לאתויי קטן פורח. שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י''ג שנים ויום אחד: טללא. גג: מקניה. מקן שלו מקטנותו: בוצין. דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב: ואיהו סבר. רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר: ינאי מלכא. ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.): סלסלה ותרוממך. סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה: היכי אבריך. ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה: שמעון בן שטח דעבד. שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה: לגרמיה הוא דעבד. אין אדם מודה לו: עד שיאכל כזית דגן. ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא''ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה''ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע''ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע. משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא שום טעם וי''ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ''ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר''ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב''ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב''ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע''ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב''ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת המזון וה''ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי' ה''מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב''ל דסניף לעשרה וה''ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה לריב''ל דמיירי בבהמ''ז ומיהו תימה דבב''ר (פ' צא) קאמר עלה דריב''ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר''ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב''ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר''ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה''נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ''ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס''ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א''ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר''י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר''י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו. קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס''ת עושין אותו סניף אומר ר''י דגרס התם קטן לס''ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (פ''ג דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי' ר''ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור''ת פי' דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי: אביי ורבא הוו יתבי וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה: תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר''י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא''כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א''ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר''ש בן שטח ובירושלמי קא''ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש''מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר: עד שיאכל כזית דגן. משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש''י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל

ינאי מלכא כריך ריפתא ולא הוה ליה איניש דמבריך ליה אמרה ליה דביתהו השתא דקטלת לכולהו רבנן מאן מברך לך. איתא מיפרשי ומיבררא במס' קדושין בפ' האומר לחברו (קידושין דף סו) שנתגלגלה (ותעה) [הרעה] ע"י אלעזר בן פועירה וע"י יהודה בן גדידיה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה ובמס' סוטה בפ' עגלה ערופה (סוטה ד' מז) אמרי' כד קטל ינאי מלכא לרבנן אטמינהו אחתי' לשמעון בן שטח ואיתא נמי בפ' כל ישראל יש להם חלק (דף קז) ובתלמוד א"י דהאי פירקא אמרי' ש' נזירים עלו בימי שמעון בן שטח ק"נ מהן מצאו להן פתח וק"נ לא מצאו להן פתח שלח שמעון בן שטח לגבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא שלש מאות נזירין ואינון בעיין תשע מאה קורבנין הב לי פלגא מן דידך ואנא יהיב פלגא מן דידי שלח ליה ת"נ אזל לישנא בישא ואמר ליה דלא יהב ליה מן דיליה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחיל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקין בני נשי רברבין מן מלכותיה דפרס לגבי ינאי מלכא מדאכלין אמרין נהירין אנן דהוה הכא [חד גבר סב וכו'] ועיקרה דמילתא בבראשית דר' הושעיא בפרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים דקשיא הא אדאית בגמ' דידן כי אפשר שתכף זה המעשה וזה הכעס שנפל בלבו של ינאי המלך על ר' שמעון בן שטח אירע זה המעשה הנזכר וזהו שנאמר בו נזרקה בו מינות ויהרגו כל חכמי ישראל וכשראה שמעון בן שטח חשש שמא יתאנה עליו ויענישנו על אותו המעשה שהיה והלך ונתחבא עד שקבלה אחותו עליו אמונת שלום מן המלך ואחר כן יצא מהמחבא ונכנס אצלו וזה ששלח לו מן הנזירין הב פלגא מדידך ואנא יהיב פלגא מדידי אמת היו דבריו כי כמו שעיין בנדריהם וחקרם יפה עד שנתברר לו שאינן קיימין והורה להן שפטורין הם מלהביא קרבן עליהם כדמפרש באותו המעשה ק"נ מצאו להם פתח היה לו לומר פלגא מדידי כלומר מתורתו והוראתו וזהו צד התירוץ שלו וכבר שאלו המלך בשביל הדבר הזה והחזיר לו תשובה בזה הענין כדאמרינן (שם) אתא עאל יתיב בין מלכא למלכתא אמר ליה אפלית בי אמר ליה לא אפלית בך את מן ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף:

הא דאמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כבר פירש' בס' המלחמות שיש הפרש בל' הגמ' בין מקום שאמרי' לית הלכתא ככל הני שמעתתא מהא דאמר ר' פלוני כנון אותה שאמר במ"א ובין מקום שאומר לית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר כענין שאמר בכאן שהלשון הראשון אומרים אותו במקום שהשמועות חולקות זו עם זו בפי' ואי אפשר לקיים את שתיהן וזה הלשון שנאמר בשמועה זו אינו במקום מחלוקת ברור שיהא אפשר לקיימן כולן שיהא קטן המוטל בעריסה נעשה סניף לעשרה ויודע למי מברכין מזמנין עליו בשלשה וכן עבד ושבת וארון ותשעה שנראין כעשרה והמחדדין זה את זה אלו כולן אין להם שום מחלוקת על מימרא דר' נחמן וכן בדר' יוחנן בפורח יש לקיימן שתיהן אבל כך אמרו בגמ' שאין הלכה ככל הני קולי דברכת המזון אלא כי האי קולא דרב נחמן וגמרא הוא דקים ליה בהאי פסקא.
וכן מתפרשת אותה שבפ' כיצד מברכין לעיל וכן במס' שבת ובכתובות פ' אלמנה נזונית וכן בכל מקום, וזהו דעת הגאונים בהסכמת כולם ז"ל. אבל כאן מפני שמצאו קצתם תניא נמי הכי בקטן פורח קשה עליהם לדחות ברייתא מפורשת מדר"נ בפורח קאמר הכי ולומר דאפי' בפורח בעי' יודע למי מברכין.
והנה רב נחמן החמיר יותר מר' יוחנן ופסקו בגמ' כמותו ודחו כל שאר השמועות וזה הפירוש אע"פ שעולה בדרך הסוגיא קשה הוא עלינו דרב נחמן קטן סתם קאמר ואין במשמע פורח דהא ר' יוחנן ורב נחמן לאו בהדדי איתמרו דנימא הכי אלא כל חדא וחדא שמעתתא בפני עצמה איתמר ומאן דאמר קטן סתם אין במשמע דוקא פורח וכל שכן מי שהעמידה כשהגיע לכלל שנותיו ולא פרת שהן דברים פורחין באויר וכבר נדחה להלכות אבל לענין מה שהקשו מן הברייתא יש לתרץ דלשני קטנים נצרכא שלא אמרו מזמנין עליו אלא בקטן אחד אבל שנים לא ואם היה פורח הרי הוא כגדול ואין מדקדקין בשנים דכיון שהוא מופלא סמוך לאיש עשאוהו כגדול לברכות וכענין הזה אמרו בירוש' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי קטן עושין אותו סניף לעשרה והתני אין מדקדקין בקטן א"ר יוסי קומי ר' סימון ור' תנינא בשם ר' יהושע בן לוי עושין אותו סניף לשני קטנים נצרכא שאם היה קטן עושין אותו ספק. ספק עושין אותו ודאי.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב דוקא לעשרה דמקילינן בקטן כדמקילינן באכילת ירק ובכוס של יין אבל לשלשה בעינן הביאו שתי שערות וכל הנוטה מזה אני נוטה עליו משנתנו דתנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ומי הוא שיחלוק על משנתנו והיא כבר פסקה לקטנים שאין מזמנין עליהם והלא הנשים והעבדים יודעות למי מברכין יותר מן הקטן ולא עוד אלא שהן חייבות בברכת המזון מן התורה אעפ"כ אין מזמנין עליהם לפי שאינן בני קביעות וכל שכן קטן ואע"פ שיודע למי מברכים. ובירוש' ר' יעקב בר זבדי בעא קומי ר' יוסא כד"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה ואומר אף הכא עושין אותו סניף לשלשה מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף כאן שאין אומרין את השם לא כל שכן א"ל תמן ע"י שאומרים את השם עושין אותו סניף וכאן שאין אומרים את השם אין עושין אותו סניף תני קטן וס"ת עושין אותו סניף א"ר יודן כיני מתניתא קטן לס"ת עושין אותו סניף מאימתי עושין אותו סניף ר' ח"א איתפלגון ר' הונא ור' יודא תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהיה יודע טיב ברכה ותנינא אמר שיהא יודע למי הוא מברך א"ר ניסא כמא זימנין סגיאין אכלית עם ר' חלפת' אבא ועם ר' תנינא בר סיסי חביבי ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות מכל זו הסוגיא נראה שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לשלשה עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני' והוא דרך אמת, כל אלו דברי הרב ז"ל ועשה להם סמוכות ממקומות הרבה.
ואי אפשר להעמידן בסוגיא זו שכל מקום שאמרו חכמים מזמנין עליו זימון בשלשה במשמע וכיון שאמר רב נחמן סתם קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא קאמר עושין אותו סניף לעשרה אי נמי מצטרפין [לעשרה] לזימון שלשה קאמר דרב נחמן חד לישנא קאמר מזמנין וכן בשנים אע"פ שיודעין [אין מזמנין], אבל אחד שיודע מצטרף תדע דהא לעיל אמרי' א"ר אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והוינן עליה ממתני' דקתני אין מזמנין עליהן ומתרצינן לה כר' יהושע בן לוי שאמר אע"פ שאמרו קטן אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניפין לעשרה ושמעת מיניה בהדיא דסתם מזמנין בשלשה הוא הלכך רב נחמן דקאמר ביודע למי מברכין מזמנין עליו אפי' בשלשה קאמר תדע מדלא אקשינן עליה ממתני' כדעבדי' בר' אסי ולא מתרצינן ליה באע"פ שאמרו אין מזמנין אבל מצטרף לעשרה כי התם.
ומה שאמר הרב ז"ל שהנשים והעבדים יודעין למי מברכין יותר מן הקטן. והלא נדחה ר' יהושע בן לוי מן העבד שאינו מצטרף אפי' לעשרה וכל קטן היודע למי מברכין מצטרף הוא לדבריו. אלא שאין דינו של הרב ז"ל נכון וסוגית הירוש' שכתב חולקת היא מדר' ניסא ואין סומכין עליו בזה שכבר פסקו כרב נחמן ואין זה צריך לפנים.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו. פירש רב האי גאון ז"ל: דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין, ולא כוותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין, ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון, ולא כוותיה בתשעה ונראין כעשרה, ולא כר' אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין, ולא כוותיה בשני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, ולא כר' יוחנן בקטן הפורח עד שיביא שתי שערות, דאמרינן בתרה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו. והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות, דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח כלומר שסמניו פורחין והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נראה אלא בדקדוק, ואפילו הכי קאמרינן דלית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והאי דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחוי כלפי שמיא, לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. זהו תורף פירוש גאון ז"ל.
ופירוש לפירושו דאנן לא דחינן ברייתא דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דרב נחמן, אלא פירושיה דר' יוחנן הוא דדחינן דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח, ורב נחמן אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין, ופירוש פורח שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה, אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין, ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סמניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין, והיינו דאמר רב נחמן קטן, כלומר שלא נגמרו סימניו עדיין לגמרי אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו.
והכין נמי אמרו בירושלמי (ה"ב) דאין מזמנין עליו עד שיביא שתי שערות, דגרסינן התם: אמר ר' ברכיה כמה זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות. ואף בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לכך. והרב אלפסי ז"ל כתב דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר בן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובן עשר בן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו.
ומיהו ראית הרב ז"ל אינה נראית בעיני ראיה, דשפיר קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא קטן שהביא שתי שערות, ושערות קאמר ולא שומא, דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר, דאי לא, שומא בעלמא נינהו ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיותן גדולים לכוף ראשן לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה, וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי (שם) טפי עדיף למיעבד.

תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן, עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד, כלומר ולא הודו לו חביריו.
ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאיצטרופי לא עד דאיכא תלתא דאכלי דגן. וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם (פ"ז, ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן, והא תני שנים פת ואחד ירק מזמנין, מתניתא דרשב"ג היא, פירוש דאמר בברייתא דבסמוך עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין, וסבירא ליה דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לרבי חייא בר אב א"ר יוחנן, דילמא בגמרין סברי דלא פליגי עליה וכדטעי בה נמי דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרינן איצטרופי הוא דמצטרף וכו', ולא דחי הא מני רשב"ג היא וחלוקין עליו חבריו, היינו טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמרה אלא לאיצטרופי. ומיהו לענין צירוף של שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי. אבל בתוספות אמרו דאפילו לשלשה מצטרף.

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא. איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל, ואם כן מעתה לא הוה חזי שמעון בן שטח לאיצטרופי בהדייהו, וכדאמרי לעיל (ברכות מז, א) שמואל ורב כרוך ריפתא, בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהב ואכיל, אמר ליה רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן אנן גמרה לן סעודתין, ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתו להו ארדיא וגוזליא אכלי. אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לגמרי לא מיצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן מאן יהיב לן גברא דמברך לן. ולא נהירא. ולדידי מסתברא דבהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.

הא דאמרינן: איצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איכא למידק ואפילו אכל כזית היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן, וכדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיעורא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתא דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח, ועד כאן לא אמרינן דשמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן הא אלו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא.
ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא וכדמשמע לעיל בפ' כיצד מברכין (ברכות לח, ב) גבי רבי יוחנן דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין (ברכות מט, ב) דר"מ ורבי יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי ולרבי יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפרק מי שמתו (לעיל ברכות כ, ב) ר' עוירא הוא דקאמר לה, ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר' צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (כז, א) דאמרינן התם וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו. יש לי לומר דדילמא ר' צדוק כר' יהודה סבירא ליה דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכינן עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא כבפחות מכזית לר"מ. ואי נמי לא בירך אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות רבות בירך אחריו דהוא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפ' כיצד מברכין (ברכות לח, ב). אלא שאין נראה לי כן, כמ"ש שם.
ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכי בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו, ומאן דמותיב נמי מדתניא עלה והסיב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף, היכי תיסוק אדעתיה דמי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו. ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחוייבין בברכה כישראל גדול, ומשום דקיימא לן דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא (ר"ה כט, א). ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו (ה"ג): תני כל מצוות שאדם פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון, והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב מוציא, אמר רבי לא שניא היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך. יש לומר דההיא מדרבנן היא הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל באיזה ברכה שהיא אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא דעלה והיסב קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ורבי שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי, ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין שלש.
ואנן למסקנא לא סבירא לן כוותיהו, אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש מדאורייתא. ואי נמי סבירא להו דכזית מדרבנן, מכל מקום מחויב הוא בחיוב בברכת המזון ממש, ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין, תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה.
ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר נברך משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג' אינו פוטר מעין ג', וכדמוכח בהדיא בשמעתא דהביאו להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדכתבינן התם בדוכתא (מא, ב). ולא עוד אלא היכי מצטרף עמהם, וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא אינו בן זימון. אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן, ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל (ברכות מז, ב) דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף. ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון אלא כל שהוא גדול וחייב בברכה כלל מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכה דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו, דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו, אבל דשמעון בן שטח קשיא לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא ליה דג' פוטר מעין ג'. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, ב) וכענין שאמרו בפ"ק דמכלתין (יב, א) גבי תמרי פתח ובריך אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין, וההיא דהביאו לו תאנים וענבים דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא דטבל עמהם בציר, לא דק, וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. וא"נ לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף את האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן ויודע למי מברכין מזמנין עליו. פירוש והשתא אתיא מתניתא שפיר דתניא קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, פירוש לעולם ואפי' אינו יודע למי מברכין דלא גרע משאר מצות שחייב בהן כיון שהוא גדול. ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו כשאינו יודע למי מברכין ואין מדקדקין בקטן בשערות דאם יודע למי מברכין אפילו בן חמש מזמנין עליו והא דלא אייתי מינה סייעתא לרב נחמן משום דאיכא לאוקומה בגונא אחרינא כדאוקמוה לעיל בקטן פורח וה"ה לענין עשרה דמצטרפין קטנים כשיודעים למי מברכין משבעה בני אדם ואילך דאיכא רובא דמינכר דרובא דמינכר בעינן כדאיתא בסמוך וכן לענין תפלה:

היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע. ושבחו למאן דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא שהכירו שהוא יודע ומכיר בוראו ויודע ששכינתו בשמים:

אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן נברא דמברך לן. פירוש כשהיו בתוך סעודתן והיו קרובים לגמור סעודתן אמרו כן משום דרמו אדעתייהו דלא הוה להו נברא לברוכי אבל ודאי ליכא למימר דבתר גמר סעודה הוה דהא אמרינן לעיל נבי שמואל ורב דכרוך רפתא דכי אתא בגמר סעודה לגמרי לא מצטרף בהדייהו וא"כ היכי נצטרף ר' שמעון בן שטח:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. ואמרינן דלגרמיה הוא דעבד. כלומר ולא הודו לו חבריו דא"ר חייא בר אבא וכו' להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וטעמא דמאן דאכל כזית דהוא שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל ושבע דמדינא אפי' לא אכל כלל מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא דהו"ל כברכת המצות דאעפ"י שיצא מוציא וכגון קדוש היום אלא משום דברכת המזון דמיא לה קצת לברכ' הנהנין דאתיא בתר אכילה עשאוה רבנן כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה ומש"ה מי שאכל שיעורא דרבנן מוציא למאן דאכל שיעורא דאורייתא והוא שיהא המברך בר חיובא והיינו סברא דר' שמעון בן שטח דכל שנהנה ונצטרף בהדייהו מפיק להו וממילא יוצא ידי ברכה אחרונה מההוא כסא דשתה דברכת שלש פוטרת מעין ג' דיין דמידי דמזונא הוא כדכתיבנא לעיל. ואמרינן דלעולם אינו מפיק אחריני בלא כזית דגן:

ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרפין. פירוש ומדתני מצטרפין משמע דשוו דינייהו וכל חד וחד מינייהו מפיק אידך וסבר רשב"ג דגרוגרת מיזן זיין וברכת ג' פוטרתן ובודאי רשב"ג לא אמרה להצטרף לג' דהא פשיטא דג' אין מצטרפין לזימון עד שיאכל כל אחד כזית דגן אלא ודאי להצטרף לעשרה קאמר וקים להו דלא פליגי רבנן עליה. ומשני דאיצטרופי מצטרף אבל להוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן הילכתא. ומאי דאמרינן דאפי' בלא אכל דגן מיצטרפי לעשרה דוקא בדאכלי מידי דברכת ג' פוטרתו כגון שאכל פירות שאינן משבעת המינין דברכתו לאחריו בורא נ"ר וממילא מיפטר בברכת ג' או מידי דשבעת המינין דזיין כגון תמרי וגרוגרות דכיון דזייני מיפטרי בברכת ג' וכיון דכן מצטרפין בהו לעשרה דנהי דלא חשיבי לאזמוני בהו לחודייהו עד דאיכא שבעה דאכלו פת אבל עולין הן עמהם לזמן עמהם ולהפטר בברכתם כל היכא דאיכא קביעות לבר מדידהו אבל אכלו דברים שאינן נפטרין בברכת ג' כגון ענבים והן טעונין ברכה לעצמן בודאי אין מצטרפין להשלים לעשרה שהרי הן טעונין ברכה מצד אחד לעצמן, הרא"ה ז"ל:

תשעה שאכלו דגן וא' מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפילו ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן, ובזימון ג' אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן, ובתוספות מקילים בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב"ג היא דאמר אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב"ג לר' חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן, או שנראה שסוברים היו כגמ' שלנו שאף חכמים היו אמורים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ"מ חכמים חולקים בה לענין ג', והלכה כדבריהם, ואף לעשרה אע"פ שאמרנו שמצטרף מ"מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכלו דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה, והוא שאכל כזית דגן, אבל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו, אע"פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג' וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ"מ אין מברך אלא גדול, ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה, ואף יש לתמוה היאך מצטרף עמהם כלל הרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה, ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו' ואין הדברים מתישבים, וכן יש מתמיהים במעשה זה האיך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר' חייא משמועת אפילו לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל, וזו אינה קושיא שמ"מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב, דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא, אף מדרבנן, ואע"פ שמ"מ הוצרך לומר נברך שאכלנו, שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג' פוטרות מעין ג' אלא שיש אומר כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר:

לית הלכתא ככל הני שמעתתא. [קאי] אהא דאמר ר' יהודה תשעה ונראין כעשרה ואהא דרב הונא ט' וארון מצטרפין ואהא דר' אמי שנים ושבת ואהא דשני ת"ח ואהא דקטן פורח [והך ברייתא דאין מדקדקין בקטן מוקי לה רב נחמן בקטן פורח] שלא הגיע לפלגות ראובן ואינו יודע למי מברכין, או א"נ באינו פורח אלא שיודע למי מברכין, אבל לא קאי אדריב"ל דאמר קטן המוטל בעריסה עושין סניף לעשרה אפילו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין דרב נחמן נמי ס"ל כריב"ל בברכת המזון ודקאמר ריב"ל קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו הא אם יודע למי מברכין מזמנין עליו, ובתפלה [נמי אפשר] לא פליג עליה דאפילו אינו יודע מצי סבר דמצטרף מדקאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ולא איירי בסניף לעשרה אלמא סבר אינו יודע עושין אותו סניף לעשרה דכולה שמעתין מוכחא דזימון חמור מסניף לתפלה, מה שנהגו להתפיס לקטן ס"ת או חומש לא מוכחא בשמעתתא אלא בפרקי דר' אליעזר איתיה גבי עיבור שנה ומתוך אותו מדרש התירו גם כאן אע"ג דלא דמו אהדדי דהתם לאו משום דבר שבקדושה הוא,, וכן פי' רב האי גאון דקטן עולה למנין עשרה ונראה דהיינו טעמא דאמרי' אפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינה שריא דמונקדשתי בתוך בני ישראל גמרי' קרושה בעשרה לא שנא גדולים ולא שנא קטנים קרינא ביה בתוך בני ישראל ובלבד שיהו ט' גדולים אבל בטפי מחד לא כדאמרינן גבי עבד דטפי מחד ליכא ליקרא דשמיא לצטרפן ועבד נמי איתא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל דשכינה שריא אכל מחוייבי מצוה ובני ברית, ודוקא להצטרף אבל לאפוקי אינהו אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשלהי ר"ה [דף כ"ט:] דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקינן קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה במגילה דף כ"ג משום דס"ת לשמיעה קאי והברכה אינה לבטלה דלא מברכין אקב"ו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל, ואע"פ שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה לתפלה בלא חומש בידו [הוא] לא היה נוהג לעשות מעשה כן, ומה שנהנו לתת חומש בידו לא מצינו זה בשום מקום רק בפרקי ר' אליעזר לענין עיבור שנה ושם מזכיר ס"ת, והכי איתא התם בשלשה מעברין השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ס"ת וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת ואפילו אם ישנו בשום מקום לענין תפלה נראה דהיינו דוקא ס"ת או חומש אחד מחמשה חומשי תורה העשויין בגליון אבל חומשין כעין שלנו לא הוו בימי חכמים, ומה שאמר בירושלמי קטן וס"ת עושין (אותו) [אותן] סניף היינו קטן או ס"ת וס"ת היינו [כעין] ט' וארון כעין גמרא דידן ולית הלכתא הכי, ויש ירושלמי שכתוב בהן קטן וס"ת עושין אותו סניף וזה משמע קצת כמנהג העולם, או שמא ר"ל לקריאת התורה שעולה למנין ז', וה"ר יוסף ז"ל כתב דמסתבר דריב"ל סבר כרב אשי דפליג אמר זוטרא דלעיל בריש פרקין [דף מ"ה:] גבי קורין לו ומזמנין עליו דמיקל טפי בזימון עשרה מזימון ג' והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בעשרה הילכך אין הלכה כריב"ל, ור"ח ז"ל פי' הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו היינו כשנכנס בשנת י"ג ולא הביא שתי שערות ידועות שעדיין חשוב קטן ואע"פ כן כשהוא בן י"ג אם הוא יודע למי מברכין מזמנין עליו אבל פחות מכאן אין מזמנין עליו כלל והא דמייתי עובדא דאביי ורבא לאו לזמוני עלייהו אלא אגב דאיירי בקטן היודע למי מברכין מייתי הך עובדא להודיע שהיו חריפין בקטנותן, ובירושלמי גרסי' א"ר יוסי כמה זימנין אכלית עם תחליפא ועם בנימין בר שישי חביבי ולא זמינו עלי עד דאתיתי שתי שערות, הילכך המחוור שבכלן אין עושין סניף לעשרה ולברכת המזון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות:

תשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. ה"ה שלשה ירק ושבעה דגן אבל טפי לא דרובא דמינכר בעינן כדמסיק וה"ה שנים דגן ואחד ירק אבל איפכא לא, ירושלמי תנא שנים פת ואחד ירק מצטרפין מתניתין כרשב"ג פי' מילתא דרשב"ג דמייתי בסמוך, ורב אלפס סתם דשלשה אין מצטרפין עד שיאכל כזית דגן:

יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. כי שתיה בכלל אכילה ומצי למימר שאכלנו והוי מחוייב דאורייתא בברכה אחת מעין ג' ויכול לפוטרן אע"פ שהם מחוייבין בברכת המזון מן התורה ה"ר יוסף, והקשה ה"ר יעקב היאך נצטרף שמעון בן שטח עמהם והלא כבר סלקו עצמם מלאכול ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן ואמרינן בערבי פסחים [דף ק"ג] ובפ' כסוי הדם [דף פ"ו:] כיון דאמריתו הב ונבריך אסור לכו למשתי עד דברכיתו ופרשב"ם ברכת המזון ורב ושמואל נמי דלעיל [דף מ"ז.] דהוו יתבי בסעודתא ולא נצטרף רב שימי בהדייהו אלא לפי שלא סלקו עצמן מלאכול מדקאמר אלו מייתי ארדלייא וגוזליא וכו', וי"ל דבאמצע סעודה אמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן קודם שסלקו עצמן מלאכול:

עד שיאכל כזית דגן. פרש"י אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן כדאמר בפ' מי שמתו [דף כ:] כיון דמחוייב מדרב' מחוייב בדבר קרינא ביה ומוציא אחרים ידי חובת והא דלא אמרינן הכי בקטן שלא הגיע לחנוך איהו אפילו מדרבנן לא מיחייב אלא חיובא על אביו לחנכו, ודבריו תמוהין דהיאך מוציא מי שאינו מחוייב מן התורה לאותו שהוא מחוייב, ועוד דבכולי תלמודא קרי לקטן שהגיע לחינוך חיובא דרבנן, הילכך נראה דאע"ג דלא אכל אלא שיעור' דרבנן מה שהוא מוציא מי שאכל שיעור' דאורי' היינו טעמא דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאם כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד [דף כט.] כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבין זה לזה מ"מ ברכת הלחם והיין שהם מטעם שרוצין ליהנות ואסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה הילכך אינו מוציא אלא א"כ צריך לה המברך אבל קידוש וברכת [מצה] שאינה אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא וה"ה ברכת המזון, ואין צריך כזית דגן אלא שיכול לומר שאכלנו אבל להוציא אותן שאכלו מן התורה יכול להוציאם אפילו בלא אכילה, מיהו בירושלמי בפ' מי שמתו גרסי' תניא כל המצות שאדם פטור מהן מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם חייב [אפילו יצא] מוציא א"ר אילא שניי היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, ושמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (אבל מן התורה יש לו לברך מי שאכל אם יודע לברך קודם שיברך לו מי שלא אכל), מסקנא דמילתא אפילו בעלה של ירק או בשתים מצטרף לזימון אבל להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית ואז מוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה ולא כדברי ה"ג שכתב דמי שאכל כזית אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה ולכו"ע אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאם, ומיהו נראה אם יודעים כולם לברך מצוה מן המובחר שיברך אותו שאכל כדי שביעה דומיא דינאי וחבריו שלא היו יודעים לברך ולכך הוציאם שמעון בן שטח:

עד שיאכל כזית דגן. אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילה דבר שראוי לברך עליו ג' ברכות, או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא שכיון שהיא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי:

בד"ה ולית הלכתא כו' באותו מעשה דרבי אליעזר ודלעולם ישכים ותניא כוותיה כו' בתר תניא כוותיה דישכים כו' עכ"ל כצ"ל ובכל נוסחות שלפנינו לא מייתי ברייתא ת"כ אהא דישכים ודו"ק:

בא"ד אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע כו' דכי בעי יודע או פורח כדפי' כו' עכ"ל דבריהם תמוהים שהם סותרים דבריהם בזה הדיבור דלעיל שכתבו קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן כו' ולכאורה היה נראה ליישב שאלו הדברים שכתבו כאן הם דברי ר"ת דבחדא מינייהו סגי והוא דעת הרא"ש ע"ש ולעיל שכתבו דבעינן תרווייהו הוא דעת אחרת אבל ר"ת גופיה כתב לעיל דבעינן פורח ויודע וע"ק לי להאי פירושא בתרא כיון דמלתא דרב נחמן דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא קאי אכל הני דלעיל מכ"ש דקאי אר' יוחנן אלא אריב"ל לא ניחא להו דקאי משום דהפסיק במעשה דר"א ובישכים ולפי' ראשון ניחא דפליג אדר"י דלא בעי אלא פורח ורב נחמן בעי נמי יודע אבל לפי' ב' ר"י נמי נקט סתם פורח בלא יודע ודו"ק:

בא"ד דר"א דמיירי בתפלה ויש מצרפין קטן כו' קטן פורח כפיר"ח ויודע כו' כצ"ל:

בא"ד ודוקא התם במגילה דקטן עולה כו' אי לא הוה משום כבוד כו' עכ"ל במס' מגילה אמרו דקטן עולה למנין ואי לא הוה משום כבוד צבור לא הוו אמרי הכי התם אבל לשאר כו' וק"ל:

בא"ד ור"ת פי' דההיא דר"י ב"ח דוקא בג' מיירי עכ"ל אבל הא דפריך מיניה בירושלמי אהא דאין עושין קטן סניף לעשרה כו' וכמ"ש התוס' לעיל לא יתיישב וק"ל:

בד"ה אביי ורבא כו' לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה תשעה שאכלו כו' שהרי שתיה בכלל אכילה ויש כו' וכן פסק ר"י בתוספתא והשר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עד שיאכל כו' ולא מצי לאוקמא הא דשרי לקטן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלא מצי לאוקמא התם בפרק מי שמתו הא דשרי לקטן אלא בכה"ג דאכל אביו [כזית] דהוי אביו נמי מדרבנן אבל אי הוה אכל אביו כל השובע לא אתי דרבנן ופטר דאורייתא וק"ל:

ורחמנא היכא יתיב כו'. דמה שא"ל לרחמנא אפשר דאכתי לא ידעו למי מברכין דאינן יודעין מי הוא רחמנא אלא דכך למדו מפי אביהם ורבם לומר כן ולכך לא הוה סגי ליה נמי שיאמרו כן בפה בשמי טללא ובשמיא דשמא למדו לומר כן ואינן יודעין מה הוא טללא ושמיא עד שהראו לו כלפי מעלה מה הוא ושפיר יודעין למי מברכין וק"ל:

סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. כן הוא בכל ספרום שלנו ופסוק הוא בספר בן סירא כמ"ש התוס' ס"פ החובל אבל מפירש"י נראה דלא הוה גורס אלא סלסלה ותרוממך וגו' וע"ז כתב סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה פסוק הוא בספר משלי סי' ד' והוה סגי ליה הכא לאתויי סלסלה ותרוממך אלא שרש"י הביא סיפיה דקרא להוציא מדברי התוס' האומרים שהוא פסוק בבן סירא ועדיפא ליה לאתויי קרא דספר משלי מלאתויי קרא דספר בן סירא אבל התוס' ס"ל דקרא דספר בן סירא ובין נגידים תושיבך ניחא טפי דומה להך עובדא דאותביה בין דידיה לדידה וק"ל:

גמרא שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד. נ"ב ותימה שבקהלת רבה אייתי האי עובדא ומסיק לשם שיאכל:

גמרא אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה כו'. בגה"ש מביא מבה"ג דגורס במקום רבא רבה בר חנן וכן העתיקו תר"י. ובזה נדחה מש"כ בס' ת"א בשם הגאון מהר"ז ז"ל מווילנא לדחות גי' רש"י בר"ה י"ח א' אביי ורבא מדב"ע קאתו כו' מעובדא דהכא ע"ש. וכבר קדמו בזה בסה"ד:

שם א"ל חזית דל"מ מרות. נראה דהר"ת דא"ל הוא אמר לה ור"ל לדביתהו הרי את רואה דל"מ מרות פי' אדנות ור"ל דלכן שפיר עביד דקטיל להו לרבנן אח"ז ראיתי שכ"ה בע"י ובפירש"י שם:

[רש"י ד"ה לגרמיה. ואין אדם מודה לו. משום דאפילו לר"ג לעיל (מ"ד) במשנה אינו אלא בשותה יין בקביעות כמש"כ התוס' לעיל (ל"ז)] :

תוס' ד"ה ולית. [ומתוך ירושלמי זה פיר"י דאין עושין כו' לעשרה כו'. ר"ל משום דמייתי התם הא דאר"י בתר הא דעושין אותו סניף לעשרה ועי' מהרש"א מש"כ בסה"ד] :

בא"ד והא דאמר בירושלמי כו' אור"י כו' דגרס התם קטן לס"ת. עמש"כ בהגהותי לב"ר שם אות ז':

[בא"ד כדאיתא במגילה כו' אפילו אשה אי לא הוה משום כ"צ. דהכא איתא התם אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה משום כבוד צבור ור"ל הרי חזינן דהתם מקילינן טפי דאפילו אשה עולה מצד הדין. ובמהרש"א ע"כ יש ט"ס:

תד"ה תשעה. ואפילו ברוך שאכלנו כו'. כצ"ל:

בא"ד ובירושלמי קאמר ריו"ח לעולם אין מזמנין כו' ומשמע אפילו מצטרף. לפמש"כ לעיל בר"פ בס"ד הוה המשמעות אדרבה להיפך ע"ש אולם בירושלמי שלפנינו הגי' אין מזמנין עליו] :

תוס' ד"ה אביי. כי היו קטנים טובא. נ"ב קשיא לי טובא דהכא משמע דתרוייהו קטנים שוים הוו ובפ"י יוחסין (עב,ב) איתא דביום שמת ר"י נולד רבא ובע״פ (קד,ב) מייתי תלמודא עובדא דר"י דשדר לרי״צ בריה לגביה דעולא ואזל איהו שדריה לאביי. והיאך אפשר זה וזה. אם לא נדחוק ונאמר שאותו רבא או אותו אביי אינם סתם אביי ורבא. דודאי אחריני טובא הוו. אבל לא סתמי נינהו טפי מהני תרי:

אַבַּיֵי וְרָבָא הֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אָמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרוּ לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא, וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? רָבָא אַחֲוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא, אַבַּיֵי נָפַק לִבְרָא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אָמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְכוּ, רַבָּנָן הֲוִיתוּ. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל עיין שם. ברם עדיין קשא גם עתה מהיכן נודע לו שמברכין? ודלמא שמעו מרבם שמברכין לרחמנא היושב בשמים, ולכך אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, שיודעים השמים היכן הם, אבל אין יודעים דרחמנא קאי על הקב"ה, ואין מבינים משמעות רַחֲמָנָא, וזה העיקר שצריכין לידע? ונראה לי בס"ד כי הוא רצה לבדוק אם יש להם שכל להבין דבר מתוך דבר, ובשאלה ותשובה זה ידע שהם חריפין, על אשר הבינו מטרת כונתו בשאלה זו ששאלם וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? שהם היה להם להשיב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם, אך הם היו חריפים ואמרו בדעתם כיון ששאל אותנו למי מברכין ואמרנו 'לְרַחֲמָנָא' למה לא הספיק לו תשובה זו? וחזר ושאל רַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? אלא ודאי חושב שמא אין אנחנו יודעים מה משמעות רַחֲמָנָא, אלא רק כך שמענו מאבינו או מרבינו שמברכין לְרַחֲמָנָא, ולכך בא לחקור אותנו בשאלה זו הֵיכָא יָתִיב? והשתא אם נשיב יתיב בשמים גם בזה יהיה מסתפק שמא אין אנחנו יודעים מהו בשמים, אם היא בית או עיר או איזה שידה תיבה ומגדל, לפי שחושב ששמענו שמברכין לְרַחֲמָנָא שבשמים, ועל כן אם נשיב לו יָתִיב בשמים, ודאי יחזור וישאל מה הם השמים? והיכן מונחים והיכן עומדים? לכך התחכמו להראות באצבע על השמים כדי לקצר בשאלותיו, שלא יצטרך לשאל עוד על שמים מה הם והיכן הם ואחר שראה חריפותם שהבינו דבר מדבר אמר להם תַּרְוַיְכוּ רַבָּנָן הֲוִיתוּ, וכפל הלשון בּוּצִין בּוּצִין כי החשוב נכרת חשיבותו יותר מצד הגרוע, וכמו שאמרו כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וזהו בּוּצִין טובים, וּבּוּצִין רעים עומדים עמהם.

יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדְּקָטַל לְהוּ לְרַבָּנָן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לִבְרוּכֵי לְהוּ. הקשה הצל"ח הדבר יפלא, יַנַּאי מלך כהן גדול לא ידע לברך ברכת המזון?! ויושבי שולחנו אף על גב דלא הוה בהו רבנן, עם כל זה ודאי לא היו בורים כל כך שלא ימצא שידע ברכת המזון. ונראה לי בס"ד דודאי יַנַּאי היה מברך לעצמו ברכת המזון, אך אפשר כיון שיצא תקלה מן הסעודה, מאותם שהיו יושבים על שולחנו להרוג החכמים, נתחרט אחר כך ועשה גדר לעצמו, שלא יהיה שום אדם אוכל על שולחנו, והיה דרכו לאכול עם אשתו דוקא, וכל אחד יברך לעצמו, כי אין שום אוֹרֵחַ כדי שיברך בזימון, ברם יום אחד נתאוה יַנַּאי לברכה של האורח, ורצה שיהיה אוֹרֵחַ על שולחנו כדי שיברך לו ולאשתו, כמו שאמרו לעיל אוֹרֵחַ מְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ? וכו', ונתאוה שתצא ברכה זו עליו מפי אוֹרֵחַ תלמיד חכם שדבריו עושים פירות למעלה. ולכן אמר לאשתו מַאן יָהַב לָן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לָן, פירוש גברא בגוברין, הוא תלמיד חכם שיהיה מברך אותנו בברכת המזון, ולכן אמר לו חָזִי כַּמָּה יִקְרָא עָבִידְנָא לָךְ, רצונו לומר הנה בעתה נתחרטתי על הרג החכמים, ולכן אני נותן לך כבוד יותר מן הראוי כדי לתקן העבר, והא דאמר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֵיכִי אַבְרִיךְ? לא אמר להם דברים אלו, אלא אמר בלבבו.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּעָבַד, לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד. פירוש רש"י אין אדם מודה לו, ויש להקשות למה נקיט ר' יוחנן בלשון זה יאמר אין הלכה כשמעון בן שטח, או יאמר אין חכמים מודים לו? ונראה לי בס"ד נקיט בלשון זה לרמוז בנועם לשונו דבר אחר, לומר ששמעון בן שטח בדבר זה שעשה להצטרף עם האוכלין לחם, בשתיית היין בלבד, רמז רמז גדול לינאי בענין שלו, שהיה רוצה להרגו עם כל החכמים שהרג מפני שהוא פקר בתורה שבעל פה שנמשלה ללחם, וכמו שנאמר (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, זו תורה שבכתב, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, זו תורה שבעל פה, ולכך בא בשתיית היין בלבד להצטרף עם אוכלי לחם, לרמוז לו תורה שבעל פה שנמשלה ליין היא אמת כתורה שבכתב שנמשלה ללחם, ושניהם תורה אחת הם ונתנו מרועה אחד ואל אחד אמרם, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח יודה דודאי מצוה מן המובחר שיאכל לחם ויצטרף, עם כל זה עשה כן להצטרף ביין לבדו לכתחילה לְגַרְמֵיהּ עָבַד, רצונו לומר ענין עצמו, מה דנקיט בלביה על ינאי שפקר בתורה שבעל פה ולכך הרג החכמים, ורצה להרוג אם את שמעון בן שטח לולא שנחבא על ידי אחותו. והנה בירושלמי איתא דלא רצה לברך עד שאכל, וכן מייתי במדרש קֹהֶלֶת, ונראה לי בס"ד דודאי תרי עובדי הוו, והאי עובדא דתלמודא דידן היתה בראשונה אחר שהרג את החכמים, ולכן אף על פי שגם שמעון בן שטח מודה דמצוה מן המובחר לאכול, סמך להצטרף על ידי היין כדי לעשות בזה רמז ותוכחה לינאי בשביל אותה מעשה, ואותה המעשה שמביא בירושלמי ומדרש קֹהֶלֶת היתה אחר כך, כשכעס עליו בשביל הנזירים ואחר כך הוכרח להביא בשביל אותם השרים שרצו אותו, ולכך כאן אכל ונצטרף, כי גם הוא מודה דמצוה מן המובחר להצטרף באכילה, ועיין מה שכתב מהרש"ל ומה שכתב הרב סמיכות חכמים, ובזה שכתבתי הקולות יחדלון ואין כאן תמיהות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר ר' יוחנן בהאי לישנא לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד, והוא דהרשב"א ז"ל הקשה כיון דיהבו ליה לברוכי הוה למימר כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל, ואם כן מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא יצטרף עמהם כמו שכתבו התוספות (דף מז בד"ה אלא), ותרץ הרב הצל"ח ז"ל דבאמת לא נצטרף, ולא היו צריכין לצרפו, דאיכא רבים אוכלי שולחן המלך והם נתחייבו בזימון, והוא אפילו לא טעם כלום היה יכול להוציאם מצד ערבות, כמו שכתבו התוספות בדבור המתחיל עד וכו', והכוס ששתה הוא רק כדי שיוכל לומר שאכלנו, אבל לא בשביל שיצטרף עמהם, עד כאן לשונו, ולפי זה מובן שפיר לשון זה דנקיט לְגַרְמֵיהּ, רצונו לומר לאו בשביל להצטרף עמהם, אלא לעצמו כדי שיאמר שאכלנו משלו, ולכן לא אמר ר' יוחנן אין הלכה כשמעון בן שטח, או אין חכמים מודים לו, דבאמת לא בא ר' יוחנן לסתור מה שעשה רבי שמעון בן שטח.

אָמַר לָהּ: קָא חָזִית, דְּלָא מְקַבְּלֵי מָרוּת. קשה, והלא קרא קאמר, ואיך ניכר דלא מקבל מרות? ונראה לי בס"ד, דהוא לא אמר אלא רק התחלת הפסוק בלבד, דכתיב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, ולא סיים בֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ, כי בסיום זה יגיע הכבוד למלכא ומלכתא דקרי להו בשם נְדִיבִים, שהם התנדבו הכבוד הזה לעשותו לבעל התורה, ולכן ינאי חרה לו על זאת, כי דן בדעתו שבכונה מכוונת לא סיים הכתוב כדי שלא יתכבד בזה הסיום המייחס נתינת הכבוד אל שמעון בן שטח אל המלך והמלכה, שבנדבת לבם עשו לו הכבוד הזה להושיבו באמצע בינותם, ולכך הקפיד.
ועוד נראה לי בס"ד, דשמעון בן שטח סיים הכתוב הזה כולו, אך לא סיימו ככתוב במשלי (ד, ח) אלא סיימו ככתוב בבן סירא, כי במשלי כתיב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה, ומזה משמע הכבוד שלו נותנת לו התורה עצמה ולא מגיע לו מאחרים, אך בבן סירא כתוב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ, דמשמע בעבור אהבת התורה אז תזכה לישב בין אנשים נדיבים שהם המלך והמלכה.
נמצא בפסוק זה יש שבח וכבוד להמלך והמלכה דקרי להו נְדִיבִים, דמוכח בנדבת לבם עשו זאת להושיב את החכם בעל תורה ביניהם, ולכן אמר לָא מְקַבְּלֵי מָרוּת, דחשב בכונה עשה לומר פסוק משלי ולא אמר פסוק בן סירא, כדי שלא יתכבד ינאי המלך מהאי קרא.
והנה לפ"ד רש"י ז"ל נשמע דגרסת הגמרא הוא דכתיב סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, ולכך הוצרך לפרש סיפיה דקרא הוא תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה, לאפוקי שלא תחשוב ש אמר לו פסוק של בן סירא שמסיים וּבֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ.

גמ' אביי ורבא כו'. בבה"ג הגי' ורבא בר רב חנן:

רש"י ד"ה עד שיאכל כו' ההוא אפי' מדרבנן כו'. וק"ל הא אמרי' שם דאם נשים בברכת המזון דרבנן אין יכולות להוציא לאחרים. וצ"ע:

גמרא אמר ר"ח בר אבא אמר ר"י לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן. כתב רש"י אף דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, מ"מ מפיק למי שאכל כדי שביעה שיעורא דאוריית' דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי', ואינו דומה לקטן שהגיע לחינוך, דהאי אף מדרבנן לא מחויב, אלא דהחיוב על האב לחנכו. תימא איך מספיק זה, הא בפרק מי שמתו (דף כ' ע"א) איתא ג"כ לעניין אשה דאם מחוייבת בבהמ"ז רק מדרבנן אינה מוציאה לדאורייתא:

בתוס' בד"ה ולית הלכתא וכו' משמע דקאי נמי אר"י ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי האמוראים והברייתא וכו'. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י נראה דלק"מ דאפשר דרב נחמן מפרש להך ברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן שאין מדקדקין בשתי שערות אם הם גדולים כשיעור ואין זה קטן פורח דאיירי ביה רבי יוחנן דלפירש"י היינו שלא הגיע לכלל שנותיו וכדפרישית דהיינו תוך הפרק דאיירי ביה אמוראי ותנאי בס"פ יוצא דופן אי תוך זמן כלפני זמן או תוך זמן כלאחר זמן והיינו מבן י"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד דמאותה שעה מיקרי מופלא הסמוך לאיש והגיע לעונת נדרים ואפילו לענין עונשין מוקי לה רב נחמן גופא התם כתנאי ואף למאי דקי"ל התם כרבא דתוך הזמן כלפני זמן מ"מ בפשיטות מצינן למימר דהיינו דוקא לענין עונשין משא"כ לענין זימון מזמנין עליו כשהגיע לעונת נדרים והקדישו הקדש כדאיתא התם וכיון דאפילו לענין נדרים גופא תנינן שם במשנה דתוך זמן זה אם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדריו קיימין ואם לאו אין נדריו קיימין מש"ה משמע ליה לרב נחמן הכא בשמעתין דה"ה לענין זימון אם יודע למי מברך ולאפוקי מדר"י דקטן פורח לעולם מזמנין כן נראה לי נכון לפי שיטת רש"י אבל התוס' לשיטתייהו שכתבו בדיבור הקודם דקטן פורח היינו נמי שאין השערות גדולות אלא דאף לפי פירושם נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דבלא"ה מצינן למימר דר"נ מפרש הברייתא דקתני אין מדקדקין בקטן בגוונא אחרינא ולא איירי כלל בקטן פורח אלא לענין דבחד מינייהו סגי או בשתי שערות שאין צריך לידע מספר שנותיו דאזלינן בתר רובא שאין להם סימני שערות קודם זמנם או להיפך שאם הגיע לכלל שנים אין בודקין אחר הסימנים לענין זימון דסמכינן אחזקה דרבא דאמר חזקה שהביא סימנין. ומתוך מה שכתבתי יש לדקדק על מ"ש רב אלפס דהא דאמר ר"נ קטן היודע למי מברכין היינו בן ט' או בן יו"ד ונחלקו עליו גדולי הקדמונים אלא שרבינו יונה הכריע כדברי הר' אלפס דאי ס"ד דר"נ בסמוך לגדלות איירי א"כ פשיטא דיודע למי מברכין ולמאי דפרישית אין זה מוכרח כל כך דמ"ש מנדרים דאפילו בבן י"ב ובן י"ג משמע דשייך לומר דאפשר שאינו יודע למי נדר ולמי הקדיש ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ודו"ק:

וביתר דברי התוספות כאן בזה הדיבור נראה שהם מגומגמים קצת והרוצה לעמוד על דבריהם צריך לעיין בלשון הירושלמי בשמעתין דהתם אם יש להחמיר בזימון בעשרה יותר מבג' או להיפך ונראה שבזה נחלקו ר"ת ור"י ע"ש וכן נראה מל' התוס' בסמוך בד"ה תשעה שאכלו:

בפרש"י בד"ה עד שיאכל כזית דגן וכו' וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי וכו' עס"ה. מ"ש רש"י בקטן הא לא אמר הכי נראה דהיינו מהא דאמרינן לעיל בפ' מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) אהאי דבן מברך לאביו ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ומש"ה מוקי לה כשאכל אביו שיעורא דרבנן והא דקשיא ליה לרש"י מקטן טפי מנשים שהיא עיקר השקלא וטריא דלעיל בפ' מי שמתו דאם נשים בבה"מ דרבנן לא מצו מפקו לבעלה י"ח אלא משום דאיכא למימר דשאני נשים דליתינהו בר חיובא כלל מדאורייתא מש"ה לא קרינן בהו מחוייב בדבר משא"כ בקטן דאתי לכלל חיוב דאורייתא לכשיגדל משמע ליה לרש"י דדמי לשיעור כזית שהוא נמי מדרבנן ואפ"ה קרינן ביה מחויב בדבר שאם יאכל כדי שביעה הוי מחויב מדאורייתא וע"ז הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה שאני קטן דאין החיוב מצד עצמו אלא שאביו חייב לחנכו כן נראה לי בכוונת רש"י. מיהו בעיקר דבריו שהשיג על בעל ה"ג אבאר בסמוך בל' התוס':

בתוס' בד"ה עד שיאכל כזית דגן משמע שאם אכל כזית וכו' ותימא הא כזית לא הוי אלא מדרבנן וכו' דהא אמרינן בפרק מי שמתו וכו' ולא מצי לאוקמי וכו' אלא בדאכל אביו כזית עכ"ל. האי לישנא דאכל אביו כזית לא נמצא שם בגמרא בסוגיא דפ' מי שמתו אלא סתמא קאמר התם הב"ע דאכל שיעורא דרבנן אלא דממילא פשיטא להו להתוס' דהאי שיעורא דרבנן היינו כזית דאי בפחות מכזית לא אשכחן דחייב אפילו מדרבנן והתוס' קיצרו כאן וסמכו על מ"ש לקמן בדף הסמוך בסוגיא דעד כמה מזמנין ושם הביאו ראיה זו ועוד ראיה אחרת דשיעור כזית אינו אלא מדרבנן ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר שם במקומו אי"ה ועיין עליו:

ששה ודאי לא מבעי' לי' וכו' לשון ודאי אינו מדוקדק שהרי חזינן שהי' קובל ומתחרט כאן על שלא שאל גם על ששה וכדפירש רש"י בד"ה ואיהו סבר ר"ז שהי' קובל וכו' וא"כ איך אמר ודאי לא מבעי' לי' וזקני הגאון מאיר עיני כל הגולה מוהר"ר העשל זצלה"ה אמר כי ודאי הוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק ודבריו מאירים כשמש ורוח ה' דבר בו וראיתי בספרו של הגאון מוהררנ"ך זצ"ל שהקשה על זה דלמה בשמונה ושבעה לא הזכיר שהשאר אכלו ירק וסמך עצמו על תחלת המאמר שאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק ולמה הוצרך לפרשו בששה. ואני אומר דלפי מ"ש הרא"ש לקמן במימרא דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן דלא בא למעוטי אלא עלה של ירק אבל אם אכל דברים הצריכים ברכה מעין שלש אפילו לא אכל פת יכיל להוציא רבים ידי חובתן וטעם הדבר כיון דאיכא אכילה וברכה דאורייתא עיין שם בדברי הרא"ש וא"כ גם כאן בדברי ר"ז איכא למימר דלהכי אמר וד' אכלו ירק לדיוקא דהא דמספקא לי היינו אם הארבעה לא אכלו רק ירק שהוא דבר שאינו טעון אחריו ברכה מן התורה אבל אם אכלו דבר הצריך ברכה מעין שלש אפילו הם ארבעה מצטרפים אבל בשמנה ושבעה לא הוצרך לאמרו כיון דסובב אתחלת המאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק:

והבית יוסף בסימן קצ"ז הקשה על הפוסקים שפסקו דבעינן רובה דמינכר הרי לפי פירוש רש"י ר"ז גופי' לא פשיטא לי' דבעינן רובה דמינכר אלא מספקא לי' ור' ירמי' פשיטא לי' דלא בעינן רובה דמינכר וא"כ למה נדחה מה פשיטא לי' לר' ירמי' בשביל מה דמספקא לר"ז ולכן כתב דהפוסקים אינם מפרשים כפירוש רש"י דר"ז הי' מצטער על שלא שחל אלא הם מפרשים דר"ז אמר בלשון פשיטות דבעינן רוה דמינכר ופסקו כר"ז והי' נלע"ד דר"ז ור' ירמי' פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בירושלמי שהביאו התוס' בד"ה תשעה אכלו דגן וכו' אם גם בזימון של שלשה הדין כן דשנים אכלו דגן ואחד אכל ירח מצטרף ואם נימא דגם בשלשה הדין כן א"כ היא גופא קשיא למה אמר רב יהודה משמי' דרב דין זה בתשעה אכלו דגן ולא אמר שנים אכלו דגן ואחד אכל ירק שהוא רבותא יותר דאפילו לזימון של שלשה מצטרף ואף שכתב רבינו יונה דיש סברה לה מיר יותר לזימון עשרה מזימון של שלשה כדלעיל דף מ"ה ע"ב גבי יצא אחד מהם לשוק דאמר ולא אמרן חלא בשלשה אבל בעשרה עד דני תי וא"כ איכא למימר דנקט עשרה וק"ו שלשה וכן היא בירושלמי לענין קטן עושין אותו סניף לעשרה דקאמר תמן שמזכירין השם עושין אותו סניף שלשה שאין מזכירין השם לא כ"ש מ"מ קשה דהוה לי' למימר סתם רובם אכלו דגן ומיעוטן אכלו ירק מצטרפין וממילא קאי גם על עשרה דלענין שלשה לא שייך מיעוטן אכלו לשון רבים שמיעוט שלשה אינו אלא חד והוה קאי על עשרה וגם הי' נכלל גם שלשה כיון דנקט סתם ומדדייק ואמר תשעה ואחד מכלל דדוקא לעשרה מצטרף ולא לשלשה ואמנם נוכל לומר לעולם דגם בזימון שלשה הדין כן ורב דנקט זימון עשרה היינו משום דבעי לארויי דבעינן רובה דמינכר דוקא ולכן נקט מלתי בזימון של עשרה ונקט תשעה אכלו דגן ומדלא נקט ששה לרבותא ש"מ דששה לח מהני אבל שבעה ושמנה מן הסתם הם שוים לתשעה דרובה דמינכר היינו שיש בריב על חד תרין בהמיעוט כמו"ש רבינו יונה והי' גם בשבעה איכא יותר מעל חד תרין ואי הוה נקט מלתי' בזימון של שלשה והוה נקט שנים אכלו דגן וכו' לא הוה דייקינן דבעינן רובה דמינכר דבשלשה לא משכחת לה ר בה בענין אחר אבל היכי דמשכחת רובה אף דלא מינכר כגון בעשרה אפילו ששה מהני לכך נקט רב דינו בעשרה להורות דששה לא ומעתה איכא למימר דר"ז סבר דגם בזימון של שלשה ג"כ מצרפינן האחד שאכל ירק ולכך סובר דבעינן רובה דמינכר ור' ירמי' סבר דבשלשה בעינן כלם אכלו פת ולכך סובר דלא בעינן רובה דמינכר זהו שעלה על דעתו בפלוגתא דר"ז ור"י ואמנם חזינא שגם הפוסקים שפסקו דלשלשה לא מצטרף האוכל ירק ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר שהרי הרי"ף והרמב"ם והרשב"א פסקו דלשלשה לא מצטרף ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר. ודע דדברי הכ"מ שם בפ"ה מהל' ברכות הל' ח' סותרים לדבריו שבב"י ששם בכ"מ הביא פירוש רש"י דר"ז שהי' קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דלמא רובה דמינכר שפיר בעינן וכו' וכיון דלר"ז מספקא לי' הכי נקטינן עכ"ל בכ"מ ובב"י כתב דלפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' ראוי' לפסוק כר' ירמי' דלית לן למשבק פשיטותי' דר"י משום ספיקו דר"ז ונראה דשם בבית יוסף עקר פירושו על הטור והטור קאי מסתמא בשטת הרא"ש דס"ל בפרק קמא דקידושין כדעת התוס' דמה שאמרו שהמברך ברכה שאינה צריכא עובר משום לא תשא הוא רק אסמכתא ואין כאן רק איסור דרבנן עיין במג"א סימן רט"ו ס"ק וי"ו וא"כ כיון שאין בזה איסור תורה שפיר קאמר הב"י כיון דלר"ז מספקא לי' ולר' ירמי' פשיטא לי' ראוי' לנו לפסוק כר' ירמי' ולצרף לזימון עשרה ואף שאומרים נברך לאלקינו בשם ואולי הדין דבעינן רובה דמינכר ומזכיר שם שמים לבטלה הרי אין כאן חשש איסור תורה אבל בכסף משנה דקאי על דברי הרמב"ם ולהרמב"ם עובר מדאורייתא משום לא תשא כמבואר במג"א שם א"כ אף דלר' ירמי' פשיטא לא כיון דלר"ז מספקא צריך להחמיר שלא לזמן בשם משום ספק איסור דאורייתא של לא תשא. וע"פי זה נלע"ד ליישב סיום דברי הבית יוסף שם שכתב ומצאתי לאגור שכתב בשם איר זרוע ששה אוכלים וארבעה מצטרפין בירק ונראה שהוא מפרש כפירש רש"י ופוסק כפשיטותי' דר' ירמי' ולענין הלכה פשיטא דלא חיישינן לדברי א"ז דיחידאה הוא עכ"ל הבית יוסף ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הוא כתב בריש דבריו דכל הפוסקים פסקו דרובה דמינכר בעינן ואי הוה מפרשים כפירש רש"י וכו' לפיכך נ"ל שלא פירשו כפירוש רש"י ע"ש בב"י וא"כ רש"י שפי' שר"ז הי' קובל ומתחרט וכו' על כרחך פוסק כפשיטותי' דר' ירמי' והיינו כאור זרוע וא"כ איך מסיק דאור זרוע יחידאה הוא ואטו רש"י קטלא קניא הוא ואמנם לפי מ"ש ניחא דבריש דבריו שכתב שהפוסקים כלם פסקו דרובה דמינכר בעינן והתוס' והרא"ש בכללם והרי הם פסקו שהמברך ברכה שאינה צריכא אין בו איסור דאורייתא ולכן על כרחך לא פירשו כפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' וכמו שכתבתי אבל רש"י עצמו אע"פי שמפרש שר מספקא לי אעפ"כ אין מדבריו ראי' שפוסק כר' ירמי' דאולי סבר רש"י כהרמב"ם שהמברך ברכה שא"צ עובר מן התורה על לא תשא וח"כ אפילו לספיקא של ר"ז צריכין אכן לחוש באיסור תורה ואין מדברי רש"י ראי' לאור זרוע ושפיר כתב דיחידאה הוא:

ואמנם כל זה כתבתי לפרש דברי הב"י והכ"מ אבל אני לעצמי אומר שהרמב"ם אינו מפרש כפי' רש"י דלפי' רש"י כתבתי דלשון ודאי הנזכר בדברי ר"ז צריך להיות כדברי זקני הגאון ז"ל שהוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק ולתת טעם למה הוצרך להזכיר זה כאן הוא כמו שכתבתי לדיוקא שאפילו בד' לא מספקא לי' אלא באכלו ירק אבל באכלו מעשה קדירה שהוא טעון ברכה מעין ג' אף שלא אכלו פת מצטרפי כיון שברכה מעין שלש הוא דאורייתא והרי הרמב"ם פסק להדיא בפ"ח הל' י"ב שאפילו ברכה אחת מעין שלש הוא מדרבנן וא"כ אפילו אכלו ארבעה מעשה קדירה לא מצטרפי כיון שאינם חיובים מן התורה ועל כרחך לדבריו האי ודאי שם דברי ר' זירא הוה ודאי ממש דלא מספקא לי' כלל ואמנם דבר זה גופא אם להרמב"ם גם ברכת על המחיה שמברך על מעשה קדירה ה"א להרמב"ם רק דרבנן אינו מפורש בדבריו בהדיא אלא בהכסף משנה שם בפ"ח הל' י"ב דייק זה מסידור דבריו בסוף פ"ב עם תחלת פ"ג ועיין בטור סוף סימן ר"ט בב"י שם:

ומדקטל להו לרבנן לא הוה לי' אינש לברוכי להו הדבר יפלא ינאי מלך וכה"ג לא ידע לברוכי ברכת מזונא וכן בכל יושבי שלחנו אף דלא הוו בהו רבנן מיהא עכ"פ לא הי' בורים כל כך שלא נמצא בהו חד שיה' יודע ברכת המזון ונראה ע"פי מ"ש התוס' לעיל דף כ' ע"ב בד"ה נשים בבהמ"ז וכו' דלפי פירוש רש"י שהטעם משום שלא נטלו חלק בארץ א"כ גם בכהנים ולוים יש ספק אם חייבים מן התורה ועיין בחידושינו שם אם שייך ערבות בכהנים ואמנם עתה נימא דאפילו אם נימא שגם כהנים ישנם בכלל ערבות מ"מ אני אומר דגם כלל ישראל לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהן מן התורה אבל על מצות שהוסיפו חכמים מדבריהם לא נכנסנו בערבות וכן משמע בסוטה דף ל"ז ע"ב בתוס' בד"ה אמר רב משרשיא שעל תרי"ג מצות קיבלו ערבות עיין שם והרי מצות דרבנן אינם נכללים במספר תרי"ג מצות ולדעת רבינו הגדול יש אפילו ליתן טעם לשבח למה לא נכנסו בערבות גם על מצות דרבנן הוא משום דהרמב"ם פסק והובא בש"ע ח"מ סימן קל"א סעיף י"ג מי שלא פירש קצב הדבר שהוא ערב כגון שאמר כל מה שתתן לו אני ערב וכו' להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וכו' ומעתה בשלמא תרי"ג מצות כבר שמענו וידענו קצבם שפיר כשתעבדנו בערבות אבל מצות שעתידין חכמים לגזור זה דבר שלא הי' לו קצב בשעה שקבלנו הערבות לכך לא חל ערבות על מצות שהם מדרבנן גם מבואר לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' בסוף ד"ה ור"י וכו' שאם אחד הוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציא למי שהוא רק חד דרבנן והנה זהו ודאי שעל שלחן מלכים כשלחנו של ינאי לא על הלחם לבדו יחי' רק היו אוכלים למעדנים כל מיני אוכלים כיד המלך כדי שבעם אבל לא השגיחו ממה הוא השובע שלהם ויש מהם שגם לחם אכלו לשובע ויש מהם שאפשר שהלחם שאכלו לא היו משביע אבל השובע שלו הי' משאר מיני מאכלים ומדאורייתא אינו חייב בבהמ"ז כי אם שאכל ושבע כדכתיב ואכלת ושבעת והיינו שיה' שבע מאכילת הלחם דבקרא לא מיירי אלא בלחם וא"כ הם בעצמם היושבים בשלחן ההוא לא ידעו בעצמם מי מהם חייב מן התורה ומי מהם חייב מדרבנן וכיון שהי' בהם גם כהנים ונשים שהרי ינאי והמלכה היו שם ואם הם לא אכלו מן הלחם כדי שביעה א"כ הם תרתי דרבנן ולא יוכל מי שהוא תרתי דרבנן להוציא את מי שהוא חד דרבנן אף שיכול להוציא את מי שהוא חייב מן התורה מטעם ערבות אבל למי שהוא חד דרבנן מצד ערבות אי אפשר להוציא שעל חיוב דרבנן ליכא ערבות ובלי ערבות אינו יכול להוציא מצד עצמו שהוא תרי דרבנן וזה הוא חד דרבנן ולא הי' אפשר לכהן לברך ברכת המזון כי אולי זה המברך לא אכל כדי שבעה והוה איהו תרתי דרבנן ואולי שכהנים או נשים שאכלו כדי שביעה והמה חד דרבנן וכמו כן אולי יש ישראלים שלא אכלו כדי שביעה והוה ג"כ חד דרבנן ונמצא זהו שהוא תרתי דרבנן אינו יכול להוציאם אבל ישראל הי' יכול לברך דממ"נ אם אכל כדי שביעה הרי הוא עצמו חייב מן התירה ומוציא את הכל ואם לא אכל כדי שביעה הרי הוא עכ"פ רק חד דרבנן ואפילו יש ביניהם מי שנתחייב מן התורה הרי זה מוציאו מצד הערבות ואמנם ע"פי דין הכהן זוכה בכוס של ברכת המזון דכתיב וקדשתו ואף שהכהן יכול למחול על כבודו ולכבד לישראל זהו בשאר הכהנים אבל ינאי מלכא שהי' עליו לעז חלל לא הי' יכול למחול כבוד כהונתו שלא לחזק הלעז ואמנם אם יש בסעודה תלמיד חכם אזי מגיע לו כוס של ברכת המזון ע"פי הדין כי ת"ח הוא קודם לכהן וכמבואר במגילה דף כ"ח ע"א ולכן מדקטל להו ינאי לרבנן ולא הי' תלמיד חכם מיסב על שלחנו לא היה להו אינש לברוכי להו:

יהבו לי' כסא לברוכי וכו' הקשה ברשב"א כיון דיהבו לי' לברוכי הרי כמו שאמרו הב לן ונבריך ואיתסר להו למיכל וא"כ מה בכך ששתה הך כסא הרי שוב לא מצטרף עמהם כמו"ש התוס' בדף מ"ז ע"א בד"ה אלו מייתי לי ונדחק הרשב"א דגם בזה שמעון בן שטח לגרמי' עביד ולענ"ד נלאה לדחות קושייתו דבאמת לא נצטרף ולא היו צריכין לצרופו שהרי רבים אכלו על שלחן המלך והם נתחייבו בזימון ואיהו אפילו אם לא טועם כלום הי' יכול להוציאם מצד ערבות כמו"ש התוס' בד"ה עד שיאכל וכו' והכוס ששתה הוא רק שיוכל לומר שאכלנו אבל לא בשביל שיצטרף עמהם:

לעולם אינו מוציא את הרבים וכו' הא דנקט את הרבים ולא נקט סתם אינו מוציא אחרים י"ח ומה לי אם הם רבים או לא ונראה דלפעמים משכחת שיוציא גם את היחיד י"ח כגון שנים שאכלו ואחד סופר ואחד בור לעיל דף מ"ה ע"ב דסופר מברך ובור יוצא ואז אינו אומר נברך שאכלנו ובפרט לר' יוחנן דאמר לעיל שנים אם רצו לזמן אין מזמנין ואז אפילו לא אכל הסופר כלל יכול להוציא את הבור שהרי מבואר כאן בדברי התוס' שעקר מה שיכול להוציא אחרים הוא מטעם שבל ישראל ערבים זה בזה אלא שצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ולפי זה בשנים שאין ברכת זימון ביניהם ואינו אומר כלל נברך שאכלנו מתחיל תכף ברכת הזן יכול הסופר אפילו לא אכל כלל להוציא את הבור ואולי אפילו שני בורים שאכלו כיון שהם אינן חייבים בזימון יכול הסופר שלא אכל לברך להם ברכת המזון שאין כאן זימון בלל כיון שלא אכל ומברך רק להוציאם מתחיל תכף ברכת הזן ולכן אמר ר' יוחנן להוציא רבים י"ח צריך שיאכל כזית דגן וכל זה ניחא להמסקנא אבל המקשה שהקשה מיתיבי וכו' והי' סבור דר' יוחנן גם לענין אצטרופי אמר למלתי' א"כ אין הטעם בשביל אמירת שאכלנו צריך לומר שלא דקדק בלשון להוציא הרבים:

מיתיבי רשב"ג אומר וכו' ויש לדקדק ואטו שמעון בן שטח לאו תנא הוא ואיך פליג ר' יוחנן עליו ולומר לגרמי עביד אם לא דאשכח איזה תנא דמסייע לי' לחלק על שמעון בן שטח וא"כ מאי אותבי' מרשב"ג ומאי אולמי' דרשב"ג יותר משמעון בן שטח וכי היכי דפליג ר' יוחנן על שמעון ב"ש הכי נמי פליג על רשב"ג ואחד מן התלמידם השיב דהאי דמותיב לאו לאתובי לר' יוחנן על גוף הדין דאמר דלאפוקי רבים צריך שיאכל כזית דגן אלא לאתובי במה דאמר שמעון ב"ש לגרמי' עביד ולגרמי' משמע שאין שום תנא מודה לו בזה להכי קמותיב דהא איכא רשב"ג דסבר כוותי' ואולי לזה כיון רש"י בד"ה לגרמי' עביד אין אדם מודה לו ואמנם לפי זה קשה למה אותיב מרשב"ג שהוא שנוי רק בברייתא ולמה לא אותבי' ממשנה מפורשת בסוף פרק כ"מ אכל תאנים וענבים מברך אחריהם שלש ברכות דברי ר"ג וכיון דלר"ג מברך שלש ברכות הרי הם כמו שאכל פת ולר"ג גם על יין מברך שלש ברכות כמבואר בתוס' דף ל"ז ע"ח בד"ה נתן ר"ג רשות וכו' וא"כ שפיר עביד שמעון ב"ש ואמנם הרא"ש כתב בשמעתין דמדאמר ר' יוחנן כזית דגן ולא אמר כזית פת מוכח דלאו דוקא פת אלא הה"ד דבר הטעון ברכה אחת מעין שלש כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי ולדברי הרא"ש קשה ואטו יין לאו מדבר הטעון ברכה מעין שלש הוא ולמה אמר ר' יוחנן דלגרמי' עביד וצריך לומר דהרא"ש ס"ל דשתי' לענין זה לאו בכלל אכילה הוא שיוכל לומר שאכלנו. (ואמנם הטור בסוף סימן קצ"ז כתב דאפילו פירות משבעת המינין לא מהני להרא"ש ובעינן דוקא מחמשת המינין אבל מדברי הרא"ש שלפנינו לא משמע כן). וא"כ ניחא דמדברי ר"ג ליכא סיוע לשמעון בן שטח דמה בכך שמברך על יין שלש ברכות מ"מ לא יוכל לומר שאכלנו אבל מדברי רשב"ג שאמר אפילו לא טבל עמהן אלא בציר שפיר יש סיוע לשמעון ב"ש אבל לדברי התוס' בד"ה תשעה אכלו וכו' שכתבו דשתי' בכלל אכילה א"כ ר' יוחנן דפליג על שמעון ב"ש ע"כ טעמו משום דבעינן שזה שמוצא רבים צריך שיאכל דבר הטעון ברכת המזון וכזית דגן דאמר ר' יוחנן היינו כזית פת וכן הוא דעת הרמב"ם וכן פסק בשלחן ערוך סימן קצ"ז סעיף ב' א"כ הדק"ל דלמה לא אותיב מרבן גמליאל. וצריך לומר דהתוס' לא כתבו דשתי' בכלל אכילה אלא לענין המצטרף שהמברך אומר לשון שאכלנו על כלם ואף שיש ביניהם מי שלא אכל רק שתה נכלל הוא בכלל שאכלנו אבל לא שהמברך עצמו שאומר שאכלנו הי' סגי בשתי' רק צריך אוכל ממש וזהו דוחק ויותר נלע"ד שהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן פת ממש ואמנם מה דלא הקשה מרבן גמליאל נלע"ד דעד כאן לא אמר ר"ג דאכל תאנים וענבים ורימונים דמברך שלש ברכות אלא באכל כדי שביעה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל כזית וכביצה שהחמירו ישראל על עצמן לברך שלש ברכות לא החמירו רק בלחם אבל בשאר מינין משבעת המינין לא החמירו על עצמן לברך שלש ברכות וסגי בברכה אחת מעין שלש אלא שבזה הי' נסתר קושיית התוס' בדף ל"ז ע"א בד"ה נתן ר"ב רשות וט' שהקשו לר"ג אם כוס של ברכה טעונה כוס אן לדבר סוף יעויין שם ולפי מ"ש אין כאן קושיא דאטו המברך על הכוס צריך לשתות ממנו כדי שביעה הלא די במלא לוגמיו ואולי לזה הדבר עצמו כיוונו התוס' שם בתירוצם שכתבו דבאינו שותה בקביעות מודה ר"ג כוונתן שאינו שותה כדי שבעו ולפי זה עובדא דר"ג שם שנתן רשות לר' עקיבא לברך מיירי שאכלו כדי שביעה וא"כ הדרא קו' התוס' בדף ל"ז לדוכתא שהקשו כיון דלר' עקיבא אפלו אכל שלק והוא מזונו מברך שלש ברכות ולמה כשנתן לו ר"ג רשות לברך לא בירך שלש ברכות ותירצו דשאני גבי אכל שלק דאיקבע סעודה עלה ולפי מ"ש הרי גם בעובדא שנתן לו ר"ג רשות אכל כדי שביעה וצ"ל דאע"פי שאכל כדי שביעה לא הוה כל כך כמו קובע סעודתו עליו דהיינו שזה עקר מזונו:

וע"פי מ"ש דהא דמותיב מרשב"ג הוא על זה דאמר לגרמי' עביד שאין אדם מודה לו והרי רשב"ג מודה לו מתורץ קושיית הרשב"א שהקשה לפי דברי הירושלמי דרבנן פליגי על רשב"ג א"כ איך הקשה בשמעתין מדברי רשב"ג על ר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא דעקר הקושיא על מה דאמר לגרמי' עביד:

ודע דלפי מ"ש דלגרמי' היינו שאין שום אדם מודה לו אין לשון הסוגיא מדוקדק שאמר ר"א ברי' דרחב"א אר"י שמעון ב"ש דעבד לגרמי' הוא דעבד דהכי אמר רחב"א אר"י וכו' והדבר תמוה שר' יוחנן יביא ראי' מדברי עצמו והייתי רגיל לפרש דר' אבא ברי' דרחב"א אמר דר"י אמר שמעו ב"ש דעבד וכו' ולא ששמע מר' יוחנן בפירוש לשון זה דלגרמי' עביד רק מביא ראי' ממה דאמר רחב"א משמי' דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא וכו' עד שיאכל כזית דגן ממילא חזינן דלית לי' לר' יוחנן שיברך בשביל כוס יין ששתה אמנם אעפ"כ אין מוכח מזה שר' יוחנן אמר שאין שום תנא סובר כשמעון ב"ש ואיך מביא מזה ראי' דלגרמי' עביד:

אצטרופי מצטרף וכו' ויש לדקדק ודקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע שיש חילוק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח והרי ראה זה מדברי ר' יוחנן בעצמו שדקדק בדבריו ואמר לעולם אינו מוציא רבים י"ח וכו' ולא אמר לעולם אינו מצטרף עד שיאכל כזית דבן מכלל דלאצטרופי מודה ר"י דלא בעינן דגן ונראה דר' יוחנן קאי על עשרה ובזה ידע שיש לחלק בין אצטרופי ובין להוציאם י"ח דלאצטרופי אין עקר צרופו לזימון שהרי הם חייבי' בי' בזימון בלעדו ועקר מה שצריכי' לצרפו הוא להזכיר השם לכן לא בעינן כזית דגן וסגי בירק או בציר שטובל עמהם אבל בשלשה כיון דליכא זימון בלעדו הי' המקשה סובר שאין חילוק בין לאצטרופי ובין להוציאם י"ח ורשב"ג מיירי בשלשה כמו"ש התוס' בד"ה תשעה וכו' בשם הירושלמי לכן אותיב מרשב"ג והתרצן חידש לו דאפילו בשלשה ג"כ יש חילוק בין איצטרופי ובין להוציאם י"ח. אי נמי יש לומר דהמקשן הי' סבר דמה דאמר ר' יוחנן להוציא ידי חובתן לרבותא קאמר ולא מבעיא לאצטרופי והוא אינו המברך ובלעדו ליכא חיוב זימון פשיטא דאינו מצטרף דהרי לא שייך צירוף ערבות דלא לצטרף וממילא אינם מחויבים בזימון אלא אפילו יש זימון בלעדו ונתחייבו בזימון כבר ושייך ערבות והוה אמינא שיכול להוציאם י"ח קמ"ל ר' יוחנן דאפילו להוציאם י"ח בעינן כזית דגן אי נמי דהמקשה הי' סבור דנקט ר' יוחנן להוציא י"ח לומר דאפי' בזה סגי בכזית אף שהאחרים אכלו כדי שביעה:

רש"י ד"ה עד שיאכל כזית וכו' כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' וכו' ולכאורה תמוה דהרי לעיל דף כ' ע"ב מבעיא לי' אי נשים דאורייתא או דרבנן וקאמר נ"מ לאפוקי רבים י"ח האי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכו' ולחלק בין נשים שאינן שייכות מדאורייתא במצוה זו כלל לכך לא מהני מה שמחוייבת מדרבנן למחשבינהו מחויבת בדבר להוציא את שנתחייב מן התורה אבל איש שישנו בכלל מצוה זו מן התורה אלא שעתה שיעורא הוא דקגרים לי' שאינו מחוייב עתה מן התורה לכן מהני לי' מה שמחויב עכ"פ גם עתה מדרבנן להיות נקרא מחויב בדבר הוא דוחק דא"כ למה הוצרך רש"י בקטן למיהב טעם שאיהו אפילו מדרבנן אינו מחויב תיפוק לי' דשאני קטן דלית בי' חיובא דאורייתא כלל ואמנם ע"פי מה שביארתי שם בחידושיי דהך דאמרינן שהמחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר אליבא דרבא הוא דאמרינן כן אבל רבינא שם השיב תשובות לרבא לסתור סברה זו ולרבינא אף המחויב מדרבנן נקרא מחויב בדבר ניחא דרבינא בתרא הוא והלכה כמותו:

בא"ד ובה"ג וכו' ולענ"ד נראה דדעת בעה"ג דטעמי' דשמעון בן שטח הי' מטעם ערבות וכמו"ש התוס' וכוס ששתה היינו שיהי' יכול לומר שאכלנו וגם שתי' בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו וכמו שהקשה המהרש"א באמת על דברי התוס' דמה חילוק יש בין כזית דגן לשתי' לענין אמירת שאכלנו ועל מה שסמך שמעון בן שטח על הערבות אמר דלגרמי' עביד דהכי אמר רחב"א אר"י לעולם אינו מוציא וכו' ודקדק ר' יוחנן לומר לעולם דהיינו אפילו לא אכלו המסובין רק כזית כל אחד מהם אינו יכול להוציאם עד שיאכל כזית דגן והיינו כשגם הם אכלו רק כזית אבל אם אכלו לשובע גם הוא אינו מוציאם כי אם כשאכל ג"כ לשובע:

תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו' ואור"ת וכו' והכא דבעינן פורח ויודע וכו' נלע"ד דהויו היא ויו החולקת ורצונו דבעינן פורח או יודע וכמסקנת ר"ת בסוף דבריו והמהרש"א הי' סבר שדברי ר"ת סותרים זה את זה ולענ"ד נראה כמו שכתבתי אבל דברי התוס' בראש הדבור ודאי שאינם דברי ר"ת רק דעת אחרת וכמו"ש מהרש"א:

בא"ד שהרי הפסיק בנתים באותו מעשה וכו' ולכאורה יפלא למה יוחשב אותו הפסק הלא אותו מעשה הובא כאן להקשות על ריב"ל דאמר דעבד מצטרף וצריך לומר דכוונתן על מה שהקשה על אותו מעשה והיכי עביד הכי וכו' שזה אין לו ענין לכאן ואמנם לפי מ"ש לעיל דגם הך קושיא דוהיכי עביד הכי דג"כ חוזר להקשות על ריב"ל דאי לאו דברי ריב"ל הוה מוקמינן הך מעשה בעבד שחציו ב"ח א"כ נסתרו דברי התוס' כאן ואמנם אעפ"כ מוכח דהלכה כריב"ל דהא גם בגיטין מקשה על רב יהודה מהך מעשה וצריך לומר שסמוך עצמו שם על דברי ריב"ל כאן וכמו שכתבתי לעיל וא"כ מכלל דהלכה כריב"ל ומוכח דהך ולית הלכתא לא קאי על דברי ריב"ל:

אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה וכו' הקשה הרב מקראי קדש דף נ"ג דפ"ק דר"ה אמרינן אביי ורבא מדבית עלי ופירש"י פ' הזרוע אמרו דרבא לא היה כהן ושמא אמו מדבית עלי וכו' רבא דעסק בתורה חיה מ' שנין אביי דעסק בג"ח חיה שתין ופ' אע"פ חומה דביתהו דאביי אתה לקמיה דרבא אלמנה למתבע מזוני ואיך יתכן ג' מאמרים הללו. וקושיא זו של כת הקודמין היא הוא הרב תורת חיים בשיטתו שם פרק הזרוע ע"ש. גם בספ' סדר הדורות דף קמ"ד ע"ב הביא ראיה מהכא דאביי ורבא היו קטנים בני גיל בזמן אחד ע"ש באורך. ואני בעניי ראיתי בהלכות גדולות דף י"א ע"א דגריס בשמעתין אביי ורבא בר רב חנין כריכו ריפתא קמיה דרבה וכו' אביי נפק לבראי אחוי לרקיע' ורבא בר רב חנין אחוי לטללא וכו' וכפי גירסא זו הקולות יחדלון. ולא היה צריך הרב הנז' להרחיק עדיו ולהביא מפ' אעפ"י דלקמן דף נ"ו א"ל בר הדיא לרבא אביי שכיב ומתיבתיה אתייה לגבך. ואחר זמן רב ראיתי דהכי גריס הרב המאירי ז"ל בפסקיו כ"י גם כן ככתוב בהלכות גדולות אביי ורבא בר רב חנין:

ואיהו סבר רובא דמנכר וכו' עמ"ש בברכי יוסף סי' נז"ר ודברים אחדים דף ק"פ ע"ש: