פסחים קה ע"ב

דף קה - ב

אומר עליו בליל שבת  קידוש היום, ולא ישאירנו למחר לשתותו לכבוד היום באמצע הסעודה. מפני שקידוש היום קודם לכבוד יום.

ואם איתא שאפשר לקדש כל היום כולו - לישבקה, ישאיר את הכוס עד למחר, וליעביד ביה תרתי! יקדש עליו, ויקיים בזה גם מצות כבוד היום [במקצת, אעפ"י שאינו שותהו בתוך הסעודה]? ^[1]

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: חביבה מצוה בשעתה! שהרי מצינו שמקריבין על המזבח בשבת את האיברים של קרבנות הציבור של שבת, אעפ"י שמעיקר הדין אפשר להקריבם גם במוצאי שבת.

והכא נמי, עדיף שיקדש בלילה שהוא עיקר זמנו, מאשר להמתין למחר, למרות שיקיים אז גם את מצות כבוד היום.

ומקשה רבינא: ומי אמרינן חביבה מצוה בשעתה לגבי ברכה?

והא תניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת ומבדיל על הכוס - מברך על היין תחילה ברכת בורא פרי הגפן, לפי שברכת היין תדירה יותר משאר הברכות. ואחר כך מברך על המאור, ועל הבשמים [כדברי בית שמאי. ובית הלל סברי בשמים לפני מאור, כמנהגנו].

ואחר כך אומר הבדלה על הכוס. לפי שהיא ברכה ארוכה והשאר הן ברכות קצרות, לפיכך אומרה לבסוף.

ואם אין לו אלא כוס אחד ולא ישאר לו יין לכוס של ברכת המזון אחר סעודתו במוצאי שבת - מניחו לכוס עד לאחר המזון, ומשלשלן מחברן כולן את כל הברכות לאחריו, שאומר את כולן לאחר ברכת המזון על אותו הכוס.

ומוכח שלא אמרינן חביבה מצוה בשעתה! שלא עדיף להבדיל מיד במוצאי שבת קודם הסעודה, על אף שאז הוא שעת הבדלה. ^[2]

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אנא - לא חכימא אנא! לא אמרתי זאת מדעתי שחביבה מצוה בשעתה. ולא חוזאה אנא! אינני מגיד עתידות, ולא יחידא אנא לא אמרתי זאת משמו של אדם יחיד.

אלא, גמרנא, כך שמעתי בישיבה, וסדרנא אנא מסדר שמועות [הלכות] לפני רבותי תמיד, וכן מורין בבי מדרשא כוותי. ^[3]

וליישב קושיתך מהבדלה, יש לומר:

שאני לן בין עיולי יומא, הקידוש בכניסת יום השבת, לבין אפוקי יומא, להבדלה, שהיא ביציאת השבת.

כי לגבי עיולי יומא - כל כמה דמקדמינן ליה עדיף. ומחבבינן ליה להקדים ולעשות את הקידוש בליל שבת דוקא ולא ביום למחרת, כי חביבה מצוה בשעתה, וזריזין מקדימין למצוה.

אבל לגבי אפוקי יומא - מאחרינן ליה! כשיש איזו שהיא אמתלא, כגון היכא שאין לו אלא כוס אחד, מאחרין את ההבדלה עד לאחר המזון, כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא! שלא תראה השבת עלינו כמשא, שממהרין ליפטר ממנו.

שמע מינה מהא מתניתא תמני שמונה הלכות: ^[4]

א. שמע מינה: המבדיל בתפלה, שאומר אתה חוננתנו, צריך שיבדיל גם על הכוס.

דקתני בברייתא: הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין, אעפ"י שבדרך כלל אנשים מבדילין בתפלה.

ב. ושמע מינה: ברכה, ברכת המזון, טעונה כוס. ^[5]

דקתני שמניח את הכוס לאחר המזון כדי שיברך עליו.

ג. ושמע מינה: כוס של ברכה - צריך שיעור שיהא בו לפחות רביעית.

שאם לא כן היה יכול לחלק את הכוס שיש לו לשתים, ויוכל להבדיל בזמן, וגם ישאר לו יין לכוס נוספת לברך עליה לאחר מכן ברכת המזון.

ד. ושמע מינה: המברך על הכוס צריך שיטעום ממנו! ^[6]

שאם לא כן היה יכול להבדיל תחילה, ולהשאיר את הכוס מלא לברכת המזון.

ה. ושמע מינה: טעמו - פגמו! שאם טעם מהכוס הוא נפסל לכוס של ברכה.

שאם לא כן היה יכול להבדיל ולטעום ממנו מלא לוגמיו, ועדיין ישאר רביעית לברכת המזון [ובאופן כזה מדובר כאן, שיש לו בכוס האחת יותר מרביעית. ו"אין לו אלא כוס אחד" היינו שיש בה יין פחות משתי רביעיות. תוס' ד"ה שמע מינה טעמו]. ^[7]

ו. ושמע מינה: טעם - מבדיל!

מי שאכל קודם הבדלה יכול עדיין להבדיל בערב ואינו צריך להמתין עד למחר ולהבדיל קודם האכילה [שיש מאן דאמר שסובר כן, לקמן קו ב]. שהרי כאן הוא אוכל סעודתו קודם, ולאחר מכן הוא מבדיל. ^[8]

ת"ש כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם איתא דמקדש ביום נשבקיה עד למחר וליעבד ביה תרי קידושי וכבוד יום ופרקי' חביבה מצוה בשעתה כלומר כיון שהלילה קודם לקידושה מן היום אין מעבירין מצות הקידוש מן הלילה עד למחר:

איני והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן לאחריו הנה מאחרת ההבדלה לאחר המזון ולא אמרי' חביבה מצוה בשעתה ופרקי' שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא מחבבינן ליה ולא מאחרינן ליה אפוקי יומא דהיא תליא בהבדלה מאחרינן ליה ואסקינן ש"מ מיהא מתניתא תמני וסימ' תלתי כסי ותלתא טעמי ושתי קדושות מדקתני מבדיל על הכוס ש"מ שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ומדקתני מניחו לאחר המזון ש"מ ברכת המזון טעונה כוס ומדלא מבדיל במקצתו ש"מ כוס של ברכה צריך שיעור כדי רביעית ואין לו אלא שיעור אחד ומדלא קתני מבדיל ומניחו לאחר המזון ומברך עוד עליו ברכת המזון ש"מ דאסור לו לברך עד שיטעום וש"מ טעמו פגמו לברכה וש"מ טעם מבדיל מדקתני ומשלשלן כלן בברכת המזון ומדבריך בכוס אחד והבדלה ש"מ אומר שתי קדושות בכוס אחד וש"מ מדמקדים המאור לבשמים ב"ש היא דאי ב"ה בשמים ואח"כ מאור אמרי:

ש"מ טעמו פגמו. והקשו בתוס' אמאי לא טעם ליה ביד או בכלי אחר ותירצו דצריך לשתות מכוס שיש בו רביעית:

ממה שאמרו כאן בברכות הבדלה שאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון והוא משלשלן כלן לאחריו אתה למד שבעה דברים:

הראשון שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ומה שאמרו אמרינן המבדיל בין קדש לחול ואפכינן סלתי פירושה לענין מלאכה אבל לאכילה ושתיה אסור לכתחלה עד שיבדיל על הכוס וכבר ביארנוה במסכת ברכות פרק אין עומדין:

השני שהמברך צריך שיטעום שאם לא כן באותה של מעלה יקדש ולא יטעום ויחזור ויברך עליו למחר ובזו יבדיל ולא יטעום ויחזור ויסעוד ויברך על זה ברכת המזון ומ"מ לאו דוקא המברך [אלא אף] אחד מן המסובין ואפי' תינוק וכמו שהתבאר בעירובין בפרק שלישי במה שאמרו שם ליתביה לינוקא וכו' וכן מה שאמרו המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא דיו באחד מן המסובין שהרי קידוש בית הכנסת אלמלא קידוש במקום סעודה כלם היו יוצאין בו:

השלישי שהברכה טעונה כוס ומ"מ דוקא למצוה אבל לא לעכוב וקידוש והבדלה מיהא טעונים כוס אף לעכוב אם אינו מקדש על הפת ואם אין לו יין להבדלה פוטר עצמו בשל תפלה ביארנוה במסכת ברכות פרק דברים:

הרביעי שכוס של ברכה צריך שיעור ושיעורו מזוג שאם לא כן יחלוק את כוסו לשני כוסות:

החמישי שאם טעם מבדיל:

הששי שכל שטעמו פגמו שאם לא כן יבדיל ואח"כ יברך ברכת המזון ואע"פ שלדעת רב אשי לא נאמר טעמו פגמו אלא מפני חסרון שיעור הא כל שנשאר בו שיעור לא פגמו הדברים נראין כסתם השמועה שאפי' יש בו כמה שיעורין פגמו ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבוה דוקא לברכת המזון וכן לכל ברכת חובה כגון קידוש והבדלה ואף בחבית גדולה שטעמה פגמה וכמו שאמרו רב אשי קפיד אפי' בחביתא אבל לענין בורא פרי הגפן טעמו ולא פגמו ומברך עליו בורא פרי הגפן הואיל וברכת הנהנין היא אפי' מאה זה אחר זה אין להם ליהנות בלא ברכה ואין נראה לי כן שאם כן למה אמרו במי שאין לו אלא כוס אחד קידוש לילה קודם לשל יום יקדש בלילה ויטעום מעט ויניחהו למחר אלא אף בבורא פרי הגפן כן ומ"מ יש לי לתרץ לדעתם שמאחר שאותו קידוש של בורא פרי הגפן נתקן להם לכבוד שבת כדי לקבוע סעודה על היין כמו שנבאר בסמוך הרי חזר לו כדין ברכת חובה ודינו כקידוש והבדלה הא כל שבא לשתות מתורת רשות אע"פ שנפגם צריך לברך בורא פרי הגפן:

השביעי שאומרין שתי קדושות על כוס אחד כברכת המזון והבדלה כמו שביארנו למעלה ואף ביש לו כן כמו שכתבנו במסכת ברכות פרק דברים אלא שגדולי המפרשים פרשוה דוקא באין לו וגדולי הדורות נסכמים בה:

וש"מ כוס של ברכה צריכה שיעור כתב רבי אלחנן זצוק"ל ואם תאמר והא אין אלא שם אחד קתני ומוכח בברכות פ' אילו שאין לו כלי אחר אלא זה ונדחק מאוד בקושיא זו וכתב משם רבו בזה דברים שאל נ"ל כלל ונ"ל דבין הכא ובין התם לא משמע כוס אחד על הכלי אלא על היין שאי שם אלא שיעור כוס אחד דה"ג התם והא כוס של ברכה צריך שיעור דאית טפי משיעורא והא אי שם אלא אותו הכוס קתני תרי לא הוי טפי מחד הוי וכל זה הלשון אינו משמע אלא על שיעור היין ולא על גוף הכוס:

וש"מ טעם מבדיל קשא לי דהכי הול"ל וש"מ מורת לטעום לכתחלה ולהבדיל היכא דיאן לו אלא כוס אחד וכ"ש אם טעם בדיעבד שמבדיל וי"ל דהכי ש"מ טעם מבדיל אפילו היכא לו שני כוסות שאינו דחוק בעבור בהמ"ז והכי פשיט מינה אי אמרת בשלמא בעלמא טעם מבדיל אפילו היכא דיש לו שני כוסות שאינו דחוק בעבור בהמ"ז והכי פשוט מינה אי אמרת בשלמא טעם מבדיל מש"ה הכי שרינן לי' יכל לכתחלה ולהבדיל לבסוף היכא דאין לו אלא כוס אחד אא"א דבעלמא טעם אינו מבדיל היכי שרינן לי' לכתחלה למיכל אטו משום מצוה דבהמ"ז דחינן למצוה דהבדלה אלא לאו ש"מ לא מידחיא מצות הבדלה בהכי שאם טעם מבדיל ואי אמרת מ"מ שמעת מינה שמותר לטעום לכתחלה היכא דאין לו אלא כוס אחד ואמאי לא מני לה והויין תשע. תשובה היא היא גופא דברייתא דתני מניחו לאחר המזון ומשלשן כולו לאחריו ולא שיייך בי' האי לישנא למימר בה ש"מ וראיתי שרבי' אלחנן זצוק"ל נדחק בקושאי זו ואל תירץ בה כלום:

בד"ה ש"מ תמני תימה דהמ"ל תשע כו' ולפי' רבינו נסים דמיירי כשהתחיל לאכול מבע"י כו' עכ"ל דהשתא באיפסוקי ליכא חידושא באין לו אלא כוס אחד דביש לו נמי עוד כוס אחר מותר לאכול קודם הבדלה וק"ל:

בד"ה ש"מ המבדיל כו' שסוברת שא"צ כו' בזו ובזו ינוחו לו כו' ואע"ג דאיכא דלא כו' עכ"ל נראה [ג] בכוונת דבריהם כיון דאיכא ברייתא התם דינוחו ברכות משמע דמדינא לא בעי להבדיל בשניהם אלא דמצוה מן המובחר היא להבדיל בשניהם וה"א דהך ברייתא דהכא נמי אית ליה הכי ודמשמע הכא דודאי הבדיל בתפלה כו' לאו משום דמדינא צריך להבדיל בשניהם דהא איכא דלא מבדיל כו' אלא משום דרוב בני אדם כו' והיינו משום דינוחו ברכות כו' כדקאמר התם מיהו ק"ל דא"כ מאי קאמר הכא ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס דמשמע מדינא וליכא למימר דהא פשיט ליה שפיר מברייתא דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל המבדיל על הכוס דצריך שיבדיל בתפלה אימא לאו מדינא היא הא ליתא דהסוגיא דהתם מוכחא דק"ו הוא ומה תפלה דעיקר תקנתא הוא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס המבדיל על הכוס דלאו עיקר תקנתא הוא לכ"ש והיה נראה לומר דרצונם לומר דרבא דהתם לית ליה פשיטותא דהכא דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל אם כן מאי קשיא להו והכא דמשמע ליה דודאי הבדיל בתפלה כו' אימא דקושטא דרבא דהתם לא ס"ל הכי אלא דקושטא הוא דלא הבדיל בתפלה וליכא למשמע מינה דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וע"ק דהך דקתני התם המבדיל בזה ובזה ינוחו כו' לא קאי הכי דאדחיא לה התם אלא דהכי קאמר המבדיל בזו ואין מבדיל בזו ינוחו ברכות כו' וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ש"מ ברכה כו' וא"ת לר"ג דאמר כו' דכל ז' מילין טעונין ג' ברכות כו' עכ"ל כצ"ל אבל אם בהמ"ז לא היה טעונה כוס רק בג' ע"י זימון לא הוי [ד] קשיא להו מהא דר"ג דבז' מינין ליכא זימון דאין מזמנין על הפירות וק"ל:

בד"ה וש"מ כוס כו' ע"כ כלי אחד דאי לענין דליכא ב' רביעית כו' דאפי' אמשהו מברך שלא יהנה כו' עכ"ל דהיינו לשתות העודף על ידי שפיכה בכלי שני אם יש לו ובהא ודאי לא הוה אשמעינן מידי דודאי יש לברך ברכת הנהנין אפי' אמשהו וקצת קשה דהשתא נמי דאין לו עוד כלי אחר וטעם העודף בידיה מאי אשמעינן אטו משום דשתי ליה מידיה יפטור מברכת הנהנין ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ש"מ טעם מבדיל ולא ימתין עד כו' עכ"ל הא לא אצטריך לאשמעינן דאחר שאכל בעי לאבדולי דהא מלתא שמעינן לה שפיר מהא דקאמר דמבדיל והולך כל השבת כולה אלא דאשמעינן אם אכל במוצאי שבת מצי לאבדולי בלילה אחר כך ולא בעי להמתין עד למחר כמו בקידוש דאיכא למ"ד דאם טעם בלילה קודם קידוש ימתין בקידוש עד למחר כדלקמן וק"ל:

גמרא וכבוד לילה נמחק ונ"ב ס"א אינו:

תוס' ד"ה ש"מ תמני. עיין (לעיל קב ב) בתד"ה מניחו שכתב לפירוש הר"נ ואע"ג דמפסיקין להבדלה כו' הא דקאמר הכא מניחו לאחה"מ לא שמותר לאכול כו' ע"ש ולהרש"א נראה דאישתמיט זה ונראה דהרא"ש אטעיתיה שכתב על הא דאמימר בת טוות (לקמן) משמיה דר"נ דס"ל להברייתא דהבדלה אינה קובעת:

תוס' ד"ה ש"מ המבדיל. וי"ל משום דאיכא כו' דא"צ להבדיל בשניהם כו'. נראה כוונתם ואם כן מאי אולמא הך ברייתא מההיא והרש"א השיא כוונתם ע"ד אחר:

תוס' ד"ה ש"מ ברכה. עיין רש"א שכ' דאף לר"ג אין מזמנין עה"פ ואשתמיטתיה דברי התוס' (בברכות ס"ד לז) שכ' להדיא דלר"ג מזמנין עה"פ ומ"מ אי לא הוי טעונה כוס ביחיד י"ל שלא ישתו האחרים כמ"ש התוס' שם:

גמ' וש"מ ברכה טעונה כוס. עי' פ"א מ"ד דדמאי ובר"ש:

ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. נ"ל דהא פשיטא לי' בלא"ה נמי דאע"ג שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס כמו בקידושא דאע"ג דהתפלל וכבר נאסר בעשי' מלאכה וקבל שבת על עצמו מ"מ מצוה עליו לקדש על הכוס ג"כ וה"ה ה"נ מצוה עליו להבדיל על הכוס אבל מ"מ ה"א מכיון שהתפלל כבר יצא השבת ומותר לו לאכול רק שמצוה עליו להבדיל ג"כ על הכוס קמ"ל הכא דעדי' לא יצא שבת מדקי"ל חביבא מצוה בשעתה והכא משום אפוקי יומא הוא ש"מ שעדי' לא הוציא שבת בתפלתו כ"א בכוס דוקא והא"ש דמייתי לי' הכא ולא לעיל דכבר מייתי הברי' הלז כמה פעמים:

ואמאי לימא חביבה מצוה בשעתה הרב ארעא דרבנן באות א׳ אחר שהניח ליסוד דטעם דחביבה מצוה הוא מטעם דאין מעבירין על המצות הקשה מכאן לתוספות ביומא דף ל״ג דהא דאין מעבירין על המצות ה״מ אי בעי למיעבד תרווייהו אבל אי לא עביד אלא חדא לא וכ״ש הכי דלא מצי למיעבד אלא חדא דהא לית ליה אלא כסא חדא ואפ"ה פריך דלקדום הבדלה אע"ג דברכת המזון תדירה ועוד הקשה מסוגיא דמנחות דף מ״ט דאיבעי' לן מוספין דהיום ותמידין דלמחר איזהו מהן קודם תמידין קודם משום דתדיר או מוספין קודם משום דמוקדם ולא איפשטא והרי הכא הבדלה הוה קודם אי לאו משום דאפוקי יומא מאחרינן ליה ע״ש והנה לקושיא ראשונה לא ברירא לי אי חביבה מצוה בשעתא הוא משום דאין מעבירין על המצות רק הוה כמו דאמרינן בעלמא זריזין מקדימין למצות והרי רש״י כתב ביומא דאין מעבירין נלמד מושמרת את המצות ואלו חביבה מצוה בשעתה נלמד מהקטר חלבים ואמורים מדכתיב עולת שבת בשבתו כמו דאיתא לעיל דף ס״ח ואי תריוייהו חדא מילתא הוא ל״ל תרי לימודי אלא וודאי דלאו ענין אחד הוא מיהו מסוגיא דמנחות קשיא דמשום חביבה מצוה בשעתה היה לנו לומר דמוספין קודמין איברא מה דברירה ליה להרב ארעא דרבנן דברכת המזון מקרי תדיר לדידי הפעוט עם שאיני כדאי לא ברירא כלל דלכאורא י״ל דדוקא דבר שהוא חובה מקרי תדיר אבל דבר שאינה חובה ולא מצוה רק שרגילות הוא לא מקרי תדיר לענין זה והרי תדיר נלמד מעולת תמיד ושם חובה ומצוה הוא אבל ברכת המזון לאו חובה היא דהרי כל ימות השבועה אי בעי לא אוכל פת ולא מברך ברכת המזון רק בשבת חובה לאכול פת וא״כ הוה תדיר משבת לשבת לעומת זה גם הבדלה הוה תדיר משבת לשבת א״כ אין קדימה כלל לברכת המזון להבדלה בשביל תדירות ולכן הוה ראוי להיות הבדלה קודמת אי לאו משום עיולי יומא מאחרינן ליה אבל התם במנחות תמיד הוי וודאי תדיר כנגד מוספין ולכן איבעי׳ ליה כנ"ל ובמקום אחר אי״ה אאריך יותר מזה:

רשב״ם ומי אמרינן חביבה מצוה בשעתה עיין מה שכתב בתולדת יצחק ופשוט הוא:

רשב״ם ומשלשין לאחר המזון. עיין תולדת יצחק:

תוס׳ ד״ה ש״מ תמניא כו׳ ולפירש רבינו נסים דמיירי כשהתחיל לאכול מבעוד יום ניחא עיין מהרש"א וכוונתו הוא דאע״ג דלפירש ר״נ נמי עדיין חידושא הוא דא״צ להפסיק וא״כ הדרה הקושיא לדוכתיה לימא תמניא ועל זה תירץ דזה לאו חידושא הוא ולהכי לא נקט לה דא״כ הוה משמע דוקא מפני שאין לו כוס אחד הוא דא"צ להפסיק בהתחיל בהיתר הא אלו הי׳ לו שני כוסות הי' צריך להפסיק וליתא דאפילו ביש לו כוסת הרבה א״צ להפסיק בהתחיל בהיתר ולהכי לא נקט הך חידושא דא״כ הוה מקום לטעות כמ"ש דדוקא באין לו אלא כוס אחד מיירי וכל זה לפי הבנת מהרש״א בדברי רבינו ניסים דא״צ להפסיק בהתחיל בהיתר וכבר כתבתי לעיל בדף ק"ב כי ממשמעות התוספות שם ודברי הרא״ש בברכות גם לפי דברי רבינו נסים אפילו בהתחיל בהיתר אין מותר לאכול א״כ ל״ק כלל ועיין בתלמידי הר״י שם באלו דברים:

תו׳ ד״ה ש״מ המבדיל בתפלה כו' דבריהם מגומגמים טובא וכבר עמד עליהם מהרש״א והניחם בצ״ע ולפיכך נראה דהא דנקטו בדבריה׳ המבדיל בזו ובזו לשון הברייתא נקטו כמו שמביא הגמרא בתחילה אבל כוונתם באמת למסקנת הגמרא שם דהברייתא אמר אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו ברכות על ראשו כמו שמוכרחי' לומר דלא לסתור הברייתא את עצמו מעתה הקשו בתחלה למה הוצרך רבא לפסוק הלכתא כיון דמוכח הכי. ותירצו דכיון דברייתא דהתם סובר בוודאי דהמבדיל בתפלה אינו רשאי להבדיל על הכוס משום לא תשא לפיכך הוצרך רבא לפסוק הלכתא והדר קשיא להו א״כ איך מוכח הכי דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס דהא התם קאמר המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס ולא קאמר צריך שיבדיל בתפלה דוקא משמע דאיכא בני אדם שמבדילין בכוס ולא מבדילין בתפלה וא״כ נימא דברייתא מיירי במי שלא הבדיל בתפלה לזה כתבו דניהי דמלשון הברייתא דשם נראה דיש בני אדם דמבדילין בכוס ולא בתפלה מ״מ רוב בני אדם מבדילין בתפלה וא״כ בוודאי הכא רוב בני אדם מיירי ובוודאי כבר הבדיל. ועיין מה שהאריכו בזה בספר לשון לימודים דף ע"ב ע"ד. שמן המור סי׳ י"ב:

תו׳ ד״ה ש״מ ברכה טעונה כוס. עיין מה שכתב מהרש״א דאי ביחיד אינ׳ טעונה כוס ניחא דאין מזמנין על הפירות ובברכות ל״ז ד״ה נתן ר״ג לא משמע כן מדבריהם וכ״כ שם מהרש״א עצמו:

תו׳ ד״ה וש״מ כוס של ברכה טעונה כו׳ דאפילו אמשהו מברך שלא יהנה בלא ברכה ופירש מהרש"א דא״כ לא הוה אשמעינן מידי דפשיטא דיברך ברכת הנהנין. והקשה על זה דא״כ עדיין דמיירי דאין לו אלא כוס אחד קשה מה משמיע לן דפשיטא אטו משום דשותהו ביד לא יברך ועיין בשמן המור סימן י"ג שנדחק בזה ויש להשיב על דבריו ונראה לי על דרך שכתב הרשב״א שם בחדושיו בברכות (ועיין בשו״ת שלו סימן שמ״ב) דפלוגתא ב"ש וב״ה גבי בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו כוס דב״ש אמר מברך על היין ואח״כ על המזון וב״ה אומרים על המזון ואח״כ מברכין על היין דב״ש דריש ושבעת זו שתי׳ ומחויב לשתות לפיכך מברך על היין וב״ה לא דריש ושבעת וא״כ אינו מחויב לשתות וכ״ע סברי ב״ה אינה טעונה כוס נמצא לפי אותו ה״א שבגמרא דגם ב״ש סברי ב״ה טעונה כוס אף לדעת בעל המאור והפוסקים דסברי דלפי האמת חלוקין ב"ש וב״ה אי ברכת המזון טעונה כוס אבל לפי ה״א בע"כ צ"ל דפליגי אי מחויב לשתות או לא כמ״ש הרשב״א והשתא שפיר תירצו התוס׳ דאי איירי בכלי אחד שפיר נקט ב״ש ואין לו אלא כוס אחד לאשמועינן רבותא דמחויב אפילו לצמצם וליקח בידו כדי לקיים מצות שתיה אבל אי מיירי דיש לו שני כוסות וגם יותר מרביעית א״כ יקשה למה נקט האי לישנא ואין לו אלא כוס אחד דאין נפקא מיניה כלל בהך דאין לו אלא כוס אחד לאשמעינן פלוגתייהו בקצרה ב"ש אומרים מחויב לשתות תוך הסעודה ובה״א א״צ לשתות בתוך הסעודה. ואי לאשמעינן דטעון ברכה על פחות מרביעית זה אין חידוש ואין לומר דרצה לאשמעינן דברכת המזון טעונה כוס זה לא מוכח כלל דהא י״ל כסברת המקשן דשותהו כנ״ל נכון ועיין לשון לימודים נ״ב ע״ד:

תוס׳ ד״ה ש"מ טעמו פגמו כו׳ בכוס חובה צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית מתוספות זה השיג המג״א בסימן רע״א על הב"י דפסק דישפוך לכוס אחר ויטעום ופסק דישתה מכוס ויוסף עליו והקשה בתוס׳ שבת דא״כ הדרא קושי׳ לדוכתיה כאן יטעום מאותו כוס ואח״כ ישפוך מכוס אחר לאותו כוס ולא ידעתי איך ברירא לי׳ הך מילתא דהתוס׳ הכי ס"ל דילמא תוס׳ לא ס״ל הכי וסבר כדבעי למימר הרא״ש דתלמודא דידן פליג אירושלמי ולעיקר הקושי׳ על הב״י י״ל דס"ל דלא כתבו כן אלא לפי ה״א דמוכח דטעמו פגמו אבל לפי האמת דמיירי דאיכא רביעית מצומצם לא מוכח מידי וגם התוס׳ ס״ל דא"צ לטעום מכוס שיש בו רביעית ועיין אלי׳ רבה ועיין בלשון לימודים נ״א ע״ד ושוב נדפס שמן המור וראיתי לו בסימן י״ד כתב כמ"ש לתרץ הקושיא על התוס׳ והביא הב״י בסימן קפ״ב בשם המרדכי דבצרפת לא ס״ל האי תיקון ופשיטא דהתו׳ לפי מנהג צרפת ששם הי׳ כתבו כן:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תו' ד"ה דלמא ואור״ת דתרי כו׳ ע׳ לא״ז רש״א דא״כ מאי פריך בנזיר רשע קרית לי׳ ודלמא איירי שאינו אוכל לשם מצות פסח וע״כ דאינו אוכל בשכבר קצה נפשו רק שלא לתיאבון. ואולם במק״ש בנזיר כ"ג א׳ העיר ג"כ בקושיא זו מעצמו ותי' דאכתי תיקשי מי דמי אנן חדא דרך כו' ואכילה גסה כזו אינו דרך הצדיק. ומלבד דהמקשה לא ידע סברא זו וטפי הו"לל הנ"מ בפסח גופי׳ דמיירי בי׳ וע"כ דכיון דהוא באכילה אחת מיקרי חדא דרך:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ולא אמרינן חביבה מצוה בשעתה. דלא מבדיל מקמי סעודתא דהוי שעת הבדלה: לא חכימא אנא. דלא אמינא ליה אנא מדעתאי להא דחביבה מצוה בשעתה: ולא חוזאה אנא. מגיד: ולא אמינא ליה משמיה דגברא יחידאה: אלא גמרנא אנא. כך שמעתי בישיבה: וסדרנא אנא. מסדר שמועות לפני רבותי תמיד: עיולי יומא. מחבבינא ליה ועבדינן קידוש מאורתא כי היכי דלנקטיה עילוון הייא: אפוקי יומא. כגון אבדלתא: מאחרינן ליה. היכא דאין לו אלא כוס אחד עד לאחר המזון: שמע מינה המבדיל בתפלה כו'. דקתני הנכנס לביתו במוצאי שבת מבדיל אף על גב דסתם בני אדם מבדילין בתפלה: וש''מ ברכה טעונה כוס. ברכת המזון: ושמע מינה. (ברכת המזון) [כוס] של ברכ' צריך שיעור דאי לא צריך שיעור ליחלקיה לתרי: ושמע מינה צריך המברך שיטעום. דאי לא טעים ליה. ליבריך עליה תרי זימני: ושמע מינה טעמו פגמו. כבר מברכת המזון:

רשב"ם
קידוש היום. קידוש הלילה שמקדשין את היום על הכוס בלילה קודם לכבוד יום שלא ישתה אותו באמצע סעודה אלא יקדש בו בלילה קודם אכילה: ולעביד ביה תרתי. קידוש היום והוי נמי כבוד היום קצת אע''פ שאינה בתוך הסעודה: חביבה מצוה בשעתה. כדאמר באלו דברים (לעיל דף סח:) שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם בשבת עד שתחשך שנא' (במדבר ח) עולת שבת בשבתו הלכך יקדש בו בלילה ולא ימתין בו עד מחר: ומי אמרינן. גבי ברכה חביבה מצוה בשעתה: ומשלשלן כולן לאחריו. לאחר ברכת המזון יין נר בשמים והבדלה כב''ש אליבא דר' יהודה והכי מפרשי' לקמיה ולא אמר חביבה מצוה בשעתה דלא מבדיל מקמי מזון דהויא שעת הבדלה: לא חכימא אנא. לא אמינא לה מדעתאי להא דחביבה מצוה בשעתה: ולא חוזאה אנא. מגיד: ולא אמינא לה משמיה דגברא יחידאה: אלא גמרנא אנא. כך שמעתי בישיבה: וסדרנא אנא. מסדר שמועותי לפני רבותי כך מפרש רבינו שלמה ובתלמידי רבינו יצחק כתב ה''ג לא חכימא ולא גמרנא אנא אלא מסדרנא אנא ונ''ל פי' הדבר כן לא חכימא אנא לומר מה שאמרתי מעצמי מקדש והולך כל היום כולו וגם לתרץ חביבה מצוה בשעתה ולא גמרנא אנא לא למדתי דבר זה מרבותי בסדר קידוש אלא סדרנא אנא כל סדרי ברכות קידוש והבדלה נתתי לב בהן לברר את כולן לא נתישבתי עד שעמדתי על עיקרן ועל סדרן להורות לעולם כן: עיולי יומא. מחבבינן ליה ועבדין קידושא מאורתא כי היכי דלינקטי עילוון הייא דחביבה מצוה בשעתה וזריזין מקדימין למצוה: אפוקי יומא. כגון הבדלה מאחרינן ליה היכא דאשכחן שום עלילה לאחוריה כגון היכא דאין לו אלא כוס אחד דמאחרינן ליה עד לאתר המזון: שמע מינה המבדיל בתפלה כו'. דקתני הנכנס לביתו במוצאי שבת מבדיל ואע''ג דסתם בני אדם מבדילין בתפלה: ש''מ ברבה טעונה כוס. ברכת המזון: וש''מ כוס של ברבה צריך שיעור. רביעית לוג דאי לא תימא הכי דצריך שיעור לחלקיה לתרי: וש''מ המברך צריך שיטעום. או הוא או אחד מן השומעים ובשתיית אחד מהן יצאו כולן כדאמר בעירובין בפרק בכל מערבין (דף מ:) דאמר התם ליברך עליה ולינחיה ומשני המברך צריך שיטעום וליתביה לינוקא לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דאתי למיסרך וביום הכפורים קאי וש''מ דהמברך צריך שיטעום לכתחלה ואם לא טעם כי אם אתד מהן יצאו כולן ידי חובתן אבל אין מברכין על הכוס אם לא ישתה א' ממנו ואפילו בשתיית תינוק שפיר דמי ומברייתא זו שמעינן דצריך שיטעום דאי לא טעים ליה ליברך עליה תרי זימני הבדלה בשעתה בלא שתיה וברכת המזון בשעתה וישתה: וש''מ טעמו פגמו. לברכת המזון מדלא מבדיל ברישא קודם אכילה ושותה ומשייר המותר לברכת המזון: וש''מ טעם מבדיל. אף על פי שאכל מבדיל ולא ימתין עד למחר קודם אכילה דאיכא למאן דאמר לקמן (דף קו:) טעם אינו מבדיל''הכא לא גרסי' טעם אינו מקדש: