שבת צב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

ומקשינן: והאיכא מקום חלמה תפר שבשולי הארנק דאי בעי מפקע ליה קורע שם ושקיל את המעות?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: בנסכא. שיש בארנק חתיכת כסף ארוכה. שאינו קונה אותה עד שיוציא את כולה לחוץ.

ומקשינן: ועדיין אין איסור שבת וגניבה באים כאחד.

כיון דאיכא לארנק שנצין, רצועות שבשולי הארנק, שקושר בהם את הארנק, הרי יתכן כי הגנב מפיק ליה מוציא לארנק עד פומיה, ושרי, ואז הוא יכול להתיר את הרצועות, ושקיל, ומצי קני אז לנסכא, ולכן כבר נתחייב אז בגניבה על הנסכא.

[וכמובן שאינו מתחייב בגניבה על הארנק עצמו אלא לאחר שיוציא את כל הארנק, וכדאוקימנא לעיל בנסכא שלא הוציא כולה.

אלא כונת הגמרא לומר, שהיות והרצועות אינן מונעות מלקחת את הנסכא שבפנים, כי מיד עם יציאת פיו הוא יכול להתיר הרצועות, הרי הוא מתחייב אז על גניבת הנסכא].

ואילו שנצין הרצועות של הארנק - עדיין אגידי מגואי, נשארים אגודים בפנים, ברשות היחיד, ולכן אינו חייב משום הוצאת שבת לא על הארנק ולא על הנסכא שבתוכו כיון שגם הם נחשבים כאגודים לרשות היחיד.

[והראיה היא מהמקרה שהוציא הארנק דרך פיו. וקושית הגמרא דברייתא סתמא קתני, אף באופן כזה. ריטב"א].

שהרי איסור שבת לא בא עד שיוציא גם את השנצין, שהם חלק מהארנק, ואגד כלי שמיה אגד?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דליכא שנצין לארנק.

ואיבעית אימא: דאית ליה שנצין, והם מכרכי עילויה, כרוכים על הארנק. שעם יציאת הארנק יוצאים גם הם לחוץ. כך שאיסור שבת וגניבה באין כאחד.

וכן אמר רבא: לא שנו שהמוציא קופה פטור אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין. אבל מלאה חרדל, חייב.

אלמא קסבר רבא: אגד כלי לא שמיה אגד.

אביי אמר: אפילו מלאה חרדל פטור.

אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד. קם אביי בשיטתיה דרבא. אביי חזר מדבריו והסכים לשיטת רבא.

קם רבא בשיטתיה דאביי. ואילו רבא חזר מדבריו והסכים לשיטתו של אביי.

ורמי דאביי אדאביי, ורמי דרבא אדרבא;.

דאיתמר: המוציא פירות לרה"ר:

אביי אמר: אם הוציא ביד, חייב, ואעפ"י שגופו נשאר בפנים, כי אגד גופו לא שמיה אגד.

אבל אם הוציא בכלי, ומקצת הכלי נשאר בפנים - פטור, דאגד כלי שמיה אגד.

ורבא אמר: ביד - פטור, דאגד גופו שמיה אגד. דהיינו שהיד נגררת אחר הגוף שנשאר בפנים.

בכלי - חייב. דאגד כלי לא שמיה אגד.

וקשיא אהא דאמרן, דאביי חזר מדבריו וסובר דאגד כלי לא שמיה אגד ורבא חזר וסובר שמיה אגד, ואילו הכא שמעינן איפכא? ^[1]

ומתרצינן: איפוך לדבריהם במחלוקת דהמוציא פירות. דאביי סבר ביד פטור ובכלי חייב. ורבא סבר ביד חייב ובכלי פטור.

ומקשינן למאן דאמר ביד חייב:

והתנן בריש מסכתין: פשט בעל הבית העומד בפנים את ידו לחוץ והיה חפץ בידו, ונטל העני מתוכה את החפץ, או שנתן העני העומד בחוץ, את החפץ לתוכה של ידו של בעה"ב, והכניס הבעה"ב את החפץ לפנים, שניהם פטורין, לפי ששניהם לא עשו מלאכה שלמה, אלא אחד עשה עקירה והשני עשה הנחה.

ואם נימא דהמוציא ביד חייב, למה לא יתחייב בעה"ב תיכף כשפשט ידו לחוץ? אלא ודאי אמרינן דאגד גופו שמיה אגד, והמוציא ביד פטור. וקשיא למאן דמחייב?

ומתרצינן: התם במשנה, איירי כשידו למעלה משלשה טפחים מהקרקע. ואין הטעם משום אגד גופו, אלא לעולם נחשבת היד כאילו היא בחוץ, רק הפטור הוא משום דלא הוי הנחה, שהרי היד תלויה באויר.

אבל הכא, דחייב כשהוציא ביד, כשידו למטה משלשה טפחים מהקרקע, דנחשבת היד כמונחת ע"ג קרקע, והוי הנחה. ^[2]

מתניתין:

המוציא, בין בימינו בין בשמאלו, או בתוך חיקו, או על כתיפיו, חייב, שכן משא בני קהת! על כתיפיו הוא חייב לפי שנאמר "בכתף ישאו" [וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן, רמב"ם]. וימין ושמאל וחיקו הוא דרך הוצאה. ^[3]

המוציא כלאחר ידו על גב היד, ברגלו, בפיו ^[4], במרפקו ^[5], באזנו, ובשערו,, ובפונדתו חגורה חלולה המשמשת גם לארנק, ופיה למטה [אבל פיה למעלה הוי דרך הוצאה], בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו שפה התחתונה, במנעלו, בסנדלו - פטור, לפי שלא הוציא כדרך המוציאין, כדרך שבני אדם רגילין להוציא.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שמחזיקו בידו ומעבירו באויר למעלה מעשרה טפחים מהארץ [דעל כתפיו למדנו כבר במשנה שהוא חייב] - חייב, אעפ"י שלמעלה מעשרה לאו רה"ר הוא, שכן משא בני קהת! ^[6]

ומשא בני קהת מנלן שכך היה? דכתיב "וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב". מקיש מזבח למשכן - מה משכן גובהו עשר אמות, אף מזבח גובהו עשר אמות.

ומשכן גופיה מנלן שהיה עשר אמות?

דכתיב "עשר אמות אורך הקרש".

וכתיב "ויפרוש את האהל על המשכן". ואמר רב: משה רבינו פרשו! מכאן אתה למד לגובהן של לויים שהיה עשר אמות! שמסתמא כל הלויים היה גובהן כמשה שהיה עשר אמות ^[7], ומשה פרש את יריעות האהל בידיו על המשכן, שהיה גבוה עשר אמות.

וגמירי: דכל טונא משא דמידלי נישא במוטות, תילתא מלעיל שליש מגובה המשא הוא מעל המוט ותרי תילתי מלתחת למוט.

ומכיון שבני קהת נשאו את המזבח על כתפם הרי ששליש ממנו היה למעלה מכתפם ושני שליש למטה מכתפם, נמצא שהיה המזבח מורם מהארץ כמעט שליש מעשר אמות ^[8] [שהוא השליש שנמצא מעל כתפם].

אישתכח, נמצא, דהוה מידלי טובא שהיה מוגבה הרבה יותר מעשרה טפחים.

ואיבעית אימא: לעולם לא היה גובה הלויים כמשה, ואם כן אין ללמוד מנשיאת המזבח, דשמא היה גובהן רק שבעה אמות ונמצא ששני שלישי המזבח [שהוא בערך שבעה אמות] שלמטה מכתפם הגיע עד כמעט לארץ.

אלא ילפינן מארון: דאמר מר: ארון גובהו תשעה טפחים וכפורת גובהה טפח, הרי כאן עשרה טפחים.

וגמירי: דכל טונא משא דמידלי הנישא במוטות - תילתא מלעיל, שני שליש למעלה מהנושאו, ותרי תילתי מלרע ושני שליש מתחת לכתף הנושאו. אישתכח דלמעלה מעשרה טפחים הוה קאי הארון.

שאפילו אם לא היו הלויים אלא בגובה רגיל, דהיינו שלש אמות שהם שמונה עשר טפחים, הרי שהארון לא היה למטה מכתפם רק שני שליש של עשרה טפחים, שהם ששה טפחים ושני שליש, ועדיין הוא מורם מהארץ יותר מעשרה טפחים. ^[9]

ומקשינן להך לישנא: וליגמר ממשה, שגובה הלויים היה עשר אמות כמותו, ולמה לא נלמד מנשיאת המזבח על ידי הלויים?

ומתרצינן: דילמא משה שאני. דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה. אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו - חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן. שהיו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן מבלי לאחוז בידים. ^[10]

ומקשינן: וכי אנשי הוצל רובא דעלמא, שכולן נגררין אחריהם?

אלא אי איתמר, הכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב, שכן בני עירו עושין כן.

ומקשינן: ותיבטל דעתו אצל כל אדם?

הערות

^[1] הגמרא ידעה שמחלוקת זו נשנית לאחר שחזרו כל אחד מדבריו. תוד"ה ורמי.

^[2] והר"י מפרש שהחילוק הוא באגד גופו. דלמעלה מג' שמיה אגד, דידו בתר גופו גריר, ולמטה מג' שוב אינו נגרר אחר הגוף, ולאו שמיה אגד. תוד"ה התם.

^[3] רש"י הביא מירושלמי, דכתיב "פקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה". שהיה נושא שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף.

^[4] לא מיירי באוכלין שהוציא בפיו בשעת אכילה, דזה הוי דרך הוצאה, תוד"ה המוציא. וכן הוא להדיא בגמרא לקמן סו"פ הזורק.

^[5] רש"י סובר שהוא תחת בית השחי. ותוס' בד"ה במרפקו, הוכיחו שהוא בין האמה לזרוע מבפנים [כנגד מה שאנו קורים מרפק], שכופף את ידו על כתיפו כדי שלא יפול החפץ שנושא במרפק. וכתב התוי"ט דהיינו שנושא שם את החפץ בעצמו אבל אם תלה שם כלי והחפץ בפנים, הוי דרך הוצאה.

^[6] ומה שאמרו שאין רה"ר למעלה מעשרה, היינו דוקא בזורק חפץ ונדבק לכותל למעלה מעשרה, אבל במעביר בידיו למדנו ממשא בני קהת דחייב. רש"י. ובשפת אמת ביאר הדבר, דבמעביר כיון דהאדם נושאו והוא עומד בתוך עשרה טפחים נגרר הדבר אחריו, אבל בזורק כבר יצא החפץ מידו ואין לו שייכות עם הדבר עוד. אך הקשה דמ"מ אף במעביר הרי הוא נושא למעלה מעשרה דהוא מקום פטור, ומה הראיה לחייב ממשא בני קהת. ודלמא גם הם נשאו שלא ברה"ר. ותירץ עפ"י מ"ש בפהמ"ש להרמב"ם על המשנה, שהראיה ממשא בני קהת משום דקראה הכתוב עבודה, דכתיב "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו".

^[7] הקשה הריטב"א, למה צריך ללמוד ללויים ממשה, שהרי בלויים עצמם כתיב "ופרשו עליו כסוי עור תחש", היינו על המזבח, ומזבח גובהו עשר אמות [והביא שהגאונים באמת היה להם גירסא אחרת בגמ' ומפרשים כנ"ל, אבל כל הספרים מסכימים לגירסא דלפנינו]. ותירץ דדוקא ממשכן אפשר ללמוד לגובה הגוף שהיה אורכו שלשים אמה, אבל מזבח שהוא קטן אפשר גם לאדם קטן לפרוש עליו ע"י זריקה מלמטה. ועוד הקשה הריטב"א דללישנא בתרא דגובה הלויים היה רגיל, איך נשאו את המזבח שהיה עשר אמות, והרי שני שליש ממנו למטה מכתפם שזה הרבה יותר משלש אמות שהוא הגובה הרגיל. ותירץ דהך לישנא סבירא ליה כמ"ד דמזבח גובהו רק שלש אמות ולא מקשינן מזבח למשכן. ועוד תירץ שגם ללישנא בתרא גובה הלויים היה יותר משאר בני אדם, אלא שלא היה כמשה. אבל היו גבוהים שבע אמות ולמעלה, והמזבח הגיע לארץ.

^[8] רש"י. כי יש להסתפק אם השליש הוא למעלה מהראש או מהכתפיים, ואם מחשבין מהכתפים [ככתוב בפנים] חסר קצת משליש שהרי עשר אמות של גובה הלויים חשבינן מהראש. ועיין מהרש"א.

^[9] טעמא דלישנא קמא דלא ילפי מארון, שכמו שמצינו בחי שנושא את עצמו כן היה בארון שהיה נושא את נושאיו ולאו עבודה היא, שפת אמת.

^[10] רש"י. משמע דבאוחזו בידו אף שהוא על ראשו הוי כדרך הנושאין ודוקא להניחו עומד על הראש לבד הוי שלא כדרך. שפת אמת. אולם ברמב"ם מבואר שיש חילוק בין דבר קל לכבד שבדבר קל שאינו אוחזו בידו לא הוי דרך הוצאה אבל דבר כבד שתופסו בידו הוי דרך הוצאה.

דאי בעי מפקע ליה ושקיל [שאם ירצה מפקיע, קורע, אותו ולוקח]! ומשיבים: כאן מדובר בנסכא [בפיסות מתכת] ארוכות, וממילא כל עוד שלא יצאו כולן, לא קנה את החפץ ולא נתחייב בגניבה. ושואלים: וכיון דאיכא [שיש] לכיס שנצין (שרוכים) שהוא קשור בהם, הלא די לו במה שמפיק ליה [שמוציא אותו] עד שפומיה [פיו] יהיה בחוץ ושרי ושקיל [ויתיר את השרוכים ויטול] את הכסף שבתוכו בעוד השנצין עדיין אגידי מגואי [אגודים, מצויים בפנים, ברשות היחיד]! ומשיבים: יש לומר שמדובר כאן באופן דליכא [שאין] לכיס זה שנצין. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן דאית ליה, ומכרכי עילויה [שיש לו שנצים, ואולם הם כרוכים עליו]. במחלוקת של חזקיה ור' יוחנן נחלקו גם אביי ורבא.

ומפרטים, וכן אמר רבא: לא שנו במשנה שפטור בהוצאה כזו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין, אבל מלאה חרדל — חייב. אלמא קסבר [מכאן שהוא רבא, סבור] שאגד (חיבור) של כמה פריטים באמצעות כלי אחד — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לאגד. ואביי אמר: אפילו כשהקופה מלאה חרדל — פטור, אלמא קסבר [מכאן שהוא, אביי סבור] שאגד כלי — שמיה [שמו, נחשב] אגד. ומעירים: קם [עמד] אביי בשיטתיה [בשיטתו] של רבא, וקם [עמד] רבא בשיטתיה [בשיטתו] של אביי, ורמי [ויש להשליך, להקשות] מדברי אביי על דברי אביי עצמו, ורמי [ויש להשליך, להקשות] מדברי רבא על דברי רבא עצמו.

דאיתמר [שנאמר] כבר שנחלקו בענין זה: המוציא פירות לרשות הרבים, אביי אמר: אם היו ביד שלו וכך הוציאם, אף על פי ששאר גופו עדיין ברשות היחיד — חייב, לפי שאין אגד הגוף נחשב לאגד, ואולם אם הוציאם בכלי ומקצת הכלי עדיין בתוך רשות היחיד — פטור. ורבא אמר: אם הוציא ביד — פטור, כיון שידו נגררת ונחשבת להלכה כגופו, אבל בכלי — חייב, והרי זה היפך הדברים הקודמים!

ומשיבים: איפוך [הפוך את הגירסה] ואמור שרבא הוא שאמר שאם הוציא ביד — חייב. ומקשים לשיטה זו: והתנן [והרי שנינו במשנה]: פשט בעל הבית את ידו מרשות היחיד לחוץ לרשות הרבים, ונטל העני מתוכה חפץ או שנתן לתוכה דבר והכניס אותו בעל הבית — שניהן פטורין. נמצא שבהוצאת ידו בלבד לרשות הרבים אינו חייב! ומשיבים: התם [שם, במשנה] — היה זה למעלה משלשה טפחים מן הארץ ואינו נחשב כצמוד לארץ, ולכך אין זה נחשב כהנחה, ואולם הכא [כאן] — היה זה למטה משלשה טפחים, וכל שהוא בתוך שלושה טפחים לארץ הריהו כצמוד לה, ונחשב כהנחה.

א משנה המוציא בשבת הוצאה אסורה, בין שהוציא ביד ימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתיפיו — חייב. שכל אלה הן דרכים מקובלות בהוצאת חפץ, שכן בדרך זו היה משא בני קהת שהיו נושאים את כלי הקודש של המשכן במדבר, וכיון שכל מלאכות שבת נלמדות מן המשכן, לומדים אנו מהם לענין מלאכת הוצאה. אבל המוציא כלאחר ידו (כשהחפץ מצד גב ידו) או ברגלו או בפיו, וכן במרפקו, באזנו וכן בשערו וכן בפונדתו (חגורה חלולה) שהיה פיה למטה, או בין פונדתו לחלוקו, וכן בשפת חלוקו או במנעלו או בסנדלו — פטור על כל אלה, כיון שלא הוציא כדרך המוציאין.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: המוציא משאוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו למעלה מעשרה טפחים שהוא מעל תחומה של רשות הרבים — חייב, שכן היה משא בני קהת. ושואלים: ומשא בני קהת מנלן [מנין לנו] שהיה גבוה מעשרה טפחים? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] במשא הלויים: "וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת מיתריו לכל עבודתו" (במדבר ג, כו), ובפסוק זה מקיש [משווה] את המזבח למשכן, ולפיכך יש ללמוד מזה: מה משכן היה גובהו עשר אמות, אף המזבח היה גובהו עשר אמות, ויש להבין בדרך מיוחדת את המדה האחרת האמורה בגובהו של המזבח ("ועשית את המזבח... ושלש אמות קומתו". שמות כז, א).

ושואלים: ומשכן גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שכך היה גובהו? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טו–טז), וכתיב [ונאמר] בהקמת המשכן: "ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האוהל עליו מלמעלה כאשר ציוה ה' את משה" (שמות מ, יט). ואמר רב: משה רבינו עצמו פרשו. מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות, שאם יכול היה משה בעצמו לעמוד ולפרוש את מכסה האוהל ודאי לא היה גובהו של משה עצמו פחות מעשר אמות, ומן הסתם היו כן גם שאר הלויים. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל, ותרי תילתי מלתחת [שליש מלמעלה בגובה קומת הנושא ושני שלישים מלמטה], ולפי זה אישתכח דהוה מידלי טובא [נמצא שהיה גבוה הרבה], שאם נשאו את המזבח במוטות היה מורם מן הקרקע לפחות שליש מעשר אמות, ושליש מעשר אמות הריהו עשרים טפחים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר ללמוד זאת מארון הברית, בלא להניח שהיו הלויים גבוהים משאר בני אדם. ששנינו שאמר מר [החכם]: הארון עצמו היה גובהו תשעה טפחים כמפורש בתורה וכפורת שעליו — טפח, הרי כאן עשרה. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע [שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה], ואם כן אישתכח [נמצא] שקצהו התחתון של הארון למעלה מעשרה טפחים הוה קאי [היה עומד, מצוי]. ושואלים: וליגמר [ושילמד] ממשה, ומדוע לא הספיקה לנו ההוכחה הראשונה?! ומשיבים: דילמא [שמא] משה שאני [שונה] היה משאר הלויים, שהוא היה גבוה בקומתו מהם, ששנינו שאמר מר [החכם]: אין השכינה שורה אלא על מי שהוא חכם גבור ועשיר ובעל קומה, והוא שהשכינה שרתה עליו היה צריך להיות גבה קומה.

ג אמר רב משום (בשם) ר' חייא: המוציא משאוי (משא) בשבת על ראשו — חייב חטאת, שכן אנשי המקום הוצל היו עושין כן, שדרכם היתה לשאת משאות על ראשיהם. ושואלים: ואנשי הוצל רובא דעלמא [רוב העולם הם]?! ואף אם נוהגים כן במקום אחד, עדיין נחשבת הוצאה כזו לגבי כל העולם כהוצאה שלא כדרכה! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר], שאמר רב משום ר' חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת — חייב, שכן בני עירו עושין כן. ושוב שואלים: ואף אם בני עירו עושים כן, ותיבטל דעתו אצל כל אדם אחר! שיחיד או קבוצה קטנה הנוהגים בדרך יוצאת מגדר הרגיל אין מחשיבים את נוהגיהם, אלא דנים לפי רוב בני אדם! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: המוציא משוי על ראשו — פטור

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for if he wishes, he can tear the seam and take the money. The Gemara answers: Here, it is referring to long metal strips. As long as the entire purse is not in the public domain, he did not acquire any of the long strips, and he is not liable for theft. The Gemara asks: And since the purse has laces to close its opening, to be liable for theft it is sufficient that he carry it out so that its mouth is in the public domain, as he can untie the straps and remove the contents of the purse. And since the laces remain bound inside the private domain, he is not yet liable for violating the prohibition of Shabbat. The Gemara answers: This is referring to a case where the purse does not have laces. And if you wish, say instead that it is referring to a case where it has laces, and the laces are wound around the purse.

There is a dispute between Abaye and Rava that parallels the dispute between Ḥizkiya and Rabbi Yoḥanan. And, so too, Rava said: They only taught in the mishna that one is exempt with regard to carrying out a basket full of cucumbers and gourds. However, for carrying out a basket full of mustard seeds, he is liable. Apparently, Rava holds: fusion of several objects in a single vessel is not considered fusion. Abaye said: Even if the basket is full of mustard seeds, he is exempt. Apparently, Abaye holds: Fusion of several objects in a single vessel is considered fusion. The Gemara comments: Abaye later assumed the opinion of Rava, and Rava assumed the opinion of Abaye. And a contradiction is raised between one statement of Abaye and another statement of Abaye; and a contradiction is raised between one statement of Rava and another statement of Rava.

As it was stated that they disputed the matter of one who carries out fruit into the public domain. Abaye said: If he carried them out in his hand, he is liable even if the rest of his body remained in the private domain because fusion of several objects in his hand is not considered fusion. However, if he carried them out in a vessel, and part of the vessel remained in the private domain, he is exempt. And Rava said: If he carried them out in his hand, he is exempt because the legal status of his hand is determined by the status of the rest of the body. However, if he carried them out in a vessel, he is liable.

These are contrary to their opinions stated above. The Gemara answers: Reverse the opinions, and say that Rava was the one who said: If he carried it out in his hand, he is liable. The Gemara raises an objection. Didn’t we learn in the mishna: In a case where the homeowner extended his hand into the public domain, and either the poor person took an object from the homeowner’s hand and placed it in the public domain, or the poor person placed an object into the homeowner’s hand and the homeowner carried the object into the private domain, both are exempt. Apparently, one is not liable if he merely moved an object in his hand into the public domain. The Gemara answers: There, in the mishna, it is referring to a case where his hand was above three handbreadths from the ground. The object in his hand, therefore, does not have the legal status of having been placed on the ground, and he is exempt. Here, it is referring to a case where his hand was below three handbreadths off the ground. Anything that is within three handbreadths off the ground has the legal status of having been placed on the ground.

MISHNA: One who carries out an object into the public domain on Shabbat, whether he carried it out in his right hand or in his left hand, whether he carried it in his lap or on his shoulders, he is liable. All of these are typical methods of carrying out an object, as this was the method of carrying the sacred vessels of the Tabernacle employed by the sons of Kehat in the desert. All labors prohibited on Shabbat are derived from the Tabernacle, including the prohibited labor of carrying out from domain to domain. But one who carries an object out in an unusual, backhanded manner, or with his foot, or with his mouth, or with his elbow, with his ear, or with his hair, or with his belt [punda] whose opening faced downward, or between his belt and his cloak, or with the hem of his cloak, or with his shoe, or with his sandal, he is exempt because he did not carry it out in a manner typical of those who carry.

GEMARA: Rabbi Elazar said: One who carries out a load from the private domain to the public domain, even if he does so at a height above ten handbreadths, which is beyond the parameters of the public domain, he is liable, as this was the method of carrying utilized by the sons of Kehat. The Gemara asks: And from where do we derive that the method of carrying utilized by the sons of Kehat was above ten handbreadths? The Gemara answers: For it is written about the Levites’ carrying: “And the hangings of the courtyard, and the screen for the courtyard entrance which surrounds the Tabernacle, and the altar, and its cords for all of its service” (Numbers 3:26). This verse juxtaposes the altar to the Tabernacle. It is derived that just as the Tabernacle was ten cubits high, so too, the altar was ten cubits high. The verse that indicates otherwise: “And you shall make the altar…and its height should be three cubits” (Exodus 27:1), must be understood differently.

The Gemara asks: And from where do we derive that the Tabernacle itself was carried above ten handbreadths? The Gemara answers: As it is written: “And you shall make the boards for the Tabernacle out of acacia wood standing upright, the length of a board shall be ten cubits” (Exodus 26:15–16). And it is written with regard to the construction of the Tabernacle: “And he spread the tent over the Tabernacle, and he placed the cover for the tent on top of it as God commanded Moses” (Exodus 40:19). And Rav said: Moses, our teacher, spread it himself. From here you can derive that the height of the Levites was ten cubits. If Moses was capable of standing and spreading the cover over the tent by himself, he must have been at least ten cubits tall. Presumably, that was the height of the rest of the Levites as well. And they learned through tradition that every burden that is carried with poles, one-third of the burden is above the porter’s height, and two-thirds are below his height. It is found, then, that the altar was very high, as if they carried the altar on poles, the bottom of the altar was at least one-third of ten cubits, twenty handbreadths, off the ground.

And if you wish, say instead that the Levites were not extraordinarily tall, and this can be derived from the Ark of the Covenant, as the Master said: The Ark itself was nine handbreadths tall as stated in the Torah, and the Ark-cover was one handbreadth, for a total of ten. And they learned through tradition that every burden that is carried with poles, one-third of the burden is above the porter’s height and two-thirds are below his height. It is found, then, that the bottom of the Ark stood ten handbreadths above the ground. The Gemara asks: And let us derive it from Moses, and why was the first proof insufficient? The Gemara answers: Perhaps Moses was different from the other Levites and taller than they were, as the Master said: The Divine Presence only rests upon a person who is wise, mighty, wealthy, and tall. Since the Divine Presence rested on Moses, he had to be tall.

Rav said in the name of Rabbi Ḥiyya: One who carries out a burden on his head on Shabbat is liable to bring a sin-offering, as the people of Hotzal do so. They would typically carry burdens on their heads. The Gemara asks: And do the people of Hotzal constitute the majority of the world? Even if in one place it is a typical method of carrying a burden, it remains an atypical method of carrying in the rest of the world. Rather, if this ruling was stated, it was stated as follows. Rav said in the name of Rabbi Ḥiyya: If a resident of Hotzal carried out a burden on his head on Shabbat he is liable, as the people of his city do so. The Gemara asks again: Even if the inhabitants of his city do this, let his intention be rendered irrelevant by the opinions of all other people. If an individual or small group of people conduct themselves in an atypical manner, their conduct is not rendered typical. Typical conduct is determined by the majority of people. Rather, if this was stated, it was stated as follows. One who carries out a burden on his head is exempt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו ועל כתיפו חייב שכן משא בני קהת. בגמ' דבני מערבא מפרש כתי' ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וגו' שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו שמן המשחה איכן היה נתון ר' אבין בש"ר אלעזר כמין צלוחית קטנה היתה תלויה באפונדתו:

מה משכן עשר אף מזבח עשר אמות בפרק מבוי (עירובין דף ב) אמרו איבעית אימא כי כתי' קלעים חמש עשרה אמה לכתף בגובהה הוא דכתי' גובהה והא כתי' וקומה חמש אמות ההוא משפת מזבח ולמעלה כדי שלא יהא כהן עומד ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ נתבאר כבר שהמזבח יש בגבהו י' אמות ובמסכת זבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט) אמרו ר' יהודה לטעמיה דאמר מזבח דמשה נמי גדול הוה דתניא ה' אמות אורך וה' אמות רוחב רבוע יהיה דברים ככתבן דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו הוא מודד אף כאן מאמצעיתו הוא מודד כולה ור' יוסי כי גמיר גזירה שוה בגובהה גמיר דתניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן במזבח הזהב רבוע מה להלן גובהו כשנים ברחבו אף כאן גובהו כשנים ברחבו הא מה אני מקיים וקומה חמש אמות משפת סובב ולמעלה:

דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר. עיקר דיליה במסכת נדרים בפרק אין בין מודד הנאה מחברו (דף לח) א"ר יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו ומנלן ממשה דכתיב (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה פרשו וכתיב (שמות כ״ו:ט״ז) עשר אמות ארך הקרש אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב (דברים ט׳:י״ז) ואתפש בשני הלוחות ותניא אורכן ו' ורחבן ו' ועוביין ו' עשיר דכתיב (שמות ל״ד:א׳) פסל לך פסילותן שלך תהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר א' שנא' (תהילים ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה עניו מאד:

קופה שהיא מליאה פירות ונתונה על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה סבר חזקיה בקופה של קישואין ושל דלועין מתני' שעדיין מקצת כל קישות וכל דלעת בפנים ולא נתקם מבפנים לחוץ אבל קופה שהיא מלאה פירות אחרים כגון אגוזים ושקדים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן וכ"ש חרדל כיון שיש מן הפירות גופן מה שיצא כולן לחוץ יש בו שיעור גרוגרת חייב ואע"פ שהן בתוך הכלי ומקצת הכלי עדיין בפנים ויכול למושכו לפנים ולהכניסו וממילא מה שהוא בחוץ נמשך עם הקופה ונכנס אע"פ שלא נגע בו אלמא קסבר חזקיה אגד כלי לאו שמיה אגד ואית ליה למידק מן מתניתין הדין א"ר זירא דתנן אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור רובה של קישות ורובה של דלעת אבל אם הקישות כולה או הגרוגרת כולה בחוץ חייב ואע"פ שהוא בתוך הכלי ומקצת הכלי בפנים ור' יוחנן סבר אפילו קופה מליאה חרדל ויצא רובה לחוץ כיון שהוא מפורצת ואית ליה גדפאני איגד כלי שמיה איגד ועדיין אגודה היא לפנים ופטור עד שתנתק כולה לחוץ ודייק מן מתניתין כדר' זירא עד שיוציא את כל הקופה הא אם הוציא כל הפירות פטור וחזקיה מתרץ לה למתני' כטעמיה ור' יוחנן מתרץ לה כטעמיה ומותבינן לחזקיה המוציא קופת הרוכלין ונתנה על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב מינין מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה קס"ד דאית בקופת הרוכלים חפצים קטנים כגון חוליות ומרגליות או כיוצא בהן דציירין בצררי וקאמר אע"פ שרובי הצרורות מבחוץ פטור מפני שאגד כלי [שמיה] אגד עד שיוציא כל הקופה ופריקנא אמר לך חזקיה לית בה בהאי קופה צררי דדמי לאגוזים ותאנים ולחרדל אלא הני מינין דאית בה אורנסי וכיוצא בהן שהן דומין לקישואין ולדלועין שכל אחד מהן נותר ממנו כלום בפנים ובלשון ארמי שנודע עכשיו בינותינו אין אנן יודעין [מהו] אורנסי אלא עצים או קנים שעושין אותן לכרוך עליהן צמר או פשתן והאשה נושאה אותן בידה ומושכה מהן וצריא מיניה חוטי לפילכא ונמצאו אלו הוי בה בקופת הרוכלים ויש להן ארך כקישואין ודלועין מיתיבי רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה (ואבדה) קודם שבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ועיקר הא מלתא שכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין אבל אם נתחייב בתשלומין קודם שיתחייב בנפשו לא מיפטר.

וכי אמר ר' אבין (כתובות לא) הזורק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא אותיב שם רב ביבי בר אביי כי הא תשובה דקא מותיב מהא מתניתא הגונב כיס בשבת ופריקו ליה וה"נ קא מותיב ליה למאן דאמר אגד כלי שמיה אגד מהא מתניתא וקאמר ליה (את) [אם] אמרת מעות המונחים בכיס ופירות המונחים בקופה אע"פ שהוציא מקצת כיס ומקצת הקופה וכבר יצאו מעות הרבה ופירות הרבה לחוץ כיון שאגודים בכיס ומקצת הכיס בפנים פטור והכא קתני היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד ואי הוה אגד כלי שמיה אגד היה זה מתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת דמן כד מפיק פורתא מן הכלי לחוץ נתחייב בגניבה דאי בעי שרי ושקיל ולדבריך עדיין לא בא לידי איסור שבת שהרי לא הוציא את כל הכיס וכיון שהוא בא לכלל איסור שבת בהוצאת מקצת הכיס שהרי הגנבה והשבת באין כאחד תיובתא דר' יוחנן ופרקינן אמר לך ר' יוחנן או אפקי לכיס דרך פיו הכי נמי דמחייב שהרי נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור שבת והא מתניתין לא אתאמרא אלא בדאפקיה לכיס דרך שוליו דלא מצי למשקל מיניה מידעם עד דמפיק ליה לכוליה ובהכון גנבה ואיסור שבת באין כאחד והדר אקשינן ליה לר' יוחנן והא איכא חלאמא שהוא המקום התפור בשולי הכיס דאי ניחא ליה מפקע ליה ודחיק או בפתח דוכתא מן חלאמא דרך שוליו של כיס ושקול מיניה ופריק ר' יוחנן שאם מעות יש בכיס דמצי למעבד הכי ודאי מחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת ולא בהכין עסיק' בהא מתניתא אי לאמת (הא ברייתא בכי הא דאית ביה שבא) דלא מצי למשקל מיניה מקצת עד מפיק ליה לכוליה ולא מחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת והדר מקשינן והאיכא שנציא ומפרקינן בדליכא ואי בעית אימא לעולם דאיכא ומכרכי עילויה והא קושיא איכא דמרוחי ביה ומרבו ביה מילי כגון פירושא ומשוו לה לענין מי שהוציא את הכיס דרך שוליו ודרך דחוקה היא ולא סליק טעמייהו וגמ' דיקא הכין הואי והאיכא שנצין בדליכא.

איפוך. י"מ איפוך דאביי לרבא ודרבא לאביי לגמרי ואי קשיא הא אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו והאיך אמר ביד חייב ל"ק דהכא מעביר והא אוקימנא לההיא דרבא בזורק בפ' המוציא (פ.). ואי ק', הא אמרי' בפ"ק (ה.) כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה ואפ"ה קתני סיפא פטור וכ"ת ר' אבוה הוא דס"ל כאביי ורבא פליג עלי' והא התם לא אקשי' עלה אלא איכפל תנא לאשמעי' כל הני ובא ותי' תי' א' אלא אי לא איכפל תנא ל"ק לי' לרבא. ובמקצת נוסחי התם אמר רבא איכפל תנא לאשמעי' הני אלמא כר' אבוה ס"ל הא לאו מילתא הוא דרבא גופי' אע"ג דלא ס"ל לר"א ליכא עלי' קושי' אלא משום איכפל תנא ומ"ה מקשי עלה הא ותי' בה תי' א' ולא ס"ל כר"א ולרוב הספרים נמי י"ל דגמ' הוא דמקשי לי' לר' אבוה הכי ולא רבא ואע"ג דאיהו מפרק פירוקא אחרינא ואיכא נמי למימר דאדרבה הך סוגיא כרבא אתיא ורישא בשלשל ידו למטה מג' וסיפא בשלא שלשל והיינו דאקשי' עלה פשיטא ולא מתרצי' דמשום סיפא נקט רישא וקא משמע לן שאין זו הנחה ולאפוקי מדרבא כדכתבי' בפ"ק. וי"מ, איפוך ואימא הכי אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב רבא אמר בין ביד בין בכלי פטור וס"ל כר' אבוהו וסברא דאגוד כלי בלחוד מפיך ממר למר דמקמי דהדור בהו אתאמרא הך:

מתני': ובמרפקו. פרש"י ז"ל אצילי ידיו שקורין הלעוזות אשילי"ש ולפי דעתי מסוף הפרק הראשון שהוא קנה היד עד הכתף נקרא מרפק ונקרא עציל דאמרי' במס' ערוכין בפ' האומר שהמרפק והעציל א' הוא דתנן באומר משקל ידי עלי ממלא חבית ומכניסה עד מרפקו ותניא עלה עד העציל, ואי אפשר לומר אשילי"ש שא"כ אתה מחמיר בנדרים יותר מבתפלין שאלו בתפלין אין נקרא יד אלא עד קבורת שלו והתם אמרי' בנדרים הלך אחר לשון ב"א ומקילין בהו טפי א"ו היינו סוף אותו הזרוע הסמוך לכתף שקורין קובדי"י ועוד דאמרי' במס' סופרים לא יקרא אדם בספר ושני אצילי ידיו עליו והיינו קובדי"ש שכן דרך ב"א מוטין ועושין כן, ואין פרש"י ז"ל נדחת ממקומו כמו שפירשתי שכל אותו הפרק נקרא מרפק ועציל. וראי' לדבר ממ"ש הכתוב בירמי' (לח:) תחת אצילי ידיו והיינו אשילי"ש שכן דרך הנמשכים להעלותם מן הבור וכן משנתינו נמי קוראה מרפק אשילי"ש שכן דרך מקצת אנשים להוציא תחת האשילי"ש ולא בסוף המרפק שנקרא קובד"י ומה ששנינו במס' אהלות בפ"א נבי רמ"ח איברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע הוא המקום שהזכרנו לפי שבאותו מקום ב' עצמות ארוכים שקירין הרופאים קובד"י עליון וקובד"י שפל ונקרא בלשון ערבי זכ"ר והן יודעין בנתוח:

איפוך. יש מפרשים דלגמרי מהפכין דרבא לדאביי ודאביי לרבא, כלומר: דאביי אמר ביד פטור בכלי חייב ורבא אמר ביד חייב בכלי פטור, ואע"ג דאמר רבא לקמן (שבת ק, א) בעינן הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (שבת פ, א) גמרא דיו לכתוב בו שתי אותיות. ואיכא דקשיא ליה, דהא ר' אבהו אוקי מתניתין דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, בשלשל ידו למטה משלשה (לעיל שבת ה, א), ואפילו הכי קתני נטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורים, ורבא לא פליג עליה, אלא דקשיא ליה איכפל תנא לאשמועינן כל הני. ויש לומר דרבא אעיקר דינא נמי פליג עליה, אלא דלא אשכח קושיא דלדחייה מההיא סברא, אלא משום דאי אפשר דליכפל תנא לאשמועינן כל הני. ואי נמי יש לומר דבדינא דרישא בלחוד דהיינו נתן לתוך ידו של בעל הבית הוא דלא פליג רבא עליה דבדידיה איירי רבי אבהו, אבל בסיפא דהיינו נטל בעל הבית מתוכה, אי למטה משלשה כרישא חיובי מחייב רבא ופליג אדרבי אבהו, ומשום דרבא סבר אגד יד לא שמיה אגד, ורבי אבהו סבר דאגד יד נמי שמיה אגד, ואי נמי דידו בתר גופו גרירא.
וכתב רב האי גאון ז"ל דלכולהו ביד חייב וליכא מאן דפטר, אלא מאן דפטר בשלא שלשל ידו למטה מג', ומאן דלא פטר בשלשל ידו למטה מג', וכדאוקי' מתניתין רבי אבהו דנתן לתוך ידו של בעל הבית, ואע"ג דהא אקשינן עליה איכפל תנא לאשמעינן כל הני, ולא הביא במתניתין, מימרא מיהא לא בטל הוא ולא נפק הדין טעמא מהלכתא. ונראה דהוא ז"ל מפרש דהא דפרקינן הכא, התם למעלה משלשה הכא למטה משלשה אוקימנא לכולהו, כלומר: התם למעלה משלשה, והוא הדין לדאביי, ורבא למטה משלשה, ורבי אבהו רישא דמתניתין בלחוד הוא דמוקי בלמטה משלשה, אבל סיפא דמתניתין בלמעלה משלשה הוא וכדאוקימנא לה הכא. וזה דחוק.
ויש מפרשים דכלי בלבד הוא דמפכינן, אבל יד כדקאי קאי, אביי אמר בין ביד בין בכלי חייב, ורבא אמר בין ביד בין בכלי פטור, ורבא בעיקרא דמימרא פליג על ר' אבהו, וכי אקשינן הכא וביד חייב אדאביי בלבד הוא דאקשינן.

מתני': לאחר ידו ברגלו ובפיו. פירוש: שלא דרך אכילה, הא בשעה שהוא אוכל ונתכוון להוציא כך חייב, דמחשבתו משויא ליה מקום. וכדתנן בכריתות (יג, ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כו', ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב, ואמרינן עלה לקמן בשלהי פרק הזורק (שבת קב, א) אמאי והא אין דרך הוצאה בכך, ופרקינן כיון דקא מכוין מחשבתו משויא ליה מקום וחייב.

ובמרפקו. פירש רש"י ז"ל: מרפקו שחיו שקורין אישילא"ש. והקשו עליו דמרפק היינו אציל וכדמתרגמינן על כל אצילי יָדַי (יחזקאל יג, יח) מרפק ידיה, ועוד דתנן בערכין פרק האומר משקלי (יט, א), משקל ידי עלי ר"י אומר מביא חבית מים ומכניס עד מרפקו ושוקל, ותניא בברייתא (בע"ב) יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס עד האציל, אלמא היינו מרפק היינו אציל, ואציל היינו קובד"ו, וכדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, הי"א) לא יניח אדם ספר תורה על ברכיו ויניח אצילו עליו, ואין דרך להניח השחי אלא הקובד"ו. ועוד דבההיא דערכין תניא וברגל עד הארכובה, דאלמא מרפק ביד היינו כנגד ארכובה ברגל, וארכובה היינו ראש השוק, וכולה שמעתא דערכין ודאי הכין מכרעת, ותנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ח) גבי רמ"ח אברים באדם שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף אלמא מרפק למטה מן הזרוע.
והרמב"ן ז"ל תירץ שכל אותו עצם מתחילתו ועד השחי נקרא מרפק, ואציל דהתם בערכין, היינו עד תחילת הפרק, וההיא נמי דרמ"ח איברים היינו תחילתו מפני שיש בו שני עצמות שקורין חכמי הטבע קובד"י עליון וקובד"י תחתון, ומפני שרצה לחלק אותו (מסוף) הפרק הוציא תחילתו בלשון מרפק וסופו בלשון זרוע, ולפיכך לענין משנתנו ראוי יותר לפרש שחי כמו שפירש רש"י ז"ל, לפי שכן דרך אדם להוציא תחת שחיו ולא להוציא בקובד"י.

גמרא: גירסת הספרים: ומשכן גופיה מנא לן דכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות אורך הקרש, וכתיב (שם מ, יט) ויפרש את האהל על המשכן, ואמר רב משה רבנו וכו'. כלומר: דכל שבטו כמוהו, וכדאמרינן בסמוך ואינו נכון. אבל רב האי גאון ז"ל לא גריס ליה כלל, דכיון דגמרינן למזבח שהוא עשר, ממילא ידעינן דאף הלוים קומתן עשר, מדכתיב גבי מזבח גופיה (במדבר ד, יד) ופרשו עליו כסוי עור תחש.

המוציא פירות ברה"ר בידו ולא הניחן נחלקו בה בכאן אביי ורבא אביי אמר חייב ורבא אמר פטור ונאמר עליה אח"כ איפוך כלומר רבא אמר חייב ובתוך שלשה לארץ שכל תוך שלשה כלבוד דמי והרי היא כמונחת בקרקע ואין אומרין ידו בתר גופו גרירא אלא למעלה (מעשרה) [משלשה] כידו של עני ובעל הבית המבוארים במסכתא זו ואע"פ שרבא בעצמו אמר בפרק הזורק תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו שמשמע שאע"פ שתוך שלשה כלבוד אינה חשובה הנחה עד שתנוח בכל שהוא מ"מ אף בזו יש קצת הנחה הואיל והיא בידו והוא מעמידה סמוך לקרקע הרי היא כמנחה וכארעה סמיכתא דמיא וכבר ביארנו למעלה שיש מפרשים איפוך על הראשונה באגד כלי ולדעת רבא ביד פטור ואף למטה משלשה הואיל וידו בתר גופיה גרירא אינה חשובה כמנחת בקרקע אלא נגררת היא אחר הגוף וראשון עיקר שאם תהפך את הראשונה על כל פנים אתה צריך להפך את זו מיהא בכלי לומר לדעת רבא שבכלי פטור ועוד שאחר שהם בעצמם החליפו שטתם כמו שאמר קם רבא בשטתיה דאביי ואביי בשטתיה דרבא היאך אנו מהפכין אותה פעם אחרת:

המשנה השלישית המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפו חייב שכן משא בני קהת לאחר ידו ברגלו ובפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאים אמר הר"ם פי' הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף וקראה השם עבודה שנ' כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו לאחר ידו פירושו על גב ידו מרפקו כך נקרא בלשון ערבי מרפק והוא הפרק האמצעי מן הזרוע אפונדתו הוא בגד הזיעה והוא בגד צר ילבש אותו האדם דבק לבשרו ובו מקומות תפורים חלולים כמו חריטים ומצניע שם האדם מה שהוא רוצה ולובש עליו בגד הנקרא חלוק וכאשר יהפך אפנדתו מלמטה למעלה ישוב פתיחת אותן החריטים למטה ויפול מה שבתוכם מדבר שיש לו כובד בלי ספק חפת חלוקו שפת בגדו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר המוציא בין בימינו בין בשמאלו או בתוך חיקו או על כתפו חייב שאף הכתף דרך הוצאה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן המאור בימינו קטרת הסמים בשמאלו מנחת התמיד שבכל יום תלויה בזרועו ר"ל ראש הזרוע שהוא הכתף ושמן המשחה היכן היה נתון כמין צלוחית קטנה היתה תלויה באפונדתו אין תימר שהיה קטן כלומר שמאחר שהיו משתמשין בו בכל אלו אין חשיבותו גדול הא כתיב ונשיא נשיאי הלוי דוך דוכנין היה ר' יודה אומר מרכל ולמה נקרא מרכל שהיה מר על הכל אלא שאין גדלה בפלטרין של מלך למדת שאף הכתף דרך הוצאה הוא והוא שאמרו כאן שכן משא בני קהת ואפי' היה למעלה מעשרה שאף משא בני קהת למעלה מעשרה היה כמו שיתבאר אבל אם הוציא באחורי ידו ר"ל על גב היד וברגלו או בפיו ובמרפקו ר"ל אצילי ידיו פטור שאין זה דרך הוצאה וכן אם הוציא באפונדתו והוא אזור חלול שמניח בו מעותיו ופיה למטה פטור שאין זה דרך השומרים ואע"פ שאפשר לקשור ראש האזור מפני שהקשר עשוי להתיר הא אם פיה למעלה סמוך לראש האזור שבחגירת מתניו שהוא עשוי למשמש בה כל שעה חייב בין פונדתו לחלוקו פטור כגון שתולה אמצע הכיס בפונדתו חציה סמוכה לחלוקו וחציה תלויה על האזור ופעמים שמכביד מצד אחד ונופל לארץ וכן בחפת חלוקו ר"ל שפה התחתונה וכל שהוא רחוק ממנו כל כך אינו מקום שימור וכן במנעלו ובסנדלו פטור שאין זה דרך המוציאים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ובפיו מיהא באוכלין חייב אם חישב לכך כמו שביארנו בפרק ראשון ודברי' שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

המוציא משאוי למעלה מעשרה בידו חייב שהרי משא בני קהת למעלה מעשרה היה כמו שביארנו ואע"פ שמשא בני קהת בכתף היה והיאך למדין הוצאת יד להוצאה בכתף לחייב למעלה מעשרה שהוא מקום פטור אין זה כלום שמאחר שהוצאה ביד היא היא עיקר הוצאה והוצאת כתף טפלה לה ומצינו חיוב להוצא' כתף למעלה מעשרה מבני קהת למדה היא הוצאת יד מאליה ומה שאמרו הזורק ארבע אמות למעלה מעשרה פטור דוקא בזורק אבל מעביר חייב:

המוציא משאוי על ראשו אפילו למטה מעשרה פטור דאין דרך בני אדם לשאת על ראשיהם ואין זה דרך הוצאה ואע"פ שבהוצל נוהגים כן בטלה דעתם אצל כל אדם ואתה למד מסוגיא זו שאף בני הוצל פטורין בזו אע"פ שהם נוהגין בכך שהרי בסמוך היה סבור לומר שאחד מבני הוצל שהוציא על ראשו חייב ושאל עליה ותבטל דעתם אצל בני אדם עד שתירץ אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משאוי על ראשו פטור וא"ת אנשי הוצל בטלה דעתם אצל כל אדם ואע"פ שבפרק המוציא החמירו בשיעור מים לילך בהם לשיעור רפואה מפני שבגליל היו רגילים ברפואה והיתה רפואה מצויה להם במים וכן בפרק כירה בענין שברי פתילה אמרו שבגליל שהיה להם שמן הרבה ולא היה חשוב להם נמצא עקר הבסיס לשברי הפתילה ואסור לטלטל את הנר הישן על גב השמן שבו שמתוך שאינו חשוב להם אין הנר בסיס לשמן אלא לשברי הפתילה ואין אומרין בכל אלו גליל רובא דעלמא הוא יש מתרצים בה מפני שהגליל מחוז גדול והוצל כפר קטן ואין נראה כן שהרי במסכת קדושין ו' א' אמרו האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושאלו שם וכי יהודה רובא דעלמא הוא הא למדת שאף בכרך גדול ואף במחוז הם שואלים וכי רובא דעלמא הוא וא"כ מחלו כבודם על הגליל שלא לשאול עליו כן ויראה לי שכך שבני אותו מקום נוהגים כן מצד הראוי לפי ענינם אין אומרין וכי גליל רובא דעלמא הוא שמ"מ רובא דעלמא הם לעצמם ומעתה בגליל שהמים חשובים אצלם לרפואה שיעורם כדי לשוף בהם את הקילור ולא היינו למדין מהם לשאר העולם אלא שבאו עליה אח"כ מטעם כל שקייני מסו ומטללי כמו שהתבאר בפ' המוציא וכן שברי פתילה ראוי להם לחוס על הפתילה יותר מן השמן ואחר שכן רובא דעלמא הם לעצמם אבל מה שמחוז אחד או עיר או כפר או כרך נוהגים מצד פחיתות ורוע סדר ראוי לשאול עליהם וכי רובא דעלמא הם שיקובל מהם מה שהוא אצלם ברוע סדר ואח"כ פירשו בהם שאין הנהגתם מקובלת אף לעצמם הואיל ומצד רוע סדר הוא בא להם ומה שנאמר בקדושין וכי יהודה רובא דעלמא הוא צד אחר והוא שענין קדושין תלוי בהבנת הלשון ואחר שבני העולם אין קורין לארוסה חרופה היאך מקודשת בלשון זה במקום שאין קורין אותו כן והעלה שם שלא אמרוה אלא ביהודה וכן הדין שבמקום שקורין לארוסה חרופה תהא מקודשת בלשון זה כבני גליל אצל שברי פתילה:

וכן מה שאמרו המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קדש שכן בערביא עושין כן לגמליהם ולא שאלו כן וכי ערביא רובא דעלמא הוא מפני שמנהג ערביא אלמלא איסור כלאים מנהג ראוי היה להם מצד שהם צריכים להם ופירוש הדבר הוא שידוע שהרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העולם באותו מקום ומעתה המקיים קוצים בערביא הרי זה קדש שכל בני אותו המחוז רוצים בקיום הקוצים לצורך גמליהם ומתוך כך ראוי להיותם רובא דעלמא אצל עצמם לאסור להם קיום קוציהם נמצאו כאן שני ענינים שבאחד מהם אומרין שהם כרובא דעלמא אצל עצמם ולא ללמוד מהם לאחרים ובשני אין אומרין לדון אחר מנהגם אפילו אצל עצמם והוא לדעתי מה שבא להם מצד פחיתות ורוע סדר ויש בה כת שלישית שדנין אותה כרובא דעלמא אף ללמוד ממנה לאחרים שבאותו המין והוא שבפרק במה אשה הקשו על חיוב אשה בטבעת שיש עליה חותם והא הוצאה כלאחר יד היא והיו סבורים לתרץ באשה גזברית עסקינן עד שהקשו תירצת אשה איש מאי איכא למימר עד שתרצו פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם וכו' למדת מ"מ ממה שתרץ באשה גזברית עסקינן שדרכה לצאת בטבעת שיש עליה חותם שממנה למדנו חיוב לכל הנשים והטעם מפני שכל הנשים ראויות להיות גזברות והיתה הוצאה זו ראוי' להם וכן מה שאמרו למטה שכן לבלרי מלכות עושין כן שהרי כל אדם ראוי לכך וכן מה שאמרו בפרק המוציא ההיא בעירניות וכתבנו שם שהעירניות והם הצנועות שיעורן באחת ובנות הכפרים בשתים אף זה בדין הוא בא שהעירניות מנהגם ראוי לפי מקומן ובנות הכפרים ג"כ מנהגם ראוי לפי מקומן וראוי לדון בכל אחת על פי מנהגה והוא מן החלק הראשון כך נראה לי לדון בענינים אלו והרבה מפרשים טרחו ליישבה בדברים אחרים:

זה שכתבנו במוציא על ראשו שהוא פטור כתבו בה גדולי המחברים דוקא במשאוי קל כגון בגד או סדין או ספר ומוציאו על ראשו ואינו אוחזו בידו שאין דרך הוצאה בכך אבל משאוי כבד כגון שידה תיבה ומגדל ומוציאו על ראשו ותופש בידו חייב שכן דרך הוצאה ואני תמה בדבריהם אם הכל תלוי באחיזה בידו מה הפרש בין קל לכבד ואם הכל תלוי בקל וכבד היאך חלק ביניהם באחיזה בידו וכשאתה מדקדק בדבריהם בכבד חייב בתופס בידו הא כשאינו תופש בידו פטור ובקל פטור כשאינו אוחז הא באוחז חייב וא"כ הכל אחד ויראה לדבריהם שחפץ קל אף באחיזה בידו פטור ובכבד ובאחיזה בידו חייב או שמא כבד אף בלא אחיזה חייב שכך היא דרך הוצאה בדברים הכבדים ובקל באחיזה ביד חייב וראשון עיקר:

המזבח גבהו עשר אמות ומה שנאמר בתורה ושלש אמות קומתו פירושו משפת סובב ולמעלה והוא שאמרו עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום המערכה ואמה של מקום קרנות הרי עשר אמות והמקרא לא חשש למקום קרנות והזכיר שלש אמות למשפת סובב ולמעלה ויש שואלים א"כ קלעים מה תקנתם שהרי לפי המקרא רוחב הקלעים חמש אמות ומה צניעות בהן והרי אין מגיעות אלא לחצי מזבח פירשו בזבחים על חמש אמות אלו שלמעלה מן המזבח היו ונמצא רחבם ט"ו אמה ושוב אין כהנים נראין בעבודתם אף המשכן גבהו עשר אמות שנאמר עשר אמות אורך הקרש ומכאן אתה למד שמשא בני קהת למעלה מעשרה טפחים היה שנ' ויפרוש האהל על המשכן ודרשו בו משה רבינו פירשו מכאן אתה למד גובהן של לויים הנבחרים לכך עשר אמות ר"ל מן הכתף ולמטה כשיעורו של משה ומשה כך היה צריך לו אחר שפירש האהל עליו בידיו צריך היה שיהא ראשו וצוארו למעלה מן המשכן ומתוך כך היה פורשו בידיו והיה ידוע אצלם שכל המשאוי הנשא במוטות שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה ונמצא כשהיו המוטות על כתפיהם והמזבח נישא באותם המוטות שהיה שליש המזבח למעלה מכתפם והוא שלש אמות ושליש אמה ולמטה מכתפם ו' אמות ושני שלישי אמה ונשאר משולי המזבח עד הקרקע אויר ג' אמות ושליש אמה שהם עשרים טפחים וא"ת שלא נאמר גבהן של לויים עשר אמות אלא עם הראש והצואר לא מכתפם ולמטה אין זה כלום שאפי' אתה נותן לראשם עם צוארם אמה או אפילו אמה ושליש הרי נשארו אויר עד הקרקע י"ב טפחים ואף אם תפרשה באמת חמשה נשתיירו עשרה טפחים אויר ונמצא מ"מ המזבח למעלה מעשרה ומ"מ בגמ' חזרו ולמדוה ממקום אחר מפני שאיפשר שהלויים לא כגובהו של משה היו ושמא לא היה מכתפם ולמטה אלא שלש אמות כשאר בני אדם ולמדוה מן הארון והוא שאמרו ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה טפחים והיו נושאין אותו שני שלישים מלמטה שהם ו' טפחים ושני שלישי טפח ונמצא אויר תחתיו עד הקרקע אחד עשר טפח ושליש שהרי גבהם מן הכתף ולמטה י"ח טפחים שהן שלש אמות ומ"מ אתה צריך לשאול ואם תדון באמת בת חמשה אף הארון למטה מעשרה הוא אלא על כרחך גבוהים היו יותר משלש אמות ועוד אם לא היה להם אלא גובה שלש אמות מכתפם ולמטה היאך היו נושאין את המזבח שהיה יורד מכתפם ולמטה ז' אמות פחות שליש אמה אלא גבוהים היו לפי משא המזבח ז' אמות מכתפם ולמטה שיהו שולי המזבח גבוהים מן הקרקע שליש אמה וא"ת שהיו נושאים אותו לרוחבו שהוא חמש אמות שהם שלשים טפחים ונמצאו למטה מן הכתף עשרים טפחי' הרי על כרחך אתה צריך ליותר משלש אמות ששלש אמות אינם אלא י"ח טפחים אלא שאתה מצייר בגובהן יותר משלש אמות כדי שיגיע אויר שלמטה מן הארון למעלה מעשרה:

תוס' בד"ה במרפקו כו' ועוד דבפרק האומר משקלי כו' ומשני דאורייתא קיבורת כולה כו' משמע דמקום תפילין למעלה מן העציל עכ"ל זו הראייה ה"מ נמי לאתויי לעיל דע"כ מרפק לאו היינו אשיל"ש כפירש"י אלא הוא קוד"א כיון דע"כ מקום תפילין למעלה מן העציל אצל הגוף אם נאמר דעציל ומרפק היינו אשיל"ש דהיינו בית השחי א"כ מקום תפילין למעלה ממנו אצל הגוף היכן הוא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תלתא מלעיל כו' למעלה מראשיהם או מכתיפו כו' עכ"ל הכא איכא לפרושי תלתא מלעיל היינו מראש או לעיל מכתף שנושא עליו דבין כך ובין כך הוי יותר מי' טפחים עד למטה ולכך פי' קרוב לשליש של עשרה אמות ולא במכוון משום דאיכא לאסתפוקי בתלתא מלעיל אי מראש אי מכתף אבל לקמן גבי ארון כתב רש"י וארון אינו תלוי למטה מכתפיהן אלא ששה טפחים וב' כו' דתלתא מלעיל היינו לעיל מכתף ולא לעיל מראש שהרי הי"ח טפחים הן מכתף כמ"ש התוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ואיבעית כו' לא גביהי אלא ז' אמות ואין כו' אלא ב' או ג' טפחים כו' עכ"ל גם אם נפרש דתלתא מלעיל היינו לעיל מכתף ולא מראש הוי במכוון עד למטה ב' טפחים אלא דמסתפקא ליה דאימא לעיל מראש ולכך נקט נמי או ג' טפחים וק"ל:

אין הנבואה שורה על חכם גבור ועשיר כו' מפורש פ' אין בין המודר ופ"ק דב"ב:

גמ' מה משכן י' אמות אף מזבח כו'. נ"ב ומה שפירש"י בפרשת תרומה דיליף מגזרה שוה דרבוע כו' הוא תחלת הברייתא דפ' קדשי המזבח ובסוף יליף מהיקש זו והתוס' הקשו לשם א"כ ג"ש דריבוע ל"ל ע"ש:

רש"י בד"ה ביד כו' גרירא בכלי כו' הד"א:

בד"ה שכן משא כו' שמן א' בימין ושמן א' בשמאל כו' כצ"ל:

בד"ה המוציא כו' מן הארץ עשרה קאמר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אשתכח כו' וכן כולהו וראשיהם היו וכו' כצ"ל:

[גמ' אר"א המוציא משאוי למעלה מי"ט חייב כו'. מכל הסוגיא משמע לכאורה דהיינו אפילו תחתיתה למעלה מי"ט אבל אם התחתית למטה מי' אף דעליוניתה למעלה מי' פשוט דחייב וא"כ אפילו בזורק נמי אמנם לעיל (ח') בסוגיא דכוורת מבואר להדיא דאינו כן:

שם ואב"א מארון כו' וגמירי דכל טונא כו' תלתא מלעיל כו'. מזה אני תמה על לשון רש"י בפ' תרומה (כ"ה י"ב) שכתב ובזויות העליונות סמוך לכפורת היו נתונים] :

ברש"י במשנה ושמן א' בשמאל כו'. בירושלמי שלפנינו הגי' אינה כן. וכן במ"ר שם. וגירסתו מצאתי בילקוט שם בשם הירושלמי. ומש"כ והחביתין. הוא נגד ומנחת התמיד דבקרא. דבפ' צו נקראו מנחה תמיד. ועמש"כ בס"ד במ"ר שם:

במשנה ובמרפקו. כתב התוי"ט דאין לפרש דהיינו ע"י כלי שתולין בזרוע במרפק כו' ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי ובמ"ר הנ"ל דמנה"ת היתה תלויה בזרועו א"כ פשיטא דחייב:

[רש"י ד"ה תלתא מלעיל. והוא נישא בכתף כצ"ל] :

תוס' ד"ה במרפקו. ולעציל ק"ל במתניתין דהתם מרפיקו כצ"ל:

אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וּבַעַל קוֹמָה. הדקדוק ידוע בשלמא חָכְמָה צריכה, אבל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה מה צורך בהם לנבואה? ונראה לי בס"ד לנבואה צריך לה מדת ענוה, דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו באמת, ואמרתי רמז נכון בזה כי שם 'ענו' אשר בע"ב שמות של וַיִּסַּע הוא שם ס"ג שהוא מספר נָבִיא [63],לרמוז כי נביא צריך שיהיה עניו. אך עניו האמיתי הוא מי שיש לו מעלות שהטבע מכריחו להתגאות בהם ועם כל זה אינו מתגאה, אם הוא עניו אמיתי אשר ישובח בענוה שראוי להיות נביא, מה שאין כן אדם חסר המעלות אין לו שבח כל כך אם הוא עניו, וכמו שאמרו (פסחים קיג:) דל גאה אין הדעת סובלתו, ולכן צריך שיהיה הנביא עָשִׁיר וְגִּבּוֹר וּבַעַל קוֹמָה, כדי שהיצר וטבע החומר מכריחו להתגאות ועם כל זה הוא עניו באמת, ובזה הוא ראוי שתשרה עליו שכינה בנבואה כי ענוה שלו בדוקה ומנוסה.

תוס' ד"ה ורמי דאביי וכו' קים לי'. כעין זה בתוס' לעיל ט' ע"ב ד"ה הא לן וש"נ:

גמרא, אמר רבא המוציא פירות לרה"ר ביד חייב, (משיצאו הפירות ואע"פ שגופו ברה"י ולא אמרינן אגד גופי' שמיה אגד, והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכו כו' שניהם פטורין), התם למעלה מג' הכא למטה מג'.
פירש"י התם למעלה מג' וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופו, ובתוס' הקשו [ע"ז לרבה דמוקי להאי מתני' כרע"ק דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין, והלא למעלה מג' לרע"ק כמו למטה מג' לרבנן, וי"ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד. ור"י מפרש התם למעלה מג' ואית לן למימר דשמי' אגד].
קשה לי דא"כ יקשה בהיפוך בנתן לתוך ידו של בעה"ב או בנטל ממנו והוציא אמאי חייב, הא תיכף כשהכניס ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה"ב החפץ כמונח מכח קלוטה דלא גרע מדרך הילוכו באויר, וכשחזר והוציאו הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר הי' מונח ואגוד מבחוץ, והוי כמו ההיא דהמוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וחזר והוציאן, ובגליוני למשניות כתבתי ישוב נכון בעזה"י:

במרפקו. עיין תוס' ודעת רמב"ם כפירש"י כמ"ש פ"י מכלי מקדש הלכה ב' ולזה נתכוון כ"מ פ"ט הלכה י"א. ולפ"ז לרמב"ם תחלת החשן סמוך לצואר ונמשך זרת ארכו עד הלב ששם חשב האפוד ולראב"ד התחיל חשן על הלב ונמשך זרת ארכו עד הטבור ששם החשב חגור. וסיועת רמב"ם מיונתן בן עוזיאל:

דאמר מר ארון תשעה וכו'. עי' פירש"י בחומש פ' תרומה ועי' רא"מ דאיכא ספיקא אי הטבעות והבדים היו סמוך לשוליו או למעלה סמוך לכפורת. ולכאורה זה תלי' אי הי' תלתא למעלה מראש נמצא מהכתף עד הראש ג' טפחים ומהראש ולמעלה עוד תלתא א"כ הי' הטבעות והבדים בג' טפחים התחתונים סמוך לשולים ואמנם אי תלתא למעלה מהכתף הי' הבדים בשני טפחים העליונים הסמוכים לכפורת. ותימא על הרמב"ן שם שכ' מסברת עצמו הי' הטבעות למטה וארון למעלה חדא מפני כבידו ועוד מפני הכבוד ולא נזכר משמעותינו גמירי כל טונא וכו':

ולכאורה צלע"ג איך לא עשו מזכרת מהכרובים שהי' מקשה זהב על הכפורת וגבהן עשרה טפחים כמבואר בסוכה ה' ע"ב ועלו למעלה מהראש הרבה. ואולי י"ל דהא גמירי כל טונא תלתא מלעילא רוצה לומר שליש המשוי והכובד לא שליש המידה. והארון טפחי' התחתונים הי' מוכבדים בלוחות האבן משא"כ טפחי' העליונים הי' ריקנים וא"כ מה שאמרו תלתא מלעיל היינו כובד הכרובים שעל הכפורת השלים אותו השיעור וצ"ע. ויותר נראה דלא על הארון עם הלוחות קאמר כי הוא נשא את נושאיו ולא שייך בי' גמירי כל טונא וכו' ולא מיירי אלא מהארון ששברי לוחות בתוכם וגם הוא הי' ט' טפחים אלא אפשר שלא הי' עליו כפורת אבל כרובים לא הי' עליו בודאי ואהא קאי הש"ס וא"כ צדקו דברי רמב"ן דמיירי מהארון שהלוחות שלמים בתוכו ומהא לא איירינן בשמעתין:

במשנה המוציא בין בימינו וכו' או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת ופירש"י דלענין כתיפו יפה האי טעמא אבל לענין ימין ושמאל וחיק אורח ארעא הוא. א"כ משמע מדבריו דכתף לאו אורח ארעא הוא. ולפ"ז קשה על מה שכתבו התוספות בריש מכילתין דהאי טעמא דהוי במשכן לחוד לא מהני אלא דוקא היכא דאיכא נמי סברא וא"כ כיון דכתף לאו אורח ארעא הוא אע"ג דהוי במשכן דבני קהת אפי' הכי אין לחייבו כיון דליכא סברא. והנראה לענ"ד בזה דשאני הכא דאשכחן בהדיא דמשא בני קהת קרייה רחמנא מלאכה דכתיב בפרשת במדבר נשא את ראש בני קהת מבן שלשים שנה ומעלה כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד וכתיב בתריה זאת עבודת בני קהת באוהל מועד קודש הקדשים וא"כ כיון שעיקר עבודת קדשי קדשים שהוא הארון היה בכתף אלמא דמיקרי מלאכה וכה"ג גופא כתבתי בריש מכילתין דף ד' בלשון התוספות בד"ה דר"ע סבר דהא דאמרינן נמי בסמוך אמר רבי אליעזר המוציא משאוי למעלה מיו"ד חייב שכן משא בני קהת אע"ג דלמעלה מקום פטור הוא וא"כ הוי ליה למיפטר דלא מיקרי מלאכה כלל והוי ליה כמוציא משא במקום פטור דפטור אע"כ דאפ"ה חייב כיון דקרייה רחמנא מלאכה וכדפרישית. ומה שיש לדקדק עוד בזה ובמימרא דר"א גופא מבואר לקמן בריש פרק הזורק אי"ה:

אין השכינה שורה אלא על חכם וכו'. הרמב"ם ריש פ"ז דיסודי התורה כתב שיהיה גבור במדותיו ומתגבר על יצרו תמיד וכתב מרן בכ"מ דסובר הרמב"ם דמ"ש בש"ס אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם וכו' היינו בקביעות כמו שכתב הרא"ש בפירושו בנדרים דף ל"ח ולא איירי בהא הרמב"ם אלא סברא דנפשיה קאמר ע"ש וק"ק דהר"מ בהקדמתו לפירוש המשנה כתב וז"ל כשיתיחס האדם לנבואה ויהיה הגון לה כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות כאשר העקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר עכ"ל ומהא משמע דמפרש לה הר"מ שיהיה עשיר בדעתו גבור במדותיו ושמח בחלקו וכולה סוגיין מכרזת ואומרת איפכא מהלימודים שלמד מוכח דהדברים כפשטן. ותו יש להעיר על מרן דלאו ארחיה דהר"מ למשבק מאי דאתמר בגמ' ולדבר סוג אחר מסברתו ובדבריו בפי' המשנה היה אפשר לידחק דלא יכחיש פשט הדברים דהיינו גבור ועשיר ממש רק סבר דמשם אנו למדים לשלמות המדות דהצריכו אפילו השלמיות שאינם בידו כגון גבורה ועושר והטעם שיהי' מצויין וכלול מכל השלמיות הנמצאים באנשים וק"ו לשלמיות אשר הם בידו דיכול להישיר מדותיו ולכוף יצרו וז"ש כאשר העקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר שהם השלמיות שאינם בידו ומשם נלמוד ק"ו לשלמיות שהם בידו. אך בחיבורו קשה דהו"ל להזכיר ג"כ גבור ועשיר ממש. והרב לח"מ העיר מדבריו שבס' המורה ע"ש:
וראיתי להרב מהרח"א בישרש יעקב דף קפ"ו ישנו בנותן טעם למאי דהשמיט הרמב"ם בעל קומה וכן בש"ס דנדרים לא הוזכר דס"ל כמ"ש ר' אלעזר הכא בסוגיין דמוציא משוי למעלה מעשרה חייב ויליף מלויים שהיו גבוהים עשרה כמשה א"כ אינו תנאי הנבואה דכלהו נמי הכי הוו ואף דאמרינן ואבע"א לא שבקינן פשיטותיה דר' אלעזר עכ"ד וק"ק דלאו ר' אלעזר יליף לה מלויים אלא הש"ס ועיין בהזורק דף צ"ז. ותו דאי מאי דהשמיט בנדרים בעל קומה היינו משום דכלהו לויים גביהי כמשה היכי בעי בנדרים למילף גבור מהא דמשה דכתיב ויפרוש את האהל עד דדחי דילמא אריך וקטין. ותו דהרשב"א בחידושיו לשמעתין דחי הך גירסא ומשכן גופיה מנ"ל וכו' וכתיב ויפרוש וכתב דרבינו האיי גאון ל"ג לה כלל. הן אמת דרש"י גריס לה והריטב"א בחי' כ"י קיים גירסתו וכתב דגם לגיר' רבינו האיי גרסינן ולגמר ממשה ע"ש. וראיתי להרב המפורסם מהר"י עייאש זלה"ה בס' לחם יהודה כתב דשלם בגופו כתב הרמב"ם היינו בעל קומה ע"ש ולי ההדיוט אינו מחוור דשלם בגופו היינו לאפוקי בעל יסורין ומום בו וכמ"ש הרמב"ם פ"א דתלמוד תורה בין שלם בגופו בין בעל יסורין ע"ש. וחזה הוית להרב מהר"י פינטו ז"ל שכתב בסוגיין והקשה דמשה רבינו קודם לוחות שניות לא היה עשיר. ותירץ דמשה רבינו עד לוחות שניות נבואתו עראי ע"ש. ולכאורה יקשה דאיזה נביא חשבינן ליה דזכה לקביעות שכינה טפי ממשה רבינו מהסנה עד לוחות שניות והדבר ברור דמדרגת משה בו בפרק יותר ויותר מכל נביא. ואפשר לומר דכונת הרי"ף דכל נביא לפי קבע מדרגתו דיינינן ליה ומשה רבינו ע"ה נהי דמדרגתו לעילא מכל. אמנם בדידיה משערינן דלפי מדרגתו עדיין לא היה בקביעות:
אמנם הדבר קשה ביותר לומר דנחשב עראי עד לוחות שניות אפילו לגבי דידיה שהרי עלה שמים מ' יום והוריד התורה ועד שלא נעשה העגל זכה למדרגה עליונה מאד ואחרי העגל חסורי מחסרא וכמ"ש חכמי המדרש ברמז אלף גדולה דכתיבא בדברי הימים אדם שת. ואלף דויקרא זעירא:
ונראה לישב במ"ש הרי"ף עצמו פ"ג דנדרים דהקשה דמאי ראיה ממשה אטו אנן ממשה רבינו ע"ה נקום ונגמר לשאר נביאי והלא התורה העידה ולא קם נביא עוד כמשה. ותירץ דקרא קאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הרי"ף בסוגיין דמשה רבינו לא היה עשיר מקודם כמדובר והכל מתוקן דודאי משה רבינו ע"ה אינו צריך שום תנאי דלא פסקה שכינה מיום הולדו ולא פסיק טעמא. אלא כי הוא אמר נביא מקרבך מאחיך כמוני והרי למדרגת נבואתו לא קם ומוכרח שכונתו לדברים הנגלים שנמצאו בו באותה שעה חכם גבור עשיר ועניו. והנה שפתי עוד הם מדברים לב נסב"ר דמזה יש קצת ראיה למה שנסתפקו אחרוני זמנינו אי כ"ף הדמיון משוי ליה שיווי גמור או הדמיון יתעביד במקצת דהא אמר קרא כמוני ואין יחס בינו לשאר נביאים לא במדרגת נבואתו מעולם עליון ובאספקלריא המאירה ולא במדרגת נשמתו שהיה בעלה דמטרוניתא וכו' וכהנה רבות. אמנם בצד נבואה הוא הדמיון ולעניינים הגלוים ועל זה אמר כמוני אלמא כ"ף הדמיון יצדק על קצת ענינים אף דבצר ליה שעורא עומקא ורומא. אלא דלכי מטית למימר על דברים הנגלים לכל מראה עיני מוכרח להשוות לכולם דהי מינייהו מפקת ולכן אמרו דמסתמא צריך שיהיה הנביא חכם גבור ועשיר ועניו. ויש לדחות. ואין המקום אתי לעמוד בזה רק דק קנה זה אשתמוטי קמשתמיט שמוטת אג"ב:

מפקע. קורע: בנסכא. שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה: ופרכינן וכיון דאיכא שנצין. רצועות שקורין אשטולד''ץ: מפיק ליה עד פומיה ושקיל. וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה''י שהרי לא יצאו: ומברכי עילויה שאין יכול להוציאו בלא שנצין: קם אביי בשיטתיה כו'. שניהם חזרו בדבריהם והחליפום: ביד חייב. משיצאו הפירות ואע''פ שגופו ברשות היחיד ולא אמרינן אגד גופו שמיה אגד: בכלי פטור. כל זמן שיש מקצת הכלי בביתו: ביד פטור. דאגד גופו שמיה אגד דידו בתר גופו גרירא בכלי חייב וקשיא אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן: התם למעלה מג'. וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופה: והכא למטה מג'. דליכא למיפטרי' משום הנחה דכמונח דמי: מתני' שכן משא בני קהת. בכתף ישאו (במדבר ז) וימין ושמאל וחיק אורח ארעא ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש''ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [שמן] אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף: מרפקו. איישיל''א: פונדתו. אזור חלול: ופיה למטה. אין דרך הוצאה בכך אבל פיה למעלה דרך הוצאה: שפת חלוקו. שפה התחתונה: גמ' המוציא משאוי למעלה מי'. מעבירו באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר דאי במונח על כתפו מתניתין היא והא דתנן (לקמן דף ק.) הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים דווקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת במשכן: אשר על המשכן וגו'. בקלעי החצר משתעי: אף מזבח . גובהו י' אמות והוצרך לסובבו בקלעים של י' אמות רחב ומה אני מקיים וג' אמות קומתו (שמות כז) משפת סובב ולמעלה ומה אני מקיים וקומה ה' דקלעים משפת מזבח ולמעלה כך מפורש בזבחים (דף נט:) שהיו הקלעים ט''ו אמות: מכאן אתה למד. דקס''ד שאר הלוים נמי גביהי כמשה: תלתא מלעיל. וכיון דמזבח י' אמות והוא נושא בכתף כדכתיב (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן (עגלות) וגו' והלוים י' אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של י' אמות דהוו טובא טפי יותר מי' טפחים: ואיבעית אימא. לא גביהי לוים ולאו ממזבח גמרינן דשמא לוים לא גביהי אלא ז' אמות ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא ב' או ג' טפחים ומארון גמר לה ר' אלעזר: אשתכח דלמעלה מי' קאי. טובא אפילו אין גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו הרי י''ח טפחים וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו' טפחים וב' שלישי טפח אישתכח דגבוה י' ויותר: וליגמר ממשה. שפרש המשכן ונמצא דגובהן של לוים עשר אמות ונילף מלוים נושאי המזבח: דאמר מר. במסכת נדרים: אנשי הוצל. היו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידים:

דאי בעי מפקע ליה. נראה לר''י שכיסין שלהם לא היו תפורות בחוזק כמו שלנו ולהכי פריך ממקום התפירה ולא ממקום אחר: ורמי דאביי אדאביי. קים ליה להש''ס דהך מילתא דמייתי איתמר בתר דהדור בהו: התם למעלה מג'. ונהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס הקשה ה''ר אלחנן לרבה דמוקי מתני' בריש מכילתין (דף ד.) כר''ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך בבא דמייתי הכא אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג' לר' עקיבא כמו למטה מג' לרבנן וי''ל דרבה סבר אגד גוף שמיה אגד ור''י מפרש התם למעלה מג' ואית לן למימר דשמיה אגד כדאמר בפ''ק (' ף ג.) דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג' דלאו שמיה אגד: לאחר ידו ברגלו. ולספרים דגרס כלאחר ידו י''ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמרא: במרפקו. הוא שקורין קוד''א ולא כמו שפירש בקונטרס אישיל''ש מדתנן באהלות (פ''א מ''ח) רמ''ח אברים באדם שלשים בפיסת היד ו' בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע שנים בכתף כו' משמע דמרפק הוא למטה מן הזרוע וכן בפרק האומר משקלי (ערכין יט:) ידי ורגלי עלי ממלא חבית מים ומכניס ביד עד העציל וברגל עד הארכובה ולעציל קרי ליה במתניתין דהתם במרפקו ותרגום של אצילי ידי מרפקי ידיה (יחזקאל יג) משמע דעציל היינו קוד''א שהוא ביד כנגד ארכובה ברגל ובפ''ב דזבחים (דף יק.) לא יחגרו ביזע שאין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם ואי אצילי היינו אישיל''ש היאך יחגרו למעלה מהם ועוד א''כ כנגד אציליהן היאך חוגרים אדרבה שם היא מקום זיעה אלא ודאי היינו קוד''א וכן יש להוכיח מכאן דלא כמפרש דמקום תפילין הוי בקנה למטה ממרפק דבכל מקום אמרינן תפילין בזרוע ובמס' אהלות (פ''א מח) משמע דזרוע הוא למעלה ממרפק ועוד דבפ' האומר משקלי (שם ד' יט:) פריך וביד עד העציל והכתיב והיה לאות על ידך ותנא זה קיבורית ומשני דאורייתא קיבורית כולה פירוש קרויה יד בנדרים הלך אחר לשון בני אדם משמע דמקום תפילין למעלה מן העציל): המוציא בפיו כו'. והא דתנן באמרו לו (כריתות ' ' יג:) אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה''מ אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה: אישתכח דלמעלה מי' הוה קאי. דמכתף אדם עד לארץ שלש אמות כדאמר בתרגום מגלת אסתר פרשנדתא אצטליב על תלת אמין וכן כלהו וראשיהם היו קטועים ומקוה דאמר (יומא לא.) דהוי כל גופו עולה בהן אפילו ראש באמה על אמה ברום ג' אמות דכשיכנס במים יעלו המים למעלה מראשו וכוכין דאמר בסוף המוכר פירות (ב''ב דף ק.) דאורכן ארבע אמות היינו עם ראש וצואר ועובי הארון עם מה שמשקעין ארון בתוך הכוך טפח או טפחיים וגבי היזק ראיה דהצריך ארבע אמות בריש בבא בתרא (דף ב:) משום צואר וראש ובקל יגביה עצמו שיוכל לראות לכך צריך ארבע אמות והא דאמרינן במי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) דמקומו של אדם ארבע אמות היינו כשפושט ידו למעלה מראשו:

דף צב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד