דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

אמר רבי יוחנן: מי ששמע  תשע תקיעות, שלשה סדרים של שלש תקיעות, ובכל סדר "תקיעה תרועה ותקיעה" [ובסך הכל תשע תקיעות, כולל תרועות], [67] אפילו שמע תקיעות מפוזרות בתשע שעות ביום - יצא. ואף על פי שאין התקיעות רצופות זו אחר זו.

תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות אפילו היו מפוזרות בתשע שעות ביום - יצא. ואם שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, [68] תקיעה מזה ותרועה מזה - יצא.

כי בדבר החביב על האדם הוא מסוגל לשמוע שני קולות כאחד, אפילו כשהם יוצאים משני בני אדם. [69]

ואפילו השומע תשע תקיעות בסירוגין, שאין התקיעה והתרועה רצופים זה אחר זה, אלא בהפסקות. [70] ואפילו אם היה הסירוג כל היום כולו - יצא.

ומאחר שרבי יוחנן אמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. נמצא שיש שהות של שעה שלימה בין התקיעה לתרועה, וכן בין התרועה לתקיעה שאחריה, ואף על פי כן יצא.

ותמהינן: ומי וכי אמר רבי יוחנן הכי כך?!

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: בקריאת ההלל ובמגילה, אם הפסיק באמצע קריאתו, ושהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש הקריאה!

ואם כן, גם התוקע בשופר והפסיק באמצע הסדר בין תקיעה לתרועה, אם שהה כדי לגמור את כל הסדר צריך לחזור לראש!

ומתרצינן: לא קשיא:

הא, זה שאמר רבי יוחנן השומע תשע תקיעות בתשע שעות יצא - דידיה, זו דעתו שלו.

ואילו הא, מה שאמר השוהה בקריאת ההלל והמגילה כדי לגמור את כולה חוזר לראש - דרביה, זו היא דעת רבי שמעון בן יהוצדק, רבו.

ותמהינן: וכי דידיה לא!?

וכי מה שאמר רבי יוחנן בשם רבו [שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש], זו אינה דעתו שלו?!

והא יש להוכיח שאף רבי יוחנן עצמו סובר כך, מהמעשה דלהלן:

רבי אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קרי קריאת שמע. רבי אבהו הלך מאחורי רבי יוחנן וקרא קריאת שמע.

כי מטא למבואות מטונפות אישתיק, וכאשר הגיע למבואות מטונפות שתק והפסיק לקרוא, מפני שלדעת רבי אבהו אסור לקרוא קריאת שמע במבואות המטונפות [ברכות כד ב].

בתר דחליף, לאחר שעבר מהמבואות המטונפות, אמר ליה רבי אבהו לרבי יוחנן: מהו לגמור!? האם אני יכול להמשיך את קריאת שמע מהמקום שהפסקתי ולגמור אותה, או שעלי לחזור ולקרוא מן ההתחלה.

אמר ליה רבי יוחנן: אם שהית בהפסקה כדי לגמור את כולה - חזור לראש!

ומכאן, שאף רבי יוחנן עצמו סובר שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וחוזרת השאלה: היאך אמר רבי יוחנן שהתוקע תשע תקיעות בתשע שעות יצא?

ומתרצינן: לעולם רבי יוחנן עצמו סובר שאף אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר.

והכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי זירא:

לדידי - לא סבירא לי.

אני אינני סובר כמוך, במה שהפסקת לקרוא במבואות המטונפות.

אלא לדעתי, הקורא את שמע והגיע למבואות מטונפות מניח את ידו על פיו וממשיך לקרוא [כמבואר בברכות כד ב].

ואף, במה ששאלת "מהו לגמור" אינני סובר כמוך, שהרי מדבריך יש להבין, שלדעתך המפסיק באמצע קריאתו צריך לחזור, אלא שאתה מסופק מהו שיעור ההפסקה המחייב לחזור לראש. ואילו אני סובר שלעולם אין המפסיק בקריאתו חוזר לראש.

אבל, לדידך, ששאלת אם צריך לחזור, משמע דסבירא לך שהמפסיק בקריאתו חוזר, ושאלת מהו השיעור המחייב לחזור לראש?

התשובה לשאלתך: אם שהית כדי לגמור את כולה הרי זה הפסק. וחזור לראש. [71]

ועתה הגמרא מביאה ברייתא, הדנה באדם היודע לתקוע רק חלק מן התקיעות ולא כולן. וכן במי שאינו יודע את כל שלשת הברכות [מלכיות זכרונות שופרות], האם יתקע ויברך את מה שהוא יודע:

תנו רבנן:

בתעניות [שבשאר ימות השנה] היו מוסיפים בתפלת שמונה עשרה עוד שש ברכות. ואחרי כל ברכה מאותן שש ברכות, תקעו תקיעה, תרועה, ותקיעה, כמבואר במסכת תענית.

ואותן תקיעות שתוקעים בתעניות, אין מעכבות זו את זו, שאדם שיודע לתקוע תקיעה ולא תרועה [או להיפך] יתקע את אשר הוא יודע.

וכן, אותן שש ברכות שמוסיפים בתפלת התעניות אין מעכבות זו את זו, ואם אינו יודע לומר את כל הברכות, יאמר את אשר הוא יודע. [72]

אבל תקיעות של ראש השנה, וברכות מלכיות זכרונות ושופרות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים של היובל - מעכבות זו את זו. ואם יודע לתקוע תקיעה ולא תרועה, או להיפך, לא יתקע כלל.

וכן אם אינו יודע לברך את כל הברכות לא יברך את מקצתן. [73]

והוינן בה: מאי טעמא? מדוע ברכות ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו ודינן שונה מברכות תענית? [74]

ומשנינן: אמר רבה: מפני שיש להם סדר שבו מרצים שלשתם יחד, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה: מלכיות, זכרונות ושופרות:

מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם.

זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה.

ובמה? בשופר [ולכן אומרים שופרות].

שנינו במשנה: מי שבירך מלכויות זכרונות ושופרות בתפלת המוסף. ואחר כך נתמנה [הזדמן] לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.

ומדייקינן: טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא, משמע ממשנתנו שהטעם שתוקע שלא על סדר התפילה הוא משום שלא היה לו שופר בשעת התפילה.

הא הוה ליה שופר מעיקרא, מכלל שאם היה לו שופר בשעת התפילה, כי שמע להו - אסדר ברכות שמע להו. עליו לשמוע את סדר התקיעות על סדר הברכות [מלכיות זכרונות ושופרות].

רב פפא בר שמואל קם לצלויי, עמד להתפלל מוסף ביחיד.

אמר ליה לשמעיה, אמר לשמשו: כי נחירנא לך, כאשר אני ארמז לך בקולי שסיימתי ברכה [מברכות מלכיות זכרונות ושופרות] - תקע לי כמו שתקנו חז"ל לתקוע על סדר הברכות.

אמר ליה רבא: לא אמרו חכמים לתקוע על סדר הברכות, אלא בחבר עיר בחבורה של הציבור, בעשרה אנשים.

אבל יחיד - גומר את תפילתו, ואחר כך תוקע את כל התקיעות יחד.

תניא נמי הכי כדברי רבא:

כשהוא שומען לתקיעות השופר, צריך שיהיה:

א. שומען על הסדר של התקיעות שהתקין רבי אבהו [א. תקיעה שברים תרועה תקיעה. ב. תקיעה שברים תרועה. ג. תקיעה תרועה תקיעה].

וצריך שישמע תחילה תקיעה, אחר כך תרועה ותקיעה, ולא יקדים תרועה לתקיעה ראשונה. [75]

ב. ושומען לתקיעות על על סדר ברכות [תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות].

במה דברים אמורים, כששומען בחבר עיר, במנין.

אבל אם אדם מתפלל שלא בחבר עיר, שלא בציבור - שומען על הסדר, כפי שסדרו חז"ל שלש סדרות, ובכל סדר תקיעה תרועה ותקיעה [תשר"ת, תש"ת, תר"ת].

ושומען שלא על סדר ברכות [מלכיות זכרונות ושופרות], אלא תוקע אחר תפלת מוסף, תשע תקיעות זו אחר זו.

ג. ויחיד שלא תקע בעצמו - חבירו תוקע לו להוציאו ידי חובתו.

ויחיד שלא בירך את הברכות שבתפילה - אין חבירו מברך עליו להוציאו ידי חובתו, אם הוא בקי בעצמו. [76]

ד. ומצוה שבתוקעין [דהיינו תקיעת השופר] יותר חשובה מן המברכין. ממצות ברכות התפילה.

כיצד?

אם היו לפניו שתי עיירות.

באחת תוקעין, ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין כדי לצאת מצות תקיעת שופר דאוריתא, ואין הולכין למקום שמברכין, היות שהברכות הם מצוה מדרבנן בלבד.

ומקשינן: פשיטא, פשוט ומובן מאליו שעדיף לצאת ידי התקיעה. שהרי הא [התקיעה] דאורייתא, והא [התפילה] דרבנן. וודאי שמצוה דאורייתא חשובה יותר ממצוה דרבנן! ומדוע הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה?

ומשנינן: לא צריכא, לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה, אלא לומר לך, דאף על גב אם אירע:

דהא, ודאי, שאם ילך למקום שמברכים, ודאי יהיו שם עשרה אנשים והש"ץ יוציאם בברכות. ואילו הא, תקיעת השופר היא ספק, כי שמא כבר תקעו הציבור והלכו לבתיהם.

בכל זאת עדיף ללכת למקום שיתכן שיקיים שם מצוה דאורייתא, אף על פי שהוא ספק, מאשר ללכת למקום שודאי יקיים בו מצוה דרבנן.

שנינו במשנה: כשם ששליח ציבור חייב להתפלל בעצמו [שהרי אין אדם אחר מוציאו ידי חובה] - כך כל יחיד ויחיד חייב להתפלל בעצמו, ואינו יכול לצאת בתפילת הש"ץ [בין בראש השנה בין בשאר ימות השנה].

רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

תניא: אמרו לו חכמים לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין בלחש? הרי שליח צבור מוציאם בתפילתו!

אמר להם: כדי שבאותו הזמן אף השליח ציבור יתפלל בלחש, להסדיר שליח צבור תפלתו.

כי בימיהם לא היו מצויים סידורים והתפללו בעל פה, והש"ץ היה מתפלל תחילה בלחש, כדי לחזור על תפלתו שתהא סדורה בפיו, ולא יתבלבל.

אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? הרי כל יחיד ויחיד חייב להתפלל בעצמו!

אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי, ואף על פי שאנחנו [חכמים] אמרנו שכל יחיד חייב להתפלל בעצמו, הדברים אמורים רק ביחיד הבקי בסדר התפילה. אבל מי שאינו בקי יוצא בחזרת הש"ץ.

אמר להם רבן גמליאל: מאחר ואתם מודים שהש"ץ מוציא את מי שאינו בקי, אם כן, כשם שמוציא את מי שאינו בקי - כך מוציא את הבקי!

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לאחר שנחלקו חכמים על רבן גמליאל, חזרו בהם, ומודים חכמים לרבן גמליאל שהש"ץ מוציא אף את הבקי.

ורב אמר: עדיין היא מחלוקת.

שמעה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני את השמועה האמורה כאן. [מחלוקת רבי יוחנן ורב האם חכמים חזרו בהם].

אזל אמרה לשמעתא, הלך ואמר שמועה זו קמיה בפניו דרב דימי בר חיננא.

אמר ליה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני לרב דימי בר חיננא: הכי אמר רב: עדיין היא מחלוקת.

אמר ליה, רב דימי ענה לרבי חייא: אף רבה בר בר חנה שאמר בשם רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, נמי, הכי קאמר, כך הוסיף ואמר:

כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא, כאשר אמר רבי יוחנן דבר זה, אפליג, נחלק עליה ריש לקיש, ואמר עדיין היא מחלוקת.

ותמהינן על אשר אמרנו בשם רבי יוחנן שמודים חכמים לרבן גמליאל: ומי אמר רבי יוחנן הכי!? וכי יתכן שרבי יוחנן אמר כך?!

והאמר רבי חנה ציפוראה [מהעיר ציפורי] אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן גמליאל.

ומאחר שרבי יוחנן אמר "הלכתא" - מכלל דפליגי! מוכח שחכמים חולקים עליו!

שהרי, אם הכל מודים בדבר, אין צורך לפסוק הלכה בדבר זה!


הערות

[67] רבי יוחנן מונה 9 תקיעות לדין דאורייתא, אבל לאחר תקנת רבי אבהו שיש שלשה סדרים שלשה פעמים הרי אלו 27. [ריטב"א בסוף לד א ועיי"ש עוד].

[68] כך תיקן רש"י את גירסת הספרים שהיתה לפניו. אבל גירסת הספרים מלכתחילה היתה כך: "מתשעה בני אדם כאחד לא יצא". ורש"י תמה על זה: הרי לעיל [כז א] הגמרא הסיקה שתרי קלי [שתי קולות] משני אנשים, נשמעים, בשופר שהוא מצוה חביבה. ואם כן מדוע אם שמע מתשעה כאחד לא יצא? ולפיכך הגיה רש"י את הספרים: "מתשעה בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא". אבל תוספות כתבו שאם שמע תשע תקיעות כאחת לא יצא, ואף על פי ששני קולות נשמעים, בכל זאת צריך שיתקע תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחריה, וכאן הלא היו כולם בבת אחת, וכן פסק הרמב"ם [שופר ג ו], וכן פירשו הראשונים בסוגיתנו.

[69] הגמרא לעיל כז א.

[70] רבי יוחנן כבר אמר "שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא". והרי זה סירוגין ! ומדוע רבי יוחנן חוזר על כך שנית? ונראה, שיש חידוש בכך שאף על פי ששמע את אותן סירוגין מתשעה בני אדם נפרדים, יצא. [ואילו בתחילה רבי יוחנן דיבר כששמע את כל התקיעות מאדם אחד אלא ששמען לסירוגין]. ולפיכך חזר רבי יוחנן ואמר, שאם שמע את התקיעות מתשעה בני אדם יצא אפילו אם שמען לסירוגין.

[71] כך פירש רש"י. וכך הבינו הרי"ף [ברכות יד ב] והרמב"ם [קריאת שמע ב יב]. ופסקו להלכה כרבי יוחנן שאף מי ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. אבל, תוספות כתבו במסכת ברכות [כב ב ד"ה אלא], שאף לדעת רבי יוחנן אם שהה מחמת אונס, כגון שהיו מי רגלים שותתין על רגליו [והיה אסור לו לקרוא קריאת שמע], חוזר לראש. אבל אם שהה מרצונו, אין זה נחשב הפסק, ואינו חוזר לראש. ולפיכך אם שמע תשע תקיעות בתשע שעות והפסיק שלא מחמת אונס, יצא. וכך אמר רבי יוחנן לרבי אבהו: "לדידי לא סבירא לי" - שצריך להפסיק לקרוא קריאת שמע במבואות המטונפות, ולכן אילו היית סובר כמותי, אזי אפילו אילו היית מפסיק לא היית צריך לחזור לראש, שהרי זו הפסקה שלא מחמת אונס. אבל - "לדידך דסבירא לך" - שצריך להפסיק לקרוא במבואות מטונפות, אם כן הפסקת מחמת אונס, [שהרי לדעתך לא יכולת לקרוא שם], ולפיכך עליך לחזור לראש. [וכן כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד וכן פסק הרא"ש שם]. להלכה: בשלחן ערוך [או"ח סה א] פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם. שאם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. ואפילו אם שהה מחמת אונס. והרמ"א שם פסק כדברי תוספות שאם השיהוי היה מחמת אונס חוזר לראש. ולפי זה כתב מגן אברהם בהלכות תקיעת שופר [תקפ"ח ב] שמי ששהה בתקיעות מחמת אונס כדי לגמור את כולן, חוזר לראש, וכתב המשנה ברורה שהיינו דוקא באונס מחמת גופו של האדם או מקומו, אבל אם לא היה לו שופר וכיוצא בזה אינו חוזר. [ועיין בביאור הלכה שם].

[72] ר"ן, רא"ש. ומרש"י משמע שהכוונה שאם בירך ולא תקע יצא. אבל אי אפשר ליישב זאת בלשון הברייתא. ואף המשך המשנה קשה לפי זה. ועיין היטב ברא"ש.

[73] ר"ן. עי"ש וברא"ש.

[74] ריטב"א.

[75] ר"ן.

[76] ר"ן.

תשע תקיעות בתשע שעות שונות ביום — יצא ידי חובה, כי אין חובה שתהיינה התקיעות סמוכות זו לזו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום — יצא. שמע את כל התקיעות מתשעה בני אדם כאחד — לא יצא. שמע תקיעה מזה ולאחר מכן תרועה מזה — יצא, שאינו חייב לשמוע את כולן מאיש אחד. ואפילו שמען בסירוגין, פעם מאיש זה ופעם מאחר, ואפילו במשך כל היום כולו.

על דברים אלה שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה והפסיק בלא קריאה שהות זמן כדי לגמור את כולה — חוזר לראש, לפי שצריך לקוראה כולה כאחת, ומדוע אינו אומר כן אף בתקיעת שופר? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא — דידיה [זו שלו] שלדעתו אין ההפסקה מעכבת, והא דרביה [וזו של רבו] ר' שמעון בן יהוצדק, הסבור שאין להפסיק.

ושואלים: ודידיה [ומשלו] לא, כלומר, האם לא היתה זו גם דעתו של ר' יוחנן עצמו? והא [והרי] ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה [היה נוטל והולך אחרי] ר' יוחנן והוה קרי [והיה קורא] באותה שעה קריאת שמע תוך כדי הילוך, כי מטא [כאשר הגיע] למבואות מטונפות בצואה שבהם אסור לקרוא, אישתיק [השתתק] ולא קרא, בתר דחליף [לאחר שחלף ויצא משם] אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' יוחנן: מהו הדין, האם מותר לי לגמור קריאת שמע ממקום שהפסקתי? אמר ליה [לו]: אם שהית בתוך המבוא שהות שדי בה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. והרי מכאן הוכחה שאף ר' יוחנן עצמו סבור שאם עשה הפסק גדול צריך לחזור לראש!

ומשיבים: זו אינה הוכחה גמורה, הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי [לשיטתי] — לא סבירא לי [אין אני סבור כן] שההפסקה מעכבת, אולם לדידך דסבירא לך [לשיטתך, לדעתך שאתה סבור כן] שהפסקה באמצע מעכבת, הרי הכלל הוא: אם שהית כדי לגמור את כולה — חזור לראש.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תקיעות כגון אלה שתוקעים בתענית — אין מעכבות זו את זו, ואם לא עשה כולן, אלה שעשה — עשה. ברכות שבתוך התפילה אין מעכבות זו את זו ויוצא בכל אחת שאמר לעצמה, אולם תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות האחת את האחרות.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מעכבות הן? אמר רבה: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר. וכיון שברכות אלה הן חטיבה משמעותית אחת, אם לא אמרן כאחת — לא יצא ידי חובתו.

ב שנינו במשנה שמי שבירך ואחר כך נתמנה [נזדמן] לו שופר — תוקע ומריע ותוקע. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא הוה ליה [היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], הא הוה ליה [הרי אם היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], כי שמע להו [כאשר הוא שומע אותן] את התקיעות — על סדר הברכות שמע להו [שומע הוא אותן], שלכתחילה יש לתקוע תקיעות בין הברכות.

מסופר: רב פפא בר שמואל קם לצלויי [עמד להתפלל] תפילת ראש השנה, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: כי נהירנא לך [כאשר ארמוז לך] תקע לי. שארמוז לך מתי אני מסיים כל אחת מן הברכות, ואז תתקע. אמר ליה [לו] רבא: לא אמרו דבר זה שתוקעין אחר כל ברכה וברכה אלא בחבר עיר, כלומר, כאשר כל העיר (או הציבור) מתפללת יחד, אבל לא בתפילות היחידים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשהוא שומען, את התקיעות — שומען על הסדר — תקיעה תרועה ותקיעה, ועל סדר הברכות. במה דברים אמורים — בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר — שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע — חבירו תוקע לו ויוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, ויחיד שלא בירך — אין חבירו מברך עליו.

ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד נוהגים לפי כלל זה? היו שתי עיירות, באחת ברור שתוקעין, שיש שם אנשים הבקיאים באומנות התקיעה, ובאחת מברכין — הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין.

על הלכה זו תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] — הא דאורייתא הא דרבנן [זו התקיעה היא מן התורה, זו הברכה מדברי חכמים], וברור שדברי תורה חשובים יותר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דהא [שאף על פי שזו] הברכה היא ודאי והא [וזו] התקיעה, היא ספק, מכל מקום, ספק תקיעה עדיף על ודאי ברכה.

ג שנינו במשנה: כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ורבן גמליאל אומר ששליח הצבור מוציא את הרבים ידי חובה. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה הצבור מתפללין, והלא שליח הציבור מוציאם ידי חובה! אמר להם: כדי להסדיר שליח הצבור תפלתו, כלומר, לתת לו זמן כדי להתכונן ולהסדיר את תפילתו כראוי,

אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם ששליח הצבור איננו מוציא את הכל, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את זה שאינו בקי להתפלל. אמר להם: כשם שמוציא את זה שאינו בקי — כך מוציא את הבקי.

עד כאן הברייתא, ועליה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, שקיבלו לבסוף את דעתו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת ולא הוכרעה בשעתה, אלא נשארו כל החולקים בדעותיהם. מסופר: שמעה [שמע את הענין הזה] ר' חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני, אזל, אמרה לשמעתא קמיה [הלך, אמר את השמועה, ההלכה הזו, לפני] ר' דימי בר חיננא. אמר ליה [לו]: הכי אמר [כך אמר] רב: עדיין היא במחלוקת. אמר ליה [לו]: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר], וסיפר רבה בר בר חנה: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] שהכל מודים לרבן גמליאל אפליג עליה [נחלק עליו] ריש לקיש ואמר: עדיין היא מחלוקת.

לגופו של דבר שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' חנה ציפוראה [מציפורי] אמר ר' יוחנן: הלכתא [ההלכה] כשיטת רבן גמליאל, וכיון שפסק הלכתא [הלכה] מכלל דפליגי [מכאן שהם חלוקים] בדבר, ואם כן אינו סבור שהודו חכמים לרבן גמליאל!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the requisite nine shofar blasts at nine different times of the day, he has fulfilled his obligation, as the blasts need not be heard in immediate succession.

This is also taught in a baraita: If one heard nine shofar blasts at nine different times of the day, he has fulfilled his obligation. If one heard the blasts from nine different people simultaneously, he has not fulfilled his obligation. If one heard a tekia from this one and afterward he heard a terua from this other one, he has fulfilled his obligation, as one does not have to hear all the blasts from the same individual. And this is true even if one heard the blasts from the different individuals at intervals, and even if it took the course of the entire day.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: During the reading of hallel or the Megilla of Esther, if one paused long enough to complete all of it, he must return to the beginning, as it must be read in one session? Why is the halakha different in the case of the shofar? The Gemara answers: This is not difficult, as this ruling with regard to the shofar is his own opinion, and that case of hallel and the Megilla is his teacher’s opinion. It is Rabbi Shimon ben Yehotzadak who holds that one may not pause in the middle of sounding the shofar.

The Gemara asks: And is this not also his own opinion as well? Wasn’t Rabbi Abbahu once walking after Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Abbahu was reciting Shema as he walked? When he reached alleyways that were filthy with human excrement, where it is prohibited to utter words of Torah, he fell silent and stopped reciting Shema. After he passed through, Rabbi Abbahu said to Rabbi Yoḥanan: What is the halakha with regard to completing Shema from where I left off? Rabbi Yoḥanan said to him: If you remained in the alleyway for an interval sufficient to complete the entire Shema, return to the beginning and start again. This shows that Rabbi Yoḥanan himself holds that if one takes an extended break, he must start again from the beginning.

The Gemara answers: This is no proof, as it is possible that this is what Rabbi Yoḥanan said: I myself do not hold that one must start again after a long pause; however, according to you, as you hold that a delay is a problem, the halakha is that if you paused for an interval sufficient to complete the entire Shema, you must return to the beginning.

§ The Sages taught in a baraita: The various trumpet blasts on a fast day do not invalidate one another, i.e., if one was omitted, this does not invalidate the other blasts. Similarly, the additional blessings that are inserted into the Amida prayer on a fast day do not invalidate one another. However, the shofar blasts and additional blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur do invalidate one another.

The Gemara asks: What is the reason that all the blasts and blessings are indispensable on Rosh HaShana? Rabba said that the Holy One, Blessed be He, said: Recite before Me on Rosh HaShana Kingship, Remembrances, and Shofarot. Kingship, so that you will crown Me as King over you; Remembrances, so that your remembrance will rise before Me for good. And with what? With the shofar. Since these blessings constitute a single unit, one who did not recite them all has not fulfilled his obligation.

§ The mishna taught: In the case of one who recited the blessings of the additional prayer and only afterward a shofar became available to him, he sounds a tekia, sounds a terua and sounds a tekia; this is a set that he repeats three times. The Gemara explains: The reason that he may do this is that he did not have a shofar at the outset. This indicates that if he had a shofar at the outset, when he hears the blasts he must hear them by the order of the blessings, i.e., one set must be sounded after each special blessing.

The Gemara relates: Rav Pappa bar Shmuel once rose to pray on Rosh HaShana. He said to his attendant: When I signal to you that I have finished each of the blessings, sound the shofar for me. Rava said to him: They said that the shofar must be sounded after each blessing only where there is a quorum of ten [ḥever ir], not when it is sounded for an individual.

This is also taught in a baraita: When one hears the shofar blasts, he must hear them in order, i.e., a tekia-terua-tekia set, and upon the order of the blessings. In what case is this statement said? Where there is a quorum of ten [ḥever ir]. However, where there is not a ḥever ir, one must hear them in order, but he need not hear them upon the order of the blessings. And in the case of an individual who has not sounded the shofar, another may sound it for him. But with regard to an individual who has not recited the blessings, another may not recite the blessings for him.

And if one has to choose between hearing the shofar and reciting the blessings, the mitzva to be among those who sound the shofar is more important than the mitzva to be among those who recite the blessings. How so? If there are two towns, in one there are those who know how to sound the shofar, and in the other there are individuals who know how to recite the blessings, one should go to the place where they sound the shofar, and one does not go to the place where they know how to recite the blessings.

The Gemara asks: This halakha is obvious. Sounding the shofar is a mitzva by Torah law, whereas the additional prayer applies by rabbinic law. A mitzva that applies by Torah law is clearly more important. The Gemara answers: No; this seemingly superfluous ruling is necessary to teach that although in this town it is certain that the additional prayer will be recited and in this other town it is uncertain whether or not the shofar will be sounded, one should still go to the place where they know how to sound the shofar rather than the location where they know how to recite the blessings.

§ The mishna states: Just as the prayer leader is obligated in the prayers of Rosh HaShana, so too, every individual is obligated in these prayers. Rabban Gamliel says: The prayer leader fulfills the obligation on behalf of the many. It is taught in a baraita that the Rabbis said to Rabban Gamliel: According to your statement, why does the congregation recite the silent Amida prayer beforehand? He said to them: In order that the prayer leader should have time to prepare and arrange his prayer.

Rabban Gamliel said to the Rabbis: According to your statement, that the prayer leader does not fulfill the obligation on behalf of the many, why does the prayer leader descend before the ark and recite the Amida prayer? They said to him: He does so to fulfill the obligation of one who is not an expert in prayer. Rabban Gamliel said to them: Just as he can fulfill the obligation of one who is not an expert in prayer, so too, he can fulfill the obligation of the expert.

With regard to this baraita, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Ultimately, the Rabbis concede to the opinion of Rabban Gamliel. But Rav said: It is still a dispute that remains unresolved. The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya, son of Rabba bar Naḥmani, heard this and went and stated this halakha before Rav Dimi bar Ḥinnana. He said to him that this is what Rav said: It is still a dispute. Rav Dimi bar Ḥinnana said to him: This is what Rabba bar bar Ḥana also said: When Rabbi Yoḥanan said this halakha, that the Rabbis concede to the opinion of Rabban Gamliel, Reish Lakish disagreed with him and said: It is still a dispute.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t Rabbi Ḥana from the city of Tzippori say that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel? From the fact that he said: The halakha, one can conclude by inference that the Rabbis still disagree. The very fact that he issued a ruling in favor of Rabban Gamliel shows that Rabbi Yoḥanan maintains that the Sages do not accept this opinion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמר ר' יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא מט' בני אדם כאחד לא יצא בזה אחר זה יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה זה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפי' כל היום כולו. והא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. דחינן לה הכי ההיא דרביה היא.

כלומר ולא סבירא ליה:

ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו כגון תקיעות שבת ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. ברכות כגון ברכות של ק"ש וכיוצא בהן ובהני אמרי' ברכות אינן מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ של שנת היובל שצ"ל מלכיות זכרונות ושופרות ביובל כדרך שאומרים בר"ה מעכבות זו את זו מ"ט אמר רבא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות.

מלכיות שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיבא זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. נמצאת למד שעל ברכות שיש עמהן תקיעות קתני שמעכבות זו את זו. מהא דתניא מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי שכבר נאמר ביום הכפורים תעבירו שופר מה ת"ל עוד בחדש השביעי ללמדך שכל תרועות של חדש השביעי בשופר וכתיב ביה בר"ה בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון וגו'. ומנין שפשוטה לפניה שנאמר והעברת שופר תרועה לשון העברה היא פשוטה והיא התקיעה וכתיב והעברת שופר ואח"כ תרועה ומנין שפשוטה [לאחריה] כלומר ומנין כי צריך תקיעה לאחר התרועה שנאמר ביום הכפורים תעבירו שופר אחר שכתב והעברת שופר תרועה חזר וכתב תעבירו שופר נמצאת כתובה ביובל תרועה ותקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ומדכתיב בחדש השביעי ילפינן שכל תרועות בחדש השביעי [שוות] והן תרועה של ר"ה כתרועת היובל ובשופר ומנין לשלש של שלש שלש שנאמר והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה ועוד כתיב בענינא דמוספים בר"ה יום תרועה יהיה לכם וגמרי יובל מר"ה ור"ה מיובל שביעי שביעי לגז"ש וכאילו ג' תרועות כתיבי בכל חד וחד וכל תרועה יש תקיעה לפניה ויש תקיעה לאחריה נמצאו בר"ה שלש תרועות וכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. הרי שלש של שלש שלש וכן ביובל חייבין לומר מלכיות זכרונות ושופרות וג' תקיעות בכל אחת ואחת. ואקשינן האי תנא מעיקרא גמר תרועות של ר"ה מן היובל בהיקישא. מה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות של חדש השביעי כזה כדאמרינן והשתא הדר מייתי לה בגז"ש ופרקינן אי לאו גז"ש הוה מייתינא לה בהקישא השתא דאתאי ג"ש שהיא גמרא כדקיימא לן אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא אם קיבל אותה מרבו ג"ש עדיפא מהקישא. והאי תנא מייתי לה כי כל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ממדבר ומדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. למדנו שהתקיעות זולתי התרועה. ואין לי שצריך בענין הזה כל תרועה צריכה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה אלא במדבר. בר"ה מנין ת"ל תרועה תרועה לגז"ש נאמר תרועה במדבר ונאמר תרועה בר"ה מה תרועה האמור במדבר תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה אף תקיעה האמורה בר"ה כן הא כיצד שלש תרועות בר"ה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה ואחת מדברי סופרים יום תרועה יהיה לכם לתלמודו בא ולא סלקא סוגיא דשמעתא בהכי ויש נוסחאות אחרות כך הא כיצד ג' תרועות שהן ט' בר"ה ב' מדברי תורה שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם מדברי תורה והעברת שופר תרועה מדברי סופרים כלומר בגז"ש גמר לה מיובל ולא בר"ה עצמה כתוב. ר' שמואל בר נחמני אומר אחת מדברי תורה שבתון זכרון תרועה מדברי תורה ושתים מדברי סופרים והעברת שופר תרועה נמי מדברי סופרים היא כדאמרן אבל יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ללמד כי תקיעת שופר ביום ולא בלילה ואידך הת"ק דר' שמואל בר נחמני נפקא ליה כי תקיעת שופר בר"ה ביום ולא בלילה מדכתיב ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם ואקשי' אי מיום הכפורים יליף לילף מיניה לפשוטה לפניה ולאחריה אמאי יליף לה ממדבר ופריק והעברת תעבירו לא משמע כלומר זה הלשון לא משמע כי פשוטה היא אלא בדרב מתנא בא דאמר בעניין הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול שנאמר והעברת דרך העברתו בעינן בלא שינוי וכבר פירשנוהו שם תעבירו שופר מאי קאמר רחמנא עבריה ביד ותנא דגמר לה בג"ש אמר לך רב מתנא מדשני קרא בדיבוריה הוה ליה למכתב ותתקע שופר תרועה שינה וכתב והעברת תלמוד ממנה זה וזה אבל תעבירו ביד לא יתכן למימר דגמרינן מהעברה דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר מה להלן העברה בקול היא אף כאן העברת שופר בקול היא ואקשינן תוב האי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה במדבר חצוצרות אף בר"ה חצוצרות ת"ל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וקאמר רחמנא שופר. מי שאינו יודע הברכות תוקע ויוצא ידי חובתו ומי שאין לו שופר מברך הברכות ויוצא ידי חובה דהא בר"ה שחל להיות בשבת מברכין ואין תוקעין. אבל ברכות זו את זו מעכבות.

דתניא ברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו:
ירושלמי אי זו היא תרועה ר' חנינא ור' מנא חד אמר כהדין טרימוטא וחד אמר תרין דקיקין ר' חנניא חשש על הדא דר' מנא וכן הדא דידן (וידה) [והיידא] אמרה דאתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת.

ה"ג בכולהו נוסחי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשע בני אדם כאחד לא יצא. ולאו משום דתרי קלי לא משתמעי כמ"ש רש"י ז"ל אלא ט' תקיעות היינו סדר תקיעות ג' של שלש שלש דאינון תשע ולא יצא משום דשמען כאחת ואנן בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה בנתים וזה אינן סדורות כסדרן לפיכך לא יצא אבל תקיעה מזה ותרועה מזה כלומר אחר כך יצא לפי ששמען על הסדר. ויש נוסחא מפורשת תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא:

הכי גרסינן: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. והקשה רש"י ז"ל, הא אמרינן בפרקין לעיל (ראש השנה כז, א) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיעה משתמעי, ועל כן מחק הגירסא ותיקן יצא. וליתא, דהתם הוא בשופר וחצוצרות בזמן ששניהם תוקעין או שניהם מריעין, דמגו דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע חד מיניהו, אבל הכא שזה תוקע וזה מריע וזה תוקע אי אפשר לשמוע כלן יחד. ועוד שהרי הוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא, והכא הרי שמען כולן בבת אחת, והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה יצא, כלומר זה אחר זה יצא. וגרסינן בירושלמי מגילה בפרק הקורא את המגלה למפרע (ה"ב) ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר, אמר ר' יוסי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה את שניהם.

הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי. כלומר, שיהא צריך לפסוק, אלא מניח ידו על פיו וקורא וכדאמר ר' יוחנן בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות כד, ב), והלכך אפילו אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. אלא לדידך דפסקת וקא סברת שהוא צריך לפסוק אם כן הוית גברא דחויא, וגברא דחויא בששהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כג, א) גבי היו מים שותתים על ברכיו. וקיימא לן כר' יוחנן דתניא כותיה, ובברכות (שם) כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

ברכות ותקיעות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות זו את זו. פירוש: לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות, או התקיעות מעכבות את הברכות, דהא תניא (לקמן) מצוה בתוקעין יותר מן המברכין וכו' ותנן (לג, ב) מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע, אלא הברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו קאמר, כלומר, שאילו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר, אינו מברך ואינו תוקע אותן שבקי בהן. ויש מפרשים דלענין סדרן קאמר, שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות עכב, עד שיאמר על הסדר ויתקע על הסדר.

לדבריך למה ציבור מתפללין. מהכא משמע דר"ג אפילו הבקיאין שישנן בבית הכנסת ויכולין להסדיר את תפלתם קא פטר, דאי לא, לימא להו לא אמרתי אלא בדאנוסין הא לא אנוסי לא.

לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה וכו'. מהכא משמע דר"ג אפילו בשאר ימות השנה נמי פטר, דהתם נמי שליח ציבור יורד לפני התיבה. ועוד מדא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, אלמא ר"ג אפילו בשאר ימות של כל השנה קאמר. ותמיהא לי מאי קאמר מפני מה שליח ציבור יורד, והא בעינן תקיעות על סדר הברכות בחבר עיר דוקא ולא ביחיד, ואם כן צריך לירד כדי לשמוע תקיעות על סדר ברכות. ויש לומר דהיא גופיה קא מבעיא ליה, היאך אפשר כיון שכל אחד ואחד מתפלל לעצמו, למה שליח ציבור יורד והיאך תוקעין על סדר הברכות. ועוד יש לומר דנפקא מינה לשאר ימות השנה. ומינה דכיון שבשאר ימות השנה יורד לפני התיבה, אלמא מוציאין את הציבור ידי חובתן, ואם בשאר ימות השנה מוציאין כל שכן בראש השנה וביום הכפורים. כך נראה לי.

אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי, הא עבדינן לה לתפלה כשאר ברכות של חובה שאע"פ שיצא מוציא, והלכך לא פלגי' בין בקי לשאינו בקי.

ת״ר [תקיעות וכו'] ברכות וכו'. פי׳ של תענית אם אינו יודע כלן או שאין לו שופר או מקצתן:

תקיעות וברכות של ר״ה וי״ה. פי׳ ברכה לברכה ותקיעה לתקיעה אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות כדאמרינן לקמן גבי שתי עיירות באחת תוקעין וכו׳ ואמרינן מ״ש ר״ה וכו׳ פי׳ לאו אתקיעות שיילינן דהא איכא טעמא רבה דתקיעות ר״ה וי״ה של יובל מדאוריתא בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא וכו׳ כלומר שיש להם סדר לעכב שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי׳ בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו':

מתני׳ מי שברך. ברכות של מלכיות וכו׳ ר״ג וכו'. פירשו הגאונים ז״ל שר״ג ורבנן בכל ברכות דר״ה וי״ה פליגי דלר״ג ש״צ מוציא ידי חובה לכולן אפי׳ את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפי׳ בר״ה וי״ה והיינו דפסקו כר״ג בברכות דר״ה וי״ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא) [ולרבנן] מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא ביחיד כדתנן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר ר״ג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע״י צירוף משא״כ ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע״י צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא (לשון) [לשנן] בפיו ולא מהני לי׳ צירוף מדרבנן והא איפסקא הלכתא כר״ג בברכות של ר״ה וי״ה של יובל משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי״ז תקנו שיהא שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין היחיד אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בלחוד כדאיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קי״ל כרבנן שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה וסיים תפלתו וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי ויוצא ע״י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר״ג אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוה כשאינו בקי וכן עיקר:

גמ׳ טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר וכו'. מפורש בפרקא קמא:

לא אמרו אלא בחבר עיר. פי׳ בצבור ובמס׳ מגלה אמרו חבר עיר על חבר הממונה על כל דברי מצוה המוטלין על הצבור והוא מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף:

שתי עיירות וכו'. אוקמינא אע״ג דהא דברכות ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא דתקיעות מוחזקת בשנים שעברו שהיה שם שופר ותוקע אלא שאין ידוע אם יש היום שם והיינו דקתני באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ״ל דספק כזה דאוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן:

תניא אמרו לו וכו'. פי׳ בין בר״ה בין בשאר ימים:

להסדיר. שתהא שגורה בפיו בעוד שהם מתפללין:

אמר להם וכו'. פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור:

מי ששמע תשע תקיעות בסירוגין אפי' בתשע שעות ביום יצא בדיעבד ובלבד שלא ישנה את הסדר בסימן אחד ואע"פ שבהפסק קול פסול אנו פוסלין אין השהייה קרויה הפסק ובשברים מיהא כל ששוהה ביניהם אינו כלום הואיל ודבר אחד הם אלא שהפסק נשימה אינו קרוי הפסק שאף הגניחות עצמן כך הם ודיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שביארנו למעלה ובאחרון של סוכה נ"ג ב' וכן הדין בין שברים ותרועה של סימן כשרים.

שמען מתשעה בני אדם כאחד לא יצא כלל אף בדיעבד ואע"פ שאמרו תרי קלי מתרי גברי בדבר החביב לאדם משתמעי שמא דוקא בששניהם קול אחד אבל כשזה תוקע וזה מריע הקול מתערבב ואינו נשמע ויש מוחין בפירוש זה שהרי למעלה גבי שופר וחצוצרות הקשו ותרי קלי מי משתמעי והתנן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע והעלו בה דבכל מידי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע ואע"ג דזכור ושמור תרי מילי נינהו אלא שנראה לי שיש לחלק בזו בין קול של צבור לקול אחד ויש שפירשו בו שאין נשמע אלא האחד ובשופר ובהלל ובמגלה יצא שהרי בשמיעת קול אחד יצא אבל בזו שהוא צריך לכלם לא יצא שלא שמע את הכל ומ"מ כבר פירשנו במגלה כ"א ב' שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעים ואעפ"כ בזו לא יצא שלתקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה אנו צריכים וכל שנעשה כאחד אינו על הסדר ומ"מ ידי תקיעה אחת יצא וגדולי המחברים כתבו שאף ידי אחת לא יצא והוא תמה ומ"מ אם תקעו שלשה בני אדם כאחד זה קשר"ק וזה קש"ק וזה קר"ק יצא שהרי על כרחך אחד מהם הוא האמתי והרי נעשה כסדר וכן אם תקעו שלשתם סימן אחד בבת אחת יצא ידי אותו סימן.

תקיעה מזה ואחריו תרועה מזה וכן כלם על הסדר יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כלו וכן בהלל ומגלה ובקריאת שמע התחיל בהם והפסיק אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש אלא גומר ודיו אבל תפלה אם הפסיק בה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש הואיל ואין יכול לשוח בה אף מפני היראה והכבוד כמו שביארנו במס' ברכות כ"ב ב' ושהייה זו משערין אותה בעצמו וכן נראה מתלמוד המערב שבמסכת ברכות פרק שני כמו שביארנו שם בפרק שלישי וכן נראה משם שאם היה אחד צריך תקיעה ראשונה ואחד צריך תקיעה אחרונה תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן אלא שבמקצת נסחאות נשארה שם בספק.

כבר ידעת שבתעניות היו תוקעין והיו מוסיפין בתפלה שש ברכות וצריך שתדע על אותן התקיעות או הברכות שאין סדרן מעכב אלא אפילו הקדים תרועה לתקיעה או ברכה אחת לחברתה יצא ומ"מ אם גרע אחת מהן לא יצא ויש אומרים שאף אם גרע בתקיעות או בברכות יצא מיהא ידי מה שעשה.

ברכות שמנה עשרה כבר נתקן הסדר בהן ביבנה כמו שהתבאר במסכת מגלה י"ז ב' ואף הסדר מעכב בהן.

תקיעות וברכות של ר"ה ויום הכפורים של יובל מעכבות זו את זו שאם ברך מלכיות ולא ברך זכרונות לא יצא אף ידי מלכיות וכן תקע למלכיות ולא תקע לזכרונות לא יצא אף ידי תקיעת מלכיות ואף הסדר מעכב בהן שאם הקדים זכרונות למלכיות ולא תקע לזכרונות לא יצא אף ידי תקיעת מלכיות וכן בתקיעות אם שנה הסדר בסימן אחד לא יצא ומ"מ אם הקדים סימן לסימן יצא כמו שביארנו שסימני התקיעות מן הדין אחד הם כמו שביארנו ומ"מ ברכות אין מעכבות תקיעות ולא תקיעות את הברכות ואם תקע ולא ברך מלכיות זכרונות ושופרות או בירך ולא תקע יצא מ"מ ידי מה שעשה כמו שיתבאר למטה בסמוך.

המשנה העשירית מי שברך וכו' ר"ל שברך מלכיות זכרונות ושופרות בתפלת המוספים ולא היה לו שופר לתקוע על סדר ברכות שהוא עקר ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע תקיעותיו כלן רצופות על הסדר הזה והוא ענין אמרם תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים והוא הדין לשלשים תקיעות אחר תקנת חכמים והרי לשון המשנה מוכיח להדיא שאם היה לו שופר תוקעין על סדר ברכות ופי' בגמ' דוקא בחבר עיר ר"ל צבור וקרא צבור חבר מפני שלשון חבר עיר מונח על חכם העיר ומתקבצים כלם לפניו ואע"פ שהמשנה בלשון יחיד היא שנויה ר"ל מי שברך פירושו צבור שברך אבל יחיד אף לכתחלה אינו צריך אלא שומען על הסדר שלא על סדר ברכות הא אם רצה בכך עושה ויש שמוחין בדבר מפני הפסק תפלה ומ"מ על ידי תקיעת אחר מודים שרשאי אלא שעקר הדברים לומר שהוא רשאי אף בעצמו.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם. יחיד שלא תקע חברו תוקע לו אע"פ שתקע לעצמו שאע"פ שיצא מוציא אבל יחיד שלא ברך שבע ברכות אין חברו מברך לו שאין אדם יוצא בתפלתו של חברו אא"כ על ידי שליח צבור על הדרך שיתבאר ואע"פ שאמרו בכל מצות חובה שאע"פ שיצא מוציא אין תפלה בכלל זה כמו שהתבאר.

מצות תקיעה גדולה ממצות הברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ומי שאי אפשר לו לקיים אלא אחת מהן ישתדל לקיים מצות תקיעה כיצד לא ידע זה לא לתקוע ולא להתפלל והיה בעיר שאין תוקעין בה ולא מברכין בה והיו שתי עיירות סמוכות לו אחת למזרח ואחת למערב באחת תוקעין ולא מברכין שיש שם בקי לתקוע ואין שם בקי להתפלל ובאחת מברכין ולא תוקעין שאין להם שופר והיו חוץ לתחום שאי אפשר לו לילך בלא עירוב ואינו רשאי לערב אלא לרוח אחת כמו שידעת מערב לזו שתוקעין גדולה מזו היה יודע בודאי שבזו יש בה מי שיודע להתפלל ולהוציא את שאינו בקי ידי אותן תשע ברכות אבל אין שם תוקע או שאין שם שופר ובשניה ברור לו שאין שם יודע להוציא חובת תשע ברכות והדבר ספק אם יש שם תוקע אם לאו הולך לזו שהיא בספק אם יש שם תוקע אם לאו שספק תורה גדולה מודאי של דבריהם ולמדנו לפי דרכנו שהברכות אין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות.

המשנה האחת עשרה כשם ששליח צבור חייב ר"ל להוציא עצמו שאינו יוצא בתפלת האחרים כך כל יחיד ויחיד חייב להוציא עצמו ואינו יוצא בתפלת שליח צבור אחר שהוא בקי ורבן גמליאל אומר ששליח צבור מוציא את היחידים ומחלקת זו לפי מה שפי' בגמ' לא סוף דבר שהוא בר"ה אלא אף בשאר ימות השנה.

ולענין פסק בשאר ימות השנה אין יחיד הבקי יוצא בתפלת שליח צבור אלא יתפלל לעצמו אבל תשע ברכות של ר"ה ויום הכפורים של יובל מתוך ההמייה אין הבקי שולט בעצמו לכוין ויוצא בתפלת שליח צבור ומ"מ מי שאינו בקי יוצא בתפלת שליח צבור אף בשאר ימות השנה.

פירשו בתלמוד המערב שאין אדם יוצא בתפלת שליח צבור אא"כ ישנו שם מתחלה ועד סוף:

תוס' בד"ה מט' בני אדם כו' והשתא גרסי' שפיר תקיעה מזה ותרועה כו' דהיינו זה אחר זה כו' עכ"ל ומרישא דשמע ט' תקיעות בט' כו' לא שמעינן ליה משום דאיכא לפרושי דוקא מאדם א' ומיהו ק"ק לפי גירסת הקונטרס נמי מצינן לפרושי הך סיפא תקיעה מזה כו' דהיינו בזה אחר זה דמרישא לא שמעינן אלא מאדם אחד בזה אחר זה ודו"ק:

בד"ה לדידי לא ס"ל כו' מתחלתה עד סוף אין לחוש כדאביי כו' ולא כרב יוסף דאמר מהיכא דקאי לסיפא כו' עכ"ל בגמרות שלפנינו הסוגיא דהתם איתא בהיפך דרב יוסף ס"ל מרישא לסיפא ע"ש וק"ל:

בד"ה כך מוציא את הבקי כו' דאמר ר' יוסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת ופריך עלה מדתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירין אותו ומשני הא ביחיד כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש ע"ש וק"ל:

בא"ד דבציבור יוצא ע"י שליח צבור ואפילו כצ"ל:

גמרא טעמא כו' הא ה"ל שופר כו' אסדר ברכות שמע להו. לכאורה זה מפורש לעיל (לב) במשנה:

גמ' שם כי נהירנא לך תקע לי. מכאן נראה לי ראיה דלא היו מתפללין בקול רם אף בר"ה עיין שו"ע סי' תקפ"ב ס"ט דאל"כ מעצמו היה שומע סיום הברכה:

רש"י ד"ה תקיעות. אין מעכבין זה את זה אם בירך ולא תקע. עי' ברא"ש ובתוס' לעיל (לג ב):

תד"ה כך. דהא מסקינן ר"ג אומר כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו בקונטרס משמע כו'. בפרש"י שלפנינו משמע אדרבה כפירושם. רק הרי"ף הוא דמפרש כן ע"ש:

גמ׳ כי נהירנא. ס״א נחירנא. נ״ב גרסא זו עיקר כמו נחר בן גברא [שבת קנ״ב ב׳] וזולת לשון השמעת קול [וערש"י ברכות ס״ב ב׳ גיטין ס״ח א׳ ד״ה נחר קדושין פ"א ב׳ ד"ה נחרו]. ומד״ג בה"א הוא לשון הזכרה כמו נהירנא כדקיימן ד״ס בסלע [תענית י״ט ב' ב״ב צ״א ב' ושם בכמה מימרות ועוד הרבה בש"ס]:

תוס׳ סד"ה מתשעה. פי׳ סרוגין כו'. נ"ב כדפרשא לה אמתא דב״ר לעיל רפ״ג:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בתוספות בד"ה מט' בני אדם כו' ונראה לקיים גירסת הספרים כו' עד סוף הדיבור. ונראה דאין כוונת התוס' לסתור שיטת וגירסת רש"י מחמת סברא זו דהא כתב רש"י דה"ג לה בתוספתא מט' בני אדם כאחד יצא אפילו בסירוגין אפילו כל היום כולו וא"כ ע"כ משמע להדיא דליתא סברא זו שכתבו תוס' אפילו בסירוגין אפילו כל היום כולו א"כ מוכח להדיא דגרסינן יצא ודלא כסברת התוס' אלא עיקר כוונת התוספות על מה שכתב רש"י בתחלת דבריו דהא דגרסינן לא יצא לאו מילתא היא כיון דאוקימנא לעיל תרי קולי מתרי גברא לא משתמעי וע"ז כתבו התוס' דמשום הא לא איריא למחוק גירסת הספרים בשביל כך כיון דיש סברא לחלק כנ"ל בכוונת התוספות:

בגמרא ומי אמר ר' יוחנן הכי כו' בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ויש לדקדק דמאי מקשה מהלל ומגילה אתקיעות דילמא דוקא בהלל ומגילה חוזר לראש משום דחדא מצוה היא משא"כ בתקיעות שפיר קאמר ר"י אפילו בט' שעות יצא כיון דכל חדא מצוה באפי נפשיה היא למאי דס"ל כרבנן דר' יהודה בפ' החליל דהא מה"ט גופא קאמר ר' יהודה דאין להפסיק כלל בין תקיעה לתרועה משום דס"ל חדא מצוה היא וכיוצא בזה הקשיתי לשאול בחידושי ברכות דף כ"ד על שיטת הרי"ף ז"ל שפסק דבכל מקום אין חוזר לראש לבר מק"ש ותפילה שהחמירו בהם לענין הפסקה אפילו בין הפרקים אפילו מפני היראה ומפני הכבוד וא"כ לא הוי הש"ס מקשה הכא מידי. מיהו לפי מה שמצאתי כאן בלשון הרי"ף שהביא מה ששאלו מכמה ראשי מתיבתא במי שבירך בר"ה על תקיעת שופר ושח בינתיים כו' והמעיין שם בדבריו יראה דכולהו תקיעות דר"ה חדא מצוה היא וע"ש בלשון הר"ן באריכות וא"כ כה"ג אית לן למימר דאפילו למ"ד בפ' החליל דתקיעה תרועה כל חדא מצוה באפי נפשיה היא אפ"ה כיון דתקיעות דר"ה מעכבות זו את זו כולה כחדא מצוה חשיב ליה כמו הלל ומגילה וא"כ מקשה הכא שפיר כיון דאפי' בהלל ומגילה אמר ר' יוחנן שחוזר לראש אע"ג שאינן אלא מדרבנן בדברי קבלה כ"ש בתקיעות דאורייתא כנ"ל:

אלא דלפ"ז משמע דכי היכי דבהלל ומגילה אין רשאי להפסיק לכתחלה כלל אלא מפני היראה ומפני הכבוד א"כ כ"ש שיש להחמיר לכתחילה שלא להפסיק בין התקיעות כלל אפילו בשאילת שלום אם לא מפני היראה ומפני הכבוד וכל חד כדאית ליה וצ"ע שלא נזכר ענין זה בפוסקים:

שם הכי קאמר ליה לדידי לא ס"ל כו' ופירש"י מה שהפסקת כו' ולא ס"ל נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור ובד"ה לדידך דס"ל ואתה חולק עלי בשתיהן. ולכאורה הסוגיא תמוה דכיון דר' אבהו בעי מיניה דר"י מהו לגמור לא היה ליה להשיבו מאי דלא ס"ל ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ברכות בשיטת השר מקוצי שמחלק בין גברא דחזי לגברא דלא חזי א"כ שפיר קאמר ליה דלדידי לא ס"ל דכיון שאין צריך להפסיק אם כן גברא דחזי הוא ומש"ה א"צ לחזור לראש אפילו שהה כדי לגמור את כולה משא"כ לדידך דס"ל דצריך להפסיק א"כ גברא דלא חזי מיקרי מש"ה מה"ט גופא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ושם כתבתי ג"כ שהשר מקוצי יצא לו דין זה מסוגית התרצן דהכא אבל המקשן דקאמר ולדידיה לא היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך סברא ועיין מה שכתבתי שם בלשון התוס' באריכות:

בתוס' בד"ה לדידי לא ס"ל כו' וקשה הדבר מאד שהציבור בבה"כ כו' ושותקים עד שיגמור זולתות ומי כמוך. והדבר ברור דלשיטת השר מקוצי שהבאתי בסמוך והביאו התוס' ג"כ בברכות דף כ"ב ע"ב דמחלק מסברא בין גברא דחזי ובין גברא דלא חזי א"כ מילתא דפשיטא שאין לחוש בהפסקות הזולתות אפילו בשהה כדי לגמור את כולה כיון דהוי גברא חזיא אלא דברי התוס' כאן הם ע"פ דבריהם הקודמים שדבריהם הקודמים שרוצים לפסוק לגמרי כרבי אבהו וכשמואל במסכת מגילה וא"כ לא נחתו כלל לדבריו דשר מקוצי. אלא דבר מן דין לא יכולתי לעמוד על דברי התוס' קשיא להו בענין הזולתות משום הפסקה וטפי הוי להו לאקשויי על עיקר הזולתות שאומרים דהא תנן במשנה סוף פ"ק דברכות מקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך ואי משמע להו שאין ענין נוסח הברכה בכלל זה וכמ"ש הרשב"א ז"ל שם בברכות בחידושיו וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דאין לחוש להפסקה כיון שזולתות עצמן הם מענין הברכה ומה שציבור שותקים לא מיקרי הפסקה דשומע כעונה והרי הוא כאילו הם אומרים בעצמם זולתות. ובאמת ראיתי בטוא"ח סימן ס"ח שכתב שם בענין הקרוב"ץ וכל דבריו ודברי ב"י שם אינו אלא שיש למנוע לאמרם לפי ששנינו מקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך אבל מענין הפסקה דשמעתין לא מייתי כלל ואפשר דהיינו מטעם דפרישית ודברי תוספת כאן צ"ע:

בגמרא ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו וכתב הטור בסימן תקצ"ד דטעמא דחבירו יכול לתקוע לו היינו ככל המצות שאדם מוציא את חבירו. לכאורה יש לתמוה על זה הטעם דהא כל המצות שאדם מוציא את חבירו נראה דהיינו דוקא כגון עניני ברכות ותפילה שהן תלויין בדיבור משא"כ במצות תקיעה שתלוי במעשה וחובת הגוף היא לא אשכחן כה"ג שאדם יכול להוציא את חבירו. אלא דבאמת לענין תקיעה אין אנו צריכין לכך אלא משום דבשמיעה תליא מילתא כמ"ש כל הפוסקים והמפרשים. ונראה דודאי על מה שהלה שלא תקע יוצא בתקיעת חבירו היינו משום דבשמיעה תליא מילתא אלא שאין אנו צריכין לטעם שכתב הטור משום דבלא"ה לא היה התוקע רשאי לברך ברכות התקיעה בשביל חבירו שלא תקע כיון שהתוקע בעצמו כבר יצא ידי חובתו על זה כתב הטור שפיר דיכול התוקע לברך כמו בכל מצות מהטעם משום דכל ישראל ערבים זה בזה והרי הוא כאילו הוא חייב בעצמו. ומ"ש הטור דיחיד שלא בירך אין חבירו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציא ידי תפלה אלא א"כ בעשרה נראה דמה שהוצרך לחלק בכך ולא כתב בפשיטות מהא דאמרינן בירושלמי דבק"ש ותפילה ובה"מ כל אחד צריך לברך בעצמו ומייתי לה מקראי כמ"ש בהגהת אשר"י לעיל ס"פ ראוהו ב"ד אלא דהתם איירי בענין שהמוציא את חבירו אין צריך לאותו דבר משא"כ הכא דסתמא קתני אין חבירו מברך לו דמשמע אפילו בענין שחבירו צריך ג"כ לסדר הברכות בשביל עצמו דבכה"ג אמרינן להדיא גבי ברכת המזון א' סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא מש"ה הוצרך הטור לחלק דלענין תפילה אינו כן וכדמסיק הטור בשם הרי"ץ גיאת ומשמיה דר' שרירא גאון ע"ש:

בתוס' בד"ה כך מוציא את הבקי מכאן פסק בה"ג כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דברי ה"ג תמוהים דבלאו אותן הקושיות שהקשו בתוס' עוד יש לתמוה דהא לא קיי"ל כר"ג אלא בר"ה ובי"כ לבד ובה"ג אפילו בשאר ימות השנה איירי והנראה לענ"ד דודאי עיקר דינא של בה"ג פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבכה"ג שכבר התפלל פשיטא שאין צריך לחזור ולהתפלל ויוצא במה ששמע מהש"ץ וכדמסקו התוס' אלא מה שהוצרך בה"ג לראיה משום שהיה בדין לומר דאי אפשר לכווין לשמוע מפי הש"ץ כל סדר התפלה מלה במלה וא"כ לא יצא ידי חובתו כמ"ש הטור בסימן תקצ"א ועל זה מייתי בה"ג שפיר ראיה מדר"ג דאמר שהש"ץ מוציא את הבקי אלמא דאפשר לעשות כן מדר"ה וי"כ שמעינן לשאר ימות השנה כה"ג דבה"ג ויותר נראה דבה"ג סובר שאין צריך לשמוע ולכווין מלה במלה אלא שצריך לכווין ולשמוע כל סדר התפלה בשעה שמתפלל הש"ץ שכן נראה מדבריו שכך מפרש שיטת הירושלמי לאפוקי כי היכי דלא נימא שאין צריך לכוין לכל תפלת הש"ץ אלא לאותן הברכות לבד מלכיות וזכרונות ושופרות בר"ה ובי"ה וכן לענין ר"ח הו"א דאין צריך לשמוע אלא ברכת עבודה ויעלה ויבוא מפי הש"ץ קמ"ל שאין הדבר כן אלא צריך לכווין לכל תפלת הש"ץ מתחילה ועד סוף דאל"כ הוי שלא על הסדר ולא יצא כלל:

בגמרא תניא נמי הכי: הט"א הקשה איך שייך תניא נמי הכי בדבר שהוא פלוגתא דתנאי דבמגילה (דף י"ח) פליגי תנאי בהכי אם שהה לגמור את כולה אם חוזר לראש ולענ"ד י"ל כיון דבסוכה (דף נ"ד) אמר רב כהנא אין בין תקיעה תרועה ותקיעה ולא כלום ואמרינן שם לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ולפי מה דאמרינן שם רב כהנא ס"ל כר' יהודה דס"ל דתקיעה תרועה תקיעה אחת הוא ואסור להפסיק ביניהם ולפ"ז ר' יוחנן ע"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה וס"ל ג"כ כת"ק דר' מנא דבהפסיק א"צ לחזור לראש ולכן שפיר קאמר תניא נמי הכי דאיכא תנא דס"ל כר' יוחנן דס"ל כהני ב' תנאי:

בגמרא ושל יוה"כ מעכבות: התוס' לעיל (דף ל"ג) הוציאו מפירוש רש"י שמפרש שהתקיעות מעכבות את הברכות והברכות את התקיעות והקשו עליו ממה דתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג"פ הרי דלא מעכבין זא"ז וכן הקשו ממה דתניא לקמן שתי עירות באחת תוקעין וכו' דג"כ מוכח דאין מעכבין זא"ז ולכן פירשו דקאי אתקיעות לעצמו שמעכבין וכן הברכות לעצמן מעכבין זא"ז וכן כתבו הרא"ש והר"ן וביום תרועה נדחק ליישב ואפילו בדוחק לא יישב רק הקושיא ממי שבירך דמפרש שאיירי שלא כדין וזה ודאי דוחק והקושיא מברייתא דב' עיירות לא יישב כלל. ולענ"ד י"ל דגם בברייתא יש לדקדק כיון דרוצה להשמיענו דמלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז למה מייתי ברייתא דלעיל (דף ט"ז) אמר הקב"ה אמרו לפני וכו' דאיירי באמירה דהיינו בברכות ולא מייתי ג"כ ברייתא דלעיל (דף ל"ב) זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו' לפרש טעם למה תקיעות מלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז ולכן י"ל דבאמת שתקיעות מעכבות זא"ז לא רצה הברייתא להשמיענו דזה פשיטא כיון דהתורה צותה יחד שלשתן מצוה אחת הם. אבל הברייתא רצתה להשמיענו דהברכות מעכבות את התקיעות דאמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ולכן התקיעות צריכות להברכות להיותן מצוה כתקנה אבל הברכות במקום שאין לו שופר לא נתעכבו ע"י התקיעות דרק לצד אחד יש עיכוב דהברכות מעכבות את התקיעות וכלשון הברייתא לקמן כשהוא שומען על סדר הברכות ולא אמר ג"כ איפכא כשהוא מברך על סדר התקיעות אלמא דרק הברכות מעכבות את התקיעות אבל איפכא לא וגם מוכח מברייתא דלקמן דעכוב זה הוא דוקא בחבר עיר דהיינו בצבור אבל ביחיד לא כדאמר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר הברכות ולכן לא קשה ממי שבירך ואח"כ נתמנה לו די"ל דאיירי ביחיד ועוד דאם אין לו שופר מ"מ יכול לברך וגם מברייתא דב' עיירות לא קשה די"ל דמקום שתוקעין לא היה בחבר עיר ושם תוקעין בלא סדר ברכות ומקום שמברכין אעפ"י שזה ע"כ בצבור הוא דיחיד אינו יכול להוציא מ"מ ל"ק דתקיעות אין מעכבות את הברכות. ועיין בה' שופר סוף פ"ד ששם הראב"ד השיג על הרמב"ם וכפי הנראה ס"ל ג"כ כשיטת רש"י דכאן ועל פי דברינו א"ש מה דקאמר של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות ולא קאמר מעכבות זו את זו כמו שאמר באין מעכבות דרישא דבאין מעכבות באמת לא הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות ולכן נקט רש"י גם הך צד אין מעכבות אם בירך ולא תקע אבל לענין מעכבות רק חד צד מעכב:

והא ספק: רש"י פי' דהספק הוא שמא כבר הלכו לביתם ובזה שפיר שייך באחד תוקעין שודאי הוא שתוקעים אבל הרמב"ם בחבורו כתב ספק שימצא שם תוקע ולפ"ז קשה איך קאמר בלשון ודאי באחד תוקעים ויש לומר דהוא מפרש כמו שכתב הריטב"א שבשנים שעברו תוקעין שם והספק הוא אם גם בשנה זו יתקעו:

בתוס' ד"ה מתשעה. ונראה לקיים גרסת הספרים: מזה לכאורה קושיא על רש"י דאיך כתב דמתרי גברי משתמע כיון שלא שמע על הסדר אבל יש ליישב שיטת רש"י עפ"י מה שכתב הריטב"א וז"ל וכשאמר מט' בני אדם לא יצא היינו אעפ"י ששמען כסדר אלא שהיה שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פירש רש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ ל"ל למינקט מט' בני אדם אפילו מב' וג' נמי. עוד דהא משמע דלא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן אחד מיהת דהא קיי"ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגילה דאיירי בחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. הרי דהריטב"א מפרש כוונת רש"י שמפרש הגירסא דלא יצא ששמע הט' תקיעות כסדרן רק שהרבה תקעו תקיעות יחד והרבה תקעו תרועות יחד ובזה קאמר דלא יצא ועל זה הקשה רש"י למה לא יצא הרי תרי קלי מתרי גברי משתמעי ולכן מחק הגירסא לא יצא:

ד"ה לדידי. אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל: לא תרווייהו פליגי דלשני לשונות דמייתי שם לא פליגי רק רב או שמואל וכונת התוס' דנגד כל אחד מהם הלכה כר"י:

בא"ד. ושותקים עד שיגמור זולתות: הפ"י הקשה דמשום הפסק אין קפידא דשומע כעונה והוי כאלו אומרים בעצמם הזולתות אבל יותר יש לתמוה למה לא הקשו התוס' מטעם שבמקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך וכמו שכתב הטור סי' ס"ח דמטעם זה יש למנוע לאמרם והניח דברי התוס' בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שכפי הנראה היה חילוק במנהג אמירת הזולתות ופיוטים בין ימי התוס' לימי הטור שהתוס' כתבו דהש"ץ אומר והצבור שותקים וכפי הנראה מהטור בימיו כל הצבור אמרו הפיוטים עם ש"ץ וכן נראה ממהרי"ל שהביא הדרכי משה שם שהקפיד על הבחורים שלמדו בשעה שאמרו הקהל קרובץ והם לא שמו לבם לומר אותם ולכן כשאומרים כל הקהל הפיוטים שייך הקפידא מאין רשאי להאריך אבל לפי המנהג בימי התוס' שרק ש"ץ אומר הזולתות אין קפידא בזה על הקהל רק על ש"ץ. ולכן ניחא להו להתוס' מה שקשה בזה על הצבור גם בלא"ה כבר כתב הטור שם בשם הראב"ד והר"ת שאין קפידא משום אין רשאי להאריך ומה שהקשה הפ"י הרי שומע כעונה ואין כאן הפסק ידוע שאין כל הציבור שומעים להיותם כעונים והרי הטור הקפיד שיהיה סבה לשיחה בטילה כש"כ שיש לחוש להפסק כשלא ישמעו:

שמע תשע תקיעות. ליקוטי הרמב״ם כ׳ ע"א. לשון לימודים דף ק״ז ק״ח עיין ברכות נ״א ד״ה אין מסיחין:

תקיעות וברכות של ר"ה ויה״כ מעכבין זו את זו רשי׳ כתב תקיעות וברכות דעלמא אין מעכבין אם בירך ולא תקע משמע דהוא מפרש ברכות ותקיעות של ר״ה מעכבות היינו שהברכות מעכבות את התקיעות והתקיעות את הברכות וכן הבינו התוספות לעיל דף הקודם ד״ה שיעור תקיעה וכן הרא״ש אמנם בשירי כנה"ג נתעצם לומר שאין כוונת רשי' כן אלא שט"ס הוא בדברי דשי׳ והם שני דיבורים דמה שכתב רשי׳ תקיעות וברכות דעלמא קאי על הרישא תקיעות אין מעכבות זו את זו ועליו פירש״י תקיעות וברכות דעלמא ואח״כ הוא דיבור אחר אם תקע ולא בירך וקאי על מי שבירך ובאמת לפי הנוסחא שלפנינו דברי רשי׳ וודאי מגומגמין אמנם קשה לומר שהתוספות והרא״ש כתבו דבריהם לפי נוסח רשי׳ המוטעה ותו דבנוסחאות שלנו הראב"ד בסוף הלכות שופר השיג על הרמב״ם וכתב ג״כ כדמשמע מפירש״י דתקיעות וברכות דר״ה מעכבין זו את זו אמת נראה שלא הי׳ בנוסחת הרב המגיד השגה זו מדלא כתב כלום אבל הלחם משנה כתב שבקצת נוסחאות כן הוא. ועיין ביד אהרן ולעיקר הקושיא שהקשו על פירש״י עיין ביום תרועה. ובחוט המשולש בתשובה דף ח״י:

שתי עיירות באחת תוקעין כו׳ מגילת ספר עשין כ״ד. ועיין קנאת סופרים דף ב׳. מרכבת המשנה ח״ב פ״ג דשופר הי״ג ובמגילת ספר נסתפק למ״ד קצת תקיעות מדברי סופרים אם שמע של תורה ויש שתי עיירות אם וודאי ברכות קודמים לספק תקיעות דספק אינו מוציא מידי וודאי או נאמר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולכאורה יש להביא ראי׳ מדלא מתרץ הגמרא על פשיטא הא דאורייתא והא רבנן דמיירי בכה״ג דכבר יצא ידי דאורייתא וה״א דכיון דשניהם דרבנן אין קפידא קמ״ל דאפ״ה תקיעות קודם אלא ש״מ דהגמרא סבר דבאמת בכה״ג דיצא כבר ידי תקיעות דאורייתא איזה שירצה יקדים אמנם יש לדחות דהגמרא רצה לאוקמיה ברייתא ככ״ע אפילו למ״ד כולם דאורייתא:

לא צריכה אע״ג דהא וודאי והא ספק. הרמב״ם כתב בחבורו ספק שימצא שם תוקע אמנם רשי' פירש ספק שמא כבר עמדו והלכו לביתם. ונראה דרשי׳ קשיתי׳ ליה לישנא דגמרא דאמר באחת תוקעין ומשמע שוודאי תוקעין ואיך מוקמי הגמרא בספק לפיכך פירש״י שבוודאי תוקעין אבל הספק אם ימצא עדיין מכונסים ולפירוש הרמב״ם צריך לדחוק באחת תוקעין ספק תוקעין מיהו לפירש״י קשה מה בכך שכבר הלכו לביתם הא יש תוקע ויתקע שנית להוציאו ודוחק לומר דהתוקע הלך לעיר אחרת שהיא בתוך תחומו וזה שבא לשם לשמוע אין יכול לילך אחריו לפי שבא מעיר אחרת לעיר התוקע היא חוץ לתחומו:

רש״י מ״ט בני אדם. לשון לימודים סימן רי"א:

תוס׳ ד״ה לדידי. שונה הלכות דף ס״ד גט מקושר דף קנ״א ע״ד. זרע יצחק ברכת אברהם (טריווש) סימן רל"א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תניא נמי הכי שמע ט' תקיעות בט' שעות. ק"ל מאי תנ"ה שייך בדבר שהוא מחלוקת תנאי דתניא בפ"ב דמגילה (ד' י"ח) קרא סירוגין יצא סירוסין לא יצא ר' מנא א' משום ר"י אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ושמא כיון דמצא הגמ' ברייתא מפורשת סתמא גבי תקיעות כר"י מש"ה קא' תנ"ה א"נ סד"א הא דר"י דלא כחד דע"כ ל"פ אלא גבי מגילה דרבנן דקיל אבל בתקיעות של תורה אם שהה חוזר לראש מש"ה מייתי תנ"ה גבי תקיעות של תורה איכא נמי מאן דס"ל כר"י. ותי' זה עיקר:

הא דידי' והא דרבי' משמע דבתקיעות לרבי' אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש וק"ל א"כ ט' תקיעות של ג' ג' על סדר ברכות היכי משכחת לה דהא בין תר"ת דמלכיות ותר"ת של זכרונות וכן בינם לשל שופרות איכא הפסק בעשרה פסוקים בין כל א' וא' כדתנן אין פותחין מי' וכו' וזה הוי יותר מכדי לגמור את כולו:

והניחא למ"ד א' מד"ת וב' מד"ס דבההוא א' של תורה ליכא הפסק כלל ואי משום ב' ל"ל בה דמעיקרא הכי תיקנו על סדר הברכות אבל למ"ד ב' מד"ת וכ"ש למ"ד כל הג' מה"ת קשה הא הוי הפסק בשל תורה. ונ"ל להוכיח מכאן דלמ"ד שהה חוזר אינו אלא מדרבנן אפי במצות של תורה כגון שופר. אבל מה"ת שהה לאו כלום הוא והכא מעיקרא הכי תיקנו על סדר הברכות דהן אמרו והן אמרו:

השמטות דף יוד ע"א

פר בן כ"ד חודש ויו' א' משום דיום א' בשנה ח"ש ולר"א בעינן ל' יום מכאן קשה לי אהא דגרסי' בפ"ק דחולין (דף כג) בעי ר"ז האומר הרי עלי עולת בהמה מן האיל ומן הכבש פי' דכבש בן שנה ואיל בן ב' שנים והביא פלגס פי' כל חודש י"ג קרא פלגס ואינו כשר לא לאיל ולא לכבש כדתנן בפ"ק דפר' מהו אדר"י לא תיבעיא לך דא' בריא הו' כי ת"ל אליבא דבר פדא דא' מייתי ומתני מאי איל וכבש מתני ובריה לא מתני א"ד בבריה נמי מתני דא' אי בריא הוא להוי כולה נדבה והשתא מתני' מני אי ר"מ האאומר יום א' בשנה ח"ש ובע"כ בן שנה ויו' א' מיד חשוב איל כדס"ל גבי פר דיו' א' אחר כ"ד חודש חשיב פר ולדידי פלגס כלל שלא יהא כשר לא לאיל לא לכבש כיון דס"ל לר"מ מקצת היום ככולו כדלקמן מיד יו' א' אחר יב"ח ביו' א' של חודש י"ג כשר לאיל והרי כל יב"ח כשר לכבש וביום שלאחריו כשר לאיל מיד ואי ר"א כיון דא' ל' יום בשנה ח"ש הא וודאי אינו איל כיון דלא עברו לו ל' יום בשנה שניה ואנן תנן בפ"ק דפרה שם אלים בני שתי' וכדס"ל לר"א גבי פרים דבעי כ"ד חודש ול' יום צריך לומר דבר פדא ס"ל דהאי תנא ספוקי מספקא לי' אי יז' א' בשנה ח"ש כר"מ ופלגס איל הוא או ל' יום כר"א ולאו איל הוא מ"מ ק"ל א"כ בע"כ בבריא מספקא לי' אי כר"א הא בריא הוא ואינו קרוי איל עד ל' יו' בשנה שניה ובתוך ל' לא ובע"כ בבריא נמי מתנה ועק"ל מאי קא' באיל וכבש מתנה תנאי דכבש ל"ל הא כיון דעברה שנתו וודאי לאו כבש דאין כבש אלא בתוך שנתו כדתני ברישא דההיא וקראי נמי כתיבי כבש בן שנתו וכתיב כבשי' בני שנה ובע"כ א"צ להתנות אלא אי בבריא וכר"א אי באיל וכר"מ אבל בכבש לכ"ע ל"צ וי"ל דע"ד האי ירושלמי שפי' לעיל דכל שלא נכנס ל' יום בשנה אתה מונה לה אחר שנה שיצאתה ניחא דהשתא א"ל דהא נמי מיבעי לי' לר"ז אליבא דבר פדא דילמא מספקא לי' להאי תנא אדר"א הא נמי בפלגס הואיל ואכתי לא עבר ל' יום משנת ב' אי מונין לו אחר שנה שעברה וה"ל כבש או אין מונין לו לא לשעבר ולא להבא אלא בריה בפ"ע הי' ועו' מספק' לי' דילמא איל הוא וכר"מ וה"ל תלתא ספיקא הלכך צריך להתנות איל וכבש וברי' לצאת ידי כל הג' ספיקות מיהו קשה לי דמבעיא לי' אליבא דבר פדא אי מתני בכבש ואיל או בברי' נמי מתנה משמע דהא פשיטא לי' דבכבש ואיל נמי מתנה ואמאי נהי דלבר פדא דל"ל דרשא דאו לרבות את הפלגס בע"כ הא דמביא עליו נסכי איל ולזבחו לא עלה הא וודאי משו' דספיקא היא אפ"ה י"ל דפשיטא לי' כר"א וא"צ להתנות באיל אלא בכבש וברי' משום ספיקא אי כדברי הירושלמי וה"ל כבש או ליתא להא דירושל' וה"ל בריה א"נ פשיטא לי' שלא כדברי הירושלמי ובוודאי לאו כבש הוא אלא מספקא לי' אי כר"מ וה"ל איל אי כר"א וה"ל ברי' וא"צ להתנות אלא באיל וברי' אבל בכבש לא מיהו קושי' בלא הא דפרי' נמי קשי' ונחזור לענינינו דספיק' דכבש וברי' אינו אלא משום דמספקא לן אי אית' להא דירושלמי או לא ומיהו לר"י דפשיטא לי' דברי' הוא מייתי לי' לנסכי איל מרבוי' דאו איל אלמא ל"ל הא דירושלמי והיינו דבפ"ב דיומא (דף סה) גבי פר ושעירי יוה"כ שאבדו דאין קריבין לי"כ אחר דר"ל גזי' משום חטאת שעברה שנתו וגזי' פר אטו שעיר ופריך היא גופי' חטאת שעברה שנתו היא ומוקי לה כרבי דא' שנה תמימה מונה לה שס"ה יום וה"נ הא דתני גבי פסח שלא קרב בשנה זו יקרב לשנה הבאה מוקי לה כר' דאלו לרבנן עברה שנתו היא ולא מוקי לה כר"א וע"ל לשעיר יוה"כ ולפסח דלא ע"ש אכתי לשנה הבאה וכגון שנולדו פחות מל' יום קודם יה"כ וע"פ דכל ל' יו' ראשונים של שנת ב' אתה מונה לה אחר שנה שעבר' משום דליתא להא דירושלמי וכדפי' והא ל"ל דאין זה סותר דברי הירושלמי דא"ל דקדשי' שאני דבהא ל"א דכל ל' יום אתה מונה לשעבר אדר"א דה' פרי' בסמוך דל"ל לר"א מקצת היו' ככולו והני ל' יו' בשנ' דקא' ר"א היינו ל' שלמי' ועד כניסת יו' ל"א לא מיקרי שנה מדאמ' בפ"ב דזבחי' (ד' כה) שה תמי' זכר בן שנה יהיה לכ' שיהא כל הוויותיו בן שנה אפי' בשעת זריקה ופריך מי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים והשתא אי לר"א כל ל' יו' של שנה שניי' עד הליל' (לא) [צ"ל של ל"א] קרוי בן שנתו אכתי למ"ל בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה בן שתים דהאי דם נפסל בשקיעת החמה כדא' בסוף פ"ה דזבחים (דף נו) ועו' הא האי קרא דיהיו גבי פסח כתיב דזמן הקרבתו אינו אלא בע"פ ואי שחט לי' אפילו ביום ל' שלאחר שנתו בע"כ זרק לי' באותו היום ה"ל בן שנה בשעת זריקה נמי ואי שחט לי' ביום ל' בשעת שחיטה נמי לאו בן שנה הוי ויהיו דכתב רחמנא ל"ל א"ו ש"מ דבקדשים גלי קרא דאין מונין להם שנה אלא מיום אל יום משעת הלידה ולא הל' יום של שניה דהשתא משכחת לה כגון שנולד אשתקד בע"פ בשש שעות ואי שחט לי' בע"פ הבא קודם שש וזרק לי' לאחר שש היינו שעות שפוסלת בקדשים דיש לדחות דאפ"ת דבקדשים נמי דינו שוה לכ"ד דלפ"ד הירושלמי ל' יום בשנה שניה אתה מונה לשעבר אפ"ה משכחת לה לשעות דקדשים דכמו דמונין י"ב חודש של שנתו משעה אל שעה ה"נ מונין להני ל' יום שלאחריו וכגון שנולד אשתקד ל"א יום קודם ע"פ בשש שעות אם שחט בע"פ הבא קודם שש וזרק לאחר שש היינו שעות שפוסלת בקדשים. ומיהו אי נימא דביום ל' מקצת יום ככולו הוא דלא אמר' אבל מ"מ משעה אל שעה לא בעינן ולפ"ז לפ"ד הירושלמי כל אותן ל' יום שלמי' מחשבין אחר שנה שעברה (לא א"ש) [צ"ל אתי שפיר] לפ"ד הירושלמי מ"מ לר"ז אליבא דבר פדא קשה הא דאמרן וי"ל אע"ג דלענין נסכים איכא נ"מ בין כל א' מהני תלתא ספיקא דאי ברי' הוי צריך לאתנויי' בהכל נדבה ואי איל הכל חובה ואי כבש המותר נדבה מ"מ לענין בעיא דהרי עלי עול' מן האיל או מן הכבש סגי בספק זה לחוד אי בריה הוא אי לא דאי בריה הוא לא נפיק בפלגס דאינו לא איל ולא כבש והא נדר להביא מא' מהם אבל אינו בריה בין הוא איל או כבש ממ"נ נפק מש"ה אינו מזכיר אלא חד ספיקא או איל או כבש או שמא בריה הוא אבל אידך ספיקא אע"ג דנ"מ לענין נסכים כיון דלענין בעיין ליכא נ"מ מש"ה שייר לה ולא נקטינהו. והא דא' ר"מ פר בן כ"ד חודש ויום א' משום דפר בן ב' שן כדמסיק והאי יום א' משום דלר"מ יום א' בשנה חשיב שנה ומשמע וודא' דהאי יום א' היינו ביום הראשון שאחר כ"ד חודש נמי כשר לפר דהא ס"ל לר"מ מקצת היום ככולו כדא' לקמן הלכך במקצת היום שלאחר כ"ד חודש סגי וא"כ ה"ה לאיל אחר יב"ח מיד כשר לאיל. וק"ל מהא דפ"ק דפרה דבן יג"ח קרוי פלגס ואינו כשר לא לאיל ולא לכבש ואי קרב מביא עליו נסכי איל ולא עלה לו מדקאמר בן י"ג חודש ויום א' ה"ז איל בע"כ דלא כר"מ אלא ר"א דבעי ל' יום ואילו לר"מ למ"ל פלגס שאינו כשר לא לאיל ולא לכבש. והא בפ"י דמנחות (דף צא) אמר או לאיל לרבות את הפלגס ופריך הניחא לר"י דא' בריה הוא כו' אלא בר פדא דא'. מייתי ומתני דספיקא הוא איצטריך קרא לרבויי ספיקא ומסיק או לבר פדא קשיא והשתא לר"מ נמי תקשה או ל"ל כיון דלדידי' פלגס למ"ל כלל:

דף יא

בסוף ד"ה בתשרי עתידין לגאל כן צ"ל. מיהו בפ"ק דפסחים (ד' יג) גבי י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות כו' א"ל לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהר א"ל כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעי"ט מפני הטורח ש"מ דא"א בשום ענין שיבא אליהו בע"ש ובעי"ט אפי' בקץ דבעתו:

דאל"כ אכתי תקשה שמא בעתו הוא ויבא אליהו בעי"ט ויטהרם:

אבני שהם

דף א ע"ב

בא' בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש בה"א בט"ו בשבט:

האי ר"ה לאילן נ"מ לענין חדש וישן ומ"ש ועני. ונ"מ נמי להא דתניא לקמן (דף י') ופירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט אם לערלה לערלה אם לרבעי לרבעי והיינו כב"ה דאילו לב"ש אינו אסור לערלה ולרבעי אלא עד א' בשבט והא וודאי לענין חדש וישן ומ"ש ועני אין כאן לא קולא ולא חומרא בין ב"ש לב"ה דהא מ"מ בין למר ובין למר מונין שנה מיום אל יום ומה לי אם השנה מתחלת בא' בשבט או בט"ו בו מ"מ לענין ערלה ורבעי הא וודאי ב"ש לקולא דכלה איסורן בא' בשבט ולב"ה אינו כלה עד ט"ו בו. וק"ל א"כ לחשבי' הא גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה דקחשיב להו במס' עדיות. בשלמ' למאן דמפ' דאין פי' נטיעה אסורין עד שבט בנוטע בין תשרי לשבט אלא כשמגיע תשרי דשנת ד' דיוצא מידי ערלה הואיל ועברו עליו ג' שבט שהוא ר"ה לאילן א"כ י"ל כי אתשיל בנוטע בין א' בשבט לט"ו בו דלב"ש אסור עד א' בשבט דעדיין לא עברו עליו ג' ר"ה כשהגיע א' בתשרי ולב"ה שרי בא' בתשרי כיון שכבר עברו ג' ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. וכה"ג אי' בפ"ח דיומא (דף פ') כי אתשיל בעוג מלך הבשן אתשיל דה"ל ב"ש לחומרא. ובפ"ד דזבחי' (ד' לח) כי אתשיל להתירא אתשיל דה"ל ב"ש לחומרא אבל למאן דמפרש דבכל ענין אסור פי' נטיעה עד שבט שהוא ר"ה לאילן קשיא וי"ל כי אתשיל לענין חדש וישן ומ"ש ועני אתשיל דאין כאן לא קולא ב"ש ולא חומרא ב"ה א"נ כי אתשיל בהפריש חן פירות שחנטו קודם א' בשבט על פירות שחנטו בין א' בשבט לט"ו בו א"נ איפכא א"נ שהפריש מ"ש או עני שנהג קוד' א' בשבט והפריש אותו מעשר לאחר א' בשבט דבזה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא דפירותיו מתוקנין אליבא דב"ה:

שט"ח המוקדמים. משנה היא בפ"י דשביעית ופי' שם הרמב"ם כגון שלוה ממנו ופרעו ולאח"ז חזר ולוה ממנו על אותו שט"ח עצמו כסך זה ואני תמה על פי' זה מאי איריא משום מוקדם אפי' לוה ופרעו ביומו וחזר ולוה ממנו בו ביום ה"ל נמחל שעבודו והכי אמ' בפ"ק דב"מ (דף יח) שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו ופריך אימת אלימא למחר וליומא חרא מ"א שנמחל שעבודו ת"ל דה"ל מוקדם ותנן שט"ח המוקדמין פסולין אלא ביומו פי' שחזר ולוה ממנו ביום שנכתב ש"מ דנמחל שעבודו אע"פ שאינו מוקדם אלא ביומו נמי לא וכן מוקדם אע"פ שלא נ"ש נמי לא דתרי מילי נינהו ובפ"ה דב"מ (דף עב) מפ' הגמרא דה"ט דמוקד' פסול לגמרי ואפי' מזמן שני אינו גובה אי משום גזירה שמא יגבה בו מזמן ראשון א"נ ר"מ היא דקניס היתירא אטו איסורא ואי מוקדם היינו שנמחל שעבודו ל"ל משום קנס או גזירה בלא"ה ת"ל דהאי שטרא חספא בעלמא הוא כדא' התם מלוה גופי' לא שביק פי' לחזור וללות בשטר של שנ"ש סבר שמעי בי רבנן ואפסידו לי וביותר אני תמה על הרמב"ם על שפי' שם ואמרו בו שהוא פסול ולא יטרוף בו לעול' ולא נאמר יטרוף בו מזמן אחרון גזי' שמא יטרוף מזמן א' וזה תימא לפי' ל"ל להא גזי' דת"ל משוה שנ"ש ואין כאן אלא מלוה ע"פ עוד כתב שם הרמב"ם רבים כשלו וחשבו שכל מי שיכתב שט"ח מזמן ואח"כ לקח הממון לאח"ז ארוך שזהו שט"ח המוקדמים וזה אינו אמת והתבאר ביטולו מן הגמ' שכ"ז שיהי' השטר בקנין טורף משעת כתיבה אף על פי שנתן הממון אח"כ הנה מה שכתב שהתבאר ביטולו מן הגמרא כיון למאי דאמ' בפ"ק דב"מ (דף י"ג) דפריך אהא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ופריך ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי בשטר אקנייתא דהא שעבד נפשי' ומפ' הרמב"ם בשטר הקנאה היינו שטר בקנין מ"מ הא רש"י פי' התם שטר הקנאה שמקנה לו נכסיו מהיו' בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום וכ"פ הרבה מן המפ' ועוד אפי' לפי' פי' למה גינה למפ' לשטר"ח המוקדמין שלוה לאח"ז הכתיבה דלמא מיירי בלא קנין ואפי' לאביי דא' התם עדיו בחתומיו זכין לו י"ל שחתמו העדי' למחרת יום הכתיבה כדתנן בפ"ב דגיטין (דף יח) נכתב ביום ונחתם בליל' פסול מ"מ פשטא דשט"ח המוקדמין משמע שהקדים זמן הכתיבה ליום שנכתב כגון שנכתב בניסן וכתב בו זמן הכתיבה באדר שלפניו ומ"מ לב' פי' אלו הוי מאוחרין כשרים דומי' דמוקדמין פסולין דאי מוקדמין פי' שהקדי' זמנו ליום הכתיבה כה"ג נמי פי' מאוחרי' שאיחר זמנו ליום הכתיבה ואי פי' מוקדמין שהקדים זמן הכתיבה לזמן הלוואה אע"פ שנכתב בזמן הכתוב בו ה"נ מאוחרי' כשירי' הוי כה"ג שזמן הכתיבה נתאחר מיו' הלואה וכתבו בשטר זמן הכתיבה ביום שנכתב אבל לפי' הרמב"ם דמוקדמין הוי שט"ח שלוה פרעו ואח"ז חזר ולוה בו וזמן כתיבה מוקדם להלוואה שני' א"כ מאוחר כה"ג אע"פ שזמן הכתוב בו מאוחר אפי' להלוואה שני' אפ"ה כשר אמאי הא נמחל שעבודו א"ו כדפי' עיקר:

כיון שעובר עליו רגל אחד עובר בעשה וקשה לי בפ"ב דביצה [דף יט] אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבו ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש"א ה"ה אומר בחג המצות ובחה"ש ובאה"ס כל שבא בחה"מ בא בחה"ש ובחה"ס כו' ומוקי לה אביי בלמיקם בב"ת פליגי ת"ק סבר ג"ר אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן פי' רש"י וה"ק ת"ק כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחה"ס אפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנו עכשיו יצטרך לבא בשבילו לירושלי' שהרי א"א לו להביאה לא בפסח ולא בעצרת ור"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא פירש"י הילכך הנודר לפני הסוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה"ק וכו' וכל שאינו בא בחה"מ שלא הי' עליו להביאו בפסח שנדר לאחר הפסח אין צריך להביא לא בחה"ש שאחריו ולא בחה"ס שיש לו שהות עד חה"ס של שנה הבאה שעברו ג"ר כסדרן ואמאי לר"ש כל שאינו בחה"מ א"צ להביא עד שיעברו ג"ר כסדרן וה"ה לת"ק אי ליכא משום חמץ א"צ להביא ברגל ראשון הא נהי דלאו בב"ת ליכא עשה דובאת שמה מיהו קעבר ברגל אחד אם אינו מביא ול"ל דהא ברגל א' עובר היינו באפריש ולא אקריב דווקא דומיא דבכורות בקרך האמור בההיא קרא דובאת שמה והא בכור לאפריש ולא אקריב דמי דהא מאליו קדוש מרחם ואינו מחוסר הפרשה אלא הקרבה לחוד אבל אמר ולא אפריש אינו עובר בעשה ברגל א' והא פלוגתא דת"ק ור"ש בא' ולא אפריש איירי דליכא עשה דובאת שמה ואע"ג דדרשינן מוציא שפתיך זו היא מ"ע תשמור זו מל"ת ופריך מ"ע מובאת שמה ול"ת מלא תאחר נפקא ומוקי לה חדא בא' ולא אפריש וחדא באפריש ולא אקריב אלמא בלא אפריש איכא נמי עשה דובאת שמה י"ל דעשה דמוצא שפתיך כיון דכתיב עם הל"ת דתשמור במקרא אחד אין עובר עליו אלא בג' רגלים לת"ק ובכסדרן לר"ש ליתא דהא דמצטריך תרי קראי ללא אקריב וללא אפריש קא' הגמ' משום דה"א דיבורא לאו כלום הוא וא"צ לקיימו כלל והשתא כיון דגלי קרא דדיבורא מילתא היא לא גרע לא אפריש מלא אקריב לעבור עליו ברגל א' מיד בעשה דובאת שמה ואדרבה לא אפריש אלים טפי מלא אקריב דא"ל כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא אית' כדאמר הגמרא בההיא צריכותא ועק"ל אדר"ש דס"ל דמי שנדר קודם סוכות רשאי להמתין עד חולו של מועד של סוכות דשנה שני' משום דבעי ג"ר כסדרן ואמאי הא מ"מ בשנה בלא רגלים עובר משום תאכלנו שנה בשנה בכל הקדשים דאיתרבו מכל הבכור כדתניא בספרי וקי"ל סתם ספרי ר"ש היא כדא' בפ' הנחנקין (דף פו) ובע"כ צריך להקריבו קודם סוכות השני קודם שתכלה שנה מיהו י"ל דאינו עובר משום תאכלנו שנה בשנה אלא באפריש ולא אקריב לחוד דומיא דבכור דדמי לאפריש ולא אקריב שהרי קדוש ממילא מרחם אבל בלא אפריש דנ"ד לבכור ל"ל בה ועוד שהרי הכתוב קפיד על אכילתו בשנתו כדכתיב תאכלנו שנה בשנה ואהא קאי כל דמרבה לשאר קדשים ואכילה לא שייך אלא בדאפריש כבר ולא בדלא אפרשי' עדיין מ"מ קושי' קמייתא קשה ועק"ל כיון דא"א להביא תודה בחה"מ כל ז' ימי הרגל מפני חמץ שבו הא לא שייך גבי תודה לאו דב"ת כל עיקר אפי' לת"ק דכיון דתלה רחמנא ללאו זה בג"ר וא' מהן חה"מ וכיון דא"א לעולם להביא תודה להקריבה באותו החג מפני החמץ שבו א"כ אין לה זמן הקרבה אלא באינך ב' רגלים אבל רגל זה השלישי אין זמן להקרבות תודה ואנן ג' רגלים בעינן ללאו דב"ת והא א' מהן חה"מ והא א"א ופקע לי' לאו זה מקרבן תודה מידי דהוי היכא שחלה הקרבן בא' מג"א או שהבעלים פטורים מראיי' ומשמחה בא' מג"ר דאינו עובר בב"ת בג"ר וכמ"ש לעיל ה"נ כיון שאינו ראוי לתודה לקרב בחה"מ ממילא פקע לאו דב"ת מקרבן זה לעולם בשלמא חה"ש אע"ג דאין שום קרבן דנדרים ונדבות קרב להאי תנא מ"מ עולה לחשבון ג"ר משום דנהי דלא קרב בי"ט עצמו קרב בימי תשלומין דידי' דהא עצרת נמי יש לו תשלומין כל ז' אבל מחה"מ וודאי קשה דהא א"א להביא תודה בכל ז' ימי תשלומין שלו מפני חמץ שבו:

מאי עבידתי' בחג הסוכות ח' היא מכאן ק"ל למאי דפירשו התוס' בספ"ק דקדושין (דף לח) גבי מקצה ג' ימים היינו סוף יום ב' שסמוך ליום ג' כיון דמקצה תחילה נמי במשמע מאי פריך הכא בחה"ס ח' הוא דילמא מקצה ז' שנים בתחילת ז' קאמר ובחג הסוכות של שמיטה הוי מצות הקהל ואע"ג שכבר נכנסו משנת השמיטה יותר מט"ו יום אפ"ה קרי לז' מקץ דפי' מתחילה ותדע דהא איכא למ"ד לעיל דמיוה"כ חייל יובל ואפ"ה קרי' לי' מקץ ז' שנים בירמיה דהיינו מתחילת ז' שנים לפי' התוס' התם ודוחק לומר דעד יוה"כ שאינה אלא עשרה ימים מר"ה שהוא תחילת שנה קץ קרי לי' משא"כ סוכות שהוא ט"ו יום מר"ה דזה א"נ דכיון דעד סוכות אינו אלא חלק אחד מכ"ד בשנה וודאי תחלת שנה מקרי וכ"ת א"כ שנת השמיטה ל"ל במקץ ז' שנים לחוד סגי י"ל משום הא גופי' שלא תימא האי מקץ ז' אסופה קאי והקהל הי' בח' כתב רחמנא שנת השמיטה והאי מקץ אתחילתה קאי ועוד בלא"ה בפ"ז דסוטה [דף מ] מצריך לה לשנת השמיטה דל"ת נמנה מהשתא וי"ל דס"ל כמ"ד ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה והשתא אי מקץ ז"ש על תחילתה קאי איך קרי לה שנת השמיטה כיון דעדיין לא עייל ל' יום משנת השמיט' א"ו אסופה קאי וכ"ת איך קרי בירמי' מקץ ז' שנים על תחילתה י"ל ז' שנים שאני כיון דכליל לי' בהדי שש שנים שעברו כבר ועיקר שנים דקרא אשנים שעברו קאי מ"מ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואס"ד דמקץ תחילה נמי במשמע מנלן דהקהל הי' בשנת ח' דילמא בשנת ז' ואפ"ה שפיר קרי לי' שנת השמיטה והא ליכא למ"ד דהקהל בשנת ז' הי' ועק"ל אם אית' דמקץ תחילה נמי במשמע הא דקיי"ל שמיטה אינו משמטת אלא בסופה אי משום שנא' מקץ ז' שנים תעשה שמיטה מנלן דהאי מקץ סופה משמע דילמא תחילתה ותהא משמטת בתחילה מיהו י"ל דהנהו תרי קראי דמקץ ז' שנים ילפינן להו בגז"ש מקרא דמקצה שלש שנים תוציא גבי דביעור שהיא בע"פ של ד' ושל ז' כדתנן בפ"ב דמ"ש ונ"ל מדכתיב כי תכלה לעשר רגל שכל המעשרו' כלין בו וזהו פסח כדאמר התם בירושלמי ורגל יליף התם בגז"ש האי מקצה ממקץ ז"ש במועד דגבי הקהל מה להלן מועד אף כאן מועד והא ל"ל דהוי חג הסוכות כהתם דהא אין המעשרות כלין בו והשתא כמו דנ"ל מקצה דביעור ממקץ דהקהל דהוי מועד ה"נ יליף הקהל מביעור דמקץ דידי' הוי בסופה כמו מקצה דביעור דבע"כ הוי בסופה דל"ל בתחילתה כיון שהביעור צ"ל ברגל שכל המעשרות כלין בו והוא פסח אז כבר יצאו רובו של שנה המתחלת בתשרי ואין זה קרוי התחלת השנה אלא ע"כ האי מקצה סופה משמע דהיינו פסח של שנת ד' וז' וה"נ האי מקץ דגבי הקהל סופו משמע ה"נ י"ל במקץ דשמיטה ילפינן בגז"ש דבסופה משמע אבל האי מקץ דירמי' אין ללמוד בגז"ש דסופה משמע דקי"ל ד"ת מד"ק לא ילפינן וה"ה איפכא נמי לא מיהו למאי דפר' בפנים ניחא וא"צ לכ"ז דבע"כ האי מקץ ז' שנים סוף ז"ש במשמע דאס"ד תחילת שבע שנים שהוא שנת ז' קא' קרא ולא אתי לאשמעינן הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' לכתוב רחמנא מקץ ז"ש שנת השמיטה ביחד ל"ל דפלגינהו קרא א"ו האי מקץ אסופה קאי והשתא ניחא הא דפלגינהו דקמ"ל הא דרשא דאתה נוהג מנהג ז' בח' מ"מ מההיא דירו' גופי' ק"ל על פי' התוס' דאמרינן התם יכול משהגיע ר"ה שנת ג' אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא לבסוף בסוף שנה אתה מבער וא"א מבער בר"ה ש"מ דאין לשון מקצה אלא בסופה ואין תחילתה במשמע כלל אבל איני יודע אמאי דחק התוס' לפ' דהא דאמרינן בערכין ז' לנרצע דבפגע בו היובל שנת ז' לרציעתו מתחילת שנה נמי מיקרי מקץ הא א"ל ז' לנרצע בפגע בו היובל שנת ח' לרציעתו וקרי בו מקץ ז' היינו אחרי יציאת ז' בתחילת ח' וכ"פ רש"י התם והוינן בה מקץ ז"ש משמע לאחר ז"ש שאף שנת ז' בכלל כו' ז' לנרצע שאם נרצע ופגע בו יובל בשנת ח' לרציעתו יוצא ביובל והאי קרא דיהושע מקצה (ג' שנים) [צ"ל ג' ימים] אין זה מקומו לפרשו:

היכן הקריבו כתבו התוס' משמע דאי לא הקריבו הי' אסורין כל היום ודלא כמ"ד במנחות בפרק ר"י [דף סח] דאף שבזמן שבהמ"ק האיר המזרח מחיר ואני תמה שהרי התם פריך והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה פי' שמצוה להמתין עד הבאת העומר אף אינו עובר בלאו אם אוכל חדש לאחר שהאיר המזרח ביום הנף ואפילו למ"ד האיר המזרח מתיר אפ"ה מצוה להמתין עד הקרבת העומר וכ"כ התוס' עצמם לעיל (דף ז') גבי מידי דתליא במעשה נ"ח ואפי' למ"ד בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר מ"מ עד יום הביאכם למצוה כדאמ' בפר"י. ונ"ל שהתוס' לטעמייהו אזלי שפי' בפרק קמא דמנחות (ד' ה') דהאי למצו' אינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא ור"ל דאינו אלא מדרבנן מ"מ אני תמה ט"ז דמה תלי' בהאי דלמ"ד דבזמן שבהמ"ק ה"ה מתיר הא אפי' למ"ד עומר מתיר ובזמן שאין בית ה"ה מתיר משום דתרי קראי כתיב עד עצם היום ועד הביאכ' הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק כאן בזמן שאין בה"מ. מ"מ לא א"ש דהא אם אינו עומר בעונם ממה להביא הא וודאי האיר המזרח מתיר דמה לי אי איכא עומר וליכא בית להקריבו דמתיר האיר המזרח הואיל וא"א בהקרבה מה לי איכא בית ועומר אין הא נמי א"א להקרבות עומר ועוד נראין הדברים ק"ו מה היכא דאיכא עומר ואין בית אע"ג דיש תקנה לבנו' הבית אפ"ה מתיר ה"ה כ"ש בזמן דליכא עומר בעולם דאין שום תקנה בשנה זו להקריב עומר דה"ה מתיר והא למאי דס"ד דחבריא דר"כ דלא הי' בשעת כניסתן לארץ שום תבואה שראוי להקרי' את העומר ממנו מאי דיוקא מדמעיקרא לא אכול ש"מ דהקריבו עומר דאפ"ת לא הקריבו אפ"ה אכל משום שהאיר המזרח התיר להם כיון דא"א להביא עומר דהא אין ממה להקריבו לפי מה דס"ד דחבריא ודמי לבזמן שאין בהמ"ק ובע"כ צ"ל דס"ל לחבריא דר"כ דבזה"ז כל יום הנף אסור כמ"ד התם הכי וה"ה נמי אי ליכא עומר למאי דס"ד דחבריא ומדאכלו ש"מ דהקריבו עומר לכן מבעיא להו מהיכן הקריבו עומר:

יצבור גרנו לתוכו הקשו התוס' מאי ק"ל נהי דמהני צבירות גורן לענין חדש וישן לענין שניי' הנכנסת לשלישית לא מהני דב' מ"ש ודג' מ"ע ובן ה' נכנסת לו'. ומיהו זה יכול לתקן שיפריש מעשר א' ויחלל על מעות והמעות יאכל בירושלים והמעשר יחלק לעניים. ולכאורה א"צ לזה דהא וודאי דאע"ג דעשויין פרכים פרכים מסתמא א"א לצמצם שלא ירבה הנלקט של שנה אחת על של הנלקט בשל חברתה מש"ה לענין חדש וישן דאפילו תרומה ות"מ אין מפרישין משנה על חברתה ולא בטל ברוב דלא גרע מטבל שנתערב בחולין דלא בטל ברוב כעובדא דר"ש שזורי בפ"ג דמנחות (דף ל"א) שכתבתי בפנים כ"ש טבל בטבל של חדש בשל ישן דלא בטל א' בחבירו. [ציור בספר] ומ"מ ע"י צבירת גורן יש לו תקנה למ"ד יש בילה אבל לענין מ"ש ועני המועט בטל ברוב וא"ל צבירת גורן כלל כדתנן ספ"ג דמכשירין פירות שניי' שרבו על של שלישית ושל ג' על של ד' ושל ד' על של ה' ושל ה' ע"ש ו' ושל ו' ע"ש שביעית ושל שביעית ע"ש מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה להחמי' ופי' הר"ש דמפריש מעשר א' ויחול המעשר על המעות ויחלק הפירות לענים והמעות יאכל בירושלים מכלל דהולכין אחר הרוב דרישא א"צ להפריש אלא מעשר א' ע"ש הרוב ועל של המיעוט א"צ להפרי' כלל דהמיעו' בטל ברוב וכמאן דליתא דמי אלא דק"ל על פי' הר"ש דאמאי הולכין אחר הרוב לענין מ"ש ועני הא טבל דבר שיל"מ הוא דאפי' באלף לא בטיל וכדתניא בפ"י דנדרים (דף נח) רש"א כ"ד שיל"מ כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ובע"כ ה"ט דטבל דשיל"מ הוא משום דאפשר להפריש עליו ממקום אחר כגון משל נכרים למ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר או משל דמאי למ"ד רוב ע"ה מעשרין הן דהללו פטורין מה"ת וחייבין מדרבנן כמו תערובת של טבל דפטור מה"ת דהא בטל ברוב החולין שנתערב בהן וחייבין מדרבנן וכדא' שם גבי עובדא דר"ש שזורי אבל בע"א א"א בתקנה להפריש עליו ממ"א כמש"כ התוס' וכמש"כ בפנים מש"ה איכא למימר דה"ט דהולכין אחר הרוב בהא דפ"ג דמכשירין לענין מ"ש ועני ול"ח להו דשיל"מ לא מבעיא היכא דרובא של שנת מ"ש בתערובת זה דשל מ"ע בטל ברוב ולא ה"ל דשיל"מ דא"א להפריש על המיעוט של מ"ע ממ"א ואין לו תקנה כלל דאי משל נכרים א"ל דס"ל להאי תנא אין קנין לנכרי וה"ל מן החיוב על הפטור ואי משל דמאי אע"ג דוודאי קי"ל רוב ע"ה מעשרין הן דאין לאוקמי לסת' מתניתין דלא כהלכתא פסיקתא דליכא מאן דפליג עלה א"ל דס"ל כר"א דאמר בפ"ה דמס' דמאי דא"צ לקרוא שם למ"ע של דמאי ולא נחשדו ע"ה עליו כיון דמותר לזרי' ל"ל פסידא דמפריש לה ואוכלה כדא' בפ"ג דמכות (דף י') אלא אפילו רובא של (מ"ש) [צ"ל מעשר עני]. והא לכ"ע יש לו תקנה למ"ש בהפרשה ממ"א אפילו למ"ד אין קנין דהא דמאי לכ"ע חייב במ"ש ויכול להפריש עליו משל דמאי די"ל דמיירי שנתערב חוץ לירושלים דאפילו מ"ש בטל שם ברו' כדתנן בפ"ג דמס' ביכורים גבי מ"ש וביכורים ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים פי' אם נתערבו בירו' אוסרין בכ"ש הואיל ויכול לאוכלן שם בקדושת מ"ש ה"ל דשיל"מ אבל אם נתערבו חוץ לירושלים לא ה"ל דשיל"מ הואיל ואיכא טורח להעלותו לירו' ולאכלו שם וה"מ בפ"ד דב"מ (דף נג) בסוגיא דמ"ש שאין בו ש"פ כמ"ש התוס' שם. א"נ י"ל דמתני' כרבנן דפליגי עלי' דר"א וס"ל דקורא שם למ"ע של דמאי ואפ"ה ברובא של מ"ש מ"ע המועט בטל ברוב ולא הוי דבר שיל"מ אע"ג דאפשר להפריש עליו משל דמאי דמיירי כגון שאין לו טבל מ"ע אח' של דמאי להפריש עליו וכה"ג לא הוי לי' דשיל"מ כמש"כ הרשב"א בת"ה בשם ר"ת שהקשה מהא דאמר בספ"ה דע"ז (דף עד) דטבל לא בטל מטעמ' דכהיתרה דחטה א' פוטרת את הכרי מתרומה כך איסורה. ותפוק ליה דטבל ה"ל דשיל"מ. ותי' דל"א טבל דבר שיל"מ אלא כשיש לו להפריש עליו ממ"א שאלו אתה מזקיקו ליקח ממ"א פעמים אין לו והרי הוא נפסד כדי להתירו ולא אמרו דבר שיל"מ אל' כשאתה יכול להתירו בלא שוה הפסד ממון ממ"א:

ואע"פ שק"ל ע"ז מעובדא דר"ש שזורי שנתערב לו טבל ברוב חולין וא"ל קח מן הנכרי או מן השוק הרי אע"פ שלא הי' לו כיון שאפשר ליקח ה"ל דשיל"מ ולא בטל ברובא ואי משום תרומה שבו הזקיקו ליקח מן השוק או מן הנכרי דאע"ג דאין כאן משום דשיל"מ אפ"ה בטבל לתרומה אינו בטל ברוב מה"ט דכהיתרו כך איסורו ליתא דע"כ האי עובדא דר ש דנתערב טבל בחולי בטבל שכבר הורם ממנו תרומה גדולה מיירי דאי לא תימא הכי היאך קאמר לי קח מן השוק דהיינו מע"ה א"צ הא לקוח מע"ה להפריש ממנו ת"ג דלא נחשדו ע"ה עלי' מה"ט גופי' דחטה א' פוטר את הכרי א"כ אין תקנה לתערובת זה להוציא מטבל דת"ג בקח מ השוק אלא ע"כ מיירי שכבר הפריש מן הטבל הזה לת"ג קודם שנתערב כדא' בעלמא שא"א לגורן שתעקר אלא א"כ נתרמה ממנו ת"ג וא"כ כיון דלא טבל לת"ג התערובת הזה אינו אלא למעשרות בלבד א"א לך לומר לתערובת הזה שאינו בטל ברובא דכהיתירו כך איסורו דהא שאר מעשרות שיעורא בעי וחטה א' אין פוטרת בע"כ א"א דלא בטלו ברוב אלא מטעמ' דה"ל דשיל"מ. והא בצריך ליקח מן השוק או מן הנכרי לר"ת לאו דשיל"מ מקרי ואמאי לא בטיל ברוב. מ"מ א"ל כגון שאינו מוצא לקנות מן השוק או מן הנכרים דכה"ג לא הוי דשיל"מ כדפי' שאר מפ' אין זה מקומו ותי' זה נראה יותר דדוחק לאוקמי לסתם משנה כר"א דיחידאי הו' ועוד דשמותי הוא והשתא למאי דפ' הא דלא חשיב לההוא תערובות טבל של מ"ש ועני דשיל"מ אלא הולכין אחר הרוב והמיעוט כמאן דליתא בע"כ ס"ל להאי תנא אין בילה דאי יש בילה אפ"ה דאין לו להפריש ממ"א ע"ד דפר' אכתי דשיל"מ הוא דכיון דיש בילה הי' יכול להפריש אפי' מני' ובי' ע"י צבירת גורן והא וודאי יותר נקל מלהפריש עליו ממ"א והשתא בענין זה כ"ש דה"ל דשיל"מ טפי וכ"ת אי ס"ל אין בילה מה הולכין אחר הרוב דקאמ' דמשמע שמפריש שיעור מעשר מה שהרוב שבתערובת מתחייבו דאי אין בילה ליכא תקנתא בהא דילמא המעשר שעלה בידו הוא מן המעוט ואין הרוב נפטר בזה. די"ל דנוטל כפי שיעור כל המועט שבתערובת זה ועוד מוס' עליו כשיעור המעש' של המרובה כגון אם נתערבו כ' סאין עם עשרה סאין אחד של שנת מ"ש וא' של שנת מ"ע נוטל למעשר י"ב סאין כשיעור כל המועט ונוסף עליו כדי מעשר של המרובה דשמא עלתה בידו כל העשר סאין של המועט וא"א לעשר ממנו על הרוב וצריך להוסיף כדי מעשר של הרוב עוד דהשתא וודאי יש כאן מן הרוב כדי מעשרותיו וכה"ג אמ' בפ"ח דזבחים (דף פ) גבי ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה למ"ד אין בילה בדאיכא רובא עליונים ויהב למעלה שיעור תחתונים ועוד (ועליונים) [צ"ל עליונים] עלה לו תחתונים ל"ע לו מטעמא דפי' והיינו הולכין אחר הרוב דקא' מפני שצריך ליטול כדי המועט ועוד לעשר ולתקן את הרוב כדין מעשר של הרוב אם מ"ש מ"ש וא' מ"ע מ"ע והמועט שנשאר בטבלו שאין לו תקנה כיון דאין בילה בטל ברוב המתוקן ע"ד שפי'. ומחצה להחמיר דקתני כיון דס"ל אין בילה צריך להפריש מחה מן התערובות ועוד יות' כשיעור מעשר של השני כגון אם נתערבו עשרה סאין של מ"ש עם עשרה של מ"ע מפריש הוא י"א סאין כשיעור הטבל של א' מהם והמעשר של אידך. והאי להחמיר היינו שיפריש מעשר אחד ויחלל על המעות ויחלק הפירות לעניים והמעות יאכל בירושלים כיון דלא בטל אחד בחבירו משא"כ כשאחד מהן רוב השני בטל במיעוטו וא"צ אחר הפרשת מעשר אחר כלום. והשתא דאתית להכי אא"ל כמה דפר' דהא דפריך ויצבור גרנו לתוכו דלענין מ"ש ועני ל"ל בה דא"א לצמצם והמועט בטלו במרובה דליתא דהא הוי לי' דשיל"מ שהרי למאי דפריך ויצבור גרנו לתוכו קס"ד דיש בילה וכיון דיש בילה לענין מ"ש ועני א"צ להפסיד יות' מדינו אלא מפריש על כל אחד לפי חשבונו ודיו נמצא מפריש משל שני כפי חשבון של שני ומשל עני כפי חשבון של עני כדאמ' אביי לענין חדש וישן למ"ד יש בילה:

דף כ"ה

בד"ה ואומר ובאת אל הכהנים וכו' עד סוף הדיבור מיהו כ"ז כתבתי לפי' גי' ספרים דידן דנ"ל האי דרשא דשמעתין ודפ' ז"ב שניהם מחד קרא דפ' שופטי' הנא' גבי זקן ממרא אבל הקרוב בעיני דט"ס הוא דנפל בספרים דידן דהרי גבי עדים זוממין נמי כתיב קרא כה"ג ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם ומחד קרא נ"ל הא דשמעתין ומאידך ההיא דפ' ז"ב ומסתבר לי דהאי דרשא דשמעתין נ"ל מהאי קרא דזקן ממרא דחייב מיתה הזקן ממרא וקמ"ל דאין לך אלא שופט שבימיו אפילו אינו חשוב כראשונים אפ"ה הממרה את פיו חייב מיתה וכדכתיב בסיפא דקרא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשינן אפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אפ"ה תשמע לו דאלו האי דרשא דקרוב ונתרחק ל"ש גבי ענין ז"מ דהא לא מיירי מאיזה דין למעשה לחייב או לזכות לאיזה איש פרטי דהא בין דם לדם בין נגע לנגע נמי כתיבי וגם קרא דבין דין לדין לא מיירי דווקא שדנין בהלכה למעשה לזכות איזה איש או לחייבו אלא בהלכה בעלמא פליגי אבל האי בימים ההם דגבי עדים זוממין מיירי מהלכה למעשה ולדון את העדים זוממין בכאשר זמם בעונש גוף או ממון ובזה שייך לדרוש דלהכשר קרוב ונתרחק באותו הלכה למעשה אתי קרא:

אר"ז כגון שראו בלילה פי' דאין ראוי לגבות עדות אם לאו שיעידו למחר וכיון שצריכין להעיד אין עד נעשה דיין וטעמא דאין ענ"ד פי' התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ט) משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון שעדים בעצמן דנין לא ירצו לקבל הזמה על עדותן ובפ"ח דב"ק (דף צ) הקשו בשם הר"י דאורלינש דא"כ עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אע"כ יכול להזימה בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר והא דקאמר ועוד עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דמשמע מדבריו דיכולין להעיד לאו כ"ע מודו בזה מ"מ מסברא יש להקשות כן הא בני הזמה נינהו בב"ד אחר. עק"ל דלפי טעם זה אפי' ראו ביום אמאי נעשו דיינים ע"פ ראייתן משום ל"ת שמיעה גדולה מראיי' הא לא דמי שמיעה לראיי' דבשמיעה עדות שאתה י"ל הוא באותו ב"ד משא"כ בראיי' דעדות שא"א להזימה הוא דלא יקבלו הזמה על עצמן ועק"ל דהא אפי' עד אחד אין נעשה דיין אע"ג דב' הדיינים שעמו אינן עדים וראוים להצטרף עם אחר מן השיק לקבל הזמה על המעיד ש"מ בעינן דוקא שהדיינים הן בעצמן יהיו ראוין לדון דיני הזמה בלי הצטרפות אחד מן השוק עמהן השתא תקשה למ"ד רפ"ק דסנהדרין (דף ג') דמה"ת חד נמי כשר לדון ד"מ דכתי' בצדק תשפוט עמיתך והכי ס"ל לר"נ התם דאמר משמי' דשמואל שנים שדנו דיני ממונות דיניהם דין והשתא איך חד כשר לדיני ממונות הא בדיני קנסות לכ"ע בעינן שלשה מומחין דוקא כדשלח לי' ר"נ ב"י דהוא סתם ר"נ כמו שפי' התוס' בכמה מקומות לר"נ בר חסדא התם (דף ח') וקיי"ל דדין זוממין הוי קנס כדאמר ר"ע רפ"ק דמכות וא"כ בעי' ג' מומחים דווקא ואמר ר"נ התם תדע שהרי לא עשה מעשה כו' דגם הא דאין עד נעשה דיין ר"נ ס"ל הכי כדאמ' בפ"ח דב"ב (דף קיד) והשתא איך אחד ראוי לדון דיני ממונות הא כה"ג לפי סברא זו ה"ל עדות שא"א להזימה ע"י דיין זה לחוד אם לא שיצטרפו עוד ב' אחרים עמו כדי לקבל עדות הזמה. ולא עוד שמוכח התם בהדיא למ"ד דמה"ת חד נמי כשר אפי' הוא הדיוט ואינו מומחה וא"כ דיין זה אין ראוי אפי' להצטרף עם ב' מומחין לקבל עידי הזמה אלא צריכין שלשה אחרים מומחין לקבלן הא כה"ג ה"ל עדות שא"אי להזימה לה"ט. ובשם הרשב"ם פי' דה"ט משום דכתי' ועמדו ב' האנשים אלו העדי' לפני ה' אלו הדיינים בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינים ולא שיהיו העדים בעצמן יושבים ודנין. וגם על ט"ז ק"ל דא"כ אפי' ראו ביום אמאי נעשו דיינים הא בעינן ועמדו ב' האנשים וכו' והא ליכא דהא הן עצמן דיינים ועדים:

וראיתי להר"ן בחי' בפ"ד דסנהדרין (דף לד) שפי' בשם הרמב"ן דנ"ל מדכתי' ועד אחד לא יענה בנפש למות ודרשו רבנן התם דעד אינו עונה בין לזכות ובין לחובה והאי למות דקרא מוקי לה בא' מן התלמידים אבל עד המעיד אפי' לזכות אינו עונה כ"ש שאינו נעשה דיין. ועל טעם זה ג"כ ק"ל דהא ה"ט דעד אין עונה אפי' לזכו' משום דמחזי כנוגע לעדות דחיישינן שמא העיד שקר ורוצה להפך בזכותו כדי שלא יגמור הדין ע"פ ואם יוזם יהי' פטור א"כ אפי' ראו ביום אמאי עד נעשה דיין מטעמא דל"ח שמיעה גדולה מראייה הא ל"ד שמיעה לראייה דבשמיעה אין כאן משום נוגע בעדות אבל בראיה איכא משו' נוגע בעדות וכדאמרן ועק"ל לרי"בי מא"ל דפליג התם אדרבנן וס"ל דעד לא יענה למות אבל לזכות עולה ול"ל לה"ט דמחזי כנוגע בעדות ולפי דבריו ברור דבד"מ עונה דל"ש זכות וחובה בד"מ דמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה וה"ה בכל העדיות דל"ש זכות וחובה כגון עדות קידוש החדש וכיוצא בו עונה א"כ מנ"ל דאין עד נ"ד בהני והא הלכה רווחת היא לכ"ע דאין נ"ד וליכא מאן דפליג עלי'. ול"ל דר"י כר"מ ס"ל דמקיש ריבים לנגעים ואפי' גמר דין בלילה לא נ"ל מהאי הקישא ואייתר לי' קרא דביום הנחילו לאין עד נ"ד וכמו שאכתוב בסמוך. ליתא דהא רצה לאוקמי שם למתני' דהתם דתנן ד"מ הכל מלמדין זכות וחובה וד"נ הכל מלמדים זכות ואין ה"מ חובה בא' מן העדים וריב"י היא ואי דר"י אליבא דר"מ אזלא הא מתני' דהתם לא אתי' כר"מ דמקיש ריבים לנגעים ואפי' גמ"ד בלילה לא ואלו התם תנן ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה וכדאמ' בגמ' התם ובשם ר"י פי' התוס' שם בפ"ח דב"ק טעם אחר דאין עד נ"ד משו' דנ"ל מביום הנחילו את בניו דפ' נחלות אותן מבקרין החולה ששמעו את הצוואה שנתן לכל א' מבניו יעמדו כל א' בחלקו אבל ע"פ שמיעתו בלילה לא יעמדו כל א בחלקו לפי ששמיעתן בלילה אינו ראוי לדון ע"פ וכיון שאינו ראוי לדון ע"פ ראיי' הלילה עד שיעידו עליהן ביו' ה"ל עדים לכן א"י לדון דאין עד נ"ד אלמא מהכא הוא דשמעינן דאין עד נ"ד והיינו דאמ' בפ' אד"מ (דף לה) ור"מ דנ"ל שאין דנין אפי' גמ"ד אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים ביום הנחילו מאי עביד לי' ומ"ל ביום אתה מפיל נחלאות ואי אתה מפיל נחלאות בלילה דבלילה כותבין ואין עושין דין ומסיק ואזיל כולה סוגי' עד דה"ל עד ואין עד נ"ד ולהכי איצטריך לאתויי עלה ואר"ח דכל עיקר לא מייתי ביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה דאין עד נ"ד בדר"ח דאי לאו להכי אחא אמאי איצטריך כלל ביום הנחילו לר"מ וא"ש הא דמייתי עלה ואר"ח ול"ק ר"ח בלא ויו אלו דבריו ואע"פ דק"ל דכאן פי' דהאי ביום הנחילו ל"צ אלא משים דאין עד נ"ד והא בפ"ח דב"ב (דף קיג) תני' והיתה לב"י לחוקת משפט אורעה כל הפ' כולה להיות דין כדר"י דאמ' ג' שנכנסו לבקר את החולה וכו' ומסיק ואזיל כולה סוגיא כמו בההיא דפ"א ד"מ ואין ענ"ד ופי' שם התו' בשם ר"י אורעה כל הפ' כולה להיות דין לענין שע"כ של בנים נעשין אלו דיינים אותן העומדים בשעת צוואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול וכו' אע"כ מקבל אותן בדיינים:

וא"ת הא דא' בפ"א ד"מ ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' לכדתני רבה ב"ח והשתא אי מיירי בדבר ששייך בי' דין גמור הא שמעת לי' מהיקש' דריבי' לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ואר"י איצטריך דס"ד כיון דמשונה משאר דינים שדנין ע"כ ה"א שדנין אף בלילה הרי אפי' לר"מ איצטריך האי ביום הנחילו שאין לדון דיני נחלאות בלילה דאע"ג דנ"ל מהקישא דריבים לנגעים לכל ד"מ אפי' גמ"ד ביום אפ"ה איצטריך ביום הנחילו דדין נחלאות בלילה הואיל וקילי דדנין אותה בע"כ כדנ"ל מלחוקת משפט נקל נמי לענין לילה קמ"ל דלא וכיון דיום הנחילו להכי אתא אכתי לא ש"מ דאין ענ"ד ושמא תרי ר"י נינהו אחד ר"י הידוע בעל התוס' והשני ר"י אחר הוא ולהאי ר"י דפ"ח דב"ק משמע לי' דר"מ האי ביום הנחילו קמ"ל דביום דיני נחלאות ה"ל דין פסוק ע"פ צוואתו והעדים ששמעו מפיו נעשין דיינים ולחוקת משפט קמ"ל דבלילה הואיל ואין ראוי' לעדות אין נ"ד ש"מ דאין עד הרואה בלילה נ"ד וביום נ"ד וש"מ מיני' שניהן כדפי' דביום נ"ד אבל לא בלילה. ומה"ט ניחא לחלק בין ראו בלילה דאין נ"ד לראו ביום דנ"ד. ואיפכא ל"ל דמסתברא ביום דראו להעיד נ"ד מה"ט דל"ת שמיעה גדולה מראייה משא"כ בלילה אבל לא נ"ל לומר שדין נחלאות משונה משאר ד"מ א"נ מביום הנחילו נ"ל כולהו מילתא דביום הוי צוואתו לפני העדים דין פסוק ושמעה הצוואה נ"ד אבל לא בלילה דה"ל עדים ואין ענ"ד אלא דאכתי יש לעיין הניחא לר"מ אבל לרבנן דנ"ל מביום הנחילו דתחילת דין ביום אין עד נעשה דיין מנ"ל:

דף כח ע"א

הדר אמר רבא אחד זה וא"ז יצא. דהא משמע וודאי דע"כ לא פליג רבא עלי' דר"י אלא בדיעבד דסבירא לי' לר"י דבשל שלמים אם תקע לא יצא ולרבא יצא אבל בלכתחילה מודה לי' דלא יתקע וכדאמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא אלמא אע"ג דבדעבד יצא לכתחילה לא ומני' שמעינן לרבא בין של עולה בין של שלמים אע"ג דיצא בדיעבד לכתחילה לא וא"כ אמאי יצא בדיעבד הא ה"ל דיחוי וכיון דאין ראוי לכתחילה אפי' בדיעבד נמי לא וכדאמר רבא גופי' ברפ"ח דזבחים [דף עג] גבי זבחים שנתערב בהן א' מן הפסולין להקרבה השתא דאמר רבנן לא יקרב מדרבנן משום גזירה כדמפ' התם אי נקריב לא מרצה ופריך לי' התם מהא דתנן חטאת שנתערבו בעולה ועולה שנתערבו בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול למטה כו' ומשני הא כמ"ד בעלי חיים נידחין הא כמ"ד ב"ח א"נ ופריך תו והרי שחוטין דלכ"ע נידחין ותנן רא"א אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשין וגבי איברי תמימים שנתערבו באברין בעלי מומין תנינן לה ומשני ר"א הוא דא' כחנן המצרי דא' אפי' דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו דאפי' שחוטין אין נידחין ומ"מ ש"מ דס"ל לרבא דיחוי וס"ל למי כל היכא דאמר רבנן לכתחילה לא אפי' דיעבד לא מהני משום דיחוי והא בפ"ג דסוכה (דף לג) מבעי' לן גבי הדס בנקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט אי יש דיחוי אצל מצות או לא ורצה למפשט מדר"פ ודחי לה התם והשתא תפשוט לי' מדרבא דאין דיחוי אצל מצות מדמהני שופר של עולה ושלמים בדיעבד אע"ג דלכתחילה לא ש"מ אינו דיחוי דאי יש דיחוי כיון דלכתחילה לא אפי' בדיעבד ל"מ משום דיחוי כדא' רבא גבי תערובות פסולים בכשירין גבי קדשים. מיהו מש"ה לק"מ דהא דאמר ר"י בשופר של עולה ל"י ואם תקע יצא לצדדין קאמר לח יתקע במזיד ואם תקע אשוגג קאי דבשוגג מעל ונפק לחולין אבל במזיד לא מעל ולא נפקא לחולין כדפי' התו' וכיון דס"ל לר"י מצות ליהנות נתנו במזיד אפי' בדיעבד נמי לא יצא דהא במזיד עולה נמי לאו בת מעילה היא ודמי לשלמים לדידי' דלאו בת מעילה נינהו אפי' בשוגג ואיסורי' הוא דרכיב עלי' ס"ל דלא יתקע כיון דליכא דררא דמצוה אע"ג דאין כאן הנאה מן הקודש דכיון דמצוה ליכא אין נהנה כלום מתקיעה זו מ"מ א"ל דרבנן גזרו אטו הנאה אבל רבא בתר חזרה דס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ובשופר של קודש יכול לצאת ידי חובת מצוה של תקיעת שופר דאין כאן איסור נהנה מן הקודש אפי' לכתחילה רשאי לתקוע בהן תקיעת מצוה דבמקום מצוה ל"ג רבנן ואין כאן דיחוי כלל. אבל מ"מ ק"ל מהא דאמר רבא בסמוך שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא ורבא גרסינן ולא כספרים דגרסי ר"י דא"כ קשיא דר"י אדר"י דאמר גבי שופר של שלמים דל"י וכדפי' התוס' והשתא כיון דא"א לכתחילה אע"ג דבמקום מצוה הוא אם תקע בדיעבד אמאי יצא הא כל כה"ג חשיב לרבא דיחוי ותפשוט מיני' בעיין דפ"ג דסוכה דאין דיחוי אצל מצות ועוד דהא אמר רבא בפ"ג דסוכה [דף לא] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ואי ס"ד יש דיחוי אצל מצות כיון דלכתחילה לא יטול אם נטל אמאי כשר. מיהו ק"ל אהא דפ"ה דזבחי' דכה"ג חשיב לי' רבא לדיחוי הא תנן התם [דף ע"ח] נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ר"א מכשיר אם לא נמלך ונתן כשר אלמא אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה אפ"ה אם לא נמלך ונתן כשר ובפ"ג דמנחות [דף כ"ג] תנן קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה עלתה לבעלים כו' נתערב קומצה בשיריה כו' לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים אלמא אע"ג דלכתחילה לא בדיעבד שפ"ד ולא דה"ל דיחוי וכה"ג מצינן הרבה בס' קדשים וכי נקום לכל הני כחנן המצרי:

מצות אין צריכות כונה בפנים הבאתי הא דתנן רפ"י דעירובין (דף צ"ה) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א שנים שנים. ומוקי לה בחד לישנא בלעבור בבל תוסיף פליגי ופי' רש"י התם דאם עובר בב"ת כגון שמניח ב' זוגות תפילין אם שבת הוא אתא איסור ב"ת ומשוי עלי' כמשאוי וממילא חייב עליו משום הוצאה. וק"ל ע"ז מהא דתני' בפ' הנחנקין (דף פ"ז) גבי זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דר"מ. רי"א ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מדברי סופרים ומפ' הג"מ היינו טעמא דר"מ יליף דבר דבר מחטאת ור"י ה"ט דכתיב ע"פ התורה אשר יורך עד דאיכא תורה ויורך. ובתר שמעתא זו גרסינן [דף פ"ח] אר"א א"ר אושעיא א"ח אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופי' ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין פי' שפירושו מד"ס שהן ד' פרשיות ויש בו להוסיף ה' או יותר ואם הוסיף גורע דעובר בב"ת ואליבא דר"י פי' דאמ' לעיל עד דאיכא תורה ויורך. ובע"כ הא דקאמר אליבא דר"י דאין לנו אלא תפילין לאו למימרא דאין נעשו זקן ממרא על שום מצוה שבתורה אלא על תפילין בלבד הא קרא גבי ז"מ כתיב בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע אלמא אהני נמי נעשה ז"מ. ואע"ג שתוס' פירשו שם ואין לנו אלא תפילין ואדר"י כל הני דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפליא לא חייש דברי תימה הן בעיני נהי דהני דדרש התם מריבוי דקרא איכא למימר ל"ח אבל דם ודין ונגע דכתיב בקרא בהדיא מי א"ל דלא חשיב. ופשוט בעיני שדברים הללו לא יצאו מפי רבותינו בעלי התוס' אלא איזה תלמיד טועה אמרו ועו' יש לי להביא ראי' דלר"י גם על שאר מצות שבתורה נעשו ז"מ דהא אר"כ התם דאינו נהרג אלא א"כ הן אומרי' מפי השמועה והוא אומ' כך הוא בעיני תדע שלא הרגו את עקביא בן מהללאל ור' אלעזר אומ' אפי' הוא אומ' מפי השמועה והן א' כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל וא"ת מפני מה לא הרגו את עב"מ מפני שלא הורה הלכה למעשה ואי לר"י אינו נהרג אלא על הודאות תפילין הא ד' דברים שנחלקו עקביא ורבנן במס' עדיות אינו נוגע לענין תפילין כלל ומה מביא ר"כ ראי' מהא דלא הרגוהו. וכ"ש ר"א דאמ' ואין לנו אלא תפילין אדר"י ל"ל למימר מפני שלא הורה הלכה למעשה אפי' הורה אפ"ה פטור דהא כר"י ס"ל דאין לנו אלא תפילין אע"כ ר"י נמי מודה לר"מ דע"ד שזדונו כרת ושגגתו חטאת נמי חייב הא בהני ד' דברים דעקביא יש בהן בני כרת וחטאת כמו דם הירוק ושער הפקודה מיהו ראי' זו יש לדחו' דהכא מוכיח ר"כ אדר"מ וכן לר"ש דאמר התם אפי' דיקדוק א' מד"ס מ"מ לא הרגוהו ומדר"מ ור"ש נשמע לר"י דא"ח עד שיאמ' כך הוא בעיני דבהא לא שמענו דפליגי ועוד מדסיפא דהאי דעדיות ר"י דתנן א ר"י ח"ו שעקביא נתנדה כו' ש"מ דרישא לאו ר"י. ומ"מ הדבר מוכרע מעצמו דאי אפשר לומר דדוקא תפילין קא' דם ודין ונגע כתיבי בקרא בהדי':

אבל הדבר ברור כמו שפי' המפ' דר"י אית לי' דר"מ דע"י דבר של כרת וחטאת נעשה זקן ממרא ומוסי' עליו ע"ד שעיקרו מד"ת ופי' מד"ס ונ"ל הא מיתורא דקרא דאשר יורך עד דאיכא תורה ויורך. ומ"מ על דבר של כרת וחטאת נמי חייב כר"מ מג"ש דדבר דבר לכל הני דכתיבי בהאי קרא ודאתי מרבויא אע"ג דהרבה מהן לאו בני כרת וחטאת נינהו מ"מ כיון דאפשר להתגלגל ע"י הוראה זו לבא ע"י איזה סיבה אפי' על דרך רחוקה לבא לידי איסור כרת וחטאת חייב וכדפ' התם בגמ' בכל חד איך אפשר להתגלגל בכל הני לבוא לידי איסור כרת וחטאת והשתא אם איתא כדפי' רש"י דאיסור ב"ת משוי לתפילין לחייב עליהן משו' הוצאה בשבת וא"כ מה מוסיף ר"י על ר"מ מרבויא דקרא דיורך לאתויי תפילין מה תוספות הוא זה וגם קרא ל"ל הא בכלל דבר שחייבין עליו על זדונו כרת ושגגתו חטאת הוי נמי הוראה זו דאי זקן ממרא הורה לעשות ה' פרשיות וסנהדרין ד' איכא כרת וחטאת ע"פ הוראתו דאי יוצא בה"פ אילו בשבת חייב כרת וחטאת ככל מלאכת שבת (דכ"ת) [צ"ל דב"ת] משוי לי' למשא ואפילו הורה לפחות הפרשיות יותר מן הסנהדרין הא איכא משום בל תגרע ומה לי לאו דבל תוסיף ומה לי לאו דבל תגרע וא"כ ליתא איסו' דבל תגרע ולשוי עלי' למשא והוי לי' דבר של כרת וחטאת אם יתכוון לשם מצוה בשבת. והא ודאי לא לגרע מהרבה דברים דקחשיב התם אדר"מ דחייב עליו אע"פ שאין ענינים לאיסור כרת וחטאת אלא שאפשר לבוא לזה ע"י סיבה רחוקה כגון ד"מ וד"נ ודיני מלקות ומתנות עניים ועוד הרבה דברים דחשיב דא"א לבוא לידי איסור כרת וחטאת אלא א"כ יקדש אשה בממון זה וכ"ש הכא דאפשר לבוא ע"י איסור כרת וחטאת ע"י הוראתו משום הוצאת דשבת והא ר"מ ור"י ס"ל דשבת ולילה זמן תפילין ונשי' חייבו' בהם בפ"י דערובין (דף לו) ולפי' רש"י כיון דשבת זמן תפילין הוא שייך איסור בל תוסיף ומשוי לי' כמשא במניח ב' זוג תפילין אפי' אינו מתכוון למצוה למ"ד מאצ"כ כדא' התם וא"כ הה"נ למוסי' או גורע אחת מן הפרשיו' דעובר וחייב בשבת משום הוצאה ול"ל משום דאמר בפ"ק דשבת (דף ו') אליבא דאיסי בן יהודא דאבות מלאכות מ' חסר אחת ואיכא אחת מהן דאינו חייב עלה וא"כ יש לומ' אליב' דר"מ ור"י דעל הוצאה אינו חייב דליכ' נ"מ לשום איסור כרת וחטאת ע"י הוראה זו דתפילין הא ליתא דבפ"ז וח' דמס' שבת מצינו להדי' לר"מ ור"י דמחייבי אהוצאה דשבת ועוד הא כבר הוכיחו התוס' בשם ר"י שם דאפי' איסי ב"י מודה דעל כל ל"ט מלאכות דשבת חייבין עליהן כרת ול"ק אין חייבין על א' מהן היינו סקילה במזיד והשתא תקשה אם אית' דאיסור בל תוסיף ותגרע משוי לתפילין בשבת כמש' וחייב עליו משום הוצאה בשבת א"כ מה מוסיף ר"י אר"מ מקרא יתירא דיורך תפילין הא תפילין לדידי' זמן תפילין הא ה"ל בכלל דבר שח"ע זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דקאמר ר"מ ואין זה תוס' וקרא דיורך ל"ל. אלא ודאי משום איסורי' בל תוסיף ותגרע לא משוי להא כמשא ואינו חייב עליהם משום שבת הילכך אינו בכלל כרת וחטאת משום הכי אצטריך קרא יתירה דיורך לרבו' תפילין. וא"ש הא תוס' דר"י:

דף כ"ח

בד"ה כל הברכות כתבתי בפנים ונ"ל להביא ראי' מדאמ' אנדרוגנוס מוציא את מינו כו' אלא חומרא בלבד כצ"ל:

מיהו יש לדחות ראי' זו דאפ"ת דהא דאינו מחויב אינו מוציא אחרים אינו אלא מדרבנן מ"מ מ"ל שיתהפך הספק לאידך גיסא להקל זימנין זה הטומטו' המוצי' את מינו תוציא אותו אשה מספיק' דהא גיסא דילמ' נקבה הוי ואידך טומטום שיצא ע"י זה יוציא זכר משום ספיקא דהאי גיסא שמא זכר הוא והשתא ע"י שלשתן נתהפך הספק האחד להקל שלא כדין בוודאי בין שתאמר שניהם זכרים א"כ זה לא יצא ע"י אשה בין שתאמר שניהם נקבות הזכר הוודאי לא יצא בין שתאמר שא' מהם נקבה אם המוציא זכר א"א לו לצאת ע"י אשה ואם היוצא נקבה א"א לו להוציא את זכר ודאי וכיון דאפש' להפך לכל צד עד שיבא לידי קולא בודאי ע"י ג' בני אדם מש"ה אזלינן לחומר' אע"ג דאצל כל א' וא' בפ"ע ה"ל ספק ומדרבנן ספיקא לקולא אפ"ה כיון דע"י ג' ב"א אפשר לבוא לידי קולא בוודאי ממ"נ אזלינן לחומרא:

דף ל ע"א

וקסבר עד ועד בכלל. בפ"ו דמנחו' [דף ס"ח] גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שב"ה קיים עומר מתיר בזמן שאין בה"ק האיר מזרח מתיר מ"ט חרי קראי כתיבי כתיב עד יום הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד כאן שבה"ק כאן בזמן שאין בה"ק ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שב"ה קי' האי' מזרח מתי' והא כתיב עד הביאכ' למצוה ופריך משחרב ב"ה התקין ר"י ב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ב"ה כו' כדאמ' הכא ואס"ד למצוה משום מצו' ליקום וליגזור אמר ר' נב"י ריב"ז בשיטת ר"י אמ' דאמ' מה"ת אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל וכתבו התוס' מנ"ל לר"י ולר"ל דפליג שום תנא עליה דר"י דקא' אבל בזמן שבהמ"ק האי' המזרח מתי'. ביאור דבריהם בשלמא לרב ושמואל ניחא דכיון דת"ק משו' מהרה יבנה בה"מ אלמא ס"ל דעד ולא עד בכלל ואינהו דאמ' כת"ק אבל לר"י ולר"ל ע"כ ת"ק כר"י ס"ל משוה קושיא דמשו' מצוה ליקו' ולגזו' והא קו' ל"ק אלא משום דא' אף בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה מנלן דפליג שום תנא אר"י:

ונ"ל שנעלם מהם פלוגתא דתנאי בספ"ד דערכין [ד' י"ח] דתני' התם מיום הראשון ועד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל כו' ת"ל עד יום הא' ועשרים לחודש בערב רבי אומ' א"א א' וא' בכלל ז' וז"ב. ומפ' התם דפליגי לת"ק עד ולא ע"ב ולרבי עוע"ב ומשמע התם דלמ"ד גבי א' וז' עד ולא עד בכלל. בכ"מ נמי ס"ל הכי ולרבי בכל מקום אמרי' עד ועד בכלל דפריך התה לימא מתני' דהתם דיליף מקרא דשנת עשרים (מלמטה) [צ"ל כלמט'] גבי ערכין והתם עד בן עשרים כתי' דלא כרבי והנ"מ מהא דרפ"ז שאכתוב בסמוך גבי מוכר שדהו בשנת היובל ה"נ ר"י דהכא גבי חדש כרבי ס"ל דעד ועד בכלל ור"י ור"ל דא' כרבנן דהתם (דע"ועב) [דעד ולא עד בכלל כצ"ל] וה"נ עד עצם היום לא עצם היום בכלל מ"מ הא ק"ל דשם ברפ"ד ד' כ"ז] איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדושה ונותן חמשי' שמואל אמר א"ק כל עיקר ומפרש התם דהיינו טעמא דרב דאמר קרא ואם (שנת) [צ"ל משנת] היובל ושנת היובל בכלל ומקשינן התם לרב מדתני' דאם הקדי' בשנת היובל אינה קדוש ומסיק הא מני רבנן היא ורב דא' דא' א' וא' בכלל ז' וז' בכלל ה"נ בשנת היובל ושנת היובל מרבי בכלל אלמא ס"ל לרב דעו"עב בכלל. וא"כ אמאי אמר הכא גבי חדש דבשהמ"ק האיר המזרח מתיר ולא אמר עד עצם היום ועד בכלל ויהא כל היום הנף אסור בזמן דליכא עומר וכר"י דס"ל הכי. ושמא דאע"ג דבכ"מ ס"ל לרב דעד ועד בכלל היכי דמוכח שאני דלכ"ע אמר' עולע"ב. כדמוכח התם בפ"ד דערכין גבי מראשו ועד רגלו דראשו ולא ראשו בכלל רגלו ולר' בכלל לכ"ע משום דשאני סימני דראשו מסימני דגופא א"נ משו' דכתי' לכל מראה עיני הכהן כדאמ' התם אלמא היכי דמוכח שאני וה"נ ס"ל לרב דעד עצם היום ולע"ב דאי ס"ד דועד בכלל נמצא הקרבות עומר ממהר היתר חדש משעת הקרבה עד הלילה וכיון דעד עצם שלא בזמן עומר כל היום אסור ה"ל למכתב עד הביאכם קודם לעד עצם היום שזמן הבאה ביום ועד עצם היום אי ועד בכלל הא כלות זמנו אינו עד הלילה וכיון דהיתר הבאה קדים להיתר דעד עצם היו' ה"ל לקרא לאקדומי אלא ודאי עולע"ב וא"כ הית' דעד עצם היום קדים לזמן הבאה לפיכך אקדמי' קרא. וכ"ת הא ר"י משום דס"ל עוע"ב ס"ל כל יום הנף אסור בזמן דליכא עומ' ול"א שאני התם דמוכח וכדפי' לרב לאפלוגי עלי' וי"ל דס"ל לרב דר"י פליג את"ק ולא ניחא לי' למימר דר"י טעי כדפר' ר"נ אליבא דר"י ור"ל ולטעמא דת"ק הא דיום הנף כולו אסור מתקנת ריב"ז מטעמא דגזירה מהרה יבנה בה"מ וש"מ דשלא בזמן עומ' האיר המזרח מתיר ולא מסתבר לי' לומר דרבי דס"ל עוע"ב פליג אהא תקנתא דריב"ז לפיכך ניחא לי' לומ' דלרבי משמע לי' דהכא מוכח דעולע"ב ולר"י משמע ליה דאין זה הוכחה כ"כ כמו גבי מראשו ועד רגלו לפיכך ס"ל דה"נ אמ' עוע"ב. מ"מ זה דוחק קצת דמחמת סברא בעלמא דלא תניא בשים דוכתא יחלק רב אדר"י ואולי נאמר כדאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג ושמואל א"ל דכרבנן ס"ל דבכ"מ עד ולא עד בכלל ואע"ג דהתם ברפ"ז דערכין פי' רש"י ותוס' דדברי שמואל דהתם דאמר אינו קדושה כל עיקר אתיא אפי' כרבי. אינו אלא לרווחא דמילתא לומ' כ"ע מודו אבל לעול' שמוא' כרבנן ס"ל דעד ולא עד בכלל כדמוכח מהא דחדש:

מיהו ק"ל דהכא ס"ל לרב דבזמן דליכא עומר האיר הזה מתיר ובפ"ק דמנחות תניא כשהוא א' מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה ולא דין הוא מה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסו' להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה כו' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ואמ' מאי אם השבתה אמר רב משו' דא"ל מנחת עומ' תוכיח שאסו' להדיוט ומותרת לגבוה ופריך מה למנחת עומ' שכן מתרות חדש ושקיל וטרי טובא הת' בהאי פירוקא למיתי ככולי עלמא. והשתא מאי פירכ' היא זו לרב דא' מנחת העומר תוכיח הא לדידי' דס"ל בזמן שאין עומ' הה"מ אין עומ' מתי' לחדש כלום אדרבה מאריך עלי' איסור דאילו בלא עומ' כבר הותר חדש וקאי משהאיר המ' ואילו הוא האריך זמן איסורו מהאיר המזרח ועד שעת הקרבתו והשתא ל"מ שאינו מתיר את החדש אלא אדרבה אפי' אוסרו וגורם להאריך זמן איסורו יותר ושפי' א"ל מנחת העומ' יוכיח. וי"ל דהא מתני' מתניא בת"כ וקי"ל סתם ספרא דהא ת"כ כר"י כדאמ' בפ' הנחנקין. ואדר"י אין מנחת עומר מוכיח דהא ס"ל היום עד ועד בכלל ובזמן שאין עומ' כל היום הנף אסור נמצא עומר גורם להתיר חדש משעת הקרבת עד הלילה ולדידי' שפי' א"ל מה למנחת העומר שכן מתרת חדש משעת הקרבתו עד הלילה. מיהו בלא"ה י"ל זה למדקדק הטיב:

דף לד ע"א

השתא דאתי ג"ש הקישא ל"צ. מכאן ק"ל על פירש"י רפי"ט דשבת (ד' קלא) דס"ל לר"א התם (לולב) [צ"ל שופר] וכל מכשירו דוחין את השבת ונ"ל מדכתב יום תרועה יהי' לכם ביום אפי' בשבת ורבנן ההוא מבעיא לי' ביום ולא בלילה ור"א ביום ולא בלילה נ"ל מביוה"כ תעבירו שופר וגמרי מהדדי ופירש"י וגמרי מהדדי מבחודש השביעי שיהא כל תרועות חודש הז' שוות וכ"פ התוס' שם וזה תימא הא לפי מסקנא דהכא בגז"ש מייתא לה ולא בהקישא ומ"מ נ"ל שדקדק הוא יפה דהתם אליב' דר"א קיימינן ור"א ס"ל התם מופנה מצד אחד למידין ומשיבין והא גז"ש דשביעי שביעי אינו מופנה אלא מצ"א דיובל מופנה א"מ והא איכא למיפרך דליכ' למיגמר ר"ה מיובל דאמר מר תקעו ב"ד בשופר לפטרו עבדים לבתיה' ושדות חוזרין לבעליהן דהכי פריך התם דמה"ט א"א למגמר מתקיעות שופר דיובל למצה לולב סוכה לפיכך אליבא דר"א ההיא גמרו מהדדי ר"ה מיובל דאמ' התם בע"כ בהיקישא קא' ולא בגז"ש אבל שמעתין כרבנן אזלי דס"ל מופנה מצ"א למידין וא"מ ונ"ל מגז"ש. וכ"ת כיון דלר"א לא נפקי לי' מגז"ש אלא בהקישא ג' של ג"ג מנ"ל שהרי זה א"א ללמוד מהקישא אלא בגז"ש כדפי' בפני'. י"ל דאה"נ דר"א ל"ל ג' של ג"ג דהא איכא תנא בסמוך דל"ל הא. מיהו לפ"ז לא אתי שפיר לישנא גמרי מהדדי דקא' התם דכיון דל"ל גז"ש וג' של ג"ג הא הני תרי מילי דמייתא תנא מהקישא ר"ה לחוד קא גמר מיובל ולא יובל מר"ה אבל אי גמרי מהדדי בגז"ש קא' ניחא דא"א ללמוד ג' של ג"ג אלא א"כ אתה נותן של זה בזה ושל זב"ז ע"י גז"ש א"כ יובל מר"ה נמי גמר לטעון הב' הנאמר בר"ה ויובל ואין להאריך כאן יותר:

דף לד ע"ב

לדידי לא סבירא. פר"שי לא סבירא מה שהפסקת דאית לי' לר"י בפ"ג דברכות [דף נד] הי' קורא ק"ש ובא למבואות המטונפות מניח ידיו ע"פ וקורא וא"י למה שינה רש"י דברי ר"י דנקט שהי' קורא ק"ש קודם לכן א"צ להפסיק משמע אבל להתחיל מודה ר"י דאסו' דאפי' להתחיל שרי דהכי אר"י התם הי' מהל' במבואות המטונפות מניח ידיו ע"פ וקורא משמע אפילו להתחיל שם שרי ר"י אלא רש"י אגב רהיטא מייתי לדר"י דהתם דומיא דעובדא דר"א ול"ד. מיהו ק"ל אהאי דר"י דאמ' התם צואה עוברת אביי א' מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומר תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וצואה עוברת דמיי' לטמא עובר ורבא א"ל התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב מחוץ למחנה מושבו והכא והי' מחנך קדוש א"ר וליכא והשתא ר"י אפילו אי מדמה הא דצואה להא דטמא כאביי נהי דצואה עוברת שריא משום דדמי לטמא עובר מ"מ הא דהי' מהלך במבואות המטונפות דמי לטמא עומד וטהור עובר דטמא והה"נ לענין ק"ש כה"ג אסור לקרות וכ"ש אי ס"ל כרבא ואפילו בצואה עוברת דדמי לטמא עובר אפ"ה אסור כ"ש מהלך במבואות המטונפות דגרע טפי דצואה יש לה קביעות ודמי לטמא עומד דאסור לקרות ק"ש ובפ"ג דתענית יתבאר בחידושי זה. והא דקא' לדידך דס"ל אם שהה וכו' בפ"ג דברכות (דף כ"ג) כתב הרא"ש הקשה הר"ש מקוצי כיון דשאל ממנו מהו לגמור אלמא מספקא לי' ומנ"ל דס"ל צריך לחזור לראש ועוד אין זה דרך שהרב יחזיר לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד ומחלק הר"ש דוודאי היכא דשהה בלא דיחוי ואונס א"צ לחזור לראש כי ההוא (דלר"י) [דר"ה ודהלל כצ"ל] ומגיל' אבל היכא דשהה מחמת אונס דיחוי כגון שהי' מים שותתין על ברכיו דפ"ג דברכות לכ"ע חוזר לראש בשהה והשתא ה"ק לדידי לא ס"ל להפסיק דא' התם הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידיו על פיו וקורא ק"ש אבל לדידך שהפסקת דס"ל שאין המקום ראוי לקרות שהה חוזר לראש וקשה לי ניהו דבפ"ג דברכות שם כ"ד ע"ב איכא מ"ד דר"י אמר להא דמניח ידיו ע"פ שייך לשנויי לדידי לא סבירא לי להפסיק לדידך דס"ל שאין המקום ראוי מאמר שהפסקת. אבל בשמעתין דלא איירי כלל מהא דמניח ידיו ע"פ אין שייך לומר לדידי דלא ס"ל להפסיק לדידך דס"ל אמאי דלא מיית' הגמ' הכא כלל ובע"כ אשהה גופי' קאי האי לדידי ולדידך אי חוזר לראש דמיני' מיירי בשמעתין ורש"י פי' לדידך דס"ל כיון דבעי מיני' שהה לגמור מכלל דס"ל סירוגין מעכבי קריי' ומ"ל בכמה הוי סירוגין ודבר תימ' הוי מנ"ל דמספקי לי' בכמה הוי סירוגין דילמא הא גופא מ"ל אי סירוגין מעכבו קריי' או לא מעכבו כלל:

אבני מלואים

דף ב' ע"א

בא' באלול ר"ה למ"ב פי' דאין מעשרין מן הנולדין קודם א' בא' על הנולדין אח"כ וכן איפכ' דה"ל חדש וישן דאין מעשרין מזה על זה דכתיב עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן כדאי' בגמ' (דף ח'). והרמב"ם כת' בפ"ז מהלכות ביכורים [צ"ל בכורות] ויראה לי שאם עשר בהמה משנה אל שנה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה שיהי' שנה שנה [ציור בספר] וק"ל דהא כל הני ר"ה דחשוב במשנתינו מעכב בדעבד למלתי' דהכי אמ' בגמ' (דף ח) דמש"ה לא חשיב תנא דידן א' בניסן ר"ה לתרומת שקלים להביא קרבנות ציבור מן החדש כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' והשתא אי בדיעבד מ"ב משנה לחבירתה ש"ד לא ה"ל לתנא למחשבי' בין ר"ה מיהו למאי דאפרש בגמ' דהאי דקאמר כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא לי' לאו משום כיון דבדעבד יצא לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה דקחשיב דוודאי כל היכא שהוא ר"ה למלתי' אפי' אינו אלא לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי ר"ה דמתני' אלא התם שאני דאם לא בא החדש בזמנו אפי' לכתחילה מביא מן הישן מש"ה לא פסיקא לי' למחשבי' בהדי הני ר"ה א"ש הא דחשיב ר"ה למעשר בהמה א' באלול אפי' את"ל אם עישר משנה אל שנה דעבד ש"ד אפ"ה כיון דא"א בשום ענין לעשר משנה לחברתה לכתחילה ראוי למחשבי' בהדי הני ר"ה:

דף ו ע"א

אמר רבא וצדקה מחויב עליהן לאלתר וכו' כבר כתבתי בפני' שהעיקר כפי' הר"ן דצדקות כיון דלאו מידי דתלי' במקדש הוא כקרבנות לאו בביאה תליא וע"ע בב"ת מיד וכן בעשה בפיך זו צדקה ולפ"ז הה"נ ללקט שכחה ופיאה ומעשר עני ע"ע מיד מה"ט גופא והרמב"ם פי"ד מה' מה"ק כתב א' נדרים ונדבות עם שאר דברים אדם חייב בהן מעריכין ודמים ומעשרו' ומתנות עניים מ"ע מה"ת שיבא הכל ברגל שפגע בו תחילה שנאמר ובאת שמה והבאת שמה כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם הגיע הרגל ולא הב"א ה"ז ביטול מ"ע ע"ע ג"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתנו הערכין והחרמין והדמין ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו ואני תמה דגבי מ"ע דבאת שמה חשב למתנ' עניים בהדי מילי דקדשי' לומר שאינו עובר עליו בעשה מיד אבל ברגל דוקא שהוא זמן ביאה ואילו גבי לאו דב"ת בג"ר לא חשיב אלא מילי דמקדש או של מזבח או של בדק הבית ואלו למתנות עניים שייר אלמא ס"ל הני כיון דלאו מילי דמקדש הן לא תלי בביאה ולאלתר עובר בב"ת וכן כתב להדיא [רפ"ח מה' מ"ע] הצדקה הרי היא בכלל נדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתן לעניים מיד ואם איחר עובר בב"ת שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. וכה"ג כתב [בפ"ה מה"נ] נזיר טהור שטימא א"ע לוקה אף משום ל"ת לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה וכן אם נזיר בבה"ק לוקה אף משום ל"ת. אלמא ס"ל דמאחר נזירו' טהרה עבב"ת מיד כיון דלאו מילי דמקדש הוא לפיכך לוקה שהרי עשה מעשה דאי אינו עובר עד ג"ר כקרבנו' אמאי לוקה הא באותו שעה לא עשה מעש' ובשב וא"ת ממילא עבר ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והשתא אמאי עבר בהני דלא תליא במקדש בלאו דב"ת מיד כמו מאחר נזירות טהרה וצדקו' וכן שאר מ"ע ואלו בעש' א"ע אלא בשעת ביאה שהוא רגל ואפ"ת כיון דעשה מובא נ"ל בע"כ אשעת ביאה קפיד קרא והא ליתא אלא ברגל מ"מ תינח שאר מ"ע דלא איתרבו בקרא דמוצ' שפתיך אבל צדקו' דאיתרבי בהאי קרא בסיפ' בפיך זו צדקה והתם עשה ול"ת כתיבי כדרשינן מוצ' שפתיך זו מ"ע תשמו' זו מצו' ל"ת א"כ כמו שע"ע ל"ת דב"ת מיד הואיל דלאו מילי דמקדש הוי ה"נ בהאי עשה נמי יעבור מיד כיון דלא תלי רחמנא לעשה זו בזמן ביאה והא צדקות בכלל מ"ע דקחשיב הוי ואכולהו כייל מ"ע מה"ת שיבא הכל ברגל וכו' משמע דאצדקה נמי א"ע בשום עשה קודם הרגל ודוחק לומר דמ"ע דמוצא שפתיך דאתרבי בי' צדקות ילמוד מ"ע זו סתום ממ"ע מפורש דובאת שמה דתליא ברגל דזמן ביאה הוא ענ"ל דהעשה דובאת שמה לא קאי כלל אצדקות ושאר מ"ע דל"ש לביאת מקדש כל עיקר אלא הלאו דל"ת דבקרא דכי תדור נדר דאיתרבי בי' צדקות ושאר מ"ע קאי אכולהן ועל צדקה לחוד עובר בעשה ול"ת דאידך קרא דמ"ש תשמור דאיתרבי בי' צדקות מן בפיך אבל עשה דובאת שמה ל"ש בהו כלל ע"כ הרמב"ם שם ואחד האיש וא' האשה עבב"ת ולכאורה תמוה דהא ע"כ ל"מ לר"ז אשה מהו בב"ת אלא מטעמא דהא איתא בשמחה דל"ל הא דאביי אשה בעלה משמחה אבל אביי דא' אשה בעלה משמחה הא וודאי אשה אינו בב"ת והא פשיטא דקיי"ל כאביי לגבי ר"ז דבתרא הוא אלא שהרמב' לטעמו אזל שכתב (בפ"א מה"ח) גבי שמחה נשים חייבות במצוה זו הרי דפסק דלא כאביי וכבר הגיה עליו הראב"ד לא בקרבן אלא בשמחה שתשמוח עם בעלה שתעלה עמו והוא שמח אותה והיינו כאביי ונ"ל דה"ט דפסק כר"ז משום דסתמא דגמ' פ"ק דנדרים (דף ג) אזלא כוותי' דקא' התם והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה וע"ע משום ב"ת אלמא אשה ישנה בב"ת וממילא ש"מ נמי דאיתא בשמחה והיינו כר"ז דאלו לאביי כיון דאפי' בשמחה ליתא ב"ת מניין וכ"כ זה (בתשו' סי' ס"ו) מיהו י"ל הא דקאמ' התם חטאת יולדת עובר' בב"ת היינו בע"ע שנה בל"ר ובב"ת זה דשנה אפי' אשה נמי ע"ע לכ"ע וכמ"ש בפנים ועוד למאי דפי' בפנים דאמ' ולא אפריש דחטאות ואשמות כל קרבנות חובה מיירי באומר אחר הרי עלי לפטור את פלוני מחובתו וחטאת יולדות נמי אפ"ת דאשה א"ע בב"ת דאינו לא בראי' ולא בשמחה מ"מ שייך בי' ב"ת באיש שא' הרי עלי לפטור את פלוני' יולדת מחטאתה ואע"ג שהיא אינה בביאת רגלים לגמרי כיון שננודר הוא איש וישנו בביאת רגלים עובר אע"פ שעיקר החייב אינו בביאת רגלי' הא קיי"ל (נדרים ד') מחוסר כפרים א"צ דעת:

ויצבור גרנו לתוכו בשה"מ הבאתי הא דתנן פ"ב דמס' מכשירין פי' שני שרבו על שלישי כו' עד ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר וכבר כתבתי שם ע"ד פי' הר"ש אבל להרמ"בם יש שיטה א' שפי' שם מחצה על מחצה להחמיר ר"ל שאם הי' עירוב בין פי' השנה הג' והב' שלפניה או שלאחריה או בין הו' וה' ראוי שיוציא מן הפי' ההן מ"ר התמידי ואח"כ מ"ש כי מ"ע אין בו קדושה ומע"ש קדוש וטעון הבאת מקום ואם הי' עירוב מחצה למחצה בין פי' שביעית בשנה שלפניה או לאחריה התערובות ההוא ידונו בו דין פי' שביעית ואוכל בקדושת שביעית וכ"כ בחיבורו פ"א מה"מ כמה שכתבתי בפנים (דף י"ד) ולפ"ז באותן העשויים פרכים פרכים לעולם הי' ראוי' להפריש מהן מ"ש אם לא בידוע בוודאי שמ"ע הרוב והכ"מ הקשה בשם הר"י קורקוס דלדעת הר"ש ה"ל לפ' ולומר מפריש שניהם אבל לשון הולכין להחמיר משמע דאחר אחד מהן הולכין אלא שהולכין אחר החומר שהוא מ"ש שצריך לאוכלו בקדושה ונר' חילוק נכון ומוכרח שאם המועט נשאר טבל כדברי הר"א דמייתי מן הירושלמי אבל שאינו בטל ברוב איך אמרו הולכין אחר הדוב הא טבל לא בטל ואני אומר אפי' לפי דבריה' נמי תקשה דהא הרמ"בם נמי מודה בהא שאם הפריש מ"ע במקו' מ"ש לא עשה כלו' והא תנן הולכין אחר הרוב משמע הרוב של עני עני שאם מפריש על הכל מ"ע דהא כיון דשל שני ע"י הפרשה של עני א"י מידי טבל אינו בטל ברוב וכיון דה"ל טבל אסור בכל שהוא. ועוד ק"ל הא האי מתני' איירי נמי מתערובות של חדש וישן דהא קתני של רביעית על של חמישית והא בשתי שנים הללו נוהג מ"ש לחוד ובע"ב לא קתני לה אלא משום דה"ל תערובת זה חדש עם ישן וחדש וישן אפי' בדעבד אין מוציא זא"ז מידי טבל כדתנן בפ"ק דמס' ואמאי הלכו אחר הרוב הא אין טבל בטל ברוב. ומה שדקדק מדקתני הולכין להחמיר משמע שהולכין אחר א' מהן והוא החומר שבשניהם אין זה דקדוק דהא מיירי נמי לענין חדש וישן וכדפי' והתם ליכא חומר באחד מבשני. והא קתני התם ושל שביעית על של מוצאי שביעית והתם הא איכא חומר בכל א' מהן משא"כ בחבירו דשל ז' יש בהן קדושת שביעית ופטור מן המעשר ושל מ"ש חייב במעשר ואין בהם משום קדושה ובע"כ להחמיר במחצה למחצה דידהו היינו שנותני' עליו חומר שניהם לפיכך סתם ותני להחמיר בכולהו ובכל א' אזלינן אחר החומר דשייך גבי' ומהא דשל שביעית על של מ"ש תקשה נמי מרישא דהולכין אחר הרוב אם רובא של ז' פטור מן המעשר ואמאי הא זה טבל וודאי הוא וטבל אינו בטל ברוב:

ול"נ לפרש משנה זו דלא איירי כלל בנתערבו זה לתוך זה ורבו בתערובת של זה על של זה אלא הא מתני' ע"ד הא דתנינן שם לפני (הילכו') [צ"ל הלכה] זה המוצא פירו' בדרך אם רוב מכניסין לבתיה' פטו' למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וה"נ תנינן התם הרבה מילי כה"ג גבי עיר ישראל ונכרי' דרין בה לענין מרחץ וירק הנמכר בשוק ומצא בו תינוק מושלך או מציאה ושאר דברים דבכולן הולכין אחר הרוב ובמחצה ע"מ להחמיר וכה"ג מתפרש הא מתני' דפי' ב' שרבו על של ג' וכו' דמיירי משל מ"ש ועני וחדש וישן מדתני של ד' ע"ש ה' וכן לענין מעשרות ושביעית מדתני של ו' על של ז' ושל ז' על של מוצאי שביעית וכמש"כ וה"פ פירות של שנה שני' שרבו בעיר על של שנה שלישית וכן אם רבו בעיר של ג' על של ד' ומצאו שם פירות בשוק הולכין אחר הרוב וכיון דרוב פירות שבעיר הן של ב' מפריש מ"ש גרידא וברבו בעיר של ג' מפריש מ"ע. והה"נ לענין חדש וישן הולכין אחר הרוב ואם רוב פירות שבעיר הן של ב' מפריש מהן על פירות של ב' ומשל ב' עליהן וכן משל ג' על ד' ומשל ה' על של ו' ונ"מ לענין חדש וישן ולענין שני ועני ושל ד' ע"ש ה' נ"מ לענין חדש וישן לבד ועל כולן תני סיפא מחצה על מחצה להחמיר ובכולן אין מפרישין עליהן ממ"א ולא מהן על מקום אחר ואין להם תקנה אלא להפריש מני' ובי' משום ספק חדש וישן וכן לענין ספק שני ועני במחנה למחצה הולכין להחמיר וצריך להפריש במעשרות מספק וכדעביד ר"ע ובשל ו' על של ז' ושל ז' על של מ"ש הולכין אחר הרוב ברבו בתוכו ושל ו' ע"ש ז' חייב במעשר ואין בהם משום קדושת שביעית וברבו של ז' ע"ש מ"ש פטור מן המעשר ויש בו קדושת שביעית. וכה"ג תנן במס' שביעית פ"ה מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית רי"א מיד וחכ"א משירבה החדש:

דף י"ד

ונהג בו ב' עישורין כ"כ בפנים דבגמ' דידן משווה ספק מתנות כהונה ומתנות עניים להדדי מדרמי אמתני' דגר שנתגייר דמיירי ממתנות כהונה אמתני' דחורי נמלים מיהו ק"ל לגמ' דידן דמדמי ורמי להו אהדדי ושני רבא התם הכא פרה בחזקת פטור קיימא פי' עד עכשיו היתה בחזקת נכרי ומספק העמידנה על חזקתה קמה בחזקת חיובא קיימא פי' שהיתה מעולם בחזקת ישראל שחייב במצות מש"ה אזלינן בספיקא להחמיר ומשמע לי דרישא דקא פרה בחזקת פטור קיימא דווקא הוא אבל אי ליכא חזקה ספיקא להחמיר וסיפא דקא' קמה בחזקת חיובא קיימא ל"ד דאלת"ה אלא תרווייהו דווק' קשיין דיוקא דרישא וסיפא אהדדי טעמא דפרה בחזקת פטורה הא לא"ה ספיקא להחמיר ובסיפא קאמר קמה בחזקת חיובא הא לא"ה ספיקא להקל אלא וודאי חדא דווקא ואידך ל"ד וכיון שכן ע"כ הא דקמה ל"ד דמאי חזקת חיוב שייך לומר בה דאע"ג דשל ישראל היא מעולם אפ"ה אין כאן חזקת חיוב דהא תבואה זו שבחורי נמלים אפשר לומר דשל בעה"ב הן אטו קמה קיימי בחזקת עניים יותר משל הבעה"ב אלא ודאי סיפא לאו דווקא אלא כל כמה דלא קיימא בחזקת פטור כמו פרה ספיקא להחמיר וזה ברור ואעפ"י שהר"ן בפ"א מס' נדרים (דף ד) דייק מהא דקאמר קמה בחזקת חיובא קיימא הא לא"ה אזלינן לקולא במתנות עניים לדידי לאו דיוקא הוא דהא מההוא דקאמר פרה כו' איכא למידק איפכא וכדפי' דההוא דווקא. עוד הביא ראיה הר"ן שם מפ"ק דיומא (דף ח') גבי נחתומין דקא' בשלמא מ"ר ומ"ע הממע"ה וש"מ דספק מ"ע לקולא אין זה ראייה דדמאי שאני דרוב ע"ה מעשרין מש"ה אזלינן להקל וכ"כ שם הר"ן בשם הרמב"ן והרשב"א דספק מ"ע להחמיר מכל מקום קשה ליה למאי דפי' ובא דגמרא שלנו דספק מ"ע להחמיר והה"נ לספק מתנות. כהונה למאי דמדמי גמ' שלנו אהדדי והא בהרבה מקומות מצינו דספק מ"כ להקל להא דמת ביום ל' אליבא דר"ע ופ"ד דטהרות תנן ספק בכורות א' בכור אדם וא' בכור בהמה בין טמאים ובין טהורים הממע"ה והכי רהטא כולי פירקי דבכורות בפ"ק (דף ד) גבי פטר חמור ובפ"ב גבי בכור בהמה טהורה ובפ"ח גבי בכור אדם דבכולהו מספק אזלינן להקל. וברפ"ג (דף יט) גבי לוקח בהמה מן הנכרים וא"י אם בכרה קאמר ר"ע ואם ספק יאכל במומו לבעלים ובספ"ק דבכורות [דף יא] גבי מפקיד פירות אצל נכרי כפירותיו רש"א דמאי וקא' ר"א להפריש כ"ע ל"פ כי פליגי ליתנן לכהן ת"ק סבר וודאי חלפינהו ובעי מיתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי והממע"ה. וכה"ג מצינו בכולי גמ' דספק מתנות כהונה להקל ומ"ש מספק לקט דלכ"ע להחמיר אפי' לרבנן דע"כ ל"ק רבנן גבי חורי נמלים התחתונים לבעה"ב ב אלא דס"ל דהני וודאי כנסו משל בעה"ב הא אם הי' ספק הוי לקט דהא עליוני' נמי ספק נינהו ואמרי רבנן דהוו לעניים מספק וכדפי' התוס' התם ובפ"ב דבכורות [דף יח] אר"פ הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות ואמ' ה"מ מאן ר"מ פשיטא כו' אלמא אע"ג דס"ל לר"מ ספק לקט לקט אפ"ה במתנות כהונה מודה דספיקא להקל והממע"ה. ועוד ק"ל באותה סוגי' דפ"י דחולין דמדמי מ"כ ומ"ע להדדי ומחלק בין האי דפרה לקמה משום דפרה בחזקת פטורה וקמה בחזקת חיובא. הא כתב המרדכי שהקשו קמאי אמאי לא אזלינן בחר רובא ורובא דקמה של בעה"ב היא והא אפי' ר"מ דחייש למעוטי בכ"מ ה"מ ברובא דליתא קמן אבל דאיתא קמן מודה. ותי' ר' ברוך דה"ט דגלי קרא עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו וש"מ דבמתנו' עניים ספיקא להחמיר ואפילו בתר רובא ל"א וחיישינן למעוטא ואפי' רבנן מודו בהא וכדפי'. וכיון דאפי' בתר רובא דעדיף דל א ב"ש בתר חזקה דגריעי דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והשתא מאי משני פרה בחזקת פטורה קיימא מה בכך כיון דאפי' בתר רובא ל"א גבי קמה ה"ה למ"כ דדמי למ"ע לפי גמ' דידן כ"ש דל"א בהו בתר חזקה דפרה בחזקת פטורה קיימא. ואמאי ספק משנתגייר נשחטה פטורה ומ"ש מקמה דאפי' בתר רובא ל"א להקל דאפילו את"ל דקמה יש לה חזקת חיוב הא מ"מ רובא וחזקה רובא עדיף כדא' רפט"ז דיבמות [דף קיט] וכ"ש למאי דפי' לעיל דבקמה ליכא חזקת חיובא כלל ואפ"ה ל"א בתר רובא להקל. ואע"ג דר"ב תי' עוד דה"ט דל"א גבי קמה בתר רובא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דכל דבר שאינו בעל חיים כ"מ שמונח שם הוא קביעתו דהא אין יכול לילך משם דהא ט' שרצים וצפרדע אחת בניהם וגם גבי ט' צבורין של מצה וא' של חמץ הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו דברי תמה הן דוודאי במקום הנחתו הוי לי' קבוע אבל אם פירש מכם אזלינן בתר רובא ואמ' כל דפי' מרובא פי':

דף טו ע"ב

בנות שוח כו' שהן עושות לג' שנים וקתני סיפ' רי"א הפרסאות שביעית שלהם מוצאי שביעית שהן עושות לב' שנים א"ל לא אמרו אלא בנות שוח ותימא בעיני מאי שנא פרסאות לרבנן מבנו' שוח והי' נ"ל דה"ט דרבנן דס"ל כר"נ דבאילן העוש' ב' בריכות אזלינן בתר חנטה והעושה בריכה אתת בתר לקיטה ובנו' שוח עושין ב"ב כשאר תאנים כדפי' בפנים ואזלינן בהו בתר חנטה לפיכך שבועי שלהם שני' אבל פרסאות עושין בריכה אחת אזלינן בהו בתר לקיטה למעשר והה"נ לשביעי' כמש"ש מש"ה אין שביעי' שלהם מ"ש לרבנן ולפ"ז פרסאו' של ו' שנלקטו בז' לר"י דאזל בתר חנטה אין שביעית נוהג בהם ולרבנן דאזלי בתר לקיט' נוהג ובזה ר"י לקולא ורבנן לחומרא אלא שראיתי שם בירושלמי א"ל והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת א' להן והרי עמכם בציפורי וה"ע לב"ש אלמא בעיקר עשיית אילן זה נחלקו לר"י עושה לב"ש ולרבנן לשנה אחת וזה תימה שנחלקו במציאות ומכחישין זא"ז בדבר הנראה לעינים. ונ"ל דוודאי איכא פרסאות שעושות לשנה כהני דטבריא ואיכא (לכ"ש) [צ"ל לב' שנים] כהני דציפורי והעושות לב"ש שביעית שלהן מ"ש אפי' לרבנן דכ"ע בתר חנטה אזלי לא נחלקו אלא בסתמא אי נכרי או ישראל חשוד מוכר פרסאות בשוק במ"ש ואין ידוע אי הן מהעושות לב"ש ושביעית נוהג בהן או הן מהעושות לשנה ואין שביעי' נוהג בהם דהא חנטו במ"ש רי"ס שרובן עושות לב"ש ואזלינן בתר רובא וז' נוהג בהם ורבנן ס' רובן עושות לשנה ואין ז' נוהג בהם וע"ד שפי' מתני' דפ"ב דמכשירין פי' שרבו ע"ש ג' א"נ במוצא פרס' ב' שנגמרו במחובר באילן במ"ש לרבנן אין קדושת שביעית נוהג בהן ולר"י נוהג ורישא דב"ש ז' שלהם ב' נמי נ"מ להא דאמר מיהו ברישא כ"ע מודו דכולן או רובן אינן עושות אלא לג' שנים:

דף כ"ח

הדר אמר רבא אחד זה וא"ז יצא מאות לאו להנות נתנו כתב הר"ן בשה הרז"ה דכי שרי דווקא בתקיעות של ר"ה שהן מה"ת אבל בתעניות לא ולפ"ד אף בתקיעות ר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן דרבנן ואני תמה הא הרז"ה בס' המאור רפ"ג דסוכה פסק בשמואל דביו"ט שני של חג יוצא בלולב גזול ובע"כ ה"ט דבמצוה דרבנן יי"ח במצוה הבאה בעבירה כמ"ש בפנים בשם התוספות. וכיון שכן אפי' את"ל דמדרבנן מצות להנות נתנו וה"ל מה"ב מה בכך הא כל בדרבנן מה"ב יוצא בדעבד ואולי לא אסר הרז"ה בשל תענית אלא לתקוע בו לכתחילה אבל בדעבד יוצא:

מ"מ ק"ל על הרז"ה דמחלק לענין מצות לאו להנות נתנו בין מצות של תורה למצות דרבנן והא תנן רפ"ג דעירובין (דף כז) מערבין לכהן בבית הפרס רי"א אפי' בבה"ק ומפרש בגמרא (דף ל) דאע"ג דאסור לקנות בית באיסורי הנאה אפ"ה שרי ר"י משום דא"ר יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות נתנו והא אפי' בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדפריך שם רפ"ח (דף פ"ב) אמילתא דר"י מאי קמ"ל תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשת' והא הני מצות דרבנן נינהו וש"מ דבמצו' דרבנן אמ' נמי מצו' לאו להנו' נתנו. ול"ל דאע"פ דאפי' על מצות דרבנן נמי מערבין מ"מ ההיא דבה"ק דר"י מיירי כגון שעירוב על מצוה של תורה כגון לעלו' לרגל או לצור' לול' ושופ' וכיוצ' בזה דא"כ למה לרבנן בבה"ק לא משו' דס"ל מערבין אפי' לדבר הרשות. הא מ"מ כיון דזה עירוב לדבר מצוה מדשרי ר"י לישתרי לרבנן נמי כיון דמצו' לל"נ אלא ודאי ש"מ למ"ד מערבין אפי' לדבר הרשות אפי' היכא שעירב לדבר מצוה בבה"ק אסור גזירה אטו עירוב לדבר הרשות וה"נ לר"י אס"ד דל"א במצוה דרבנן מצות לל"נ ואסור נהי דס"ל אין מערבין אלא לד"מ לגזור מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן וכ"ת ר"י לא גזור א"כ ל"ל למימר דפליגי בדר"י עד שמתמה התם לימא כתנאי אמר לשמעת' לימא דלכ"ע א"ל לדר"י אלא דרבנן גזרו מצות של תורה אטו דרבנן ור"י לא גזר. א"ו ש"מ לכ"ע גזרו ומהשתא אי בדרבנן מצות ליהנות נתנו אפ"ת דר"י דמתיר ב"בהק במערב למצוה של תודה איירי אפ"ה לגזור של תורה אטו דרבנן אלא ש"מ דמדרבנן נמי אמ' מצות לל"נ ושרי בשביל' נמי לערב בבה"ק מה"ט וליכא למגזור מידי והא דאמ' בסמוך המודד הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמ' וה"ט משום דליכא הנאת הגוף וה"ט נמי דמודר הנאה מחבירו דאין מזה עליו בימות החמה. מכאן ק"ל על מה דכתב הר"ן בפ"ז דחולין דבאיסור הנאה כל היכא דלא מכוון אפי' בפסיק רישא נמי שרי ומביא ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה והא התם ודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לא חיישינן לה מידי והא במעין ובהזה לא מכוון לה ואפ"ה בימות החמה אסור:

הרי הוא ע"ע בל תגרע. לא נתברר בגמ' באיזה ענין ע"ע בל תגרע ורש"י בפ' ואתחנן פי' לא תוסיפו כגון ה' פרשיות בתפילין וה' מינין בלולב וה' ציצית וכן לא תגרע משמע מפ' דבג"פ וג' מינים שבלולב וג' ציצית ע"ע בל תגרע דומיא דעובר בה' מהם אבל תוסף. ולכאורה נ"ל דא"ע בבל תגרע אלא דאם גרע אפ"ה כשר בדיעבד ולא בטל מצוותו כגון מתן ד' דקי"ל רפ"ד דזבחים (דף ל"ו) כל הניתנן על מזבח החיצון שאם נותנן מתנה א' כיפר. אבל היכי דמגרע ביטל מצותה לגמרי ופסול אפי' בדעבד כגון כל הני דקי"ל ד"פ שבתפילין וד"מ שבלולב וד' ציצית מעכבין זא"ז כדתנן בפ"ב וג' דמנחות ואם חיסר אחד מהן אף הג' שעשה אינו כלום ואין כאן מצות תפילין ולולב וציצית כלל א"ע על בל תגרע דאין לשון גרעון נופל אלא שהיכא שעשה מצוה אלא שלא עשה בשלימתה ובמילוא' וחסר קצת מטכסיסי המצוה אבל היכא שהגרעון פוסלה ומבטלה לגמרי אין שייך כאן לשון גירעון וה"ל כאלו לא הניח תפילין כלל ולא נטל ד"מ ולא עשה ציצי' לגמרי דא"ע אלא בעשין הללו השתא נמי דעשאן אלא שעש' בגירעון א"ע אלא בעשה לחוד אם יש בידו לעשות ולא עשה ואין להם שייכות כלל ללאו דבל תגרע והיינו דלא מצינו בכולה גמ' שע"ע בב"תג אלא בהא דמתן ד' לחוד ואע"פ שכתב הרשב"א בפ"ק דהא דא"ע בב"תג בר"ה שחל בשבת דגזרו רבנן שלא לתקוע משום דתיקנו שלא לתקוע לצורך משום גזירה שמא יעברנו ד"א ברה"ר הרשות בידם וליכא ב"תג. ומשמע מדבריו דאם אינו תוקע בר"ה שחל בחול או שלא עשה שאר א' ממ"ע מלבד שעובר בעשה עוב' נמי בלאו דב"תג ולפ"ז כ"ש אם עשה ג"פ בתפילין וג"מ בלולב וג' ציצית אע"ג דמעכבין זה את זה אפילו הכי עובר נמי בב"תג דלא גרע מאלו ישב ובטל את המצוה לגמרי כבר תמהתי עליו בפנים בפ"ק דא"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו ילקו על ביטול מ"ע אחת דהא אין לך עשה שאין עם ביטולה לאו דבת"ג והא וודאי לא שמענו אלא ודאי ש"מ דלא קאי לאו דבת"ג אביטול מ"ע כלל. ויש להביא ראי' למאי דפי' דהיכא דמעכבין זא"ז אם גרע א' מהם א"ע בבת"ג דתני' בפ"ג דסוכ' (דף ל"ג) ד"מ שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא ד"א ופריך פשיטא ומשני סד"א ליתי כי היכא דלא לישתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיני' דאתי למיסרך ואי אפי' זא"ז יש לאו דבת"ג אי חיסר א' מהן. האיך ס"ד לעבור בלאו למיתי פריש או רימון במקום אתרוג משום דלא לשתכח תורת אתרוג הא וודאי פריש או רימון שמביא כמאן דליתא דמי ואין כאן אלא ג' מינין לחוד ועובר בבת"ג. וגם ל"ל למימר דאינו מביא משום חורבא דאתי למיסרך ת"ל משום לאו דבת"ג דה"ל איסור דאורייתא ואפ"ת דה"ק סד"א ליתי ולא לכווין לשם מצוה דאין כאן משו' בת"ג דכמו דלעבור בבל תוסיף בעי כוונה ה"נ ג"כ לעבור בבל תגרע וכמ"ד מצות צ"כ דהא תנאי פליגי בהא בפ"י דפסחים ולהאי תנא לעבור נמי אפי' בזמנו ב"כ. מ"מ אכתי תקשה ל"ל טעמא דילמא אתי למיסרך דאין חשש זה אלא לימים ושנים הבאים כשיהי' לו אתרוג ראוי לצאת הל"ל דאין ראוי להביאן משום חשש חורבה בשעתי' מיד דילמא יביאם ויכוון לשם מצוה ויעבור בלאו ולמה שביק חשש חורבה בשעתי' ונקט חשש חורבה דלאחר זמן ועו' דחורבה זו דמפ' דילמא אתי למיסרך אינו אלא בשב ואל תעשה דמבטל מצות לולב הא בל תגרע חמיר דה"ל בקום ועשה. א"ו ש"מ בד"מ שבלולב וכל כיוצא בו דמעכבין זא"ז אם חיסר א' מהן ליכא משום בל תגרע אפי' במכוון לשם מצוה דומה לעצים בעלמא שנוטלין לשם מצוה דל"ש בהו לאו זה:

מיהו בספרי בפ' ראה תניא לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו מכאן אמרו הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתנות ארבע ינתנו במתנה אחת ד"א ל"ת עליו מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיף עליו ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע ממנו מנין שאם פתח לברך ברכה כהנים שלא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלקיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל דבר אפי' דיבור אל תוסיף עליו ומדקתני מנין שאינו מוסי' לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיף ומסיים עלה ומנין שאי פוחתין מהם ת"ל לא תגרע. ש"מ דבלולב וציצית שייך לאו דבל תגרע אע"ג דמעכבין זא"ז ובשלמא מציצית לק"מ דאיכא למימר דתנא דספרי כר"י ס"ל דתנן ספ"ג דמנחות (דף ל"ח) ד' ציצית מעכבין זא"ז שארבעתן מצוה אחת רי"א ארבעתן ארבע מצות ומיירי בדאית לי' כל הד' ציציות ופוחת מהם ומטיל ג' בטלית דלא שייך כאן לומר שיבא עשה וידחה ל"ת כיון דיכול לקיים שניהם שהרי בידו כל ארבעתן וכדאמ' ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' אבל בלולב קשי' דהא לכ"ע ד' מינים שבלולב מזא"ז ואפ"ה עובר על ב"ת בפוחת מהן אלא כפאו שד והא תניא עתים חלים וכו' כ"כ בפנ"י דה"פ ואמאי יצא בכופו שד כיון דבאותו שעה הוה שוטה ופטור מן המצות אכילה דאותו שעה לאו כלום הוא וכי הדר ה"ל חלים באותו לילה ונעשו ב"ח צריך לחזור ולאכול ואכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא הי' באותן שעה בר חיוב מצות אבל אין לפרש דה"פ דכשהוא שוטה ה"ה כשוטה לכ"ד ופטור מן המצות ה"ל דיחוי ואי בתחילת ליל פסח כפאו ונעשו שוטה ופקע חובת מצות מיני' אע"פ שחזר וחלים באותו לילה לא הדר חיוב אכילות מצה עליו דהואיל ואידחי בשטותו אידחי לאחר מכאן אפי' כי קחזר וחלים וכ"ש אי כפאו בתוך ליל פסח ובכניסת הלילה הי' בריא אע"פ שחזר וחלים באותו לילה דגרע טפי דה"ל נראה ונדחה דגרע מדיחוי מעיקרא קרא כדאמ' בפ"ג דסוכה גבי הדם שהי' ענביו מרובים מעליו דפסול ומאי יצא דקאמ' הא לאו ב"ח מצה הוא כלל באותו ליל פסח לגמרי. ואע"ג דהתם הוי בעי' דלא אפשוט אי יש דיחוי לגבי מצות או לא ה"מ בדחוי החפץ ההוא הראוי למצוה זו אבל בדיחוי דגברא שנדחה מחיוב המצוה גרע טפי ולכ"ע אפי' דיחוי מעיקרא גבי גברא הוה דיחוי ול"ד דהא דאמרי' בפ"ד דיבמות (דף לד) כגון דאייתי ב' שערות בשבת אתיא לי' שבת וזרות בהדי הדדי ול"א הואיל ואידחי מאיסורא דשבת זה קודם דאייתי ב"ש אידחי לגמרי אפי' בתר דאייתי דשאני שבת דמצוותו רמי עלי' כולי יומא ואפי' אי שמר תחילתו חייב לשומרו עד סופו ואין תחילתו פוטר סופו וכל רגע ממנו חיובא בפ"ע הוה מש"ה אין סופה נידחי אע"ג דבתחילתו לא הי' ב"ח. אבל אכילת מצה אין קיום מצותו אלא שעה אחת ובאיזה שעה מן הלילה שאכל כזית פוטרו לגמרי וכיון שהוא פטור בתחילתו כגון שהי' שוטה או קטן אע"פי שנשתפה באותו הלילה או אייתי ב' שערות והגדיל הואיל ונידחי בתחילתו אידחי לגמרי אפי' בתר שנתחייב ושוב לא חל עליו חיוב מצה לגמרי דא"א ל"כ דכל כה"ג ל"ש לומר דיחוי מחמת דגברא לא הי' ב"ח בתחילת חלות חיוב המצוה והא חגיגה למ"ד בפ"ק דחגיגה (דף ט) כולן תשלומין זא"ז חיגר ביום א' ונתפשט ביו' ב' חייב ול"א הואיל ונדחי ביום א' ידחה לגמרי ואפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון מודה דחיגר ביום ראשון בתחילתו ובסופו בו ביום נתפשט דחייב ול"א הואיל ואידחי ידחה. א"ו הא דפריך מעתים חלים היינו כדפריך דאם חזר וחלים אינו נפטר במה שאכל בהיות שוטה. ומכאן ק"ל על מש"כ הרמ"בם (בפ"ה מה' פסחים) גר שנתגייר בין פסח ראשון לפ"ש וכן קטן שהגדיל בין ב' פסחי' חייבין לעשות פ"ש ואם שחטו עליו בראשון פטור ואמאי פטור כיון דבא' לאו ב"ח הי' שהי' עודנו קטן:

כ"ה ע"ב ינתנו במתנה אחת. פרש"י והרי ישבה משניהם ועולה לשניהם משמע שמפרש לה בבלול דהיינו שנתערב ב' הדמים לתוך כוס א' וכמאן דמוקי הכי בפ"ח דזבחים (דף עט) דבבלול פליגי ויש בילה בדבר לח ולמ"ד אין בילה מוקי לה התם בנתערבו כוס בכוסות והשתא למאן דמ"ל בבלול הא דאמרו ר"א ור"י ל"נ בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ולא בנתערבו היינו משום דכיון דאיכא במתנה זו שהוא נותן משום מתן א' ומשום מתן ד' לר"א אין כאן משום בל תוסיף דהוא צרי' ליתן ד"מ משו' מתן ד' ואין זה חשוב תוס' למתן א' שעמו שחיוב מתן ד' שעמו מכריח ליתן ד' בשבילו ואין נותן בשביל מתן א' אלא שממילא א"א בלא מתן א' שנבלול עמו ולר"י אם נותן מתן א' אין בו משו' בל תגרע על מתן ד' דהאי דנותן מתן א' אינו בשביל מתן ד' אלא בשביל מתן א' אלא שממילא א"א בלא מתן ד' שנבלל עמו ולמ"ד כוס בכוסות פליגי אע"ג דכל חד בלחוד קאי אפ"ה כיון דמספקא לן איזה כוס של מתן ד' ואיזה של מתן א' לר"א נותן ד' מכל כוס דכיון דאינו מתכוון להוסיף אלא משום ספיקא הוא נותן ד' מתנות אין במתן א' משום בל תוסיף ולר"י אין במתן ד' משום בל תגרע כיון דאין מתכוון לגרוע אלא דכל כוס וכוס מספקא לן דילמא של מתן א' הוא משום הכי אינו נותן אלא מתן א' ל"ל בה מ"מ ק"ל כיון דס"ל לר"י דל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ממולא הה"נ לבל תוסיף וכדא' ר"א דמאי שנא וא"כ מ"ט דר"י דאמר ינתן במתן א' הא וודאי מתן ד' דר"א טפי עדיף כדי לקיים זריקת דם של מתן ד' כמצוותו כיוון דאין כאן נידנוד איסור בל תוסיף משום ההיא דמתן א' הואיל ואינו מעצמו והא תקשה בין למ"ד בבלול בין למ"ד בכוסות פליגי ותוס' פי' ל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו הילכך כיון שהוא יוצא בא' למה נזקקנו ליתן ד' ועוד טפי עדיף בא' מבד' כדמפ'. וא"י מהו זה וודאי זקוק הוא למתן ד' לקיים מצות מתן ד' כמצוותו לכתחילה ול"ל לבטל בחינם. וגם הא דמפרש כשנתת עברת בבל תוסיף ועשית מעשה הא אין שייך כאן עבירות בל תוסיף כל עיקר כיון שאינו בעצמו ומה טע' הוסיף ר"י לדבריו מהא הא דר"א עדיף וכדפי' וביותר אני תמה דספ"י דעירובין (דף ק') דרוצה לדמות ההיא דפליגי התם בעלה באילן בשבת אי ירד או לא ירד להא דר"א ור"י לר"א דאמ' ינתן במתן ד' דא' קום ועשה עדיף ה"נ ירד. הא ש ל"ד קום ועשה דאילן לקום עשה דמתן ד' דהכא כיון דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לא מבעיא דאין עבירה בקום ועשה זה, אלא אפילו מצוה נמי איכא אבל התם אם ירד עביד איסורא בהאי בקום ועשה ועק"ל לה"ט בתרא לר"י דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידים משא"כ מתן ד' שעובר בבל תוסיף בקום ועשה ולא שייך כאן לומ' יבא עשה וידחי ל"ת מטעמא דפ' בפנים וכיון שכן לא יתן אפי' מתן א' כדי שלא יעבור בלאו דב"ת אע"ג דמ"א מעכ' ומ"ד ל"מ הא דא"מ מצו' מיהא איכ' אלא דכאן א"ע דוחה ל"ת א"כ לא יתן כלל אפי' מתן א' דאז אין עובר בב"ת כדפי' לעיל דלא כנראה מדברי הרשב"א אבל כשנותן מתן א' גורם לעבור בבל תגרע ואין כח בעשה זו לדחות הל"ת אטו משום שלא יפסול הקרבן עובר על בל תגרע כיון דאין כא בעשה זו לדחות את ל"ת הל"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאיליו שלא בגרמא דידי' מהשתא שנתן מתן א' שהוא הגורם ללאו דבל תגרע לחול כאן וע"י גרמא דילי' חלה ונעקרת ובדוחק יש ליישב זה:

ואין עד נ"ד פי' התוס' אע"ג דה"ט דרחמנא א' והצילו העדה מיהו הה"נ לענין חובל לחבירו כדמוכח בפ' החובל (דף צ') וק"ל מ"ש חובל בחבירו דאין עד הרואה נ"ד משאר ד"מ הא בחובל נמי ל"ש ה"ט דל"ח לי' זכותא ור"א והצילו העדה כמו בשאר ד"מ והא דאמר ההוא גברא דתקע לחבירו דא"ל ר"י נשיאה הא ר"י הגלילי דא' מנה צורי הב לי' מנה צורי וקס"ד ה"ק הא אנא דחזיתך ופרי' למימ' דעג"ד מהא ברייתא דסנהדרין שראו. בא' שהרג דאפי' ר"ט ל"ק. אלא דמקצתן נעשין עדי' אבל ענ"ד ל"ק היינו למאי דס"ד דהא דר"ט מיירי בחזו ביממא ואפ"ה מקצתן נעשין עדים ולא סגי לדון ע"פ ראיית עצמן ול"א עד נ"ד ע"פ ראייתו משו' ל"ת שמיטה גדולה מראיי' אלמא גזרת הכתוב הוא דבעי הגדה עדי' לדון ע"פ משום שנאמר עפ"י שני' עדים דבעי דגדא דווקאי לא סבירא דווקא א"כ הה"נ חובל ושאר ד"מ שוין נמי בזה לד"נ דבעי הגדה דווקא דהא ע"פ כתי' בהו ולר"ט ליכא למיתני משום טעמא דהצילו העדה דא"כ אפי' מקצתן נמי אין נעשי' דיינים ואפשר שהתוס' סמכו אהא דפרי' הת' וסבר ר"ע דאין עד נ"ד והתני' והכה איש את רעהו באבן או באגרוף שמעון התימני א' מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אף כל שמסור לעדה ולעדים פרט לשיצתא אבן מת"י העדים א"ל ר"ע וכי בפני ב"ד הכהו שידעו במה הכהו ועל מה הכהו כו' הא הכהו בפניהם עד נ"ד ומשני לדבריו דשמעון התימני קא' ולי' לא ס"ל וש"מ דס"ל להגמ' אליבא דר"ע אין עד הרואה נ"ד בחובל ונ"ל מהא דאמ' ר"ע גבי ד"נ בראו שהרג כולן עדי' הן אפי' אותן שלא העידו אין נ"ד דאי בחובל עד הרואה ולא העיד אדר"ע נ"ד ובמעיד לחוד הוא דאין נ"ד כשאר ד"מ מאי ק"ל מהא דעדה ועדים הא הכה' בפניה' נ"ד דלמא הא דנ"ד היינ' ע"י העדות עדות אחרי בפניה' ולא ע"פ עדות עצמן ואע"פ שזה יש לדחות לכאורה דאפ"ת דהא דדייקינן הא הכהו בפניהן נעשו דייני היינ' ע"פ העדות אחרי' מ"מ כיון דלת"ק בעינן מסור לעדה ולא סגי בעדי' לחוד מגזה"כ ה"ל עד' בכלל עדי' לדבר זה ואמאי נ"ד בהכהו בפניה' ה"ל בכלל עדי' לדבר זה ואין עד נ"ד מ"מ כי מעיינית בי' אין ממש בדיחוי זה דהא וודאי אע"ג דמגזה"כ בעי ת"ק מסור לעדה כמו לעדים מ"מ האי מסור לעדה לאו משום לתא דעדים הוא אלא משום לתא דעדה הוא דרמי רחמנא עלה דעדה מסירה זו ואין זה ענין לעד נ"ד דכולה מילתא בתורת דיינות הוא ולא בתורת עדות כלל ועוד דאפ"ת דהא דמסור לעדה תורת עדות הוא אפ"ה מוכח שפי' דחובל כד"נ הוה אדר"ע דס"ל בד"נ אין הרואה נ"ד דהא לא שמענו לר"ע להדי' דאין עד אפילו המעיד נ"ד אלא דהמקשה מהא דעדה ועדי' דייק לה מהא גבי ראו שהרג דכולן נעשין עדים אדר"ע אלמא אפי' עד הרואה אין נ"ד כ"ש המעיד והא ר"ע גבי ד"נ איירי ומדרמי מהא המקשן אההיא דעדה ועדי' דמיירי מחובל ש"מ דחובל בהא לד"נ דמי דאי אמרת דה"ט דר"ע בהא דראו שהרג משו' דלא חזי לי' זכותא הא מש"ה הרואה אין נ"ד כ"ש המעיד הא מאי קושי' מהא דעדה ועדי' דמיירי בחובל דלמא בחובל אפי' המעיד נמי נ"ד כיון דל"ש בי' ה"ט דל"ח לי' זכותא א"ו חובל לד"נ דמי ולי א"ר מזה דוודאי חובל אינו כד"נ להא מלתא דהרואה אין נ"ד כיון דל"ש ה"ט דל"ח לי' זכותא וליכא משום והצילו העדה גבי חובל כמו בד"נ והא דפריך מהא דעדה ועדי' לאו מרישא דקרא דמיירי מחובל לחוד פריך אלא מסיפא דכתיב אם יקום וגו' ונקה המכה ונ"ל מיני' בפ' הנשרפין [דף עח] מלמד שחובשין אותו ואי מיית קטלינן המכה והא לת"ק לענין מיתה נמי בעינן מסור לעדה ולעדי' ועלה קאמר ר"ע וכי בפני ב"ד הכהו הא הכהו בפניה' נ"ד אפ"ת דנידון ע"פ עדי' אחרים ולא ע"פ ב"ד הא בד"נ אפי' בכה"ג הוא אין עד נ"ד וזה ברור גם אין ליישב דברי התוס' דחובל אפילו עד הרואה אין נ"ד ע"ד שפיר הרז"ה בס' המאור דה"ט דבד"נ אין עד הרואה נ"ד דכיון דחזו לא בדקי בדיק' יפה והא מה"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדרישה וחקירה אלא מפני נעילת דלת בטלו רבנן דרישה וחקירה מהודא' והלואות ובדיני קנסות אוקמוהו אדאורייתא כדאמרי' ר"פ אד"מ [דף לא] וה"ה לגזילות וחבלות כמו שכתבו התוס' והמפרשי' ולפ"ז י"ל מה"ת בכל דבר אין עד הרואה נ"ד כיון דצריך דו"ח הואיל וראו המעשה חיישינן שמא לא יחקר וידרוש יפה מיהו בתר דתיקון רבנן דד"מ א"צ דו"ח מעתה עד הרואה נ"ד דהא ליכא למיחש למידי מיהו בגזילות וחבלות דאוקמי אדאוריית' אין עד הרוא' נ"ד כמו בד"נ מה"ט גופא דאין זה נכון דא"כ עידי קידוש החודש דוודאי בעי דו"ח אפי מדרבנן דהא ל"ש בהו חששא דנ"ד ואי מהאי טעמא תלי' הא דהרואה אין נ"ד אכתי מתניתן דעד הרואה נ"ד גבי קה"ח דלא כר"ע ועוד דהגמ' קאמר ע"כ ל"ק ר"ע אלא בד"נ דר"א והצילו העדה אלמא טעמא דר"ע משוה והצילו ולא משום דו"ח וה"ט דוהצילו ליתא אלא בד"נ לחוד דהא בחובל נמי ל"ש לה"ט. ודע דהא דמקצתן נעשו דיינים פרש"י אבל המעידי' לא ישבו וידונו עמהם דהראוי' להעיד א"ל לר"ע דנ"ד אבל עד עצמו ל"ל נ"ד וגבי עדות החודש גופה לא אכשרנא במתני' להיות העדי' נ"ד דא"כ ל"ל יושיבו מחבריהם יעידו בפני היחיד ואח"כ ישבו הן עמו ויקדשו והכי אמרינן לי' בפ"ב דכתובות [דף כ] ועירבובי דברים קא חזינא הכי דמה שייך לומר גבי קה"ח דמיירי במתניתן בראו שלשה והן ב"ד יעידו בפני היחיד מי הוא היחיד שיעידו בפניו הלא שלשתן שוין שראו כאחת והאי דפ"ב דכתובות ענין אחר הוא דה"ג התם שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין ח"י עדים ואחד א"מ עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם ואמר ש"מ עד נ"ד. ופרי' עלה ממתניתן דראו ג' והן ב"ד ואס"ד עד נ"ד ל"ל כולי האי ליתבו בדוכתי' ולקדשו ומשני הנח לעדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן דשם שייך מעידין לפניו המכירין השנים לפני הא' שא"מ אבל מתניתן שלשתן ראו ואי עד המעיד נ"ד צריכין שנים מהם להעיד לפני כל או"א וישב אחד ויעמדו שנים כן יעשו ג' פעמי' כדי שכל או"א מהשלשה ישמע מפי שנים ולמ"ל גבי קה"ח שאין צריך להעיד אלא לפני היחוד אם לא בראו שנים מן הב"ד והג' לא ראה כה"ג דהאי דפ"ב דכתובות הן מעידן בפני היחיד ואח"כ ישבו הן עמו ויקדשו אי עד המעיד נ"ד. מ"מ גם ע"ז אני תמה דהא אפ"ת דעד המעיד נ"ד מ"מ בשלש' שראו א"א שיעידו כל אחד מהן לפני היחיד מאותן הג' לחוד ע"ד דפי' דזה א"א דהא וודאי א"א לקבל עדות אלא בב"ד של שלשה בד"מ ובכ"מ שצריך ג' כמו שפי' המפרשי' וה"ה היכי דצריך כ"ג קבלת העדו' גופא אין הפחות מכ"ג כמנין שראוי להיות דיינים באותו דין. ואף שדבר זה ברור הוא נ"ל להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"י דב"ב [דף קסה] שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד א' מהו שיבא א' מכל ב"ד ויצטרפו ואדת"ק דר"נ דאמר עדים לא מצטרפין בהעידו בזא"ז דיינים מהו ומדנקט העדו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד א' ולא נקט בשהעידו לפני זה וחזרו והעידו בפני אחר מהו שיבא ויצטרפו ביחד אדת"ק דר"נ. אלמ' דבכה"ג פשיט לן דלכ"ע אפי' לר"נ ל"מ הואיל ולא הי' במותב תלתא דהוה ב"ד וק"ע אינו אלא בג' בד"מ וכיון שכן איך אפשר שיחיד מקבל עדות השנים ביחידי והא דפריך בהאי דפ"ב דכתובות ואס"ד עד נ"ד ל"ל כולי האי ליתבו בדוכתי' וליקדשו לאו אשעת הגדת עדות קאי ולמימרא שיעידו בפני היחיד ויקדשו דהא ל"א דק"ע צריך ב"ד של שלשה [ציור בספר] אלא ה"פ ל"ל דנקט ויעידו בפניה' ויאמרו מקודש דקאי על השני' הנוספי' עם היחיד הנשאר מן הרואין הוא שיאמרו ל"ל כולי האי ליתבו בדוכתיי' פי' אחר שהעידו עדותן לפני אותן שני' ולפני היחיד ישבו המעידין עם היחיד והנוספים ילכו להם והן עם היחיד יאמרו מקודש והיינו דקאמר ליתבו בדוכתיי' דאי אשעת הגדת עדות נמי קאי איך קאמר ליתבו דהא עדים בעמידה אע"כ כדפ' וליתבו דקא' אשעת אמירת מקודש לחוד קאי ולא אשעת הגדה ומתניתן נמי דייק' הכי דתני ראו ג' והן ב"ד יעמדו ב' ויושיבו מחבריה' אצל היחיד ויעידו בפני' ויאמרו מקודש ואי קבלת עדות גופייהו סגי ביחיד למה מושיבין מחבריהן קודם הגדה יגידו קודם ואח"כ יושיבו כדי לומר מקודש אע"כ ש"מ דק"ע צריך ב"ד של ג' דווקא ועיי' מה שכתבתי בפנים בזה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תשע תקיעות. תרועות נמי קאמר: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. תרי קלי לא משתמעי כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים ולאו מלתא היא דהא אוקימנא (לעיל דף כז.) תרי קלי מתרי גברי משתמעי וה''ג לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ואפי' בסירוגין ואפילו כל היום כולו ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו רישא ואי גרסינן לה הכי הוא דגרסי' מט' בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפי' בסירוגין כו': אם שהה. בסירוגו כדי לגמור את כולו חוזר: לדידי לא סבירא לי. מה שהפסקת דאית ליה לר' יוחנן במסכת ברכות (דף כד:) היה קורא קריאת שמע והגיע למבואות מטונפות מניח ידו על פיו וקורא ולא סבירא לי נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור: לדידך דסבירא לך. ואתה חולק עלי בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה מכלל דסבירא לך סירוגין מעכבי קרייה ומבעיא לך בכמה הוי סירוגין: תקיעות. וברכות דעלמא כגון תעניות אין מעכבין זו את זו אם בירך ולא תקע: מי שבירך כו': כי נהירנא לך. לסימן שסיימתי הברכה: אלא בחבר עיר. חבורת צבור אבל יחיד מברך את כולו ואח''כ תוקע תשע תקיעות: דהא ודאי והא ספק. ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל ש''צ ויוציאנו ידי חובתו ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו והלכו לביתם: כשם שש''צ וכו': למה צבור מתפללים. בלחש: מודים חכמים. אחר שנחלקו חזרו והודו: אמר ליה. ר' חייא לרב דימי: רבה בר בר חנה נמי. דמריה דשמעתא הוא: הכי קאמר. שנחלקו על רבן יוחנן כשאמר כן:
מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. כך כתוב בספרים והקשה בקונטרס אמאי לא יצא הא אסיקנא לעיל דתרי קלי מתרי גברי משתמעי ופי' דגרסינן בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ואפי' בסרוגין ונראה לקיים גרסת הספרים מתשעה בני אדם כאחד לא יצא משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כיון שהכל ביחד והשתא גרס שפיר תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו זה אחר זה וסרוגין פי' סרוגין הפסקות הרבה שתוקע ומפסיק ושוהה לעשות התרועה עד לאחר שעה: לדידי לא סבירא לי. כלומר שהוא צריך לחזור לראש כששהה כדי לגמור כולה ולא שיהא צריך להפסיק כשמגיע למבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא ק''ש כדאמר ר' יוחנן בפרק מי שמתו (ברכות דף כד:) והיה נראה דקי''ל כוותיה כששהה כדי לגמור כולה דאין חוזר לראש אע''ג דפליגי עליה רב ושמואל בפרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה דף יח:) דקי''ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:) ומיהו כיון דרבי אבהו פליג היה קצת נראה לפסוק כמותו דהוא בתראה ואע''ג דאשכחנא רב יוסף בההיא דמגילה (שם:) דקאמר נקוט דרב ביבי בידך דרב אמר אין הלכה כרבי מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא לאו משום דלהוי הלכה כרב באיסורי קאמר הכי אלא האמת אומר דשמעינן ליה לשמואל דחייש ליחידאה וגם בפרק מי שמתו (ברכות דף כב:) גבי היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו דפליגי רב חסדא ורב המנונא ומסיק רב אשי דכ''ע אם שהה חוזר לראש והכא בדלא שהה וקשה הדבר מאד שהצבור בבהכ''נ בי''ט אומרים אמת ויציב וממתינין לש''ץ ושותקים עד שיגמור זולתות ומי כמוך שאומר בגאולה ומיהו היכא דאין שוהין כדי לגמור כולה מתחלתה עד סוף אין לחוש (כדאביי) בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף יח:) ולא (כרב יוסף) דאמר מהיכא דקאי לסיפא דאם כן נתת דבריך לשעורין וצריך לדקדק בתקיעות משום דאמר רב כהנא בפ' החליל (סוכה נג: ושם) אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום כרבי יהודה דאמר שלשתן מצוה אחת וכי קאמר התם דוקא באמצע תקיעה תרועה תקיעה אבל בין קר''ק לקר''ק יכול לשהות פחות מכדי לגמור קר''ק ולרבנן דחשבי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה אין לשהות בין זה לזה כדי תקיעה אחת או תרועה אחת: כך מוציא את הבקי. מכאן פסק בה''ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ראש חדש יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור מתחלה עד סוף ויוצא אע''פ שהוא בקי ואין ראיה מכאן דהא מסקינן רשב''ג אומר אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואינן יכולין להסדיר תפלתם אבל דעיר לא ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבו לבהכ''נ ולא שמע תפלה וכן משמע דומיא דההיא דברכת כהנים ולפירוש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין וכן משמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כט.) דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו וכו' מיתיבי טעה ולא הזכיר כו' שאלה בברכת השנים מחזירין אותו כו' ומשני הא ביחיד הא בצבור אי הכי מפני ששומעה משליח צבור מיבעי ליה ומסיק אידי ואידי ביחיד הא דאידכר קודם שומע תפלה הא דלא אדכר קודם שומע תפלה משמע דבצבור יוצא על ידי ש''צ ואפי' לפי מה שפירש עם שבשדות ששומעין משליח צבור יוצאין אבל דעיר לא יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל [וע''ע תוס' ברכות כט: ד''ה טעה]:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד