דף יט - ב
וחכמים מטהרין. כי מאחר שעיקרו של הכלי הוא מזכוכית, דין כלי זכוכית עליו. [462]
וכיון שיהודה בן שמוע אמר את דבריו בשם רבי מאיר, משמע שהוא תלמידו.
ומוכח שיהודה בן שמוע חי לאחר החורבן, ואותה תקנה שכ"ח אדר הוא יום טוב נתקנה לאחר החרבן. וחוזרת הקושיא על הסוברים שבטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית!
ומתרצינן: תנאי היא. תנאים נחלקו בדבר. ואף על פי שמוכח ממגילת תענית שלא בטלה מגילת תענית, בכל זאת יש חולקים על זה:
דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים, הרי הם אסורין, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: רק בזמן שבית המקדש קיים היו אסורין, מפני ששמחה היא להם. אבל כאשר אין בית המקדש קיים הרי הם מותרין בהספד ובתענית, מפני שזמן אבל הוא להם.
ומסקינן: א. והלכתא - בטלו.
ב. והלכתא - לא בטלו.
ותמהינן: קשיא הלכתא אהלכתא. הרי יש סתירה בהלכות שאמרנו!
ומתרצינן: לא קשיא:
כאן, שאמרנו לא בטלו מדובר בחנוכה ופורים.
כאן שאמרנו שבטלו, מדובר בשאר יומי שהוזכרו במגילת תענית. [463], [464]
שנינו במשנה: השלוחין היו יוצאים על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי, מפני תקנת המועדות.
ותמהינן: כיון דנפקי להו אאלול, מאחר שהשלוחין כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חדש אלול, אם כן, אתשרי - למה להו לצאת? הרי בידוע שאלול לעולם הוא חסר [29 יום], וראש השנה חל ביום השלושים של אלול!
וכי תימא, שמא תתרץ שיש לחשוש דלמא עברוה לאלול, שמא עיברו את אלול ועשאוהו שלשים יום.
אין לתרץ כך. כי:
והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! ואם כן אין לחשוש לזה!
ומתרצינן: אמנם רב אמר שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, אך טעמו הוא משום דלא איצטריך, לא הוצרכו לעברו.
אבל, הא איצטריך - מעברינן ליה. אם הוצרכו לעברו היו מעברין אותו.
ומתי הוצרכו לעבר את אלול? כאשר יום כיפור חל סמוך לשבת, או כאשר שאר ימים טובים חלו סמוך לשבת, היו מעברים את החדש, מפני שהירקות שנתלשו מן השדה, היו עומדים יומיים בתלוש, והיו מרקיבים.
וכן משום המתים, שאם ימתינו מלקברם יומיים הם יסריחו. [465] ותמהינן: איך יתכן שמשום תקנת הירקות יעברו את אלול?
הא מיקלקל ראש השנה! הרי תהיה תקלה לבני הגולה הרחוקים, שלא ידעו שעיברו את החודש, ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו! [466]
ומתרצינן: מוטב תיקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כולהו מועדות! [שכאשר שבת יוצאת סמוך לראש השנה, הרי היא יוצאת גם בסמוך ליום טוב ראשון של סוכות, ואף לשמיני עצרת], שלא יוכלו לאכול בהם ירקות. [467]
דיקא נמי, יש לדייק ממשנתנו, כי משום שלא יתקלקלו שאר המועדות מעברים את אלול, על אף שיתקלקל ראש השנה לבני הגולה:
דקתני: יוצאים השלוחים על תשרי - מפני תקנת המועדות בלשון רבים.
ומסקינן: אכן שמע מינה.
שנינו במשנה: ועל כסליו היו השלוחין יוצאים מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.
לדעת רבי [להלן], אם אירע שיצאו השלוחים על חודש אדר, ורק לאחר מכן ישבו בית דין והחליטו שצריך לעבר את השנה, ולהוסיף אדר שני, צריכים לחזור ולשלוח שלוחים גם באדר שני כדי שידעו אימתי התקד החודש, וידעו מתי לעשות פורים באדר שני. [468]
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, שיוצאים על אדר ראשון, ולא אמרה שיוצאים על אדר שני, שאין משנתנו כרבי:
ואילו "נתעברה השנה לאחר שכבר יצאו השלוחים על אדר ראשון - יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים" -
דבר זה לא קתני במשנה.
ומכאן שמתניתין, משנתנו - היא דלא כרבי.
דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה - יוצאין אף על אדר השני, מפני הפורים.
והוינן בה: לימא, בהא קמיפלגי, האם נאמר שרבי והתנא של משנתנו נחלקו בדבר זה:
דמר, התנא של משנתנו סבר: כל מצות הנוהגות לכתחילה באדר שני [דהיינו מצוות פורים], הרי הן נוהגות בראשון.
והיינו, שאם עשאום באדר ראשון יצאו ידי חובתם. [469]
ולכן, התנא במשנתנו סובר שהשלוחין לא יצאו על אדר שני, כי לדעתו אם עשו פורים בראשון יצאו ידי חובתם.
ומר, רבי, שאמר יוצאים אף על אדר שני, סבר כל מצות הנוהגות בשני לכתחילה, אין הן נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בראשון, לא יצאו ידי חובה.
ודחינן: לא בכך נחלקו!
אלא, דכולי עלמא, הכל מודים שמצות הנוהגות בשני, אין נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בדיעבד בראשון לא יצאו ידי חובה.
ובכל זאת דעת התנא במשנתנו, שאין השלוחים יוצאים על אדר שני כשעיברו את אדר [ויידעו על עיבור השנה וכי יש לעשות אדר שני, מכך שלא יגיעו שלוחי חודש ניסן. תוס'].
והכא - בעיבור שנה, קמיפלגי.
התנא של משנתנו ורבי נחלקו כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר מעברים את השנה:
דתניא: כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר עושים עיבור שנה - שלושים יום.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.
והגמרא הבינה שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שאדר הראשון הוא עשרים ותשעה ימים. [470]
ודעת התנא במשנתנו היא כדעת חכמים, הסוברים שלעולם אדר הראשון הוא שלושים יום, ולכן לא היה צורך להודיע לבני הגולה אם התעבר אדר הראשון. [471]
ומיד הגמרא תמהה: משמע מדברי התרצן שרבי סובר כרבן שמעון בן גמליאל, וקשה:
מאי שנא במה שונה דעת חכמים, הסוברים שאדר ראשון הוא שלשים יום, שאמרנו שאין צורך לשלוח שלוחין לגולה, משום דידעי שהכל יודעים שאדר הראשון הוא שלשים יום! אם כן, זה ש"חודש" הוא לעולם עשרים ותשעה יום, הרי נמי ידעי, שהרי לדבריו כולם יודעים שאדר א' הוא בן 29 יום!
ומדוע לדעת רבי שולחים שלוחין כשעיברו את אדר?
אמר רב פפא תירוץ: מאן דאמר חודש, כך התכוין לומר: אם בית דין רצה עושה את אדר ראשון חודש [דהיינו 29 יום]. ואם רצה עושה אותו שלשים יום.
ולכן, רבי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ששולחין שלוחים על אדר שני, כדי שבני הגולה ידעו אם עברו את אדר ראשון או לא, ולפי זה ידעו מתי חל פורים.
והגמרא מביאה דעה נוספת בענין כמה ימים הוא אדר ראשון:
העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, על שנה שיש בה שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם.
דהיינו, ביום השלשים לאדר ראשון מקדשים את אדר שני, נמצא שאדר הראשון היה חסר [בן 29 יום]. וכן ביום השלשים לאדר שני מקדשים את ניסן, נמצא שאדר שני גם הוא היה חסר.
[יום השלשים נקרא "יום עיבור", מפני שכאשר מעברים את החדש, עושים את היום השלושים עיבור לחודש הקודם. רש"י].
ורבי יהושע בן לוי בא למימרא [לומר] דחסרין עבדינן, עושים את שני האדרים חסרים.
אבל מלאין - לא עבדינן [אין עושים].
לאפוקי להוציא מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים:
שאם רצו לעשותן שניהן מלאין - עושין.
ואם רצו לעשותן שניהן חסרין - עושין.
וכן אם רצו לעשותן אחד מלא ואחד חסר - עושין.
וכך היו נוהגים בגולה.
ומשום רבינו, רב, אמרו: לעולם היו בני הגולה מניחים שעשו אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך על ידי בני ארץ ישראל היורדים לגולה שהוקבע ראש חדש אדר ב' בזמנו, ביום השלושים לאדר הראשון. ועשו את הראשון חסר [29 יום].
שלחו ליה רבנן למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר. בין באדר ב' בשנה מעוברת, ובין באדר בשנה שאינה מעוברת. [472]
מתיב רב נחמן סתירה לדבריהם:
שנינו במשנה [להלן כא ב]: על שני חדשים היו העדים שראו את הלבנה מתחדשת ביום השלושים, יוצאים לירושלים, ומחללין את השבת בכך שיצאו חוץ לתחום שבת [שהוא אלפיים אמה], כדי שבית דין שבירושלים יוכלו לקדש את החדש בזמנו:
על ניסן, ועל תשרי, מפני שכל המועדים תלויים בראשי החדשים הללו.
אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר, מובן שמשום הכי מחללינן, כדי שבית דין ידעו שהלבנה נראתה ביום השלשים, וצריך לקדש את החדש באותו היום, ולא למחרת.
הערות
[462] פירשנו את המשנה כפירושו הראשון של רש"י. ורש"י פירש פירוש נוסף: מדובר במשה בכלים טהורים שנקבו, והטיף לתוכן אבר. ונחלקו יהודה בן שמוע וחכמים, האם מעתה ואילך הכלי יקבל טומאה מדאורייתא אם תגע בו טומאה: לדעת יהודה בן שמוע הכל הולך אחר המעמיד, והרי זה ככלי מתכות ומקבל טומאה דאורייתא. ואילו לדעת חכמים הרי זה ככלי זכוכית שאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן. הרשב"א דחה פירוש זה, משום שלשון המשנה "וחכמים מטהרים" משמע שהם מטהרים לגמרי, ואפילו מטומאה דרבנן. והסכים עם הפירוש הראשון שכתב רש"י. אבל תוספות והריטב"א הסכימו עם הפירוש האחרון [כנזכר בהערה הקודמת]. ופירשו התוספות, כי אף על פי ששנינו שחכמים מטהרין, אין הכוונה שהם מטהרים לגמרי, אלא מטהרים מטומאה דאורייתא בלבד, [אבל הכלי מקבל טומאה מדרבנן].
[463] קשה: מאחר שלהלכה חנוכה ופורים לא בטלו, איך אנו מתענים בי"ג אדר תענית אסתר? הרי הוא יום שלפני פורים ! ותירץ הר"ן בחידושיו: פורים הוא יום טוב מדברי קבלה [מגילת אסתר], ודברי קבלה הם כדברי תורה. והרי זה כשבתות וימים טובים, שהם עצמם אסורים, אבל לפניהם ואחריהם מותרים [ועיין תירוץ אחר בריטב"א].
[464] הבית יוסף [אורח חיים סי' תי"ח] מביא מחלוקת ראשונים בענין ראש חודש: דעת רבינו ירוחם, כי מאחר שבטלה מגילת תענית, מותר לצום בראש חדש. ומהרמב"ם ותוספות והטור נראה שאסור. וכן נראה מדברי הגמרא [לעיל] שראש חדש דאורייתא הוא [וכן פסק בשולחן ערוך שם]. והב"ח מתרץ את דעת רבינו ירוחם, שאין כוונת הגמרא לעיל שאיסור צום בראש חדש הוא מדאורייתא, אלא כיון שיש מקור מן התורה לראש חדש, לכן אף על פי שאיסור הצום הוא מדרבנן, בכל זאת אין הוא צריך חיזוק. [וכמו שכתב הבית יוסף עצמו בסוף הסימן, והשלחן ערוך בסעיף ד, שהנשבע לצום בראש חדש חלה עליו השבועה, כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן]. והמהר"ם שיק [מצוה יב] תירץ, שרבינו ירוחם סובר כי רק בזמן המקדש יש לו דין יום טוב מדאורייתא, משום שמקריבים בו קרבנות מוסף. וכיוצא בזה כתב טורי אבן להלן כב ב [מספר פירות תאנה].
[465] כך פירש רש"י, ותוספות חולקים [להלן בהערה 467] ולהלן כ א מבואר שלדעת הכל כאשר יום הכיפורים ושבת יחולו סמוכים זה לזה, מעברים את אלול משום תקנת המתים שלא יסריחו [דהיינו אם ראש השנה יחול ביום רביעי או ששי, אזי יום הכיפורים יחול סמוך לשבת, ביום ששי או ראשון]. אבל כאשר יחולו שאר ימים טובים שבתשרי סמוך לשבת [כגון כשראש השנה יחול ביום ראשון, שאז גם שאר ימים טובים שבתשרי יחולו ביום ראשון חוץ מיום הכיפורים], בזה אין שייכת תקנת המתים, כיון שביום טוב מותר לקבור את המת על ידי נכרים. ובזה נחלקו אמוראים, להלן: יש אומרים שאף בכגון זה מעברים את אלול, משום תקנת הירקות, שהירקות שנתלשים מערב שבת ירקיבו עד יום טוב של ראש השנה, וימנעו משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא חששו לזה, כדלהלן בגמרא.
[466] כך פירש רש"י. ולעיל [יח א] במשנה, נחלקו הראשונים במקום שאין השלוחין מגיעים, האם עושים ראש השנה יומיים: דעת רש"י שסומכין על הרוב שאין אלול מעובר ועושים יום אחד. אבל תוספות סוברים שאין סומכין על הרוב, ועושין יומיים. וכן כתב הריטב"א. ותוספות רי"ד [שם] הוכיח מהגמרא כאן כדעת רש"י. שהרי הגמרא כאן אומרת שראש השנה יתקלקל, וזה מיושב לדעת רש"י הסובר שאף בני הגולה עשו יום אחד, וסמכו על כך שבדרך כלל אין מעברין את אלול. אבל לדעת התוספות, קשה: מאחר שבני הגולה עושין את ראש השנה יומיים, אין שום קלקול אם יעברו את אלול! ולמה הגמרא אומרת שראש השנה יתקלקל? ובתוספות [ד"ה ואל באה"ד] כתבו שהקלקול הוא במה שיעשו יומיים מחמת הספק. ודבריהם מבוארים בתוספות הרא"ש: שאילו לא היו מעברים את אלול לעולם, אזי לעולם לא היו הרחוקים עושים את ראש השנה אלא יום אחד בלבד. ועכשיו, שלפעמים מעברים את אלול, נמצא שהרחוקים צריכים לעולם לעשות ראש השנה יומיים, ומוסיפים תקיעות וברכות ביום אחד שלא כדין. הלכך, מוטב היה שלא יעברו את אלול לעולם, ויעשו הכל ראש השנה ביום השלשים של אלול בלבד. תוספות הרא"ש ד"ה והא. ובזה נתיישבה קושיית תוספות רי"ד. ועיין טורי אבן שהקשה כקושית תוספות רי"ד ותירץ תירוץ מדעתו.
[467] כך יש לפרש לדברי רש"י. והקשו תוספות: א. תירוץ הגמרא [לדברי רש"י] מתיישב רק לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, אבל לדעת הסוברים שאין מעברים את אלול אלא מפני תקנת המתים, הרי לא היו מעברים את השנה אלא כאשר שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה [וכפי שנתבאר לעיל הערה 465], ואין כאן תקנה לכל המועדות, אלא ליום הכיפורים בלבד! ב. לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, נמצא שמעברים את אלול כאשר ראש השנה יחול בימים א' ד' ו'. ודבר זה ידוע לכל, ואף בני הגולה בקיאים בזה, ואם כן אין קלקול במה שמעברים את אלול, והכל ידעו שהשנה אלול מעובר [ויעשו את ראש השנה ביום השלושים ואחד לאלול] ! ולכן פירשו תוספות את מה שהגמרא אמרה לעיל: "הא אצטריך מעברינן", שאין זה משום תקנת הירקות כפירוש רש"י, אלא כוונת הגמרא שהוצרכו לעבר את אלול מפני שלא ראו עדים את הלבנה ביום השלשים לאלול, ומצוה לקדש את החדש על פי הראיה, ולכן עיברו את אלול. ועל זה הגמרא שאלה: הרי יש קילקול בדבר, שהרי על ידי כך יצטרכו לעולם לעשות את ראש השנה יומיים [כפי שהתבאר לעיל בהערה הקודמת בשם תוספות הרא"ש], ואם כן עדיף לאיים על עדים שלא ראו את הלבנה שיבואו ויעידו שקר, ויקדשו בית דין את החדש ביום השלשים ! והגמרא מתרצת: מוטב יתקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כל המועדות שבתשרי. כי נמצא שיעשו אותם בתאריך שחל על פי איום העדים, ולא על ידי הראיה.
[468] בגמרא להלן מוכח, שהשלוחין יצאו להודיע אם היה אדר הראשון חסר או מלא. אבל אין הטעם שהשלוחין יוצאים כדי להודיע לרחוקים על עצם עיבור השנה. וטעם הדבר יבואר להלן, בהערה.
[469] ריטב"א.
[470] נראה שהגמרא הבינה כן, ממה שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא [ויש לבאר שמאחר שחדשי הלבנה הן 5. 29 יום, לכן קרא רשב"ג ל-29 יום חדש, כי ביום השלשים נראית הלבנה בזמנה ומקדשים את החודש הבא].
[471] הקשו תוספות: אמנם לא היה צורך להודיע לרחוקים שאדר הראשון חסר ולא מלא, אבל מכל מקום, היה צורך להודיעם על עצם העיבור, שידעו שבית דין הוסיפו אדר שני, וצריך לעשות את פורים באדר שני! ותירצו תוספות: מאחר שהשלוחין היו יוצאים על ניסן, ובשנה מעוברת לא יצאו אלא לאחר אדר שני, לכן, כאשר הרחוקים ראו שלא היו שלוחי ניסן מגיעים, ממילא הם הבינו שעיברו את השנה [ועיין מה שהוסיף הריטב"א על זה]. וכן כתבו הרשב"א וחי' הר"ן. והרז"ה. אבל הריטב"א כתב, שכאשר בית דין עיברו את השנה, מיד, לדברי הכל, יצאו שלוחים להודיע דבר זה לרחוקים, ודבר זה לא הוזכר במשנתנו [מפני שמשנתנו עוסקת בשלוחי קידוש החדש]. ורבי הוסיף שאף כשקידשו את אדר השני שלחו שלוחים להודיע אם אדר הראשון היה חסר או מלא [ולא היה צורך להודיע על עיבור השנה עצמו, שהרי כבר שלחו שלוחים על זה מיד כשעיברו בית דין את השנה]. וכן כתב תוספות הרא"ש בשם רש"י. [עיין שם שהקשה על זה].
[472] ממשנתנו לכאורה מוכח שלא כשיטה זו. דכלהלן בהערה הבאה.
קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק כאן בחנוכה ופורי'. ק"ל הלכה מכלל דפליגי הא מסיק לעיל דבחנוכ' כ"ע מודי' דלא בטלו משום דמיפרסמא ניסא כ"ש דפורים דמיפרסמא ניסא טפי מחנוכה ועוד כל עצמו של פורים בגולה ניתקנה אחר חורבן בית ראשון. ויש לפ' דהא דקבע הלכתא דחנוכה ופורים לא בטלה היינו כחומר י"ט דמג"ת דאסור לפניהם ולאחריה'. מיהו הרבה מן המפ' הסכימו דלפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים בטלה ולפ"ז תקשי הלכה מכלל דפליגי מיהו י"ל דהא דשני לעיל שאני חנוכה דמפרסמא ניסא היינו משום דאכתי לא קם לן הא דבטלו מג"ת בתנאי והוה קשי' לן למ"ד בטלו מעובדא דגזרו תענית בחנוכה בלוד ודחיק לשנויי' בע"כ דשאני חנוכה. אבל לבתר דקם לן הא דבטלו מג"ת בתנאי השתא א"ל דלמ"ד בטלו חנוכה נמי בטל ולא תקשה אהא עובד' דלוד דההיא כר"מ ואיהו דא' כר"י דס"ל בטלו מש"ה הוצרך לפסוק הלכתא דחנוכה ל"ב. וכ"ת תינח חנוכה אבל פורים תקשה ל"ל הלכתא הא לכ"ע פורים ל"ב דהא כל עיקר בגולה ניתקנה וכדפי'. י"ל דנ"מ להא דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ה') כתיב במג"ת את יום י"ד ואת יום ט"ו יומי פורים אינון דלא למספר בהון ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה פי' בני י"ד בט"ו ובני ט"ו בי"ד והשתא למ"ד בטלה מג"ת של זה בזה שרי מש"ה מסיק הלכתא דפורים לא בטלה ואכתי של זה בזה באיסורו עומד ובחי' בפ"ק דמגילה אכתוב עוד בזה:
והא מיקלקל ר"ה. לפי' רש"י במתניתן דבגולה סומכי' על רוב השנים דאין אלול מעובר וביום ל' לאלול לבד עושין ר"ה ניחא לשנא דמיקלקל ר"ה דהשתא דמעברין לאלול נמצא שעשו בגולה לקודש קול אבל א"א לומר כן דוודאי בגולה עושין ב' ימים ר"ה מספק כדפי' במשנתנו והתוס' פי' והא קלקל ר"ה שיעשו ב' ימים מספק ואין לשון קילקל נופל על זה אלא בעושין לקודש חול אבל במאי שעושין ב' ימים מה קילקל יש לר"ה בזה אם עושין מחול קודש ועוד ק"ל ה"ל להקשו' הא מיקלקל יוה"כ שהרחוקי' אין עושין אלא יום א' ליום ל' של אלול לחוד כדאמ' לקמן (דף כ"א) גבי ר"נ ושביק קילקל חמור דיוה"כ דבכרת ומתמה על קילקל קל דביטל מלאכה לעם ב' ימים דר"ה. ואע"ג דקילקל זה דר"ה הוי לכל הדרים רחיק ממהלך יום אחד ממקום הועד ושל יוה"כ אינו אלא לרחוקים מהלך עשרה ימים ח"מ לא היו לו להניח קלקל גדול וחמיר ולהקשו' מדבר קל שאין בו דררא דאיסורא כלל הלכך נ"ל דודאי מדררא דאיסורא קא קשי' לי' הא מקלקלא ר"ה אע"ג דעושין בגולה ב' ימי' מספק אפ"ה איכא קילקול דאמר בפ"ק דביצה (דף ו') מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' בי"ט ב' של ר"ה וטעמא משום דרוב שנים אין אלול מעובה וסמכינן במת ארוכה כדמוכח (בפ"ב) [צ"ל פ"ק] דביצה (דף ז' שם) גבי אף ביצה מותרת ואם מעברין לאלול איכא קלקל ר"ה לענין מת דיתעסקו בו ישראל בי"ט שני וכיון דעיברו לאלול יום ב' י"ט גמור הוא וכיון דקילקל דר"ה נמי קילקולא דאיסורא הוי פריך מיני' משום דר"ה קדי' ליוה"כ ועוד כיון דתרווייהו קילקולא דאיסור הן חדא מינייהו נקיט:
דיקא נמי דקתני על תשרי מפני תקנ' המועדו' פי' מדלא קא' על תשרי מפני המועדו' כדתני על ניסן מפני הפס' וכן כולהו וקתני תקנת המועדו'. קמ"ל דאע"ג דאיכא קילקול ר"ה אפ"ה תקנת המועדו' עדיף לן:
כמה עיבור שנה ל'. פי' דווקא מלא ולא חסר כדמסי' מ"מ לא נתברר טעמא דת"ק מ"ט דווקא מלא. ונ"ל דתקנת חכמים היא לעשו' לעולם יום קבוע לר"ח אדר שני שיהי' ביום (ל') [צ"ל ל"א] לאדר א' שלא להטרי' השלוחי' בשנת עיבו' לצאת על אדר שני מפני הפורי'. והא דלא תיקנו להיפך שיהי' חסר לעול' דה"ל נמי יו' קבוע וא"צ להטרי' השלוחי'. י"ל דס"ל כמ"ד לקמן מאיימי' על העדי' על החד' שנרא' בזמנו לעברו אבל לא לקדשו משום כזה ראה וקד' מש"ה א"א לתקן שיהי' לעול' חס' דזימנ' לא נרא' החד' ביו' ל' אבל אי עבדינן מלא לעול' אפי' אם נרא' ביו' ל' ל"ל בה דכזה ראה וקדש הוא והא דלא תיקנו כן בשא' ו' חדשי' שהשלוחי' יוצאי' לעברן לעול' וא"צ כלל ליצא' השלוחי' י"ל דא"כ ו' חדשי' הללו מלאי' לעול' והשת' א"א לעב' בו' חדשי' הנותרי' בשנ' כ"א חדש א' דהא אמר' דערכין (ד' ט) דלא נרא' לעב' יות' מח' חדשי' בשנ' משו' דקדי' אתי סיהר' חדת' ב' ימי' וזימנ' א"א בלא עיבו' מן ו' חדשי' הנותרי' אם לא נרא' החדש בזמנו דבע"כ צרי' לעבר משו' כזה ראה וקדש:
וכ"ת מ"מ ניסן ותשרי דלכ"ע מאיימי' אפי' לקדשו כדא' לקמן וכדפי' שם למה לא תקנו שם שיהי' ואלול חסירי' לעול' ול"צ ליציא' שלוחי' בהן דהא אפי' במועדו' של תורה נמי סמכינ' אהא דידעי ממילא כדפריך לעיל וכיון דנפקו אאלול אתשרי ל"ל משו' דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעוב' כ"ש אם הי' יום קבוע לעול' מיהו מתשרי לק"מ דא"א לעשו' יום קבוע לר"ה משו' דצריך לעבר ולחסר משו' ירקא או מתי' כדאמ' לקמן. א"נ משו' שביעי של ערב שלא יפול בשבת כדאמ' בפ"ד דסוכה (דף מ') אבל מניסן ודאי קשי':
מ"ש ל' דידעי חדש נמי ידעי ק"ל הא וודאי שאני ושאני שהרי לתנא דידן הא דידעי שנתעברה השנה אע"ג דלא נפקא על אדר ב' היינו כיון דהשלוחי' יוצאי' על ניסן ממיל' ידעי כשיגיעו ר"ח ואין השלוחי' יוצאי' א"כ השנ' מעובר'. והא וודאי א"ז הוכח' אל' לאותן הדרי' בתו' מהלך י"ג יו' ממקו' הועד של קידו' החד' שמש' יוצאי' השלוחי' אבל לאותן הדרי' רחו' ממקו' הוע' שאין שלוחין מגיעין אליה' מיו' הקידו' עד ליל י"ד או יומו להם א"ז הוכח' מדלא באו השלוחי' ש"מ דעברו השנ' דדילמ' לא עברו השנ' אלא שעיברו לאדר ועשו ר"ח ניסן ביו' ל"א לאדר ויו' י"ד שהוא פורי' באמת הואיל ועיברו השנה וחודש עיבר שהוא אד' א' חס' וסברו שלא עברו את השנ' והא דלא אתו השלוחי' היינו משום דעיברו לאדר ויו' זה הוא י"ג לחדש ואין זמן הגעת השלוחי' לכאן עד למחר שהוא י"ד לחודש הילכ' לא ידעי וצרי' להודי' ע"י שלוחי' בשלמ' למ"ד עיבו' השנ' הוי ל' יום דווקא ניחא דבע"כ הני ידעי ביו' י"ד שהו' פורי' מדלא באו השלוחי' היום אליהם דאם הוא ניסן הי' באי' אפי' עברו לאדר וכ"ש אם חיסרו דכבר היו באין מאתמול. אבל למ"ד עיבור השנה חודש דהיינו כ"ט יום קשי' הא וודאי אלו לא ידעו וצריכים לשלוחי' ומאי פריך:
ומיהו למ"ד לקמן אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. לק"מ דבע"כ הני נמי ידעי ביום י"ד שהוא פורים דעיברו השנה דאל"כ היו השלוחי' באין אליהם בי"ד מיום ל' לאדר דאי לא עיברו השנה אדר זה הוא סמוך לניסן והוא חסר וה"ל היום י"ד לניסן שהוא זמן הגעת השלוחים לכאן אלא דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר איתותב לקמן בסמוך ועק"ל אפי' לת"ק דאמר עיבור השנה הוא שלשי' יום דווקא מ"מ אם עיברו השנה בכ"ט לאדר יצאו שלוחים להודיע לאותן הדרי' ממקום הועד בכדי מהלך יותר מי"ד יום ומגיעי' אליהם בליל או ביום ט"ו דהשתא יגיעו אליהם ביום הפורים שהוא יום י"ד דלאלו אין הוכחה שעיברו השנה מדלא באו השלוחי' ביום י"ד דהא אין זמן השלוחי' לבא אליהם עד (ט"ז) [צ"ל ליל ט"ו] או יומו ואפי' לאותן שמגיעי' אליהם השלוחי' בי"ד ביום יש להם תועלת ביציאת השלוחים לענין מקרא מגילה בלילה וכ"ש לאותן שאין מגיעים אליהם עד סמוך לערב ביום י"ד בכדי שלא נשאר להם ביום זמן למ"מ דיש להם תועלת בשלוחים לענין קריאת המגילה דלילה ודיום והא ע"כ אין מאחרין לעבר השנה יותר מכ"ט לאדר ולא ביום ל' הואיל וראוי לקבוע בו ניסן כדאמר בפ"ק דסנהדרין (ד' י) [ציור בספר] מיהו למ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הא לק"מ אלא דהא איתותב ועוד אפי' תיקשי אם עיברו השנה קודם לכ"ט לאדר מאי איכא למימר הא ודאי יש תועלת ביציאת השלוחים על אדר שני להני דפי' וגם לרחוקים מהן לפי ערך הקדמת העיבור בימי אדר דאז יש שהות לשלוחי' לילך ולהגיע עד הפורים למקומות יותר רחוק לפי ערך הקדמת העיבור קודם ר"ח אדר שני ולא מסתבר לומר דקים להו לרבנן שבכדי מהלך י"ד יום מירושלים שהוא מקום הועד לא הי' מקום ישוב אלא ימי' נהרות ומדברות דהא ליתא שהרי מקום הועד לא הי' קבוע דהא אמר' לקמן בפ"ד (דף ל"א) י' גליות גלתה סנהדרין ועוד אמרינן שם (דף ל"ב) וכשקדשו ב"ד החודש באושא אמר ר"ש לא הי' נוהגין כן ביבנה אלמא יבנה ואושא היו נמי מקום ועד ורבי אמר לר' חיי' זיל לעין טב וקידש' לקמן פ"ב (דף כ"ה):
אדר הסמוך לניסן לעולם חסר נ"ל דתקנת חכמים היא לבתר דתיקנו שיהא שלוחים יוצאי' כדתנן בפ"ב (דף כ"ב) וא"א להגיע למקומו' הרחוקים עד הפסח מש"ה תיקנו שיהי' אדר לעולם חסר דהשתא אפי' הרחוקים יודעין מתי פסח. ואע"ג דמ"מ צריכין לעשות ב' ימים י"ט דלא גרע מהא דאמר לקמן (דף כ') כל היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבדו תרי יומא גזי' ניסן אטו תשרי וה"נ איכא למיגזר אטו תשרי דאלול פעמים מלא פעמים חסר. מ"מ נ"מ לענין מת בי"ט שני דקימ"ל יתעסקו בו ישראל לדידן דבקיעין בקביע דירחא ולאו משום ספיקא אנו עושין י"ט שני והה"נ אי אדר לעולם חסר ובכ"מ אין עושין י"ט שני של פסח אלא משום גזי' אטו תשרי ולא משום ספיקא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל בכ"מ משום דזימנין דליכא עממים מש"ה תיקנו שיהי' לעולם חסר. וכה"ג אמר' לקמן דעיברו לירחא משום מתיא וה"מ לקמן גבי הא דכל היכא דמטו שלוחי ניסן וכמ"ש שם וה"נ נ"מ לענין מכחול עינא וכדפי' במתני':
וכ"ת ה"ל לתקן איפכא שיהא אדר לעולם מלא דהשתא נמי יהי' ידוע אימת פסח אפי' להר קים. י"ל דס"ל כמ"ד לקמן מאיימי' על העדי' משום לקדשו ומשום לעברו לא משום דהא מיחזי כשיקרא והא ל"מ כשיקרא מש"ה א"א לתקן לאדר שיהי' לעולם מלא משום דהא זימנין מחזי כשיקרא כשנראה החדש בזמנו ואין מעברין לי' אבל לחסר תקנה קבוע לעול 'היא דהא ל"מ כשיקרא [ציור בספר] והא דלא תיקנו שיהי' אלול חסר לעולם כדי שיהי' יום קבוע למועדות של תשרי ולא יהי' י"ט בספק אפי' לרחוקים מה"ט כדפי' משום דהתם לא אפשר דלפעמים צריכן לעבר שלא יבאו שבת ויוה"כ בהדדי משום מתיא וכן משו' יום ערבה שלא יפול בשבת צריך לעבר אלול לפעמים כדאמרינן בפ"ד דסוכה (דף מ) משא"כ באדר דאפש' לחסרו לעולם וליכא למיחש למידי ולפ"ז בזמן שהי' משיאי' משואות ועי"ז הי' יום הקידוש נודע לכל אפי' להרחוקים וכדתנן בפ"ב (דף כ"ב) ולא היו עושין י"ט שני כלל בשום מקום אדר הסמו' לניסן הי' שוה לכל החדשים והי' פעמים מלא ופעמים חסר דלא היה שום נ"מ בחיסרונו אפי' להרחוקים:
לעולם חסר הק' התוס' א"כ אמאי יוצאי' על ניסן מפני הפסח. ול"נ דמש"ה יוצאי' כדי לידע שאין השנה מעובר'. וכ"ת טורח זה בכל שנה ל"ל לא ליפקו אלא בשנה מעוברת בלבד להודיע שנתעברה השנה וממילא ידעי כשאין השלוחי' יוצאי' שאינו מעוברת. י"ל דלא רצו חכמים לסמוך על זה שידעי ממילא במועדים דחמירי' והרבה מצות תלוין בהן ומסורי' לכל לנשי' וע"ה. תדע דהא משום הכי יוצאין על ששה חדשים דמתניתן בין אמלא בין אחסר ולא סגי דליפקו אחסר ולא אמלא ומדלא נפקי ממילא ידע דמלא הוא א"ו ה"ט. דלא רצו חכמים לסמוך במועדת על ה"ט דידעי ממילא וכדפי' במתני' ואע"ג דלתנא דידן אי נתעברה השנה לא נפקי אאדר שני מפני הפורים משום דס"ל עיבור השנה ל' יום וידעי ממילא כדאמ' לעיל שאני פורים דקיל שאינו של תור' ולא חשו כל כך לתקלה כמו מועד' של תורה דחמירי והא דפריך לעיל וכיון דנפקו אאלול אתשרי ל"ל דנפק הא מימו' עזרא לא מצינו אלול מעובר שאני התם דס"ד מימות עזרא ואילך תקנ' קבוע היא שלא לעבר אלול לעולם ותו ליכא למיטעי שוב ראיתי להרז"ה בס' המאור שכתב הא דנפקי אניסן משום ספק שנה מעוברת ואפילו שנה מעוברת מתחילתו שיצאו שלוחי' על השני מפני הפורי' נ"ל דליפקו אניסן מפני הפסח שהשליחו' לכל מסורה ואין הכל בקיעין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ודילמא מיקלקל לפסח דאית בי' כרת והא דהקילו בפורים בנתעברה. השנה למ"ד עיבור השנה ל' יום משום דידעי ל"ד לפסח דחמיר ואע"ג דאמר וכיון דנפקא אאלול למה לי דנפקי אתשרי אלמא ידעי חדש זה מכלל חדש זה שאני התם שאין לאלול שליחות בשביל עצמו אלא בשביל ר"ה אבל אדר הסמוך לניסן אע"ג דלעול' חסר כיון שיש לו שליחות בשביל עצמו אע"ג שיוצאין על אדר חוזרין על ניסן אלו דבריו ומקצתן דחוקי'. ומ"ש הוא מרווח דהא דס"ד דתשרי ידעי מכללא דאלול היינו משום דס"ד דמימות עזרא תקנה קבוע היא שלא לעבר אלול לעולם ותו ליכא למטעי אבל אדר הסמוך לניסן אע"ג דליכא למטעי בחדש מלא שהוא חסר לעולם הא איכא למטעי בין שנה פשוטה למעוברת לפיכך על דידעי מכללא לא סמכינן ואפי' בשנה המעוברת בתחילתה. נפקי נמי אניסן משום משום שלא תחלק בשליחות דניסן והשוו חכמים מידותיהם עוד י"ל אע"ג דאדר חסר לעולם אפ"ה נפקי אניסן אע"ג דידעי ממילא גזי' ניסן אטו תשרי דלא ידעי ממילא דהא אלול פעמי' מלא פעמים חסר וכדאמרי' לקמן גבי כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבד תרי יומא גזי' ניסן אטו תשרי וה"נ אי אמרת דליעבד בניסן בכ"מ שלא על פי השלוחי' אתו למעבד לתשרי נמי יום אחד שלא ע"פ השלוחי' אפי' לא מטו השלוחי' להתם והא דפריך לעיל וכיון דנפקי אאלול אתשרי למה לי ולא אמרי' גזי' תשרי אטו ניסן. פריך אליבא דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהשתא ניסן ותשרי שווין שבשניהם חדש שלפניהם שהן אדר ואלול חסרין וליכא למימר הא אטו הא דלעולם קבוע ר"ח שלהם ביום ל' לחדש שלפניהם ואע"ג דהאי מ"ד איתותב בסמוך מ"מ בכ"מ דרך הגמ' להקשו' לימא מהא נמי תיהוי תיובתא ולמאי דמשני אי איצטר' מעברין לאלול השתא י"ל גזי' ניסן אטו תשרי וכ"ת לעבד מיהת יו' א' בניסן שלא ע"פ השלוחי' במקום דמטו שלוחי תשרי כיון דאדר לעולם חסר לא מינכר מילתא ואתי למעבד נמי הרחוקים פסח יום אחד דאמרי מ"ש אינהו מינן משום דסמכו אאדר דחסר לעולה ה"נ אנן ואתי למיעבד בתשרי נמי יומא חד שלא ע"פ שלוחי' ואתי למטעי משום הכי השוו חכמים מידותיהן אפי' הני דמטי להו שלוחי תשרי נא יעשו בניסן יום אחד שלא ע"פ השלוחי' ואין זה גזי' לגזי' דא"ל כולא חדא גזירה היא א"נ איכא דוכתא דגזרי בי' רבנן גזירה לגזירה כדפי' התוס' בכמה מקומות תדע הא דגזרו ניסן אטו תשרי כל היכא דלא מטי שלוחי תשרי הוי גזירה לגזירה שהרי תשרי מדינא ביום אחד סגי דרוב פעמים אין אלול מעובר וכדפי' לעיל ומה"ת אזלינן בתר רובא ורבנן חיישי' למיעוטא למעבד בתשרי ב' ימים וכי גזרינן ניסן אטו תשרי ה"ל כגזי' לגזירה ועוד דהא האידנא בקיעין בקביע דירחא ואפ"ה עבדינן תרי יומא משום גזי' שמא יחזור דבר לקילקלו כדאמרינן בפ"ק דביצה [ד] ואפ"ה כל מה דגזרו בי' רבנן משום שבות בי"ט אכתי באסורא עומד ביום שני נמי אלמא מפני חומר המועדות השוו מידותיהן להרבות בגזירות ותירוץ זה עיקר דלתירוץ א' ק"ל הא דשנינו בכ"מ במשנה וברייתא שני י"ט של גליות הא למ"ל למ"ד אדר הסמוך לניסן חסר לא בפסח ולא בעצרת אלא בחג בלבד ולתירוץ ב' א"ש:
אמאי מחללין נעברו האידנא ונקדשי' למח' וכ"ת אפ"ת אדר לעולם חסר אכתי תקשה אמאי מחללין על תשרי דהא ליכא למ"ד אלול לעולם חסר וא"כ ניעברו לאלול וניקדשי' לתשרי למחר. לק"מ דא"א לעשות לר"ה ביום א' דא"כ מיקלעי יום של ערבה בשבת ואין ערבה בזמן הזה דוחה שבת אע"ג דבזמן הבית דוחה כדתנן רפ"ד דסוכה (ד' מ) וכמ"ד התם בזה"ז לא מיקלע ז' של ערבה בשבת מה"ט ומתני' דעל ששה חדשי' שלוחי' יוצאי' בזמן הזה מיירי מדתני סיפא בזמן שבה"מ קיים מכלל דרישא בזה"ז מיירי אבל גבי ניסן פריך שפי' ניעברו לאדר וכה"ג פירש"י בפ"ק דסנהדרין (ד' יג) גבי כולה חג בעינן בתקופה חדשה. [ציור בספר] מ"מ ק"ל למאי דקאמר השתא דאם ראו עדי' הלבנה ביום ל' שחל בשבת אין מחללי' את השבת אלא מעברין ואין מחללין אא"כ חל יום ל"א בשבת משום מצוה לקדש על ראיי' והא לקמן רפ"ב (ד' כב) תנן אם אינן מכירין אותו פי' אם העד כשר לעדות משלחין עמו אחר להעידו ובגמרא מעשה בר"נ שהלך אצל העד להעי' עליו בשבת באושא והא לפי סוגיא דידן באיקלע יום ל' בשבת אין מחללין אפילו עידי ראייה גופייהו דמעברין האידנא מקדשין למחר כ"ש המעידין עליהם דודאי לא עדיפ' מינייהו וא"כ באיקלע בשבת למ"ל חילול שבת של מעידין עליהם דהא לא מקדשין היו ולא מ"ל לחילול דעידי ראייה והמעידין עליהם אלא בדאיקלע יום ל"א בשבת משום מצוה לקדש ע"פ הראייה. והשתא תקשה בשלמא עידי ראייה עצמן מחללין מה"ט דמצוה לקדש ע"פ הראיה אבל המעידין עליהם כיון דיום ל"א בשבת וא"א לאחר יותר אפילו בלא עידי ראייה לגמרי בע"כ מקדשין היום ולמה הן מחללין דהא אפילו לא יעידו על עידי ראייה מקבלין אותן דמה תקלה יש בדבר דממ"נ אי הן כשרין מצוה לקדש ע"פ הראייה ואפילו אי פסולין הן מה תקלה יש כאן הא אפילו בלא עדי' א"א לאחר יותר וא"כ מספיקא אפילו בלא המעידין עליהן חייבין ב"ד לקבלן דילמא כשרין הן ואיכא משו' מצוה לקדש ע"פ הראייה ולא עוד אלא אפילו בחו' מסתברא דא"צ להעיד עליהן אלא בחודש חסר דשמא אין נאמנין ועבדינן למלא חסר שלא כדין אבל בחודש מלא ל"ל להעיד עליהן כיון דבלא"ה א"א לאחר יותר וע"ד דפריש'. והשתא בשבת לפ"ד ר"נ אפילו בחסר תקשה ל"ל למעידין עליהן לחלל נעברי' האידנא ונקדשי' למחר. וכ"ת מה"ט מחללין שמא יבאו לב"ד הרבה עידי ראייה ואי לא יחללו המעידין עליהן שמא יקבלו ב"ד לכת אחת שאין להם מעידין מהאי טעמא ומה תקל' יש בדב' ושמא אות' כת שקבלו אין נאמני ונמצ' אין מקוי' כאן מצוה לקד' ע"פ הראיי' ואע"ג דתנן לקמן (ד' כג) ושאר כל הזוגו' שואלין אות' ראשי דברי' שלא יצאו בפחי נפש בשבי' שיהיו רגילין לבא אלמ' שואלין לכל הכיתו'. מ"מ יש לחוש שמא לאותו כת שאין לה' מעידין ישאלו בחקירה גמורה ושמא הן פסולין ולכת זה הכשר' שיש להן מעידין ישאלו ר"ד וזה אינו כלו' ואין כאן משו' מצוה מש"ה מחללין המעידין עליהן כדי שאלו יבדקו בחקירה גמורה משו' מצוה ולשאר בראשי דברי' כדי שיהי' רגילין לבא מ"מ תקשה ל"ל לחלל שבת בשביל חשש זה יתקנו בשב' לחקור לכל הכיתות בחקירה גמורה דהא כל טצדקי דאית לן למיעבד שלא לחלל שבת עבדינן דהא גדולה מזו אמ' נעברי' האידנא ונקדשי' למחר כדי לחלל שבת אלמא אפי' לעבר עבדינן כדי שלא לחלל כ"ש שראוי לקבל בחקירה גמורה לכל הכיתות בשביל שלא לחלל:
וי"ל אפילו בחודש מלא נ"מ למה שמעידין עליהן כהא דתנן סוף פירקין אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זע"ז אלא שאם יפסל הא' יצטרף הב' עם אחר והשתא נ"מ אם הקרובים הפסולים לעדו' הללו ראו בחודש (חסר) [צ"ל מלא] ולא הועד עליהן אם ילכו אילו בלא המעידין עליהן יהיו כולם שוין ושמא יקבלו ב"ד את עדות קרוביהן ולהם לא ישאלו דהא פסולין להעיד עם הקרובי' ושמ' הקרובי' אינן נאמני ולא נתקיי' ע"פ מצו' זו דקידוש ע"פ הראייה לפיכך הולכין אלו המעידין עליהן עמהם לב"ד כדי שיקבלו עדותן ולא של קרובים. דהא ל"ל יתקנו שיקבלו כל עדות קרובים בשבת וא"צ המעידין עליהן לחלל שבת דאי יתקנו לקבל עדות קרובים הא קי"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כלן בטילה הילכך המעידין עליהן מחללין נמי את השבת לילך להעיד עליהן ויתקיים בוודאי מצוה זו דקידוש ע"פ הראיי'. א"נ הא דלא תיקנו בשבת לחקור כל הכיתות בחקירה גמורה דהשתא אותן עדים שאלו מעידין על נאמנתן ג"כ בכלל ול"צ מעידין עליהן לחלל שבת דשמא יבאו הרבה כיתי עדים ולא יהי' שהות ביום לחקור כולן בחקירה גמורה ולקדש קידם הלילה ותנן לקמן רפ"ג נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר וטעמא משום דאין קה"ח בלילה. והא סוגיא דמוקי בדאיקלע יום ל"א בשבת ומשום דמצוה לקדש כ ש"מ דס"ל דמלא צריך קידוש וא"א לקדש בלילה ובע"כ באין שהות ביום לחקור כולן ומקצתן לא ישאלו אלא ראשי דברים ואי לא יחללו המעידין עליהן שמא אותן לא ישאלו אלא ראשי דברים ואותן שיחקרו ואין להם מעידין עדות שקר הן ולא נתקדש ע"פ הראייה מש"ה מחללין המעידין שיחקרו לאותן שמעידין עליהן ויתקדש ע"פ הראייה א"נ שמא לא יהא שהות ביום אלא כדי בדיקת כת א' בלבד ולשאר אפי' ר"פ לא וע"ד דפי' עי"ל אע"ג דבמלא מסברא א"צ להעיד על העד אפ"ה תקנו להעיד גזירה מלא אטו חסר וכה"ג מצינו לקמן על כולן שלוחין יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש דלפיר"שי ותוספות גזרו שלא יצאו במלא אטו חסר. וכיון דמשום האי גזירה לא יקבלו ב"ד את עדותן בלתי המעידין עליהן נמלא דעיקר קה"ח תלוי בהם. אע"ג דאי אפשר לאחר יותר מיום ל"א. מ"מ כיון דהב"ד לא יקבלו אותן עדי ראייה משום גזירה מלא אטו חסר אלא יקדשו בלא עדי ראיה ונתבטל מצוה זו דקידוש ע"פ הראייה מש"ה המעידין עליהן מחללין את השבת כדי שיקבלו את עידי ראייה ואע"ג דא"ל דלא דמי הא להא דשלוחין יוצאין ין מבערב משום גזירה דש"ה דב"ד הוא דמקדשי לחודש וא"ל דלב"ד לא מחלפי להו בין מלא לחסר ר"נ לטעמי' דאפילו בב"ד חייש לאחלופי דאמר בפ"ב דיבמות (דף כ"ב) גרים אחים מן האם אין מעידין לכתחילה דלא ליתי לאחלופי בישראל ואע"ג דקי"ל התם כאמימר דאמר מעידין לכתחילה כיון דעדות מסורה לב"ד ל"ח לאחלופי נמי א"ש. דהא במסקנא ליתא להא דמצוה לקדש ע"פ הראייה ואדר הסמוך לניסן זמנין מלא ובע"ב עידי ראייה אין מחללין אלא אחסר אבל אמלא לא דהא בלא"ה א"א לקדש אלא היום וש"מ דלא אמר להאי סברא דנעברי' היום ונקדשי' למחר דאל"כ חילול דהמעידין על עידי ראייה למ"ל ומהשתא מ"ל חילל דמעידין עליהן בחסר:
ומיהו קשיא לי' מאי נ"מ בהא דנעברי' היום ונקדשי' למחר אע"ג דמקדשי' למחר אפ"ה עדים שראו את החודש היום והם רחוקי' ממקום הוועד שמקדשין בו את החודש בכדי מהלך ב' ימים צריכין ליל' ולחלל היום את השבת כדי להעי' כדי לקדש ע"פ הראייה דמה לי לחלל שבת לקדש ע"פ הראייה ביומו ומ"ל לחלל לקדש ביום המחרת ע"פ הראייה אם העדים רחוקים ממקום הוועד כדי מהלך ב' ימים והשתא אם נקדש היום אין מחללין שבת אלא אותן שדרין בכדי מהלך בו ביום. אבל אותן הרחוקים יותר בכדי מהלך יום מה להם לחלל שבת כיון שלא יגיעו לב"ד קודם שיקדשו וכדתנן לקמן (דף כ) שלהלוך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש דמשמע אבל יותר ממהלך זה לא מטעמא דפי' דה"ל שלא לצורך והשתא כשאתה מקדשו למחר מה אתה מרוויח לענין חילול שבת דאף שאותן שבכדי מהלך יום א' (א") [צ"ל אין מחללין] אע"פ שכל הרואים צריכין לבא להעיד ואפילו בשבת כדתנן לקמן מעשה שעברו יותר ממ' זוג כו' מ"מ אלו א"צ לחלל שבת שהן מגיעין לשם ביומו בא' בשבת. א"כ צריכין לילך ולחלל שבת הרחיקום בכדי מהלך שני ימים משום מצוה לקדש על פי הראייה כיון שיקדש למחר ואכתי אפשר להם לבא קודם קידו' ב"ד וממ"נ איכא חילול שבת לעדים שבכדי ההלך יום א' לא פחות ולא יותר שאם נקדש למחר איכא חילול לכל אותן הדרים בכדי מהלך יום ב' דהא כל הרואים צריכין לבא להעיד. ואם נקדש היום נמי ליכא חילל אלא לכדי מהלך יום א' דהיינו להדרים בכדי מהלך יום לבד דכיון דלר"נ ניתן לחלל שבת לקדש ע"פ הראייה ביומו ה"ה משום יום המחרת ואכתי מאי נ"מ שנעבר היום כיון דמ"מ א"א בלתי חילול שבת כדי מהלך יום והרי לקמן אמ' יכול מחללין עד שיתקיימו ת"ל אשר תקראו אותם והרי חילול השבת כדי שיתקיימו קדים למועד ואפ"ה אי לא מיעטו קרא ה"א שיחללו השבת עכשיו כדי שיתקיים המועד לאחר זמן בזמנו וש"מ כל דבר שמחללין בשבילו ביומו מחללין עליו נמי משום למחר וליומו חרא. ודוחק לומר דל"צ קרא למעוטי אלא שלא יחללו שבת בשביל שיתקיימו היינו ביום המועד עצמו ולרחוקים. א"נ אפילו לקרובים ואפילו בזמן שהי' משיאין משואות בלילה והיה נודע לכל באותו לילה כדא' בפ"ב ולא שס"ד לחלל שבת להשיאה דהא איפשר להשיאה בחול והא כמה ליל חול איכא עד הרגל שהוא ימים רבים אחר ר"ח. מ"מ ה"א דר"ה שחל בשבת נחלל ע"י שלוחין או ע"י משואות דהחילול משום קיום דביומו הוא ואע"ג דאמר התם דא"מ משואות אלא אחסר בלבד ולאחר עיבורו ואין בזה כדי לקיימו ביומו שהרי כבר עבר יום ר"ה. מ"מ למאי דס"ד דכדי לקיימו מילתא היא עד שמחללין עליו את השבת נהי דבחודש חסר א"א במשואות דבלילה אין מקדשין החודש וביום אין המשואות נראין אפ"ה הי' איפשר במשואות על המלא ובלילה ואע"ג דאין מקדשין החודש בלילה. כיון שלא קידשו יום ל' הא וודאי יקדשו למחר דהא דלא עבדינן אמלא בליל עיבורו אינו אלא משום ביטול מלאכה לעם ב"י בר"ה כדאמר התם וכמו שפירשתי שם. ואי ס"ד דקיו' מלתא היא ומחללין שבת בשביל הא נעביד ליל ל"א כדי שנד' שהיו' ר"ה ואם חל בשבת נחלל את השבת קמ"ל קרא דל"מ מ"מ הדבד מוכרע מעצמו דאי ניתן לחלל שבת משום לקדשו ע"פ הראייה ביומו ה"ה משום יו' המחרת דמ"ש וא"נ קשה. וראיתי בירו' סוף פיריק' דבעי מכשירן מהו שידחו את השבה בלילה פי' דבר שמצותו ביום ודוחה את השבת אי מכשיריו דוחה את ליל שבת וקאמ' והא תנינן שעל מהלך לילה ויו' מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש פי' והא אין מקדשין את החדש בלילה ואפ"ה עדי הראי' מחללין ליל שבת אמר ר' יוסי בר בון ולא למפרע הוא קדוש פי' אם מקדשין ביום גם הלילה קדושה למפרע וכיון שהוא קדיש למפרע הוא יום הוא לילה ועד כאן לא מבעי' לי אנא דבר שמצותו ביום אי דוחה את ליל שבת או לא וה"ט משום דלילה ויום חד יומא הוא דהיו' הולך אחר ה לילה בכל ימים קדושי'. אבל דבר שמצותו לאחר שבת אע"פ שדוחה שבת כמו קידש החודש שעידי ראיה מחללין את השבת כדי לקדשו ביומי' אין מחללין את השבת כדי לקדשו לאחר שבת דתרי יומי נינהו השתא לק"מ:
ניעברה האידנא וניקדשי' למחר וא"ת איך בא לסייע עם זה להני דשלחו למר עוקבא דאדר לעולם חסר הא כבר פי' דה"ט דס"ל לעולם חסר ולא תיקנו שיהי' לעולם מלא משום דס"ל אין מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמיחזא כשקרא וא"כ איך מסייע להו דחדר לעולה חסר משום דא"לכ ניעברה האידנא וניקדשי' למחר הא חיישי למיחזא כשקרא אם נעברי'. י"ל דוודאי גבי סתם אדר כיון דע"כ צריך לתקן או לעבר לעולם או לחסר לחסר עדיף מלעבר מטעמא דמיחזא כשקרא אבל בחל יום א' בשבת אע"ג דאם נעברי' מיחזא כשקרא אפ"ה הא עדיף טפי משנחסרו ונחלל עליו את השבת ולא שייך הכא הא דאמר בפ"ח דכתובות [דפ"ו] ובפ"ג דגיטין דלמיחזי כשקר' לא חיישינן מדר"נ אלמא ל"ל לר"נ ה"ט דמיחזא כשקרא ל"ד הא להא:
תיובתא כלומר למ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ק"ל מאי קושי' הא איכא בן עזאי דס"ל הכי דא"ל דהני דשלחו למר עוקבא כבן עזאי ס"ל דהכי תנן בפ"ט דבכורות [דנ"ז] ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכו' דברי ר"ע בן עזאי אומ' בכ"ט באדר בא' בסיון בכ"ט באב ואמרינן בגמ' במאי קמפלגי רע"ס אדר הסמוך לניסן זימנן מלא זימנן חסר וזימנין דמיקלע ביום ל' זימנן דמיקלעי בכ"ט מש"ה לא קביע לי' זמן ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הלכך קביע לי' לזמן לעולם בכ"ט באדר ולר"ע לא קביע לי' זמן ואם אדר מלא ה"ל פרוס הפסח יום ל' לאדר אלמא ב"ע ס"ל לעולם חסר קביע לי' זמן בכ"ט באדר לעולם וי"ל דב"ע ס"ל כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד"י משום דס"ל דאין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם א' מלא וא' חסר כדא' לקמן בסמוך לפיכך אדר לעולם חסר לפי סדר החדשים דא' מלא וא' חסר וכיון דניסן ראשון לחדשים מלא אדר שהוא חדש י"ב חסר ואפי' נתעברה השנה אדר ב' נמי חסר כדא' אחרים אם הי' שנה מעוברת ה' ואי הי' אדר שני מלא ה"ל ששה. אבל הני דשלחו למר עוקבא בע"כ ל"ל דאחרים דאל"כ מאי איריא אדר כל חדשים שניים שבששה זוגת שבי"ב חדשי השנה כמו כן ה"ל חסירים והל"ל להלכה כאחרים ועוד מ"ש אדר הסמוך לניסן דקאמר דמשמע דוקא זה הסמוך לניסן אבל בשנה מעוברת אדר שאין סמוך לניסן זימנן מלא ואלו לאחרים זה נמי לעולם חסר מדאמר אם היה שנה מעוברת ה' ואם אית' ו' מבע"ל א"ו גבי אדר ס"ל דהוא חסר לכ"ע אפי' לרבנן:
משום מתיא. משמע דמת בשבת ויוה"כ אע"ג דאשתהי אסור לקברו ע"י עממין דהא מה"ט עיברו לאלול להפריד שבת ויוה"כ זה מזה שלא יסריח מת שימו' בא' מהן שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא למחר אלמא אע"ג דאשתהי שהרי מת מאתמול אפ"ה אין נקבר ביום שלאחריו ע"י עממין ואלו בי"ט נקבר ע"י עממין כדמסיק ואפי' לא אישתהי לא משהינן לי' כדאמר בפ"ק דביצה אלמא חמיר שבות שבת משבות י"ט. וק"ל הא בפ"ה דבינה (דף לו) תנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואשבות קאי התם כדתני רישא ובגמ' רמי התם מדתנן משילין פירו' דרך ארוב' בי"ט אבל לא בשבת ומפרש לה ר"פ במסקנא דהאי דאין בין י"ט לשבת ב"ש היא והאי דמשילין ב"ה היא. הא ע"כ לא קאמרי ב"ה דיש חילוק בין שבת לי"ט אלא מטעמא דמפרש התם דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה מתירין וכמו שלב"ש הוצאה שלא לצורך י"ט אסורה הה"נ לטלטל שלא לצורך נמי אסורה וכדמסיק התם אטו טלטל לאו צורך הוצאה היא ולב"ה דהוצאה שלא לצורך שרי' ה"ה לטלטל שלא לצורך אבל בשאר דברים אפי' ב"ה מודים שי"ט ושבת שווין הן וכדקתני התם ברישא כל שחייבי' עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו בי"ט והכי מוכח במקומות רבים שכל שבות דשבת וי"ט שווי' הן וכ"ע מידי' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והאי כלל כ"ע איה להו לבד שבות דבענין טלטול והוצאה בהא יש חילוק לב"ה והרי קבורת המת ע"י עממין הרבה אסורי מלאכה יש בו לבד מן הוצאה ובחדושי למס' ביצה יתבאר זה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0