳ היינו הקרבתו ושלא ישבר בו עצם וכדומה. אבל לא שינה עוד הפעם במצות אכילה. דבשלמא פסח הא״מ דלא קרב במדבר משום מושבת לאחר ירושה וישיבה קמ״ל. אבל אכילה א״צ לשנות וע״כ נסתפקו בי' מפני שידעו שפסח עומד לאכילה ויש להמתיק יותר עפמ״ש במ"א בשם הס׳ דאותו ע״פ חל בשבת ומפני זה ג״כ הוצרך להגיד אז שיעשו פסח במועדו ודרשו מזה אפילו בשבת אפילו בטומאה כן דרשי׳ בענין זה. וע"כ סברו דדוחה ג״כ אצלם ממנ"פ כמש״ה למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ד' במועדו ר"ל כיון דכולם באו להקריב מצד דחי׳ דשבת משום במועדו א״כ למה נגרע מצד טומאה הואיל ונדחה ולדחות מקרא דמועדו. ורק מפני שידעו בעצמם לחלוק דבשלמא שבת הדחי׳ אינו אלא בהקרבה דמפורש קראי אבל אכילתו אין בו שום דחי׳ דצלייתו אחר השבת ומשא"כ בטומאה דגם אכילה א"א אם לא בטומאה ע"פ דחי׳ ומה יומתק לפ"ד טענת האנשים ההמה שאמרו. אמת אנחנו טמאים לנפש אדם ואא"ל לאכול ג"כ כשי' הרמב״ם ז"ל דט״מ אף בז' שלו אשו״ז עליו אף דשו״ז עט״ש אבל מ״מ למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ במועדו בתוך ב״י ר״ל לענין הקרבה יועיל זה עכ״פ במועדו גם לענין טומאה מצד דחי׳ זו עצמה אשר נדחית כבר מכולם. ועוד ניתן לומר דידעו גם זה דאכילה דפסח מעכב ושפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה. ושקשה לומר דעשה שלפה״ד לחוד תדחה ל״ת דטומאה שלאה"ד ורק שנסתפקו במחלוקת הרי"ף ורמב"ם ז״ל פר״א דמילה עם הרז"ה ז"ל לענין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימא דלהרי״ף ז"ל אע״פ שנדע שאח״כ יוכרח לדחות דבר שלא ניתן שנדמה מקודם מ"מ אין לנו אלא שעתו ומהלינן אע"ג דידעי׳ שאח״כ יוכרח לחמם מים משום סכנה. ולבעה״מא מכיון דסופו ל״ד מידחי מילה ע"ש שנחלקו בסוגי' דפרק הדר וע״כ עלה ע״ד למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ במועדו ואח״כ יאכלוהו ג״כ בתוך בני ישראל שכולם אוכלים דא"פ מעכבא. וזה שראה משה שספיקותם עולה עפ״ד התורה מצד גדר דחי' ועכ"א עמדו ואשמעה ונצטוה אז בפסח שני. ורק יחידים ולא רבים וע"כ בשלמא אצל רבים דחי שבת וטומאה דלא מידחו לשני ויתבטלו בלא דחי׳ מפסח לגמרי אבל יחידים שאפ׳ לקיים שניהם לא דחי כלל שבת וטומאה לגבייהו [ועפ״ז אפ״ל קו׳ התו׳ ס"ו א׳ דלמה יליף מאיש איש והלא יליף ממועדו ורק דמועדו פשטי׳ אמר שחל כל זמן שהוא או מיתורא דרשי' אפי' בשבת ואפי׳ בטומאה. וא"כ ניתן לנו לומר דקאי אשבת לחוד ולא אטומאה שבשבת אינו דחי רק ההקרבה ומשא״כ בטומאה נדחה גם באכילה ותלינן במסתברא אשבת וגם טעם ב' כיון דביחיד נדחה מצד שאפ' לקיים שניהם הה"נ ברבים אי לא ידעי׳ דרבים לא נדחו לשני והוי קרא דמועדו דחיק למוקמי אנפשי' דרק לענין שבת איירי ובשביל זה ל״נ לעשות פסח שני. ורק אחר שנאמר איש שאין ציבור נדחים לפ״ש ואם לא יקריבו בראשון מידחי לגמרי מפסח תו דרשינן במועדו אפי׳ בטומאה ג"כ כמו בשבת שמוכרח הדחי׳ גם בזה ואא״ל לקיים שניהם בתר דדרשי' מאיש איש דרק יחיד נדחה] ובזה א"ש קו׳ הש"א על התו׳ דבשלמא משה מתחלה של״י מפ"ש נסתפק דלמא דחי ג״כ באכילתן, אבל פסח שכבר נאמר פ״ש למה הוצרך לפרש בקרא דטמא יביא פ״ש שנדחה מראשון והרי זה ידעי׳ מאיש לפי אכלו, ולמדס״ל שו״ז עט״ש ע״כ איירי בו שא״א גם לאכול לערב ולא ניתן לדחות באכילתו דהא אפשר לקיים שניהם בשני והול״ל דרך רחוקה לחוד וממילא ידעינן טמא במכ״ש דהא טומאה בו׳ גם בלילה ל"ח לאכילה לדידי׳ ודרך רחוקה היינו לדידי׳ דעולא לק' וכן לדידן שא״י ליכנס כל זמן שחיטה אבל לאכילה יכול ליכנס ע"כפ או לכ״הפ ע"י סוסים ופרדיס לכ"ע, ולסברא דהשתא ס״ל לברייתא זו דעלי׳ קאי התוס׳ כמ"ד אם זרק הורצה ובשלמא טמא לחוד לא הי' אפ׳ למיכתב לסברא זו דהא"מ בדרך רחוקה חייב גם כרת אלא עשה ה"א דאינו נדחה לפ"ש רק הואיל ואינו ראוי לבוא בזמן אכילה אבל ד"ר לחוד הומ"ל וידעי׳ טמא מיני׳ בקו"ח וע״כ הוכיחו דמדס"ל שו״ז עט"ש ס״ל כר׳ נתן דתשלומין דראשון הוא ואי הוי א׳ דרך רחוקה הא"מ להיפך דד״ר הוא דמידחי׳ לשני משום דחזי גם בראשון בשעת אכילה או ע"י הדחק אבל ט"מ בו׳ שלו דל״ח כלל גם בזמן אכילה תו ל"ח גם בשני וקמ"ל דמ״מ יש לו תשלומין:
ובזה נבוא ליישב הקו׳ כולם בס"ד דלפמש״כ התו׳ יוצא לנו עתה מדס״ל כרבי דפ"ש רגל בפ״ע הוא א״כ ע״כ מוכרח לומר דאין שו״ז עט"ש דאל״כ קשה עליו קו׳ התוס' לל"ל טמא ונילף מדרך רחוקה ותירוצם ל"ש למדס"ל כרבי א"ו מוכרח לפ״ז לסבור אשו״ז עט"ש ורע"ק ס״ל בכריתות מגדף היינו מברך השם וכ' כרת בגופי' וע״כ כרת נלמוד משם לפ״ז וחייב על השני וא״כ א"ש קו׳ ט׳ דרע"ק לטעמי׳ במגדף בכריתות ז׳ ב׳ ע"כ ס"ל לטעמי׳ דא׳ שו״ז עט"ש. ובזה יתיישב גם קו׳ ז׳ עפ"מ שנבין דעתם ז״ל שהחליפו שי׳ בשו"ז עט"ש והוכרחו לחלק בסברות ומנ״ל וגם במה איפלגי רב יהודא ועולא אי דרך רחוקה מיקרי שאי"ל בשעת שחיטה או שעת אכילה כיון דלא דייקי קראי לא כמר ולא כמר, ובאמת גם קו׳ התו׳ ד״ה לרב יהודה עצומה דמ״ט לא יליף דרך רחוקה מטמא כמו רע״ק ג' קשה ולדידי׳ ל״ל ב׳ קראי כיון דא׳ שו"ז עט״ש ולא חזי באורתא נמי ודרך רחוקה נמי לדידי׳ כל שאי"ל בשעת אכילה ג"כ וא״כ הם שוים לגמרי וליכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מינייהו כקו׳ התוס' ותי׳ לא שייך משום דס״ל כדר״נ דהא אפי׳ לר״נ ידעינן מדמועיל תשלומין בד״ר אע״ג דג"כ ל״ח בא׳ לאכילה ג״כ מ״מ חזי לב׳ וה״ה נמי טמא וע"כ ניתן לומר בהכרח לדידי׳ להיפך, דבאמת למדס"ל אש"ז עט״ש א״כ קרא נמי בז׳ של ט״מ ג"כ וא״כ באמת חזי לאורתא מקרי עי״מ שיטבול ועל טב"י דט״מ לכו"ע שו״ז עליו, ולפי״ז חזי לשעת אכילה ליכנס וא״כ א"נ דגם דרך רחוקה יכול ליכנס בשעת אכילה תרי קראי ל״ל כנ"ל דהא ידעי׳ מט״מ בז׳ שלו דסתמא כתיב אע"ג דל״ח אלא באכילה מ"מ שו״ז עליו לאחר טבילה ואם לא שחט באחד נדחה לב' והה״נ בד"ר לדידי' וע״כ מוכרח לטעמי׳ דד"ר ג"כ שאי"ל בשעת אכילה וע״כ לא מטמא דיש לו תשלומין בפ"ש ועולא לטעמי׳ ס"ל שו"ז עט"ש וטמא ע״כ בו׳ לט"מ ול״ח לאורתא ג״כ ונדחה לפ"ש וא"כ אא״ל דד״ר ג״כ שאי"ל בשעת אכילה ג״כ דא״כ היינו טמא. ועכצ״ל לדידי׳ שאי״ל בשעת שחיטה אבל לאורתא חזי וע"כ בעי תרוייהו לכל חד כדא"ל: והך מלתא דחזי לאורתא להורות להיפך דאף שיוכל לאכול ע"י הדחק מ"מ אינו חייב כרת בלא עשה הראשון דחר״ע ולפוטרו מכרת. והך מלתא דל״ח גם לאורתא להורות להיפך דאע"ג דל״ח בראשון מ״מ חזי בשני ובזה נשוב ביישוב הקושיא שהתחלנו עלה כי לרב יהודא א"ש ג"כ ברייתא דצ"ג א׳ ואדרבא לדידי׳ א״צ לעשות ט"ס כלל בברייתא זו למה נאמר דרך רחוקה כי לדידי׳ ד"ר איצטרך לומר דחזי בשני כתי׳ התו׳ לרשב״א. אך כפשטי׳ למה נאמר טמא והלא הוי יליף מדר"ח דג״כ ל"ח בשעת אכילה וחזי בשני. ועז"א הברייתא שפיר לפוטרו מכרת כי לדידי׳ דס"ל אשו״ז עט״ש ומציא שפיר איירי בט"מ אפילו בו׳ שלו והא"מ להיפך דחייב גם בכרח דהא מצי טביל ועביד ואכיל פסח לאורתא. ומה שמקשה בגמ' עמ״ש א״כ למה נאמר טמא דאי בעי׳ לא שבקינן לי' היינו לרב נחמן דס"ל שו"ז עט"ש דהכי סבר מסדר ברייתא זו ומגיהה עתה כמ"ד הורצה כדמסייים דלדידי׳ איירי מקודם סמוך לברייתא זו ולדידי׳ ע״כ איירי בט״מ בו׳ שלו ואא״ל לעשות כלל וא"כ איך שייך לומר לפוטרו מכרת והלא אפי׳ ירצה לעשות לא שבקי׳ לי׳ וכמ״ש בתו׳ ד״ה דאי דהקו׳ על לשון לפוטרו מכרת ועז״א דלמה נאמר דרך רחוקה דלדידי׳ ידעי׳ זה בקו״ח מט"מ בו' שלו דל"ח גם לאורתא ומ״מ חזי בשני כר׳ נתן וכ״ש ד״ר לדידי׳ דע"כ סבר כעולא דכל שאי"ל בשעת שחיטה דאל"כ תרי קראי ל״ל ועז״א לפוטרו מכרת דהא״מ בהיפך כיון דסבר אם זרק הורצה ובשעת אכילה מצי עייל הא״מ דחייב נמי כרת קמ״ל דלא. וז"כ הגמ' הנוסח במה דתני למה נאמר דרך רחוקה וכמ״ד הורצה ר״ל לדידי׳ ודאי דשו"ז עט"ש כמ״ש תו׳ ד"ה דאי אמרי׳ למה נאמר דרך רחוקה אבל כמ"ד לא הורצה אפ"ל דאשו"ז עט״ש וא״ש למה נאמר טמא לפוטרו מכרת דהא"מ דח״כ נמי כדפשיטא להו להתו' ד"ה אלו כו' בר״פ קמ"ל דלא (ומ״ש התו׳ בר״פ דליכא מאן דפליג ע״ז דח״כ כבר התמיה עליהם הצל״ח בזה בענין ס״ט ב' מלקמן בסוגי׳ צ״ד ב׳ וע״כ טמא אתי לפטור מכרת דהא באמת מצוה למיטבל ולטהורי׳ נפשי׳ ודרך רחוקה לדידי׳ לחייב בשני כר' נתן דהא לדידי׳
ד"ר ל״מ עביד גם בשעת אכילה:
ובזה יומתק לנו ד״ק של רבותינו בעלי התוס׳ ז"ל שהם ספורים ושקולים שילד"ק דלעיל ס"ט א׳ תו׳ ד"ה שוחטין נקט הרשב"א לשון יחיד על טמא לחוד כר"נ דיש לו תשלומין בשני וכאן א׳ דטמא וד"ר כו׳ דל"נ כיון דל״ח כו׳ כר"נ דשני תשלומין דא׳ הוא ורק לעיל איירי רק למדס״ל שו"ז עט"ש ואיירי ע״כ בו' וע״כ ד״ר שאי"ל בשעת שחיטה וכנ״ל ואצטריך ד״ר רק לפטור מכרת אבל דחזי בב' פשיטא דהחזי ליכנס ע"י הדחק או לאורתא, ורק טמא איצטרך כר"נ לחייבו בשני אבל כאן קו׳ התוס׳ איך יתכן לרב יהודה ורוצים לתרץ שיהי׳ נכון גם לרב יהודה וכ"ש לרב נחמן דאליבי׳ איירי הגמ׳ ועולא דס״ל כוותי׳ דר"נ השתא בברייתא גם בשו"ז עט"ז כדלקמן ע"ב וגם דהרי תלוי זב"ז כמש"ל ע״כ כתבו דטמא ודרך רחוקה איצטרך כו׳ דל״נ כיון דל"ח בא׳ כו' והיינו טמא לרב נחמן וד"ר לרב יהודא. ובזה הסרנו מעליהם קו׳ רש"א ז"ל דשפיר מצי אתיא ברייתא זו כר"י ויותר עדיף אליבי׳ לפרש בלא ט"ס, ורק תוס׳ תירצו זה לשניהם לכל חד כדא״ל לר"י שק"ו קאי עליו ולר״נ דעלי׳ איירי בגמ׳ לאוקמי הברייתא כמ"ד הורצה וכמ״ש תו׳ ד״ה דאי. וא"ש כוונת התוס׳ עד״הח [ועוד אפ"ל קו׳ רש"א עפמ"של ביישוב קו׳ הש"א דאם נאמר דאין טמא נדחה לשני הא"מ דדוחה פסח ראשון טומאה א״כ מש"כ התו׳ בתי׳ כיון דל"ח בראשון ל"ח בשני ומ"ש בגמ׳ לפוטרו מכרת שכולם מתאימות והכל הולך למקום א׳ דהא"מ כיון דנימא דלא חזי בראשון הה״נ דל״ח בשני וא"כ אאל"כ שלפ"ז יודחה פסח לגמרי, וע״כ באמת דוחה פסח ראשון והא"מ באמת דשבקי' לי׳ ודאם לא עבד חייב נמי כרת קמ"ל לפוטרו מכרת משום דמ״מ עביד בשני ולא נדחה וע״כ נמי לא שבקי' לי׳: רק דבתי׳ זה אף דיועיל על טמא אבל ל״י על ד"ר לרב יהודא דמה יעשה ואא"ל כלל לבוא וגם לפ״ז עיקר חסר בד' התוס׳ ע"כ נראה כמש״ל אבל לא אכחד שד"ק של רבינו הרש״א ז״ל גם ע"ד הפשוט נעלמה ממני. א׳ בקושייתו דאכתי ברייתא ל״א כר״י. ובאמת קו׳ התוס׳ אינו על ר״י מברייתא דלא אתי׳ כוותי׳ דמה זה קו׳ והלא גם כרב ששת לא אתי' דהא ס"ל לא הורצה ורק עיקר קרא קשי׳ להו איך יתכן דרך רחוקה דכ׳ רחמנא ל"ל. וע"ז תירצו שפיר דטמא וד"ר איצטרך למיכתב דל"נ כיון דל"מ כו׳. ובאמת לדידי' יתורץ הקרא דלא כהברייתא ויוכל לסבור כרע"ק דס"ל לר״ש כוותי' ומדוייק הלשון איצטרך למיכתב כו׳. ב׳ דגם בל״ז א״ש דגם ברייתא אתי' כרב יהודא לפ"מ שהק׳ קודם דאא"ל דקרא אתי׳ על יכול ליכנס בסוסים ופרדים דא״כ לל"ק ובדרך לא הי׳ דהא עיקר קרא קאי על כך. ועז"א דאי לא הוי כ' קרא ובדרך לא הי' הא״מ דבאמת ביכול ליכנס ע"י סוסים ופרדים חייב ג"כ והא דאיצטרך דרך רחוקה הא"מ דמש"ה איצטרך לאינו יכול ליכנס בשום אופן ולחייבו בשני דל"נ כיון דל״ח כלל בא׳ פטור גם בשני וקמ"ל קרא ובדרך לא הי׳ דאפי׳ אם יכול ליכנס ע"י ס״ופ פטור ג"כ. ולפ"ז שוב אצ״ל קרא לכדר׳ נתן אתי׳ לחייבו בשני. ורק לפוטרו מכרת על מה שלא נכנס בס״ופ כיון דעתה איירי ביכול וא״ש ברייתא גם כר"י דלפי האמת דכ׳ קרא ובדרך לא הי׳ איצטרך הני קראי לפוטרו מכרת כנ״ל ונכון. ורק פי׳ זה אינו מדוקדק בלשון התו׳ שכ׳ איצטרך כו' וגם ל׳ וסבר כר״נ דמשמע דלפי האמת ס"ל כן. אבל כ׳ התו׳ פשוט כמש״ל דמקרא לחוד ק׳ על ר״י וע״ז שפיר משני] ובמש"ל ידוקדק לן מה שהוצרכו התו׳ כלל להביא תי׳ דטמא והלא בקו' פתחו בדרך רחוקה והוו״לל תירוץ ע"ז. ורק משום דאליבא דר״נ איירי בסוגי׳ וקו׳ אליבא דר״י ורצו לכלול בתי' הרשב״א דא״ש לשניהם לכא״וא כדא״ל ויצאנו בזה ביישוב קו' ז' בכלל דכמו דיישבנו הברייתא כן יתיישב נמי מתני׳ דר"פ. רק דהברייתא איירי אליבא דחד לר״נ ומתני׳ איירי אליבא דשניהם וזש"ש א״כ למה נאמר טמא בדרך רחוקה בקצרה כוונתם דהוו״ל לכתוב רק חדא. ועז״א שאלו פטורין מהכרת לכאו"א כדס"ל או טמא או דרך רחוקה ותני חדא משום אידך כנ״ל. ועל טמא בז׳ שלו אף למדס״ל אשו״ז עליו מ״מ א"ש לפוטרו מכרת דהא מצי טביל. ורק על דרך רחוקה לכאו׳ אינו מובן א"נ דלא הורצה. וע"כ אמר בגמ' תומ״י הפלוגתא אי בזרקו הורצה או לא. והסגנון במשנה למה נאמר טמא למדס״ל אשו"ז עט״ש ולמה נאמר ד״ר למדס"ל שו״ז עט״ש. ומדוקדק מאוד ל׳ המשנה ל״נ טמא או מי שהי׳ בד"ר דהיינו דהקו׳ רק על א׳ משתי אלה. ולפ״ז אין הכרע כלל ממתני׳ אי שו"ז עט"ש או לא דאפ"ל תני דרך רחוקה משום טמא וגם להיפך כמ״ש בגמ׳. וכ"כ הצל"ח דאין הכרע בזה. ע״כ מיושב קו׳ ח'. דלרב דס״ל אשו״ז עט״ש תני דרך רחוקה משום טמא. ובזה מיושב גם קו׳ ו'. דעל משנה דידן לא הומ״ל כמ״ד הורצה ור״נ לא הו"מ לדייק מזה סברתו כקו׳ רש״י ז״ל. דבאמת הומ"ל דאתיא נמי כר״ש דס״ל לא הורצה ותני דרך רחוקה משום טמא ואשו״ז עט״ש דעל כרחינו א׳ מיותר משום חבירו. ותו לא קשה כנ"ל ובאמת הו"מ רב ששת לומר כן דהא ר״ש כפשטי׳ ס"ל אשו"ז עט״ש. כמ"ש הלשון רחמנא דחיי׳ כלשון רב יהודה לק׳ צ״ד א׳ ורק דלא רצה לשנות כן ועדיפא מדייק מדרע"ק:
דהנה כ״ז רק לרב יהודא ועולא ור״נ אי סברי׳ כר' נתן ושכן מוכרע לשיטתם כמ״ש התוס׳ בשם הרשב"א וכמש"ל באורך. דבהך אזדו רב יהודא ועולא לטעמייהו כר׳ נתן דשני תשלומין דראשון הוא. אבל לרבי דס״ל שני רגל בפ״ע הוא אאל״כ דצריכי חדא מש"ה להשמיענו דחייב בשני הואיל ול״ח בא' דלא יהא אלא גר וקטן שנתחייבו רק בב' אע״ג דלא הוו חזי בא׳ ועכצ״ל דרע"ק לשי׳ נאמר טמא ונאמר ד״ר מה טמא כו'. ולהשמיענו דלא הורצה. כיון דכבר הוכחנו לעיל דרע״ק ס״ל כרבי. וע"כ מוכרח לומר אשו"ז עט"ש והה״נ דמוכרח לומר דטוד״ר איכתבו להקיש זל"ז. אבל רב יהודא לטעמי׳ דס״ל כר"נ אף דס"ל ג״כ אשו"ז עט״ש עדיפא לי' לומר דתרווייהו מיצטרך צריכי להו לגופייהו א׳ לפוטרו מכרת וב׳ לחייבו בשני ומשא״כ לרע״ק אאל"כ ומוכרח לומר דבאמת שוים הם טמא וד״ר וטמא כיון דאשו״ז עט״ש איירי בז׳ שלו וחזי לאורתא. והה"נ ד״ר איירי בכה״ג דחזי לאורתא וע״כ ס״ל ממודיעים ולפנים שהוא ט״ו מיל וחזי לאורתא. ונכתבו רק להקיש דאי עביד לא הורצה והכי ס"ל לר"ש וע״כ לא רצה לאוקמי מתני׳ חדא משום אינך דס״ל כרע"ק וכרבי. ולדידי׳ נכתבו להורות דלא הורצה. ובזה מיושב קו׳ יו"ד. ומשכחנא מרגניתא תותי׳ עפ״ד ליישב גם קו׳ התו' ד"ה רב יהודה צ״ג ב׳ שהיא חמורה איך יפול שינוי ומחלוקת במציאות. ובאמת שתי׳ התו׳ לענ״ד אינם מובנים גם מלבד הדוחק. איך גם יתכן שהרי עולא ורב יהודא בזמן א׳ היו. והגמ' א' אסתתום דרכי׳ אחר חובהמ״ק מיד שהי' קודם להם הרבה. ולומר שהכוונה על זמן רע״ק כמה הי׳ אז מן המודיעים דעולא סבר אע״פ שעתה רחוק הרבה יותר הדרך מ״מ בזמן רע"ק הי׳ רק ט"ו מיל ורב יהודא ס״ל שכן הי׳ גם מאז מלבד של׳ עולא אינו סובל זה דלפ"ז הוו"לל ממודיעים לירושלים הי׳ ט"ו מיל. וגם שר"י אינו מזכיר מודיעים כלל. וגם לתי׳ הב׳ הי׳ לר״י לשער כמה הוא ממודיעים. ורק לפ״ד מיושב מאוד דבאמת במשנה רע״ק דא׳ מן המודיעים ולחוץ אזיל לשי׳ דס״ל כרבי ויכול ליכנס בשעת אכילה שהוא טו׳ מיל מצומצמים. וע"כ ברור הדבר כוונת הגמ׳ דעולא אזיל אליבא דרע"ק בהא וס"ל כוותי׳ בזמן שחיטה ולא לזמן אכילה. וע"כ עולא קאי אלשון מתני׳ לפרושי דרע״ק דס״ל כוותי׳ בהא כמש״ל דעולא ס״ל שיכול ליכנס בשעת אכילה וע״כ דייק משיעור מן המודיעים שהוא ט״ו מיל ומכוון לשיטתי׳ ועז״א עולא לטעמי׳ דא' עולא ר״ל גם מימרא בפ"ע איזהו דרך רחוקה כל שאי"ל בשעת שחיטה. ורב יהודה לא נחלק עליו בפירוש המשנה דודאי ממודיעים טו״מ ודהכי ס״ל לרע״ק. ורק בהך מימרא דס"ל לעולא כן דינא חלק עליו ר״י וא' דאין הלכה כרע"ק ורק דאי"ל בשעת אכילה והיינו משום דס״ל כר' נתן ולא כרע"ק ורבי. ומדוקדק מאוד לשון הגמ׳ עפ״ד בס"ד. וז״ב לענ״ד. [ורק למעיין בירושלמי בסוגיין ניתן לומר כתי׳ ב׳ של התוס׳ דפליגי במשה"כ ובדרך רחוקה אי קאי על שעת הקרבה שא״י להגיע לעזרה אי אשעת אכילה שיכול להגיע תוך חומות ירושלים ולא בשעות לחודי׳ פליגי רק גם במקומות תלי ג"כ וטעם פלוגתתן תלי' וקיימי במשה״כ אח"כ והאיש כו׳ ובדרך לא היה וחדל לעשות כו' לא הקריב במועדו דמר ס"ל דבעשייה תלי דהיינו אכילתו והיא העיר וכיון שיכול לבוא בזמן הקרבה למקום אכילה מועיל שפיר וע"כ ס"ל לעולא ממודיעים שהוא טו"מ ויכול להגיע לירושלים ורב יהודא ס״ל דבהקרבה תלי היינו בעזרה יוכל לבוא בשעת אכילה ובשטח גודל העיר ירושלים אי חשבה לו סמוך לעיר יכלה מדתו בחצי העיר ואינו עולה כולה כד״א וכר״ע דס״ל תחומין דאו׳ קיימי׳. וז״כ עולא לטעמי׳ דס״ל שאי"ל בשעת שחיטה ומקום הכניסה רק לירושלים שהזכיר מקודם במימרא ראשונה והיינו שבקרא הוזכר עשיי׳ היינו אכילה והקרבה היינו בעזרה. וס"ל לעולא דהקרבה על זמן הקרבה ועשיי׳ היינו למקום אכילה היינו שיכנס בעת שחיטה לירושלים. ורב יהודה ס"ל להיפך דאי״ל כל זמן אכילה היינו לעזרה ועשיי׳ היינו זמן עשיי' דהוא אכילה. והקרבה היינו מקום הקרבה בעזרה. ודו״ק. ועפ״ז אפ׳ ליישב קו׳ התו' ד"ה אלא כו׳ דל"ל דרך רחוקה לר״י. ורק לפ"ד א"ש דהא"מ רק שיוכל ליכנס לירושלים קמ״ל דאפילו שיוכל לבוא לעיר ולא לעזרות מיקרי ג״כ דרך רחוקה. וע' בירושלמי פלוגתא דאמוראי קרוב לזה ויונעם לך דברינו]:
ומשם בארה ושבנו והי׳ לבאר כן דברי הרמב"מ ז"ל דכיון דרע"ק ורבי קיימי בחדא שיטתא דשני רגיל בפ״ע הוא וכיון דקיי"ל הלכה כר׳ מחבירו. וכרע"ק מחבירו וע"כ הלכה כתרוייהו נגד רחב"ע ור׳ נתן ובפרט לפמש״ל דר"ש הכי ס"ל ומיושב קו' א׳. ועתה א"ש דלכאו׳ ק' למה הוכרח הגמ׳ לדחוק מתני׳ ולחסר מזיד ואונן. ובאמת לדברי רבי מפורש שפיר כפשטי' כד׳ רבינו ז״ל ורק דר״נ לטעמי׳ דא' שו״ז עט״ש ואא״ל כרע"ק דמקיש דאמר הורצה כפי הסוגי׳ וצ"ל כר׳ נתן ועל השני לחוד ליכא כרת וע"כ הוכרחו כאן לידחוק. ולק׳ בדצ״ד א׳ עמ״ש ואי״ל מפני עגלות וקרונות וע׳ רש"י נדחק ולהרמב״מ ז"ל מתפרש שפיר המתני׳ כפי׳ במשנה ולקמן שאין דינן כדרך רחוקה אלא כאונס וע״כ חייב בלא עשה השני. וכמ"ש בזה בקהלת יעקב וכבר קדמו הצל"ח ומיושב קו׳ הב׳ בדקדוק יותר מדרך הלח״מ דסוגי׳ דגמ' ר״פ אתי׳ רק כר׳ נתן דהכי ס"ל לרב נחמן ור״א דא׳ מתני׳ נמי דיקא נמי אזיל לדידי׳. וגם קו׳ ג׳. דהא גם עתה בטמא דלא הורצה מסברא ידעי' וכמ״ש הלח״מ והוו"לל רק אם לא יוכלו להביא פסח בראשון ועשו בב׳ ורק דנפ״מ לענין כרת דכיון דלא הורצה ידעי׳ שפיר דלא שבקי׳ לי׳. ובמש״ל מיושב גם קו׳ ה׳ דאע״ג דפסק כרבי ורע״ק בהא דשני רגל בפ״ע ומגדף דהיינו מברך השם היינו לענין כרת אבל לענין קרבן מצינו דחכמים ס"ל פ״ק דכריתות דפטור במגדף שאין בו מעשה ורע"ק מחייב ור׳ יוחנן א׳ שם ג' ב' מאן תנא כריתות רע״ק דס״ל לא בעי מעשה ורל״א מעשה זוטא בעי. ולר׳ יוחנן לא נחשב מעשה כלל. והנה באמת אנו רואין דרע״ק ס״ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וע״כ אף דקרבן דמי למלקות מ״מ מחויב קרבן כמו מלקות וע׳ מכות כ״א ב׳ המחפה בכלאי׳ לוקה ובתו׳ מכות ד׳ ב' ד״ה הא כו' וניתן לומר דר״י ור"ל אזדי במכות פ"ג לטעמייהו אליבא דרע״ק (וע' רש״י כריתות ג׳ ב׳ וסנהדרין ס״ג א׳ וס״ה א׳ הא מני רע״ק דא' ל״ב מעשה דס"ל מגדף חייב. ובאמת הכרעה זו לכאו׳ אינה מכרעת כ״כ דבהא קיימי' וס״ל דהוי מעשה זוטא. וע' תו' ד״ה מאן כו' סנהדרין ס״ה א׳ תימה הא לא כו׳ אבל לא בהשתחוואה כו'. ולפמש״ל א"ש דהא דאיצטרך לומר הואיל וא׳ כרת במקום קרבן היינו לרבנן אבל רע״ק ס"ל לשאב״מ גם לוקין עליו ופשיטא דחייב קרבן דלא עדיף ממלקות וא״כ הה"נ השתחוואה חייב קרבן) וא״כ כיון דאנן קיי״ל לשאב"מ אין לוקין עליו הה״נ דאינו חייב קרבן. וז"כ הגמ׳ כריתות שם סד״א הואיל וא' כרת דילה במקום קרבן אימא מודה לרע״ק קמ״ל דלא ומשום דהוי לאו שאין בו מעשה אין בו קרבן:
ועתה נבוא לדרך הפונה קדימה ביישוב ד׳ הגמ׳ בכלל. ולהבין במאי קמיפלגי הנך תנאי. ונ' דס״ל לכולהו דשני במקום ראשון קאי לפוטרו ע״י עשייתו דהא על זה ניתן לטמא וד"ר. ורק במכות ט״ו איפלגו ר״י ור״ל בקיימו ול״ק ובטלו ול״ב וע"ש בתו' ד"ה במאי שהסבירו דלמ״ד קיימו כו' תומ״י כשלא קיים עבר ורק שיכול לעקור העבירה ע"י הקיום. ומדס"ל ביטלו אין העבירה ניגמר כלל עד שיבטל בידים וזה גמרו וע"כ מדס״ל בול"ב התראת ספק שמה התראה ומדס"ל קול״ק ס״ל ה״ס לש״ה עיש״ה ורחב״ע מצאנוהו בעירוכין ה׳ ב׳ דדריש כל חרם כו' לא יפדה לחייבי מיתות ב"ד שאינן נפדין בממון. ולכאו׳ האיך אפ"ל כן כלל גם בהא״מ והלא צריך שיודיעוהו העדים בהתראה חיוב מיתה ולר״י בסנהדרין פ׳ ב׳ גם באיזה מיתה מתחייב וכיון דעומד לכך לפדות א״ע הוי התראת ספק שאין העדים יודעים אם יתרוהו למיתה או לממון ואף דכ' הר"ן בפסחים גבי חמץ דמחוסר ממונא ל״א הואיל יעוי״ש בסוגי׳ דהרהינו והוי לפ״ז חזקת חיוב כמו שהוא וכמו דל״ח שמא ישאל על נזירותו שכ' התו׳ במכות שם. ורק באמת נזירות לאו לאיתשולי קאי. וכן משכן אינו ידוע אם יוכל לפדותו משא״כ גבי חיוב מיתה כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא. ואיך ימצא שיהרג אדם בעולם. ובוודאי דמצינו שיהרגו. וגם בתורה שנהרגו כו״כ כבר וגם דלפ״ז אין נפ"מ בחילוק ד׳ מיתות דכופר שוה לכל אדם. ע״כ צ״ל דס״ל לרחב״ע התראת ס׳ שמה התראה. ולשיטתו מוכרח לסבור ג״כ ביטלו ולא ביטלו וא״כ גם לענין הלאו ולענין כרת אין המעשה נגמר עד שיבטלו לגמרי. וע״כ ס״ל דגם על הראשון אינו חייב עד שגם השני יגמור שלא לעשותו. ולפ״ז כיון דזה טעמו עכצ״ל דשגג בשני פטור כיון דטעמו מצד בטלו ול״ב ולמדס״ל כן ס״ל דבעי׳ שיבטל דוקא במזיד דאם גם בשוגג חייב כיון שלא עשה ע״כפ א״כ צ״ל דהכרת ניגמר כבר מראשון. ורק אח״כ ע"י השני עקר חיובו לא א״ש הלשון אף על הראשון אינו חייב אא״כ לא עשה השני דהרי הראשון חיובו נגמר למדס״ל קול״ק ורק אח״כ בעשותו עוקר חיובו ומוכרח הגמ׳ לרחב"ע דאפי׳ אם מה שלא עשה כלל בשני הי' ע"י שוגג או אונס מיפטר לשיטתו דס״ל בטלו ול"ב וה״ס ש"ה. ומשא״כ רבי ור״נ תרווייהו ס״ל קיימו ול״ק, ומראשון כבר עבר. ורק כשיקיים השני מפקיע החיוב מא', ורק דאיפלגו גם במחלוקת אחרת לגמרי בשגג בא׳ והזיד בב׳ דרבי סבר שני רגל בפ״ע הוא דאל״כ אף דס"ל קול"ק אבל למה יתחייב על השני לבד. ור׳ נתן ס״ל ג״כ קול״ק. אבל לא ס״ל שני רגל בפ"ע הוא, ואף דמראשון כבר עבר עליו מ״מ מפקיע החיוב. וז״ש דס"ל תשלומין דראשון שיוכל להשלים עבורו מה שחסר וחטא. אבל תיקוני לא מתקן לי׳ ר״ל שלא נימא שע״י מה שמביא בשני עי"ז מיתקן עתה כרת הראשון ואינו כן שכבר נגמר ורק שיוכל להשלימו עתה ורחב״ע סבר תקנתא דראשון שהכרת הא' אינו נגמר עדיין עד שיוגמר אם יזיד ויבטל בידים לגמרי. והנה רחב״ע עם תרווייהו פליגי בפלוגתא דקול״ק ובול״ב הידועה ומוכח מלשון וא״צ לבאר זה. אבל טעם רבי ור' נתן אינו נודע לכאו׳ דמה טעם דרבי אף דס״ל קול״ק מ״מ למה יתחייב בשני לחוד. ועז"א ואזדי לטעמייהו דלרבי הוא חיוב חדש גם למי שלא נתחייב בו עד עתה מלבד התשלומין דראשון. וע״כ ס״ל לטעמי׳ דחייב על השני לחוד ומיושב גם קו׳ ד׳. ובזה אפ״ל דרש"י ז״ל לטעמי' במכות שם דקיימו ול"ק הכוונה תומ״י כשלא יקיים לוקה אף שיקיים אח"כ. וע"כ ס"ל לרש״י כאן דאף שיעשה השני חייב ג״כ לרבי ור״נ לפי משכ"ל דפליגי בהך פלוגתא. והרמב״מ ס״ל כהתוס׳ שם וא״ש מאוד וע״כ א״ש מה דפסק הרמב״מ ז"ל כר״ל דקיימו ול״ק כיון דרבי ור׳ נתן הכי סברי. וכן מוכרח לומר דמתה מאלי׳ חייב והתראת ספק לאו שמה התראה ומיושבים גם קו׳ י״א י״ב בסייעתא דשמיא ית״ש החונן דעת גם לאינו הגון כמוני. ב״ה: עכ״ד מר חותני נ"י כלשונו הטהור ודברי פי חכם חן וש״י מד״נ:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
208ימים לסיום הש״ס