יבמות מט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

וכן הכל מודים, ואפילו רבי עקיבא שעושה ממזר אפילו מחייבי לאוין שאינם של שאר, כגון המחזיר גרושתו משנישאת -

שאם בא הבעל על הסוטה, על אשתו לאחר שזינתה, ואפילו אם ודאי זינתה ואסורה לו בלאו - שאין הולד ממזר!

ומסביר אביי את דבריו:

נדה, על אף שביאתה אסורה לבעלה בכרת, הכל מודים שאין הולד ממזר, דהא תפסי בה קידושין לאשה. שהרי בעת נדותה לא פוקעים קידושיה לבעלה, ולכן אין הולד ממזר.

כי לדברי הכל אין ממזר אלא מאשה שלא תופסים לו בה קידושין.

לפי שיסוד הממזרות הוא "מום זר", שה"זרות" בין האיש לאשה, שלא יתכן ביניהם קשר של אישות, אלא לעולם הם זרים זה לזה, היא הגורמת לממזרות של הולד הנולד מהם.

ולכן, אם אין פוקעים קידושיה של הנדה בעת נדותה, הרי זה ראיה שיתכן בה קידושין לבעל גם בשעת נדתה, ורק ביאתה אסורה, וזו היא הסיבה שדהולד אינו ממזר.

שנאמר במי שבא על הנדה, שנטמא שבעה ימים כמו הנדה שהוא בא עליה: [ויקרא טו] "ותהי נדתה עליו".

"ותהי", לשון הויה הוא, מלמד הכתוב שאפילו בשעת נדתה, תפסי בה קידושין

סוטה נמי, אין ממזר מבעלה, על אף שהוא עובר על לאו של איסור זונה, דהא תפסי בה קידושין. שהרי אין קידושיה לבעלה פוקעים מחמת זנותה. ולכן אין הולד ממזר.

תניא נמי הכי כדברי אביי: הכל מודים, בבעל הבא על הנדה, ובבעל הבא על הסוטה שזינתה תחתיו, ובאיש זר הבא על שומרת יבם - שאין הולד ממזר.

וסוברת הברייתא שאין ממזר מאיש זר הבא על שומרת יבם, היות ויש לאיש זר תפיסת קידושין ביבמה.

ונחלקו בדבר לקמן [צב ב], רב ושמואל.

לדעת רב לא תופסים קידושין בשומרת יבם לאדם זר.

ולמד זאת רב מן הפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", וסובר רב שמשמעות הפסוק היא: לא תהיה הויה של קידושין בשומרת יבם לאיש זר, אלא רק יבמה יכול לקחתה לאשה, ולא אדם אחר.

ולפי רב, כיון שאין לזר תפיסת קידושין בה, אם יבוא עליה זר יהיה הולד ממזר.

ואילו שמואל, מסתפק אם כונת הפסוק היא כמו רב, לומר שאין ביבמה כל הויה לזר. או לומר הפוך, שאיסור ההויה של זר בשומרת יבם הוא לאו, שעובר הזר המקדש אותה לו לאשה בלאו, בכך שהוא מהוה אותה לעצמו. וזה עצמו מגלה הכתוב, שיש לו בה תפיסת קידושין, כי אחרת לא היה בה לאו של לקיחה.

והברייתא האומרת שאין ממזר בשומרת יבם מתאימה עם הצד של שמואל שיש בה הויה לזר, כי לצד השני של שמואל, ולדברי רב, הרי הוא ממזר.

והוינן בה: ואביי שאמר "הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר", מדוע הוא לא הזכיר גם שומרת יבם, כמו הברייתא?

ומשנינן: שומרת יבם - מספקא ליה לאביי אי כרב, הסובר שהוא ממזר אי כצד אחד של שמואל, שיש בה תפיסת קידושין, ואין הולד ממזר, וכמו שנתבאר.

שנינו במשנה: אמר רבי שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים.

תני, שנינו בברייתא: שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש.

ועוד מצאתי כתוב בה: משנת רבי אליעזר בן יעקב - קב, ונקי!

מצאנו דבריו במידה מועטת, כמו שמידת קב היא מידה מועטה, אבל בכל מקום שנשנו דבריו, הלכה כמותו, לפי שדבריו ברורים לאמיתם, כסולת נקיה מכל פסולת.

ועוד כתוב בה: מנשה הרג את ישעיה.

אמר רבא: מידן דייניה, דן אותו מנשה בדין שיבואר להלן, וקטליה, והרגו.

אמר ליה מנשה לישעיה: משה רבך אמר [שמות לג] "כי לא יראני האדם, וחי".

ואילו את אמרת [ישעיהו ו] "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא", ובכל זאת נשארת בחיים!

משה רבך אמר [דברים ד] "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו!", שבכל עת שאנו קוראים אליו נשמעת התפילה.

ואילו את אמרת [ישעיהו נה] "דרשו ה' בהמצאו". שיש זמן שהוא מצוי לשמוע ויש זמן שאינו מצוי לשמוע את קריאתנו אליו.

משה רבך אמר [שמות כג] בלשון ברכה "את מספר ימיך אמלא". שיהיו הימים שנקצבו לאדם שלמים מבלי גרעון עקב החטא.

אך משמע מלשון "אמלא", שלכל היותר תהיה הברכה שיהיו ימיו מלאים כמו שנקצבו לו, אך לא תיתכן תוספת של ברכה על מספר הימים שנקצבו לאדם בשעת הוולדו.

ואילו את אמרת לחזקיה [מלכים ב כ] "והוספתי על ימיך [הקצובים בעת הולדתך] חמש עשרה שנה".

אמר ישעיה: ידענא ביה במנשה, דלא מקבל מה דאימא ליה, שלא יקבל את מה שאומר ואשיב על טענותיו.

ואי אימא ליה אישוייה מזיד.

אם אומר לו ולא יקבל דברי, ויהרגני, אז הוא יהיה מזיד בהריגתי, בעוד שעתה הוא בגדר "אומר מותר" להרגני. שסבור הוא שכדין הוא עושה.

ונמצא אני מכשילו להרגני במזיד.

אמר ישעיה שם ואיבלע בתוך עץ ארזא.

אתיוה לארזא, הביאו את עץ הארז, ונסרוה.

כי מטא, כאשר הגיע המסור המנסר להדי פומא, לפיהו של ישעיה, ניסר המסור את פיו, ונח נפשיה, נפטר ישעיה.

והטעם שמת בצורה כזאת, הוא משום דאמר [ישעיהו ו] "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב".

שאמר את גנות ישראל מעצמו, ולא צוה לו הקב"ה לומר זאת, ולא אמר זאת בדרך תוכחה.

ועתה לאחר שהביאה הגמרא את טענותיו של מנשה, ואת זה שאמר ישעיה שיש ליישב את הכתובים, אך מנשה לא יקבל את ההסבר, דנה הגמרא: מכל מקום, קשו קראי אהדדי!

ומסבירה הגמרא:

א. זה שאמר ישעיה "ואראה את ה'", בעוד שמשה רבינו אמר "לא יראני האדם וחי", אין בכך קושיה -

כדתניא: כל הנביאים נסתכלו בהקב"ה באספקלריא [כלי הבטה] שאינה מאירה.

ולכן הם חשבו שהם ראו את הקב"ה, אבל למעשה הם לא ראו!

ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, ונוכח לדעת שלא ראהו בפניו!

ב. זה שאמר ישעיה "דרשו ה' בהמצאו", בעוד שמשה רבינו אמר "אין כה' אלהינו בכל קראנו אליו", אין בכך קושיה -

הא ביחיד, אין הוא נשמע אלא ב"המצאו" של הקב"ה.

הא בצבור, תפלתו נשמעת בכל עת.

ויחיד אימת הטא נשמע ה"המצאו"?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ג. זה שאמר ישעיה לחזקיה "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, בעוד שמשה רבינו אמר "את מספר ימיך אמלא" - מחלוקת תנאי היא!

דתניא: "את מספר ימיך אמלא".

ועל הסוטה (אשת איש שזנתה תחת בעלה ונאסרה עליו) ובכל זאת בא בעלה עליה — שאין הולד הנולד מביאה כזו ממזר.

ומפרשים: נדה מהיכן אנו יודעים שהוולד אינו ממזר? דהא תפסי [שהרי תופסים] בה קידושין, שנאמר: "ותהי נדתה עליו" (ויקרא טו, כד), לומר: אפילו בשעת נדתה תפסי [תופסים] בה קידושין, שלשון "ותהי" מתפרשת כלשון הויה=נישואין.

סוטה נמי [גם כן] לא יהא הנולד ממנה ממזר דהא תפסי [שהרי תופסים] בה קידושין, שהרי הקידושין הראשונים שקידש את האשה לא פקעו עם זנותה, והיא עדיין אשת איש לכל דבר.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הכל מודים בבא על הנדה, ועל הסוטה ועל שומרת יבם לפני שנחלצה, שאין הולד ממזר.

ומסבירים: ואביי, שלא מנה גם מקרה שלישי זה של שומרת יבם — מספקא ליה [ספק היה לו בה] איך לפסוק, אי [אם] כדעת רב שאין קידושי זר תופסים בה ולכן הוולד ממזר, אי [אם] כדעת שמואל שקידושין תופסים בה והוולד איננו ממזר.

א שנינו במשנה: אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים כו'. תני [שנה] בברייתא, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר מעטה היא, אבל כל מה שאמר, הוא כהלכה, ופוסקים כמותו בכל מקום. וכתוב בה עוד באותה מגילה: מנשה, מלך ישראל, הוא שהרג את ישעיה הנביא.

אמר רבא באותו ענין: מידן דייניה וקטליה [דן אותו והרג אותו], כלומר, לא הרגו סתם אלא העמידו לדין שנראה כדין תורה, והרגו. אמר ליה [לו], משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ) ואת [ואתה] אמרת: "ואראה את ה' ישב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו, א). משה רבך אמר: "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) ואת [ואתה] אמרת: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו), משמע שלא בכל עת הוא נמצא. משה רבך אמר: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, כו), משמע שלכל אדם יש שיעור ימים מסויים, ואת [ואתה] אמרת: "והספתי על ימיך חמש עשרה שנה" (מלכים ב' כ, ו)!

אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה [יודע אני בו שלא יקבל את מה שאומר לו] להסביר את דבריי, ואי אימא ליה אישוייה [ואם אומר לו אעשה אותו] מזיד, שלא יקבל דברי ונמצא יהרגני בלי הצדקה, אמר שם של קודש איבלע בארזא [ונבלע בתוך עץ ארז], אתיוה לארזא ונסרוה [הביאו את הארז הזה וניסרו אותו] כדי להורגו שם, כי מטא להדי פומא [כאשר הגיע המסור אל מול פיו] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ישעיהו. ומדוע אירע לו הדבר כך בפיו — משום שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב" (ישעיהו ו, ה), וכיון שקיטרג בפיו על ישראל — בכך נענש.

ושואלים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [הלא קשים הכתובים זה על זה] ואיך באמת מבינים את הסתירות הללו?

ומפרשים; בענין מה שנאמר "ואראה את ה'" יש לפרש כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא (בכלי ראייה) שאינה מאירה (בהירה), ולכן היה נדמה להם שהם רואים, ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה — וראה שאין רואים כלל.

ומה שנאמר "דרשו ה' בהמצאו" שעומד בסתירה למה שאמר "כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" — הא [זה] שמובן מדברי ישעיה שלא בכל עת הוא נמצא, הרי זה ביחיד שיש זמנים מסויימים שתפילתו מתקבלת, הא [זה] שנאמר בתורה שה' נמצא "בכל קראנו אליו", הרי זה בצבור, שתפילת הציבור מתקבלת תמיד. ושואלים, ויחיד אימת [מתי] ה' נמצא לו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שהם ימי רצון ובהם תפילת כל אדם מתקבלת.

מה שאמר ישעיה "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", שהוא מנוגד למשמעות הכתוב "את מספר ימיך אמלא" שממנו משמע שימי האדם קצובים — תנאי [מחלוקת תנאים] היא בפירושו של פסוק זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "את מספר ימיך אמלא",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or with a sota, that the offspring is not a mamzer.

With regard to a menstruating woman the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect, as it is stated: “And her impurity shall be upon him” (Leviticus 15:24). The phrase “shall be” alludes to the fact that a betrothal with her takes effect. The verse teaches that even at the time of her menstrual impurity, betrothal with her takes effect.

With regard to a sota, too, the offspring is not a mamzer because one’s betrothal of her takes effect.

The Gemara notes: This teaching of Abaye is also taught in a baraita: All agree with regard to one who engages in sexual relations with a menstruating woman, or with a sota, or with a widow waiting for her yavam to perform levirate marriage, that the offspring is not a mamzer.

The Gemara explains: And Abaye did not mention the case of a widow waiting for her yavam because he is uncertain whether, if someone other than the yavam betrothed her, the halakha is in accordance with the opinion of Rav that it does not take effect or in accordance with the opinion of Shmuel that it might take effect.

§ The mishna states: Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages. The Gemara cites an expanded version of the contents of the scroll. It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Azzai said: I found a scroll recording people’s lineages, in Jerusalem, and it was written in it that so-and-so is a mamzer from an adulterous union with a married woman. And it was also written in it: The teachings of Rabbi Eliezer ben Ya’akov measure only a kav but are clean and accurate, and so the halakha is decided in accordance with his opinions. And it was written in it: Manasseh, king of Israel, killed Isaiah the prophet.

The Gemara expands on the events surrounding Isaiah’s death: Rava said: Manasseh judged him as a false witness for issuing statements contradicting the Torah and only then killed him. Manasseh said to Isaiah: Moses your master said in the Torah: “And He said: You cannot see My face, for man cannot see Me and live” (Exodus 33:20), and yet you said: “I saw the Lord sitting upon a high and lofty throne” (Isaiah 6:1). Moses your master said: “For which great nation is there, that has God so near to it, as the Lord our God is, whenever we call upon Him?” (Deuteronomy 4:7), and yet you said: “Seek the Lord while He may be found, call upon Him while He is near” (Isaiah 55:6), which implies that God is not always near. Moses your master said: “I will fulfill the number of your days” (Exodus 23:26), which implies that each individual has a preordained allotted lifespan that he cannot outlive, and yet you said in a prophecy to King Hezekiah: “And I will add to your days, fifteen years” (II Kings 20:6).

Isaiah said to himself: I know him, i.e., Manasseh, that he will not accept whatever explanation that I will say to him to resolve my prophecies with the words of the Torah. And even if I say it to him, I will make him into an intentional transgressor since he will kill me anyway. Therefore, in order to escape, he uttered a divine name and was swallowed within a cedar tree. Manasseh’s servants brought the cedar tree and sawed through it in order to kill him. When the saw reached to where his mouth was, Isaiah died. He died specifically at this point due to that which he said: “In the midst of a people of unclean lips, I dwell” (Isaiah 6:5). He was punished for referring to the Jewish people in a derogatory manner.

The Gemara asks: In any case, as Manasseh pointed out, these verses contradict each other; how are these contradictions to be resolved?

The Gemara resolves the first contradiction: “I saw the Lord” is to be understood as it is taught in a baraita: All of the prophets observed their prophecies through an obscure looking glass [aspaklaria], i.e., their prophecies were given as metaphoric visions but were not a direct perception of the matter. However, Moses our master observed his prophecies through a clear looking glass, i.e., he gained a direct and accurate perception of the matter.

The Gemara resolves the second contradiction: Isaiah’s prophecy: “Seek the Lord while He may be found,” does not contradict the verse in the Torah that God is near to His nation “whenever we call upon Him,” because this prophecy of Isaiah was made with regard to the individual and this verse in the Torah is stated with regard to a community, as the prayer of the community is always accepted. The Gemara asks: And when is the time that God is to be found near the individual? Rav Naḥman said Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur.

The resolution of the third contradiction from the verse: “I will fulfill the number of your days,” is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states: “I will fulfill the number of your days”;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואביי שומרת יבם מספקא לי' אי כרב אי כשמואל. פי' הרב ז"ל דסבר אביי דאי כרב כיון שאין קידושין תופסין בה הוי ממזר והוא צריך לומר דאביי מטעא טעי בהא דתניא בהדיא לתנא דר' עקיבא דבעי שאר אין ממזר מיבמה.
ויש לפרש מספקא לי' אי כרב ואי כשמואל דאי כרב היה צריך לומר ואי כשמואל כיון דלית בה שאר אמאי צריך לומר שמודה בה ר' עקיבא פשיטא חייבי לאוין שאין בהם שאר היא וקידושין תופסין בהן ובדין הוא דמצי למימר דאביי אפי' לר' סימאי קאמר אלא דאמתני' קאי.
והקשה הרב ז"ל לרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה אמאי לא הוי ממזר כדאמרי' (לעיל יבמות דף מ"ה) בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד ממזר ואפילו מאן דלית לי' דר"ע ותירץ לשמעון התימני הא אמרן התם [במסקנא] דלא הוי [ממזר] ולר"ע נמי כיון דלית לה קדושי [לא עליו] ולא על אחרים הוי לי' כחייבי לאוין [דלאו] דשאר ואפשר נמי למימר דאי ר"ע כרב סבירא לי' דביבמה לא תפסי קדושי אין ה"נ דיש ממזר ביבמה דאיהו בקדושי תלי מילתא ומיהו לרב גופי' כשר דגבי עכו"ם ועבד נמי מורה להתירה ולא תלינן בקדושי. ובירושלמי בפרק האומר שבקדושין מצאתי תני עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר ר' שמעון בן יהודא אומר משום ר"ש אין הולד ממזר וכו' התיב ר' שמואל בר אבא על הדין תניא קדמייא הרי יבמה שזנתה הרי אין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כשר ולא פריק מיהו איכא למימר כדאמרן.

סוטה נמי הא תפסי בה קדושי.פירש"י ז"ל דלא פקעי קדושי קמאי ואיכא דקשיא לי' דתפסי בה אם גרשה מנא לן וכי תימא כיון דלא פקעי קמאי בתראי נמי תפסי בה א"כ בנדה נמי נימא הכי אלמה בעינן בשילהי פרק האומר (דף ס"ח) מנא לן ואמרינן תהי' בנדתה אפילו בשעת נדתה תהא בה הוי' ולאו קושי' היא דשאני נדה דשנוי החוזר לברייתו הוא ואם אתה אומר קידושין פוקעין ממנה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת לפני בעלה אבל עכשיו כיון דחייבי כריתות היא שמא לא תפסי בה קדושי שלא נמסרו לביאה.
ויש מפרש, סוטה דתפסה בה קדושי מדכתיב להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וכי כתיבא טומאה בסוטה כתיבא והויה נמי בה כתיבה [וקשה דהא] לרבי עקיבא דסבר דלא תפסי בה קדושי במחזיר גרושתו ע"כ לית לי' הך דרשא [פי' למידרש מלהיות דתפסי קידושין].

כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המאירה. פר"ח נ"ל כל הנביאים כולם נסתכלו בשאינה מאירה וגרמה להם שראו מראה וזה כמו אדם זקן שאורו כחוש ורואה הנמוך כאלו גבוה והאחד כשנים וכיוצא בהן ואינו כן וזהו שכתוב וביד הנביאים אדמה מראה שרואין דמיון הוא ולא עיקר ומשה נסתכל בכבוד ובהוד השכינה באספקלרי' המאירה מאחורי השכינה ובקש יותר ולא נתן לו וכן מפורש בהגדה דויקרא ומ"מ אין שם מבורר שהרי יחזקאל שפירש במרכבה לא הזכור אלא רוח גדולה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכו כעין החשמל אבל דברי הכל ההוד והכבוד הגדול בכבוד השכינה לא נתנה רשות לכל ברי' להסתכל בו אלא מי שהוא חכם מבין מדעתו אבל לפרש יותר מזה בהוד השכינה לא ניתנה רשות לכל ברי' אלו דברי ר"ח ז"ל וכענין זה כתב רש"י ז"ל באספקלריא המאירה ובשאינה מאירה.
והפירוש שהוא אמת, כל הנביאים נסתכלו בעין וראו כענין ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' וזהו שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה ולפי עניות דעת שבי הוא שאמר הכתוב אשר עין בעין נראה אתה י"י שלשון עין במקרא בהרבה פסוקים כמו מראה ואשר משמע בלשון דהא ופירוש הכתוב הזה אמר משה רבינו להקב"ה הלא שמך הגדול בקרב העם הזה כי המראה שבמראה ושהוא נראה הוא שמך הגדול ית' והרי אתה דבק לכנסת ישראל ואי אפשר לכלותם כענין שנאמר כי שמי בקרבו אבל משה נסתכל באספקלריא המאירה הסתכלות הדעת שהיא תפארת ישראל ומנע ממנו מראה פנים שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳), ואני ידעתי גאלי חי (איוב יט כה).

וסוטה הא תפסי בה קדושין פי' שקדושין עדיין הם עליה ואפי' הכי אסור' לו וכדפרש"יז "ל ומודים בשומרת ייבם שאין הולד ממזר דאפי' תימא דלא הוי בה הויי' לאיש זר דרשי מ"מ כיון שאינה חייבי לאוין דשאר אין הולד ממזר הא לרבי סימאי הולד ממזר אשומר היבם והא את"ל דלא תפסי בהו קדושין וכן הבא על שומרת יבם והא דלא ערבה בהדי סוטה מפני שאין ההודא' בהם מעין א' דבסוט' מודה משום דלא תפסי בה קדושין ובשומרת יבם מודה מפני שאין בה שאר אלא דאשמועינן אגב אורחיה שאין קדושין תופסים בה וה"א כיון שאין קדושין תופסי' בה שיהא הולד ממזר דומיא דעכו"מז ועבד הבא על בת ישרא' קמ"ל ולה"פ הא דאמרי' ואביי מספקא ליה וכו' ה"פ מספקא ליה אי כרב אי כשמואל דאמר קדושין תופסין בה ולדידיה פשיטא דלא הוי ממזר כיון דלית בה שאר ותופסין בה קדושין:

משום דאמר בתוס' עם טמא שפתים אנכי פי' כן מעצמו שלא צוה הקב"ה לומר כן להוכיח את ישראל כדרך שצוהו לומר הוי גוי חוטא וכמה פרשיות אחרות ואעפ"י שכבר אמר וסר עוונך וחטאתך תכופר. זה ממה שהציץ למעלה לראות את ה' וגם ממה שאמר לפני הבורא יתב' ובתוך עם טמא שפתי' אבל עתה חזר ונענש מפני שחזר ואמר כן לישר' כדפרש"י ז"ל וי"מ וסר עונך שאמר איש טמא שפתים אנכי ועוד חטאתך תכופ' לעתיד ממה שאמרת ובתוך עם טמא שפתים ואין צריך לזה גם ע"ד האמת אין צריך למה שאמרנו והמשכיל יבין:

איספקלריא מאירה ושאינ' מאיר' סודם עמוק ונשגב וידועים לבעלי האמת. שיש להם הי"ו במעמד הר סיני כדכתיב מן השמים השמיעך את קולו וכו' וסודם ליודעים חן:

א) והקשה הר' נתנאל כיון דנפקא לן מחזיר סוטתו מלא יוכל בעלה הראשון וכו' ואמרינן הכא דהולד כשר א"כ מאי טעמא דרבי עקיבא דאמר במחזיר גרושתו הולד ממזר. בשלמא לפ"ה ניחא דנימא דקרא דלא יוכל לא איירי כלל במחזיר סוטתו [אלא] במקיים סוטתו איירינן הכא דאית בה ראיה דאין הולד ממזר מטעם דלא פקעי קדושי ואפי' החזירה אין הולד ממזר לר"ע נמי כיון דאנתק לאו דלא יוכל לגבי מקיים סוטתו דהא אית בה הויה משום דלא פקעי קדושי מעתה נאמר הואיל ואשתראי הלאו אישתרי ואפילו החזירה לא יהיה הולד ממזר אבל במחזיר גרושתו יהא הולד ממזר אבל לפי הר"י דמקרא דלא יוכל שמעי' דאית הויה במחזיר סוטתו ואין הולד ממזר מאי שנא מחזיר גרושתו ממחזיר סוטתו. הא כולהו נפקי מחד קרא מלא יוכל וכו' וכתיב בתר כן הויה להיות לו לאשה. וי"ל דר"ע יתרץ שאני מחזיר גרושתו דכתיב בגופה תועבה אבל בסוטה לא. ואומר ראש"י כי מזה נוכל לתרץ קושיא דלעיל דפריך לעיל לר' עקיבא למאי איצטריך היא תועבה וכו' וצ"ע לעיל. והשתא נוכל לומר דשפיר איצטריך היא תועבה להיא גופה למימר דלא תפסי בה קדושי. דאי לא כתיב בגופה תועבה ה"א דתפסי בה קדושי ולא הוי הולד ממזר כמו בסוטה דכולהו מחד קרא נפקי דכתיב להיות וכו' א"כ תפסי בהו קדושי דקרא דלהיות קאי נמי אמחזיר גרושה עם סוטה וכו' [קמ"ל קרא דתועבה] כ"נ לראש"י:

הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר הא דאמר הבא על הסוטה דאין הולד ממזר ה"מ דרך זנות א"נ מדאורייתא אבל דרך נישואין הולד ממזר מדרבנן. וזו היא ששנינו האשה שהלך בעלה למד"ה וא"ל מת בעלך ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה [ומזה]. פירוש משני דאוריית' ומראשון דרבנן משום קנסא שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ומ"מ אסור בממזרת שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. ומאי ממזר דקאמר שאסור בבת ישראל והכי איתא בפרק האשה רבה שאסור בממזרת. אלמא אינו ממזר אלא מדרבנן אלא לאו ש"מ דברי הכל הוי ממזר ואפי' לר"ש התימני הא דאתמר לעיל לענין טבילה איתמר כתב הראב"ד פי' לענין טבילה שהוא צריך טבילה אעפ"י שטבל כבר לשם עבדות אבל לקבל עליו עול מצות א"צ שכבר קבל עליו מתחלה מדעתו הלכך משחררין אותו בע"כ אבל מתחלה אין מטבילין אותו לשם עבדות אא"כ קבל מדעתו לשום עבדות חוזר ומשחררו אח"כ בע"כ ומ"מ אין צריך ג' לטבילת שחרור מדאמרי' בקדושין פ' האומר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואמר' התם גר נמי לאו בינו [לבינו] הוא דאמרי' א"ר יוחנן גר צריך ג' ואקשי' אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וא"ל הרי את מקודשת לאחר שאשחרריך שבידו הוא ה"נ דהוו קדושין ש"מ דגבי משוחררת לא בעינא ג' ע"ג וי"ל דהיינו טעמא (דאין) [דהוי] ממזר מראשון (אלא) מדרבנן שנשאה ע"פ ב"ד וכיון דאם זינתה ברצון הוי ממזר מדאורייתא לכ"ע אם בא עליה בעל השתא שנשאת ע"פ ב"ד בעד א' הוי ממזר מדרבנן אבל לרבנן אפילו זינתה ברצון אינו ממזר דחייבי לאוין הן עכשיו שנשאה ע"פ ב"ד אינו ממזר אפילו מדרבנן שאין בו איסור כלל. אלא משמע דבין לרבנן בין לר"ע לר"ע הוי ממזר מדרבנן ע"י נשואין שמא יאמרו גרש זה ונשא זה אבל ע"י זנות אינו ממזר אפי' מדרבנן והא דאמרי' בשומרת יבם שאין הולד ממזר פרש"י משום דכתיב לא תהיה אלמא יש בה הויה ואע"ג דכתיב נמי ואשה אל אחותה לא תקח ולא יקח איש את אשת אביו דמשמע דאית ביה קיחה ובמסכת קדושין פ' האומר ילפינן מהני תרי קראי דלא תפסי בה קדושין לא דמי לא יקח ללא תהיה. ומיהו קשיא לי להאי פירוש דהא בפרק הזורק תנן בתרתי בבי דיש ממזר מיבמה דתנן התם כל ערוה שאמרו צרותיהן מותרות וכו' הכונס ליבמתו והלכה צרתה ונשאת וכו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכו' ובפרק האשה רבה נמי תנן בהדיא דיש ממזר מיבמה אלא ודאי אליבא דר"ע דברייתא דלא בעי שאר יש ממזר מיבמה ומתני' בפרק הזורק ובפ' האשה רבה אליבא דר' עקיבא (דמתני' דבעי) [דברייתא דלא בעי] שאר והכל מודים דקא' הכא אליבא דר' עקיבא דמתני' דבעי שאר קאמר ולדידיה אין הולד ממזר ואע"ג דכתיב לא תהיה לא מפרשינן מניה דלא תפסי בה קדושי' וללאו הוא דאתא. והכי איתא בפ' האשה [רבה] דתניא התם זו דר"ע דאמר אין קידושי' תופסי' בחייבי לאוין אבל חכ"א אין ממזר מיבמה. ולימא אין ממזר מחייבי לאוין האי תנא דר"מ הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר ורבנן דאמרין אין קדושין תופסי' איכא למימר דרב תנא הוא ופליג א"נ אמר לך רב הונא אנא דאמר ביבמה כה"ג דתנינן הרי את מקודשת לי ע"מ שיחלוץ לך יבמיך וכו' אינה מקודשת אלמא אין קדושין תופסין ביבמה שאילו היו קדושין תופסין ביבמה לא הוי דבר שלא שלא ב"ל. וס"ל לרב דלא מתוקמה התם מתניתא כר"מ דהא לר"מ אדם מקנה דשלב"ל כדתניא קונם שאיני עושה לפיך א"צ להפר ר"מ אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ולא ס"ל לרב התם אוקימתא דאוקמ' רבה בר רב הונא בריה דר"י באומר יקדשו ידים לעושיהם. ושמואל מספקא ליה וס"ל אין ממזר מיבמה ממזר ודאי אבל ספק ממזר הוי וכיון דקי"ל כשמואל יש ממזר ספק מיבמה והא דתניא הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר. (בנדרים) [לצדדין] קתני בנדה אינו ממזר כלל אפי' בספק בשומרת יבם אינו ממזר ודאי אבל ממזר ספק הוי. ואסור בממזרת ואסור בישראלית. ואית דבעי מימר דאע"ג דס"ל לרב דאין קדושין תופסין מודה הוא דאין הולד ממזר ולא פליג אמתניתא. ושמואל נמי אע"ג דמספקא ליה אם קדושין תופסין בה אי לא מודה הוא דאין הולד ממזר [ואמנם] ממאי דאמר הכא דלאביי מספקא בשומרת יבם או כרב או כשמואל לא משמע הכי אלא משמע דהא בהא תליא אם אין קדושין תופסין בה הולד ממזר ואם קדושין תופסין בה הולד כשר:

בד"ה סוטה נמי דהא תפסי כו' ובפ' י' יוחסין נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו כו' עכ"ל צ"ע לפר"י כיון דלהיות לו לאשה משמע תפיסת קדושין ולהכי אינו ממזר בסוטה א"כ אמאי אינו מודה ר"ע גם במחזיר גרושתו דלא הוי ממזר כיון דקדושין תופסין בה ובתוספת ס"פ האומר דחו פר"י מכח קושיא זו דעיקר קרא דלהיות לו במחזיר גרושתו כתיב וקיימו שם פרש"י ע"ש:

בד"ה אי כרב אי כשמואל כו' ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה דצ"ל אורחיה דקרא ולאשמועינן דלקי אקדושין אי אתי למה דלא תפסי קדושין עכ"ל ואין זה מובן כיון דאשמועינן דלקי אקדושין מי הכריחם לומר דתהיה אורחיה דקרא ולפי מה שהגיה בסוף או אתי למה דלא קתפסי קדושין עדיין קושית התוס' במקימה עומדת דכיון דאתא למה דלא תפסי קדושין לא נשמע מניה דיבמה לשוק היא מחייבי לאוין וע"כ הנראה לקיים גירסת ספרים הישנים אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין ובסוף צריך להגיה אי לקדושין דלא תפסי נמי הוא דאתי ופירוש לדבריהם דשמואל מספקא ליה אי לא אתא קרא אלא ללאו בעלמא לאסור ביאה ותהיה אורחיה דקרא או דמשום הכי כתיב תהיה ללקות אקידושין ובשני הדרכים אלו לא אתא קרא כלל דלא תפסי קדושין או נימא דודאי אתא קרא לחד מב' דרכים הללו ומיהו אתי קרא נמי דלא תפסי קדושין וכרב וקרוב לזה כתבו התוס' בשם ר"ת בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) ע"ש:

בא"ד וי"ל דשמואל מספקא ליה דלמא ברייתא היא גופה כו' אלא להכי לא נקט שומרת יבם כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דע"כ אביי ברייתא לא הוה ידע דהא ברייתא לא פשיטא ליה בשומרת יבם ואם כן מאי קשיא להו לשמואל לפשוט מברייתא כו' ואימא דשמואל נמי לא ידע הברייתא ואי הוה ידע לה לא הוה מספקא ליה אלא דע"כ כרב ס"ל לברייתא דאי קידושין תופסין בה פשיטא דלא הוה ממזר כמ"ש לאביי ויש ליישב דלאו לשמואל קא קשיא להו אלא לסתמא דש"ס קשיא להו כיון דידע ברייתא אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ותפשוט מינה ספיקא דשמואל דע"כ כרב ס"ל להך ברייתא דאי קידושין תופסין בה פשיטא דלא הוה ממזר ואהא תרצו דסתמא דש"ס מספקא ליה דלמא היא גופא אתי לאשמועינן כו' ודו"ק:

בא"ד וא"ת ואמאי הוי ממזר [משומרת יבם] לשום תנא כו' משמע דלרבנן לא הוי ממזר משום דקדושין כו' עכ"ל לר"ע דאמר התם דהוי ממזר משום דאין קידושין כו' הוי בכלל הקושיא ואמאי הוי ממזר כו' לשום תנא כו' אבל לחכמים דס"ל דלא הוי ממזר אלא מחייבי לאוין דשאר ומשום דקידושין תופסין ביבמה לא הוי ממזר הוסיפו בקושייתם לפי' ר"ת לעיל לרב דאפי' אין קדושין תופסין לא הוי ממזר ביבמה ודו"ק:

גמ' [לא קשיא הא ביחיד הא בצבור ויחיד אימת א"ר נחמן אלו עשרה ימים וכו' הכי איתא גם בפ"ק דר"ה וצריך ליישב דקדוק הלשון שאמר ויחיד אימת משמע אי הוי מיירי הפסוק בצבור לא קשה אימת ואמאי כיון שאמר הפסוק בהמצאו ובהיותו קרוב דמשמע שיש זמן שאינו נמצא ואינו קרוב יש להקשות ג"כ אימת זמן שנמצא הקב"ה והיותו קרוב וי"ל ע"פ הסוגיא דר"ה דהכי קאמר בשלמא אי הוי מיירי בצבור יש לפרש הכתוב שאמר דרשו את הקב"ה כשעדיין נמצא וקרוב אליכם שנוהג עמכם ברחמים דהיינו כשעדיין לא נחתם או לא נשבע על הגזר דין כמ"ש בגמרא שם קודם לזה לאפוקי אחר השבועה לא יהיה נמצא וקרוב אליכם אבל השתא שאתה מפרש דאיירי ביחיד ואז אינו מועיל שום תשובה אפי' אחר גזר דין לחודיה כמ"ש בגמרא אם כן קשה אימת דליכא למימר דאמר דרשו ותעשו תשובה בשנמצא דהיינו קודם גזר דזהו פשיטא שאז יועיל תשובה דכל הפסוקים מלאים מזה ולכן קשה אימת ומתרץ בין ר"ה ליו"כ הקב"ה מתקרב אף לאחר גזר דין משא"כ בשאר ימות השנה מיהו בכאן בסוגיא זו לא נזכר כלום מזה הפלפול וצריך ישוב אחר ויש עוד אצלי לפרש ע"פ גמרא דברכות פ"ק כל בי עשרה קדמי שכינה ואתיא א"כ מתחלה הייתי מפרש שאין פירוש הפסוק שיש זמנים בשנה מתחלפין פעם נמצא וקרוב ופעם אינו כן רק פי' של פסוק הוא דרשו את ה' בזמן שתמצא אותו שהוא יקדים עצמו לבא ממילא אתם מוצאים אותו דהיינו בעשרה תתפללו ותעשו תשובה אבל עכשיו שאתם מפרשים דאיירי ביחיד א"כ ע"כ אין הפירוש של בהמצאו כשהקב"ה מקדים עצמו שהרי ביחיד לא קדמה שכינה אלא הפי' דבהמצאו שיש זמנים מתחלפים כשהקב"ה נמצא וקרוב על זה מקשי ויחיד אימת ושוב מצאתי און לי בירושלמי דברכות פ' א"ע הובא בעין יעקב ר' ירמיה אמר דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבי ולא עוד אלא שהש"י עומד על גבם שנאמר אלהים נצב בעדת אל וגו'. נשמע מזה שיש לפרש שלא קאי בהמצאו על הזמן כמו כן נוכל לפרש בהמצאו היינו כשאתה מוצא את הקב"ה וזש"א ר' ולא עוד אלא שהקב"ה עומד על גבם קרוב הדבר שהכוונה הוא ג"כ כמ"ש בגמרא שהקב"ה מקדים ואתי וממתין עליהם כן אמר כאן בירושלמי הקב"ה עומד וממתין עד שיבואו וז"ש אלהים נצב וגו' עומד וממתין וק"ל. עוד יש אצלי פי' א' ויפורש בפרק חלק על ושמואל אמר באו עשרה בני אדם וכו' עבד שמכרו רבו וכו' מהר"ם]:

תד"ה סוטה נמי כו' מי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם כו' עכ"ל היינו לרבנן דלא מוקי לה התם בהכי אלא בכל חייבי לאוין אבל לרע"ק דמוקי לה כי תהיין לכהן ה"ה דה"מ לאוקמא כי תהיין לבועל וחדא מתרתי נקט ודו"ק:

משה רבך אמר כי לא יראני האדם וגו' ואתה כו'. הא דלא קשיא ליה בתורה גופה מדכתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' י"ל דראו אחוריו כמפורש בקרא וראית את אחורי ופני לא יראו אבל ואראה את ה' יושב על כסא משמע ליה שראה הפנים ובתוס' כתבו דלא לשויה מזיד פר"ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל עכ"ל אבל לא יתיישב אמאי לא קשיא ליה למנשה מתורה גופה דקשין אהדדי ובערוך בערך ספקלריא אמר ידענא ביה דלא מקבל ליה הוה בעי למימר והלא אותן העומדים עם משה נאמר בהן ויראו את אלהי ישראל וגו' וכתיב כי לא יראני וגו' וכתיב כי לא ראיתם כל תמונה אלא כבודו ראו גם כבודו ראיתי אני שיש כבוד למעלה מכבוד והכבוד שהוא ההוד שהוא קרוב לשכינה לא ראהו אדם כו' וכל הנביאים ראו כבודו מתוך אספקלריא שאינה מאירה באור כחוש ונדמה כו' וזהו כאדם זקן שאורו כחוש ורואה הנמוך כאילו גבוה והא' כשנים כו' ומשה רבינו נסתכל בכבוד והוד השכינה באספקלריא המאירה מאחורי הוד השכינה ובקש יותר כו' עכ"ל ועוד האריך לפי הגירסא שהיה לו בשמעתין תנאי היא ע"ש:

משה רבך אמר מי כה' אלהינו בכל קראנו וגו' משמע ליה ב' בכל היינו בכל זמן קראינו דאל"כ הל"ל לכל קראנו כמו קרוב ה' לכל קוראיו ומסיק הא ביחיד הא בצבור ובפרק מצות חליצה ובפ"ק דר"ה מסיק דבצבור אפי' נחתם גזר דין מתקרע מה שאין כן ביחיד והא דלא מוקי כולהו ביחיד והא בלא נחתם גזר דין והא בנחתם גזר דין דלא מתקרע משום דהאי קרא בכל קראנו אליו כולה ענינא בלשון רבים איירי אבל האי קרא דרשו ה' וגו' מסיים ביה בלשון יחיד יעזוב רשע דרכו וגו' והכי משמע דרשו כל א' מכם את ה' וגו' ומסים ויחיד אימת כו' אלו עשרה ימים שבין ר"ה כו' והטעם דבין ר"ה לי"ה עדיין לא נחתם גזר דין עד י"ה שבו החתימה לכל גזר דין וע"כ אפילו יחיד יכול אז לבטל דינו שעדיין לא נחתם והרמז בזה ב"ה מצאו שבשני וחמישי הן עיקר ימי רחמים שבהן עלה משה וירד מן ההר לקרוע גזר דינם של ישראל במעשה העגל ועד"ז י"ל קרא כי שם ה' אקרא וגו' ר"ל בזמן דאף היחיד קורא ה' דהיינו בעשרה הימים אז אתם הבו גודל לאלהינו שלא תקראו אותו אל שהוא שם משותף בשמכם אלא לגודלו תקראו אותו מלך כי הוא אז מלך על כל הארץ לדונם אז ובעי אפושי רחמים ולא כמבקש משותפו ועד"ז יש לכוון קרא ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש וגו' וק"ל:

משה רבך אמר את מספר ימיך וגו' תנאי היא כו' זכה משלימין כו'. יש לדקדק דאמרינן פ"ק דקדושין ופ"ק דסוטה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום אלא היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהן של צדיקים מיום ליום כו' ולולי חטא מי מריבה היה בא לא"י והיה חי יותר מק"ך שנה שהם שני דורות שנגזרו לו ובשלמא לחכמים ניחא דאילו לאו חטא מי מריבה היה זוכה להוסיף לו אבל לרבי עקיבא דאין מוסיפין אפי' ע"י זכות מאי איכא למימר דליכא למימר דהיו מוסיפין לו שנים שנגזרו לשום אדם אחר כמ"ש התוס' מההיא דמגדלא נשיא דא"כ מאי אקשי ליה לר"ע מוהוספתי על ימיך ט"ו וגו' דהא איכא למימר נמי הכי אלא ע"כ דלית לן למימר הכי היכא דלא הוזכר כן בפירוש וצ"ל דההוא סוגיא דלא כר"ע וכתבו התוס' זכה מוסיפין לו והא דקאמר במ"ק חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא פשיטא דזכות גדול מועיל כו' עכ"ל ע"ש מדבריהם נראה הא דאמר לאו בזכותא תליא מלתא היינו שלא להוסיף על גזירת המזל בשביל זכות שאינו גדול כ"כ אבל לפחות מן המזל אם לא זכה הא ודאי דלא תליא במזל דמ"ה לא קשיא להו אלא מהא דמוסיפין לו דאמרי רבנן אבל מהא דלא זכה פוחתין לו דקאמר נמי ר"ע ל"ק להו וכמה קראי מוכיחין דבאין זכות מבטל גזירת המזל כדכתיב ואבדתם מהרה וגו' ואין להקשות הא ביש זכות נמי הא כתיב למען יאריכון ימיך וגו' כי הוא חייך ואורך וגו' די"ל דהיינו להאריך ימיך עד גזירת המזל ושלא לפחות מן הגזירה וע"כ לרע"ק צריך לפרש הני קראי הכי דהא אליביה אין מוסיפין כלל אפי' ע"י הזכות ודו"ק:

ד"ה אי כרב אי כשמואל וכו' עד ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא וההיא אורחא דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין כן נ"ל דכך צריך לגרוס ור"ל מספקא אי ללאו לחודיה אתי והא דכתיב תהיה אורחא דקרא הוא דלשון המקרא כך הוא או נוכל לומר דכתב תהיה לאשמועינן דאפילו אקדושין לקי ולא למילף מניה דלא יתפסו הקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין ר"ל הא דכתב תהיה ללמוד דלא תפסי קדושין נמי אתי אבל על כל פנים עיקר הלאו אתי שתהא שומרת יבם בלאו לכ"ע:

רש"י בד"ה משנת ר"א כו' נזכר במשנה או בברייתא כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הכל מודים כו' לא כפי' הקונטרס דאפילו לרב אין הולד ממזר כו' כיון דהואי בעובד כוכבים ועבד כו' כצ"ל. ונ"ב ואף שכתבו התוס' לעיל דיש לחלק בין שומרת יבם לעובד כוכבים ועבד מ"מ כי היכי דלא מצית למילף עובד כוכבים ועבד משאר חייבי לאוין משום דלא תפסי בהו קדושין לשום אדם ה"נ לא מצית למילף שומרת יבם משאר חייבי לאוין משום דלא תפסי קדושין כו' ועדיפא משאר לאוין ומה שכתבו התוס' לעיל דלא דמיין כו' היינו שאם באת למילף שומרת יבם מעובד כוכבים ועבד כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה אי כרב כו' בלאו ולא תפסי כו' אורחיה דקרא ולאשמועינן דלקי אקדושין או אתי למה דלא תפסי קדושין כצ"ל והס"ד. (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה דהא תפסי. [לאשה] . צ"ל לאישה בי':

תד"ה סוטה. וי"ל דלא בעי' לאוקמי בסוטה משום דשנואה משמע כו'. עי' מל"מ פ"א מהל' נערה הל"ג:

בא"ד א"נ בבועל לא כתיב ביה הויה ול"ת בה קדושין. לכאורה לפמש"כ לעיל (ג ב) בד"ה לפי דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ה"נ לענין קדושין אין לנו לומר דלבועל לא תפסי כיון דלבעל תפסי ועמל"מ פי"ט מהל' א"ב וכן לפמש"כ שם דבבועל לא כתיב לאו יקשה היכא מוכח לרבנן דח"ל תפסי בהו קדושין מוכי תהיינה דלמא מיירי בבועל דלא הוי רק עשה ולא שייך בזה הנך שינויי דגמרא דשם על הא דלא אוקמי בשאר ח"ע:

תד"ה אשוייה. פר"ח שרצה להשיבו כו'. לכאורה יל"פ שרצה להשיבו כדמתרץ הש"ס בסמוך וי"ל:

(תוס' סד"ה אי כו' דלקי אקידושין הוא סה"ד בדפוס ווינציא והשאר ליתא ועי׳ מהרש"א וכן מפורש בתוס׳ הרא"ש דלא כגירסת רש"ל): תד"ה אשוייה כו' דבמשה נמי כתיב ויראו כו' כצ״ל ונ"ב והיינו ממש כמ"ש ישעיהו. וע"ס אם לבינה:

אָמַר שֵׁם אִיבְלַע בְּאַרְזָא. נראה לי בס"ד נזדמן לו הארז כי הצדיק נמשל לארז דכתיב (תהלים צב, יג) כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, מה ארז גזעו מחליף אף צדיק כן (תענית כה.).
ונראה לי מלוי ארז כזה אל־ף רי־ש זי־ן עולה כמנין פה ישעיה [480] לרמוז פיו גרם לו דבר זה של בליעת הארז ויפטר שם ולכן נרמז הרמז במלוי הארז דהמילוי הוא בלוע בתוך אותיות הפשוט. ונראה כד נח נפשיה נסתלק כח השם מן הארז ונגלה ישעיה הנביא ע"ה לעיני הכל וקברוהו בכבוד.
והנה הדבר יפלא כיון דנבלע על ידי נס מכח אמירת שם מהיכן ידע מנשה שנבלע בארץ ודילמא עשה קפיצת הדרך וברח או נבלע באילנות אחרים?
אך ראיתי בירושלמי ששם נזכר מעשה זו בהרחבה יותר וכאן בתלמודא דידן נזכרה בקיצור והוא דאיתא בירושלמי דסנהדרין פרק י"א הלכה ב' כשעמד מנשה היה רודף אחר ישעיה הנביא ע"ה להרגו והוא ברח מלפניו וקרא שם ונבלע בארז ורק ציצית בגדו נשאר חוץ לארז ועל ידי כן ידעו שהוא נבלע בארז. ואמרו הדבר לפני מנשה אמר להם נסרו הארז והלכו ונסרוהו ונראה הדם נמשך מן הארז עד כאן עיין שם. נמצא לפי זה מכח הציצית שנשאר בחוץ ידעו שנבלע בארז ובזה נתרצה קושיא הנזכר.
וצריך להבין למה נתגלה דבר המסבב הריגתו על ידי ציצית בגדו ולא על ידי דבר אחר?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל דהציצית מורין שיש לישראל דין בנים אפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום וכסברת רבי מאיר ודלא כרבי יהודה (קידושין לו.), והיינו כי כל כנף יש בו ח' חוטין וחמש קשרים כמנין אחד וד' פעמים אחד עולה בן [13×4=52] ואלו הציציות מניחם האדם שתים מלפניו ושתים מלאחריו לרמוז בין הולך לפנים בין הולך לאחור הוא נקרא 'בן' להקדוש ברוך הוא! וכיון שיש לישראל דין בן אפילו אין עושין רצונו של מקום מוכרח לומר דעונותיהם נמחלין דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ומסתמא הקדוש ברוך הוא מוחל להם!
ולכן מזה יצא חיוב לישעיה הנביא ע"ה על אשר אמר עליהם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' (ישעיה ו, ה) ואף על פי שנכוה בשפתו עדיין לא ניצול מן העונש עד שבא מנשה וסיבב לו מיתה בעלילה בשביל דברים שדבר בנבואה ולכן הסיבה הזאת של הריגתו נעשית על ידי הציצית שהוא גילה על מקומו ונהרג כי כל אחד נידון כפי ערך גודל צדקתו ומעלתו ולכן כי מטא להדי פומא נח נפשיה והכונה הוא נח נפשיה כמו פטירת הצדיקים שיצאת נפשם מאיליה כמשחל בניתא מחלבא כן היא נח נפשיה בדרך כל הארץ ולא על ידי כלי הברזל הנוסר וכיון שיצאה נשמתו מגופו נתבטלה כונתו שהיה מתכוין בשם להתעלם וכיון שנתבטלה כונתו ממילא נתגלה לעיני הכל וקברוהו בכבוד.

כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. הנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל אספקלריא המאירה הוא בחינת שם הוי־ה שהוא סוד התפארת הנקרא בשם שמש ושאינה מאירה הוא בחינת שם אדנ־י שהוא סוד המלכות הנקראת בשם לבנה. וכתב רבינו ז"ל דישעיה הנביא ע"ה השיג במלכות דבריאה ולזה אמר 'וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ־י' (ישעיה ו, א) שהיא המלכות ואחר כך בשמעו מה שהיו אומרים 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הֳ' צְבָקוֹת' (ישעיה ו, ג) שהוא התפארת חשב כי את התפארת ראה ואמר 'אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי' שאני חשבתי שראיתי במלכות אך עתה ידעתי 'כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי' (ישעיה ו, ה) והסיבה שטעיתי היא מפני כִּי בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים' (ישעיה ו, ו) ואמר לו כך הוא האמת שלא ראית אלא רק את המלכות ומה שחשבת אחר כך שטעית אין זה אמת כי לא טעית עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא].
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת דמקשים אמאי לא קשיא ליה למנשה בפסוק אחר שכתב משה רבינו ע"ה בעצמו והוא דכתיב (שמות כד, י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר? ובזה ניחא דמנשה ידע חילוק זה ומה שנאמר 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' זה אספקלריא שאינה מאירה אך ישעיה אי אפשר לתרץ עליו בכך כי תחלה אמר 'וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ־י' וחזר ואמר 'אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי' דמשמע שבא לומר שראה בבחינת אספקלריא המאירה.

אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ־הַשָּׁנָה לְיוֹם־הַכִּפּוּרִים (ישעיהו נה, ו). קשא בנתים ליכא עשרה אלא שבעה! והוה ליה למימר מיום ראש השנה עד יום הכיפירים?
ונראה לי בס"ד נקיט בין ראש השנה ליום הכיפורים לרמוז לפי דרכו על אחת מן ההארות שמאירים בעשרת ימי תשובה והוא ארבעה אלפי־ן שהם אל־ף [111] דשם הוי־ה במלוי ס"ג [יו־ד ה־י וא־ו ה־י] ושלשה אלפי־ן דשם אהי־ה במלוי אלפי־ן [אל־ף ה־א יו־ד ה־א] וד' פעמים אל־ף עולה מספר תמ"ד [111×4=444] והוא מספר שיש בין מספר ראש השנה [861] שהוא תתס"א לבין מספר יום הכפורים [417] שהוא תי"ז והפרש שיש ביניהם הוא תמ"ד [861-417=444] ולזה אמר אלו עשרה ימים שהם תלויים מאירים בהארה הרמוזה בין מספר ראש השנה לבין מספר יום הכפורים.

תניא שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלם וכתוב בה וכו' משנת ראב"י קב ונקי וכו'. הרב יד אהרן בכלליו והרב באר יעקב בי"ד סוף דף קמ"ג הביאו ראיה משמעתין דהלכה כראב"י אף בברייתא והזכירה הרב פר"ח בהגהות הרמב"ם פ"ב דבית הבחירה ע"ש ונעלם מהם דהסמ"ג לאוין של"א והרמב"ן במלחמות סוף פרק התקבל והר"ן פרק אלו טריפות כלם הביאו ראיה זו ועמ"ש אני בעניי בעין זוכר מערכת מ"ם אות ט' בס"ד:

ואי אימא ליה לשוייה מזיד. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וצ"ע קצת לפי מ"ש הרא"ש ריש פ"ד דביצה בשם העטור במידי דכתיב באורייתא מחינן בהו ולא אמרינן מוטב וכו' וי"ל דה"ק לשוייה מזיד וקטל ליה ע"כ מוטב לינצל ממנו ע"י שם וכו' והעיטור לא קאמר אלא מחינן עד דפרשי עכ"ל. ודברי הרב ז"ל יש בהם גמגום דממ"ש מוטב לינצל ע"י שם ואבלע בארזא נראה דכיון דיש המצאה לינצל הא עדיף ונראה דאם לא היה המצאה זו היה חייב לומר לו, ותכ"ד כתב דהעטור כתב מחינן עד דפרשי והא לחוד הול"ל דדוקא כשידינו תקיפה לא אמרינן מוטב אבל כשאין בידינו למחות בהא לא מיירי בעל העטור והרא"ש וא"כ לק"מ בסוגיין וכבר הארכתי להוכיח כן בברכי יוסף סימן תר"ח בס"ד ע"ש ודוק כי קצרתי:

משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים וכו' עמ"ש הריטב"א בחידושיו ועמ"ש מורינו הרב מהר"א יצחקי בתשובותיו זרע אברהם י"ד סי' כ"ח ומ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף קס"ב ע"ד ע"ש:

והבא על הסוטה. אשת איש שזינתה וקיימא לן דאסורה לבעלה בפ''ק (לעיל דף יא:) מה אני מקיים אשר הוטמאה (דברים כד) לרבות סוטה שנסתרה ואע''ג דחייבי לאוין היא מודה בה רבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' (לעיל מד.) במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אע''ג דלאו חייבי לאוין דשאר הוא הכא מודי דאין ולד ממזר וכל שכן לאידך רבי עקיבא בר פלוגתא דשמעון התימני לא הוי ממזר משום דסוט' לאו מחייבי לאוין דשאר היא: דהא תפסי בה קידושין. לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים: נדה דכתיב ותהי נדתה עליו. תהי לשון הויה דקידושין עליו: שומרת יבם. לאחד מן השוק בלא חליצה שאין הולד ממזר ואפילו לרבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' וטעמא משום דקידושין תופסין בה מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה דכתיב (דברים כה) לא תהיה בת הויה היא והכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר אלמא קדושין תפסי בה: ואביי מספקא ליה. האי לא תהיה לאיש זר: אי כרב. דאמר בפרק האשה רבה (לקמן דף צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה דכתיב לא תהיה אשת המת לאיש זר לא תהיה בת הויה לזר והולד ממזר: אי כשמואל. דאמר (שם) בעניותינו בעניות דעתינו צריכה גט דמספקא לן אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או דלמא לאוקמה בלאו אתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה: משנת רבי אליעזר ב''י קב ונקי. קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]: ונקי. בכל מקום שנזכר הלכה כמותו: בהמצאו. משמע פעמים שאינו מצוי: אמלא. לאו לשון תוספת אלא משלים ולא יותר: ידענא ביה. במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי אלא קטיל לי ואי אימא ליה ולא מקבל אישויי' ליה מזיד בהריגתי דעכשיו הוא סבור להורגני בדין מוטב שאברח מפניו: כי מטא. נרגא: להדי פומא. דישעיה: נסרוה לפומיה ונח נפשיה. ומשום הכי איענש לנסורי פומיה משום דקרינהו לישראל עם טמא שפתים מדעתו שלא צוה לו הקב''ה ולא מחמת תוכחה דכתיב ואומר אוי לי כי נדמיתי: נסתכלו באספקלריא שאין מאירה. וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו:

דמתני' קאי דלא אסר אלא חייבי לאוין דשאר וא''ת א''כ אמאי איצטריך למנקט הכל מודים בשומרת יבם אמאי תיסק אדעתא למימר דהוי ממזר טפי מבשאר חייבי לאוין דלאו דשאר וי''ל דאליבא דרב דאמר אין קידושין תופסין ביבמה איצטריך לאשמועינן שפיר דלא הוי ממזר וטעמא אר''ת דהוי כעובד כוכבים ועבד שאין בה קידושין לשום אדם וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה ואפי' למ''ד דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד מ''מ אין ממזר מיבמה דכיון דיבמה עומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבא בת תפיסת קידושין וא''ת לשמואל תפשוט מהך ברייתא דאין קידושין תופסין ביבמה דאי תופסין לא הוה צריך לאשמועינן דאין הולד ממזר וי''ל דשמואל מספקא ליה דלמא ברייתא היא גופה אתא לאשמעינן דקידושין תופסין ביבמה וא''ת היכי קמ''ל דתפסי הא אפי' לא תפסי לא הוי ממזר דשמואל אית ליה לעיל (דף מה.) דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וי''ל דשפיר משמע דתפסי בה קידושין מדכייל לה בהדי סוטה ונדה משמע דבכולהו לא הוי הולד ממזר משום דתפסי בהו קידושין והא דקאמר ואביי מספקא ליה אי כרב אי כשמואל לא כפירוש הקונטרס דאפי' לרב אין הולד ממזר כדפי' אלא להכי לא נקט שומרת יבם משום דשמא תפסי בה קידושין כדשמואל ופשיטא דלא הוי ממזר ואין שום חידוש להשמיענו וא''ת ואמאי הוי ממזר משומרת יבם לשום תנא כיון דהוי כעובד כוכבים ועבד דלא תפסי קדושין לא לדידיה ולא לאחריני וברייתא דהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) נמי דקתני זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים כו' משמע דלרבנן לא הוי ממזר משום דקידושין תופסין ולפי' ר''ת אפי' אין קידושין תופסין לא הוי ממזר ואר''י דלמ''ד דהוי ממזר לר' עקיבא מחייבי לאוין דלאו דשאר נמי הוי ממזר מיבמה לשוק ומעובד כוכבים ועבד אע''ג דלא דמו לאשת אב דהא מוי''ו דולא יגלה נפקי כולהו וסמיך ליה לא יבא ממזר ולא ילפינן מידי מאשת אב אלא בהדיא כתיב בכולהו ממזרות אבל לתנא דמתניתין דאין ממזר לר' עקיבא אלא מחייבי לאוין דשאר ולא דריש וי''ו דולא יגלה לא נפקי שום חייבי לאוין אלא מאשת אב בעינן דליהוי דומיא דאשת אב דלא תפסי בה קידושין לדידיה ותפסי בה לאחריני וה''פ דברייתא דהאשה רבה (ג''ז שם) זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין נמי תפסי בכל חייבי לאוין דלאו דשאר פי' מוי''ו דולא יגלה שמעינן בכולהו דהוה ממזר ולהכי אין קידושין תופסין נמי בכולן ולהכי אין לחלק בין לאו יבמה לשוק לשאר לאוין כדפירשתי אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה דכיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין דלאו דשאר ולא הוי ממזר מינייהו לא הוי ממזר נמי מיבמה לשוק אע''ג דאין קידושין תופסין בה כיון דלא דמיא לאשת אב: סוטה נמי דהא תפסי בה קדושין. פי' בקונט' דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה הראשונים וק' לר''י דנדה נמי לא פקעי קידושיה ואפילו הכי איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין ואר''י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה דמוקמינן בפ''ק (לעיל יא: ושם) לרבות סוטה וכן משמע בפרק יש מותרות (לקמן ד' פה:) דבסוטה ודאי תפסי קידושין ולא פליגי אלא אי אית לה כתובה אי לאו דקאמר סוטה ודאי איכא בינייהו דמ''ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה כתובה כו' והיינו על כרחך במחזיר סוטה אחר שגירשה דאי לא גירשה כיון דזנתה הפסידה כתובתה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין ד' עח.) נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאין לוקה דרך הויה אסרה תורה וא''ת בסוף האומר בקידושין (ד' סח. ושם) ור' עקיבא כי תהיין במאי מוקי לה לוקמה במחזיר סוטה וכ''ת דכי תהיין מיותר וסוטה נפקא לן מקרא דלהיות לו לאשה א''כ היכי מוקי לה באלמנה לכ''ג וכדר' סימאי הא כתיב לא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים וי''ל דלא בעי לאוקמא בסוטה משום דשנואה משמע שהיא שנואה בתחלת נישואין וא''ת ולוקמה בסוטה ולבועל. וי''ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א''נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין פר''ח דמסוטה נהי דלא הוי ממזר מדאורייתא מדרבנן מיהא הוי ממזר מידי דהוי (לקמן פז:) אאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונישאת ואח''כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה ואין ראיה דהתם קנסוה כי היכי דתידוק אבל הכא אין צריך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה ועוד דבריש יש מותרות (לקמן ד' פה: ושם) קאמר גבי סוטה למ''ד דמרגלא ליה הא איהי מרגילתו ואי הוי ממזר אפילו מדרבנן לא מרגלא ליה כדאמר התם גבי חלוצה: אי כרב אי כשמואל. מתוך פי' הקונט' משמע דלרב ליכא לאו ביבמה דפי' אי כרב דאמר בהאשה רבה (לקמן ד' צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה וגו' לא תהא בה הויה לזר והולד ממזר ואי כשמואל דמספקא ליה אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או לאוקומי ללאו הוא דאתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידה בלשון הויה ואין נראה דאמרינן בהאומר בקידושין (ד' סח. ושם) מאי יבמה שהיא בלאו . לא תפסי בה קידושין אלמא איכא לאו אפילו למ''ד דלא תפסי בה קידושין ובכל מקום חשיב יבמה לשוק חייבי לאוין ואותם ששאלו לר' יהושע בני צרות דבית הלל לב''ש (לעיל ד' טו:) דקבעי למילף יבמה לשוק בקל וחומר מאלמנה משמע דאיכא לאו ואומר רבינו תם דלכולי עלמא אית בה לאו וה''ק לקמן ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה. דקרא או לאשמועינן דלקי אקידושין או לקידושין דלא תפסי נמי הוא דאתא: אשוייה מזיד. פר''ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל (שמות כד):

דף מט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד