דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

אמר רבי יוחנן, מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב  מעין עולם הבא. שהרי על עולם הבא נאמר בירמיה 'הרה ויולדת יחדו', שההריון והלידה יהיו ביום אחד, [1] כמבואר במסכת [שבת ל ב], וכעין זה היה בשדותיו של איוב [2], שבאותה שעה שחרשו הבקר, מיד הלכו אחריהם האתונות, ואכלו את מה שצמח מיד בשעת החרישה [3].

עתה מביאה הגמרא את הפסוקים בתחילת ספר איוב, ודורשת אותם.

נאמר באיוב, פרק א' פסוקים טז - כב.

'עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר [השליח לאיוב], אש אלהים נפלה מן השמים, ותבער בצאן ובנערים ותאכלם ... עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר השליח לאיוב, חיל כשדים שמו שלשה ראשים [התחלקו לשלשה גייסות], ויפשטו על הגמלים ויקחום, ואת הנערים הכו לפי חרב ... עוד [4] זה מדבר וזה בא, ויאמר, בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור, והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית, ויפול הבית על הנערים וימותו:; ויקם איוב ויקרע את מעילו, ויגז את ראשו וגו', ויאמר, ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. בכל זאת [למרות היסורים שבאו עליו] לא חטא איוב, ולא נתן תפלה לאלהים'. לא דיבר דברי תיפלות [5] וגנאי על הקדוש ברוך הוא.

והגמרא ממשיכה להביא את הפסוקים בספר איוב [פרק ב פסוקים א ב].

"ויהי היום, ויבואו בני האלהים [צבא השמים הקרובים אל השכינה] [6] להתיצב אל ה', ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'. ויאמר ה' אל השטן: אי מזה תבא, מהיכן אתה בא? ויען השטן את ה', ויאמר: משוט בארץ ומהתהלך בה".

ומפרשת הגמרא את דברי השטן:

אמר השטן לפניו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שטתי בכל העולם, ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', ואף על פי כן, בשעה שבקש לקבור שרה, לא מצא מקום לקוברה, ולא הרהר אחר מדותיך [7].

[לעיל טו א הביאה הגמרא דרשה זו מפסוק אחר, בפרק א פסוק ז, ואילו כאן דרשו זאת מהפסוק בפרק ב פסוק ב, ועיין בהערה]. [8]

ומוסיפה הגמרא להביא את הפסוקים בספר איוב. [פרק ב פסוק ג]. -

'ויאמר ה' אל השטן, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ועל אף היסורים שבאו עליו, עודנו מחזיק בתומתו, ותסיתני בו לבלעו ליסרו חנם' -

אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו! שבפסוק מפורש שהקדוש ברוך הוא הוסת כביכול על ידי השטן, כאדם שמסיתין אותו, וניסת [9].

במתניתא בברייתא תנא: כך דרכו של השטן, יורד לעולם ומתעה את בני האדם לחטוא, ולאחר שהחטיאם עולה לשמים, ומרגיז את חמתו של הקדוש ברוך הוא, [10] ונוטל מהקדוש ברוך הוא רשות להרוג את החוטאים, ונוטל את הנשמה [11] של החוטא. וזהו כמו שמצינו באיוב, שהשטן קטרג עליו וניתן לו רשות לייסרו. [12]

נאמר באיוב [פרק ב פסוקים ד ו]:

'ויען השטן את ה' [לאחר שהקדוש ברוך הוא אמר לו 'ותסיתיני לבלעו חנם'], ויאמר: הלא כאשר אדם רואה שעומדת לבא עליו מכה, הרי דרך אנשים לתת עור בעד עור, אחד מהאיברים תמורת ההגנה על הראש, כי אדם מגן על ראשו בידו. ואם באברי האדם כן, כל שכן: וכל ממון אשר לאיש יתן בעד נפשו!'

ולכן, טען השטן, איוב לא כפר בה' אחר כל מה שאירע לו, משום שסבר שנגזרה עליו מיתה, ותמורת זה נאבד כל אשר לו, ולכן קיבל זאת בסבר פנים יפות.

'אולם, שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו של איוב, ואז תראה [13] אם לא אל פניך יברכך!' אם לא יחרף ויגדף כלפי מעלה, משום שמכאובי הגוף קשים מאבוד ממון ובנים [14].

ויאמר ה' אל השטן: הנו בידך ורשאי אתה להביא עליו יסורי הגוף, אך את נפשו שמור' שלא ימות. ויצא השטן מאת פני ה', ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו' -

אמר רבי יצחק, קשה היה צערו של שטן שהוצרך לשמור שלא תצא נפשו של איוב מרוב יסורים, יותר מיסוריו של איוב. משל לעבד שאמר לו רבו, שבור חבית, ושמור את יינה שלא ישפך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לשטן אודות איוב: הכה את איוב, אך שמור שלא תצא נפשו.

אמר ריש לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות!

והראיה לכך:

הוא שטן, הרי מי שקטרג על איוב הוא השטן, דכתיב 'ויצא השטן מאת פני ה', ואם כן יש להוכיח שהוא גם יצר הרע, דכתיב התם בבראשית פרק ו' פסוק ה' על יצר הרע 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' וכתיב הכא שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן 'רק' את נפשו שמור ולמד ריש לקיש גזירה שוה מהמילה 'רק' האמורה ביצר הרע, למילה 'רק' שנאמרה לשטן, ומכך הוא למד דהשטן הוא יצר הרע -

ומפרש ריש לקיש את ראייתו שהשטן הוא מלאך המות, דכתיב הקדוש ברוך הוא אמר לשטן 'אך את נפשו של איוב שמור', אלמא מכך אנו למדים דבדידיה קיימא שהיה ביכולתו של השטן ליטול את הנשמה [15], אלא שהקדוש ברוך הזהירו שלא לעשות כן [16].

אמר רבי לוי, השטן שקטרג על איוב, ופנינה שהכעיסה את חנה על כך שאין לה ילדים, לשם שמים נתכוונו! ומפרשת הגמרא: שטן, כיון דחזיא שראה להקדוש ברוך הוא, דנטיה דעתיה של הקדוש ברוך הוא בתר אחרי איוב, אמר השטן חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם [17] תשכח לפני הקדוש ברוך הוא זכותו של אברהם, [18] ולכן קטרג השטן על איוב, נמצא שקטרוגו על איוב היה לשם שמים שלא תשכח זכות אברהם.

וכן פנינה נתכונה לשם שמים. דכתיב בשמואל א' [פרק א' פסוקים ב - ו] 'ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים ... וכעסתה צרתה [פנינה צערה את חנה] גם כעס [צער אחר צער [19] על כך שאין לה ילדים], וכוונתה הייתה - בעבור הרעימה', [20] כדי שחנה תתפלל לקדוש ברוך הוא. נמצא שמעשה פנינה היה לשם שמים [21] -

דרשה רב אחא בר יעקב לדרשה זו, שהשטן ופנינה לשם שמים נתכוונו בפפוניא [שם מקום שהיה דר בו [22]]. אתא שטן, נשקיה ונשק לכרעיה לרגליו של רב אחא בר יעקב, על כך שדרש שכוונתו הייתה לשם שמים.

עוד נאמר באיוב, פרק ב' פסוק י' -

'בכל זאת, למרות היסורים שבאו עליו, לא חטא איוב בשפתיו' -

אמר רבא, אף שבשפתיו לא חטא כמבואר בפסוק, אבל בלבו חטא! [23] מאי קאמר? מה אמר איוב שממנו למד רבא שבלבו חטא?

'ארץ נתנה ביד רשע, פני שופטיה יכסה. אם לא איפו, [24] מי הוא!?' [איוב פרק ט' פסוק כד].

אמר רבא על פסוק זה: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כלומר, לעקור את כבוד הקדוש ברוך הוא. [25] לפי שפסוק זה הוא דברי חירוף וגידוף כלפי הקדוש ברוך הוא. ומכאן למד רבא שאיוב חטא בלבו.

[ודברי הגמרא צריכים ביאור, כי אם כך אמר איוב, נמצא שחטא גם בשפתיו, שהרי פסוק זה אמר בפיו, ועיין הערה [26]].

אמר ליה אביי, לא דבר איוב בפסוק זה אלא כנגד השטן. אמר פסוק זה על השטן, אך לא נתכוון לחרף כלפי מעלה.

ומחלוקת זו של אביי ורבא בביאור הפסוק, היא כמחלוקת תנאי, שנחלקו בפסוק זה.

וכך שנינו בברייתא: 'ארץ נתנה ביד רשע' רבי אליעזר אומר: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כי בפסוק זה יש דברי חירוף וגידוף.

אמר לו רבי יהושע: לא דבר איוב אלא כלפי שטן! [27]

עוד נאמר באיוב, פרק י' פסוק ז' -

אמר איוב לקדוש ברוך הוא: 'על דעתך כי לא ארשע, ואין מידך מציל!'

ומפרשת הגמרא את הפסוק -

אמר רבא: בקש איוב לפטור את כל העולם כולו, מן הדין, בטענה, שכל העולם אנוסים על ידי יצר הרע, וכך אמר לקדוש ברוך הוא 'על דעתך, כי לא ארשע'. לו היית חפץ, לא הייתי מרשיע!

וכך אמר איוב לפניו: רבונו של עולם, בראת שור, פרסותיו סדוקות. שזהו סימן הטהרה שלו, ומותר לאכלו. ומאידך, בראת חמור, ופרסותיו קלוטות. ולכן אסור לאכלו.

ואם כן, הלא אתה בראת כל זאת, ואין אפשרות לשנות זאת.

וכן בראת גן עדן, ובראת גיהנם. בראת צדיקים על ידי יצר טוב, ובראת רשעים על ידי יצר הרע.

מי מעכב על ידך מלהטות את לב הרשע להיות צדיק, הלא אתה הוא שמחליט במי יתגבר בו היצר הטוב ובמי יתגבר בו היצר הרע. ואם כן, שאתה הוא זה אשר מטה את לב הצדיקים והרשעים, הרי אין בחירה לאדם, וכמו שאין לחמור בחירה להיות טהור, כך אין לרשע בחירה להנצל מיצר הרע. [28] ואם יצר הרע מתגבר עליו, הוא אנוס [29].

ומאי אהדרו ליה? מה ענו לו חבריה [דאיוב] על טענתו זו?

'אף אתה, שאתה אומר דברים אלו, בכך תפר יראה! תפר את יראתם של בני האדם. ותגרע שיחה לפני אל'. ומחמת דבריך אלו לא יתפללו בני האדם אל הקדוש ברוך הוא. [30]

והתשובה על טענתך היא: אכן ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, אך כנגדו, ברא לו תורה תבלין. התורה היא התבלין, הכח, המבטל את יצר הרע. [31]

נמצא שעדיין הבחירה ביד האדם, ואין הוא אנוס לחטוא, כי אף אם יצר הרע מתגבר עליו, יכול הוא לנצחו על ידי התורה.

דרש רבא: מאי דכתיב [באיוב פרק כט פסוק יג] 'ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין'?

מפרש רבא פסוק זה: 'ברכת אובד עלי תבא', מלמד שהיה איוב גוזל שדה מיתומים, ולאחר הגזילה היה משביחה, ומחזירה להן [32] את השדה כאשר היא משובחת יותר ממה שלקח, וזהו שאמר איוב, 'ברכת אובד' פירוש הברכה של מי שסבר שאבדה שדהו, וקבלה חזרה כשהיא משובחת, עלי תבא. -

ומפרשת הגמרא את המשך הפסוק.

'ולב אלמנה ארנין'. דכל היכא דהוה איכא כל מקום שהיתה אלמנה דלא הוו נסבי לה, שלא היתה מוצאת מי שיתחתן אתה, הוה אזיל היה הולך איוב ושדי שמיה עילווה, והיה אומר מוציא שם שהיא קרובתו, [33] או שהיה דואג לדבר עליה להשיאה. [34] והוו אתו נסבי לה, והיו באים לישא אותה.

עוד נאמר באיוב, פרק ו' פסוק ב'.

'לו שקול ישקל אם היו שוקלים את כעשי והותי מעשי הרעים מול הענשים שקבלתי [עי' הערה] ובמאזנים ישאו יחד' [35], 'כי עתה מחול ימים יכבד'.

ופירוש פסוק זה הוא, שאיוב התלונן על כך שקיבל עונש גדול מהמגיע לו על עוונותיו.

אמר רב: ראוי להשליך עפרא לפומיה לפיו דאיוב, שהיה מדבר לפני הקדוש ברוך הוא כחברותא כלפי שמיא. כאדם שמתווכח עם חבירו ואומר, הבה ונראה מי חייב למי.

עוד נאמר באיוב, פרק ט' פסוק לג -

אמר איוב לקדוש ברוך הוא: 'לו [36] יש בינינו, הלואי והיה בינינו, מוכיח, מי שיכול לברר את הדברים שבנינו, אשר ישת ידו על שנינו'.

אמר רב: ראוי להשליך עפרא לפומיה לפיו דאיוב. כלום וכי יש עבד שמוכיח את רבו?!

עוד נאמר באיוב, פרק לא פסוק א - היה איוב משתבח על עצמו, ואומר: 'ברית כרתי לעיני מלהסתכל באשת איש, ומה אתבונן על בתולה, איני מתבונן אף על בתולה [37]

אמר רבא, [38] איהו, איוב, לא הסתכל באחרניתא בנשים זרות, אבל אברהם אפילו בדידיה באשתו לא איסתכל. [39] דכתיב שאברהם אמר לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את'. מכלל זה אתה למד, דמעיקרא, קודם שאמר לזה, לא הוה ידע לה. לא הסתכל בה ולא הכירה.

נאמר באיוב פרק ז' פסוק ט'

אמר איוב: כמו ש'כלה ענן וילך, כן המת שיורד שאול אל הקבר לא יעלה'.

אמר רבא: מכאן שכפר איוב בתחיית המתים [40].

נאמר באיוב פרק ט' פסוק יז: 'אשר בשערה ישופני, והרבה פצעי חנם', ומפרשת הגמרא את הפסוק:

אמר רבה, איוב בסערה חרף, ובסערה השיבוהו. -

בסערה חרף, דכתיב 'אשר בשערה ישופני'. אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך, ונתחלף לך בין איוב לאויב ובסערה השיבוהו דכתיב [באיוב פרק לח פסוק א']: 'ויען ה' את איוב מן הסערה [41] ויאמר ... אזר נא כגבר חלציך התעורר מיסוריך ומחלייך ואשאלך [42] [את השאלות דלהלן] והודיעני. -

אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: הרבה נימין שערות בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה, שמאותה גומא צומחת השערה, שלא יהו שתים שערות יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת, מחשיכות מאור עיניו של אדם. [וזהו 'מן הסערה' לשון שיער [43]] - וכך אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: אם בין גומא לגומא לא נתחלף לי, האם תעלה על דעתך שבין איוב לאויב נתחלף לי?!

עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב 'מי פלג לשטף תעלה וגו" ומפרשת הגמרא פסוק זה, הרבה טיפין בראתי בעבים בעננים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס כמין תעלה שבה יורדת הטיפה בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ עושות את האדמה כמין טיט ואינה מוציאה פירות. - וכך פירוש הפסוק מי פלג לשטף [לגשם] תעלה [דפוס] [44] -

ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב, אם בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי האם בין איוב לאויב נתחלף לי?!

ומקשינן: מאי משמע דהאי שהמילה תעלה הכתובה בפסוק לישנא דדפוס היא? אמר רבה בר שילא דכתיב במלכים פרק א' פסוק יח על אליהו ויעש תעלה [סביב למזבח] כבית סאתים זרע'.

עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב:

'ודרך לחזיז קולות' - ומפרשת הגמרא את הפסוק, הרבה קולות בראתי בעבים, וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם [45]. ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב, אם בין קול לקול לא נתחלף לי, האם תעלה על דעתך בין איוב לאויב נתחלף לי?!

עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב -

הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור [איוב לט א'].

ומפרשת הגמרא את הפסוק: יעלה זו,

הערות

[1] התורת חיים למד מכאן, ש'עולם הבא' שאמרו פה אין הכונה לעולם הנשמות, אלא לעולם של תחית המתים, שהרי בעולם הנשמות לא שייך כל זה. וכן מוכח מהמשנה בסנהדרין [צ א] 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה', ועל זה איתא בגמרא שם, שהסיבה שהכופר בתחית המתים אין לו חלק לעולם הבא היא משום ש'הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים'. ומבואר, כי מה שאמרו 'אין לו חלק לעולם הבא' הכוונה לתחית המתים, ולא לעולם הנשמות. ויש לציין, שראיה זו שהביא התורת חיים מהגמרא בסנהדרין, כבר קדמו לו ראשונים בזה והם, הרמב"ן בשער הגמול, והרמ"ה ורבינו דוד והרע"ב בסנהדרין שם. וכיוון לדבריהם הגאון רבי אלחנן וסרמן בסוף ספר קובץ הערות בביאורי אגדות סימן ד'. ועין עוד ביד רמ"ה סנהדרין תחלת פרק חלק, שהאריך מאד בענין זה. ומכאן תמה התורת חיים על נוסח התפילה בשבת, 'אין כערכך ה' אלוקינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים', ומשמע ש'עולם הבא' ו'תחיית המתים' הם שתי תקופות שונות.

[2] וברבינו גרשום הביא על זה פסוק אחר, בעמוס פרק ט' 'ונגש חורש בקציר', והיינו שהחורש והקוצר יפגשו בשדה דבעת החרישה כבר יגדל הזרע ויוכלו לקצרו.

[3] על פי רש"י. ובמהר"ל פירש, שענינו של עולם הבא הוא שהכל בשלום ובשלווה והשקט. וזהו דאמרינן שהטעימו מעין עולם הבא, שאף על בהמתו נאמר 'הבקר היה חורשות ואתונות היו רועות על ידיהן'. כי השקט והשלום היה להם, וזהו ענינו של עולם הבא.

[4] לפנינו 'עד'.

[5] דברים חסרי טעם, כמאכל תפל.

[6] על פי רש"י באיוב, פרק א' פסוק יב.

[7] וזהו שאמר השטן לקדוש ברוך הוא 'ומהתהלך בה' - אני בא מאותו שאמרת לו התהלך בארץ. על פי רש"י לעיל טו א ד"ה ה תהלך.

[8] פעמיים אמר השטן לקדוש ברוך הוא 'משוט בארץ ומהתהלך בה'. הפעם הראשונה היא בפרק א' קודם שבאו על איוב יסורים, והפעם השניה היא בפרק ב' לאחר שבאו על איוב יסורים. והנה דרשה זו שדורשת הגמרא שאמר השטן לקדוש ברוך הוא לא מצאתי כעבדך אברהם, לעיל דרשו זאת מהפסוק בפרק א', ואילו כאן דרשו זאת מהפסוק בפרק ב'. ובביאור כפילות הדרשה, ביאר המהרש"א, שכאן באו להשמיעינו שגם לאחר שבאו על איוב כל היסורים ובכל זאת לא חטא, גם אז לא חזר בו השטן והמשיך להפליג בשבחו של אברהם ואמר שאין כמוהו בכל הארץ, ועיין שם תוספת דברים בזה.

[9] בפירוש אבן עזרא באיוב שם כתב, 'דברה תורה כלשון בני אדם והענין שיחשבו אנשים שאין להם דעת שיכולת להסית את האדם לעצתו' ובמהרש"א כאן כתב, שכוונת הכתוב לשבר את האוזן בלבד, ואין לפרש הדברים כפשוטם. כי אין עוולה לפניו ואין הקדוש ברוך הוא עושה ללא דין.

[10] המהר"ל האיר, שיש בשטן שני הפכים, שמצד אחד מצאנו שעולה לקדוש ברוך הוא ומקטרג על החוטאים, ואם כן לפי זה היה צריך השטן לסייע לבני האדם לקיים את רצון הבורא, ומצד שני מסית את בני האדם בעולם הזה לחטוא. ומבאר המהר"ל דכל זה מפני שהשטן הוא הרע הגמור ובכל מקום שנמצא גורם לרע.

[11] המהרש"א [להלן] הקשה דבתחילת הברייתא כתוב דהשטן יורד לעולם ואחר כך עולה לשמים, ואילו בסיפא לא כתוב שיורד חזרה ליטול הנשמה, ומשמע שנוטל מיד את הנשמה בעודו בשמים. ותירץ המהרש"א, זה לשונו 'לפי שהנשמה אף בחיי האדם היא מתדבקת בעליונים על ידי המושכלות, ומלאך המוות מפרידם שם מן הגוף, ודי למבין'.

[12] על פי רש"י ובזה מבואר מדוע הביאו מימרא זו כאן. אך בחתם סופר כתב שאין מקומו של קטע זה כאן, אלא צריך לגרוס אותו להלן, עי' הערה 15.

[13] על פי הרמב"ן בפירושו לאיוב שם.

[14] כל זה על פי רש"י והמצודות באיוב שם.

[15] החתם סופר כתב, שכאן צריך להיות הקטע דלעיל, במתניתא תנא יורד ומתעה וכו' ונוטל נשמה, והיינו שמאחר שמבואר כאן שהשטן הוא מלאך המוות, על זה הביאו דהשטן עצמו יורד ונוטל נשמה.

[16] על פי רש"י. אבל המהרש"א למד דהוא גם כן גזירה שוה, דלמדים מהמילה 'רק' שכתובה גבי שטן ויצר הרע למילה 'אך' שכתובה גבי מלאך המוות דהוא שטן הוא יצר הרע והוא מלאך המוות. ואף שאין זה אותה מילה, ביאר המהרש"א דענינם של המילים 'אך' ו'רק' שווה, דשני מילים אלו מופיעים כדי למעט, ולכן אפשר ללמוד בהם גזירה שווה אף שהתיבות שונות. ויש לעיין לפי דבריו מדוע אמרינן כאן 'אלמא בדידיה קיימא', שמשמע שעיקר הלימוד הוא מעצם האפשרות שיש לשטן ליטול את נפשו, הרי לפי המהרש"א אין זה צורת הלימוד אלא למדים בגזירה שוה, וצ"ב.

[17] המהרש"א הוסיף בזה ביאור על פי מה שאמרו לעיל דגדול מה שנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, ולכן חשש השטן דחס ושלום תשתכח זכותו של אברהם.

[18] על פי רש"י איוב פרק א' פסוק ז'.

[19] על פי רש"י שם, וכן כתב כאן המהרש"א שהייתה אומרת לה האם קנית לבנך כבר סודר, או האם רחצת כבר את פני בנך הקטן.

[20] עיין בפירוש רבינו גרשום שכתב, ד'הרעימה' הוא מלשון רעמים, ופירושו, דכמו שאין רעמים ללא גשמים, כך אין תפילה חוזרת ריקם, ולכן ציערתה כדי שתתפלל ותענה, ואכן כך היה שהתפללה ונולד שמואל.

[21] ואף על פי כן נענשה פנינה שמתו כל בניה, כמו שכתוב 'ורבת בנים אומללה'. וקשה, הלא כוונתה הייתה לשם שמים ולמה נענשה. וביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ [שיחות מוסר כ"ד ל"א] דכך ברא הקדוש ברוך הוא בטבע הבריאה שהפוגע בחבירו נענש, והכוונה הטובה בזה לא יכולה לשנות מאומה, והרי זה כאדם שמכניס ידו לאש, דוודאי לא יועיל לו כוונה טובה בזה.

[22] על פי רש"י בקידושין לה א.

[23] וכתב המהרש"א דהדיוק הוא ממה שנאמר 'בשפתיו', שהרי בפרק א' פסוק כ"ב כתוב 'בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים' ולא נאמר 'לא חטא בשפתיו' ואילו כאן [לאחר שהכהו הקדוש ברוך הוא בגופו] כתוב 'לא חטא בשפתיו' ומכאן למד רבא שבלבו חטא.

[24] לפנינו 'אפוא'

[25] רבינו גרשום פירש 'להפוך יראת כל העולם כלומר שאין דין אמת'. והגר"א פירש, שמה שביקש איוב להפוך קערה על פיה, הוא מפני שלא רצה שיחשבו שנענש בחנם.

[26] הנה דברי הגמרא תמוהים, שמתחילה הביא רבא את הפסוק דבשפתיו לא חטא, ואמר על כך רבא דאף שבשפתיו לא חטא מכל מקום בלבו חטא, וכראיה לזה הביא מפסוק שבו מבואר שאיוב כן חטא בשפתיו. וביאר המהרש"א, כי גם רבא מודה למה שתירץ אביי דלא דבר איוב אלא כנגד השטן ואם כן אין כאן חטא בשפתיו, אלא שמכל מקום אביי דייק מכך שכתוב 'בשפתיו' שאיוב בלבו חטא והיה אחד בפה ואחד בלב, ואף שאמר פסוק זה על השטן ביאר המהרש"א שמכל מקום יש כאן חטא, דאיוב אמר שהקדוש ברוך הוא נתן את הארץ ביד השטן והוא מנהיג את הארץ ואין השגחה פרטית ואין דין ואין דיין, ובזה כפר איוב בהשגחה פרטית.

[27] וכתב היד רמ"ה 'ומסתברא כרבי יהושע'.

[28] דמיון זה צריך עיון, דהלא ודאי אין החמור יכול להשתנות ולעשות פרסותיו סדוקות אבל האדם יכול להתגבר על יצר הרע, ועי' בהערה הבאה מה שביאר המהרש"א. והגאון רבי ירוחם זצ"ל [דעת תורה פרשת ויקרא מאמר 'תורה מובלעת'] ביאר, שמכאן מוכח שמדרך הטבע אין אפשרות להתגבר על יצר הרע, והרי זה כמו חמור שפרסותיו קלוטות שאין לו אפשרות לשנות את המציאות. ועל זה ענו לו חבריו כי אף שמצד הטבע אין אפשרות להתגבר על השטן מכל מקום הקדוש ברוך הוא ברא תבלין שיכול להמיס את היצר הרע, וזהו התורה. וכעין זה כתב ב'לב אליהו' בפרשת חיי שרה. ועיין עוד בהערה 31 דברי המסילת ישרים בזה.

[29] כתב המהרש"א דאיוב כפר כאן באחד מיסודות האמונה והוא הבחירה שנתנה לאדם, שהוא מחליט אם לשמוע ליצר טוב או ליצר הרע, ואין זה בידי שמים, וכמו שאמרו דהמלאך הממונה על ההריון מעמיד את הטפה לפני הקב"ה, והוא אומר איך יראה אדם זה בעולם, גבור או חלש וכדו', אבל אינו אומר אם יהיה צדיק או רשע, דענין זה הוא בידי האדם לבחור בין טוב לרע. אבל איוב כפר בזה ואמר שהאדם אנוס לפי טבע בריאתו להיות צדיק או רשע. וזהו שענו לו חבריו לחזק את אמונת הבחירה, דהקדוש ברוך הוא נתן כח ביד האדם אם ירצה להתגבר על יצר הרע על ידי התורה, ועיין עוד במהרש"א שהאריך.

[30] על פי רבינו גרשום

[31] וכמו שאמרו בקידושין ל ב 'אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע] משכהו לבית המדרש'. במסילת ישרים [פרק ה'] כתב על דברי הגמרא, 'והנה פשוט הוא שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המחלה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו'. ובפירוש הריקנאטי על התורה כתב על דברי הגמרא, שהחמימות בדברי התורה היא מצוה בפני עצמה, כי על ידי זה מבטל את חימום היצר הרע, ואין מצוה גדולה מזה. ובאבות דרבי נתן פרק ט"ז משנה ז' נאמר 'יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה, שהוא כאש בלבד'.

[32] בבבא מציעא סא ב דורשת הגמרא 'לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל'. ומבואר שאסור לגנוב גם אם כוונת הגונב להחזיר את החפץ ואף אם יחזיר יותר ממה שלקח, ואם כן לכאורה קשה כיצד איוב גזל שדה על מנת לשבחה ולהחזירה הלא עבר בזה על לא תגזול? ולכן כתב היד רמ"ה כאן שלאומות העולם מותר לגזול על מנת כן, ואיסור זה אינו אלא לישראל. ועדיין צ"ע לפי כל האמוראים התנאים הסבורים לעיל [טו ב] דאיוב מישראל היה, כיצד גנב על מנת להחזיר. ובקובץ שיעורים כתב דרבא לשיטתו שסובר דאיוב לא היה מישראל. וכן כתב בספר 'פני שלמה'. והמאירי תירץ, שכיון שאיוב היה מפורסם לאדם בר מעלה, לכן גם בשעה שגזל את השדה ידעו כולם שכוונתו להחזירה. בקובץ שיעורים תירץ תירוץ נוסף, דלאו זה שאסור לגנוב על מנת להחזיר הוא רק בגניבה ולא בגזילה. וכן תירץ הפני שלמה, עי"ש. וכן נראה מדברי המנחת חינוך מצוה רכ"ד [אות ב'], ושם מבואר החילוק בין גניבה לגזילה, שבגניבה עצם מעשה הגניבה אסור, ולכן אסור לעשות זה אף אם הכוונה להחזיר, אבל בגזילה יסוד האיסור הוא מה שנמצא תחת ידו ממון של אחרים, ובזה יש לומר שאין איסור אם כוונתו לטובת הנגזל אין איסור. ועיין עוד מה שתירץ בזה בחידושי רבי נחום לחלק בין קרקע למטלטלין, וכן בדברות משה כאן [הערה ע"ח].

[33] על פי רש"י ורבינו גרשום.

[34] רש"י.

[35] מצאנו מחלוקת בין המפרשים כיצד לפרש פסוק זה, שמדברי רש"י נראה, וכן פירש המצודות, ד'כעסי והותי' הם ענין אחד, והיינו צרותי וכעסי שנתכעסתי בשביל הצרות, וכך אמר איוב, אם ישימו את צרותי במשקל, וכנגד ישימו כל משקל שבעולם ואפילו אם יהיו חול וימים על המשקל שכנגד צרותי, גם אז תכבד המשקולת של צרותי. [וכן איתא להדיא ברש"י ד"ה ישאו], אבל המהרש"א כאן פירש ד'כעסי' היינו הענשים שקיבל איוב מהשמים, ו'הותי' הוא עוונותיו, וכך אמר איוב אם ישימו צרותי במשקל ובצד השני יניחו את עוונותי, הרי יכבדו צרותי כמשקל חול וימים מול עוונותי. וכן פירש המלבי"ם. פירוש נוסף הביא הרמב"ן בפירושו לאיוב שם, בשם 'אחרים', דאיוב ענה על טענת ריעו שהוכיחו על מדת הכעס, ועל זה ענה לו איוב שאם ישימו את צרותיו מול כעסו הרי צרותיו יכבדו יותר מצערו. ועי' שם ברמב"ן שדחה פירוש זה.

[36] לפנינו בנביא 'לא', וכן העיר המסורת הש"ס.

[37] שמא לאחר ימים תנשא, ונמצאתי כרוך אחריה. רש"י באיוב שם על פי אבות דרבי נתן.

[38] לפנינו הגירסה 'עפרא לפומיה דאיוב', אבל הב"ח מחק זאת, משום דאף דאברהם היה גדול מאיוב שלא הסתכל אף על אשתו, מכל מקום אין לתת עפר בפיו של איוב על שלא הגיע לדרגת אברהם אבינו. אבל המהרש"א השאיר הגירסה 'עפרא לפומיה דאיוב' ופירש דוודאי אין לומר 'עפרא לפומיה דאיוב' על כך שלא הגיע לדרגת אברהם אבינו. אלא הכוונה עפרא לפומיה על שהרהר אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהרי אברהם שהיה גדול ממנו במעלה שאפילו על אשתו לא הסתכל, בכל זאת לא הרהר אחר הקדוש ברוך הוא שניסהו בעשרה נסיונות, ואילו איוב שהיה בדרגה פחותה מאברהם אבינו, הרהר על מדותיו.

[39] הקשה המהרש"א, דהרי בפרק ב' דקידושין אמרו דאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים את כל התורה, וכיצד קדש את שרה בלא שיראנה. ותירץ, דודאי בנעוריה קודם שקדשה הסתכל בה, אבל לאחר שנשאו שוב לא הביט בה מתוך צניעותה, וחשב שכיון שעבר זמן רב כבר לא עמדה ביפיה שהייתה בנעוריה, וזהו שאמר אברהם הנה נא ידעתי שגם עכשיו אשה יפת מראה את ולא נשתנה יפייך. תירוץ נוסף תירץ המהרש"א, דאברהם אבינו קיים את כל התורה רק לאחר שנמול, ואם כן לא קשה כיצד קדש את שרה בלא שראה אותה, שהרי כשנשאה עדיין לא היה מהול ולא קיים את התורה. ובעיון יעקב [בעין יעקב] תירץ דכל מה שאמרו דאסור לקדש אשה עד שיראנה הוא משום דיש לחשוש שימצא בה דבר מגונה אחר הנישואים. ואברהם אבינו לא התכוון להסתכל בה גם לאחר הנישואין, וכיון שכן אין את טעם את התקנה, ולכן לא הסתכל אברהם אבינו בשרה אף קודם הנישואין. ומדברי הרמב"ם בפירוש המשניות באבות פרק ה' משנה י"ט נראה, שבשעה שאמר אברהם לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' אז הסתכל בה 'הסתכלות שלימה' ויש לומר דקודם הנשואין הביט בה בהסתכלות שטחית. עוד תירצו על פי דברי הרמב"ן על התורה, שכתב דאברהם אבינו קיים את התורה רק כשהגיע לארץ ישראל, וכשנשא את שרה עדיין לא היה בארץ ישראל ולכן לא הסתכל בה קודם שנשאה. ועי' עוד מה שתירץ בזה המהר"ל ב'גור אריה' פרשת לך לך.

[40] המהרש"א העיר שבאיוב פרק ז' פסוק ז' על הפסוק 'זכור כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב', פירש רש"י 'וכאן כפר איוב בתחיית המתים'. וצ"ע דכאן למדו זאת מפסוק אחר. ועי' במצודות שם שפירש באופן אחר.

[41] פירוש, שרוב הנפלאות שסיפר הם בסערת השמים או שדיבר אלי מן הסערה' - רש"י באיוב שם. אך רש"י כאן פירש 'מן הסערה' לשון שערה כדלהלן.

[42] לפנינו 'ואשאלך'

[43] על פי רש"י באיוב, ועי' להלן בהערה הבא ה.

[44] ועי' ברש"י באיוב שהביא פירוש הגמרא כאן על הפסוק, אבל רש"י שם הוסיף פירוש נוסף ד'מי פלג לשטף' היינו שהקדוש ברוך הוא ברא נימא לכל שערה כדלעיל.

[45] פירש הבן יהוידע, 'פירוש, היה הקול יוצא חזק וגדול מאד, אלף אלפי פעמים מקול הרעם הנשמע עכשיו, ומחמת חוזק ותוקף הקול היה נופל הבנין:. והיו האזנים חרשים'.

מעין העולם הבא שהחרישה והקציר באים כאחד, ואף כאן הבקר היו חורשות בזריעה והאתונות רועות ואוכלות מן הדברים הצומחים.

ועוד בפירוש הדברים באיוב: "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים נפלה מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור. והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפל על הנערים וימותו... ויקם איוב ויקרע את מעלו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו. ויאמר ערם יצתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים" (איוב א, טז–כב)

"ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'. ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משט בארץ ומהתהלך בה" (איוב ב א–ב). אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), ובשעה שבקש לקבור את שרה לא מצא מקום כלל לקוברה, ולא הרהר אחר מדותיך, ולא טען כנגד ה' שלא מילא את הבטחתו.

ועל כך נאמר: "ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ועדנו מחזיק בתמתו, ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג).

אמר ר' יוחנן: אלמלא (אם לא היה) מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שנאמר "ותסיתני", כאדם שמסיתין אותו וניסת, שכאילו הקדוש ברוך הוא לא רצה בכך, אלא הסיתו אותו.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] לגבי דרך הנהגתו של השטן: יורד למטה לעולם הזה ומתעה את הבריות ומחטיא אותם, ואחר עולה למרום ומקטרג ומשטין על אותן הבריות שחטאו ומרגיז את הקדוש ברוך הוא, נוטל רשות ונוטל נשמה כעונש.

ומשיבים בענין איוב, נאמר שם "ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך. ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמר. ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו" (איוב ב, ד–ז). אמר ר' יצחק: קשה היה צערו של שטן יותר משל איוב, ומדוע? — משל לעבד שאמר לו רבו (אדוניו): שבור חבית ושמור את יינה. ואף כאן אמר לשטן שהוא יכול לעשות לאיוב כל מה שירצה, אבל שישמור את נפשו.

אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, שלושתם פנים של אותה מהות. הוא שטן המשטין ומנסה לקטרג על האדם ולהכשילו, דכתיב [שנאמר]: "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין" (איוב ב, ז). הוא יצר הרע, כתיב התם [נאמר שם]: "יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה), וכתיב הכא [ונאמר כאן]: "רק את נפשו שמר" (איוב ב, ו), "רק אליו אל תשלח ידך" (איוב א, יב), ולמדים בגזירה שווה "רק" "רק". הוא מלאך המות, דכתיב [שנאמר]: "אך את נפשו שמר" (איוב ב, ו), אלמא בדידיה קיימא [נמצא שבו תלוי הדבר], משמע שהוא הוא מלאך המוות.

אמר ר' לוי: שטן שקטרג על איוב ופנינה שהציקה לחנה אמו של שמואל הנביא, לשם שמים נתכוונו. שטן — כיון דחזיא [שראה] להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר [שנוטה דעתו אחר] איוב ומשבח אותו, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה [ישכח את אהבתו] של אברהם. פנינה — דכתיב [שנאמר]: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה" (שמואל א' א, ו), כלומר, כדי שתצטער ותתפלל. דרשה [דרש] רב אחא בר יעקב בפפוניא את הדברים הללו, אתא [בא] השטן נשקיה לכרעיה [ונישק את רגליו] כתודה על שלימד עליו זכות. ומעתה דנים בדמותו של איוב, ובדבריו.

נאמר: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (איוב ב, י). אמר רבא: ידוייק בפסוק, בשפתיו לא חטא, אבל בלבו חטא. והראיה לדבר: מאי קאמר [מה אמר]? "ארץ נתנה ביד רשע פני שפטיה יכסה אם לא איפו מי הוא" (איוב ט, כד), אמר רבא: בקש איוב להפוך קערה על פיה. כלומר, שיש בכך רמז של כפירה גדולה, שהרי אמר שהארץ ניתנה ביד רשע, ומתכוון בכך לקדוש ברוך הוא. אמר ליה [לו] אביי: לא דבר איוב כאן אלא כנגד השטן, שהוא הרשע שבידו ניתנה הארץ.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כדברי תנאים] שנחלקו כבר בענין זה, ששנינו: "ארץ נתנה ביד רשע" — ר' אליעזר אומר: בקש איוב להפוך קערה על פיה; אמר לו ר' יהושע: לא דבר איוב אלא כלפי שטן.

ועוד בהסבר דברי איוב: "על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל" (איוב י, ז) — אמר רבא: בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, שטען שכל מה שהאדם עושה אינו עושה אלא מכוחו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אין להענישו על מעשיו. אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת את השור שפרסותיו סדוקות והוא כשר, בראת חמור שפרסותיו קלוטות (בלא סדק) ועשית אותו אסור; בראת גן עדן, בראת גיהנם; ובאותו אופן בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך! ואם כן, כיון שבראת אותם מתחילה צדיקים ורשעים, אין אתה יכול לבוא עליהם אחר כך בתרעומת על מעשיהם!

ומאי אהדרו ליה חבריה [ומה השיבו לו על כך חביריו] של איוב? — "אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל" (איוב טו, ד) על ידי דבריך אלה, כי אמנם ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, אבל ברא לו תורה שהיא תבלין למתק אותו, שלא ישלוט באדם.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בדברי איוב על עצמו: "ברכת אבד עלי תבא ולב אלמנה ארנן" (איוב כט, יג)? "ברכת אבד עלי תבא" — מלמד שהיה איוב גוזל שדה מיתומים, עובד בה ומשביחה ומחזירה להן, ונמצא שמברכים אותו על שדה שאבד להם, "ולב אלמנה ארנן" — שכל היכא דהוה [מקום שהיתה] אלמנה שלא הוו נסבי לה [היו נושאים אותה לאשה], הוה אזיל שדי שמיה עילווה, והוו אתו נסבי לה [היה הולך ומטיל את שמו עליה, מוציא קול שהיא קרובתו,

והיו נושאים אותה]. ועוד אמר איוב: "לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד" (איוב ו, ב) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, כלומר, אסור היה לו לומר דברים כאלה, ובאופן כזה, כאילו שוקל מה עשה לו ה', וכי יש חברותא [חברות] כלפי שמיא [שמים]? וכיוצא בזה דברים אחרים שאמר איוב: "לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו" (איוב ט, לג) — אמר רב: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב שאמר כך, כלום יש עבד שמוכיח את רבו? ועוד נאמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" (איוב לא, א) — אמר רבא: עפרא לפומיה [עפר לפיו] של איוב, איהו באחרניתא [הוא בנשים אחרות] לא הסתכל, אברהם אפילו בדידיה [בשלו, באשתו] לא איסתכל [הסתכל], דכתיב [שנאמר] בדברי אברהם לשרה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא), מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה] לא הוה ידע לה [היה יודע בה] כמה היא יפה, מפני שלא היה מסתכל בה.

ועוד נאמר בדברי איוב: "כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה" (איוב ז, ט) — אמר רבא: מכאן שכפר איוב בתחיית המתים, שהרי אמר שהיורד שאול לא יעלה, כדרך שהענן שכלה שוב אינו חוזר. ועוד נאמר "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם" (איוב ט, יז) — אמר רבה: איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו.

בסערה חרף — דכתיב [שנאמר]: "אשר בשערה ישופני", אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב! בסערה השיבוהו — דכתיב [שנאמר]: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר. מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת. אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני" (איוב לח, א–ג), ומה פירוש "מן הסערה"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הרבה נימין (שערות) בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שהשערה יונקת ממנה, שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי (שאילו) שתים יונקות מגומא אחת — מחשיכות מאור עיניו של אדם. ואם בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?

ועוד אמר לו: "מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות" (איוב לח, כה) — הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס (תבנית) בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד — מטשטשות (ממיסות, מקלקלות) את הארץ והורסות אותה ואינה מוציאה פירות. ואם בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי? אגב כך שואלים: מאי [כיצד] משמע דהאי [שזו] הלשון "תעלה" לישנא [לשון] דפוס היא? אמר רבה בר שילא, דכתיב [שנאמר]: "ויעש תעלה כבית סאתים זרע" (מלכים א' יח, לב).

נאמר באותו פסוק שבספר איוב: "ודרך לחזיז קלות" ומפרשים שכך אמר הקדוש ברוך הוא: הרבה קולות בראתי בעבים, וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו, כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד, שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד — מחריבין את כל העולם. ואם בין קול לקול לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?

ועוד, נאמר שם: "הידעת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר" (איוב לט, א) — יעלה זו אכזרית על בניה ואינה חסה עליהם, בשעה שכורעת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

of the World-to-Come, when plowing and harvesting will take place at the same time. Here too, the oxen plowed and the donkeys grazed on the crops that grew from that effort.

The Gemara continues to interpret verses from the book of Job. “While he was yet speaking, there came also another and said: The fire of God has fallen from heaven, and has burned up the sheep, and the servants, and consumed them…While he was yet speaking, there came also another and said: The Chaldeans formed three bands, and fell among the camels, and have carried them away, and have slain the servants with the edge of the sword…While he was yet speaking, there came also another and said: Your sons and your daughters were eating and drinking wine in their eldest brother’s house; and, behold, there came a great wind from across the wilderness, and smote the four corners of the house, and it fell upon the young men, and they are dead…Then Job arose, and rent his coat, and shaved his head, and fell down on the ground and prostrated himself. And he said: I came naked out of my mother’s womb, and naked I shall return there; the Lord gave, and the Lord has taken away, blessed be the name of the Lord. In all this Job sinned not, nor did he lay reproach on God” (Job 1:16–22).

“Again there was a day when the sons of God came to present themselves before the Lord, and the Satan came also among them to present himself before God. And the Lord said to the Satan: From where do you come? And the Satan answered the Lord, and said: From going to and fro in the earth and from walking up and down in it” (Job 2:1–2). The Satan said before God: Master of the Universe, I have gone to and fro across the entire world and have not found anyone as faithful as your servant Abraham, to whom you said: “Arise, walk through the land in the length of it and in the breadth of it; for I will give it to you” (Genesis 13:17). And when he wanted to bury Sarah, he could not find a place to bury her, and yet he did not criticize Your ways, or accuse You of having failed to keep Your promise.

About this it says: “And the Lord said to the Satan: Have you considered My servant Job, that there is none like him on earth, a perfect and an upright man, one that fears God and turns away from evil? And still he holds fast to his integrity, although you moved Me against him, to destroy him without cause” (Job 2:3).

Rabbi Yoḥanan says: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse states: “You moved Me against him,” like a person whom others persuade and allows himself to be persuaded, as if God had not wanted to do anything, but allowed Himself to be persuaded to bring harm to Job.

It was taught in a baraita with regard to the methods of the Satan: He descends to this world and misleads a person into sinning. He then ascends to Heaven, levels accusations against that very sinner, and inflames God’s anger against him. He then receives permission to act and takes away the sinner’s soul as punishment.

The Gemara returns to discuss the text of the book of Job: “And the Satan answered the Lord, and said: Skin for skin, for all that a man has he will give for his life. But put forth Your hand now, and touch his bone and his flesh, and he will curse You to Your face. And the Lord said to the Satan: Behold, he is in your hand; only spare his life. So the Satan went forth from the presence of the Lord, and smote Job with vile sores from the sole of his foot to his crown” (Job 2:4–7). Rabbi Yitzḥak says: Satan’s suffering was more difficult than that of Job. This can be explained by means of a parable involving a servant whose master said to him: Break the barrel but save its wine. Here too, God told the Satan that he could do whatever he liked short of taking Job’s life, and that limitation caused Satan to suffer.

Reish Lakish says: Satan, the evil inclination, and the Angel of Death are one, that is, they are three aspects of the same essence. He is the Satan who seduces people and then accuses them, as it is written: “So the Satan went forth from the presence of the Lord, and smote Job with vile sores” (Job 2:7). He is also the evil inclination, as it is written there: “The impulse of the thoughts of his heart was only evil continuously” (Genesis 6:5); and it is written here: “Only upon himself do not put forth your hand” (Job 1:12). The verbal analogy between the various uses of the word “only” teaches that the evil inclination is to be identified with the Satan. He is also the Angel of Death, as it is written: “Only spare his life” (Job 2:6); apparently Job’s life depends upon him, the Satan, and accordingly the Satan must also be the Angel of Death.

Rabbi Levi says: Both Satan, who brought accusations against Job, and Peninnah, who tormented Hannah, mother of Samuel the prophet, acted with intent that was for the sake of Heaven. As for Satan, when he saw that the Holy One, Blessed be He, inclined to favor Job and praised him, he said: Heaven forbid that He should forget the love of Abraham. With regard to Peninnah, as it is written: “And her rival wife also provoked her sore, to make her fret” (I Samuel 1:6), i.e., Peninnah upset Hannah in order to motivate her to pray. Rav Aḥa bar Ya’akov taught this in Paphunya, and Satan came and kissed his feet in gratitude for speaking positively about him.

The Gemara considers the character of Job. The verse states: “In all this Job did not sin with his lips” (Job 2:10). Rava says: A close reading of the verse indicates that he did not sin with his lips, but he sinned in his heart. What did he say that suggests that he had wicked thoughts? “The earth is given into the hand of the wicked, he covers the faces of its judges; if not he, then who is it?” (Job 9:24). Rava says: Job sought to turn the bowl upside down, that is to say, he alluded here to a heretical thought, as he said that the earth is given into the hand of the wicked, indicating that he had God in mind. Abaye said to him: Job was referring here only to the Satan, he being the wicked one into whose hands the land was given.

The Gemara comments: This is parallel to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: “The earth is given into the hand of the wicked.” Rabbi Eliezer says: Job sought to turn the bowl upside down; Rabbi Yehoshua said to him: Job was referring here only to the Satan.

The Gemara continues to discuss Job’s statements: “Although You know that I am not wicked, and there is none that can deliver out of Your hand” (Job 10:7). Rava says: Job sought to exempt the whole world from judgment, claiming that all of a person’s actions are directed by God, and therefore one cannot be held culpable for his misdeeds. Job said before God: Master of the Universe, You created the ox with split hooves, making it kosher, and You created the donkey with closed hooves, making it forbidden; You created the Garden of Eden, and You created Gehenna; and similarly, You created righteous people and You created wicked people; who can restrain You? Seeing that You created people as either righteous or wicked, You cannot later complain about their actions.

And how did Job’s friends answer him? “You do away with fear, and impair devotion before God” (Job 15:4) with such statements. True, the Holy One, Blessed be He, created the evil inclination, but He also created the Torah as an antidote to counter its effects and prevent it from gaining control of a person.

Rava interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written, Job saying about himself: “The blessing of him that was lost came upon me, and I caused the widow’s heart to sing for joy” (Job 29:13). “The blessing of him that was lost came upon me” teaches that Job used to steal a field from orphans, cultivate it, improve it, and then return it to them; consequently, they would bless him for the field they had lost. “I caused the widow’s heart to sing for joy” teaches that anywhere that there was a widow whom no one would marry, he would go and cast his name upon her, i.e., he would start a rumor that she was related to him, and then somebody would come forward and marry her.

Job further said: “O that my vexation were thoroughly weighed, and my calamity laid in the balances” (Job 6:2). Rav says: Dust should be put in the mouth of Job, meaning, he should not have spoken in such a manner, as if he were weighing his deeds against those of God; may one act as if he is in a friendship with Heaven? And similarly, Job said: “There is no arbiter between us, who may lay his hand upon us both” (Job 9:33). Rav says: Dust should be put in the mouth of Job for saying this; is there a servant who rebukes his master? Job also said: “I have made a covenant with my eyes; why then should I look upon a virgin?” (Job 31:1). Rava says: Dust should be put in the mouth of Job for saying this; he did not look at other women, but Abraham did not even look at his own wife, as it is written: “Now I know that you are a beautiful woman” (Genesis 12:11). One may learn by inference that initially he did not know how beautiful she was because he had not gazed at her.

Job further said: “As the cloud is consumed and vanishes away, so he who goes down to the grave shall come up no more” (Job 7:9). Rava says: From here it may be inferred that Job denied the resurrection of the dead, as he said that one who goes down to the grave will not come up and live again, just as a cloud that dissipates will not return. He also stated: “He crushes me with a tempest, and multiplies my wounds without cause” (Job 9:17). Rabba says: Job blasphemed with mention of a tempest and he was answered with mention of a tempest.

Rabba explains: He blasphemed with mention of a tempest [bise’ara], as it is written: “He crushes me with a tempest.” Job said before God: Master of the Universe, perhaps a tempest passed before You and You confused Iyov, Job, with oyev, enemy. He was answered with mention of a tempest, as it is written: “Then the Lord answered Job out of the tempest, and said: Who is this that darkens counsel by words without knowledge? Gird up now your loins like a man, for I will demand of you and let me know your answer” (Job 38:1–3).

What is the meaning of “out of the tempest”? God said to him: I have created many hairs [nimin] on a person, and for each hair I created its own follicle through which the hair is sustained, so that two hairs should not draw from one follicle. As were two hairs to draw from one follicle, they would impair a man’s vision. Now, if I do not confuse one follicle with another, would I confuse Iyov with oyev? The Hebrew word for tempest, se’ara, is phonetically identical to the Hebrew word for hair.

God further said to Job: “Who has divided a channel [te’ala] for the torrent of rain, or a path for the lightning of thunder”? (Job 38:25). I have created many drops of water in the clouds, and for each drop I created its own channel, so that two drops should not emerge from the same channel. As were two drops to emerge from the same channel they would destroy the earth and it would not yield produce. Now, if I do not confuse one drop with another, would I confuse Iyov with oyev? Incidentally, the Gemara asks: From where may it be inferred that this term te’ala means a channel? Rabba bar Sheila said: As it is written with regard to Elijah the prophet: “And he fashioned a channel [te’ala] about the altar, as great as would contain two se’a of seed” (I Kings 18:32).

The second half of the aforementioned verse in Job states: “Or a path for the lightning of thunder,” which is interpreted as follows: God said: I have created many thunderclaps in the clouds, and for each and every thunderclap I created its own path, so that two thunderclaps should not issue forth from the same path. As were two thunderclaps to issue from the same path, they would destroy the world. Now, if I do not confuse one thunderclap with another, would I confuse Iyov with oyev?

It is further stated there: “Do you know when the wild goats of the rock give birth? Can you mark when the hinds do calve?” (Job 39:1). This goat is cruel to her young and shows them no pity; when she squats

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאדם שמסיתין אותו. אחרים וניסת על ידיהן:

בעבור הרעימה. מה רעמים הללו לעולם אי אפשר בלא מטר כך היתה מתרעמת ומכעסת אותה כדי שתבקש רחמים עליה שיהיו לה ולדות:

אלא בלבו חטא. שהיה מחשב בלבו על (פי) הבורא דברים אשר לא כן:

להפוך קערה על פיה. להפוך יראת כל העולם. כלומר שאין דין אמת:

על דעתך כי לא ארשע. כלומר בידך לבות בני אדם אם היה בדעתך להטותו לטובה לא היה רשע ובעבור שלא עשית כן אין מידך מציל:

מי מעכב על ידך. שלא תתן לרשע לב צדיק:

אף אתה תפר. כשתאמר כן תפר יראת חטא מבני אדם ותגרע תפלה מהם:

ברא לו תבלין כנגדו. מכלל שהכל בידי אדם יעסוק בתורה ויהיה צדיק:

כשמחזיר שדהו משובחת. שהוא היה סבור שגזלה לו:

שדי שמיה עילויה. היה מוציא שם שהיא קרובתו:

חברותא כלפי שמיא. דקאמר ישאו יחד:

הנא נא ידעתי. כשראה בבואה במים:

ויעש תעלה. דפוס סילון לשטף המים:

יש עברות שהם נעשות לכונת מצוה ואעפ"כ לא הותרו ומה הוא שנאמר דרך שבח על איוב שהיה גוזל קרקע של עניים ויתומים ומשביחה ואח"כ מחזירה להם יראה שלרוב התפרסם מעלתו אע"פ שלא היה אומר כן הכל היו יודעין ממדתו שלא לכונת גזלה היה ולא נאמר כאן מלת גוזל אלא על צד ההרחבה לפי דעתי ובקדושין סוף פרק האומר אמרו על ר' שמלאי שהיה מתאכסן עם אחד שהיה ממזר ואמר לו אי קדמתינהו וטהרתינהו לברך ושאלו על זה בגמרא היכי דמי דהוה מסיב ליה עצה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ר"ל שימסרו לו שפחה כנענית שיהו הולדות כמוה ואח"כ שישתדל הוא בשחרורן ויהיו כשרים לבא בקהל והקשה ובשני ר' שמלאי עבד עברי מי איכא כלומר שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ולא הקשה היאך היה הוא משיאו עצה לגנוב ויראה מכאן שכל שעל צד כונה טובה מותר הוא מ"מ יראה לפרש ושלא להתיר גנבה בשום צד שאף זה דבר מפורסם לכל היה ובפירוש אמרו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל והדברים צריכים ביאור ומ"מ אף גדולי הרבנים רמזו שם שאסור היה לומר כן אלא שסלקוהו בקושיא חזקה הימנה כמו שהתבאר שם:

ונשלם הפרק ת"ל:

קצז. מאי דכתיב ארץ נתנה ביד רשע אמר רבה בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כלפי שטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע ר' אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו ר' יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן. ומסתברא כר' יהושע:

קצח. על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור ופרסותיו סדוקות בראת חמור ופרסותיו קלוטות. אתה טהרת סדוק ואתה טמאת קלוט. בראת גן עדן בראת גיהנם. גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. אתה בראת צדיקים אתה בראת רשעים מי מעכב על ידיך. כלום מה שנברא רשע יכול לעשות צדיק. מאי אהדרו ליה חבריה אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין:

קצט. דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם. והני מילי באומות העולם אבל לישראל כי האי גוונא לאו מעליותא היא, דגרסינן בפרק איזהו נשך (ב"מ סא,ב) לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי ד' וה':

ר. ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהויא אלמנה דלא הוו נסבי לה אזיל שדי שמיה עילוה למימר דקריבתיה הואי והוו אתי ונסבי לה. ש"מ דכל כי הואי גוונא מעליותא היא:

ויאמר ה' אל השטן אי מזה כו'. כל ענין זה נדרש גם ממקרא דלעיל אלא דאשמעינן הכא שגם אחר כל המעשים ופורענות שזכר לא חטא איוב לא חזר השטן מדבריו הראשונים להפליג בשבחו של אברהם וכדלקמן דשטן לש"ש נתכוין ולזה שינה קצת בהנך קראי דהכא שהוסיף לומר כאן ויבא גם השטן להתיצב וגו' דהיינו שנתן נפשו על הדבר כמו שאר בני אלהים גם לעיל כתיב מאין באת ובכאן כתיב אי מזה וגו' דהיינו שרמז לו על איוב דודאי ממנו באת וק"ל:

אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו כאדם שניסת כו'. אבל הכתוב אמרו כדרך שאמרו בכיוצא בדברים אלו שאינן אלא לשבר את האוזן ואין לפרש הדברים כפשטן כי אין עולה לפניו ולא עביד דינא בלא דינא ואין בידינו מיסורין הצדיקים אבל אמר לפי כוונת השטן כי הנה ותסיתני לבלעו חנם על שאמר החנם ירא איוב וגו' ודו"ק:

לעבד שאמר לו רבו שבור חבית זה ושמור יינה כו'. הנה דימו חומר הגוף לכלי חרס והנשמה השכלית להיין אשר בו וכמ"ש אל תסתכל בקנקן כו' ויש קנקן חדש כו' והנה העבד יש לו צער לשבור החבית מבחוץ ולצמצם שלא יבא השבירה עד החלל כדי שיהא היין שמור בתוכה כך השטן היה לו צער לצמצם והכה את איוב מכות שלא באו עד חלל הגוף רק מבחוץ בשחין רע מכף רגלו כו' כי מכות החלל מסוכנות פן תצא נפשו:

וכתיב הכא רק את נפשו שמור כו'. טעות נפל בספרים דבקרא כתיב אך את נפשו שמור ומיהו באת הג"ש מרק וגו' לאך את נפשו לפי שענינם א' דאכין ורקין מיעוטין הן וכיוצא בזה אמרינן בעלמא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וע"כ הרמז הכא באך ורק מיעוטי שאמר רק רע וגו' שימעט האדם היצה"ר ויתגבר עליו ואז אך את נפשו וגו' שימעט הש"י כחו של מלאך המות שלא ישלוט בנפשו והענין מבואר שאמר שהוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות כו' כמ"ש בפסוק צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו שקשה הוא להנצל ממנו ובעי לאפושי ברחמי טפי ומפרש ומסיים בזה תנא יורד ומתעה שהוא יצה"ר מתעה את האדם מדרך טובה לרעה ואח"כ עולה ומרגיזו משטין פני ה' אל התועה ואח"כ נוטל רשות ונוטל ממנו נשמה ולא קאמר נמי הכא יורד ונוטל נשמה כמ"ש עולה ומתעה לפי שהנשמה אף בחיי האדם היא מתדבקת בעליונים ע"י המושכלות ומלאך המות מפרידם שם מן הגוף ודי למבין:

כיון דחזייה לקב"ה דנטיה דעתיה בתר איוב כו'. פי' כדלעיל דחזא ליה שהפליג בשבחו בקרא יותר מבאברהם אמר ח"ו כו' והיינו לש"ש שכל מעשה אברהם היה לש"ש שלא לקבל פרס אבל באיוב החנם ירא איוב וגו' וק"ל:

פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס כו'. מפורש ע"פ המדרש מכעסת וחוזרת ומכעסת א"ל זבנת לברך סודר כתונת וחלוק למה אין אתה מרחצת פניהם של בניך כו' וכל זה דברים של גידול בנים בעבור הרעימה אין רעמים שאין אחריהם מטר ומיד אני פוקדה שנאמר וה' פקד וגו' וק"ל:

בשפתיו לא חטא כו'. דמעיקרא קודם שבאו המכות עליו לא כתיב בשפתיו אלא בכל זאת לא חטא איוב אבל אחר שבאו המכות גם עליו ואשתו א"ל ברך אלהים ומת גם הוא קאמר קרא בשפתיו דוקא שבשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא וק"ל:

בלבו חטא מאי קאמר ארץ נתנה ביד רשע וגו'. יראה דהאי קרא ודאי לא נאמר בלב אלא בפה אלא שהיה איוב אחד בפה ואחד בלב ובודאי לרבא נמי לא דבר איוב בפה אלא כנגד השטן ארץ נתנה כו' אבל מדכתיב לא חטא בשפתיו למדנו דבלב היה לו כונה אחרת דהיינו להפוך הקערה על פיה והענין שחירף וכפר בהשגחה הפרטית והיינו לעקור הקערה שהעולם הזה דומה לקערה להפכה על פיה שאין מי שמשגיח על מה שיש בו ופני שופטיה הוא מכסה דלית דין ולית דיין רק נתנה הארץ ביד רשע דהיינו ביד השטן ולפי זה גם לפי הכפירה אמר ארץ נתנה ביד רשע על השטן והוא חטאו שבלב על שכפר בהשגחה העליונה ודו"ק:

על דעתך כי לא ארשע וגו' בקש איוב לפטור כו'. בראת צדיקים בראת רשעים בראת גיהנם בראת ג"ע מי כו' כ"ה בילקוט והוא מבואר שהאדם בעל בחירה ואינו מוכרח על מעשיו לטוב ולרע כמ"ש המלאך הממונה על הריון מעמיד הטפה לפניו ית' ואומר טפה זו כו' גבור או חלש או עני כו' אבל לצדיק ולרשע לא קאמר כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והנה איוב כפר בזה ואמר שהאדם הוא מוכרח על מעשיו בתולדתו ובטבעו ולזה אמר ולקח הדמיון משני בריאות הפכיים בראת שור שהוא מובחר שבמינים שפתח בו הכתוב תחלה בטהורים ובראת חמור שהוא השפל שבמיני הטמאים מצד חומרו שע"כ נקרא חמור והשור לא ישובח והחמור לא יגונה לקבל שכר או עונש כיון שכ"א מוכרח על טבעו מצד הבריאה כמ"ש הפלוסוף ההכרח לא ישובח ולא יגונה וכמו שהשיב ההוא סבא לרשב"א לך לאומן שעשאני והנה אמר כמו כן בראת צדיקים ובראת רשעים שכך יהיו מצד בריאתם והם מוכרחים על מעשיהם מצד הבריאה ואין ראוי שיקבל הצדיק שכר ולא הרשע עונש ואתה בראת גיהנם לרשעים וג"ע לצדיקים ומי מעכב על ידך והוא שאמר לפטור את עולם כולו מן הדין כיון שהוא מוכרח וז"ש על דעתך וגו' אם היית חפץ בבריאתי לא הייתי רשע ולא הייתי ראוי לעונש אבל אין מידך מציל כמ"ש ומי מעכב כו' ואמר כי אהדרו ליה חבריה שהשיבו לו לחזק אמונת הבחירה וא"ל שהדבר תלוי בך שברא הקב"ה יצה"ר באדם שע"י נעשה רשע אבל נתן ביד האדם תבלין שהיא התורה לבחור בטוב והוא פי' הפסוק שהביא במענה אליפז אתה עצמך תפר היראה כי בידך היא ותגרע שיחה עם אל כי היא מניעה עם אל שהכל בידו חוץ מן היראה ואמר כי יאלף עונך פיך וגו' שהוא יצה"ר אבל יש בידך הבחירה ותבחר לשון ערומים שהיא התורה כמ"ש אני חכמה שכנתי ערמה שהיא התבלין ליצה"ר כמ"ש בפ"ק דקדושין ושמתם ס"ם ת"ם כו' ע"ש ובמענה אליהו הוסיף בזה שאמר אתה תבחר ולא אני ר"ל שא"ל מפי הקב"ה שאתה תבחר שהבחירה בידך ולא אני בוחר לך ודו"ק:

ברכת אובד כו'. מלמד שהיה גוזל שדה כו' יש לפרש דנכסי יתומים קרוים נכסי אובד לפי שמאבדין ומפסידין נכסיהן כדאמרינן פרק כסוי הדם מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן כו' ולזה אמר כי איוב היה גוזל שדותיהן להיות עובד בהן ומלאכת צרכן נעשית על ידו כאלו הן שלו והיה השדה נתברך על ידו כדאמרינן מעשה ידיו ברכת ולזה אמר ברכת וגו' מה שנתברך קרקע של האובד והיתום עלי ובשבילי תבא כי מעשה ידי ברכת וק"ל:

חברותא כלפי שמיא כו'. פי' הפסוק כעסי הם הכעסים והעונשים שבאו עלי מן שמים על ההוות והעיוות שעשית אם ישקל זה כנגד זה במאזנים נראה איזה מהם יכריע על חבירו וק"ל:

עפרא לפומיה דאיוב איהו באחריני כו'. הא ודאי משום דאסתכל בדידיה לא היה חסיד כאברהם אין ראוי לומר עליו עפרא לפומיה אבל פירושו ככל אינך עפרא לפומיה שהזכירו בשמעתין על שהטיח דברים כלפי שמיא ואמר על מה עשה ה' לי ככה הלא ברית כרתי לעיני וגו' ולזה אמר רבא עפרא לפומיה על שהרהר אחר מדותיו יתברך בזה דהא אברהם אפי' בדידיה לא נסתכל ואפי' הכי לא הרהר אחרי מדותיו יתברך בענין זה עצמו שהיה נסיון אחר נסיון שקרא לו לרעב שבסיבה זו ירד מצרים ולוקחה שרה לבית פרעה ויש לדקדק היאך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם כדקאמר הכא מדכתיב הנה נא עתה ידעתי וגו' והרי אמרו בפ"ב דקדושין אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה כו' ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפי' ע"ת כדאמרינן ביומא וי"ל דודאי ראה אותה בנעוריה קודם שנשאה מדרב יהודה שמא תתגנה כו' אלא דאחר שהיתה נשואה לו לא ראה אותה מתוך צניעותה והוא חשב כי לא עמדה ביפיה בזקנתה כי היתה בעת הזאת לפי הכתובים יותר מס' שנה ולפי שע"י מעשה הסתכל בה עתה כדאיתא בתנחומא וראה שעמדה ביפיה מהפלא שנעשה בה בת כ' כבת ז' ליופי כו' וע"כ אמר עתה לפני זמן זקנותך ידעתי כי יפת מראה את ולפי מה שפרשנו אהא דאמר פרק נושאין גבי אברהם דכתיב יהיה לך ולזרעך אחריך וגו' ה"ק דלא תנסוב שפחה וגו' דלא קיים אברהם כל התורה אלא עד אחר שנימול לק"מ דכשנשא שרה לא קיים כל התורה לא היה חש להא דרב יהודה ודו"ק:

כלה ענן וגו' כן יורד שאול כו'. מכאן שכפר בת"ה ורש"י בספר איוב לקח לו דרך אחרת ודרש לה מקרא דלעיל מיניה לא תשוב עיני לראות טוב כו' ע"ש:

איוב בסערה חירף ובסערה השיבוהו כו'. יראה שסמך עצמו בהך דרשה במה שאמר באיוב סי' י"ג למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך כפי מה שבארנו כי איוב היה כופר בהשגחה פרטית וז"ש שמא רוח סערה עברה לפניך שהם מלאכי משחית שנקראים רוחות המסערים את העולם ועוד ע"ש השטן שנדמה לרשעים לשער והם עוברים לפניך ומפסיקין ההשגחה בינך לבין העולם כמ"ש לעיל בפסוק ארץ נתנה ביד רשע שהוא השטן שאינו משגיח במעשה הטוב ופני שופטיה שהוא הבורא יתברך יכסה מלהשגיח והוא שאמר כי ע"י שאין אתה עצמך משגיח נתחלף לך בין איוב לאויב כההוא עובדא דריש חגיגה דאמר ליה מלאך המות לשלוחיה אייתי לי מרים מגדלא שיער כו' כי גם השטן גופיה לא יטעה כדלעיל שהוא המתעה ומרגיז ונוטל נשמה אבל שלוחו טעה ולא ידע את מי התעה השטן וז"ש אשר ע"י סערת השטן ישופני והרבה פצעי חנם כי נתחלף לו בין איוב לאויב והן בעצמם דברי איוב שאמר למה פניך תסתיר מלהשגיח במעשי ותחשבני חילוף איוב לאויב לך וחושבנא דדין כמו דדין וע"פ שאמרו פ"ק דסוטה ג' היו בעצת פרעה בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו כו' ולזה אמר שבשביל ששתק לא היה ראוי ליסורים כאלו רק פרעה הנקרא סתם אויב כדכתיב אמר אויב גו' תרעץ אויב גו' הוא ראוי ליסורין ואפשר שע"ז אמר לעיל בשפתיו לא חטא ששתק אבל בלבו חטא שהיה בלבו רע על ישראל והקב"ה מצרף מחשבות האומות למעשה ולזה אמר לדעתו שלא חטא שנתחלף לך בין איוב לאויב לפרעה שנקרא סתם אויב לאיוב ששתק ולא חטא ואמר מן הסערה השיבוהו הרבה נימין כו' שהשיבוהו מחכמת היצירה שהוא יתברך משגיח בפרטי הדברים אפי' הוא כחוט השערה והנך נימין מוקמינן ליה בפרק בא סימן דהיינו דוקא בראש אדם אבל בשערות בגופו יש ב' נימין בגומא א' וזו מחכמת היצירה פרטית שבאדם דאין לך מין שמגדל ומצמיח בראש שער תמיד כמו אדם והוא כי הנשמה אשר בראשו יותר מבשאר ב"ח דוחה למותרות החומר תמיד וע"כ הן מגדלות לעולם וצריך לכ"א ואחד שיעור יניקה דוגמא כאילנות המגדלין דבעי לכל אחד ואחד שיעור יניקה שאם היו רצופין יותר ממטע עשרה לבית סאה היו מכחישין כח הקרקע כן נימין הללו שאם היו יותר רצופין משיעורן דהיינו ב' נימין בגומא א' היו מכחישין כח החיוני והחושים שיוצאים ממנו וזכר מאור עיניו של אדם שהוא ראש החוש ואמר אם הוא משגיח שלא נתחלף לו בין גומא לגומא כו' שהוא פרטי יצירה בדבר קטן כ"כ כחוט השערה בין איוב וגו' והוסיף עוד בזה במה שהש"י משגיח בהויה הטבעית בדבר קטן כ"כ כטיפה וז"ש מי פלג לשטף תעלה הרבה טפין כו' ולא דרש ליה הכא האי קרא אלא לענין שכל טפה וטפה יש לה תעלה ודפוס בפני עצמה אבל בפירוש רש"י באיוב דרש מהאי קרא נמי הך דרשה דלעיל שפירש מי פלג לשטף תעלה בערבי קורין לשערא שיטפא כל שער שבראש פלגתי לו תעלה גומא לינק כו' ד"א לשטף טיפת כו' עכ"ל ע"ש ולא ידעתי מנין לו והוסיף עוד בהשגחה פרטית בקול הרעמים שהם ממעשה בראשית כדאמרינן בפרק הרואה וז"ש שאלמלי ב' קולות יוצאות כו' אשר נוסח הברכה שם שכחו וגבורתו מלא עולם שכחו קול אחד מגבורתו כמ"ש קול ה' בכח וגו' מלא כל העולם אבל ב' כחות מב' קולות בשביל אחד לא יכילם כל העולם והוסיפו עוד לבאר מחכמת היצירה כי היעלה זו בעת לידתה היא עולה בגבול הנשר אשר במרום הרים קנו מכל המינים והוא העוף הידוע בודאי דורס מינים אחרים ואעפ"כ היתה בו חכמת היצירה בהשגחה פרטית להציל שם בגבולו את בני היעלה ע"י הנשר וכן אמר בחכמת היצירה והשגחה פרטית באילה זו כי רפואתה על ידי נשיכת דרקון שהוא נחש הממית בנשיכתו כל שאר המינים ונזכר ענין זה מחכמת היצירה שהאילה מרחיקה ארס הנחש כמ"ש במדרש ילקוט כאילת השחר בית שיש בו נחשים מביא קרן של אילה ומעשנין בתוכו ומיד הנחשים בורחים כו' ע"ש:

רש"י בד"ה להפוך כו' לעקור כל כבוד שחירף וגידף כצ"ל והס"ד:

גמרא ויקחום וגו'. עד זה מדבר כו'. כצ"ל:

שם חברותא כלפי שמיא. ברכות (ל"ד) ושם:

שם מי פלג לשטף תעלה הרבה טיפין כו'. ורש"י באיוב בפי' הא' כתב בערבי קורין לשערה שיטפא כו'. וכ' הרש"א בח"א דל"י מנין לו. ונעלם מכ"ת דהילקוט הביא זאת בשם התנחומא לעיל ט' בפסוק אשר בשערה ישופני וכ"ה ברבה ויקרא פט"ו:

רש"י ד"ה ברא לו תורה. כצ"ל:

לשם שמים נתכוונו שטן כו' - נ״ב גדולה מזו נאמר שכל עיקר מציאותו היא לטובת האדם כמש"ד רז"ל עה״פ והנה טוב מאד. ובמ״ה דמהו לזונה מקושטת ששלחה המלך לנסות את בנו. ועיין סולם שלנו:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכָל הָעוֹלָם וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדֶּךָ אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יז). קשה למה נקיט דבר זה טפי משאר דברים טובים הנמצאים באברהם אבינו ע"ה? ועוד איך יהיה השטן אשר מלאכתו לדבר רע וקטרוג יהיה עתה מדבר טוב וסנגוריא? ועוד קשה למה השיב לו הקדוש ברוך הוא הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב (איוב א, ח) והוה ליה למימר הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב?
ונראה לי בס"ד דרכו של שטן להרע ולקטרג על אנשים שהם עודם חיים בעולם הזה ולא על אשר נפטרו כי הוא ממונה על עולם הזה דוקא כמו שנאמר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (איוב א, ז) והוא לא דבר טוב על אברהם אבינו ע"ה אלא אחר שנפטר וגם בזה אין כוונתו להטיב לאברהם אבינו ע"ה אלא כדי להרע לאיוב מכח דברים אלו והוא כי הוא רואה מעשיו של איוב טובים אך רוצה לקטרג עליו שאינו שלם מצד לבו כי מטיב מעשיו בשביל שהקדוש ברוך הוא מטיב לו ואם יראה רעה יבעוט לכך בקש לדבר טוב על אברהם אבינו ע"ה בדבר אמונה וכשרון הלב כדי שמתוך דברים אלו יבא לקטרג על איוב מצד כשרון הלב.
ולכך זכר ענין זה ד'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ' לומר אף על פי שראה בעיניו דבר קשה שהוא הפך הבטחה שלך לא הרהר כלום ולכן מדבר זה יצא לדבר על איוב שאין לו אמונה וכשרון הלב כמו אברהם ותנסהו בכך לעשות לך רעה הפך הטובה שאתה מטיב לו ותראה כי יבעוט ויטה מדרך הישר שהולך בו בזמן זה שאתה מטיב לו ואף על פי שאתה לא הבטחתו בפירוש על הטובה הזאת שאתה מטיב עם כל זה כשרואה רעה הפך הטובה בועט ואילו אברהם ראה דבר קשה הפך ההבטחה שלך עם כל זה לא הרהר ולא בעט.
נמצא הוא לא כיון לדבר סנגוריא על אברהם אבינו בשביל להטיב לאברהם אבינו אלא כיון בשביל להרע לאיוב ולכן הקדוש ברוך הוא שידע את לב השטן בדברים אלו בעבור להרע לאיוב לא אמר לו 'הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב' אלא אמר לו 'הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב' רצונו לומר יודע אני שמטרת לבך בדברים אלו שדברת בעד אברהם הוא בשביל איוב השמת לבך עליו לדבר בו דבר של קטרוג ואז פתח פיו ודבר והוא כונת לבו חוצה.
ודע אף על גב דענין זה של דברי השטן היה ביום ראש השנה ובזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל בפסוק תִּרְעַץ אוֹיֵב (שמות טו, ו) מפורש שבעת קריעת ים סוף מסר הקדוש ברוך הוא את איוב ביד השטן כדי לטרדו בו, אין זה סותר את זה כי הן אמת דברים אלו היו ביום ראש השנה אך לא נתן רשות לפגוע בו אלא עד כ"א בניסן ומיום ראש השנה אמר לו זה שיפגע בו בכ"א בניסן.

אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, [כִּבְיָכוֹל] כְּאָדָם שֶׁמַּסִּיתִין אוֹתוֹ וְנִסָּת. נראה לי בס"ד הכונה כי הקדוש ברוך הוא אמר לשטן לשון זה וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם (איוב ב, ג) כדי שיבין השטן מדברים אלו שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו וניסת ואז יוציא השטן הקטרוג מפיו יען כי איוב אף על פי שהיה תם וישר עם כל זה מצד נפשו שהיה גלגול תרח עובד צלמים צריך שיבואו עליו יסורין קשין ומרין שיש בהם שיעור וסיפוק לתיקון נפש זו דתרח אך מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת (איכה ג, לח) אלא רוצה שהשטן יהיה מבקש על היסורין הקשים ויאמר לו הקדוש ברוך הוא לך עשה.
ולכן בתחלה פתח לו הקדוש ברוך הוא לשטן פתח לקטרג ואמר לו הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וכו' (איוב א, ח) אך השטן לא מלאו לבו לתבוע ביאת יסורין על גופו אלא רק אמר על ממונו ובאמת יסורין אלו שהם על ממון דוקא אין בהם כדי סיפוק להשלים תיקון נפש תרח אך השטן כשראה שבאו יסורין על ממונו ועם כל זה לא חטא איוב נתייאש ולא בקש יסורין יותר כי חשב כמו שבאותו קטרוג שהביא יסורין קשים על ממונו לא הועיל כלום כן עתה אם יבקש גם על גופו לא יועיל לו. או חשב אם יקטרג ויבקש על גופו לא ירצה ה' בזה כי יאמר לו כבר נסיתיו באותם היסורין ולא חטא ולא אנסינו עוד.
ובאמת השם יתברך רוצה שיחזור ויקטרג ויבקש ביאת יסורין על גופו כדי שבזה ישלים תיקון נפשו של תרח על כן חזר והעיר אותו והוסיף לומר לו 'וַתְּסִיתֵנִי בוֹ' שיבין שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו כדי שימלאנו לבו לדבר דברים חדשים לבקש על יסורין שבגופו שבהם יושלם תיקון תרח וכן הוה ליה.

שָׂטָן וּפְנִינָה, לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנוּ (שמואל א' א, ו). קשא איך יתכן לומר על פנינה נתכוונה לשם שמים והלא סוף דבר נענשה עונש גדול שמתו בניה?
ונראה לתרץ בס"ד פנינה מתוכיות לבב לא נתכוונה לשם שמים אלא כדי לעשות לחנה אונאת דברים ורק היתה אומרת לפני העולם שהיא נתכוונה לשם שמים ולכך נענשה שמתו בניה כי הקדוש ברוך הוא יודע שאין כוונתה לשם שמים.
ובזה יתיישב דקדוק גדול כי אלקנה היה נביא וצדיק ואיך שומע אונאת דברים שעושה פנינה לחנה ושותק? והלא איכא בזה איסור לאו מן התורה! ובזה ניחא כי היא אומרת לו כונתה לשם שמים כדי שתתעבר.

אָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. קשה וכי השטן אוהב את אברהם אבינו? והלא הוא שונא כל צדיק וחסיד!
ונראה לי בס"ד כי רַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אבינו היתה מחמת שנסהו הקדוש ברוך הוא עשרה נסיונות ועמד בכולם ועתה כשראה השטן שהקדוש ברוך הוא שבח מאד את איוב כי 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמַר בְּאִיּוֹב מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם' ועם כל זה לא ניסהו אפילו פעם אחת, חשש שמא מעת שהקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם ועמד בכולן ביטל ענין הנסיונות שלא ינסה עוד שום צדיק, ולכן אף על פי ששבח את איוב מאד לא נסהו אפילו פעם, וכאשר השטן לא נח לו בכך ולא יחפוץ בכך כי הוא רוצה שיעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיקים מפני שחושב ודאי נכשלים בנסיונות ולא יעמדו בהם דלאו כולי עלמא כאברהם אשר עמד בעשר נסיונות כולם ובעבור זאת היה השטן מתאונן וצר לו בכך דאז תהיה מלאכתו בטילה מצדיקים גמורים אם לא יהיה להם נסיון כי חושב אי אפשר לו ללכדם ולהכשילם אלא אם כן יבואו לידי נסיון, ועל זאת היה בוכה וְאָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם רצונו לומר דרך הנסיונות אשר מהם היתה אהבתו של הקדוש ברוך הוא באברהם תשתכח שלא יעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיק כי ראה עתה שהקדוש ברוך הוא שבח את איוב יותר ממה שנאמר באברהם ועם כל זה לא נסהו לכך הזכיר אמונתו וצדקתו של אברהם אבינו ע"ה כדי לעורר על איוב טענה לומר שצריך לנסותו עד שתתאמת צדקתו.

דָּרְשָׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוּנְיָא, וְאָתָא שָׂטָן וְנַשְּׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ. יש להקשות למה נשקיה אכרעיה ולא נשק ידיו ולמה חרד השטן כל כך לגבי רב אחא בר יעקב בדבר זה?
ונראה לי בס"ד דאיתא בקדושין (קדושין כט:) הוה ההוא מזיק בית המדרש דכי הוו עלין תרין אפילו ביממא הוו מתזקי וכד אקלע רב אחא בר יעקב להתם אמר להו אביי לרבנן לא ליתיב ליה אינש אושפיזא כדי שבעל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס ויהרוג את המזיק וכן הוה ליה שלן רב אחא באותו בית המדרש לבדו ונדמה לו אותו מזיק כנחש שהיה שבעה ראשים וקם רב אחא להתפלל כדי להרוג לאותו מזיק ובכל כריעה שהיה כורע היה מפיל ראש אחד מאותו מזיק ובשבעה כריעות נכרתו שבעה ראשים שלו ונתבטל אותו מזיק עיין שם.
ופירשו המקובלים ז"ל וכמדומה שהוא מהרנ"ש [רבי נתן נטע שפירא] ז"ל בספר מגלה עמוקות דאותו מזיק היה קליפה גדולה והיה לו שבעה ראשין כי היה כוחו מן ז' ספירות של טומאה שהם כנגד ז' שמות שנקרא בהם יצר הרע אשר הוא השטן (סוכה נב.) אך רב אחא הרגו בשבעה כריעות שעשה בתפילתו על שם שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) וכנזכר בדברי קדשו.
ונראה לי בס"ד כי האי דרשה דהכא דדרשה רב אחא בְּפַפּוּנְיָא הוות אחר מעשה דגמרא דקדושין הנזכר ולפי זה נמצא בכריעות שעשה רב אחא בירכותיו הרג את המזיק שהיה בו שבעה כוחות טומאה של השטן כי הוא שטן הוא יצר הרע שנקרא בשבעה שמות כנגד שבעה כוחות ספירות טומאה ונמצא כי רב אחא מקדמת דנא פצע את השטן בירכותיו ועתה ראה השטן שנהפך לו לאוהב שדבר טוב עליו בדרשה זו שדרש לשם שמים נתכוון, לכך חרד לקראתו לחזק השלום בינו לבינו כי לבו ירא ממנו מכח אותם הפציעות שפצעו והעולם אומרים יד שלא תוכל לישכנה תשקנה לכן ירכותיו שפצעו בהם על ידי הכריעות עתה בא ונשקיה שם לומר אותם הירכים אשר כרעו לפצוע אותי הנני עתה נושק אותם ואין דבר ביני לביניך אלא שלום.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה היה גדול כחו בתפלה להפיל אויביו לפניו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (בראשית מח, כב) ותרגם אונקלוס 'בצלותי ובבעותי' והנה מצינו נמי גבי יעקב אבינו ע"ה שכן עשה יעקב אבינו ע"ה עוד בעשו להפיל שבע כוחות טומאה שבו בשבע השתחוויות שעשה לכבוד השכינה כנגדו כמו שנאמר וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו (בראשית לג, ג) אמנם אותו היום בלילה נֵאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית לב, כה) והוא היה פלוני אשר הוא השטן ולא היה יכול לו אלא רק וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וביום היה צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ נמצא נשכו מעט בירכו. ולכן כשראה השטן עתה את רב אחא בר יעקב שהיה דומה ליעקב אבינו ע"ה בתפלתו שדבר טוב עליו רצה לעשות שלום ונשקו אכרעיה לומר אביך יעקב נשכתיו מעט בירכו והיה אותו היום צולע על ירכו עד שזרחה עליו השמש הנה אתה שדברת טוב עלי אני עושה לך נשיקה במקום שעשיתי נשיכה אצל אביך שנאבק עמי ולכן דקדק לנשקו אכרעיה.
ובזה יובן בס"ד עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ (ישעיה סו, יב) כי הצדיקים אין היצר הרע חובק אותם אלא מתרחק מהם והולך מן הצד כמו שאמרו על מלאך המות (בבא קמא ס:) דבעת שלום הולך בצידי הדרכים והוא ישלים עמכם לנשוק אתכם על הברכיים וזהו על ברכים תשעשעו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דנשקיה אכרעיה דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו נמצא דסטרא אחרא היא מזקת שם ולכן עתה בעבור שדבר טוב עליו נשקיה אכרעיה לרמוז לו שהוא ישלים אתו ולא יזיקנו במקום זה עד כאן דבריו נר"ו.

בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ (איוב ט, כד). נראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה ב, א) עולם הבא נבראת ביו"ד ועולם הזה בה"א דכתיב בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) ולפי זה השגחה של עולם הבא היא מן אות יו"ד והשגחה של עולם הזה היא באות ה"א ואמרו רבותינו ז"ל עולם הזה דומה לקערה ואיוב שהיה רוצה לכפור בהשגחה רצה להפוך שם קְעָרָה האמור על עולם הזה לעשותה צרוף עקרה ואז בצירוף זה נרמז כפירתו בהשגחה כי הוא עקר ה' רצונו לומר עקר אות ה"א שמצידה תהיה ההשגחה בעולם הזה.
או יובן בס"ד קְעָרָה היא הארץ הלזו שדומה לקערה וידוע כי העבודה זרה כינה הכתוב אותה בשם צרה ואותיות ארץ דמיון הקערה אם תהפכנה תהיה אותיות צרא רמז לקליפה שנקראת צרה ואף על גב דכאן א' וכאן ה' לא אכפת כי המבטא שוה והוא באומרו אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט, כד) רצה לומר בזה עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע דעולם הזה הוא תחת שליטת המלכות בסוד ומלכותו בכל משלה והיא ספירת עשר ונקראת שער ואיוב שאמר 'אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע' הפך אותיות עֶשֶׂר לאותיות רָשָׁע לומר כי העולם הזה היא תחת שליטת הקליפה הנקרא רשע ולא תחת שליטת המלכות שהיא ספירת עשר וגם נקראת שַׁעַר ונקיט קְעָרָה בלשון משל ודמיון על המלכות דקדושה שהיא עֶשֶׂר והיא שַׁעַר עד כאן דבריו נר"ו.

לֹא דִבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן. נראה לי בס"ד כי איוב טעה בענין ההסתה שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן וַתְּסִיתֵנִי בוֹ (איוב ב, ג) שהוא חשב שיש הסתה ממש כאדם שמסיתין אותו וניסת ולכן אמר אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט, כד) הוא השטן שיוכל להסית בגבורה של מעלה ועושה מה שרוצה ולא הבין הדברים כאשר כתבנו לעיל דאין הסתה ח"ו גבי שמייא ורק אמר לו כן לשטן להטעותו שיחשוב שהוא כאדם הניסת דאז ימלאנו לבו לדבר קטרוג שלו בביאת היסורין השניים שהם על גופו של איוב וכדפרשנו לעיל.
נמצא לפי זה לא כפר איוב בהשגחה עליונה לגמרי אלא רק טעה בענין ההסתה שחשב שיש הסתה ח"ו גבי שמייא ורמז אביי דבריו אלו שאמר לא אמר איוב אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא בעבור הטעות שטעה בהסתה שהיא רמוזה כנגד אותיות שטן כי לפני אותיות 'שטן' יש אותיות 'יסת' לזה אמר לא דבר איוב דבר זה של אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא כנגד השטן רצונו לומר שחשב שהשטן הוא יסת לגבורה של מעלה ח"ו.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר, פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת. בָּרָאתָ חֲמוֹר, פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת. פירוש כולה אחת שאינה סדוקה, ועיין בבא קמא (דף עז.)
והא דהזכיר שני מינים אלו בלבד משום דאלו נזכרו בתורה בכלאים דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב, י) וכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיה א, ג) והם שׁוֹר כינוי לצדיק וְחֲמוֹר לרשע.

בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרַע, בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. לעיל בגמרא דקידושין (דף ל:) פרשתי בס"ד הטעם דקורין לתורה בשם תַּבְלִין עיין שם ועתה אוסיף לפרש עוד בס"ד דנקראת תַּבְלִין בהפוך אתוון תַּלְבִּין שמלבנת העונות ככתוב אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח).
גם עוד תַּבְלִין תָּבִין ל' כלומר תבין על ידי הלימוד הרמוז באות למ"ד. גם תבין ל' כלומר בצורת הלמ"ד הרומז ללימוד התורה שהוא עליון מכל האותיות להורות שתלמוד תורה גדול מכל המצות.
גם יש בתיבת תַּבְלִין אותיות תבל רמז לְתֵּבֵל שבני אדם דרים בו ונשאר שני אותיות יו"ד נו"ן שמספרם ששים רמז לתורה שבעל פה שהיא ששים מסכתות והתבל עומד עליה וקיים בזכותה.

"בִּרְכַּת אוֹבֵד עָלַי תָּבֹא", [מְלַמֵּד] שֶׁהָיָה גּוֹזֵל שְׂדֵה יְתוֹמִים, וּמַשְׁבִּיחָהּ, וּמַחֲזִירָהּ לָהֶם (איוב כט, יג). נראה קרי ליה גּוֹזֵל בשביל שלא היה לוקחה בתחלה ברשות בעלים אלא יורד אליה מאליו שנראה לעיני בני אדם כאלו גוזל אותה דחושבין שהוא עובד ועוסק בה לצרכו. אי נמי כשרואה דאין האפטרופוס עוסק בה כראוי הוא לוקחה ממנו בעל כרחו בחזקה כדי שיעסוק בה להשביחה.
והא דקרי ליתום אוֹבֵד מפני שיש לו שני אבות האחד הוא הבית דין שהוא אב של היתום והשניה הוא האפטרופוס אשר ימנו אותו הבית דין וזהו אוֹבֵד אותיות דּוּ אָב ואמרו בגמרא דּוּ רצונו לומר שתים.
ומה שאמר 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין' דְּהֲוָה שָׁדִי שְׁמֵיהּ עֲלָהּ וַאַתּוּ וְנַסְבֵּי לָהּ, נראה לי בס"ד הכונה שהיה משבחה בפיו ואומר למן חזייה אשה זו על דרך מה שאמר בועז לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ב, ה) ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כונתו להשביחה ואמר למי ראויה הנערה הזאת ומי זה יזכה לישא אותה. ותיבת למן רמוזים תוך שם אלמנה וְלֵב היינו אמצע שבשם אלמנה יש באמצע אותיות למן.

עַפְרָא לְפוּמֵיהּ דְּאִיּוֹב! (איוב ו, ב). הא דנקיט לשון זה לגנות פיו בעפר, נראה לי בס"ד כי איוב דבר דברים שאינם מהוגנים לכבודו יתברך כמו שכתב רש"י שדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם חבירו שאמר בא ונשקול מי חייב למי? וכן באידך זלזל באומרו לו יש בינינו מוכיח כעבד שמוכיח את רבו ועשה מעשה נחש שדבר בפיו דברים שאינם מהוגנים כנגד כבודו יתברך באומרו לא רצה שתאכלו מעץ הדעת כדי שלא תהיו בוראים עולמות כמוהו דכל אומן שונא בעל אמנותו ולכך נגזר עליו שיהיה עפר לחמו שיאכל בפיו עפר תחת אשר דבר בפיו דברים שאינם מהוגנים ולכן אמר איוב שדבר בפיו דברים שאינם מהוגנים ראוי שיהא עפרא לפומיה כאשר נגזר על הנחש שיהיה עפר לחמו.
אי נמי דברים רעים שאדם מוציא מפיו נקראין בשם שחין רע ואיוב כשם שהיה לו שחין רע בגופו כן היה לו שחין רע בפיו הן הן אותם הדברים רעים שהוציא מפיו ולכן כמו שלקח חתיכת חרס שהיא עפר להתגרד בו בגופו בשביל שחין רע החיצוני כן ראוי להיות עפר בפיו להתגרד בו שם בשביל שחין רע הפנימי שבפיו.

אֲבָל אַבְרָהָם אֲפִלּוּ בְּדִידֵיהּ לָא מִסְתַּכֵּל (בראשית יב, יא). דקדק מהרש"א ז"ל משום דלא הוה ליה האי חסידות דאברהם אבינו ע"ה אין ראוי לומר עליו עַפְרָא לְפוּמֵיהּ עיין שם. ונראה לי בס"ד בדבר זה נמי עשה קנתור והרהר אחר מדותיו יתברך יען כי השטן קטרג שיביא את איוב לידי נסיון ואיוב כיון לטעון שהוא בא לידי נסיון בדבר ערוה שקידש עצמו במותר לו וכמו שנאמר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה (איוב לא, א) ודי לו בזה ולמה נתקבלו דבריו של שטן לפני הקדוש ברוך הוא ומסרו בידו לנסותו וזה היתה כוונתו בשבח זה ששבח את עצמו בכך דרצונו לומר שעשה עמו שלא כדין ח"ו ולכך אמר עפרא לפומיה דאיוב דאין זה טענה דבאמת אין זה נחשב נסיון כאברהם אבינו ע"ה בדבר ערוה כי אברהם אבינו אפילו בדידיה לא אסתכל.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'? (איוב ט, יז). הדבר הזה יפלא כי דברים אלו שאמר לפי פשוטן הם כפרנות גמורה וראוי להסקל כמחרף ומגדף!
ונראה לי בס"ד כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפרשת בשלח בפסוק תִּרְעַץ אוֹיֵב (שמות טו, ו) כי איוב נתן עצה לפרעה שישלוט בגופם וממונם ולא יגע בנפשות שלהם ולכן לקה בגופו ובממונו ואמר לו הקדוש ברוך הוא לשטן אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר (איוב ב, ו) ומה שאמר בפסוקי השירה ברוח הקודש אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג (שמות טו, ט) זה קאי על איוב כי אוֹיֵב הוא אותיות אִיּוֹב וכן מה שנאמר 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' זה גם כן קאי על אִיּוֹב ו'תִּרְעַץ' אותיות צָרַעַת ועל זה אמר איוב בספרו לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ (איוב יג, כד) פירוש שני פעמים החלפת את שמי מאיוב לאויב בפסוק 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' ופסוק 'אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג' עד כאן דבריו עיין שם.
נמצא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל איוב מתרעם על שהחליף שמו בתורה מן 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב' ולא נכתב בתורה איוב כמו שהוא וזה הוא כונת המאמר כאן שאמר איוב שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה הוא השטן עָבַר לְפָנֶיךָ לקטרג עלי ומחמת קטרוגו ענשתני בכך שהחלפת את שמי מן 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'.
ומה שאמר נִתְחַלֵּף לְךָ רצונו לומר נתחלף בתורה שלך ואין כוונתו לומר נתחלף בשגגה ח"ו אלא על פי גזרתך שגזרת ואמרת לכתוב אוֹיֵב במקום אִיּוֹב שנתחלף זה בגזרה שלך בכונה מכוונת לזלזל בכבוד איוב לקרותו אויב.

שֶׁאִם הָיוּ שְׁנַיִם יוֹצְאִין מִשְּׁבִיל אֶחָד מַחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם. פירוש היה הקול יוצא חזק וגדול מאד אלף אלפי פעמים מקול הרעם הנשמע עכשיו ומחמת חוזק ותוקף הקול היה נופל הבנין של ארמונים והבתים והיו האזנים חרשים.

דלמא מינשי' זכותי' דאברהם י"ל ע"ד דכ' של"ה דלכן כתי' בתוכחה וזכרתי את בריתי יעקב וגו' לומר ראו כי בני גדולי דור כאלו ואפ"ה לא למדתם ממעשיהם ואו"ה אין להם ממי ללמוד ועתה ע"י זכותי' דאיוב חשש השטן דמינשי' חביבותיו דאברהם ולא יתוכח עם ישראל עוד ע"כ הי' מעורר זכות אברהם לקטרג על ישראל ח"ו ולא הועיל כלום בעזה"י:

נכפלו ביופי עמהרש"א ח"א שהבנים והבנו' לא מיתו אלא הנערים העבדי' שהם כבהמותיו וכממונו אבל בנפשו' לא פגע מדה"ד לכן לא נכפלו בניו ובנותיו אך מרוב צערם הוכערו ושוב יכפלו ביופי כנלפע"ד:

תנחומים של הבל נחמך אביך תימא רבה אבר קפרא וכי זה מדרך המוסר וחלילה לו מעול. ונ"ל היות זכר ונקבה בוראם ויקרא שמם אדם וכל המוליד זכר או נקבה אינו מביא לעולם אלא פלג גופי' ולעת זיווגם יגמור גוף א' מבין בית האבות ומ"מ מי שהוליד הזכר ובטוח בו שיהי' ת"ח וצדיק אשרי לו שהגיע לחלקו דבר טוב. אמנם מי שאינו בטוח בזה הלא טוב לו בנקבה כי לעת זיווגם ימצא לו להשיא בתו לת"ח והיות כי בית רבי ושלשלת יחוסו הי' בטוחי' שלא ימוש תורה מפי זרעיהם עד עולם. א"כ עליהם נאמר אשרי מי שבניו זכרים אך רבי מענותנותו הי' כמסופק אם יהי' זרעו ת"ח ע"כ אמר רבי' באה לעולם ובר קפרא להיותו תלמיד רבי לא הי' רשאי לשתוק ולוותר על כבודו של רבינו הקדוש ע"כ אמר אשרי מי שבניו זכרים ע"ד הנ"ל וק"ל:

בת הי' לו ובכל שמה ערמב"ן פ' חיי שרה ע"ד האמת שמידת חסדו של אברהם הי' לו לבת אותה המידה הנקראת בכ"ל ואין אתנו יודע עד מה עכ"פ יש להבין שיש בין בכל ומכל כל חילוקי' עניני'. כי בכל איננו כל ממש רק כח בכל ולא כל כמו ביצחק ולא כל יצחק ה"נ בכל ולא כל. ויצחק מכל מוקצת כל ולא כל אך יעקב כליל מכל הקצוות הי' כל ופרשתי גבי ישמעאל ידו בכל ויד כל בו כשישראל רק בחי' בכ"ל יד ישמעאל עדיין מושל והיינו ידו בכ"ל אך יד כ"ל בו כשנזכו למידת כ"ל במהרה בימינו אז יד כ"ל בו. ואין רחוק לומר כי באמת הי' בת לאאע"ה וקרא שמה בכל כשם מדתו העליונה אשר רמז רמב"ן הנ"ל ובאו אחרי' לתירץ מ"ט לא השיאה ליצחק כק' תו' לקמן קמ"ד ע"א ותירצו זה כי שמה הי' בכל כמידתו ולא רצה להשיאו ליצחק שלא ליתן יד לישמעאל על זרעו של יצחק דכתי' ידו בכל. ודע כי שלימות האצילות הוא ד' שמות י"ה חכמה אלהים בינה הוי"ה שש קצוות. עד למלכות וגמטרי' שלהם קצ"ב כמו בכל מכל כל וה' הטוב יכפר בעדי:

איצטגנינו וכו' תלאה בגלגל חמה פי' הראשוני' דאאע"ה המשיך רבי' לעבודת ה' בחכמות לבו שפרסם אלהותו ברבי' וריפא מדוה הנפשות ומיד נתרפאו כל הנפשות אשר עשו בחרן וכשמת תלאן בגלגל חמה רוצה לא נשאר אלא להתבונן בגלגלי שמים כדכתיב השמי' מספרי' כבוד אל אבל יותר טוב תורת ה' תמימה משיבת נפש על זה סובב כל המזמור ההוא וכאשר תקנו מסדרי התפלה יוצר אור העולם הזה ואח"כ ברכת אהבה רבה על תורת ה' תמימה ומי שלא זכה לתורה רפואתו עדיין תלוי בגלגל חמה ולהביט ולבחון טוב ה':

ברוך אשר בחר בנו מכל עם ולשון. ושומר ונוצר כבבת ואישון. והי' עמנו בחי' פ' ראשון. בחסדו יעמוד לימין עני. בינה ודעה יבינינו. בחי' פרק שני:

אמרר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו' דילמא מינשי רחימותא דאברהם וכו'. הקשה הר"י פינטו ז"ל לתנאי דסברי דאיוב מישראל אטו בשביל זה ישכח אהבתו של אברהם. ואפשר כי הנה איוב גלגול תרח והרב הגאון בעל ברכת הזבח בדרושים בספר ברכת שמואל הביא מרז"ל דאלמלא איוב לא קרא תגר על היסורין היו אומרים אלהי איוב ופירוש הר' ז"ל שהיה תרח ור"ת איוב הוא אברהם יצחק ויעקב בניו ע"ש באורך. ואפשר דז"ש מינשי רחימותא דאברהם דבמקום אלהי אברהם יאמרו אלהי איוב מגן איוב ודוק כי קצרתי:

בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס זה בברכות על דף י"ז בס"ד ע"ש באורך:

מאי אהדרו ליה חבריה אף אתה תפר יראה וכו' ברא הקב"ה יצה"ר וכו'. זה שנים רבות שפירשתי בעניותי מ"ש בקדושין דף ל' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין אם אתם עוסקין בתורה אי אתם נמסרים בידו וה"נ אמרו בסוגיין כי ס"מ ולילית שהם מקור היצה"ר בגימטריא תרי"א ולכן העוסק בתורה ניצול מהם כי תור"ה גימטריא תרי"א לבטלם וז"ש אם אתם עוסקים בתורה אי אתם נמסרים בידו כי תורה גימטריא תרי"א מרחקת ס"מ ולילית שהם גימטריא תרי"א. ואחר זמן רב בא לידי ספר לב אריה וראיתי פרשת פקודי ופרשת נצבים שקדמני בזה וכיונתי לדעתו דעת עליון:
ואפשר שזה טעם משז"ל שאין לו להקב"ה בעולמו כי אם אוצר י"ראת שמים כי מי שיש לו י"ראת שמים מכניעם כי כן י"ראת גימטריא תרי"א וזה שיש לו י"ראת שמים דבק באלהים חיים. ובזה נבא למאמרין דהבן אדם אנוס מיצה"ר ועל זה השיבו לו חביריו דאין כאן טענה לפטור העולם מן הדין דזה ששלט בך יצה"ר הסיבה הוא שתפר יראה שאלו היה בך ירא"ת שמים היית ניצול וגם תגרע שיחה לימוד תורה שאם עסקת בתורה לא היית נמסר ביד יצה"ר דחושבן ירא"ת וחושבן תור"ה בחושבן פלוני ופלונית כאמור:
אך אוסיף להביט כי תלמיד"י חכמי"ם עם הכולל גימטריא תרי"א שע"י תורה גימטריא תרי"א וע"י ירא"ת שמים גימטריא תרי"א בדלים מהם יצה"ר דכו"ן וה' עמם. ואפשר דז"ש תלמיד"י חכמי"ם הגורמים ביטול היצה"ר. מרבים שלום בעולם העליו. ויתכן להוסיף ביאור בזה כי גמילו"ת חסדי"ם גימטריא תרי"א ולכן ציונו יוצרנו יתברך שמו שיהיה לנו ירא"ת שמים ולעסוק בתורה וגמילות חסדים והטעם לבטל הנזכר במחשבה דיבור ומעשה. במחשבה להיות לבו מלא ירא"ת שמים וכל מעיניו לחשוב מחשבות בגדר וסדר ירא"ת שמים. והן הפה גומר תלמוד תור"ה אמרות טהורות בדיבור. ומעשה ידיו גמילו"ת חסדי"ם. והני תלתא במחשבה דיבור ומעשה מכניעים ומבטלים פלוני ופלונית וכל אביזרייהו. וזה טעם משז"ל פ"ק דע"ז אשריהם ישראל שהם עוסקים בתורה וגמילות חסדים יצרן מסור בידם והרי הוא כמבואר. וזה אפשר טעם מצות ראי"ת ציצית להכניע הנזכר גימטריא ראי"ת ועי"ז ממשיך ירא"ת שמים כמ"ש דורשי רשומות וראיתם אותו אותיות ויראתם אותו. ובמקום אחר הארכתי ברמזים אלו בס"ד:

מעין העולם הבא. כדכתיב (ירמיה לא) הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל:): הכי גרסינן במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה. [וה''פ] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו: צערו של שטן. שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא: אלמא בדידיה קיימא. ליטול את הנפש והזהירו שלא ליטלה: בעבור הרעימה. שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל: להפוך קערה על פיה. לעקור כל כבוד שחירף וגידף: לפטור את כל העולם כולו. מדינו של הקב''ה לומר שאנוסין הן ע''י הקב''ה שברא יצה''ר והכי קאמר על דעתך כי לא ארשע אם היית חפץ לא הייתי רשע: בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות. את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה: בראת צדיקים. ע''י יצר טוב: בראת רשעים. על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב אנוסין הן החוטאין: ברא לו תורה. הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין דף ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן: ברכת עובד. שהיה סבור שהיה אובד את שדהו: שדי שמיה עלווה. אומר שהיא קרובתו או מדבר בה להשיאנה: חברותא כלפי שמיא. מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח לחבירו בא ונשקול מי חייב לחבירו: מן הסערה. לשון שיער כדקתני הרבה נימין בראתי באדם: מטשטשות את הארץ. עושות את הארץ כטיט:
אין פירוש לקטע זה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד