יומא ט ע"ב

דף ט - ב

ומתוך  שהשהו בני עלי את קיניהן של אותן נשים, מיהא, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום שם, ונחשב להם כגילוי עריות.

בזיון קדשים - דכתיב: "גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח את הקרבן: תנה מיד בשר לצלות לכהן, ולא ימתין עד שתבשל הבשר לאחר הקטרת האימורין, ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי".

"ויאמר אליו האיש: קטר יקטירון כיום [כעת] את החלב, והקטרת האימורין היא המתרת את הבשר באכילה.

[שכן שנינו בפסחים בדף נט ב בברייתא: יכול כהנים רשאים לאכול בחזה ושוק [שהן המתנות הניתנות להם מקרבן השלמים], קודם הקטרת אמורין?

תלמוד לומר "והקטיר הכהן את החלב המזבחה", והדר כתיב "והיה החלב לאהרן ולבניו"].

וקח לך אחר ההקטרה כאשר תאוה נפשך".

ואמר לו הנער: לא, כי עתה תתן!

ואם לא תתן - לקחתי [אקח] בחזקה".

"ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', כי נאצו [ביזו] האנשים את מנחת ה'".

ב. מקדש ראשון מפני מה חרב?

מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ומפרש את הגמרא את שלשת הדברים:

עבודה זרה - דכתיב בישעיה "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס".

ואמר רבי יונתן: מאי "קצר המצע מהשתרע"?

ופירש פסוק זה על עבודה זרה, שהכניס מנשה צלם להיכל, והמשילו למצע שאדם שוכב עליו, ואין אורכו מספיק כדי שיוכל להשתטח עליו ולהאריך איבריו.

וזהו שאמר קצר המצע זה - בית המקדש, שהוא מקום משכן הקדוש ברוך הוא - "מהשתרע". ודורש תיבה זו בלשון נוטריקון, כאילו אמר מהשתרר ריע. שאין מקום להשתרר עליו שני רעים כאחד. וכמו שתי נשים ריעות שנעשות צרות זו לזו כשנישאות לאיש אחד, כן הקדוש ברוך הוא כביכול צר לו המקום, כיון שהכניס שם מנשה את הצלם.

ועל המשך הפסוק "והמסכה צרה כהתכנס"

- אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי [כשהגיע] רבי יונתן להאי קרא, בכי, ואמר:

מאן דכתיב ביה - הקדוש ברוך הוא, שנאמר עליו "כונס כנד מי הים", כביכול את כל מאן, הקב"ה, שהוא כל יכול, דכתיב ביה השבח שהוא [תהלים לג ז] "כנס כנד מי הים" [הנרמז בפסוק בישעיהו בביטוי "כהתכנס"] - נעשית לו מסכה של עבודה זרה כאשה צרה, הנמצאת יחד עמו במקדש!

והגמרא ממשיכה לבאר את דברי הברייתא על הסיבות לחורבן בית ראשון:

גלוי עריות - דכתיב [ישעיהו ג]: "ויאמר ה': יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עינים. הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה".

ודרשינן:

יען כי גבהו בנות ציון - שהיו מהלכות אשה ארוכה בצד אשה קצרה כדי שתבלוט הגבוהה.

ותלכנה נטויות גרון - שהיו מהלכות בקומה זקופה.

ו"משקרות [מלשון הצבע סיקרא] עינים" - דהוו מליין שמילאו צבע כוחלא כחול סביב עיניהן.

הלוך וטפוף תלכנה - שהיו מהלכות פסיעות קצרות, עקב בצד גודל, כדי שיימשך זמן הילוכן ויביטו בהן.

וברגליהן תעכסנה -

אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון, ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל, היו בועטות, ומתיזות עליהן מהבושם, ומכניסין בהן יצר הרע, שהוא כארס הנמצא בנחש כעוס.

שפיכות דמים - דכתיב [מלכים ב כא]: וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה.

וממשיכה הברייתא:

אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים - מפני מה חרב?

מפני שהיתה בו שנאת חנם. ^[27] ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

עוד אומרת הברייתא:

רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא.

ומבארת הגמרא שדברי הברייתא הללו אתאן מתייחסים למקדש ראשון. דכתיב בו [מיכה ג]:

ראשיה בשחד ישפטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסמו - ובעשותם חטאים אלו הוסיפו חטא על פשע, בבטחונם בה' שלא יענשו, כי "על ה' ישענו לאמר: הלא ה' בקרבנו, ולכן לא תבוא עלינו רעה!"

לפיכך, הביא עליהן הקדוש ברוך הוא שלש גזרות, כנגד שלש עבירות שבידם.

שנאמר: [מיכה ג]: לכן בגללכם: א. ציון שדה תחרש. ב. וירושלים עיין תהיה. ג. והר הבית לבמות יער.

ושואלת הגמרא: וכי במקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם?

והכתיב [יחזקאל כא יז]: מגורי אל חרב היו את עמי, לכן ספק אל ירך.

ואמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, כאילו הם גרים יחד, כמו רעים, ועם היותם יחד, דוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם.

והיינו, שנאת חינם.

ומתרצת הגמרא: ההיא - בנשיאי ישראל בלבד הואי. והראיה:

דכתיב בתחילת הפסוק: זעק והילל בן אדם, כי היא היתה בעמי.

ותניא: "זעק והילל בן אדם".

יכול לכל?

תלמוד לומר: היא - בכל נשיאי ישראל.

ואילו בבית שני חטאו כולם בשנאת חינם.

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים, אנשי בית ראשון, שנתגלה עונם בכתוב - נתגלה גם קצם שהוא לסוף שבעים שנה.

אבל אנשי בית שני, שהם אחרונים שיצאו לגלות, שלא נתגלה עונם במפורש - גם לא נתגלה קצם אימתי נגאל.

אמר רבי יוחנן, בלשון משל: טובה צפורנן היבישה של ראשונים שגלו בבית ראשון - מכריסן [ביטוי כדוגמא לבשר רך] של אחר ונים.

אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, שהרי אנו, הגולים האחרונים, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בת ורה!

אמר ליה: בירה [בית המקדש] תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים.

שאלו את רבי אלעזר: הם ראשונים גדולים מהאחרונים או אחרונים גדולים מהראשונים?

אמר להם: תנו עיניכם בבירה [בבית המקדש שחזר אחר שבעים שנה לראשונים, ולא חזר עדיין לאחרונים].

איכא דאמרי, אמר להם בלשון הזאת: עידיכם, העד הוא: בירה.

ריש לקיש הוי סחי, היה שוחה ורוחץ בנהר ירדנא.

אתא רבה בר בר חנה, יהב ליה ידא הושיט ידו לריש לקיש שיוכל להשען עליה בצאתו מן הנהר. ^[28]

אמר ליה ריש לקיש: אלהא! סנינא לכו, אני שונא אתכם, בני בבל, דכתיב [שיר השירים ח]: אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז.

ודרשינן: אם עשיתם עצמכם כחומה הסוגרת על העיר, ועליתם כולכם בימי עזרא - היתה שכינה שורה בעם ישראל בשלימות, ואז נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו.

עכשיו, שעליתם כדלתות, שאחת מהן פתוחה ואחת נעולה - נמשלתם כארז, שהרקב שולט בו כיון שלא שורה בכם השכינה אלא רק בחלקה.

ומבארת הגמרא: מאי, מהו משל הרקב לארז? אמר עולא: לארז ססמגור, שתולעת הקרויה סס מגררת אותו מבפנים.

ומבארת הגמרא: מאי, מדוע נמשלו בבית שני לססמגור, לענין השריית השכינה!?

אמר רבי אבא: הנמשל הוא: בת קול, שנשאר להם מעט מן הנבואה, כשם שנשאר מעט מצידו החיצוני של הארז לאחר שאוכלתו התולעת מבפנים.

כדתניא: משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל. ועדיין היו משתמשין בבת קול.

ותמהה הגמרא: וריש לקיש - מי משתעי האם היה משוחח בהדי עם רבה בר בר חנה?

והרי מה רבי אלעזר, ד"מרא [הגדול] דארעא דישראל" [בבקיאותו הרבה] הוה, ובכל זאת לא הוה משתעי משוחח ריש לקיש בהדיה עמו. היות דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק, אדם שריש לקיש היה משוחח עמו בשוק, היה נחשב לאדם כה נאמן עד כי יהבו ליה כסף לעיסקא אפילו בלא להעמיד כל כך סהדי [עדים].

ואם כן, וכי בהדי רבה בר בר חנה שאינו גדול כרבי אלעזר הוא כן משתעי [משוחח]!? ^[29]

אמר רב פפא: יש להחליף את השמות: שדי השלך והחלף גברא אחד בינייהו, בין שני השמות הנזכרים במעשה.

או ריש לקיש הוה סחי בירדנא, וזעירי שהיה מבבל הושיט לו יד, ולזעירי הוא אמר זאת.

או רבה בר בר חנה הוה סחי בירדנא, ורבי אלעזר הוא שהושיט לו יד.

כי אתא ריש לקיש לקמיה דרבי יוחנן וסיפר לו את מה שאמר לרבי אלעזר, אמר ליה רבי יוחנן: לאו היינו טעמא, לא זהו המשל והנמשל של הכתוב.

כי אי נמי סליקו היו עולים כולהו בימי עזרא, גם לא הוה שריא שורה שכינה במקדש שני.

היות דכתיב [בראשית ט כז]: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם.

ומפורש במסכת שבת פרק [במה בהמה דף נה] מקדש ראשון חרב על ג' דברים ע"ז ג"ע וש"ד אבל שנאת חנם לא היתה אלא בנשיאיהם ולא בשאר העם. רשעים הם ותלו בטחונם בהקב"ה שנאמר ועל ה' ישענו לאמר.

מקדש שני אע"פ שהיתה בהם [תורה ומצות וגמ"ח חרב משום שנאת חנם] ללמד ששקולה שנאת חנם כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. פי' אם עלו כולם היו כחומה ולא היו נמאסים כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס (איוב לו) והיו נבנים בטירת כסף והיה רוה"ק בהם וכיון שעלו כדלתות נסתלקה מהן רוה"ק ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז.

פי' בת קול דאמר מר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוה"ק מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול כו' אמאי לא שריא במקדש שני שכינה דכתיב וישכון באהלי שם אין השכינה שורה אלא באהלי שם.

שדי גברא בינייהו. פי׳ שלישי היה ביניהם שעמו היה מדבר או זעירי או ר׳ אלעזר שמדבר עמו בכיוצא בכאן ורש״י ז״ל פירש בע״א שאין הלשון הולמו.

קני יולדת אין מעכבין אותה מבעלה שאין הקרבת הקנים מעכבת אלא ביאת מקדש ואכילת בשר קודש ומה שאמרו כאן מתוך שהיו משהין את קניהן מעלה עליהם כאלו שכבום ר"ל שבשביל כך היו מתאחרות מלחזור לבעליהן ונמצאו משניאים אותן עמהן לא היה הענין אלא שאף הן היו נוהגות סלסול בעצמן שלא לחזור לבעליהן עד שיקרבו קניהן:

לא הוה מישתעי ריש לקיש בהדיה. כלומר לא היה פותח לדבר עמו בשום מילתא דבדיחותא אבל מצינו^*)צ"ל בכתובות פ"ב שדיבר כו' שמע' מילי דבר נפחא כו' ובמכות פ"ק. בכתובות פרק שני (דף כה:) (ובזבחים פ"ק) (דף ה.) שדיבר עמו שמעת מיליה דבר נפחא כו':

בפרש"י בד"ה ושלש גזירות שדה עיין ובמות יער ועיין חורבה ומטאטאי השמד כמו ויעה ברד מחסה כזב הס"ד כצ"ל:

ע"ב קצר המצע זה וגו'. פורש"י צלם שהעמיד מנשה בהיכל וכו' ע"ש בפרק חלק מוקמינן ליה באמון שהכניס ע"ז לבית קדשו הקדשים ושם מפורש:

נטויות גרון שהיו מהלכות כו'. כולי מלתא מפורש במס' שבת פ"ו:

אבל מקדש ב' כו' ששקולה שנאת חנם כו'. כמפורש פרק הנזקין בעובדא דקמצא ובר קמצא שהוא היה תחלת החורבן ע"ש:

לפיכך הביא עליהם הקב"ה ג' כו' כנגד כו'. כי האי סוגיא איתא פרק תולין והכא משמע דג' עבירות הן ע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות אבל התם לא משמע כן אלא דקאי אג' עבירות שהוזכרו בהאי קרא ע"ש פרש"י וג' פורעניות כו' מפורש שם:

מגורי כו' שאוכלין כו'. מגורי הוא מלשון דירה כמו בבית מגורי דהיינו שהאדם דר עמהם ואוכל ושותה עמהם ולא ידע להזהר ממנו וע"י זה דוקרין זה לזה בחרבות שבלשונם נגד אחרים דבחרב ממש דהיינו שפיכות דמים לא ה"ל למתלי באדם שדר עמהם:

לא נתגלה עונם כו'. כדלעיל שהיה להם שנאת חנם בלב ולפנים כאילו אוהבים כדאמרינן שאוכלין ושותין זה עם זה כו' ועונם זה קשה יותר מעון שבגלוי כהך דאמרינן דעונש הגנב קשה טפי מעונש גזלן דזה השוה כבוד קונו לכבוד הבריות וזה לא כו' ויש ליישב דלא תיקשי ההיא דאמרינן דילבש אדם כו' וילך למקום שאין מכירין אותו ויעבור עבירה בסתר ואל יתחלל ש"ש בפרהסיא:

מכריסן כו'. משל בבהמה שאין בה דבר קשה כצפורן שבה ואינו ראוי לכלום ואין בה דבר רך ככריסה כן הסכל בראשונים הוא יותר טוב מחשוב שבאחרונים וכעין זה בב"ר פרשה מ"ז צפרנן של אבות ולא כריסן של בנים:

א"ל בירה תוכיח כו'. עש"ה כי לא לאדם הבירה כי לה' אלהים וגו' שהוא רמז זאת הבירה לה' במדת רחמים שחזרה בבית ראשון ואלהים הוא רמז על מדת הדין:

בבירה. זו בית שני שעדיין לא חזרה:

כחומה כו'. נראה לפרש לפי מה שמפורש בקרא שהיו צריכין חומה בירושלים בימי עזרא מפני שלא עלו כולם והיו בה אנשים מעט להשמר מפני אויבים בלי חומה כדכתיב ונבנה חומת ירושלים וגו' וכתיב הבונים בחומה וגו' באחת ידו עשה במלאכה וגו' וז"ש אם עשיתם עצמכם כחומה דהיינו שהייתם עולים כולכם ולא הייתם צריכין חומה אז נמשלתם ככסף שאין רקב כו' דהיינו שהיתה הנבואה נשאר ביניכם עכשיו שלא עליתם כולכם וצריכים חומה להשמר מפני האויבים והמיעוט שעלו עשיתם עצמכם כדלתות דהיינו לשמור רק פתחי העיר נמשלתם כארז כו' שהנבואה נסתלקה מכם וע"ז אמרו בפרק חלק ופרק א"נ עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה מכאן שהיו ראוים ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא אלא שגרם החטא היינו נס שיהיו נשמרים בלא חומה אלא שגרם כו' היינו שלא עלו כולם:

ססמגור כו' בת קול כו'. עי' בפרש"י ובערוך פירש הארז מגור מן הסס שאין שולט הרקב בכל עץ כמו בארז ע"ש כל הענין:

גמרא ואמר לו כי עתה תתן כו'. בכ"מ שיש קרי וכתיב מביא הש"ס נוסח הקרי וכאן הקרי לא באל"ף וע"ש במ"ש:

גמ' שם וברגליהן תעכסנה. וכן לקמן. ובמקרא שלפנינו כתיב וברגליהם במ"ם:

גמ' שם כי היא היתה בעמי ותניא זעק והילל בן אדם וגו' יכול לכל כו'. כצ"ל:

גמ' שם א"ל בירה תוכיח. עי' לעיל ריש מכלתין:

גמ' שם אתא רבב"ח יהב ליה ידא. עי' רש"י קדושין ל"ג סע"א

[שם אר"פ שדי גברא בינייהו. כזה אמר ג"כ בביצה כ"ח] :

רש"י ד"ה שני ריעים. בהיכל הס"ד. ומה"ד צרה לשון ריעות כו'. כצ"ל. ונ"ל שדורש ג"כ מהשי"ן והתי"ו שבמלת מהשתרע שתי והוא שאומר שני ריעים:

רש"י ד"ה אמר עולא ססמגור. עי' הגהת הב"ח ועי' ישעיה (נא ח):

גמ' לפיכך הביא עליהם הקב״ה ג' גזירות כו'. נ"ב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ובהמ"ק קרוי גאון עוזם ועבודה מכפרת לא לן אדם בירושלם ועבירה בידו:

שם ססמגור. נ"ב תרין מלין סס מלשון מקרא (ישעיה נא) וכצמר יאכלם סס. ומגור מגרר כפרש"י:

מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁנֵי דְּבָרִים, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּבִזּוּי קָדָשִׁים. נראה לי בס"ד טעם שסיבבו ב' דברים אלו חרבן לשילה כי חלקו של יוסף הצדיק ע"ה שהוא צדיק יסוד עולם וגדר עצמו מן הערוה ביותר ולכן חטא זה של גילוי עריות גרם חרבן למקום ההוא. גם אותו מקום זכה לאכילת קדשים מה שלא זכה שום מקום בזאת אפילו הר המוריה שהיו אוכלין שם קדשים בכל הרואה וזה היה גם כן בזכות יוסף הצדיק ע"ה ואחר כי הקב"ה כיבד את המקום של שִׁילֹה באכילת קדשים יותר משאר מקומות והם חללו הקדשים בו לכך נחרב.

מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. קשה וכי משום ד'מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם' תחרב שִׁילֹה?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין מא. וראה סוטה מה:) בתר רישא אזיל גופא וכיון דהראשים היה להם חטא זה דנחשב כאלו חטאו בגילוי עריות לכן המון העם היה בידם חטא זה של גילוי עריות ממש דכתיב (ויקרא ד, ג) אשר נשיא יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם ובעבור חטא גילוי עריות ממש חרבה.

רְשָׁעִים הֵם, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כלומר מה שלא נעשה בהם כליה אלא שפך חמתו על עצים ואבנים מפני שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דאף על פי שהיו עובדים עבודה זרה לא היתה עבודתם בלב שלם אלא היה נוטה לבם לשמים.
ונראה לי שלשה גזרות שָׂדֶה וְעִיִּין וּבָמוֹת יָעַר ראשי תיבות עֵשֶׂב, ובני אדם נמשלו לעשבי השדה ואף על פי שקילקלו שדינם ראוי להיות להם כליה וכריתה ככריתה של עשב, עשה עמהם רחמנות שנתקיימו בהם ג' גזירות אלו במקום כליה וכריתה.

קָצַר מַצָּע זֶה מֵהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. קשה איך קורא לכבוד השכינה ולצלם בשם 'רֵעִים'? ונראה לי בס"ד דריעים קאי על הכהנים כי כאשר העמיד הצלם בהיכל ודאי העמיד לו כהן בפני עצמו ונמצא מַצָּע זֶה שהוא ההיכל מִשְׂתָּרְרִים בּוֹ שְׁנֵי רֵעִים שהוא כהן גדול לשמים וכהן של הצלם.

מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ: "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם", תֵּעָשֶׂה לוֹ מַסֵּכָה צָרָה?!. הקשה הרי"ף ז"ל למה זכר שבח זה ולא אמר 'הַבּוֹרֵא שָׁמַיִם וָאָרֶץ'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד אמר 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' להודיע בזה דהשכינה לא נסתלקה משם בעת שבאה הַמַסֵּכָה שם אלא נשאר השראת שכינה שם, ונמצא דעשו את הַמַסֵּכָה צָרָה. והענין הוא כשהבדיל הקב"ה ביום שני דימי בראשית בין מים למים וגזר על מים התחתונים שיהיו יורדים ונקוים בתוך הים דעל זה קאמר הכתוב (תהלים לג, ז) 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' נתרעמו מים התחתונים על אשר נתרחקו מאור השכינה שלמעלה וגזר הקב"ה שיהיה חלק מאור השכינה שוכן למטה בהר המוריה במקום בית המקדש ובזה יהיו מים התחתונים קרובים, ולכן כשבא אברהם אבינו ע"ה להקריב את יצחק ראה 'הַמָּקוֹם מֵרָחֹק' (בראשית כב, ד) כי נגלה לעיניו אור השכינה השוכן שם וידע שאותו מקום מקודש להקריב בו.
וכן משה רבינו ע"ה קודם שנכנסו ישראל קראו (דברים ג, כה) 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן' יען כי באמת היה שוכן שם חלק מאור השכינה מששת ימי בראשית לפייס את מים התחתונים ואין הכי נמי אחר שבנה שלמה המלך ע"ה את בית המקדש שם נעשה שם אור השראת שכינה במדרגה גדולה יותר ועל זה גילוי הנוסף אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה לא.) 'גלתה שכינה מהיכל וקודש קדשים' אבל אותו החלק ששכן בששת ימי בראשית לא זז משם לעולם שבזה נתפייסו מים התחתונים.
וזהו שאמרו הכא אל תאמר אין כאן מַסֵּכָה צָרָה מפני דאור השכינה נסתלק משם קודם שתבא הַמַסֵּכָה לזה אמר הכתוב בו 'כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם' שעל ידי כך באותו זמן פייס את מים התחתונים בהשראת חלק אור השכינה שהשרה שם שלא יזוז משם לעולם תעשה לו מַסֵּכָה צָרָה כי מחמת כניסת המים מוכרח דאור השכינה לא יזוז משם לעולם ונמצא היתה הַמַסֵּכָה צָרָה.

(ישעיהו ג, טז) "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן", שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. קשה והלא הכתוב אומר 'נְטוּיוֹת גָּרוֹן' אם כן אין כאן 'קוֹמָה זְקוּפָה'?
ונראה לי כי מחמת שהיו מהלכים תמיד בְּקוֹמָה זְקוּפָה לכן באמצע הילוכם הולכים קצת נְטוּיוֹת גָּרוֹן מרוב הטורח שהיה נעשה על צוארם בהליכתם בְּקוֹמָה זְקוּפָה דאם לא כן למה ילכו נְטוּיוֹת גָּרוֹן, וכי שפלים הם כדי שיכופו כאגמון ראשם?
ומה שאמרו 'שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה' מפיק לה מן (ישעיהו ג, טז) 'גָבְהוּ' דמשמע שהם היו עושין הגובה לעצמן.

רִאשׁוֹנִים שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲוֹנָם, נִתְגַּלָּה קִצָּם. אַחֲרוֹנִים שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנָם, לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם. יש להקשות לפירוש רש"י ומהרש"א הוה ליה למימר נתקצר קיצם ונתארך קיצם? ועוד יש להקשות הלא המאמר עצמו קאמר 'שְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת' ואיך כאן שבעים שנה וכאן יותר מעשרים פעמים שבעים ולא נגאלו?
ונראה לי בס"ד דקלות העונש תלוי בתשובה ועיקר התשובה תלויה בחרטה ולכן בבית ראשון שחטאו בשלש עבירות חמורות מאד ודאי אחר כך נתחרטו חרטה גמורה ושלימה והוי תשובה מעלייא להקל העונש מעליהם והספיק להם שבעים שנה, ומאחר דהגלות היה קצר שהוא שבעים לכן נתגלה הקץ שאם לא היה מגלהו הם היו חושבים שהוא ארוך הרבה שני אלפים או יותר ועל ידי כך היו מתים מרוב דאגה וצער שהיו מתייאשים הם וזרעם וזרע זרעם אך עתה גילהו שהוא שבעים כל אחד יצפה לראות בבנין בית המקדש. אבל אחרונים בבית שני שהיה עונם שִׂנְאַת חִנָּם שהוא קל בעיני האדם אין אדם חושבו לעון פלילי כדי שיתחרט עליו הרבה, וכיון דהחרטה חלושה ורכה לכך נתארך הגלות הרבה לצערם! ומאחר שנתארך אם היה מזכיר מקודם כמה הוא היו מתים מרוב דאגות וצער בראותם אורך הגלות המר! נמצא קלות העון גרם התעלמות הקץ וחומר העון גרם התגלות הקץ.

טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים. נראה לי בס"ד נקיט הדמיון בצפורן וכרס כי האדם כשאוכל בידו כל המאכל יורד לכרס אך ישאר מעט תחת הצפורן לזה אמר 'טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים' רוצה לומר לא יבא שיעור חכמה של אחרונים אפילו כשיעור מעט המאכל הטמון תחת הצפורן לגבי מאכל שיש בכרס.

אָמַר לֵיהּ: בְּאֵר תּוֹכִיחַ, שֶׁחָזְרָה לְמֹשֶׁה וְלֹא חָזְרָה לִיהוֹשֻׁעַ! כן הגירסא בעין יעקב ומקשים מאי הוכחה זו לדברי ריש לקיש שהוא אחרונים עדיפי שיש להם שעבוד מלכיות ועם כל זאת עוסקים בתורה והלא בימי יהושע לא הוה טירדה דשעבוד מלכיות?
ונראה לי בס"ד דהוה ליה בימי יהושע טירדה יותר שהיא של מלחמת ל"א מלכי כנען ועם כל זה היו עוסקים בתורה בלילה, וכאשר מצינו שבא המלאך להוכיחם בימי יהושע על שביטלו לילה אחת מעסק התורה וטרדת המלחמה קשה יותר ועם כל זה היו עוסקים בתורה.
ברם קשה אמאי נקיט 'בְּאֵר' ולא אמר ענני כבוד שפסקו בפטירת אהרן הכהן ע"ה וחזרו בזכות משה רבינו ע"ה דהא ודאי היו צריכים בימי יהושע לענני כבוד ובפרט בעת המלחמה? ונראה לי משום דחזרת הבאר היתה קודם להכי נקטה.
אי נמי גבי 'בְּאֵר' איכא רבותא טפי דבאמת אותו הסלע שהיה נותן להם מים נכנס עמהם לארץ ישראל והונח בים של טבריה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ]ראה שער הגלגולים בהקדמה לז: בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים[ ועם כל זה לא זכו שיתן להם מים.
אי נמי בבאר איכא רבותא טפי כי הבאר היה בסוד המלכות ולכן היה בזכות מרים שהיא בסוד המלכות וחזרה הבאר למשה רבינו ע"ה שהיה בבחינה גבוהה יותר ולא חזרה ליהושע שהיה הוא גם כן בסוד המלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עה.) פני יהושע כפני לבנה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על מה שאמרו פינחס וכלב לרחב כאשר בקשה מהם 'סִימָנָא דְמשֶׁה רַבֵּנוּ' ע"ה.

אָמַר לֵיהּ: בִּירָה תּוֹכִיחַ, שֶׁחָזְרָה לָרִאשׁוֹנִים וְלֹא חָזְרָה לָאַחֲרוֹנִים!. הקשה פתח עינים והלא בריש מכלתין רבי יוחנן סבר מקום יש בהר הבית שמו בִּירָה עיין שם. ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוחנן מודה שבית המקדש נקרא 'בִּירָה' דהא מקרא מפורש הוא 'הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי' (דברי הימים א' כט, יט) ורק לדברי התנא לא ניחא ליה לפרש בהכי דקאי על זה, וכאן שהוא מדבר עם ריש לקיש עצמו שפירש דברי התנא נמי על בית המקדש לכך גם הוא קרא לבית המקדש בשם 'בִּירָה' כמו שקראו דוד המלך ע"ה.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: רִאשׁוֹנִים גְּדוֹלִים, אוֹ אַחֲרוֹנִים?. יש להקשות מאי נפקא להו בשאלה זו וכי המעמך ישלמנה? ונראה לי ששאלו כך אחר ששמעו המשא ומתן שהיה בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש בדבר זה ורצו לדעת אם עמדו דברי רבי יוחנן במקומם או שמא חזר ריש לקיש? והשיב על דברי רבי יוחנן וכל מגמתם בזה לדעת אם נשאר סנגורייא על האחרונים כמו שעשה ריש לקיש כדי שהאדם יזכיר תמיד בפיו סנגורייא זו לטובת הדור.

אָתָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, יָהִיב לֵיהּ יְדָא. דידוע דרבי שמעון בר לקיש היה לו כרס גדולה ולכן הוה אמר כריסי כירי ועל כן קשה עליו העליה מן הנהר ליבשה ולכך ניגש רבה בר בר חנה וְיָהִיב לֵיהּ יְדָא לעזרו בעלייתו.
ומה שאמר לו 'סָנִינָא לְכוּ' אינו שנאה ממש וגם אין כונתו על עצמו של רבה בר בר חנה דאבותם גרמו והם מה עשו אך דיבר כלשון בני אדם שכן דרך בני אדם על כללות המשפחה או על כללות אנשי העיר עם אדם אחד פרטי שהוא מהם או מבניהם, ורוצה לומר אתה מבני בבל שבאת לכבדני עתה שאני מבני ארץ ישראל לכבוד ארץ ישראל הלואי שהייתם חוששין לכבוד ארץ ישראל מתחילה בעת עליית עזרא.

וּמָה רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּמָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה, וְלָא הֲוָה מִשְׁתָּעִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר לָקִישׁ בַּהֲדֵיהּ. יש להקשות והלא רבי אלעזר מלך אחר שנפטר רבי יוחנן כדאיתא בגמרא דמציעא [בבא מציעא פד.] ומפורש שם דרבי שמעון בן לקיש נפטר קודם רבי יוחנן כי הוא הענישו? ונראה לי הכי קאמר דרבי אלעזר שסופו היה מרא דארעא דישראל שמלך אחר רבי יוחנן הנה בודאי בזמן רבי שמעון בן לקיש הוה גברא רבא דלא אשתכח כוותיה ועם כל זה לא הוה משתעי רבי שמעון בן לקיש בהדיה.
וראיתי בספר דברי שאול להגאון מהרי"ש [יוסף שאול נתנזון] ז"ל שבא לידי עתה שתמה דבזבחים דף ה' מצינו דמשתעי בהדי ומפלפל עמו! ועוד גוף הדבר הזה תמוה אטו רבי אלעזר לא היה ראוי שיתנו לו עסקא בלא סהדי?! ועוד אטו זעירי הוה חשוב יותר מרבי אלעזר? אתמהא! עד כאן דבריו.
ולי אנא עבדא נראה דרבי שמעון בן לקיש משתעי בבית המדרש או בביתו עם כל אדם ואפילו עם תלמיד קטן אך בשוק נהג שלא ידבר אפילו עם החכמים הגדולים וצדיקים גמורים מפני כי בתחילתו היה עסקו עם הבריונים הגנבים והלסטים והחמסנים ואחר כך כשחזר בו נתרחק מהם לגמרי ודבק בתורת ה' ובעבודתו ימים ולילות דבוק עצום ונורא, ובזה נתכבד בעיני המון העם כבוד גדול והוחזק בעיניהם לצדיק נאמן עד מאד, ובראותם שהוא נתרחק מאותם הגנבים והגזלנים הרחקה עצומה בתכלית לכן כל אדם שהיה מדבר עמו רבי שמעון בן לקיש בשוק היה אותו אדם מוחזק לאיש נאמן דאומרים רבי שמעון בן לקיש מכיר בבני אדם שאינם מהוגנים ואם לא היה זה האדם נאמן לא היה רבי שמעון בר לקיש מדבר עמו.
והנה מן הראוי הוא דרבי שמעון בן לקיש ידבר עם החכמים והצדיקים הידועים לו אך מאחר שיש בני אדם שהם חכמים שאינם ידועים לו לכן אם ידבר עם החכמים האחרים ולא ידבר עם אלו יצא להם זילותא כי יאמרו מה שאינו מדבר עמהם בשביל שהוא מכירם שאינם הגונים על כן הוכרח לעשות גדר לעצמו שלא ידבר גם עם חכמים המוחזקים ביראת שמים כדי שלא יצא לעז וזילותא על אותם שאינו מכירם, ורק עם זעירי היה מדבר מפני שזעירי היה מוחזק מעצמו אצל המון העם ואצל הגויים גם כן לאדם צדיק וגדול וכמו שאמרו בגמרא דאפילו באכסדרייא היה מוחזק לאדם גדול דאמרו לו אלמלא זעירי את לא היינו מחזירים לך דמי החמור על כן רבי שמעון בן לקיש משתעי עמיה בשוקא מפני שגם הוא מוחזק בעיני ההמון ואפילו בעיני הגוים לאדם גדול וכשר ונאמן כמוהו ואפשר להיות יותר.
והנה הגאון מוהרי"ש ז"ל יצא לתרץ קושייתו בדברים תמוהים מאד שכתב דרבי שמעון בן לקיש היה שונא להמתמנה רב על הציבור לפי שנהנה מכתרה של תורה בהספקה שנותנים לו בעבור הרבנות, ולכך עם רבי אלעזר שהיה רב וראש לא היה משתעי אבל עם זעירי משתעי משום דלא נסמך ולא נקרא עדיין בשם רבי וכו' עיין שם.
ודבריו אלו קשים מאד דאיך יחשוב על רבי שמעון בן לקיש ששונא את רב הנהנה מן הציבור?! ועוד מי הגיד לו דרבי אלעזר היה נהנה ולוקח הספקה מצד הרבנות? דאדרבה נראה להפך דהא פרנסתו היתה בתכלית הדוחק כי הוא היה רבי אלעזר בן פדת אשר אירע לו שהקיז ולא היה לו מעות ליקח סעודה אחר הקזה ונתעלף ונגלה אליו אור שכינה ודבר עמו על עניותו וכנזכר בגמרא (תענית כה.), ואם היה מקבל פרס מן הציבור ודאי היו נותנים לו כדי סיפוקו בריוח ולא בצמצום! ועוד שגה במחילת כבודו שחשב שהיה רבי אלעזר מריה דארעא דישראל בזמן רבי שמעון בן לקיש, וזה אינו כאשר כתבתי לעיל! ועוד מי הגיד לו שכל הנסמך ונקרא בשם רבי מוכרח לומר שנתמנה על הציבור ואסור לו לעשות מלאכה, והלא כל החכמים שבארץ ישראל התנאים והאמוראים כולם היו נסמכים ונקראים בשם 'רבי' וכי היתכן שכולם היו ממונים על הציבור? ועוד באמת המתמנה על הציבור מותר לו לעשות מלאכה להתפרנס בה ורק בפני שלשה אסור, צא ולמד מרבי יהושע בן חנניה שהיה ממונה אב ב"ד והיה בעל מלאכה בביתו, וכמו שאמר לו רבן גמליאל פחמי אתה (עבודה זרה טז:), באופן שכל דבריו קשים מתחילה ועד סוף, ולא ידעתי מה מצא בדברים אלו טעם שסיים וכתב עליהם שהם ענין נפלא.

אָמַר לָהֶם: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּבִּירָה. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר לָהֶם: עֵדֵיכֶם בִּירָה. נראה לי בס"ד הנפקותא למאן דאמר אָמַר לָהֶם 'תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּבִּירָה' הכונה כי מקדש ראשון נקרא בִּירָה שהוא ירב ה', שיש רבותא למקדש ראשון בחמשה דברים ויש בזה גם כן יתרון על סוד חמשה למעלה, ונמצא הראשונים עדיפי שזכו לכך בימיהם, ולמאן דאמר שֶׁאָמַר לָהֶם 'עֵדֵיכֶם בִּירָה' הכונה דחזרה לראשנים ולא חזרה לאחרונים, ואם כן היתרון הוא מצד אחד.

אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כַּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא, נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה, דהחומה עמידה בקבע, שהיא קבועה ואינה זזה ממקומה, אך הדלת העשוי לסתום הפתח, אין סתימתו קבוע אלא פעם נסתם בו הפתח פעם נפתח, כן ישראל אם היו עולין כולם הייתה עלייתם שם בקבע, דוגמת החומה, שלא היו זזים מארץ ישראל לילך לחוץ לארץ, אך כיון דלא עלו כולם, דומין בזה לדלת פעם סתום פעם פתוח, כן הם פעם עולין לארץ ישראל פעם נשארים בחוץ לארץ, ואין ישיבתם בארץ ישראל בקבע.
או יובן בס"ד אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כַּחוֹמָה דאף על פי שהיא בנויה מאבנים הרבה שהם חלקים רבים מאד שנבנית ונעשית עצם אחד, כן אתם אם הייתם עולים כולכם ביחד הייתם נמשלים ככסף, שלא היה שולט בכם גלות עוד, עכשיו שעליתם כדלתות כלומר כדרך הנכנסים בדלת שאי אפשר להכנס בו אנשים הרבה בבת אחת אלא מעט מעט פסקי פסקי, כן אתם עליתם פסקי פסקי בזה את זה, לכך נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, כן אתם שלט בכם הגלות והגירות.

[מלואים: [עבודה זרה כי קצר המצע מהשתרע] והא דמייתי להני קראי ללמד שהיו עובדי ע"ז ומגלי עריות אע"ג דקראי טובא בהדיא כתיבי דהיו עע"ז ומג"ע י"ל כיון דהני קראי צריכין דרשה מייתי להו אגב דבעי למדרש להו וכ"ד הגמ' בהרבה מקומות:]

[מלואים: רשעים היו נ"ל דסוף דברי ר"י בן תורתא הן ומפרש לה הגמרא דאמקדש א' דלעיל קאי ולא אמקדש ב' דסליק מיניה:]

[מלואים: תנו עיניכם בבירה א"ד עידיכם בירה ק"ל מאי בינייהו בין הני תרי לישני ונ"ל ע"ד שאמרו בירושלמי שאלו את ר"א דורות האחרונים כשירים מן הראשונים א"ל עידיכם הבחירה יוכיח אבותינו העבירו את התקרה ויגל את מסך יהודה פי' שלא נתגלה אלא הסכך והמסך של בית המקדש בלבד אבל הכתלים נשארו קיימין בחורבן הבית אבל אנו פעפענו את הכתלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה פי' בחורבן בית שני שע"י אדום נאמר כן דרישא דקרא זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים הוא ואמרינן בפ"ה דגיטין (דף נ') מלמד שהראה הקב"ה לדוד חורבן בית שני ונ"ל מהאי קרא זכור ה' והשתא ללישנא קמא ה"ק להו תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים וכדאר"י בסמוך וללישנא בתרא ה"ק להו עידיכם בירה שהראשונים לא העבירו אלא את התקרה בלבד ואנו פעפענו את הכתלים עד היסוד (דלשון עדות לא שייך אלא בדבר הנראה לעינים כדכתיב והוא עד או ראה או ידע וכדתנן בפ' זה בורר שמא תאמרו מאומד ת"ל והוא עד או ראה) וזה שלא כדברי רש"י שפי' עידיכם בירה בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים דא"כ אין בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא כלום והעיקר כדפירשתי:]

[מלואים: מה ר"א דמרה דארעא דישראל הוא בספ"ק דנדה (דף כ') מפורש למה נקרא הכי:]

[מלואים: לא הוי משתעי ר"ל בהדיה פי' התוס' לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשר"א היה מתחיל לדבר עם ר"ל היה משיב לו כדאמרינן בפ"ק דזבחים גבי רמי ר"ל על מעוהי בבי מדרשא ומקשי אם כשירין הן לירצו כו' שהשיב לו ר"א וגם הוא חזר והשיב לו ולדידי אין צריך לכ"ז חדא דה"ג בשוקא במקום התגרין כדי שלא יחשבו אותו לנאמן למיהב ליה עסקא בלא סהדי ועוד הא בלא"ה וכי ס"ד דלא היה ר"ל משתעי בדברי תורה ולהשיב לשואל אפילו לקטן התלמידים הא כתיב מונע בר יקבוהו לאום ואמונע הלכה מפי תלמיד דריש לה בפ' חלק (דף צ') והא דלא הוי משתעי היינו במילי דעלמא כההיא דהכא דא"ל אלהא סנינא לכו דמתכוין לקנטרו:]

בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה וכו' הקשה הרב יקרא דשכבי דף ע"ו ע"ג שהרי בריש מכילתין ר' יוחנן סבר דמקום יש בהר הבית ושמו בירה ומסיק הרב דהכא כיוין ר' יוחנן למקום ששם עליו שושן הבירה צורה עש"ב ותימה על הרב ז"ל איך נתפייס בזה ולי ההדיוט לק"מ דאטו ר' יוחנן יכחיש מקרא מלא דכתיב אל הבירה אשר הכינותי הא ודאי לא וראה בעיניך דלא אותובי' ר"ל מהאי קרא רק איהו דידיה אמר דכל המקדש נקרא בירה אבל לא מותיב מיניה לר' יוחנן דפשיטא דר' יוחנן לא יכחיש זה רק סבר דבלשון המשנה הכונה למקום שיש בהר הבית ושמו בירה וכבר התנא רמז פי"ב דזבחים דתנן בית הבירה ולשון בית הבירה מסייע לר' יוחנן אך ביתר משניות נקט תנא בירה לחוד לקצר. ואה"נ דהמקדש קרוי בירה בלשון הכתוב והכא ר' יוחנן נקט ל' מקרא:

(ט סע"ב) ריש לקיש הוה וזעירי.—פי' שזעירי היה בבלי, כמבואר בקידושין עא ב. ועי' מדרש שהש"ר פ"ח י"א: ר' זעירא נפיק ליה לשוקא וכו' וא"ל לית את אזיל מן הכא בבליי די חרבון אבהתיה על לבי וועדא ושמע קליה דר' שילא יתיב דריש אם חומה היא אילו ישראל עלו חומה מן הגולה וכו'. והנה ידוע כי ר' זעירא דירושלמי הוא המכונה בבבלי "ר' זירא". ואין זה הנקרא בבבלי "זעירי" או "זעירא" בלי שום תואר לפניו. וגם ר' זירא היה בבלי, כמבואר במו"ק כה ב וכתובות קיב א. ונראה שט"ס במדרש שם, וצ"ל: קליה דריש לקיש יתיב דריש, וכדאיתא כאן דרוש זה בשם ריש לקיש. אבל לא מצאנו בשום מקום ר' שילא בא"י בזמן ר' זירא.

(שם רש"י) ד"ה שדי וכו' ור"א היה הרוחץ.—נראה טעמו של רש"י, שלא אמר להיפך, כדי שלא לשנות בשנים. ומ"מ נראה לומר להיפך משום שר' אלעזר בבלי היה, כמבואר בכתוב' קיב א, וכן בירושלמי ברכות (פ"ב ה"א, ד ע"ב) קרא ר' יונתן לר"א "בבלייא": אבל רבה בר בר חנה ארץ ישראל היא מולדתו, כדמשמע בפסחים נא א.

מפני שהי׳ בו שנאת חנם. עיין ב"מ ל׳ ד"ה לא חרב׳:

לאו היינו טעמא אי סליקו כולהי בימי עזרא לא שריא שכינה דכתיב יפת קשה דבמגילה ט׳ אמר רשב״ג אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונת ואמר ר"י הטעם משום דכתיב יפת יפיפתו של יפת ישכון באהלי שם ואמר רבי יוחנן הלכה כרשב״ג וא״כ כיון דפסק כרשב״ג איך אמר הכא דרשא אחריתא וכן הקשה בחקרי לב דף רס״ד וצ״ל דתרווייהו נפקא. ועיין במדרש רבה פרשת נח דשם אמר ר"ל דיתגיירו גרים מיפת ויבואו באהלי שם ואח"כ אמר המדרש הך דרשא דהכי ואפשר דהא נמי ר"ל ולפיכך כי אתא ר"ל לקמי׳ דרבי יוחנן כמ״ש רשי׳ אמר ליה לשיטתך לאו היינו טעמא דאי נמי סליקית כולהי. אבל ר' יוחנן גופיה לא ס״ל הכי:

תוס׳ ד״ה ר״א דמארי דארעא דישראל. רצוף אהבה:

ממחו' הרב מהו' הירש א״ב זצ״ל מווירמש

אמר ר׳ יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהי' בה ב׳ דברים ג״ע ובזיון קדשים גילוי עריות דכתיב ועלי זקן מאוד כו׳ אשר ישכבון את הנשים ואע״ג דאמר ר׳ שמואל ב״נ א״ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה מתוך ששיהו את קינהם מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום ביזוי קדשים דכתיב גם בטרם יקטירון את החלב כו' כך היא הגירסא בעין יעקב ובילקוט שמואל הביא הגמרא בגירסא אחרת וז״ל אר"י בן תורתא מ״מ חרבה שילה מפני שהי׳ בה ב' דברים ג״ע ובז״ק גילוי עריות דכתיב ועלי זקן מאוד כו' אשר את הנשים כו' ואע״ג דארשב״נ אר״י כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה בזיון קדשים מיהא הוי. דכתיב גם בטרם יקטירון כו'. ולפ״ז משמע דהדר ביה מגילוי עריות כלל וזה תמוה מאוד. עוד הקשה מהרש״א בפסחים סוף פרק מקום שנהגו אמרי' ד׳ צווחות צווחה העזרה ראשונה צאו מכאן בני עלי שטימאו את היכל ה׳ ופירשי׳ שטימאו דכתיב אשר ישכבון את הנשים והקשה מהרש״א דה״ל לפרש שטימאו שמכבדים את עצמן ומחללים קדשי שמים כמו גבי יששכר איש כפר ברקאי ותירץ דעדיפא נקט אשר ישכבון את הנשים היא עבירה חמורה מבזיון קדשים כו׳ ומדברי הירושלמי נראה איפכא דבזיון קדשים יותר חמורה דבפ״ק דסוטה בירושלמי הכי איתא ועלי זקן מאוד כו' מתוך ששהו את קיניהן לטהר לבעליהן מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום אר״ח הרי הכתוב מקנטרן למה תבעטון בזבחי ובמנחות ואי תימא דיש כאן עבירה ממש ששכבו עם הנשים מבריחן מעבירה חמורה ג״ע ומקנטרן בעבירה קלה בזיון קדשים אלא מתוך ששהו כו׳ הרי מבואר דעבירות בזיון קדשים גבי בני עלי היתה יותר חמורה מעבירת ששהו את קיניהן כו' ונראה ליישב הכל על נכון. דבב״ק דף י״ב גרסינן ומעלה מעל ב"ה לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר"י הגלילי והתנן המקדש בחלקו בין ק״ק בין קדשים קלים אינ' מקודשת לומא דלא כריה״ג אפילו תימא רי"הג כי קאמר ריה"ג מחיים הוא דהוה ממון בעלים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה״ג מודה כי קא זכי משלחן גבוה קזכי ומחיים מי אמר והתנן בכור מוכרין אותו תם חי ולא שחט כו' ואר׳ נחמן בר אבוה לא שנו אלא בכור בזמן הזה דלא חזיא להקרבה ואית להו לכהנים זכיה בגווייהו מחיים אבל בזמן שבהמ״ק דחזי' להקרבה לא ואיתבי׳ רבא לר״נ ומעלה מעל ב״ה לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואם איתא לישני הא ריה"ג ור״נ דאמר כרבנן א״ל מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ופירש״י כי קאמר ריה״ג דמקיים הוה ממון בעלים דוקא בשלמים דבעלים לאו משלחן גבוה קזכי אבל במתנות כהונה כמו חזה ושוק ובכור מודה ריה״ג ולפירושו משמע דדוקא מחיים הא דאיכא חילוק בין מתנת כהונה לבעלים דבעלים מחיים לאו משלחן גבוה קאזכי אבל לאחר שחיטה אין חילוק דאפי׳ בעלים משלחן גבוה קאזכי וכן פירש״י בהדיא בקידושין דף כ״ב וז״ל כי קא זכי בין כהנים בחזה ושוק שלהן בין בעלים בבשר משלחן גבוה קאזכי דהקרבות אימורין וזריקת דם מתיר הבשר כו' אבל התוספות כתבו דחלק בעלים בבשר אפילו לאחר שחיטה נמי ממון בעלים הוא בין לקדש בו את האשה בין לכל דבר דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בכהנים אבל בבעלים לא שייך חלק דכל הבשר שלהן והא דאמר לעיל כי קאמר ר' יוסי מחיים אבל לאחר שחיטה מודה לא הוי כפי המסקנא דהכא ולבסוף לא גרסינן אמר ליה מתנות כהונה כו' אלא גרסינן אלא מתנות כהונה קאמרת דהדר בי' משינויא קמא דמחלק בין מחיים לאחר שחיטה כו' ע״ש בתוספות ד״ה ומחיים מי אמר וד"ה ואם איתא כו' והנה בשמואל כתיב וזה משפט הכהנים כו' ופירש״י וזה חק שקבעו להם הכהנים לעצמם שלקחו יותר ממה שראוי להם במתנות כהונה והנה באמת לא הי׳ כאן גבי בני עלי גזלה או חמס שלקחו בעל כרחן של מביאי קרבן שלא בטובתן יותר ממה שראוי להן שהרי הכתוב אומר ויאמר האיש קטר יקטירון את החלב וקח לך כאשר תאווה נפשיך הרי מוכח שרצו ליתן להם כל מה שתבע׳ רק שהי׳ רוצים להמתין עד אחר הקטרת האימורין ועוד דהרי עלי הכהן בתוכחתו אמר להם אם יחטא איש לאיש ופללו אלקי׳ כו׳ ואם הי׳ לוקחין דרך גזילה הרי הי׳ כאן גם חטא איש לאיש כו' ובזה נראה ליישב פשט הפסוקים בשמואל הכל כהוגן ויביא באר"ה. דכך כתיב ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח זבח ובא כו׳ גם בטרם יקטירון את החלב כו' ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות כו׳ ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה ותהי חטאת נערים גדולה את פני ה׳ וכו'. ואמרתי לישב וללמד זכות לבני עלי כל מה דאפשר דבני עלי ובעלי הקרבן פליגי בדינא דבחולין דף ק״ל גרסינין אמר ר׳ חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ״ט דכתיב וזה יהי׳ משפט הכהנים כו'. ופירשי' בעודן קיימת חייב ליתן לכהן אבל אינו קימת לא ואיבעית אימא משום דהוה ממון שאין לו תובעין. ונ״מ בין הני תרי טעמים דלמ״ד משום ממון שאין לו תובעים בדיני שמים מיהא חייב ולמ״ד משום וזה אפילו בדיני שמים נמי לא לחייב כו׳. והנה לשיטת רשי׳ לעיל דאפילו חלק בעלים בשלמים לאחר שחיטה נמי משלחן גבוה קא זכי ואין לבעלים שום חלק עד אחר הקטרת אימורין ויצא לנו דין חדש דאם אכל אחד חלק בעלים לאחר שחיטה אי אמרת גבי כהנים דפטור הייתי יכול לומר גם כאן דפטור אבל באמת זה אינו דפסוק וזה לא מתוקם כלל גבי בעלים דבהדיא כתיב וזה יהי׳ משפט הכהנים ולא בעלים. אבל אי אמרת הטעם משום ממון שאין לו תובעים גם חלק בעלים קודם הקטרת אמורין דלא זכתה להן התורה כלל הוי ג״כ אין לו תובעין רק עכ״פ בדיני שמים מיהא חייב וזה הוא סדורן של פסוקים. ומשפט הכהנים מאת העם פירש דבני עלי חכמים היה דוודאי מתנות כהונה שהם חזה ושוק לא רצו ליקח קודם הקטרת אימורין דזיל קרי בי׳ רב הוא דלא זכתה להן התורה משלחן גבוה עד אחר הקטרה אבל ההוספה שנתנו להם בעלי הקרבן מחלקם אותו ההוספה הי׳ מחלק בעלים ובא נער הכהן ואמר תנה בשר לצלות מחלקך קודם הקטרה דסבירא להו לדידן כפירש התוספות דגבי בעלים לא שייך משלחן גבוה קא זכי וא״כ אתם הבעלים תוכלו ליתן במתנה קודם הקטרה ויאמר אליו האיש קטר יקטירון החלב כו׳ פירש דסבירא לן לדידן כפירש״י דחלק בעלים לאחר שחיטה נמי משלחן גבוה קא זכי וא״כ אין לבעלים שייכת בקרבן כלל קודם הקטרה ואין אנו יכולין ליתן במתנה ויאמר אליו הכהן לא כי אתה תתן פירש ממ״נ אי סבירא לכו דאין לבעלים כלל קודם הקטרה וא״כ מי שאכל חלק בעלים קודם הקטרה נמי פטור משום דהוה ממון שאין לו תובעין וא"כ לקחתי בחזקה וא"כ פטור כלל ולכך מסיים הכתוב ותהי חטאת הנערים גדולה את פני ד׳ דייקא דעכ"פ אפילו לפי שיטתם עכ״פ בדיני שמים מיהא חייב וק״ל:

והנה הרי״ף כתב בע"י הטעם ששהו את קיני הנשים הי׳ שהי' להוטים אחר מתנותיהם וכשהי׳ יולדת מביאה קן תורים או בני יונה שאין לכהן חלק כ״כ הי' מקדימים הקדמות מן בהמות שהי׳ להם חלק רב וזה הוא קושיא גדולה על בני עלי דהרי לפי שיטתם הי' יכולים ליטול מן הבהמה מחלק בעלים קודם הקטרה וא״כ הי׳ יכולים להקריב קיני נשים ולא הוצרכו להשהות אותם דהרי מ׳ החלק שהי׳ להם בקרבנות בהמה הרי כנגד זה הי׳ להם ג״כ חטאת העוף ואותו הוספ׳ שנטלו גבי בהמה יותר ממה שראוי' להם הי׳ יכולים ליקח תיכף לאחר שחיטה ואפי' לפי שיטת׳ חטאו ממ"נ ובזה עולים הגירסת הילקוט כהוגן דהוא גם כפי׳ הגמרא שלנו דעל שלקחו מחלק בעלים קודם הקטרה לא הי׳ להם חטא כל כך דמצו למימר הדין עמנו כפירש התוספות דבעלים לאו משלחן גבוה קא זכי ואם כן יכולים ליקח מחלק בעלים קודם הקטרה אבל השתא ששהו את קיני הנשים כדי ליטול מחלקם מבהמה ואם כדעתם דמצו ליקח התוספות שלהם קודם הקטרה לא הי׳ צריכים להשהות את הנשים וזה פירש הגמרא ואע״ג דאר״ש ב"נ אר״י לא חטאו כו׳ מיהא מעלה עליהם הכתוב והשתא בזיון קדשים נמי הוי כדלעיל וזה פירש הילקוט ואע״ג דארשב״נ אר"י לא חטאו כו׳ בזיון קדשים מיהא הוי במה שלקחו קודם הקטרה ובע״כ צ״ל שהי' יכולים ליקח מחלק בעלים קודם הקטרה וא״כ חטאו נמי במה ששהו את קיניהם שלא הי׳ צריכים להשהות הנשים וק״ל ובזה עולים דברי המהרש״א בפסחים כהוגן דשפיר צווחה עזרה דוקא על אשר ישכבון את הנשים דעל בזיון קדשי׳ לחוד הוה אמרי׳ דיכולים ליטול קודם הקטרה אבל מכח ששהו את קיניהן מוכח שחטאו ב״ב דברים לפי סברתם ודעתם ודו"ק. ע״כ:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ששהו את קיניהן. שהיו מביאות במלאות ימי לידתן ליטהר לאכול בקדשים והם היו בעלי גיאות והיו מתרשלין בהקרבתן והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה: מהשתרע. דריש בנוטריקון מהשתרר ריע אחד: שני ריעים. צלם שהעמיד מנשה בהיכל צרה לשון ריעות כשתי נשים לאיש אחד וכעסתה צרתה (שמואל א א) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא יח): ראשיה בשוחד ישפוטו. סיפה דקרא ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו וגו': ועליהם. אמקדש ראשון קאי: ושלש גזירות. שדה עיין ובמות יער ועיין חורבא במטאטא השמד (ישעיה ד) כמו ויעה ברד מחסה כזב (שם כח): שנתגלה עונם. לא היו מכסין פשעיהם: נתגלה קצם. לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיה כט): אחרונים לא נתגלה עונם. בני מקדש שני רשעים היו בסתר: בירה תוכיח. בית המקדש: עידיכם בירה. בנין הבית עד לכם בדבר שלא חזר לנו וחזר לראשונים: סנינא לכו. לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני: נמשלתם ככסף. שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה: כדלתות. שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין: שהרקב שולט בו. מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה: מאי ארז. מאי נמשלתם לארז דקאמר: אמר עולא ססמגור. מכתתו ומגררו מבפנים ססמגור שם תולעת: מאי ססמגור. כלומר למה נמשלו בבית שני לססמגור לענין שריית שכינה: א''ר אבא בת קול. נשתייר להו כאשר נשאר מן הארז מקצת מועט: שדי גברא בינייהו. או הרוחץ תחליף או הפושט היד אי ר''ש בן לקיש הוה הרוחץ זעירי פשט לו היד או רבה בר בר חנה פשט לו היד ור''א היה הרוחץ: כי אתא. ר''ש בן לקיש לקמיה דר' יוחנן וסיפר לו כך אמרתי לו לפלוני:

רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה לא הוה משתעי רשב''ל בהדיה. פי' לא היה מתחיל לדבר עמו אבל כשר''א היה מתחיל לדבר עם ריש לקיש היה משיב לו כדאשכחן בפ''ק דזבחים (דף ה.) גבי רמי ר''ל על מעוהי ומקשי אם כשרים הן לירצו כו' שהשיב לו ר''א וגם הוא חזר והשיב לו: