בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא [רצה לרחוץ את הבשר שבידו בתוך הנהר], ואינשתה ואזיל ליה [ונפלה ממנו חתיכת הבשר והלכה לה] לתוך הנהר. והלך לו אותו אדם משם. לאחר מכן חזר לאותו מקום ומצא שם חתיכת בשר זהה לשלו, ובעי מיסבינה [ורצה לקחת אותה]. אמר ליה [אמר לו] רב: בשר זה אסור לך באכילה, דנא אמר [שאני יכול לומר] ההיא שטף נהרא [אותה החתיכה שרחצת שטפה הנהר], ואייתי חורי דנבילה תחתוי [והביא הנהר חתיכה אחרת של נבילה שנפלה לתוכו במקום אחר תחתיה]. ומסופר מעשה נוסף בו החמיר רב בבשר שלא היה ידוע מקורו: חד בר נש הוה [אדם אחד היה] מהלך בשוקא טעין קופד [וטעון בבשר]. אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה [באה דיה, עוף טורף, וחטפה אותו, את הבשר ממנו, והשליכה אותו] לאחר מכן במקום אחר. חזר אותו אדם בעי מיסבינא [ורצה לקחת אותה] מהמקום בו ראה שהשליכתו הדיה. אמר ליה [לו] רב: בשר זה אסור לך, דנא אמר [שאני יכול לומר] בשר דנבילה הוות טעינא [בשר של נבילה היתה הדיה מחזיקה בפיה] וטלקתיה [וזרקה אותו] במקום זה ונסבה ההוא אוחרנא [ולקחה את זו האחרת שמידך] ואכלתו, ויתכן איפוא שהבשר שמצאת בשר נבילה הוא.

ומסופר עוד בענין זה: הנהר גינאי שטף זיקין (נאדות) יין של ישראל ומצאו אותם לאחר מכן על שפת הנהר. אתא עובדא קומי [בא המעשה לפני] ר' יצחק ברבי אלעזר, ואמר: יחכמון שפייא קיטרהון [יבדקו שופכי היין, הישראל שמילא את נאדו ביין את הקשרים] בנאדות, ואם הם מכירים שאלו קשריהם, הרי הנאדות אלו שלהם, ושל יין כשר הם, והיין (והנאדות. ראה עיונים) מותר. ואם אינם מכירים את הקשרים כשלהם, יש לחשוש שמא יין זה של גויים הוא ואסור משום חשש יין נסך.

ומסופר עוד: נקוניקה (קנקן) של יין אשתכח בכנישתא דבולי [נמצא בבית הכנסת של המועצה]. אתא עובדא קומי [בא המעשה לפני] ר' ירמיה, אמר: יתחכמון סקורייא עבידתהון [יבדקו מסמני הכדים בצבע אדום, את עבודתם], כלומר, את הסימון שעל גבי קנקן זה, ואם יכירוהו הרי היין מותר. ואם אינם מכירים אותו יש לחשוש שמא של גויים הוא, והריהו ספק יין נסך.

ומסופר עוד: גדי צלי [צלוי] אשתכח באסרטי [נמצא ברחוב] של המקום גופתא, והתירוהו חכמים באכילה משום שני דברים: משום מציאה שקבעו שגדי זה שייך למוצא, ואינו צריך להכריז עליו משום השבת אבידה, והתירוהו באכילה משום דין "רוב מהלכי דרכים". ומסבירים: התירוהו למוצא משום מציאה, דתני [ששנויה ברייתא]: המציל מיד הארי, או מיד הגייס (צבא של אויבים), או משונת (מסלע) הים, ומשונת הנהר, ומאיסרטיא (דרך הרבים) גדולה, ומפלטיא (ככר) גדולה — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכן קבעו שהגדי שלו, שהרי מצאו ברחוב. והתירו את הגדי באכילה משום דין "רוב מהלכי דרכים" — שרוב המהלכים באותה דרך היו ישראלים, ומסתבר שמהם נפל, ולכן לא חששו בו משום שחיטת גוי לאוסרו באכילה. ומסופר כי בסופו של דבר אישתכח מן דבית [נמצא שאותו גדי היה של בית] רבי, ואכן כשר היה.

ובדומה לכך מסופר עוד: עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא [עיגול, כיכר גדולה של גבינה נמצא בפונדק] של לוי, והתירוהו משום שני דברים: משום מציאה, ומשום רוב מהלכי דרכים. משום מציאה, דתני [ששנויה ברייתא]: המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, ומשונת הנהר, מאיסרטיא גדולה, ומפלטיא גדולה — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ואף ממה שנמצא בפונדק שהוא מקום של רבים, מתייאשים הבעלים. ומשום דין "רוב מהלכי דרכים" לא חששו משום גבינת גוי, כיון שרוב אורחי אותו פונדק היו ישראלים. וומסופר כי בסופו של דבר אישתכח מן [נמצא שאותו עיגול גבינה היה] של בית ר' אלעזר בר' יוסי, וכשר היה.

אמר ר' מנא קומי [לפני] ר' יוסי: ומדוע לא הורו חכמים שיכריז מוצא הגדי או עיגול הגבינה משום השבת אבידה, ואנן חמיין רבנן [והלא אני רואה חכמים] שמכריזין אף על אבידה שנמצאה במקום שמצויים בו רבים! אמר ליה [לו] ר' יוסי לר' מנא: את אין הוויתה משכח לא נסבת [אתה אם היית מוצא אבידה במקום שרבים מצויים בו האם לא היית לוקח] אותה לעצמך?! ר' יונה אבוך [אביך] לא אמר כן, אלא אמר: הלואי כד נשכח, נשכח [הלוואי שכאשר נמצא דבר, נמצא] אותו במקום שלא נצטרך להכריז עליו, וכגון מן פיוסא ולגוא [מן השער ולחוץ], שהוא מקום שהרבים מצויים בו. ומעירים כי אפילו כן [אפילו כך, למרות דבריו], אשכח [מצא] אבידה במקום שהרבים מצויים בו ולא נסיב [ולא לקח] אותה לעצמו, אלא הכריז עליה.

א הלכה ג משנה בהמה הראויה לקרבן שנמצאת תועה במקום מירושל ם ועד מגדל עדר, וכן אם נמצאה כמדתה (כמרחק זה) מירושלים לכל רוח (צד) אחר — מסתבר שברחה זו מירושלים, וכיון שרוב הבהמות שבירושלים הינן קרבנות, מניחים שאף היא קרבן. ואם היא מן הזכרים יש לשער שהיא מן העולות, ואם היא מן הנקבות הריהי ודאי מזבחי שלמים, שכן קרבן שלמים בא גם מן הנקבות ולא קרבן עולה. ר' יהודה אומר: הראוי לפסחים, כגון גדי כבשים או טלה עזים בן שנה, מסתבר שהוא מן הפסחים, ויכול מוצאו להקריבו כקרבן פסח לצורך עצמו, שכן מניחים שהוא שייך לפסחים, אם מצא אותו קודם לרגל (לפסח) שלשים יום. בראשונה היו בית דין ממשכנין את מוצאיה (היו נוטלים משכון ממוצא בהמה כזו) עד שהוא מביא את נסכיה (מנחה ויין הבאים עם קרבן השלמים), כאילו היתה זו בהמה שלו והתחייב בנסכיה. חזרו מוצאי הבהמות להיות מניחין אותה ובורחין, כדי שלא להתחייב בנסכיה. התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור, מתרומת הלשכה, כדי שלא תהיה הוצאה למוצא. אמר ר' שמעון: שבעה דברים (תקנות) התקינו בית דין בעניינים ממוניים הקשורים לקרבנות והקדשות, וזה, שנסכי בהמה שנמצאה בירושלים באים משל הציבור, הוא אחד מהן. ושאר ששת התקנות: גוי ששלח קרבן עולתו ממדינת הים, ושלח עמה כסף לקניית הנסכים שלה — נסכי עולה זו קריבין משלו, מכסף ששלח, ואם לאו [לא] שלח עמה כסף לנסכים — הרי תנאי בית דין הוא שיהיו נסכיה קריבין משל צבור, מכספי תרומת הלשכה. וכן גר שמת ומן הסתם אין לו יורשים, והניח בהמות שהוקדשו על ידו לזבחים (קרבנות), אם יש לו נסכים, שיש בתוך רכושו גם נסכים או מעות לצורך נסכים שהפריש לצורך קרבנות אלו — הרי הנסכים קריבין משלו, ואם לאו [לא] השאיר נסכים — הריהם קריבין משל צבור. וכן תנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת, שכל זמן שלא מינו כהן גדול אחר תחתיו תהא מנחתו (מנחת חביתין שמקריב הכהן הגדול עשירית האיפה סולת בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים) קריבה משל צבור. ר' יהודה אומר: מביאים את המנחה הזו מהכסף של היורשין של אותו כהן גדול, ולא משל הציבור. ובכל אופן היא אינה קריבה באופן שהיתה מוקרבת אילו הכהן הגדול היה חי ומקריבה בעצמו, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אלא שלימה היתה קריבה. שכיון שאינה ניתנת כדרכה על ידי הכהן, היו אמנם מקריבים אותה ואולם לא היו מחלקים אותה. וכן היה תנאי בית דין על המלח של המקדש שהיה מיועד למליחת הקרבנות, וכן על העצים של המקדש, שהיו משמשים להקטרת הקרבנות, שיהו הכהנים נאותין (משתמשים) בהן לצורך הכנת חלקם בבשר הקרבנות לאכילה. וכן תיקנו על הפרה האדומה שהנהנים מאפרה לא יהו מועלין (חייבים בקרבן אשם מעילה) על ההנאה באפרה. וכן תיקנו על הקינין (תורים או בני יונה הבאים כקרבן) הפסולות שאם נפסלו ואינן ראויות להקרבה, שיהו באות משל צבור. ואילו ר' יוסי אמר: האדם שהוא הסיטונאי המספק את הקינין למקדש, הוא גם זה המספק את הקינין האחרות תחת הפסולות בלא תשלום נוסף.

ב גמרא שנינו במשנה שאם נמצאה בהמה ממין זכר בסביבות ירושלים — הריהי בחזקת עולה. והדברים לכאורה תמוהים, שהרי יכול להיות שבהמה זו היא דווקא שלמים (שהרי השלמים גם הם יכולים לבוא מן הזכר), ואיך תוקרב כליל על המזבח כדין עולה, והלא אם שלמים היא חלק מבשרה עומד לאכילת הכהנים והבעלים ואסור להקטירו על גבי המזבח (ראה זבחים עו,ב)! וכתירוץ לשאלה זו ר' הושעיא רבה אמר: אין דנים בהבאת הבהמות עצמן לקרבן, אלא לבא בדמיהן שנו כאן. שאם רוצה המוצא לעשות תקנה לבהמה זו, כיון שחוששים אנו שמא בהמה זו היא עולה, ומצד אחר, שמא שלמים היא, הריהו צריך לחלל את קדושת הבהמה הזו על כסף בשוויה, ובנוסף הריהו מקדיש מעות משלו בשוויה. והריהו מתנה כך: "אם בהמה זו הריהי עולה — תתחלל על הדמים הראשונים, והשניים ישמשו לשלמי נדבה. ואם שלמים היא — תתחלל על הדמים השניים, והראשונים ישמשו לעולת נדבה" (ראה קידושין נה,ב). ומביא בדמים הראשונים בהמה לעולה, ובשניים בהמה אחרת לשלמים. אמר לו ר' יוחנן: וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים?! והלא אף שאם חילל בהמת קרבן תמימה על מעות נכנסו המעות לקדושתה תחתיה — זהו דווקא בדיעבד, שאם חיללה הועילו מעשיו, ואולם אסור לעשות כך לכתחילה (ראה מנחות קא, א)! אלא יש לפרש את דין המשנה באופן אחר: הילכו בהן אחר הרוב, שאם רוב הבהמות שנמצאו הינן זכרים — הריהן ודאי עולות, שכן רוב הזכרים הקרבים, קרבים לעולה. ואם רוב הבהמות שנמצאו הינן נקבות — הריהן ודאי זבחי שלמים, שרוב הבהמות הנקבות הקרבות, קרבות לשלמים. ושואלים: וכי אין השלמים באין גם מן הזכרים וגם מן הנקבות? וממילא יתכן שהזכרים שמצא לא היו עולות אלא שלמים! אלא יש לפרש את דברי ר' יוחנן כך: אינו מקריב את הבהמות הנמצאות בעצמן אלא כיצד הוא עושה? הריהו ממתין עד שיפול בהן מום ואז מחללן על כסף חולין, ובכך הריהו מוציאן לחולין, וחוזר ועושה אותן את הבהמות הללו עצמן