פסחים קיג ע"ב

דף קיג - ב

תני תנא [שנה האמורא השונה את הברייתות] קמיה דרבא ורב ספרא את הברייתא דלעיל, ששלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, וביניהם רווק הדר בכרך ואינו חוטא.

צהבו פניו דרב ספרא, שמח על כך, שהרי הוא רווק הדר בכרך.

אמר לו רבא: לאו כגון מר!

אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי סנדלרים בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני היו עושים נעלים לזונות. ועיילי להו, ומביאים להם. אינהו, הזונות, היו מסתכלי בהו. ואינהו, רב חנינא ורב אושעיא, לא מדלן עינייהו, לא היו מרימים עיניהם לאיסתכולי בהו.

ומומתייהו, והיו הזונות רגילות לישבע בחיי רב חנינא ורב אושעיא הכי: בחייהן, בחיי "רבנן קדישי דבארעא דישראל"!

שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן:

א. מי שאינו כועס.

ב. ומי שאינו משתכר.

ג. ומי שאינו מעמיד על מדותיו לגמול רע למי שציערו.

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן:

א. המדבר אחד בפה ואחד בלב.

ב. והיודע עדות בחבירו שיכולה להועיל לו, ואינו מעיד לו.

ג. והרואה דבר ערוה בחבירו, ומעיד בו יחידי.

כי הא דטוביה חטא בדבר ערוה, ואתא זיגוד [שם אדם] לחודיה, לבדו, ואסהיד ביה, העיד עליו קמיה דרב פפא.

נגדיה, הלקה רב פפא לזיגוד.

אמר ליה זיגוד לרב פפא: וכי טוביה חטא, וזיגוד מנגיד?! הכיצד יתכן שטוביה עבר עבירה, ואילו אני, זיגוד, לוקה!?

אמר ליה רב פפא: אין, אכן כך הוא, משום דכתיב "לא יקום עד אחד באיש". ואת לחודך אסהדת ביה. ומאחר שאין עדותך מתקבלת כי אתה עד אחד, הרי אין עליך מצוה להעיד. אלא, אדרבה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה, ועברת על "לא תלך רכיל בעמיך", ולכן לקית. ^[8]

אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: אף על פי שאינו רשאי להעיד עליו, בכל זאת, מותר לו לשנאתו, שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע.

וראיה לדבר: שנאמר "כי תראה חמור שנאך [השנוא עליך] רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו" [לפרוק את משאו].

והוינן בה: מאי שונא? מי הוא אותו "שונא"?

אילימא שונא נכרי.

והתניא: "שונא" שאמרו, שונא ישראל ולא שונא נכרי. שאם הוא נכרי אינך צריך לסייעו בפריקה וטעינה.

אלא, פשיטא, שונא שהוא ישראל.

ומי שריא למסניה לשנאותו? והכתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך"! ומסתמא הכתוב לא מדבר ברשעים שעוברים על לאו זה.

אלא, שמא תאמר שמדובר כגון דאיכא שני סהדי דעביד איסורא, ולכך מותר לשנאתו, גם זה לא יתכן, כי אם כן יקשה: כולי עלמא נמי מיסני סני ליה. מאי שנא האי, שהכתוב קוראו "שונאך", משמע שרק הוא שונאו. והרי אם יש עדים שעבר עבירה, כולם שונאים אותו?

ומסקינן: אלא, לאו, כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה, ^[9] ואין עמו עוד עד אחד שיעיד על כך. ולכן רק הוא מותר לשנאתו.

ומכאן ראיה לרבי שמואל בר רב יצחק אמר רב.

רב נחמן בר יצחק אמר: לא רק שמותר לשנאתו כשראה בו הוא לבדו שעבר עבירה, אלא אף מצוה לשנאתו. שנאמר "יראת ה', שנאת רע".

אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מהו למימרא ליה לרביה למשנייה? האם מותר למי שראה אדם שעבר עבירה, והוא עד אחד בלבד, לספר לרבו, כדי שישנאנו גם הוא.

אמר ליה רב אשי: אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי, אם הוא יודע שרבו מאמין לו כשני עדים, לימא ליה, יספר לו כדי שישנאנו.

ואי לא, לא לימא ליה! שהרי אין בכך תועלת, כי רבו לא יאמין לו, ולא ישנאנו.

תנו רבנן: שלשה, חייהן אינם חיים.

א. הרחמנין יותר מדאי.

ב. והרתחנין.

ג. ואניני הדעת, מפונקים.

ושלשה אלו תדירים הם בכל שעה, ולכן מי שטבעו בכך אין לו מנוחה, וחייו אינם חיים.

ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי! יש בי כל שלשת התכונות הללו.

תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה.

ואלו הן: א. הכלבים.

ב. והתרנגולין.

ג. והחברין כומרים פרסיים [ח"א מהרש"א].

ויש אומרים: אף הזונות.

ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל.

תנו רבנן: שלשה אוהבין זה את זה.

אלו הן:

א. הגרים.

ב. ועבדים.

ג. ועורבין.

ארבעה אין הדעת סובלתן. שהם עצמם מתחרטים לאחר זמן על מעשיהם, והם נבזים בעיני עצמם.

אלו הן:

א. דל גאה.

ב. ועשיר מכחש בממון שהפקידו אצלו.

ג. וזקן מנאף.

ד. ופרנס מתגאה על הציבור בחנם. שנוהג עליהם שררה ובשעת דוחקם אינו עומד לסייעם.

ויש אומרים: אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה, ומחזירה.

ותנא קמא, שלא החשיב את מגרש את אשתו, משום שזימנא דכתובתה מרובה, לפעמים הוא התחייב לה בכתובתה הרבה כסף אם יגרשנה. אי נמי: יש לו בנים הימנה, ולא מצי מגרש לה. אינו יכול לעמוד בגירושין בגלל הטעמים האלו, ולכן הוא מחזירה, ונושאה שוב ושוב [ח"א מהרש"א].

חמשה דברים צוה כנען את בניו: ^[10] דהיינו, שהכנענים נוהגים כן כאילו צוה להם אביהם [והנפקא מינה לדעת זאת, כדי ליזהר מהם, רשב"ם].

א. אהבו זה את זה.

ב. ואהבו את הגזל.

ג. ואהבו את הזמה.

ד. ושנאו את אדוניכם.

ה. ואל תדברו אמת.

ששה דברים נאמרים בסוס.

א. אוהב את הזנות.

ב. ואוהב את המלחמה.

ג. ורוחו גסה.

ד. ומואס את השינה.

ה. ואוכל הרבה.

ו. ומוציא קמעה.

ויש אומרים: אף מבקש להרוג את בעליו במלחמה.

שבעה מנודין לשמים, אלו הן:

א. יהודי שאין לו אשה.

ב. ושיש לו אשה ואין לו בנים. וכגון שבפשיעתו אין לו בנים, שאינו מתעסק בפריה ורביה.

ג. ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה.

ד. ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו.

ה. וציצית בבגדו.

ו. ומזוזה בפתחו.

ז. והמונע מנעלים מרגליו.

ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה, כגון סעודת ברית מילה ^[11] או נישואי בת כהן לכהן.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמואל בר מרתא אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל שלשה דברים:

האחד: מנין שאין שואלין בכלדיים, בעלי אוב [פירוש אחר. חוזים בכוכבים] כדי לדעת העתידות?

שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלהיך". שמשמעותו, להיות בוטח בו בכל מה שעתיד לקרות ולבא עליך ואינך צריך לחקור ולהתעניין בעתידות.

והשני: ומניין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו, אפילו בדבר אחד, שחייב לנהוג בו כבוד? שנאמר בדניאל, שזכה להיות מנצח ומתגבר על כל השרים "כל קבל כל זאת, בגלל: די רוח יתירא ביה. שהיתה בו מעלה אחת עליהם. ומלכא עשית [חשב] להקמותיה [למנותו] על כל מלכותא".

והשלישי: והיושבת על דם טהור. יולדת שכלו ימי טוהר שלה [שלשים ושלשה יום ליולדת זכר, וששים וששה יום ליולדת נקבה, שבהם אפילו ראתה דם היא טהורה, ומותרת לבעלה], והגיע ליל ארבעים ואחד ללידת הזכר [דהיינו, לאחר שעברו עליה שבעת ימי הטומאה ושלשים ושלשה ימי הטהרה] או ליל שמונים ואחד לנקיבה [דהיינו, לאחר ארבעה עשר יום של ימי הטומאה ועוד ששים וששה ימי הטהרה], ואינה רואה עכשיו דם, בכל זאת אסורה לשמש באותו הלילה. כי יש לחשוש שמא אם תראה עתה דם ותטמא כדין נדה, בכל זאת תשמש. כי מתוך שהיא רגילה עד עכשיו לשמש גם כשרואה דם, תטעה, ותשמש גם עתה, למרות שמעתה היא טמאה בראיית דם.

ועד כמה היא אסורה?

אמר רב: עונה, לילה אחד צריכה להמתין.

תנא: הוא יוסף איש הוצל [שאמר את שלשת הדברים], הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן גור אריה, הוא איסי בן יהודה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל.

ומה שמו? איסי בן עקביה שמו. ^[12]

וכן מצינו תנא אחר שנקרא בכמה שמות: הוא רבי יצחק בן טבלא, הוא רבי יצחק בן חקלא, הוא רבי יצחק בן אלעא.

---

שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחת בפה ואחת בלב והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה יחידי ומעיד לו כי הא דטוביא חטא אתיא זיגוד ואסהיד עליה ונתחייב מלקות כו'. שלשה חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת אמר רב יוסף כולהו איתנהו בי.

ארבעה אין הדעת סובלתן דל גאה ועשיר מכחש וזקן מנאף פרנס המתגאה על הצבור בחנם ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ומחזירה.

חמשה דברים צוה כנען את בניו אהבו זה את זה אהבו הגזל והזמה ושנאו אדוניכם ואל תדברו אמת:
ת"ר שמונה הן כמנודין לשמים מי שאין לו אשה ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ואינו נושא אשה אחרת ומי שיש לו בן ואינו מגדלו לתלמוד תורה ומי שאינו לובש תפילין ומי שאין לו ציצית בטליתו ומי שאין לו מזוזה בביתו והמהלך יחף ויש אומרי' אף מי שאינו יושב בחבורת מצוה כגון קידוש וכיוצא בו.

מנין שאין שואלים לכלדים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך.

מנין ליודע בחברו שגדול ממנו אפי' בדבר אחד שצריך לנהוג בו כבוד שנאמר כל קבל די רוח יתירא ביה.

והיושבת על דם טהור. פי' צריך להמנע בתשלו' ימי טהרה מלשמש מטתו שכל דם שרואה אחרי מלאת שלשה ושלושים יום לזכר ששה וששים יום לנקבה דם נדה הוא כך צריך להתרחק ממנה וכמה רבא אמר עונה וכמה היא עונה או יום או לילה:

הוא יוסף איש הוצל וכו' יצחק בר אחא דשמעתא יצחק חקולא יצחק בן אלעזר יצחק בן טבלא יצחק נפחא אלו כולן בעלי אגדות ומתנייתא ונזכר שמם פעם כך ופעם כך אבל כשמדברין מפיו שמועה מזכירין שמו רבי יצחק בר אחא וסימנך שמעוני אחי ועמי הנזכר בן אחא הוא בעל השמועה:

שלשה הקב"ה אוהבם שאינו כועס ושאינו משתכר ושאינו עומד על מדותיו:

שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחת בפה ואחת בלב והיודע עדות לחברו ואינו מעיד והרואה דבר ערוה בחברו יחידי ומעיד בו שהרי לא עלתה בידו אלא הוצאת שם רע עליו ומ"מ אע"פ שאין ראוי לו להעיד מותר לשנאתו ולהשניאו למי שסומך על דבריו ומאמין בו והוא שאמרו כי תראה חמור שונאך שונא מאן אילימא גוי התניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי על הדרך שביארנו במקומו בשני של מציעא אלא שונא ישראל היכי דמי אי דלא עבד איסורא מי שרי למשנייה אי דעבד איסורא כולי עלמא שנו ליה אלא כי האי גונא דחזא ביה דבר ערוה:

ארבעה אין הדעת סובלתן דל וגאה ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס המתגאה על הצבור בחנם:

כבר ביארנו שלא הותרה הרצועה בלחשים אלא בדברים המוניים שאין בהם סרך עבודה זרה אבל כל שיש סרך עבודה זרה איסור חמור הוא והוא שאמרו אין שואלין בכלדיים ובכלל אלו כל המצדדין להגיד תעלומות הן מצד הכוכבים ומשפטיהם הן מצד כשוף כאוב או ידעוני ודומיהם ומ"מ הכלדיים אע"פ שגדולי הרבנים פרשוהו כענין בעל אוב עיקר ענינם היה על פי משפטי הכוכבים כמו שהתבאר בסוף שבת וכבר ביארנו הענין יפה במסכת סנהדרין:

היושבת על דם טוהר שאמרו עליה שאסורה לשמש עם בעלה פירושו שסמוכה לווסתה שכבר נתעורר הדם לצאת ואמר שצריך להזהר ולהפסק מבעלה עונה קודם לוסתה והוא יום או לילה כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ואין לו בנים כו' ומי שאין לו תפילין כו' וציצית בבגדו מיירי בשיש לו כו' עכ"ל לכאורה בציצית הוכרחו לכל זה דאם אין לובש בגד בת ד' כנפות אינו חייב לעשות ציצית אבל תפילין דחובת הגוף נינהו דודאי חייב לקנות לו תפילין ולקיים מצות תפילין ויש ליישב קצת משום ההיא דתפילין צריכין גוף נקי כו' כמ"ש בסוף דבריהם הוצרכו לזה ודו"ק:

בד"ה ג' חייהן כו' דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדות כו' דדמי להנך ג' הקב"ה אוהבן כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם מאי תולדות אדם שייך במי שאינו משתכר טפי מהנהו דהתם ודו"ק:

ע"ב ג' הקב"ה שונאן כו' אלו ג' מדות נוגעין בין איש לחבירו אלא דקאמר כל האהוב למטה אהוב הוא גם למעלה וכה"ג קאמר בג' שהקב"ה שונאן המדבר א' בפה כו' נוגעים בין איש לחבירו וקמ"ל דכל שאינו נוח לבריות אינו נוח למקום:

מצוה לשנאותו ומשמע ליה דאיירי נמי בכה"ג מדכתיב בסיפיה דקרא שנאתי בלשון יחיד דאי בדאיכא סהדי כ"ע נמי מסנו סנו ליה וק"ל.

הרחמנין כו'. פירשב"ם יותר מדאי כו' ע"ש דודאי מדות הרחמנות היא ממדות הטובות אלא ביותר מדאי קאמר וכן הרתחנין מצינו בת"ח דאורייתא מרתחא כו' וכן אניני דעת דודאי דיש לאדם להקפיד בדבר המאוס כדלעיל בפרקין אלא ביותר מדאי קאמר:

והחברין כו'. פי' כההיא דפ"ק דשבת תחת נכרי ולא תחת תבר כו'. ובפ' הבע"י בגוי נבל גו' אלו חברים והן כומרים בפרסיים כפירש הערוך:

צוה כנען אהבו כו' לפי שנגזר על בניו להיות עבדים כמ"ש ויהי כנען עבד למו וע"פ מ"ש לעיל דהעבדים אוהבין זה את זה קאמר הכא דבניו אהבו זה את זה ואהבו את הגזל ע"פ מ"ש מרבה עבדים מרבה גזל ואהבו את הזמה מרבה שפחות מרבה זמה ושנאו את אדוניכם כי לכ"א מבניו יש לו אדון לפי הגזירה שיהיו עבדים ואל תדברו אמת כמ"ש כנען בידו מאזני מרמה:

ו' דברים נאמרו בסוס כו'. וזש"ה כי גאה גאה סוס ורוכבו וגו' דהיינו הסוס שרוחו גסה והמצרי שנקרא רהב ע"ש גאותו וכמ"ש פרעה נתגאה כו' הקב"ה שהוא גאה על גאים רמה והגביה אותן לזורקן למעה בים כדכתיב תהומות יכסיומו ירדו וגו':

ולא מצי מגרש כו' פי' דלא מצי קאי בגרושין:

גמרא שאין שואלין בכלדיים שנאמר תמים וגו' פרשב"ם חוזי כוכבים וכן פי' בערוך ע"ש וכבר כתבנו בזה בפ"ד נדרים בההיא דכל המתמם עצמו וכו' ע"ש:

היודע בחברו שהוא גדול כו' בברייתא דשנו חכמים הלומד מחבירו אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כו' והכא הוסיף לומר דאפי' לא למד ממנו אלא שהוא יודע בו שהוא גדול ממנו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד שנאמר כל קבל די רוח יתירא ביה דהיינו שיש לו רוח ודבור אחד יתירה עליו ומפורש ביה הכבוד גבי דריוש שנאמר ומלכא עשית להקמותיה על כל מלכותיה וק"ל [נדרים פ"ה ע"ש]:

הוא יוסף איש צרידא כו' בפ' הוציאו לו ל"ג איש צרידא אלא גרסי' הוא יוסף הבבלי ושאר כל השמות דחשיב הכא חשיב נמי התם ולא ידענא למה היה לו ולאביו כל השמות הללו דכיוצא בזה במשה ויתרו אתו כולהו לדרשה:

גמרא והיודע עדות בחבירו וא"מ לו. עיין (ב"ק נו):

גמ' שלשה שונאין זא"ז כו'. והחברים. עיין במה שמציין הגרי"פ ועפ"י הנסיון יל"פ אותן בנ"א שהם בחבורה אחת של איזה מינוי ושררה או שהם שותפים במסחר מפני שעל הרוב אינם מסכימים לדעה אחת מה שחפץ זה ימאן חבירו ולכן באים לידי תגרה ושנאה:

גמ' [ואל תדברו אמת. הוא כדאיתא בב"מ (פו ב) לית הימנותא בעבדי] :

גמ' הוא רי"צ בן אלעא כו'. מהר"ן פ"ג דסוכה על הא דתני רי"צ ב"א ניטלה בוכנתו מוכח להדיא דהיה גורס כאן בן אלעזר וכ"ה גי' היוחסין ודברי הר"ן הללו נשמטו מהסה"ד:

תוספות ד"ה שראה. וא"ת כו'. מה כפיית יצר שייך כו'. לעד"נ מפני שהיצר מסיתו שלא לטעון עמו:

ופרנס מתגאה על הצבור בחנם. נ"ב נ״ל דבכל גוונא בחנם קרי ליה לפי שהגדולה באה לו מחמתם כדאמרינן (ברכות לב.) כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל:

שם ולא מצי מגרש. נ"ב גרושי עולם. ואגב ריתחא עבד. מיד קהדר ביה:

שם יהודי. צ"ל מי:

תוס' ד"ה שלשה. ואמאי לא מני כו'. נ״ב י"ל דאין לך מי שיסורין מושלין בגופו יותר מאלו. ביחוד הרתחנין כדאיתא בהמקבל (קז ב') מחלה זו מרה כו':

הָכִי מְמִיאָן:בְּחַיֵּיהוֹן דְּרַבָּנָן קַדִּישֵׁי דִּבְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. יש להקשות מה שייכות יש לשבח זה של שבועתם עם השבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם. ומהרש"א ז"ל כתב כמו שאמרו (ויקרא רבה כד, ב) 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה' ודבריו סתומים! איך נתיישבו הדברים בזה?
ונראה לי בס"ד דמצינו שהנזהר בגדרים וסייגים השייכים לערוה נקרא קדוש וכמו שאמרו בגמרא הטעם שנקרא רבי 'רבינו הקדוש' בשביל גדר וסייג שנהג בעצמו שלא נסתכל באמה שלו, ולפי זה רבי חנינא ורבי אושעיא שהיו נזהרים כל כך בענין ערוה שהיו מסיימו לזונות מסאני בכרעייהו ועם כל זה לא מדלו עינייהו לאסתכולי בהו שלא היו מהרהרים אפילו הרהור כל דהו להם נאה ויאה לקרותם בתואר 'קדישי' אך הם אף על פי שהיה להם תגבורת גדולה בערוה שראוי להם תואר קדישי, יותר מזולתם, הנה הם כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בתואר 'קדישי', משמע מדבריהם שהם עדיין לא זכו לתואר קדישי אלא רק החכמים אשר נשבעים בחייהם המה הראויים להקרא בתואר קדישי דהדרך שהקטן הנשבע בחיי הגדול מזכיר אותו בשבח הגדול שיש בו אשר הנשבע עדיין לא הגיע אליו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהזכיר עתה דברי שבועתם עם שבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם היינו כיון דהנזהר בערוה ביותר הוא הראוי להיות נקרא בשם קדוש, לכך כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בשם קדישי לומר מה שנראה בנו תגבורת בענין ערוה לאו רבותא דידן היא אלא זכות רבנן הנקראים בשם קדושים הוא דמגין עלינו להיות נשמרים מן היצר הרע בהרהור ערוה.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן; מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס. נראה לי בס"ד הטעם כּוֹעֵס [156] עולה מספר קנ"ו כמנין י"ב פעמים אהבה [12×13=156], ולכן זה שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס נמשך לו שפע אהבה מן י"ב צרופים של שם הוי"ה שכל צירוף שולט בחודש אחד בשנה כנודע ונמצא מספר 'כּוֹעֵס' נהפך לו לטובה שיהיה לו י"ב פעמים אהבה מן י"ב צרופים.
אך קשה מאחר דהכועס מגונה ביותר דחשיב כאלו עובד עבודה זרה (נדרים כב:) איך בהעדר הכעס זוכה לאהבה מאתו יתברך דמאי רבותיה בזה?
ונראה לי בס"ד מה שאמרו 'כאילו עובד עבודה זרה' היינו בכועס במילי דעלמא, אבל הכא איירי בשבח שאינו כועס במילי דמצוה שהוא מתכעס לכבודו יתברך עם בני אדם שהיו עוברים רצונו יתברך או כרב הכועס עם תלמידו בשביל לימוד תורה שמלמדו דהנזהר גם בזה הרי זה הקב"ה אוהבו.

וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר. נראה לי בס"ד שֵׁכָר [520] מספר תק"ך ולכן זה שלא נשתכר בשכר שמספרו תק"ך זוכה לשפע אהבה מן ארבעים ספירות של ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי בכל עולם יש עשרה ספירות בכללות, והנה ארבעים פעמים אהבה הוא מספר שכר שהוא תק"ך [40×13=520] ונמצא כי השכר שפירש ממנו שלא נשתכר בו נהפך לו מספרו לטובה לארבעים פעמים אהבה.
ומה שאמרו מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו, נראה לי בס"ד הטעם כי המעמיד על מדותיו יהיה לבו מלא דאגה תמיד שדואג אפילו על מקצת זלזול שיגיע לו מאחרים אבל אם אינו מעמיד על מדותיו אינו חושש מכל זלזול שיהיה הן קטן הן גדול, ולכן אין לו שום דאגה בעבור זאת בלבו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וַאֲנִי (תהלים לח, יד) 'כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע.. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת', לכן יזכה שיתהפך מספר דאגה שפירש ממנה למספר אהבה [13] כי החשבון שוה, והיינו שיזכה להיות לו אהבה מאתו יתברך שיאהב אותו.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן; הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב. וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי. אף על גב דשנים הראשונים הם מידי דאיסורא וכל העושה איסור הוא שנוי לפני הקב"ה, נראה יש שנאה בשתים אלה ביותר מפני שהוא חושב כאלו אין הקב"ה יודע מה שבלבבו ולכן בשתים אלו רק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ אבל בית דין של מעלה אין מכירין חטא זה שהוא בלב.
והנה זה יפסיד הרבה שיתנהג עמו הקב"ה מדה כנגד מדה כי לפעמים האדם עושה עבירה לשמה שכונתו לטובה אך בית דין של מעלה שאין רואין הלב מחייבין אותו כי המה ראו שעשה עבירה גמורה אך הקב"ה שרואה הלב יזכהו, ואם זה האדם נראה ממנו דברים אלו אשר מורין כאלו הוא חושב שאין השם יתברך יודע מה שיש בלב ח"ו אם כן איך יזכה בעבירה לשמה שיהיה ניצול מכח ראייתו יתברך בלב?!
ובענין השלישי שמעיד יחידי הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר, בשביל כי מזה יצא נזק לישראל שאז גם השטן רוצה להעיד עליהם יחידי. וכן מצינו לרבותינו ז"ל בדין של מעלה ביום ראש השנה שאומר לשטן הבא עדים ומביא מלאך הממונה על חמה להעיד, וכשירצה להביא את מלאך הממונה על הלבנה לא ימצאהו מפני שהלבנה מכוסית דכתיב (תהלים פא, ד) 'בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' וכנזכר במדרש ולפי דבריו של זה שמעיד יחידי יאמר השטן גם בזה תסגי עדות יחיד שהוא מלאך הממונה על חמה וכיון שמזה יצא חובה לישראל לכך הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר.

אָמַר רַב יוֹסֵף: כּוּלְּהוּ אִתְּנְהוּ בִּי. נראה הכוונה דשלשה אלה הקושי שלהם מצוי בסומא יותר מן הפקח כי יש אדם מכים אותו מעט והוא צועק הרבה שנראה מכח הצעקה שהם מכים אותו מכת מות ואינו כך, ולכן הרואה בעיניו לא יתבהל מכח צעקתו ויצטער, אבל הסומא שאינו רואה בעיניו ההכאות ורק שומע צעקה גדולה ומרה מתבהל ומצטער שחושב שמכים אותו מכת מות, וכן הוא הדין להצועק מכח חבורה או פציעה או איזה מכה שיש לו בגופו, ולכן הָרַחֲמָנִין אם הם סומין חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים יותר מן הָרַחֲמָנִין שהם רואין בעיניהם, וכן הכעסן שכועס על דבר שלא נעשה כרצונו אם הוא אינו רואה חושב שהשינוי הוא עצום ורב ויתכעס ביותר וכן אֲנִינֵי הַדַּעַת שנמאס מדבר כל דהו שיש הפרש בזה אם רואה בעיניו שרואה שאין הלכלוך רב מאד, מה שאין כן אם אינו רואה ומצייר בדעתו שהלכלוך רב מאד ויצטער הרבה ואינו כן.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַזּוֹנוֹת. הא דלא חשיב זה תנא קמא נראה לי בס"ד דאיתא בשבת (שבת לד.) 'יֹאמְרוּ זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!' נמצא הזונות אף על פי ששונאין זו את זו בלב עם כל זה בגלוי עושין פרכוס זה לזה שהוא מורה על אהבה, ולכך תנא קמא לא חשיב זה בכלל.
והא דלא חשיב תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל משום דהוא נקיט דבר שישנו בכל אותו המין כולו ובכל מקום, אך זה אינו אלא בבבל.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. קשה איך יצוייר דבר זה של שנאה להיות בין תלמידי חכמים?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט:) וז"ל גם דע כי אם ימצאו בדור אחד שני נשמות משורש אחד כשני אחים או כשני חבירים, יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה דאף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזי לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השרש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד אז ודאי היו אוהבים זה לזה, ודע כי אין זה אלא כאשר המה שניהם בחיים וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
הרי ידעת הסיבה מה שיהיה לפעמים שנאה בין תלמידי חכמים אף על פי ששניהם צדיקים גמורים וקאמר כאן דבר זה אינו מצוי אלא בתלמידי חכמים שבבבל ואין הכוונה שכולם הם כך אלא הכוונה שימצא בהם קצת תלמידי חכמים שיהיו שונאין זה את זה, אבל בארץ ישראל לא ימצא כזאת כלל דאף על גב שגם שם אפשר להיות שני נשמות שהם משורש אחד בשני תלמידי חכמים עם כל זה מאחר שהם דרים בארץ ישראל אז מכח קדושת ארץ ישראל שורה עליהם רוח הקודש שידעי הנשמות שלהם שהם משורש אחד ואז יהיה כל אחד כופה טבעו לבלתי יתקנא מחבירו וממילא לא יהיה ביניהם שנאה מחמת קנאה וכמו שאמרו רבינו ז"ל אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד היו אוהבים זה לזה.
ולכן לא ימצא דבר זה אלא רק בתלמידי חכמים שבבבל כי מחמת המקום אין שם השראת רוח הקודש על כולם כראוי, וכמו שאמר רשב"י (בזוהר חלק א' דף רכה) על חברייא דבבל, וזה לשונו דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא וכו' עד כאן. וכיוצא בזה אמרו בגמרא בהספידו של רב הונא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו (מועד קטן כה.).

מִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִים בְּכַלְדִּיִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח, יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כי מספר יִשְׂרָאֵל [541] תקמ"א ועם מספר הוי"ה במלוי יודין שהוא ע"ב נשלם תרי"ג [541+72=613] כמנין רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים שבאדם שיהיו נשמרים וחיים וקיימים כולם. ואם כן כיון דהמספר הנזכר מכוון כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבגופם זה יורה שהם למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות, ולכן אין להם לשאול בְּכַלְדִּיִּים יען דכתיב בהו 'תָּמִים תִּהְיֶה' בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים כי מספרם מכוון בחבור שמך עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ שזה יורה שאתה נשפע למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים צִוָּה כְּנַעַן אֶת בָּנָיו אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה, אֶהֱבוּ אֶת הַגָּזֵל, אֶהֱבוּ אֶת הַזִּמָּה, וְשִׂנְאוּ אֶת אֲדוֹנֵיכֶם, וְאַל תְּדַבְּרוּ אֱמֶת. נראה לי בס"ד עיקר צוואתו היתה על הזנות כי זו המדה הרעה שנרמזה עליו בתורה, אך לזנות צריך מעות לשלם אתנן והעבד מהיכן יש לו? דמעשה ידיו הם לרבו! לכן צוה אותם על הגזל כדי שיתנו ממנו אתנן. מיהו אם יהיה להם שנאה זה עם זה לא יוכל לגזול שכל אחד יגלה על חבירו, לכן צוה שיאהבו זה את זה כדי שיהיו קשר רשעים לגנוב ולגזול ולא יודע הדבר.
ועדיין צריך להם דבר אחד כי העבד נותן לו רבו עסק לעסוק בו כל היום ואינו רוצה שיהיה בטל ואם יהיה העבד אוהב את אדוניו לא ירצה להשליך מלאכת אדוניו ולילך אצל הזונה שנזדמנה לו בעת שהוא עוסק במלאכת רבו כי חושש להפסיד ממון רבו לכך צוה שילמדי לשונם לדבר שקר כדי שאם יוכיחהו רבו אז תכף ישיב לו התנצלות בהמצאות של שקר ומרמה ונמצא על ידי כל זה המה עושים הזנות אשר אהב כנען.

שִׁבְעָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם.. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ, וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ, וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ וּמוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו. יש להקשות הוה ליה למימר בקצרה 'תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמְזוּזָה'? ונראה לי בס"ד דנקיט בתפילין רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹ דא לאפוקי אי אית ליה חד מנייהו לא הוי מנודה. ונקיט בְּבִגְדוֹ גבי ציצית לאפוקי טלית שאולה דתוך שלשים פטור ואחר שלשים מחייב משום מראית העין ולא הוי כמנודה. ונקיט בְּפִתְחוֹ גבי מזוזה לאפוקי דר בבית גוי דפטור כל שלשים יום ד'בֵּיתֶךָ' (דברים יא, כ) אמר רחמנא ולא בית גוי ולזה אמר 'בְּפִתְחוֹ' רוצה לומר שלו מה שאין כן אם נקרא על שם הגוי דפטור. וראשי תיבות שלשה אלה 'מִצְוֹת' מזוזה ציצית ותפילין.
ומה שאמרו מוֹנֵעַ מִנְעָלִים רוצה לומר דאין לו אונס אלא הוא המונע.
ומה שאמרו וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל מִצְוָה הא דלא חשב זה תנא קמא משום דיש לו תירוץ אולי יבואו שם בני אדם שאינם מהוגנים ועיין בתוספות.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן; מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו. נראה לי בס"ד ידוע דכל הכועס מגביר כוחו של ס"מ כמו שאמרו רז"ל (שבת קה:) 'כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה' שנאמר (תהלים פא, י) 'לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר' וידוע מה שאמר מא"א ז"ל כי ס"מ נקרא אֶפְעֶה [כך נקרא בימינו סוג של נחש ארסי], ולפי זה שפיר אמרו כָּל הַכּוֹעֵס מגביר כוחו של ס"מ, כי 'כּוֹעֵס' גימטריא קנ"ו כמנין 'אֶפְעֶה' [156], ולכן הַכּוֹעֵס תקנתו לעשות לו פיוס תכף, שאם נתפייס תכף ומיד בטל הכעס וממילא יתבטל כוחו של ס"מ, ולכן תמצא 'פִּיּוּס' עולה קנ"ו כמנין 'אֶפְעֶה' שהפיוס מבטל כוחו של אֶפְעֶה!
וידוע שיש צרופים בשם הוי"ה וכל צירוף הוא מספר ב' פעמים 'אַהֲבָה' [אַהֲבָה 13×2=26] ואם כן י"ב צרופים הם כ"ד פעמים אַהֲבָה [אַהֲבָה 13×24=312], אך אמרו רז"ל (עירובין יח:) 'דיו לעולם שישתמש בחצי השם' נמצא עתה יש י"ב פעמים אהבה שהם חצי הכ"ד. והנה י"ב פעמים אַהֲבָה עולה קנ"ו [אַהֲבָה 13×12=156].
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (דברים לב, יא) 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' רוצה לומר כְּנֶשֶׁר שהוא רחמני יָעִיר 'קִנּוֹ' אורות של י"ב פעמים 'אַהֲבָה' עַל גּוֹזָלָיו אלו ישראל יְרַחֵף, כי י"ב פ' 'אַהֲבָה' כנגד י"ב שבטי ישראל!
ולכן מי שאינו כועס דאינו מגביר כוחו של 'אֶפְעֶה' הוא ס"מ שמספרו קנ"ו, אז כוחו גדול להמשיך קנ"ו אורות שהם י"ב פעמים 'אַהֲבָה' מן קנ"ו צרופים של שם הוי"ה, ולכן מי שאינו כועס אז מדה כנגד מדה, הקב"ה אוהב אותו כי הוא כוחו גדול להמשיך אורות י"ב פעמים 'אַהֲבָה' מן י"ב צרופים של שם הוי"ה.
וכן מִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר והיינו ששותה שכר שמביאו לקלות ראש ועבירה, שזה נקרא מִשְׁתַּכֵּר דהיינו 'מת שכר' שהשכר גרם לו להיות נקרא עליו שם מת, שעליו נאמר (משלי לא, ו) 'תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד' דאם אינו משתכר אינו נקרא 'אוֹבֵד' [13] שהוא מספר י"ג, לכן זוכה ל'אַהֲבָה' שהוא מספר י"ג שיאהב אותו הקב"ה.
וכן מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו אין לו דאגה, דכל מה שיזלזלו בו אינו נחשב בעיניו זלזול ואינו דואג ומצטער בלבו כלל, וכמו שפירש באה"י על פסוק (תהלים טו, ד) 'נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס' ואז כיון שאין לו 'דַּאֲגָהּ' [13] שמספרה י"ג זוכה ל'אַהֲבָה' שמספרה י"ג שיאהב אותו הקב"ה.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּסוּס. נראה לי בס"ד דקא משמע לן לענין דינא במקח וממכר, שאם האדם קנה סוס מחבירו והתנה עמו שיהיה נקי מכל מום וגרעון, הנה אם נמצאו בו דברים אלו אין זה מום אלא חשיבות הן בסוס, כי כך הוא טבעו ומזגו של סוס בכל הני ששה דברים.

גמ' המדבר אחד בפה וכו'. עיין בבא מציעא דף מט ע"א:

תוס' ד"ה ואין לו בנים כו' יש לחזר. עי' מנחות דף מא ע"א:

לאו כגון מר אלא כגון רב חנינא ורב הושעי' וכו' יש להרגיש מנ"ל דלאו כגון רב ספרא והא סתמא קאמר רווק הדר בכרך ואינו חוטא. ואפשר דרבא משמע ליה דמדתני הני תלתא בהדי הדדי אמרינן דכי היכי דעני המחזיר אבידה ועשיר המעשר בצנעא הוא על ידי מעשה גם רווק הוא על ידי מעשה כגון רב חנינא ורב הושעיא וכו' והני תלתא דקיימי כי הדדי רוח אחד להם:

ג' הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מדותיו וסימן לדבר ויעלצו בך אוהבי שמ"ך ר"ת שכרות מדות כעס דזהירים בזה לאהבת ה' וכביכול אוהבן:

ת"ר שלשה חייהם אינם חיים הרחמנים והרתחנין ואניני הדעת ואמר רב יוסף כלהו איתנהו בי הפשוט בזה דרב יוסף היה מצטער דמלבד דהיה מאור עינים דחשוב כמת עוד לו שלשה המה דכל א' חייו אינם חיים. אמנם אפשר במ"ש הרב משכנות יעקב דף קע"ח דמערכת תולדות האדם ושרטוטיו יורו על מדות רעות כניאוף וגזל וכיוצא אבל יש כח לבעל שכל להתגבר על יצרו ולעשות הפך מערכ' תולדתו והביא מעשה שהיה בשני פלוסופים ופירש משם הראשונים בזה פ' הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו הכונה הכרת פניהם שרטוטיהם וצורתם היו מעידים על חטאתם כסדום וכי תימא דהיו מתגברים על יצרם לז"א לא כחדו לצורת' רק עשו כמו שמורה צורתם עש"ב והיינו דאתא רב יוסף ללמד דעת דהגם דהאדם טבעו לא' מהם וכיוצא יש בידו להתגבר על יצרו ולעשות הפך טבעו ולז"א כלהו איתנהו בי ואם בא' חייו אינם חיים ק"ו לג' אמנם יש בי כח לעשות הפך טבעי. א"נ אפשר דהקפידא היא באחת מהן אבל אם יהיו בו שלשתן מבטלות זו את זו ולהכי אמר רב יוסף כלהו איתנהו בי ודין הניין במעמד שלשתן ודוק:

(קיג סע"ב) והיושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכו'.—כפי' רשב"ם כן פירשו ר"ח ובה"ג הלכות יולדת ואשכול ח"א סי' ל"ח, אבל אין הלשון מכוון כפי פירושם, דהכי ה"ל למימר "והאשה שכלו ימי טהרה שלה אסורה לשמש". ועוד דסתם עונה היא או יום או לילה כ"ש רשב"ם, וכאן אי אפשר להיות עונה יום אלא לילה דוקא. וא"כ הול"ל "וכמה אמר רב לילה". לכך נראה לפרש דאכל הימים שהיא יושבת בימי טוהר קאי, שאם ראתה דם ביום או בלילה אסורה לביתה אותה עונה שראתה בה: אם ביום אסורה כל היום, ואם בלילה אסורה כל הלילה. ואחר שעברה העונה טובלת וטהורה. וכעין זה מצינו בנדה (לו ב), שאמר רב "המקשה נדה ליומא", ופי' רש"י: המקשה ורואה דם בימי זיבה אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש, ולערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום ע"כ. והטעם שאסרו לשמש עונה כשראתה בימי טוהר יש להבין מירושלמי ריש נדה, דהכי איתא התם: "רבי אמי בשם רב רבי בא בשם רב יהודה בדקה ומצתה טהור (פי' דם טהור שאינו מחמשה דמים הטמאים באשה) אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. ר' טובי אמר בשם ר' אבהו אסורה לביתה עד מעת לעת וכו' ולמה היא אסורה שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאים". וכעין זה בתלמודנו (נדה מא ב): "א"ר יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה. למאי אילימא לטומאת שבעה, חמשה דמים טמאין באשה ותו לא. אלא לטומאת ערב" ע"כ. ולפי פשוטו משמע שהיא טמאה טומאת ערב לבעלה כעין עונה דהכא ומעל"ע דירושלמי וכפי הטעם שאמרו בירושלמי^*והרמב"ם בפ"א ה"י ממשכב ומושב פי' הא דטיפי מרגליות לענין טהרות. וזה תימה שהרי בנדה (יט ב) אמרו בפשיטות שדם ירוק אפי' מנדה אינו מטמא את הנוגע בו משום דאינו משקה שמתעגל ויוצא כמבואר בפי' רש"י שם, וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"א ה"ח ממשכב ומושב, שדם ירוק מנדה וזבה טהור. ועי' בתוס' הרא"ש (נדה כב א), שנדחק לומר בהא דב' טיפי מרגליות דהלכות מקור הלכה למשה מסיני הן. ועי' בנודע ביהודה מהד"ת יו"ד סי' צ"ז, שנדחק מאד ליישב זה, ואין דבריו מחוורין כמו שיראה המעיין.. ולהיפך לענין טהרות היא טהורה כדמוכח בנדה יט ב וכמו שביארנו. ואל תתמה מה שמקילין בטהרות יותר מלבעלה, ובכל מקום מחמירין בטהרות יותר מלבעלה, שכבר מצינו כיוצא בו בנדה סג ב: "אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן"; ולענין טהרות שנינו בריש נדה: "כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה", ואינה צריכה לפרוש מטהרות עונת וסתה^*ועי' טי"ד סי' ק"צ בשם רמב"ן שלא הוזכרה בדיקת סמנין אלא לטהרות, אבל לבעלה אע"פ שלא עבר אסורה, ועוד שם ב"י סי' קצ"א בשם ר"ח דמחמיר בדין אחד לבעלה מבטהרות.. ומצאנו בספר והזהיר פ' תזריע (ומובא בפרדס לרש"י סימן ר"פ) וכל יולדת יולדת בזוב היא וצריכה שתשב ז' נקיים וכו' ואחר ז' נקיים כל הדם שהיא רואה וכו' דם טוהר הוא ומפרשת עונה מעל"ע וטובלת ומשמשת ע"כ. ומזה משמע שמצריך הפרשת עונה וטבילה לכל אשה שרואה דם בימי טוהר שלה ומפרש דעונה היא מעל"ע. ועי' שו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קע"ג בשם ר' יצחק בר יעקב גאון, שאשה שכלתה לה ימי טהרה מ' לזכר או פ' לנקיבה אינה צריכה טבילה.

(שם) הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי וכו'.—דע שהוצל היא עיר בבבל קרובה לנהרדעא (כמו שכתב יוחסין ע' ר' יאשיה דהוצל). ועי' כתובות (קיא א): "בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמא אהוצל דבנימין". ומשמע דהוצל שבבבל נקראת "הוצל" סתם וגם "הוצל דבנימין". אבל המאירי בכתובות שם כתב, דבספרים ישנים איתא "הוצל" סתם, וכ"כ הר"נ על הרי"ף מגילה פ"א דלא גרסינן בכתובות הוצל דבנימין אלא הוצל סתם^*[גם בכ"י מינכן בכתובות לי' "דבנימין".]. והוצל דבנימין היא עיר בא"י בחלקו של בנימין ונזכרת במגילה ה סע"ב, וכן יש לגרוס שם: ר' אסי קרי בהוצל דבנימין דהיינו בא"י (ע"ש), ולפנינו הנוסח במגלה שם הוצל סתם, וכן עיקר, והיא הוצל של בבל מקומו של רב אסי, תלמיד חבר של רב^*עי' קידושין נח ב וחולין כו ב.. וכצ"ל באיכא דאמרי שם: "א"ר אסי האי הוצל דבית בנימין מוקפת חומה מימות יהושע היא" יש להגיה: הוצל סתם^*["דבית בנימין" לי' בשלשה כי"י במגלה, ועי' ד"ס].. ואם העיקר כגירסא שלפנינו ב"איכא דאמרי" יהיה כמו שכתבנו למעלה, שהוצל סתם שבבבל היתה נקראת גם "הוצל דבנימין" על שם זה שבנה או קנה עיר זו^*[ושמו היה " מנימין " (במ"ם), כנוסח כ"י אוכספורד וגליון כ"י מינכן ב'.] כמו "מתא דבי ר' חייא" בעירובין נט ב, ועי' עוד מ"ש ביומא נב ב.

(שם) הוא ר' יצחק בן חקלא הוא ר' יצחק בן אלעא וכו'.—דע שיצחק בן אלעא לא מצינו עוד בשום מקום. לפיכך העיקר כמו שהעתיק בפי' ר"ח כאן שכתב "יצחק בר אחא דשמעתא יצחק חקולא יצחק בן אלעזר יצחק בן טבלא יצחק נפחא אלו כולן בעלי אגדות ומתניתא ונזכר שמם פעם כך ופעם כך, אבל כשמזכירין מפיו שמועה מזכירין שמו ר' יצחק בר אחא". ועי' בדברינו על סה"ד בע' ר' יצחק בן אלעזר ובע' ר' יצחק בן טבלא.

הרואה דבר ערוה. עיין שער אפרים סימן ס״ה:

ומי שרי למסני. והקשה בחקרי לב דף קל״ד דילמא מיירי דעבר ושנא דאי לאיסורא כתב קרא ונראה דלא קשיא דדוקא באיסור התלוי במעשה כתיב קרא לאיסור דאי עבר ועשה אבל דבר התלוי בלב האדם לא שייך לומר דאי עבר דהרי כשיראה חמור שונאו אינו רשאי להניח ולפרוק בשביל שנאתו שהרי הוא עובר על לא תשנא אחיך בלבבך אלא וודאי להכי כתבה תורה חמור שונאך בענין דמותר לשנאתו:

כה״ג דחזיא ביה איהו דבר ערוה. עיין מגילת ספר לאוין דף ג׳ ע״ב:

ואמר רב יוסף וכולהו איתנינהו בי. עיין ב״ב כ״ג ד״ה לדידי דאנינא דעתי:

מנין שאין שואלין בכלדיים. הרמב״ן בתוספותיו לעשין סימן חית מנאה לעשה. ונראה דעתו שיפרש כפירש הרשב״ם דכלדיים היינו חוזי כוכבים. אמנם הרמב״ם נראה שמפרש כרש״י דהיינו בעל אוב וא״כ כבר מוזהר מאל תפנו כמו שהקשה הרשב״ם. ובתוספות בשבת דף קנ"ו ד"ה כלדאי וע״ש ועיין מגילת אסתר שם:

איסי בן מהללאל. נידה ל״ו ד״ה איסי:

רשב״ם ה״ג אילימא שונא ישראל. זרע יצחק:

תוס׳ ד"ה שראה בו דבר ערוה. רצוף אהבה.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תני תנא. להך מתניתא שלשה מכריז הקב''ה עליהן לשבח בכל יום: מותר לשנוא אותו. הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע''פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו: אין הדעת סובלתן. אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן: בכלדיים. בעלי אוב: היושבת על דם. אף על פי שפסק המעין שלא ראתה: עונה. יום ולילה צריכין להמתין:

רשב"ם
תני תנא. להך מתני' שלשה הקב''ה מכריז עליהן לשבח: ומומתייהו. שבועה שלהן: חטא. בעבירה: שם רע הוא דקא מפקת עילויה. מאחר שאין אתה נאמן בעדות לא יתקבל עדותך אין לך עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לאו דלא תלך רכיל (ויקרא יט): דכתיב לא יקום עד אחד וגו'. כלומר המקרא מעיד שאי אתה נאמן בעדות זו: מותר לשנאתו. הרואה יחידי דבר ערוה בחבירו אע''פ שאינו רשאי להעיד לו מותר לשנאתו שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע: מאי שונא. כלומר מי הוא שונא שאמר הכתוב: ה''ג אי נימא שונא ישראל. כלומר שהוא שונא ישראל מי שרי למיסנייה ומסתמא לאו ברשיעי איירי קרא: הרחמנין. יותר מדאי והני שלשה מילי דבר התדיר בהן כל שעה וכיון דהוא מקפיד עליהן אין חייו חיים שאין לו מנוחה: אין הדעת סובלתן. של בריות: המתגאה על הציבור בחנם. נוהג עליהם שררה ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן: צוה כנען את בניו. כלומר מנהגן כן הוא כאילו צוה עליהן אביהן ונפקא מינה שצריך אדם ליזהר מהן: בחבורת מצוה. כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן: כלדיים. בעלי אוב כך פירש רבינו ולא נהירא דקרא כתיב בהדיא אל תפנו אל האובות ואני שמעתי חוזים בכוכבים וכן עיקר: תמים תהיה. להיות בוטח בו בכל קורות ונולדות הבאות לך: היושבת על דם טהור. אשה שכלו ימי טוהר שלה והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמונים וא' לנקבה שאם תראה עכשיו תהא נדה אסורה לשמש ואע''פ שלא ראתה דהואיל ולמודה היא עד עכשיו להיות משמשת עם ראייתה גזירה שמא תראה ותשמש: עונה. יום ולילה כך פירש רבינו ולא נהירא אלא לילה אחד דהיינו ליל ארבעים ואחד כדמפרש רבה (נדה דף סג:) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה עונה ומפרש או יום או לילה:

שראה בו דבר ערוה. ואם תאמר דבאלו מציאות (ב''מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי''ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך. לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר: ואין לו בנים. נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה והא דאמרי' (שבת דף מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע היינו כדמפרש שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ובשעת ק''ש כדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה בקל יכול ליזהר: שלשה חייהן אינם חיים הרתחנין כו'. תימה דבפרק המביא (ביצה דף לב.) תניא ג' חייהן אינם חיים המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שייסורין מושלין בגופו ואמאי לא מני לכולהו הכא ויש לומר דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדת האדם משום דלעיל נמי איירי דדמי להנך שלשה הקב''ה אוהבן מי שאינו כועס: