סוכה לא ע"א

דף לא - א

מתרצת הגמרא: מעיקרא נמי [אף קודם שנאגד] לאסא, הושענא קרו ליה, על שם שרגילים לאגדו כהושענא בחג.

תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים שגוזל את הילוך הרבים, רבי אליעזר פוסל מטעם שיתבאר בסמוך, וחכמים מכשירין.

אמר רב נחמן: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, היא רק בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו של הנגזל הבנויה בקרקעו של נגזל, ^[20] ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אף כששאלה ממנו. ^[21] דכתיב, "חג הסוכות תעשה לך", ודרשינן, משלך תהא [ראה לעיל דף כז ב]. ולכן ממה נפשך אינו יוצא ידי חובתו בסוכה זו.

כי אי קרקע נגזלת, שיש תורת גזל בקרקע, כמו בשאר מטלטלין העומדים בחזקת הגזלן על ידי "קניני הגזילה", הרי סוכה גזולה היא, ורבי אליעזר דרש מדכתיב "תעשה לך" למעט סוכה גזולה ושאולה, ואי נמי קרקע אינה נגזלת שלעולם ברשות בעליה היא עומדת, סוף סוף, סוכה שאולה היא, ולדעת רבי אליעזר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו.

[נידון זה יסודו במה שנאמר בתורה (ויקרא ה כא): "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וכו', או מכל אשר ישבע עליו לשקר". ונחלקו בגמרא במסכת בבא קמא דף קיז ב כיצד נדרש פסוק זה: יש שדרש ב"ריבוי ומיעוט וריבוי", דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות הכל, לומר, שדיני גזילה נאמרו בכל סוגי הגזלות מלבד שטרות. ולדבריו גם בגזילת קרקע יש תורת גזל. ויש שדרש את הפסוק ב"כלל ופרט וכלל" דקיימא לן שכוונת הכתוב לרבות כל מה שדומה לפרט - למעט קרקעות עבדים ושטרות].

ואף שרבי אליעזר סבר שם להדיא כי יש תורת גזילה בקרקע, רצתה הגמרא ליישב דבריו בכל ענין, שאף אילו היה סובר קרקע אינה נגזלת מכל מקום אינו יוצא בה ידי חובתו עד שתהיה שלו לגמרי.

ואילו רבנן לטעמייהו אזלי, דנחלקו על שיטת רבי אליעזר ואמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו השאולה לו, ואף נחלקו על רבי אליעזר גבי גזל קרקע וסברו שקרקע אינה נגזלת, וממילא יוצא אדם ידי חובתו בסוכה זו הואיל וסוכה שאולה היא. ^[22]

אבל אם גזל עצים וסיכך בהן את סוכתו, דברי הכל אין לו לנגזל אלא דמי עצים בלבד, ואילו גוף העצים נקנים לגזלן בשינוי מעשה ושינוי השם והרי היא שלו לגמרי. ^[23]

או יש לפרש באופן אחר: שמשום תקנת השבים פטרו חכמים את הגזלן מלסתור בנינו ולהשיב את הגוף העצים לבעלים כדי שלא ימנע מלשוב בתשובה. ^[24]

ומוכיחה הגמרא: ממאי דפליגי רבי אליעזר וחכמים בשתי הלכות אלו - בגזילת קרקע ובפסול סוכה שאולה, שמא נחלקו בגוזל עצים ועשה מהם סוכה, ומחלוקתם היא בדין שינוי מעשה או בתקנת השבים, מדקתני בברייתא: "סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים", ומשמע, שהנידון של סוכה גזולה הוא דומיא דהמסכך ברשות הרבים: מה המסכך ברשות הרבים קרקע לאו דידיה הוא, אף סוכה גזולה נמי מיירי דלאו קרקע דידיה הוא, והיינו שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו.

ההיא סבתא שגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסיככו בהם סוכתו של ריש גלותא, דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה לרב נחמן: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי! צווחה שישיבו לה עצים אלו שגזלו ממנה, ולא אשגח בה רב נחמן.

אמרה ליה ההיא סבתא לרב נחמן: איתתא [אשה] שבת גדולים היא, דהוה ליה לאבוהא דהיינו לאברהם אבינו שהיא מצאצאיו, תלת מאה ותמני סרי עבדי, כדכתיב [בראשית יד יד]: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלוש מאות", צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?

אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא [קולנית היא זו], ואין לה אלא דמי עצים בלבד. ^[25] כלומר, אין עבדי ריש גלותא מחוייבים לסתור הסוכה ולהשיב לה את גוף העצים שגזלוה, אלא ישיבו לה את דמיהם בלבד. והטעם הוא, משום "תקנת מריש", שתקנו חכמים לגזלן שגזל מריש [קורה] וקבעו בראש גגו, שאין צריך הגזלן לסתור בנינו ולהשיב את המריש עצמו אלא נותן לנגזל את דמיו משום "תקנת השבים", שאם נכופו להשיב את הקורה שגזלו ימנע מלשוב בתשובה. ועל כן כבר זכו בני ריש גלותא בגוף העצים ויוצאים ידי חובתם בסוכה זו לכולי עלמא.

אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא [קורה שנתנה בראש גגו לצל] דגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא, שיתן הגזלן את דמיה ולא את הקורה עצמה, משום תקנת מריש.

והיינו, שלא נאמר היות וסוכה זו בנין עראי היא ואין זה הפסד מרובה לסותרה, יסתור סוכתו וישיב לו את הקורה עצמה, אלא גם בסוכה נאמרה תקנת מריש, דמשום שנצרכת היא לו לקיום מצותו עשאוה חכמים כבנין של קבע שאינו צריך לסותרו משום תקנת השבים.

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן בכך שגם בסוכה נאמרה תקנת השבים, פשיטא הוא, כי מאי שנא מההיא דאמרן לעיל שאם גזל עצים וסיכך בהם סוכתו אין לו אלא דמיהם?!

מבארת הגמרא: מהו דתימא: דוקא בעצים נאמרה תקנה זו היות ושכיחי הן, ומצויין לקנותם בשוק, ויכול הנגזל ליטול דמים שקיבל ולקנות בהם עצים אחרים,

אבל האי כשורא דמטללתא לא שכיחא כל כך לקנותה בשוק בדמים כסתם עצים, ולפיכך סברה הגמרא: אימא לא יחזיר דמים בלבד, אלא מחוייב הוא לסתור סוכתו וליתן לו את הקורה עצמה, קא משמע לן שאפילו בכהאי גוונא מחזיר דמיה בלבד.

והני מילי, כשתובעו הנגזל בגו [בתוך] שבעה ימי החג, שנצרכת לו הסוכה לקיום מצותו. אבל אם תבעו לבתר [לאחר] שבעה, או שמתרצה הנגזל להמתין עד אחר שבעה, ^[26] הדר הקורה בעיניה כיון שלא יפסיד כלום אם יסתור סוכתו.

ואי חברו הגזלן לאותה קורה בטינא [בטיט], הרי היא כשאר בנין של קבע, ואפילו לאחר שבעה ימי החג נמי יהיב ליה דמי, ואינו מחוייב ליתן לו את הקורה עצמה.

תנא: לולב היבש פסול, ורבי יהודה מכשיר.

אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי [צריך] שיהיה "הדר", שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וכו'", אף לולב הסמוך לו בפסוק בעי שיהיה "הדר". ורבי יהודה סבר, לא מקשינן לולב לאתרוג. כלומר, לו נמסר לנו מפי חכמים שנסמכו אתרוג ולולב בפסוק כדי להקישם זה לזה. [ומעצמו לא דרש סמיכות זו, לפי שמלבד קל וחומר אין אדם דורש מעצמו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן]. אבל באתרוג דברי הכל "הדר" בעינן, שהרי לגבי אתרוג מפורש הדבר בפסוק.

מקשה הגמרא: ובלולב לא בעי רבי יהודה הדר?

והתנן במשנתנו גבי לולב שנפרדו עליו, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא, לאו, משום דבעי רבי יהודה הדר גם בלולב? ^[27]

דוחה הגמרא: לא, לעולם לא נאמר דין הדר בלולב, ומה שהצריך רבי יהודה בלולב שנפרדו עליו לאוגדו מלמעלה, היינו כדקתני טעמא בברייתא: רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: נאמר בקרא "כפת תמרים", ולמדו מכאן חכמים כי צריך שיהיה הלולב כפות [לשון אגוד וקשור, כדמצינו במסכת מכות כב ב: כופת שתי ידיו על העמוד], ולפיכך אם היה פרוד יכפתנו.

שבה הגמרא ומקשה: וכי לא בעי רבי יהודה הדר בלולב? והתנן: אין אוגדין את הלולב, כלומר, את שלושת המינים - לולב הדס וערבה אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא? - לאו, משום דבעי הדר. ואין זה נאה לאוגדו במינים אחרים?

דוחה הגמרא: לא, אין זה טעם הפסול, והראיה דהא אמר רבא: דאפילו בסיב הגדל סביבות הדקל כעין לולבי גפנים, ואפילו בעיקרא דדיקלא דהיינו קליפת הדקל אוגדים אותו, אף שאינם דומים במראיהם ללולב, אוגדים את הלולב, הרי שעיקר הקפידא שיהיה האגד ממין הלולב ולא מחמת מראהו, אם כן ודאי אין טעם הפסול משום הדר. ואלא מאי טעמא דרבי יהודה הפוסל התם אגד שאינו ממין הלולב,

משום דקא סבר, לולב צריך אגד, לכן גם האגד עצמו הוא חלק מן המצוה, ואי מייתי לאותו אגד ממינא אחרינא אם כן הוה להו חמשה מינין בקיום המצוה ועובר ב"בל תוסיף". [כלומר, למאן דאמר לולב אין צריך אגד אין האגד חלק מגוף המצוה, ולכן אף שהוא ממין אחר אינו עובר ב"בל תוסיף", כיון שאיסור בל תוסיף נאמר רק כאשר בא לקיים המצוה יותר ממה שציותה תורה, כגון חמשה חוטים בציצית. אבל בדברים שאינם מענין המצוה, לא שייך איסור בל תוסיף].

ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר?

והתניא: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן - כך אין מוסיפין עליהן.

לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש [חבוש] ולא רמון ולא דבר אחר [להלן יתבאר מה חידוש יש בדין זה].

ארבעת המינים אלו אם היו כמושין [שיבשו מעט אבל נותרה בהם מעט לחלוחית], כשרין. אבל יבשין - פסולין. רבי יהודה אומר: אף היבשין כשרים בדיעבד.

אסיקנא מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בסוכה גזולה בתוקף חבירו והוציאו מסוכתו ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.

אבל גזל עצים וסיכך בהן אין לו אלא דמי עצים בלבד. פי' פעיתא צעקנית.

אמר רבינא גזל כשורא וסיכך בה עבדו רבנן תקנתא בה כדתנן במס' גיטין מריש הגזול שבנאו בבנין שנוטל דמיו מפני תקנת השבים ואי חבריה בטינא כלומר קבעה בטיט להיותה שם אין מחייבין אותו להסירה ולהחזירה אלא נותן את דמיו ודיו. תנא אין אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו ביו"ט ראשון אא"כ נותנו לו במתנה גמורה. ומעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ולא היה להם לולב. לקח רבן גמליאל לולב באלף זוז זהב. וכיון שיצא בו נתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו כו'.

תנא יבש פסול ור' יהודה מכשיר. אוקמה רבא מחלוקת ר' יהודה ורבנן בלולב. דר' יהודה מכשיר ביבש ולא בעי הדר בלולב. והא דקתני אין אוגדין את הלולב אלא במינו לאו משום דבעי הדר בלולב אלא משום דר' יהודה סבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במין אחר זולתי מין הלולב הוו להו ה' מינין לפיכך תני אין אוגדין את הלולב אלא במינו ואפי' סיב וכיוצא בו שהוא ממיני דקל כשר לאגד בו. והא דתניא (וכמן) כמישין כשירין יבישין פסולין.

ת״ר סוכה גזולה כו׳‎. ואסיקנא דפליגי בשתקף את חברו והוציאו מסוכתו דרבי אליעזר סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא בסוכה שאולה ורבנן סברי אדם יוצא בסוכה שאולה והקשו בתוספות מ״מ כיון שתקפה מחברו הא איכא מצוה הבאה בעבירה ותירץ דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות כגון קרבן שופר ולולב וכיוצא בהם אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה ולא נראה דהא בירושלמי חששו למצת של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה הרי הוא כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע״פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך כנ״ל:

אבל גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים. פירוש ואף ע״ג דמדאורייתא פסולה דהא ליכא אלא יאוש ולא קניה והתורה אמרה תעשה לך משלך. השתא דתקון רבנן בגוזל מריש ובנאו בבירה דקני ליה ונות׳‎ דמיה לבעלים הרי העצים האלו שסיכך בהם קנוים לו מדרבנן מתקנת מריש ואין עליו אלא חוב דמיהם שחייב לבעלים והרי הוא כחוב דעלמא ומשלך קרי׳‎ ביה וליכא נמי משום מצוה הבא׳‎ בעבירה דהא קנינהו מקמי מצוה מיהו קשיא לי לפום האי שיטתא דידן למה לי למיכתב קרא למעוטי גזולה ת״ל משום מצוה הבאה בעבירה דהא כל היכא דלא קני לה מקמי מצוה דהוי גזול הא איכא משום מצוה הבאה בעבירה בשלמא לולב ל״ק לי דהתם אצטריך לכם למעוטי שאול אלא גבי סוכה שהוא כשרה בשאולה קרא למעוטי גזולה למה לי וי״ל דהיא גופא קמ״ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מצוה הבאה בעבירה סד״א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ״ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מצוה הבאה בעבירה דאי לא הא קנייה ביאוש ושינוי רשות דהקדש שלך קרינא ביה אלא ודאי כדאמרן:

ההיא איתתא. כבר מפורש עניינ׳‎ ממה שכתבנו ומה דאמרינן אתתא דהוה לאביה תלת מאה ותמני סר עבדי י״מ אביה ממש שהוא עשיר גדול וי״מ שהיא בת אברהם דכתיב ביה וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות:

אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו׳‎. מהו דתימא עצים שכיחי אבל האי דלא שכיח לא עביד בה רבנן תקנת מריש קמ״ל:

וה״מ בתוך ז׳‎ אבל לבתר ז' פי׳‎ ‎שלא קבל ממנו הנגזל בב״ד עד לבתר החג או שרוצה להמתין עד מוצאי החג או שלא נתכוון לגזול עד מוצאי החג הא לא״ה אע״פ שלא פרעו עד החג כבר קנאו ודמים בלבד הוא חייב לו וכדמוכח נמי מעובדא דר״נ שלא חייבוהו לפרוע לאלתר ושלא כפירוש רש״י:

אהדורי בעיניה כיון דלא שכיח ולית ליה שום פסידא לא עביד בה רבנן תקנתא ואי חבריה בטינא אפילו לבתר שבעה נמי יהיב ליה דמיה׳‎. פירוש אם רוצה הגזלן שאין כופין אותו לעולם לתת דמים שיכול הוא לומר אי איפשי בתקנת חכמים כדאי׳‎ בכתובות מיהו כשעמד בדין ופסקו ליה לדיניה דליתן דמים וקבל עליו שוב אינו חוזר בו:

תנא יבש פסול כו׳‎. אמר רבא מחלוק׳‎ בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ורבי יהודה סבר לא מקשינן פירוש ואע״ג דכלהו מינין גמרי מהדדי והדר אכוליה מינין איכא למדרשיה קסבר רבי יהודה דלא שייך הדר אלא באתרוג שהיא פרי ולא בלולב שהוא מן העצים וכי היכי דלא שייך עבות אלא בהדס ולא גמרי שאר מינין מיניה:

והא תנן ר״י אמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו מ״ט לאו דבעינן הדר ופרקינן דלאו משום דבעינן הדר הוא דהאמר רבא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא דלא הוי הדר ובדין הוא דבלאו מהא דרבא מצי למייתי עלה מסיפא דמתני׳‎ דפסיל ר׳‎ יהודה בגימוניות של זהב ופליג עליה דר״מ אלמא טעמא דר״י לאו משום דבעי׳‎ הדר הוא שאין לך הדר גדול מן גמונית של זהב אלא הא דרבא עדיפא לי׳‎ דמפרש מתני׳‎ גופא דר׳‎ יהודה דפריכנא מיניה והכי אורחא דתלמודא:

והתניא ד׳‎ מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם. יש שפירשו אין מוסיפין עליהם ואפי׳‎ ממינם והא ליתא דאפילו לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ״ש לרבנן דסברי לולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דליכא משום בל תוסיף והטעם שלא נתנה תורה באחד מארבע מינין שיעור למעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות ומג׳‎ הדסים למאן דבעי שלשה ואתרוג אחד ובהכי סגי לה ואם רצה להוסיף מוסיף והא דאמרינן לקמן גבי אתרוג ואימא פלפלין ופרקינן משום דלא אפשר היכי ליעבוד לינקוט חדא לא מינכרא מלתא לינקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג׳‎ פירות ה״פ דרחמנא אמר דבפרי אחד סגי ויוצא ידי חובתו ולא בעינן שנים ושלש ואלו בפלפלת אינו יוצא אלא בשנים ושלש ויש ראיה לדברינו מדאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנ׳‎ לכו כרבי טרפון דמכשר בג׳‎ קטומין ואקשינן ולדרוש להו כר״ע דסבר דהדס אחד ומדאקשינן לדרוש כר״ע דמכשר בתדא אלמא הלכתא כר׳‎ עקיב׳‎ כדבעינן למימר קמן ואפילו הכי קא מהדר שמואל לשלשה שאינן קטומין ואמר להו אשוו וזבינו אלמא אע״ג דסגי בהדס אחד לדין תורה אם רצה להוסיף עליו משום נוי מוסיף וליכא משום בל תוסיף ולא נחית בהא משום דלולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דא״כ הוה אסרי׳‎ מדרבנן כדאסרינן בשאר מינין כדלקמן אלא ודאי משום דלא נתנה בהם תורה שיעור למעלה כנ״ל. ומצינו שדורשין לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ד׳‎ ואעפ״כ מוסיפין עליהן כדאמרינן התם בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמנה ולישנא נמי מוכיח הכי דקתני אין מוסיפין עליהן כלומר מינין אחרי׳‎ שיהו חמשת המינין כשם שאין פוחתין מהם שיהו שלשה דהשתא במינין איירינן דקתני מינין שבלולב ולא איירינן בשיעורא נמצאת למד שמוסיפין בכל מין ומין כמו שירצו וכן נהגו העולם בהדס וערבה לפי שהוא נוי ולא נהגו להוסיף בלולב ואתרוג לפי שאינו דרך נוי ונהגו במקצת המקומות להוסיף בהדס כדי לנאותו מאותו הדס שוטה דלא קיימי תלתא בחד קינא וכן רבותי עושין מעשה. ולבי מפקפק בדבר דכיון דפסול במין אחר כמין אחר דמי וכי היכי דגזור רבנן שלא להוסיף מין אחר דלמא אתי למסרך הכי נמי איתא למגזר בהא דגזיר׳‎ דשכיח היא שרוב בני אדם אין מדקדקין בין עבות להדס שוטה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצדדים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו בסוכה גזולה שאם גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ולא מדין תורה אלא מדברי סופרים ומפני תקנת השבים אע"פ שלא קנאה אלא בשינוי מעשה ולא בשינוי השם ויאוש מ"מ אם רצה בעל העצים להמתין שבעת ימי החג ושיחזיר לו הלה את עציו רשאי ואין הלה יכול לומר לו דמים אני חייב לך הא אם חברו בכותלים ובקרקע בטיט על דעת שישארו לו העצים עד שיצטרך לחזרתו לסתירת בנין אף לאחר שבעה אין לו אלא דמי עצים מפני תקנת מריש ר"ל מריש הגזול שבנאו בבירה שלא חייבוהו לקעקע הבירה אלא להחזיר את דמיו ואע"פ שבסוכה אינו הפסד מרובה מצוה עושתו קבע ואם תקף את חבירו והוציאו מסוכתו אף בדין תורה יצא שאין קרקע נגזלת הא כל שעשה סוכתו בראש העגלה וגזל העגלה עם הסוכה או שהסוכה עשויה בדרך שאינה מחוברת לקרקע וטלטל את כלה וגזלה לא יצא שהרי אין כאן תקנת שבים אחר שיכול להחזירה בלא פסידא והעושה סוכתו ברשות הרבים אע"פ שיש כאן צד גזלת הרבים כשרה וכבר ביארנו כל זה בפרק שני ומ"מ כל שקנה את העצים אם בשינוי מעשה אף בלא יאוש ואם בשינוי השם וביאוש או מפני תקנת השבים כגון שחברה בקרקע ונתחייב בדמים יש אומרים שיוצא הוא אף בשלא פרע ר"ל שכל זמן שיפרע יוצא הוא למפרע אי נמי הואיל וחוב הם עליו יוצא ויתבעם הלה בבית דין אם ירצה וכמו שאמרו בההיא דהוה צווחה ואמרה ריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי ומפני שעבדים של ריש גלותא גזלו ממנה את העצים ואמר רב נחמן אין לה אלא דמי עצים אלמא שלא נפרעה עדיין ומ"מ יש אומרים דכל שלא פרע לא יצא וההיא איתתא רוצים היו ליתן לה את הדמים ולא היתה רוצה ליטלם אלא שהיתה צווחת ליטול את עציה:

גדולי המחברים כתבו שבשעת הדחק כגון שאינו מוצא לולב אלא מן הפסולים לולב היבש כשר אבל השאר פסולים ונראה שכתבוה ממה שאמרו שהיה ר' יהודה מביא ראי' להכשיר את היבש מבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין שעת הדחק ראיה אלמא שאף חכמים (הורו) [הודו] שאף בשעת הדחק היו נוטלין אותו ומ"מ יש אומרים שאף בשאר הפסולים כן וכדי שלא תשתכח תורת לולב ומה שאמרו [לא מצא אתרוג] לא יביא לא פריש ולא רימון בזו מפני שאין זה מאותו המין ואתי למיסרך אבל אותו המין בעצמו אין בו חשש ונוטלין אותו שלא להשתכח ולדעתי יראה כדעת גדולי המחברים שאף הפסולים יש בהם כדי לטעות ואתי למיסרך אלא שהיבש אין פיסולו ניכר כל כך שאף הלחים יש בהם שהם לבנים ואין הירקרקות מצוי בהם והוא הענין שלא נאמר כן אלא בלולב אבל באתרוג ושאר המינין היובש ניכר בהם הרבה ואין נוטלין אותם שלא לטעות ולדעת חכמים לא היו מברכים עליו אבל לדעת ר' יהודה היו מברכים ואין הלכה כמותו ויש מצדדין בדרכים אחרים לומר שהיבש אין פיסולו אלא מתורת הדר ואינו אלא מדרבנן וא"כ בשעת הדחק נוטלין שהרי נתקיימה בו מצות התורה ואין זה נראה שכל שיטת הסוגיא מוכחת שביום ראשון מיהא הדר מן התורה בכולם ואע"פ שאפשר שדרך סמך הוא מ"מ מדת חכמים כך היא וכן יש מצדדים בה לומר שלא היו מורישין אותם אלא לשאר הימים ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:

הלולב אין צריך אגד ומאחר שכן אוגדין אותו אפי' שלא במינו שאילו היה צריך אגד כל שאוגדו במין אחר היה לו מין חמישי ופסול על הדרכים שיתבאר בסמוך:

ארבעת מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון שלא להשתכח תורת אתרוג שמא יבא לטעות מכאן ולהבא כמו שביארנו ומה שאמרו שאין מוסיפין עליהם שאלו בסוגיא זו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל אלמא שהתוספת פוסל אע"פ שאין לולב צריך אגד ובמסכת סנהדרין פרק חנק נתהפכו הדברים לענין זקן ממרא שלדעת האומר לולב אין צריך אגד אינו פוסל בתוספת להיות עליה הזקן נעשה ממרא בהוראתו ומטעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שלא נאמר שם אלא שלא להיות הזקן ממרא בכך אבל לענין המצוה ודאי פוסל וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבהדס כתבו שאם רצה להוסיף מוסיף מפני שתוספתו כתובה בתלמוד והוא ענין ההושענא וכן כתבוה לחכמי דורם ששאלו לו על דבר זה ואף הם כתבו בנוסח תשובתם וזולתנו מן הגאונים התירו בתוספת ערבה ולא נתחזק אלינו טעמם לפי שההדס מצאנוהו בתלמוד בענין הושענא אבל לא בערבה וכל מה שלא נמצא היתרו מבואר בתלמוד נשאירהו על המנין הכתוב בו ומ"מ רוב מפרשים משוים בזה ערבה עם הדס ויראה לי הטעם שאין זה אלא לנאותו וכל שלנאותו בטל הנוי עם העיקר אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בתוספתן ושאין לבטלו אצל העיקר שהרי אף הוא עומד בעצמו ואינו בטל עמו כהדס וערבה ומ"מ לא נהגו בערבה אלא בשלשה בדים או ארבעה אבל הדס יש מוסיפין עד שבעים ויש עד ששים ושמנה כמנין לולב ויש עד ששים ותשעה כמנין הדס ובהלכות גדולות אוסרי' להוסיף האגודה בהדס שוטה וממה שאמרו הדס שוטה לסוכה אלמא ללולב דוקא עבות אלא שאין זו ראיה לדעתי שלא נאמר כשר ללולב אלא מה שהוא צורך לולב הא למה שהוא נויי לולב אף השוטה כשר בו וכן נהגו רוב גאונים ומוסיפים טעם לדבריהם שהרי מ"מ מין הדס הוא ומה שהוא מינו אינו קרוי תוספת שהרי אף לדעת האומר לולב צריך אגד אוגדין את הלולב בסיב שהוא מעקרי הדקל הואיל ומין לולב הוא וכל שכן לדעת פסק שאין לולב צריך אגד ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהדיא ויש מכריעים לאגוד את הלולב תהלה עם ההדס הכשר ואח"כ מוסיפין על האגודה ומעבין אותה לנוי ואוגדין את הכל ביחד וכן יש מביאים ראיה לתוספת ההדס ממה שכתבו קצת מפרשים למטה ששמואל סובר כר' עקיבא שאף הדס בד אחד לבד ממה שהקשו ולדרוש להו כר' עקיבא ואפי' הכי היה מגזם להם לדרוש כר' טרפון בשלשתן קטומין אלמא התם אע"פ שדינו באחת הוא מתיר בשלשה ואינו ראיה גמורה כמו שכתבנו שם ויש מתרצים קושית [הש"ס ד] סנהדרין בפנים אחרים ואחת מן היפות שבהם הוא שלכתחלה אין מוסיפין ואם הוסיף עבר בבל תוסיף אלא שמ"מ יצא וכיון שיצא ידי מצוה אין תוספתו עושתהו ממרא וכבר כתבנו שם כל הדברים בארוכה:

זה שאמרו אין פוחתין מהם פירושו שאפי' נטל שלשה מהם לא יצא אף ידי אותם שנטל מפני שארבעתם מצוה אחת ואין מצוה מתחלקת לחצאין ומ"מ אם נטלם זה אחר זה הואיל ואין לולב צריך אגד יצא והוא שאמרו במסכת מנחות כ"ז א' ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה ואמרו שם לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ולא סוף דבר אין לו ויש לו שאין הענין אלא שאם נטל את כולם יצא ידי הכל למפרע ואם לא נטל את כולם לא יצא אף ידי מה שנטל ומתוך כך הוא אומר שאם אין לו ונמצא שלא נטל אלא אותם שהיו לו לא יצא אף ידי אותם שנטל הא אם יש לו ומסתמא הואיל ויש לו אע"פ שאינו נוטל עכשיו נוטל הוא ביומו כשנטל את האחרון יצא ידי הכל למפרע והוא הדין אם אין לו עכשיו ונטל המצויים אצלו ואח"כ נזדמנו לו האחרים שנוטלן ויצא והרבה מפקפקים בזו לומר שצריך שיהיו אצלו וממה שכתבו גדולי המחברים והוא שיהיו ארבעתם מצויים ואין זה כלום שלא דברו אלא בהווה ומגדולי הדורות כתבו בהיפך לומר שאם אין לו נוטל את שהם אצלו ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון וכו' פשיטא מהו דתימא לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל ומאחר שלא אמר כי היכי דלא לשתכח תורת לולב שהוא העיקר אלמא שנוטל הוא את הלולב וכן המצויים אצלו ומברך עליהם ובאמת זו של מסכת מנחות ראיה ברורה לסתירת דבריהם ואף לשיטתנו באמת זו קשה שודאי היה לו לומר כדי שלא תשתכח תורת לולב אלא שאני משוה את הדברים שכל שאין לו נוטל הוא את המצויים בלא ברכה ומפני שלא תשתכח אבל לא יביא מין אחר במקום אותו שאינו מצוי משום דאתי למיסרך וכן נראה ברור וכל שנוטל את כולן ביחד כדינו מברך על הלולב כמו שיתבאר אבל כל שנוטל אחד אחד מברך על כל אחד בפני עצמו וכן כתבוה גדולי המפרשים אלא שמ"מ אם יש לו עם הלולב אחד או שנים נוטלם בברכת הלולב ולגדולי הדורות אירעה שגגה שנטלו את הלולב ולא היה שם ערבה וברכו על הלולב בחזקת שהוא כדינו בכל מיניו ואח"כ הרגישו בחסרון הערבה ונשאו ונתנו עם תלמידיהם וגמרו בדעתם ונטלו ערבה וברכו על נטילת ערבה ושהחיינו ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שאין צריך אגד לכשיטלו את הערבה יצא ידי שאר מינין למפרע והילכך על זו צריך לברך שהרי לא חלה ברכת הלולב עליה ולא יחזור ויטלנה ביחד עם הלולב ויברך על הלולב הרי הוא ברכה לבטלה הואיל ויצא ידי לולב אלא צריך לברך על הערבה וכן צריך זמן עליה כבלולב:

בד"ה אבל גזל עצים כו' כך פי' הקונטרס ועל חנם דחק דמדכתיב לך כו' ואפילו מדרבנן בלא עגלה וספינה איכא לאוקמא כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בנוסחאות מדויקות בתוספות וכוונתם דעל חנם פי' הקונטרס לאוקמי מיעוטא דלך לפסול גזולה בראש הספינה ועגלה דשפיר מצינן לאוקמי בגזל עצים דמדאורייתא לא קני כיון דחוזר לברייתו וה"ל גזולה דקרא מיתוקם מדאורייתא ובשמעתין דקאמר אין לו אלא דמי עצים אינו אלא מדרבנן משום תקנת מריש ושוב הוסיפו לומר דקרא מתוקם בלא עגלה וספינה אפילו בתר דתקנו רבנן לקנות בגזל עצים וסיכך בהן וכגון בראובן שבנה [סוכה בחצרו של שמעון] שלא מדעתו של [שמעון] כו' כצ"ל וכ"ה בהגהות אשר"י ומהרש"ל כתב כאן דרך אחרת ואין להאריך:

בגמ' אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא כצ"ל ולא כספרים דגרסי אי קרקע אינה נגזלת וכו' ואי נמי נגזלת סוכה גזולה היא דעל זה לא שייך למימר ואי נמי דר"ל ואת"ל נגזלת דהא ר"א איהו ס"ל קרקע נגזלת ורבנן ס"ל אינה נגזלת ומאי את"ל קאמר וק"ל וכן משמע בתוס' שמתחיל הדבור אי קרקע נגזלת וכו' כצ"ל:

אבל גזל עצים וסיכך בהם וכו' ממאי מדקתני וכו' הוצרך לדיוק זה דלא נימא דתקנת מריש ליתא בסוכה משום דאין כ"כ טורח והפסד לסתור סוכתו כמו שפי' רש"י לקמן בסמוך גבי האי כשורה דמטללתא וכו':

והני מילי בגו שבעה וכו' כצ"ל:

דהא אמר רבא אפי' בסיב ואפי' בעיקרא דדיקלא ואלא מאי טעמא דר"י וכו' כצ"ל ופי' סיב ועיקרא דדיקלא ר"ל דקל של תמרים שהוא מין הלולב ועיין לקמן בדף ל"ו בסופו ודף ל"ז:

תוס' ד"ה אבל גזל עצים וכו' עד ועל חנם דחק דמדכתיב לך וכו' ואפי' מדרבנן בלא עגלה וספינה וכו' כצ"ל ור"ל דלעולם נוכל לפרש דהא דממעטינן לעיל פ' הישן סוכה גזולה איירי בגזל עצים וסיכך בהם דמדאורייתא סוכה גזולה היא דלא קנה אותה בשינוי משום דשינוי החוזר לברייתו הוא והא דקאמר הכא דגזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים היינו מדרבנן לאחר שתיקנו תקנת מריש אבל מדאורייתא לא קנה וה"ל סוכה גזולה דבמטלטלין שאינן ברשות בעלים לא שייך שאלה כמו שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה ד"ה וקרקע איגה נגזלת והדר קאמרי דתוס' ואפי' מדרבנן ר"ל לאחר תקנת מריש אשכחן נמי סוכה גזולה בלא עגלה וספינה כגון בראובן ובו' עד ולא דמי לקרקע דבחזקת בעליה עומדת וכו' ר"ל ולכך נקראת סוכה שאולה אבל הכא לא גזל שמעון מראובן הקרקע דהא שלו היתה אלא עצי הסוכה שהן מטלטלין והן נגזלין דלא שייך בהו שאלה כיון שאינן ברשות בעליהן ולכך נקראת סוכה גזולה ופסולה אפי' לאחר תקנת מריש דלא שייך כאן תקנת מריש דהא שמעון לא טרח בשום בנין אלא גזל סוכתו של ראובן כמות שהיתה בנויה וק"ל והארכתי בדברים הפשוטים כדי להוציא מדברי ספר ח"ש שכתב בדבור זה דברים שאינם ואי אפשר לסובלן ואולי שלא יצאו אותן הדברים ממנו רק טעות סופרים הוא:

ד"ה לא מצא אתרוג וכו' עד ויש לדחות. פי' די"ל דנקיט פריש ורימון לרבותא אע"פ שהוא הדר ושלם כן כתב הרא"ש לקמן על מתני' ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות וכו':

גמ' ומאי טעמיה דר' יהודה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל גזל עצים כו' ומדאורייתא לא קני כו'. נ"ב א"כ הוה שאולה לגביה מאחר שלא קנה ואין לומר דהוה כשאר מטלטלין הנגזלין דקיימי ברשותיה דמרייהו קדמאי אבל הכא שגזל עצים ובנה אותם במחובר לקרקעיתו א"כ הוי שאולה מדאורייתא דלא קנה העצים אלא מדרבנן משום תקנה וא"כ קרא למאי אלא לסוכה העשויה בראש העגלה דשייך לגביה גזולה ולא שאולה ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה מפני תקנת מריש דמצוה משוי ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה אבל כגון בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון שלא מדעתו. כן הגיה המהרש"א:

תד"ה ור"י [כ"ש היקישא דהיינו כו' בפסוק אחד. בסנהדרין (פה ב) איתא מקשינן הכאה לקללה והמה בב' פסוקים ומופסקים עוד בפסוק אחר. אבל שם הוא מפני דמוסיף על ענין ראשון לכן קרי להו היקשא וכה"ג בכריתות (כב ב):

בא"ד] ואפי' לר"י דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כו' מ"מ בהיקש מודה. משמע דמהיקש גמרינן אף שאינו מופנה וקי"ל דאין משיבין על ההיקש וקשה הא דפריך בר"ה (ה) ות"ק ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל ע"ש:

גמ' לא יביא לא פריש. עי' בטורי אבן באבני מלואים בר"ה דף כח ד"ה הרי:

רש"י ד"ה מחלוקת כו'. וכל המחובר. עי' תשו' פנים מאירות ח"ב סימן קלא וכדבריו כ' המ"א ססי' תרלז:

תוס' ד"ה אבל גזל. כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן וכו' ולכך אין קרקע נגזלת. תמוה לי הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות א"כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אין נגזלים ושטפם נהר אין חייב באחריותן הרי אף דאין קיימין ברשות בעלים והם ברשות הגזלן ואפ"ה אין נגזלות וצע"ג:

שם ד"ה ור"י סבר וכו' כ"ש היקשא. עי' ר"ה דף לד ע"א ברש"י ד"ה ה"ק אי לאו ג"ש. וסנהדרין דף עג ע"א ברש"י ד"ה היקשא. ומנחות דף פב ע"א רש"י ד"ה זאת אומרת:

גמרא ת"ר סוכה גזולה וכו'. ע' בתוס' ד"ה אבל גזול וכו' ע"ש.
ויש לע' אמאי מיאן רש"י לאוקמי בגוונא דתוס' דמיירי בבנה ראובן בחצירו של שמעון. ונ"ל דרש"י אזיל לשיטתי' והוא בעה שהגירסא לפנינו בתוס' שבנה ראובן בחצירו של שמעון מדעתו. ובהגהת אשר"י פ' הישן כתב ג"כ לכל דברי תוס'. רק ששינה בלשונו וכתב שלא מדעתו ע"ש. ויש להתבונן אופן פלוגתתם. ועיינתי במג"א (סימן רל"ז סק"ז) שכתב דבריו בקוצר כדרכו. ואחר עיוני היטב למדתי בתוכן כוונת המג"א דתליא באשלי רברבי וכמו שאבאר. והוא דלכאורה קשה אמאי סברי רבנן דהוי שאולה כיון דקרקע אינה נגזלת. הלא מ"מ גזל ג"כ העצים דהוא מטלטלין למ"ד כל המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי. אך באמת לק"מ. והיינו דכל עיקר הסברא דבקרקע הוי שאולה ובמטלטלין אף קודם יאוש מקרי גזולה. משום דבגזלת מטלטלין דעשאן הכתוב ברשותו של גזלן לאונסים. משא"כ בקרקע כדדרשי' בב"ק (דף קיז) ואינו ברשות הגזלן. וא"כ גם במטלטלים הוא דוקא היכא דעשה הנגזל קנין שראוי לקנות בו. אבל בלא קנין דאינו ברשותו לענין אונסי' כדאיתא בח"מ סי' צ"ה. ממילא גם במטלטלין הוי דין שאולה. וזהו סברת רבנן. דאף שגזל העצים ע"מ לא עשה קנין דמה שהחזיק לא הוי קנין דאין קנין חזקה מועלת במטלטלין. וגם מטעם אגב לא קם ברשותו כיון דקרקע גופא לא קם ברשותו. וא"כ לא עשה קנין בעצים והויין גם עצים שאולים. אולם בבנה שמעון בחצירו של ראובן ותקף ראובן והוציאו מסוכתו הוי גזלן דעשה קנין בעצים מטעם חצירו.
והנה הרמב"ם והראב"ד פ"ו מהל' שכירות מחולקים במשכיר או משאיל קרקע אם הוי חצירו של שואל או של משאיל. וא"כ י"ל דהגהת אשר"י ס"ל דהוי חצירו של שואל. ומש"ה א"א לאוקמי בבנה מדעתו משום דאז הוי העצים רק שאולים דלא קנה מטעם חצירו כיון שהוא שאול לראובן. אבל תוס' ס"ל כהרמב"ם דהוי חצירו של משאיל. וא"כ שפיר יש לאוקמי במדעתו והוי גזלן על העצים דקנה מטעם חצירו. כך נראה לענ"ד כוונת המג"א. והמה דברים מאירים כשמש. ומכח זה נולד לי דין חדש בעזה"י. בחצר השותפים ובנה א' סוכה אף שלא מדעת שותפות ובא זה והוציאו מסוכתו לא הוי גזולה דלא עשה קנין בעצים דחצר השותפים אינם קונים זה מזה כדאיתא ב"ב (דף פה). והוא ברור לענ"ד.
אך עדיין צריכים לברר אמאי דקדקו תוס' לפרש דוקא במדמתו. דגם זה תלוי באשלי רברבי. והוא עפ"מ דאיתא בב"מ (דף קא) אתמר היורד לתוך שדה חבירו וכו' וע' בנימוקי יוסף בשם הרשב"א דבאם זה רוצה ליתן כל דמי שוויו לא מצי למימר עצים ואבנים אני נוטל ע"ש. וא"כ י"ל מש"ה כתבו דוקא במדעתו דבשלא מדעתו הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשותו וליכא כחשא דארעא. ומצי למימר זה שתקף שרצה ליתן כל דמי שוויו והוי שלו ולא הוי גזולה. אף שאינו נותן הדמים מ"מ הוי שלו והדמים המה רק גזולים וכמו בתקנת מריש. אבל הגהת אשר"י י"ל דסבר כאידך שיטה. ודוק. וחידוש אצלי שלא הערה המג"א דתליא בזה הפלוגתא.
ומעתה מיושבים דברי רש"י. והיינו דרש"י לשיטתו אזיל בב"מ דף קא) דס"ל דהוי חצירו של שוכר. וגם י"ל דס"ל כשיטת הרשב"א שזכרנו. וא"כ לא מצי לפרושי בגוונא דתוס'. דממנ"פ ליכא לאוקמי. אם במדעתו הוי שאולה דלא עשה קנין בעצים כנ"ל. ובשלא מדעתו הוי שלו כיון דמצי ליתן כל דמי שוויו וכנ"ל. ודוק:

והמסכך בר"ה וכו'. עי' מג"א רס"י תרל"ז דמפקפק על העושים סוכה בר"ה דגוים לא מחלי וה"ל גזולה ולכתחלה מיהת אסור אפי' לרבנן ועיי' בירושלמי ס"פ הכונס ומייתי לי' רשב"א בחידושיו שם דא"ל רבנן לר' יהודה בנר חנוכה אעפ"י שהניחה ברשות מ"מ חייב כגון אלו שעושי' סוכות בפסקי חניותיהן אע"ג דעביד ברשות מ"מ אם הזיק חייב וס"ל לרשב"א דרבנן א"ל לר' יהודה אי אתה מודה דבעלי סוכות חייבי' לשלם וה"ה בנר חנוכה וכ' רשב"א ר' יהודה ס"ל לחלק נהי בסוכה עביד ברשות מ"מ אין חיוב לעשותו ברה"ר דוקא משא"כ נר חנוכה שמחוייב דוקא להניחה בפתח ביתו ופני משה שם לא עמד בכוונת רשב"א ע"ש עכ"פ מבואר שם בירושלמי דרשות לכתחילה לעשות סוכה ברה"ר אבל בירושלמי דפרקי' איתא לוי בר זוגי עביד סוכתו בר"ה וא"ל ר"ל מי נתן לך רשות ע"ש ואין נראה לחלק בין פתח חנו' לרה"ר דע"כ פתח חנוי' נמי רה"ר דאל"ה אמאי חייב בנזקו ה"ל חופר בור ברשותו דפטור אע"כ רה"ר הוא ומ"מ עביד ברשות ע"כ נלע"ד לחלק התם בא"י ולא הפקירו ישראל רה"ר שלהם שיכלו גוים למחות קיום מצותיהם להניח נ"ח או לעשות סוכה או להעמיד תנורי פסחים על פתחי בתיהם והא דר"ל אי הי' נמי בא"י צ"ל שסיכך באמצע ר"ה במקום מעבר לרבי' שאפילו ישראלים מקפידי' ועמ"ש רש"י לעיל ז' ע"א ד"ה וכן לשבת וכו' ע"ש היטב:

וסוכה שאולה היא. צע"ג שואל שלא מדעת נמי גזלן הוא וכן תמה בכפ"ת דהא אי לאו כל האזרח ה"א בעי' לך ממש ואפילו שאולה פסולה רק מטעם כל האזרח וא"כ מסתיין בשאולה מדעת אבל שאולה בא"י שלא מדעתו בעל כרחו שהוציאו מסוכתו מנ"ל להתיר וצע"ג ועמ"ש תוס' לעיל כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח וכו' הן אמת גם דבריהם צע"ג דמייתי ראי' מראשית הגז והתם אדרבא קיי"ל שותפי' חייבים בראשית ולא כר' אליעאי דאנן קיי"ל כל ישראל קרוי לך כמ"ש רש"י בחולין קל"ה ע"א ד"ה למעוטי שותפות דגוי וכו' ע"ש ועיי' היטב רשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ועיי' היטב דברי רבינו אביגדור כ"ץ בתשו' הרא"ש ריש כלל ל"ה דלא כתו' הנ"ל. נחזור לענינינו עכ"פ שמעתין צע"ג ויש לדחוק עפ"י מ"ש לעיל דלכאורה מכיון שגזל וחטף איסורא דעביד עביד ושוב אין כאן איסור אלא במטלטלי' בכל רגע בעמוד והחזר וקאי ועובר בכל רגע משא"כ קרקע לא ניתן להשבון מכיון שכבר הוציאו לזה מסוכתו איסורא דעביד עביד וצ"ע:

איתתא דה"ל לאבוה שי"ח עבדי וכו'. בס"פ כיסוי הדם אמרי' קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורי' אינם יכולים להחזירו דכתי' בלעדי אשר אכלו הנערים נ"ל דרצו בזה להורות תקנת מריש הוא לאו דוקא בגזלן עתיק אלא בצדיק כריש גלותא ורבנן איכא לתקנת השבי' דמי לנו גדול מאאע"ה ולא יכול להחזירו כנלע"ה אמנם יש לפקפק ולומר סך עצום כמו מה שאכלו שי"ח עבדי' קשה להחזירו ואית בי' משום תקנת השבי' אפי' בצדיקי' גמורי' אבל עצי סוכה גבי ריש גלותא ורבנן מילתא זוטרתא היא ולית בי' תקנת השבי' אך חז"ל קבלו שלא הי' שי"ח עבדי ממש אלא אליעזר לחוד גמטרי' שי"ח וא"כ מוכח אפילו בדבר מועט קשה להחזירו ואיכא תקנת השבי' אך האי סבתא ס"ל כפשוטו שי"ח עבדים ממש וצריך לסתור סוכתו ע"כ דקדקה לומר דה"ל לאבוה שי"ח עבדים וק"ל:

אר"נ פעיתא היא דא. בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ סוגי' תוקפו א' בפנינו שתק ולבסוף צווח ע"ש כ' שסבירא לי' דוקא כיון שצווח לבסוף וחזינן דצווחן הוא ואפ"ה שתק בתחלה איכא למימר אודוי' אודי לי' אבל אם שתק גם לבסוף ובא לפני ב"ד לקבול לא אמרי' אודי לי' אלא אין דרכו וכבודו לצווח וה"נ י"ל בשעה שחטפו ממנו העצים שתקה כאלו נתרצית ליקח דמי מחירתן או להשאילן עד אחר החג ועכשיו צווחה א"כ פעיתא היא דא צווחנית שדרכה לצווח ומ"ט לא צווחה מעיקרא ע"כ אין לה אלא דמי עצים לבד:

אבל גזל עצים וסיכך בהם. כ' תוס' איכא לאוקמא קרא בראובן שבנה סוכה בחצר של שמעון מדעתו והגיה מהרש"א עפ"י הגה' אשר"י שלא מדעתו וכ' מג"א סס"י תרל"ז משום דאפשר לסתור כסתור דמי וכיון שבנה שלא מדעתו קרקעו קונה לו עציו ואבניו של זה בתורת גזל כמו שחצרו קונה לו גנבה להתחייב באחריות וה"נ ה"ל גזלן ולא שואל ונ"ל דזה לפי מאי דקיי"ל בב"מ ק"א ע"א הבונה בנין בחורבתו של חברו שלא מדעתו יכול לומר עציי ואבניי אני נוטל וא"כ הבנין של הבונה הראשון וזה שהוציאו בחזקה גוזל ממנו העצים והסכך וה"ל סוכה גזולה אבל למ"ד התם שהעצים והאבנים לבעל הקרקע ודמי' חייב לו א"כ אין כאן קרקע גזולה ולא משכחת לי' אלא כשבנאה מדעתו דוקא וזה הוציאו בתוך ימי שאילתו וכמ"ד סי' שי"ג דקרקע קונה להמשכיר ולא להשוכר דהשתא כיון שבנאה מדעתו מצי למימר עציי ואבניי אני נוטל לכ"ע וזה המשאיל שהוציאו בחזקה קונה לו קרקעו' המושכרת לאחרי' קונה לו העצים של זה בתורת גזילה וה"ל סוכה גזולה וע"כ נ"ל דבכיון כ' תוס' מדעתו לומר אפי' להך מ"ד נמי משכחת לי' וק' על רש"י דה"ל לפרש כן והגה' אשר"י ס"ל כאידך פוסקי' סי' שי"ג דהקרקע קונה להשוכר ולא למשכיר ולא משכחת מדעתו אבל תוס' הרי מבואר שם בש"ך דס"ל דקרקע קונה למשכיר ע"כ ניחא להו להקשות מדעתו שיהי' אפי' לאידך מ"ד והא"ש בש"ע לא הזכיר לא מדעתו ולא שלא מדעתו משום דס"ל דמצי למימר עציי ואבניי אני נוטל וא"ש לכ"ע:

והנה ראיתי בס' עץ חיים להגאון מהר"ח אלפאנדרי פ' אמור שהקשה מקרא דנחמי' דעשו קהל הבאים משבי הגולה סוכות על גגותיהם וברחוב בית אלקים וברחוב שער המים הרי עשו סוכו' ברה"ר ולפמ"ש לעיל לק"מ דכשישראל יושבי' על אדמתם לא הפקירו רה"ר שלהם לבני נכר להפקיעם מפרסום מצות ה' ומ"מ נ"ל שי"ל בזה מאי דכתיב שם כי לא נעשה כסוכות הזה מימי יהושע בן נון דהנה מג"א כ' את"ל דישראל מוחלי' מ"מ גוים אינם מוחלי' ועל הנחה זו יפה תירצתי דבא"י אין לנכרי' כח להפקיענו ממצותינו אך יש לחוש לישראל גופיהו יש ויש שאין לבבם שלם כל כך ואינם מוחלים חלקם ברה"ר להיות נדחק בצאתו ובואו מפני קיום מצותו של חברו וישראל שיש לו חלק בארץ בודאי שמעכב והנה אפי' בימי יב"נ יש לחוש להנ"ל שהרי עבר בים צרה עם שבט דן ופנחס אמר להם עון פעור עדיין לא הוטהרנו ע"ש בס' יהושע ע"כ לא יכלו לעשות סוכה ברחוב ולא מצא להם די לעשות סוכות משא"כ בימי עזרא ששבו בכל לבב והתודו כולם כמבואר בפסוק עד שבר"ה אמר להם אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם אז בסוכות שאחריו עשו כסוכות הזה. וע"ד פשוט יותר נ"ל כי אפי' אם הי' עושים סוכה ברחובו' קרית ירושלים לא מצא להם כל ימי בהמ"ק ולא נזכר נס אלא צר לי המקום שאלין בירושלים אבל לישב בסוכה שברחובות וגגות לא נזכר והם הי' שלוחי מצוה והי' העולי רגלים פטורי' מן הסוכה כדלעיל יו"ד ע"ב שהלכו לקבל פני ר"ג והי' פטורי' כפירש"י שם אך עתה כשעלו מהגולה רק ד' רבוא מצא להם די סוכה ברחובו' קרי' וא"ש דלא נעשה כן מימי יב"נ שישבו כל עולי רגלים בסוכו':

ובסוכו' שותפי' כ' ריב"ש סי' שמ"ז שיכולי' לישב זע"ז אפי' שלא ברצון חברו דקיי"ל כראב"י בנדרים ר"פ השותפי' דזהו חלוקת השותפי' בזמן ע"ש בר"ן ומשו"ה אייתר לך למעוטי גזולה ע"ש ולפ"ז לרבנן התם דס"ל אסורי' לכנס לחצר א"כ איצטריך הכא לך למעוטי שותפי' ולק"מ ק' תוס' למה לי לך למעוטי גזולה ת"ל דה"ל מהב"ע י"ל למעוטי שותפי' איצטריך וכרבנן דראב"י אלא תוס' לעיל ט' ע"א קאי להילכתא כראב"י ע"כ הקשו למה לי לך ותי' מהב"ע דרבנן וכשמואל ריש פרקין אבל לר"י דס"ל מהב"ע דאורייתא לק"מ דמצי סבר כרבנן דראב"י ואצטריך לך למעוטי שותפין:

ועי"ל אפי' אי ס"ל לר' יוחנן נמי כראב"י הנה לעיל ט' ע"א מייתי תוס' ורא"ש בשם ירושלמי אפי' לב"ה צריך לחדש בה טפח על טפח וכן פסק בש"ע למצוה ולא לעכב והרמב"ם השמיט הירושלמי הזה ונ"ל דס"ל דירושלמי מדאורייתא קאמר וס"ל בין לב"ש ובין לב"ה דרשי' לשם חובך אלא בסברא פליגי לב"ש צריך כולו לשם חובך ולב"ה סגי בטע"ט וכיון דלש"ס דילן איצטריך לב"ה לך למעוטי גזולה לית לן כהירושלמי לחדש טע"ט אפי' למצוה בעלמא. הנה כי כן י"ל ר' יוחנן ס"ל כהירושלמי דלך לשם חובך ולק"מ מלך דסוכה ולדינא כבר כתבתי לעיל עפ"י דרך לח"מ דרמב"ם ס"ל בקרבנות מהב"ע דאורייתא ויליף מניהו לולב ביום ראשון דדמי לקרבן דשאול ומומין פוסל בו ולא ביום שני דשאול כשר ליכא למילף מקרבן וה"ה סוכה דשאול כשר ליכא למילף מקרבן אי לאו דכתי' לך למעוטי גזולה:

ובמקום אחר כתבתי והארכתי בפלפול וכעת מצאתי שפלפלו בזה בספרי האחרונים דמשכחת לי' סוכה ולולב שאינו שלו ואין בו עבירה כגון כל הספיקו' שאין מוציאי' מידו ואי תקפו חברו אין מוציאי' גם מידו וכל זמן שהוא בידו בדין תפוס וכשיתפסנו חברו גם הוא כדין עביד ואין כאן איסור גזילה ומ"מ לא מיקרי שלו ושניהם אינם יכולי' להקדישו לפי משמעו' סוגי' פ"ק דב"מ בסוגי' דתוקפו כהן וא"כ י"ל ליישב ק' תוס' דלהכי איצטריך לך גבי סוכה למעוטי כנ"ל אבל נ"ל שיבוש ובלבול דאע"ג דאמת הוא דלאותן הסוברי' כנ"ל אינו שלו להקדישו מ"מ הוה טפי שלו משאול ומגזול שהרי עכ"פ אינו חייב באחריותו לשלם לאידך אם יאבד אפי' בפשיעה פטור א"כ הוי טפי שלו משאול וגזול והשתא כיון דיוצאי' בסוכה שאולה מכל האזרח כש"כ שיוצאים בסוכה כנ"ל וא"כ לא אתי לך אלא למעוטי גזולה ממש ע"ד אלמות ועבירה ושפיר הקשו תוס' למה לי קרא תיפוק לי' משום מהב"ע: ועיין ב"י א"ח סי' תרס"ד מייתי בשם רבנו יואל שלא יקצץ ישראל ערבה להושענא רבא משום דגוי מגוי מוזהרים על הגזילה וגם ישראל מגוי איכא עבירה והובאה תשו' זו בתשו' רשב"א ולכאורה נראה לערבה אסרה ולא ללולב משום דאיכא נמי שינוי מעשה ושינוי שם אף על גב דש"ס נאמר מעיקרא נמי הושענא קרי לי' זה הי' בימיהם אבל בזה"ז נשתנה הענין דלא קרי לי' הושענא קודם שנאגדו זע"ז ואחר האיגוד קורי' לכל האגוד בשם לולב וא"כ ה"ל שינוי השם מעיקרא אסא וערבה והשתא לולב משא"כ ערבה של ה"ר לא נשתנה שמה דלעולם קרי לי' הושענא ומשו"ה אוסר דוקא לה"ר ולא לי"ט של סוכות ועוד עיינתי בלשונו שכ' גוי מגוי אסור לגזול וישראל נמי שלכאורה צ"ע אי גוי מגוי אסור ולא ישראל מגוי א"כ אדרבא יקצוץ ישראל ולא גוי ונראה מדבריו דס"ל גזל גוי מותר לישראל אבל כיון שב"נ נהרג עלי' אסור לישראל לסייעו דה"ל מסייע ידי עוברי עבירה אפי' היכי דלא שייך לפני עיור דאורייתא כגון דלא קאי בתרי עברי נהרא מ"מ מדרבנן אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה וס"ל לרבנו יואל ז"ל דמצוה דאורייתא הבאה בעבירה דרבנן יוצא י"ח ע"כ יוצא בלולב דאורייתא ור"ה דאמר לאוונכרי היינו משום ס"ל גזל גוי אסור אבל רבנו יואל ס"ל גזל גוי מותר וליכא אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה והוא אי' דרבנן ואין זה מזיק למצוה דאורייתא משא"כ ערבה דהושענא רבא בגבולי' שאינו אלא מדרבנן ומנהג נביאי' ע"כ מזיק בה עבירה דרבנן:

אמנם בהג"ה אשר"י דפרקין מבואר דראבי"ה העיד בשם אביו רבנו יואל שאוסר כמו כן בלולב דאוריי' וצ"ל בהיפוך מהנ"ל דהא דכ' בתשובה שלא יקצוץ ישראל הושענא להושענא רבא לרבותא קאמר אפי' ה"ר דאינו מברך דחביט חביט ולא מברך אסור מכש"כ ללולב דהמברך וה"ל מנאץ פשיטא דאסור כנלע"ד ועיי' לקמן בסוגי' דאשרה ועיר הנדחת מ"ש עוד בסוגי' דאוונכרי בעזה"י:

תנא יבש פסולים. נראה אי לאו דאמר רבא דפליגי בהדר ה"א כולי עלמא בעי' הדר והכא בסברא פליגי כמה שיעור יבשות דלא להוי הדר ת"ק ס"ל כהרז"ה כל דנפיק מכמוש נכנס ליבש והיינו דקאמר בברייתא כמושין כשרי' יבשין פסולין כל שיצא מכלל כמוש נכנס לכלל יבש ור' יהודה ס"ל כהתוס' עד שנפרך בציפורן וכ' ראב"ד שהלולב אפי' אחר כמה שנים לא יפרך בציפורן וע"כ אמר שהי' מורישן לולביהן לבני בניהם עד שתפרך בציפורן ולעולם הדר בעי' ומשו"ה לא תיקשי לי' מה דאמר ר"י במתני' יאגדנו מלמעלה משום דבעי הדר אע"ג דאכתי תיקשי דביבשות מחמיר ת"ק טפי ובכפות מחמיר ר' יהודה טפי אין זה ק' כל כך דבסברא פליגי איזהו הדר ואיזהו אינו הדר אבל בקרא לא פליגי אבל רבא דחידש לן דר' יהודה לא בעי הדר כלל ע"כ קשי' לי' מיאגדנו מלמעלה. ולמסקנא מייתי ברייתא אתרוג הישן פסול אלו הוה נקיט אתרוג היבש הומ"ל כנ"ל יבש אבל אינינו נפרך בציפורן ולעולם בעי הדר באתרוג אבל ברייתא נקיט אתרוג הישן מיושן כמה וכמה ע"כ מסיק בתיובתא:

ור' יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג. פירש"י דאין אדם דן י"ג מדות מעצמו וכ' כל המפרשי' דלר' יהודה כ' רש"י כן כמ"ש בכפ"ת דר' יהודה ס"ל כן בסמוכים דבעי' מוכח ומופנה ונ"ל להסביר דהא לא חשיב סמוכים בהדי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וע"כ צ"ל בכלל היקש הוא נכלל בין מוקש בפסוק א' בין סמוכים בפסוקים או בפרשיות וכיון דחזינן ר' יהודה ס"ל בסמוכים שהוא מענפי ההיקש דבעי' מוכח ומופנה ה"ה בהיקש גופי' ובשארי מדות בעי' עכ"פ קבלה או סברא כמ"ש תוס':

ולכאורה הי' נראה הכא בהא פליגי דרבנן סברי כיון דבכל התורה בעי' ואנוהו לכתחלה מיהת א"כ סברא הוא להקיש לולב לאתרוג לפסול אפי' בדיעבד מדכתי' הדר ור' יהודה לטעמי' בגטין כ' ע"א דס"ל מעביר עליו הקולמוס ומקדשו דהרי אפי' לרב חסדא דרבנן פסלי אפי' בגט ולא מטעם ואנוהו מ"מ ר' יהודה דמכשיר להדי' ואינו מזכיר שעכ"פ איננו מן המובחר שמע מיני' לא בעי ואנוהו אפי' לכתחלה בשארי מצות א"כ אין סברא להקיש לולב לאסור אפי' בדיעבד:

אבל באתרוג דכ"ע בעי' הדר. פרש"י ולא דריש אידור כבן עזאי ורבים תמהו מי סני לרש"י לפרש הדר באילנו כמסקנת ש"ס לקמן בשמעתין ומ"ט נקיט דרשת בן עזאי ועיי' כפ"ת ולפע"ד ליישב בעזה"י דבס' כפ"ת לקמן כ' מה ראו חז"ל לומר אל תיקרי הדר ולהוציא קרא מפשוטו לשון הידור ויפוי ותי' דה"ל למיכתב הדור בוי"ו בין ד' לרי"ש והנה יקשה לדרשת בן עזאי אידור ובערוך גורס הדור שבלשון יוני קורי' למים הדור כיון שסוף סוף אמרי' אל תיקרי הדר אלא הדור או אידור ומוסיפי' וי"ו בין ד' לרי"ש א"כ הלא טוב לומר קרי בי' הדור ליפוי והידור מצוה ולזה י"ל ראי' לסברת רש"י דבן עזאי דדריש אידור או הדור כלשון יוני מים ס"ל ואנוהו מעכב בכל המצות וא"כ לא איצטריך קרא ללולב וע"כ לשון מים הגדל על כל מים וא"כ ר' יהודה דשמעתין דס"ל בעלמא לא בעי' אנוהו אי הוה דריש הדור בהוספת וי"ו כבן עזאי הו"ל למידרש לשון יפוי אע"כ מדלמסקנא לא בעי ר' יהודה הידור ויפוי ע"כ לא דרש הדור אלא הדר באילנו משו"ה קאמר ש"ס לקמן דר' יהודה דרש הדר באילנו אך רש"י בהס"ד דר' יהודה בעי הדר ע"כ צ"ל דדריש לא תיקרי הדר בלא וי"ו אלא הדור בוי"ו והוצרך רש"י לומר ולא כבן עזאי דדריש לשון זה לשון מים אלא לשון יפוי והידור וא"ש:

בגמרא תנו רבנן סוכה גזולה כו' א"ר נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו כו' ורבנן לטעמייהו כו' וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. נראה דהא דקאמר שאולה היא לאו דוקא דהא כי היכי דלרבנן קרקע אינה נגזלת משום דממעטינן קרקעות מכלל ופרט וכלל כדאיתא בהגוזל בתרא וכמו שפרש"י כאן א"כ מהאי כלל ופרט וכלל גופא ממעטינן נמי קרקעות מדין שומרים ולא שייך שאלה בקרקעות כלל דלאו ברשות השואל קאי דמה"ט קי"ל דהשואל בית מחבירו ונשרף פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סימן צ"ה וסימן ש"א אלא דאפ"ה קאמר שפיר וסוכה שאולה היא דוודאי אי הוי דרשי חכמים האי דרשא דחג הסוכות תעשה לך דבעינן שיהא שלו ממש א"כ אדרבה מה"ט דלא שייך שאלה בקרקעות ולא קניא השואל א"כ כ"ש שיש לפוסלה דהא לאו דידיה היא אלא משום דלקושטא דמילתא סברי רבנן דאדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו דלא בעינן שיהא שלו ממש דמה"ט מכשרו בשאולה מש"ה מכשרו נמי בסוכה גזולה כשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דנהי דלא קנייה השואל מ"מ כיון דלא מיתסר מטעם גזולה דלא שייך גזילה בקרקעות א"כ הו"ל סוכת חבירו ואדם יוצא בה כמו בשאולה כנ"ל ודו"ק:

שם אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל כו' ולכאורה יש לתמוה אטו ר"נ טעמא דר"א אתי לאשמעינן דהא אפילו אי הוי פליגי ר"א וחכמים בכל סוכה גזולה בין בגזילת קרקע ובין בגזילת עצים אפ"ה הוי הלכה כחכמים דמכשירין בכל ענין דבכה"ג מדייק הש"ס בכמה דוכתי וכ"ש הכא דר"א שמותי הוא. והנראה בזה דהא דקאמר הכא ד"ה לאו משום דקס"ד דבגזל עצים נמי פליגי ר"א וחכמים דמהיכא תיתי כיון דבקרקעות מפרשינן דאזדו לטעמייהו א"כ למה נאמר דפליגי בתרתי דהא במטלטלין לא שייך האי טעמא אלא טעמא אחרינא וקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא דעיקר מילתא דר"נ דלא נימא איפכא דבגזל עצים ד"ה פסולה כיון דרבנן נמי דרשי לך למעוטי גזולה לעיל בפרק הישן מש"ה קאמר ר"נ דאפ"ה כשירה לד"ה מה"ט שאין לו אלא דמי עצים לבד וכפרש"י וכ"כ בס' כפ"ת. אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא דא"כ מאי מסיק הש"ס וקאמר אמילתא דר"נ ממאי מדקתני דומיא דרה"ר וא"כ אדרבה מה"ט אית לן למימר איפכא דדוקא דומיא דרה"ר פליגי והיינו בגזילת קרקע דלאו דידיה אבל בגזל עצים רבנן נמי מודו דפסול' מדרשא דלך אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא מסברא דלרבנן כשירה כיון דאין לו אלא דמי עצים א"כ הדרא קושיא לדוכתא אעיקר מימרא דר"נ למאי איצטריך כיון דמילתא דפשיטא היא:

והנלע"ד בזה דודאי אי אפשר לומר דהא דקתני סוכה גזולה דומיא דרה"ר היינו לאשמעינן דדוקא בכה"ג בקרקע דלאו דידיה פליגי אבל בגזל עצים לכ"ע פסולה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן כמה גווני דאפילו בגזל עצים כשירה והיינו היכא דאיכא שינוי מעשה גמור שאינו חוזר דלכ"ע קנייה כדאיתא במרובה והובא בשמעתין בסוגיא דלעיל בלשון התוס' אפילו בלא יאוש וכ"ש היכא דאיכא נמי יאוש אע"כ דהאי דומיא דרה"ר היינו לאידך גיסא דבגזל עצים לעולם כשירה והך מילתא גופא אתי ר"נ לאשמעינן דכיון דאין לו אלא דמי עצים בלבד הוי כדידיה לגמרי ואפילו מצוה הבאה בעבירה לא הוי. ונראה שלזה נתכוין רש"י במ"ש דלר"נ לא אשכחן סוכה גזולה דפסולה אלא כשגזל סוכה העשויה בראש עגלה או בראש הספינה דהוי מלתא דלא שכיחא וכה"ג ודאי לא איירי דיוקא דברייתא ומש"ה שפיר קאמר ר"נ דע"כ האי דיוקא לאידך גיסא דבסתם גזילת עצים כשירה כן נראה לי ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך בלשון התוס' ודו"ק:

בתוספות בד"ה אבל גזל עצים כו' כך פי' בקונטרס ועל חנם דחק כו' וגזל עצים וסיכך בהן שינוי החוזר לברייתו הוא כו' עס"ה. ואע"ג דנראה דרש"י נזהר מזה וכתב שינוי השם ושינוי מעשה הוא וא"כ בכה"ג כתבו התוס' לעיל בדיבור הקודם דהיכא דאיכא תרתי שינוי מעשה ושינוי השם אפילו בשינוי החוזר לברייתו נמי קונה מדאורייתא אלא שכבר כתבתי דהתוס' לא כתבו כן לעיל אלא בתירוצם השני דמשמע להו להעמיד הסוגיא דהכא כדר' זירא בפרק מרובה מש"ה הוצרכו לדחוק ולפרש דהא דמקשה לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו משום דאיכא תרתי ובאמת נראה מלשון התוס' לעיל דסברא זו נראה להם דוחק דהוי כסברות הפוכות וכמו שהארכתי בזה בסמוך משא"כ הכא כתבו כן לדחות פירש"י משום דלא משמע להו לאוקמי הך דרשא דלך למעוטי גזולה דאיירי בראש העגלה או בראש הספינה דהוי מילתא דלא שכיחא כלל ועוד דפלוגתא דתנאי היא לעיל וא"כ יפה כתבו התוס' דאדרבה מהך קושיא גופא הוי לן למימר דמיעוטא דקרא דלך למעוטי גזולה היינו בגזל עצים דאפילו בדאיכא שינוי מעשה ושינוי השם נמי ממעט קרא דאפ"ה גזולה היא ואי משום דמקשה הש"ס לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו כתירוץ הראשון שכתבו התוספות לעיל דשינוי השם עם יאוש מהני אפי' בחוזר לברייתו ודלא כרבי זירא בפרק מרובה כמ"ש באריכות. וא"כ לפ"ז שפיר מצינן לאוקמי מיעוטא דקרא בדליכא יאוש דהא קי"ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כן נראה לי בכוונת התוספות. ומשום דאכתי לא פסיקא להו לדחות בשביל זה פירש"י דהא מצינן למימר דרש"י סובר כתירוץ השני שכתבו לעיל דבדאיכא תרתי מהני מדאורייתא אפי' בלא יאוש מש"ה כתבו עוד דאפ"ה אין צורך לאוקמי מיעוטא דקרא בראש העגלה ובראש הספינה אלא בגוונא אחרינא דמסקו התוספות בראובן שבנה כו' דשכיחא טפי. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' לפי שיטתם. אלא שכבר כתבתי בסמוך דרש"י הוכרח לפרש כן ממימרא דר"נ גופא מדקאמר אבל גזל עצים ד"ה כשירה דהאי לישנא משמע דהוי רבותא אליבא דר"א ואי ס"ד דאשכחן סוכה גזולה בשום צד דהיינו בגזל עצים א"כ טפי הו"ל למימר לר"נ לאידך גיסא מחלוקת בשתקף את חבירו כו' אבל בגזל עצים ד"ה פסולה אע"כ דלקושטא דמילתא לא אשכחן שום סוכה גזולה לרבנן דפסולה אלא כשעשוי' בראש העגלה או בראש הספינה והני לא שכיחי כלל כנ"ל ודו"ק:

אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו' פשיטא מאי שנא מעצים כו'. וקשיא לי מאי מקשה הכא פשיטא מ"ש מעצים הא טובא אתי רבינא לאשמעינן דאע"ג דלא קנה אלא מדרבנן ומדאורייתא לא קרינן ביה לך אפ"ה כשרה והיינו מהטעם שכתבו התוספות לעיל גבי אוונכרא בד"ה והא קנייה בשינוי מעשה לחלק בין הך תקנתא דתקנת השבים ובין שאר תקנתא דרבנן וע"ש ואי לאו דקאמר רבינא הכי ודאי לא הוי שמעינן הך מילתא ממימרא דר"נ גופא לעיל בגזל עצים משום דהוי מצינן לאוקמי בשינוי השם ושינוי מעשה דקונה מדאורייתא כמ"ש רש"י להדיא במימרא דר"נ בסמוך ואף לשיטת התוספות דלא משמע להו האי טעמא דשינוי השם ושינוי מעשה כדפרישית בסמוך מ"מ אי לאו דאמרה רבינא הו"א דר"נ כרבה ורב יוסף דפרק מרובה ס"ל דאפילו שינוי השם החוזר או שינוי מעשה החוזר קונין מדאורייתא מש"ה איצטריך רבינא לאשמעינן דטעמא דר"נ לאו משום דקנייה מדאורייתא דהא למסקנא דר"פ הגוזל קי"ל דלא קנה אלא עיקר טעמא דר"נ דאפילו משום תקנת השבים לחוד נמי קנה אפילו היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה כגון בכשורא דמטללתא:

אלא דלפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י א"ש טובא דודאי ממימרא דר"נ גופא שמעינן הך טעמא דתקנת השבים מהני להכשיר הסוכה דאלת"ה אלא דמימרא דר"נ איירי היכא דקנייה מדאורייתא א"כ אמאי מהדר ליה למימר אבל גזל עצים ד"ה כשרה דלכאורה הך מילתא לא שייך אלא אליבא דר"א וטפי הו"ל למימר אבל גזל עצים ד"ה פסולה לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן כגון היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה דלא קנייה מדאורייתא אלא מדרבנן אע"כ דר"נ סובר דאפילו היכא דקנייה מדרבנן משום תקנת השבים נמי כשרה וכדפרישית לעיל בכוונת רש"י וא"כ מקשה הכא שפיר פשיטא כן נראה לי לפי שיטת רש"י דבסמוך. מיהו לשיטת התוס' ע"כ צריך לומר דהא דמקשה הכא פשיטא היינו דלא הו"ל לרבינא למימר הך מימרא באפי נפשה בכשורא דמטללתא אלא בפשיטות הו"ל למימר דטעמא דר"נ בגזל עצים היינו משום דקנייה בתקנת השבים. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' במרובה דף ס"ז בד"ה אמר עולא על פי' ר"ת מסוגיא דהכא בכשורא דמטללתא ולמאי דפרישית א"ש וכמו שכתבתי שם בפרק מרובה עיין עליו ודו"ק:

שם תנא יבש פסול רבי יהודא מכשיר אמר רבא מחלוקת בלולב כו' ויש לדקדק אהא דקאמר רבא מחלוקת בלולב אבל באתרוג כו' ואמאי שביק להדס וערבה דתנינא במתניתין דפסולין וא"כ לרבא שייך בהו פלוגתא דר"י ורבנן כמו בלולב. (ונראה דוחק לומר דרבא סבר דדוקא לולב הוא דלא מקשינן לאתרוג משום דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות אבל הדס וערבה דכתיב וענף עץ עבות וערבי נחל א"כ משמע דוי"ו הדר ערביה דכה"ג אמרינן בפרק אין מעמידין גבי אבני שהם ואבני מילואים) מיהו בלא"ה אפשר דבהדס וערבה אפילו בלאו טעמא דהדר נמי פסול כשנפרך בצפורן דהוי כמאן דליתא וכתותי מיכתת שיעורא משא"כ בלולב לא שייך יבשות כי האי כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ה והראב"ד ז"ל ולפ"ז מצינן למימר נמי דהא דלא פליג ר"י במתניתין בלולב היבש אע"ג דפליג בסיפא היינו מה"ט גופא דבלולב לא פסיקא ליה דזימנין דמודה דפסול כגון היכא שנפרכה בצפורן ועמ"ש בזה במשנתינו ודו"ק:

דהוה לאבוה שי"ח עבדי עמ"ש בראש דוד פ' בלק דף קכ"ה ע"ד בס"ד:

סוכה גזולה. פנים מאירות ח״ש קע״א. ידי אלי׳ דף ט"ז. יצחק ירנן ע״ב ע״א. גט מקושר קי״ב ע״ד:

והמסכך ברה״ר ר״א פוסל והקשה מהרח״א בעץ חיים דהא בנחמי׳ ח' כתיב ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצירותיהם ובחצירות בית אלקי׳ וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים והרי רחובת אלו בוודאי רה״ר הוה שהי׳ משותף לכולם וכן חצרות בית ה׳ וא״כ איך הי' יוצאים וע״ש בסדר אמור דף נ״ה ע״ב ובאמת קושיא עצומה הוא ובע״כ צ״ל לר״א דב״ד זיכו להם המקומות הללו לצורך סוכות דהי׳ המקום צר מהכיל והוי הפקר ב"ד הפקר דיכולת בידם לעשות כן לצורך רבים:

האי סבתא וכו' אין לה אלא דמי עצים. והקשו האחרונים דהא הך קניה מדרבנן היא מפני תקנת השבים ואעפ״כ יוצא בה ידי דאורייתא א״כ לקמן דף מ״ו דאמרי לא ליקני אינש הושענא לינוקא והרי התם יש קנין מדרבנן ואפ"ה אינו יוצא ועיין במשאת משה חא״ח סוף סימן ד׳ והר״ן בגיטין פרק התקבל הקשה על מה דמשני הגמרא שאני שתופי מבואות דרבנן למה צריך לשנות דרבנן אפילו הוה דאורייתא שפיר דמי כיון דרבנן תקנו הזכי׳ הפקר ב״ד הפקר וכתב ומיהו מצינו דרבנן לא אלים כדאורייתא ומביא ראי׳ מהא דאמר בגמרא גבי חזר ומחלו אם נתנו במתנות שכ״מ שאינו מחול א״א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו מחול וכו' אלמא כל דלא אתי ממנו לידו ולא זכה בו אלא מדרבנן לא אלים כמדאורייתא ושוב דחה הר"ן דהתם שאני דהם אמרו והם אמרו ועכ״פ אף לדעת הר״ן בתחלה דיש מקומות דלא אלים כדאורייתא היינו היכא דלא מטו הממון לידי' ולא זכי אלא מדרבנן דלא שייך הפקר ב״ד אבל כל היכא דהגיע הממון לידו מדין הפקר ב״ד אתינן עליה והוה כדאורייתא. וראיתי בחקרי לב דף קמ״ד שכתב דוקא במריש הגדול שייך הפקר ב״ד הפקר אבל בקנין הפעוטות אין זה מסוג הפקר ב״ד הפקר אלא כשאר מילי דרבנן בעלמא וכתב שמצא להר״ן דנסתפק בזה אי בזכי׳ של דבריהם שייך לומר הפקר ב"ד הפקר והביא ראי׳ דלא הוי כזכי' של תורה ע״ש ומ״ש בשם הר״ן אחר המחילה אגב שיטפא כתב כן דהר״ן לא נסתפק אלא גבי שתופי מבואות דלא אתא ממונא לידו אבל היכא דאתי ממונא לידו פשיטא ליה להר״ן דמטעם הפקר ב״ד נגעה בו וגם מ״ש דשוב הביא ראי׳ דלא הוה כזכיה הרי הר"ן תברי לגזיזי׳ וכתב דהתם שאני דהם אמרו והם אמרו ועיין בפרק הזהב מ״ח שכתב רשי׳ לרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות אם קידש בהן מקודשת. והריטב"א הובא בשיטה מקובצת חולק עליו וס״ל הפקר ב״ד הפקר הרי גם זה מבואר דלא כבעל חקרי לב דשייך הפקר ב״ד הפקר ואף רשי׳ לא חולק אלא דס״ל דמדאורייתא קנין גמור הוא שפיר תפסו קידושין הא בעיקר הדבר דאף בזכי׳ שייך הפקר ב״ד אף רשי' יודה. ובע״כ צ״ל דגבי גזל שאני כיון דמפני תקנת השבים תקנו אף גם הם עשו שיהי׳ שלו ככל דבר אף לצאת ידי דאורייתא וכן גבי סוכה בר"ה שכתבתי בסמוך הם בפירוש הפקירו לזה מי שירצה יעשה סוכתו בירושלים הא כל שלא אמרו בפירוש כן אדינא דאורייתא אוקמינן ליה לענין לצאת בו ולענין קדושין אפשר נמי דהוי ספק קדושין ועוד יש לחלק לענין קדושין וכתבתי במקום אחר. ועיין במחנה אפרים ריש הלכות משיכה. ועיין שער המלך ח״א דף צ״ט ק׳ לשון ערומים דף ס״ד. טירת כסף רצ״ט. קרבן אליצור ק״ל ע״ב. ברכי יוסף קפ״ד. הלכה למשה הלכות גזילה ג׳ ע״ג ולשון רשי' שם. ידי אלי׳ ס״ז ע״א. שמן המור ח״ב ל״ה ע״ד:

פעיתא היא דא אין לה אלא דמי עצים. עיין בטור ס״ס תרל״ז דהביא פלוגתא דרשי׳ ובעל העיטור דבעל העיטור סובר אם אינו רוצה ליתן הדמים גזולה היא ורשי׳ נראה דלס"ל דמדלא אשכח סוכה גזולה אלא בעושה בראש הספינה ולא מוקי לה באינו רוצה לשלם ש״מ דאפי' בכה"ג לאו גזולה וכ״כ ב״י ולדעת בעל העיטור קשה למה אמר רב נחמן פעיתא היא דא אין לה אלא דמי עצים הלא כדין היתה אומרת האשה וצ״ל לדעת בעל העיטור דהי׳ משלמים לה דמי עצים או שהי׳ רוצים לשלם ולא קבלה וכ״נ מדברי בעל שבולי הלקט ותיבת לא שכתב שם ט״ס הוא. והספר מוחזק בטעות ותמהני על הרב אלי׳ רבה ובעל ברכי יוסף שנתקשה בזה והדבר פשוט שתיבת לא ט״ס. ולרש״י אע״פ שלא נתנו הדמים לאו גזולה הוה ובמשאת משה חא״ח סימן ד׳ כתב דהא עכ״פ עד השתא הי' יושבים בסוכה גזולה קודם שנפרע והדין עם האשה ולמה קרי ליה פועיתא. ובאמת מלבד שיש לומר על העבר מה דהוה הוה. וכמ"ש בקרבן אליצור הנה לרשי׳ ל"ק כלל דהרי רשי׳ סבר דאפי' רוצה לגזלו ואינו רוצה ליתן הדמים יצא רק אנחנו מחייבי' ליתן הדמים א״כ פשיטא דיצאו לשעבר כי אע"פ שהוא רוצה לגזול אנחנו אין מניחין אותו אלא מחייבין אותו לשל׳ ואף לדע' בעל העיטור אפשר כבר נתנו הדמים אלא שהאשה לא היתה מרוצ' ורצתה דוקא העצים או שהי' רוצים ליתנם לה המעות ולא רצתה לקבל ועפ"ז יצדק לשון פועיתא היא דיש לדקדק על מה דאמרה האשה ריש גלותא וכולהי רבנן בסוכה גדולה הוי יתבי ולמה צעקה על העבר שכבר ישבו בסוכה גזולה ולא צעקה על ההוה ועל העתיד שעדיין יושבים בסוכה גזולה אלא שזאת האשה סברה כסברת בעל העיטור שכל זמן שאין נותנים הדמים גזל הוא ובאמת עכשיו הי׳ נותנים או רוצים ליתן וא״כ ידעה האשה דמכאן ולהבא אין כאן גזל אך צעקה על העבר קודם שנתנו המעות או הי׳ רוצים ליתן הי׳ יושבים בסוכה גזולה ואמר רב נחמן פועיתא היא דא כלומר אף לפי דעתה מכאן ולהבא אין כאן גזל רק צועקת על העבר ומה דהוה הוה ואין כוונה אלא להוצאת שם רע אבל באמת היא טועה אף לשעבר כי אין לה אלא דמי עצים לרשי' אף בלא רצו ליתן הדמים ולדעת בעל העיטור י״ל יודע הי' רב נחמן שהי' רוצים ליתן הדמים ולא היתה רוצה לקבל.

והתניא אין אוגדין את הלולב אלא במינו לאו משום דבעי הדר. התוספות הקשו א״כ למה אין אוגדין בגימונית של זהב וכן הקשה הריטב״א. ועם שאיני כדאי אפשר לומר דוודאי לפי הך ה״א האגד הוא מדרבנן דהדר דוקא על אתרוג נאמר וכן על שאר כל המינים שיעשו ביחד אגודה אחת הדורה רק מדרבנן הוא וא״כ י"ל דרבנן תקנו דוקא במינו דהוה עכ״פ הדר ולא ליקח שאר דברים אפילו שהם הדר ביותר דאם יקח שאר דברים יקחו ג״כ חוט או משיחה שאינו הדר כלל ונמצא מילתא דרבנן בטל הוא ותירץ לו כיון דאמר רבא כל שהוא במינו אפילו אינו הדר כלל כגון סיב עקרא דדקלא שפיר דמי א"כ בע״כ הטעם לאו משום הדר הוא כלל. ועיין שביתות י״ט נ״ז ע״ד:

לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון כו׳ אין שעת הדחק ראיה. יבין שמועה קכ"ד עד קכ״ה ולשון הגהות הרא״ש שם. לימודי ה׳ לימוד קנ״ד:

רש"י לא מקשינן. משנה למלך פ״ב דקרבן פסח הי"ג לחם יהודה ל״ב ע״א צ״ד ע"ג. לימודי ה׳ י״ב ע״ג ותוספות שם:

תוס׳ ד״ה אבל כו׳. בכפות תמרים הקשה דמאי הקשו התוספות על רש״י דהא כתבו לעיל דכל היכא דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה אפילו שינוי החוזר לברייתא שפיר קני אפילו מדאורייתא וא״כ שפיר כתב רש״י דמדאורייתא נמי לא הוה גזל וי"ל דהתוספ׳ לעיל כוונתם דוקא עם ייאוש קני אבל בלא יאוש לא וכ״כ בשער המלך ח״ב דף ס"ח ויש להאריך וכאן אין מקומו:

תוס׳ ד״ה אין אוגדין. פנים מאירות ח"א סימן ט׳:

תוס׳ ד"ה לא מצא אתרוג וכו׳ ויש לדחות. עיין בהרא״ש שכתב דרבותא אשמועינן פריש ורמון שאפילו דהוא הדר ושלם. ועיין ברצוף אהבה וביבין שמועה קכ"ד ע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בגמ' - סוכה גזולה. עיין בשעור הראשון על המסכת.
שם. בגמ' - אבל גזל עצים וסיכך בהן. הגזלן יוצא משום שהעצים הם שלו מתקנת השבים. וצריכים לבאר אליבא דר"ת הפוסל גזול למצוות אפי' אחרי שיאוש קונה, מ"ש אחרי קנין תקנת השבים דכשר מקנין יאוש דפסול ומהו החילוק בין שני הקנינים האלו.
ונ"ל שקנין תקנת השבים שונה מקנין יאוש. קנין יאוש קנין גזלה הוא ולפיכך חלות השם של פסול הגזול נשארת בחפצא לר"ת. אבל קנין תקנת השבים קונה שלא בתורת גזלה, כלומר, שקונה, ושם של גזלה פקע לגמרי מהחפצא. לפיכך כשר הדבר למצוה, אפילו לר"ת, כי אינו חפצא של גזלה כלל. וע"פ תקנת השבים פקע כל השם של גזול לגמרי, וממילא כשר למצוה.
והנה הרמב"ם פסק (פ"א מגזלה הל"א), וז"ל: כל הגחל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנא' לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפי' שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. והוא לקוח מהסוגיא במכות (טז.). וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם הל' גזלה) דלרמב"ם מקיימים מצות השבה דוקא בהשבת החפצא עצמו, אבל המשלם דמים אינו מקיים השבה, כי משלם בתורת אחריות שחל ע"י מעשה הגזלה ובעיקר דינו הוא תשלומי מזיק. ואמנם תוס' במכות (שם) חולקים וס"ל שיש קיום מצות השבה בתשלומי דמים. מ"מ אפי' אליבא דהתוס' אין בתשלומי הדמים קיום השבה שלמה וחסר בקיום המצוה. ונראה, דמשו"ה ס"ל לר"ת דנשאר בחפצא שם הגזול שפוסלו למצוות מאחר שלא קיים הגזלן מצות ההשבה בשלמות בתשלומי הדמים. וזהו בכל גזלה דעלמא. ברם במריש תקנו חז"ל שבתשלומי הדמים יש קיום השבה מעלייתא, ותקנו דעל הדמים חל דין חפץ והוי קיום השבה ממש. והחכמים לא הפקיעו את מצות העשה דוהשיב, אלא הטילו על הדמים דין חפץ, ושמקיים בתשלומיו השבה גמורה של השבת החפץ, ולכן פקע מהעצים דין דגזול לגמרי וכשרים למצוה.
שם. בגמ' - ה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיניה. וקשה, דאי חייב להחזירו אחרי ז' יחשב חפץ גזול ומצוה הבאה בעבירה. ומוכח מזה, דהפסול דמה"ב אינו חל אם רק החפץ הוא גזול, אלא דוקא כשהתשמיש בחפץ לצורך מצוה מהוה מעשה איסור גזלה, וכשמעשה המצוה הוא חלק מהאיסור. בגזלה - ההשתמשות למצוה מהוה מעשה גזלה בעצמה וחלק מהגזלה. מאידך במריש תוך ז' ימי החג, תקנו שיש לו רשות להשתמש בו לצורך מצות סוכה; גוף החפץ אמנם גזול, אבל מאחר דהתשמיש למצוה אינו גזול אינה מצוה הבאה בעבירה, כי התשמיש הוא שלו, ולפיכך יוצא.
שם. תוס' ד"ה אבל וכו' איכא לאוקמיה קרא כגון בראובן שבנה וכו'. עיין בגליון הש"ס ומה שמקשה מגזלת עבדים.
בביאור דברי התוס' נ"ל, כי בציור שלהם בקרקע, כמו בגזלת עבדים, אין דין חיובי או קניני גזלה כמו שנלמד מהכלל פרט וכלל. מ"מ, התוס' סוברים, שבאופן זה יש דין מעשה גזלה בקרקע. אין מעשה גזלה בקרקע בעלמא - כשהקרקע הוא ברשות בעליה, כי הקרקעות לא ניידי. שונה האופן שבתוס' - כי בציור זה יש מעשה גזלה, ואינה כגזלת קרקע אחרת, כי אין שם אפי' מעשה גזלה. ציור של התוס' בגזלת הסוכה דומה לגזלת עבד שיש חלות מעשה גזלה אך הגזלן פטור מגזה"כ של כלל ופרט וכלל. התוס' מחדשים כאן כי הגזה"כ של לך להוציא סוכה גזולה כוללת האופן של מעשה גזלה בקרקע, ואע"פ שאין החפצא דקרקע קנוי לגזלן בקניני גזלה הסוכה פסולה. לפי"ז דבריהם מבוארים.
שם. בענין שנוי רשות בהקדש.
א) עיין במלחמות ה' על אתר המוכיח שבהקדיש הגזלן את הגזלה אחרי יאוש - ההקדש חל מדין יאוש ושנוי רשות. ויש לעיין האם הרמב"ן מוכיח את דינו דוקא בקרבן קודם שבא ליד גזבר, אבל משבא ליד גזבר פשיטא ליה שיש שנוי רשות, דיד גזבר קונה בקנין יד בשביל הקדש כמו בהדיוט, או דילמא שגם משבא ליד גזבר צריך להוכיח שיש שנוי רשות מפני שאין יד גזבר הקדש קונה כיד הדיוט.
ובביאור הדבר היה אומר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאת הקרבן. כי הרמב"ם פוסק (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים עד ביאתם להר הבית. הגר"א שינה את הגירסא לבית (בלי מלת הר), דהיינו לעזרה. הגר"א סובר כי חיוב אחריות בבכורים הוא עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אמנם הגר"מ זצ"ל הסביר בשם אביו הגר"ח זצ"ל כי לפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא מטעם חיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שעדיין לא קיימו את מצות הבאת הביכורים בחפצא לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול פקעה האחריות, דאחריות דין היא בחובת טיפול.
והסתייעו מהספרי (דברים י"ב, כ"ו אות מ"ה) כי לחד מ"ד חיוב האחריות בקרבנות הוא עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. ופשיטא דלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, אלא בע"כ שחיוב האחריות הוא מדין טיפול מיוחד, ולמ"ד הזה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בטיפול עד לבאר הגולה.
ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל שהדין של קדשים משבאו ליד גזבר אינו חלות קנין ממון פשוט בשביל הקדש כמו בהדיוט, אלא מדין קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. ולכן גם אופן של קרבן משבא ליד גזבר זקוק להוכחת הרמב"ן כי בהקדש יש חלות דין שנוי רשות. כי אין יד הגזבר יד של קנין אלא הוי הלכה בקיום מצות קדשים, שאין הגזבר קונה בידו עבור הקדש כמו יד הדיוט אלא שקיום הטיפול נגמר משבא ליד הגזבר וממילא הקדש קונה, אבל לא מטעם מעשה קנין יד של הגזבר, וגם ציור של הקדש משבא ליד גזבר זקוק לחדוש הדין של הרמב"ן דיש חלות שם שנוי רשות בהקדש, מכיון שגם משבא ליד גזבר אין הקדש קונה כמו הדיוט.
ב) ובעצם דיון הרמב"ן אם הקדש נחשב לשנוי רשות, עיין ברמב"ם (פ"ב מגנבה הל"ו) שפוסק ביאוש ואח"כ הקדיש שההקדש חל, אבל כשהקדיש לפני יאוש אינו קדוש. וקשה, דשיטת הרמב"ם היא דמועיל שנוי רשות ואח"כ יאוש (פ"ה שם הל"ג), ומדוע בהקדש לא יועיל הקדיש ואח"כ יאוש.
והנה לפי הגר"מ זצ"ל שנוי הרשות המועיל הוא דוקא כשמתפיס הגזלה במציאות ברשות הקונה, שהרי אין לגנב בעלות להקנות ורק ע"י שנוי רשות במציאות קונה. אולם נראה שיתכן לומר דלרמב"ם יש חילוק בזה בין שנוי רשות ואח"כ יאוש לבין יאוש ואח"כ שנוי רשות. בשנוי רשות ואח"כ יאוש אין לגנב בעלות להקנות בקנינים דעלמא ורק ע"י שנוי רשות במציאות, כגר"מ זצ"ל, משא"כ ביאוש ואח"כ שנוי רשות דהיאוש נותן לגנב בעלות במקצת להקנות בקנינים דעלמא כגון בכסף וסודר. ומאחר שאין בהקדש מסירה במציאות לרשות הקונה, י"ל שהרמב"ם סובר שאינו מועיל כשנוי רשות במציאות אלא מועיל מדין קנין, ומשו"ה אינו מועיל קודם יאוש ורק לאחר יאוש כשיש לגנב בעלות במקצת להקנות ע"י קנינים דעלמא. (עיין בשיעורים לעיל ברפ"ג בענין יאוש בגזילה ביאור אחר בחילוק של הרמב"ם בין הקדש להדיוט בדין יאוש בגזלה.)
שם. רש"י ד"ה ורבנן וכו' דר"א לטעמיה דאמר כו' קרקע נגזלת וסוכה גזולה היא דמייאשי בעלים מינה כשאר מטלטלין דה"ל קרקע בחזקת גזלן עכ"ל. יש להעיר, למה מדייק רש"י דמשתעי בנתייאשו הבעלים מהקרקע.
ובביאור הדבר נ"ל, דרש"י סובר לפי ר"א שקרקע נגזלת דוקא עם יאוש בעלים. כל זמן שלא נתייאשו הבעלים אין קרקע נגזלת - אפי' לר"א - כי קרקע תמיד ברשות בעליה עומדת ואין בה מעשה גזלה. אמנם ע"י יאוש בעלים ישנו מעשה גזלה בקרקע וזהו שקובע את הדין שקרקע נגזלת לפי ר"א. ועיין בתוס' ד"ה וקרקע (ל:) ובשעורים שם.
שם. בגמ' - יאגדנו מלמעלה מ"ט לאו משום דבעי הדר. לכאורה דין הדר שפוסל שייך רק בהדר בגופו של הלולב, שהוא חפצא של מצוה, ולא באגד העומד מבחוץ ללולב שאינו חפצא של מצוה. וצ"ל, כי גם לפי ההו"א לר"י לולב צריך אגד, וא"כ דין האגד חל כדין בעצם מצות הנטילה, ומשו"ה גם באגד שייך פסולי הדר, דהרי האגד הוא חלק מעצם החפצא של המצוה, וחל בגוף המצוה דבעי הדר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1989), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.