וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. נראה לי בס"ד רמז לדבר (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' כלומר אחר שנשמע שלשה קולות אז יטיבו צעדיו של אדם ללכת בדרך.
כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים, וְנִמְשָׁכִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת. נראה לי בס"ד הטעם שנמשכים י"א אמה כמספר ו"ה שכל התיקון שעושים בבית המקדש הוא בהם ועסק העבודה מגיע עד בית הכפורת. ונראה לי מה שעשו בבנין תחילה אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד (שמות כו, ז) 'עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת' כי בי' ספירות של קדושה נבלעת הקדושה בתוכם ולכן נחשבים לי' ספירות בלבד אבל בקליפות אין החיות הקדושה מובלע בתוכם כי אין קודש מתערב בחול אלא עומד על ראשם ומאיר להם ולכן נחשבים לאחד עשר. וכתב עוד דהאלופים של עשו שהיו י"א הם כנגד י"א הנזכרים שבקליפה יעוין שם. ולכן בבנין בית המקדש עשו בדבר ה' אחד עשר אמה אחורי בית קודש קדשים לרמוז לישראל בזה המספר על י"א אלופים דעשו שהם י"א של קליפה שאם יחטאו הרי פלשתים מאחור יבואו ויחריבו בית המקדש. ולזה אמר (ישעיה א, ד) 'נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר'.
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. נראה לי בס"ד טעם לעשרה כי אברהם אבינו ע"ה נתנסה בעשרה נסיונות ונסיון העשירי היה העקדה שנשלם במקום ההוא של בית המקדש לכן בזכות עשרה נסיונות שנשלמו שם זכה המקום ההוא להיות בו עשרה נסים.
או יובן הטעם כי בעבודת בית המקדש נעשה יחוד וחיבור שם הוי"ה במלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] עם שם אדנ"י [65] שמספרם נֵס [110] בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) מ"ם שבלוחות בנס היו עומדים. ופירש רבינו האר"י ז"ל נֵס על שם הוי"ה דאלפין ושם אדנ"י, וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר לכך נעשה עשרה נֵס.
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים. פירש רש"י המקום מרחיב עד שיש ביניהם, רוצה לומר מן הצדדין, גם כן ארבע אמות שלא ישמע אחד ודוי של חבירו שלא יכלם. והגאון יעב"ץ ז"ל בביאור אבות פקפק בזה דמה צורך יש בהרחבת המקום מן הצדדין מאחר דמתפללין ומתוודין בלחש ורק הנס מוכרח להיות מלפניהם מפני השתחויה שהוא פשוט ידים ורגלים על הרצפה וכשעומדים צפופים אינם יכולים אפילו לכרוע מעט ולכך הוצרך הנס להרחיב המקום עד כאן דבריו. וצריך להבין באמת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש על הצדדין גם כן?
ונראה לי בס"ד דדייק דהוה ליה למימר 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים' וידענא דהנס הוא בהרחבת המקום לפניהם דאיך משתחוים שהוא פשוט ידים ורגלים אם הם עומדים צפופים, וכיון דהוסיף התנא לומר 'רְוֵחִים' שמע מינה דקא משמע לן על הרווחה יתירה שהיא מן הצדדין ולהכי אמר רְוֵחִים ולא אמר בְּרֵיוַח דקא משמע לן על שתי הרווחות, ועשה טעם לזה משום ודוי והיינו אף על פי דרובא דעלמא מתוודים בלחש לא יבצר מאיזה אנשים שיהיו מתוודים בקול רם.
לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ. יש להקשות כולהו נסי הם מעלות שיש בהם תועלת לקודש עצמו אך נס זה אינו תועלת לקודש? ונראה לי בס"ד דמגיע מזה תועלת לקודש שלא יהיו נצרכים להאכילה מבשר קודש דאיתא בגמרא (יומא פב.) עוברה שהריחה בשר קודש יש תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה וכו' שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש עיין שם.
וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם. מקשים אמאי נקיט נסים של ירושלים עם נסים של בית המקדש? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן לא זכתה ירושלים לנסים אלו טפי משאר ארץ ישראל אלא בשביל בית המקדש שהיה בתוכה ולכן זכתה לנסים אלו שהם מעין נסים של בית המקדש, כי כנגד נס הרחקת הזבוב ומניעת הקרי שהיה בבית המקדש זכתה ירושלים שלא הזיק נחש ועקרב, כי שורש אחד הם, וכנגד נס מִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים זכתה שֶׁלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם.
ועוד מקשים אמאי אמר 'וְלֹא הִזִּיק' והוה ליה למימר 'וְלֹא נָשַׁךְ נָחָשׁ וְעַקְרָב'? ונראה לי בס"ד דבא לכלול בזה גם כן שלא נזדמן שהנחש הטיל ארס במאכל ומשקה ושתוהו בני אדם ועל זה לא שייך לומר נָשַׁךְ אלא הִזִּיק.
אִי הָכִי 'בְּלוּעִין' נַמִּי, תְּרֵי הֲווּ. יש להקשות דקארי לה מאי קארי לה והאיך התרצן שתירץ אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיִּיל תְּרֵי לא נרגש בזה הקושיא כיון דהוא עצמו קאמר דתלתא פסולי נחשבים אחד איך יסבור דתרי בלועי נחשבים בתרי?
ונראה לי בס"ד דהתרצן סלקא דעתך דלא אמרינן תְּלָתָא חֲשִׁיבֵי כְּחַד אלא בהנך דפיסולי לפי ששלשתם לא היו נסים במעשה בעין אלא הנס הוא בהרחקת הנזק שלא יזדמן הפיסול וגם עוד אפילו לפי השערת השכל לא יתראה זה לנס אלא באורך הזמן ומשום הכי לא חשיבי כל חד נס גמור להביאם למנין לכל חד באפיה נפשיה ולזה שלשתם נחשבו בחד נס במנין הנסים, אבל תרי ניסי דבליעה כיון שהם נסים במעשה בעין שנעשה בגופם מעשה נס להבלע מאליהן הרי כל חד מנייהו הוא נס גמור ולהכי אף על גב דשניהם הוא ענין בליעה ראויים לבא כל חד למנין הנסים בפני עצמו ואין נכללים יחד כך עלה בדעת התרצן מעיקרא, אבל המקשן לא ניחא ליה בהאי חילוקא וסבר כיון דתרווייהו ענין בליעה לא שנא מהך תלתא דפיסולי דחשבינן להו בחד משום דחד עניינא נינהו.
נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ. נראה לי בס"ד לחם הפנים רמז לתורה שנקראת לֶחֶם והיא מזון הנפש וראוי שהאדם ישאר בהתלהבות וחשק התורה בסוף הלימוד כמו התחילת הלימוד ולכן נעשה בו נֵס שיהיה בעת סִלּוּקוֹ כמו עת סִדּוּרוֹ, והתורה נקנית במ"ח מעלות לכך הנס היה שישאר 'חם' שהוא מ"ח.
ברם יש להקשות אמאי נקיט כאן 'נֵס גָּדוֹל' ואפילו בנס ארון וכרובים שהיו פלאים יותר לא נקיט נֵס גָּדוֹל וכן במ"ם שבלוחות נמי לא נקיט נֵס גָּדוֹל ואמאי בלחם הפנים נקיט 'נֵס גָּדוֹל'?
ונראה לי בס"ד דכאן הוו תרי נסים בבת אחת שהיה נשאר רך ולח שלא היה מתקשה ומתייבש וגם שהיה חם הרי נֵס בְּתוֹךְ נֵס ולכן קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל' דייקא, כי אותיות נֵס במילואם כזה נ"ן סמ"ך גם המלוי הוא מספר נֵס [110] וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס. ולפי דברי הריטב"א ז"ל היה בו עוד נס אחר שהיה יוצא ממנו הבל תמיד כמו עת יציאתו מן התנור הרי תלתא נסים נצמדים יחד ולהכי קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל'.
ונראה לי בס"ד לרמוז שתי נסים של לַח וְחַם באותיות לֶחֶם כי אות ח' תחברנה עם הלמ"ד בלבד ונקרא לַח ותחברנה עם אות מ"ם בלבד ונקרא חַם ולכך נקרא לֶחֶם הַפָּנִים שיש בו שני משמעות שהם לַח וְחַם. ולפי דברי הריטב"א ז"ל שהיה יוצא ממנו הבל נראה לי בס"ד לכך קראו הכתוב בשם חַלָּה דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ה) 'וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת' נמצא קראו חַלָּה לרמוז בו שלשה נסים הנזכר כי חַלָּה ראשי תיבות חַם לַח הֶבֶל.
וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָא אָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְקוֹם אָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. הא דלא הקשה זה קודם שהקשה מהא דתני רב שמעיא? משום דידע מעיקרא שיש לחלק בין גַוָּאִי לְבְרָאֵי ורק עתה שהתרצן הכניס בחשבון לֶחֶם הַפָּנִים שהוא דגואי הקשה לו מארון וכרובים ופשוט.
ומה שאמר וְהָא לֶחֶם הַפָּנִים נָמִי נִסֵּי דִּבְרָאֵי הוּא כתב מהרש"א ז"ל קודש קדשים דגואי לפני ולפנים דהיינו ארון וכרובים שהיו בקודש קדשים מה שאין כן לחם הפנים בהיכל, ומקרי בְרָאֵי לגבי קודש קדשים עד כאן. ומה שאמר על זה קצת קשה משום דיש לתרץ עדיפה מהא משני ליה.
אמנם נראה לי בס"ד דקדוק זה בפשיטות עוד דלא הוה מצי לתרץ בהכי דהא מה שאמרו לחלק בין גַוָּאִי ובין בְרָאֵי היינו טעמא משום דגואי אין נראין לעיני הכל ולאו איכא פרסומי ניסא כלל ולפי זה מסתברא דגם נס של לחם אין להכניסו עמהם דנס זה אינו מפורסם ונראה לעיני הכל.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דמאי משני לחם הפנים נס דבראי הוא מהא דאמר רבי יהושע בן לוי דְמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הַהֵיכָל וּמַרְאִין לְעוֹלֵי רְגָלִים והלא כיון דמגביהין אותו בתוך ההיכל ואין מוציאין אותו חוץ להיכל עודנו חשיב נס דגואי? ובזה ניחא דטעם החילוק בין גַוָּאִי לְבְרָאֵי לאו מצד המקום אלא מצד הידיעה וגילוי ופרסום הנס הוא כי כיון שהוא לפנים אין הנס גלוי ונודע ומפורסם לעיני הכל ולכן גבי לחם הפנים אחר שאמר שהם מגביהין אותו להראותו לעולי רגלים העומדים בחוץ נמצא נס שלו נודע וגלוי הוא ולכן נחשב בכלל נסים דבראי.
וראיתי להרב ברכת הזבח ז"ל במנחות דף כ"ט שהעיר בדברי התוספות ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מנא ליה דילמא היה הנס שהיה חם גם מערב שבת שנאפה עד הלקחו? ושמא דדייקי מלשון הגמרא מדקאמר 'כְּסִדּוּרוֹ' ולא אמר 'כְּלְקִיחָתוֹ' מהתנור והרב צאן קדשים הביא גם כן קושיא זו ותירצה באופן אחר יעוין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד לתרץ קושיא זו דהתוספות דייקי הא מגמרא דידן הכא דפריך 'וְהָא לֶחֶם הַפָּנִים נַמִּי, נִסֵּי דְּגַוָּאִי הוּא' ומשני דאמר רבי יהושע בן לוי דמראין אותו לעולי רגלים ולהכי חשיב דבראי ואם שהיה נשאר חם אחר ירידתו מן התנור בערב שבת עד יום השבת בבוקר שהיו מסדרים אותו אם כן נמצא נעשה בו הנס בהיותו חוץ להיכל דרואין שנשאר חם מן ערב שבת עד יום שבת בבוקר ומאי פריך הכא והוצרך להביא הא דרבי יהושע בן לוי אלא ודאי לא היה נעשה נס של החום בלחם אלא רק בשבת בבוקר כשהיו מסדרין אותו בהיכל דנעשה חם מאיליו ונשאר חום זה בו עד עת סלוקו בשבת הבאה.
ואין לומר דאולי היו מצניעין אותו אחר אפיה בערב שבת אצל חום התנור והיה מקבל מחום התנור והיה משתמר חום שלו בו בטבע ולא בנס שהיה נשאר מוצנע אצל חום התנור עד יום שבת בבוקר, דזה אינו דהא בגמרא פ"ד דתמיד (תמיד לא:) איתא שני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית אחד של שיש ואחד של זהב ועל אותו של שיש מניחים לחם פנים בכניסתו וכו' ופריך ונעבדי דכסף ומשני מפני שהוא מרתיח את הלחם ומחממו וממהר להתעפש עיין שם ועיין תוספות יום טוב ז"ל במנחות פי"א מ"ז יעוין שם, ולפי זה נמצא הלחם אחר אפיה היו מניחין אותו עד שעת סידורו בבוקר על שלחן של שיש שיש בפתח ולא אצל התנור.
ואין לומר שהיו מניחים על שלחן של שיש רגע אחד בבוקר קודם סידור דודאי אין לחוש על חום בזה הרגע לעשות השלחן של שיש ולא של כסף מפני שהוא מרתיח ויש להרחיב הדברים עוד בכל זה ואין לי פנאי עתה.
ודע דאין להקשות למאי הוצרך להוכיח דחשיב נס בראי מהא דרבי יהושע בן לוי דמראין אותו לעולי רגלים תיפוק לי כשמוצאין אותו בכל שבת לחלקו לכהנים בלשכת הגזית היו רואין אותו עודנו חם וזה היה בחוץ, דנראה לי דאין זו קושיא דאפשר שלא היה הנס של החום בלחם אלא רק בעודנו בהיכל ואחר שיוציאוהו מההיכל יתקרר תכף ומיד כי כמו שהחום בא אליו בנס כן יוצא ממנו בנס תכף ולא יסתלק בהדרגות כחום הטבעי.
מְקוֹם אָרוֹן אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה. נראה לי בס"ד הטעם שעשה נס זה בארון שבו הלוחות ששם התורה לרמוז לאדם כל מה שיעשה הוצאות מן ממונו בשביל תלמוד תורה אינו נחסר מן הקצבה של המזונות שקוצבים לו ביום ראש השנה ולכן הארון שבו התורה אינו לוקח מן המקום ואינו מחסר ממנו כלום!
ומה שהיו הַכְּרוּבִים גם כן בְּנֵס עוֹמְדִים שאין לוקחים שיעור מן המקום שעומדים בו, גם בזה יש רמז לישראל כי ידוע שהכרובים רומזים לכללות ישראל זכרים ונקבות ואף על פי שעשו לקח עולם הזה אין ישראל לוקחים מחלקו כלום אלא נזונים בנס מן הברכה היתירה הבאה לעולם בזכותם ולכן אין לעשו עליהם טענה ותביעה דאין מחסרים ממנו כלום.
אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וכו'.. הקשה הריטב"א ז"ל אמאי לא חשיב שמן המשחה? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דשמן המשחה אינו נוגע חסרונו לישראל כי אין בו צורך אלא רק למלך שהוא מתכבד יותר במשיחתו בו מה שאין כן כל הני חמשה חסרונם נוגע לכל ישראל שכולם מתכבדים בהם. אך הריטב"א ז"ל תירץ לקושיתו הנזכר מפני ששמן המשחה אף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו עד כאן.
וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים מפי השמועה קושיא עצומה על הריטב"א ז"ל דהא אמרו בפרק הוציאו לו (יומא נב:) דשמן המשחה נגנז עם הארון ביחד וכיון דחשיב ארון יאמר גם כן שמן המשחה וכתב על זה שהיא תמיהה קיימת יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דהארון בעת שנגנז בבית ראשון בימי יאשיהו לא חשיב נחסר מן בית המקדש יען כי הוא נגנז באחת הלשכות בתוך בית המקדש ולא יצא מבית המקדש, ואותם שגנזו אותו הם יודעים באיזה מקום הוא מונח ולכן אין זה חשיב חסרון בזמן בית ראשון דמה לי מונח בבית קודש קדשים מה לי מונח באחת הלשכות הנה שתי מקומות אלו בבית המקדש, וכיון דיודעים באיזה מקום מונח הרי הם יכולים להוציאו ממקום השני ולהחזירו לבית קודש קדשים אם ירצו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת (מנחות קג:) והרי הוא כאלו מונח בקודש קדשים ואין זה חשיב חסרון, אך בבית שני דאותם שהיו יודעין מקומו נפטרו ואותם שעלו בבית שני לא היו יודעים היכן הוא מונח דאי אפשר להחזירו למקומו נחשב זה חסרון בבית שני גבי הארון, אמנם שמן המשחה שנגנז בזמן שהיה בית ראשון אף על פי שיש שהם יודעים באיזה מקום נגנז עם כל זה כיון שהוצרכו אליו למשוח בו את יהואחז מפני מחלוקת של יהויקים ולא יכלו לגלותו ולהביאו לעשות בו מלאכתו המיוחדת לו נרגש חסרונו וניכר, ולהכי גם בבית ראשון נחשבה גניזתו חסרון כיון שהוא עניינו למשוח בו וכשהוצרכו אליו לא נמצא בידם והוכרחו למשוח יהואחז באפרסמונא דכיא וכנזכר בהוריות (הוריות יב.) ולהכי לא חשיב ליה בהדי חמשה שלא נרגש חסרונם בבית ראשון גם בסופו. ואף על גב דאם היה גם כן מצוי אצלם שמן המשחה אפשר לא היו מושחין בו את יהואחז עם כל זה חשיב חסרון כיון שהוצרכו אליו ולא נמצא גלוי בידם.
נמצא בית ראשון שבנה שלמה המלך ע"ה היה שלם בחמשה דברים ונראה לי בס"ד דנרמזה מעלה זו בשם שְׁלֹמֹה שהוא שלם ה'. ונראה לי לכן נאמר על שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ה, יב) 'וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף' דמספר האלף כיון בו לאומרו כנגד בית המקדש עצמו דעליו נאמר (שיר השירים ד, ד) 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו' ומספר החמשה הנותרים על אלף הם כנגד חמשה יתרונות הנזכרים שהיה יתר בית ראשון.
ומה שאמר שנחסר הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה אין כונתו לומר שלא היה הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה כלל דזה אי אפשר דאפילו בחרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי (מדרש רבה שמות ב, ב), אך באמת בהשראת אור שכינה יש כמה הדרגות ואותה המדרגה שהיתה בזמן בית ראשון לא היתה בבית שני, וכן תמצא גם כן ברוח הקודש דגם הנבואה קרי לה בשם רוח הקודש ומדרגת הנבואה שהיתה בבית ראשון לא היתה בבית שני.
אַמְרֵי: [אִין], מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְּלָא מְסַיְּעָא [כא:]
ונראה לי לפי זה מה שאמר בזבחים (זבחים סא:) אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה, אין הכונה סילקה לגמרי שנסתלק גוף האש, אלא הכונה נסתלק כח הפעולה שלה כדאמר הכא מִהֲוָה הֲווּ סִיּוּעֵי הוּא דְּלָא מְסַיְּעָא דכן היה לה גם בבית ראשון מזמן מנשה עד חרבן הבית.
ועל חסרון אוּרִים וְתֻמִּים עיין פתח עינים בשם הרמב"ם דנכתבו על ידי שמים, והקשה והלא אמרו בגמרא שהיו כתובים על ידי השמיר? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דאף על גב דהיה על ידי השמיר היו צריכין למעשה נס מן השמים כי השמיר טבעו וסגולתו לשבר מעבר לעבר ואינו חוקק מעט כמו כתיבה ומה שהיה חקיקה בדרך כתיבה היה בדרך נס ומעשה שמים מקרי.
ועוד נראה לי בלאו הכי פעולת השמיר עצמה נקראית בידי שמים כיון שהיא פעולה סגוליית דאמרו רבותינו ז"ל שורטין תחילה ומראין להם את השמיר והם נבקעין מאליהן, נמצא הוא מעשה סוגליי ואינו טבעי וכל מעשה סוגליי נקרא בידי שמים.
ומה שאמר 'שֵׁשׁ אִשּׁוֹת הֵן' נראה לי בס"ד אֵשׁ ראשי תיבות שֵׁשׁ אִשּׁוֹת.
