בבא בתרא יט ע"א

דף יט - א

כי אי בבינתא,  לא משכחת ליה, אי בטרפא, הדר פארי!

שנינו במשנה: ולא נברכת הכובסין וכו':

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו במשנתנו שצריך להרחיק ג' טפחים מנברכת הכובסין, אלא מן המחמצן.

דרך הכיבוס בזמנם היתה כך: תחילה היו שורים את הבגדים יום או יומים בגומת מים שיש בהם צואת כלבים, עד שמחמיצים המים ומסריחים, וזה נקרא "מחמצן". אחר כך היו שמים את הבגדים בתוך גומא אחרת שיש בה מים, ומכבסים ומשפשפים בה להוריד כל הלכלוך. אותה גומא נקראת "נדיין".

ומן המחמצן מספיק להרחיק ג' טפחים, כיון שהמים נשארים שם, ואינן נתזים משם למרחוק.

אבל מן הנדיין - ד' אמות. כיון שמשפשפים שם את הבגדים, נתזים המים משם למרחוק, לכן צריך להרחיק מהם ד' אמות.

והגמרא מביאה עתה הוכחה לרב נחמן:

תניא נמי הכי: נברכת הכובסין, ד' אמות. למדנו בברייתא שצריך להרחיק את נברכת הכובסין ד' אמות.

אך מקשה הגמרא: והא אנן, תנן ג' טפחים! הרי שנינו במשנה שמספיק להרחיק ג' טפחים.

אלא, לאו, שמע מינה כדרב נחמן. שכדי לתרץ הקושיא הזאת מוכרחים לומר כרב נחמן, שהמשנה מדברת במחמצן, לכן מספיק הרחקת ג' טפחים, ואילו הברייתא מדברת בנדיין, לכן צריך ד' אמות.

ואיכא דרמי להו מירמי, יש מבני הישיבה שלמדו, שמקודם הקשו בבית המדרש הסתירה בין המשנה להברייתא:

תנן: נברכת הכובסין ג' טפחים.

והתניא, ארבע אמות!?

וכדי לתרץ את הסתירה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא קשיא. כאן מן המחמצן. כאן מן הנדיין.

רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא, היה שונה ברייתא שיש בה הוספה על דין המשנה, ואומרת: צריך להרחיק ג' טפחים מנברכת הכובסין, אלא אם כן הרחיק משפת מחמצן ולכותל ג' טפחים. ומפורש בברייתא, שמדובר במחמצן, ולא בנדיין.

שנינו במשנה: לא יחפור וכו' אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו ג' טפחים, וסד בסיד.

איבעיא להו: וסד בסיד תנן, או דילמא או סד בסיד תנן.

בני הישיבה הסתפקו, האם כונת המשנה לומר שצריך להרחיק ג' טפחים וגם לסוד בסיד, או שמספיק אחד מהשניים, להרחיק ג' טפחים, או לסוד בסיד.

ופושטת הגמרא: פשיטא, פשוט הדבר, ד"וסד בסיד" תנן. כונת המשנה ברישא היא לומר, שצריך להרחיק וגם לסוד בסיד.

דאי סלקא דעתך ד"או סד בסיד" תנן, אם כן, ליערבינהו וליתנינהו!

אם נאמר שמספיק או להרחיק או לסוד בסיד, הרי בבבא השניה של המשנה "מרחיקין את הגפת וכו'", שגם שם נאמר "וסד בסיד", היה פשוט להגמרא שהכונה או סד בסיד, משום שאין ההיזק כל כך מרובה עד שיצטרכו גם הרחקה וגם לסוד בסיד. ואם נאמר שגם ברישא הכונה או סד בסיד, אם כן למה חילקה המשנה אותם לשתי בבות, והרי דין שניהם שווה. אלא בהכרח, שברישא צריך גם הרחקה וגם לסוד בסיד, ובסיפא צריך או הרחקה או לסוד בסיד, ולכן חילקה אותם המשנה לשתי בבות.

ודוחה הגמרא: דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא. לעולם, בין ברישא ובין בסיפא, "או סד בסיד" תנן, ומה שחילקה אותם המשנה לשתי בבות, הוא משום שאינו דומה סוג ההיזק של הרישא לשל הסיפא:

רישא, היזיקא דמתונא. סיפא, היזיקא דהבלא. ברישא ההיזק הוא מחמת הלחות והרטיבות שיש בבור ובשאר דברים, ובסיפא ההיזק הוא מחמת החום שיש בגפת וזבל ובשאר דברים, לכן לא עירב אותם התנא ביחד.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו בברייתא [לעיל יז ב]: רבי יהודה אומר: סלע הבא בידים, זה חופר בורו מכאן, וזה חופר בורו מכאן. זה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד.

כשיש סלע שמפסיק בין שתי השדות, והסלע הוא "בא בידים", שהוא רך עד כדי שאפשר לכותשו בידים לבד בלא כלי, הרי אם כל אחד רוצה לחפור בור ברשותו, צריך כל אחד להרחיק ג' טפחים מהמיצר ולסוד בסיד.

ומדייקת הגמרא: טעמא ד"בא בידים". הא לא "בא בידים", לא. מזה שכתוב "בא בידים", משמע שאם הסלע הוא קשה עד שאי אפשר לכותשו בידים, הדין שונה. ובהכרח, היינו לענין שאינו צריך להרחיק וגם לסוד בסיד. ואם כן, אפשר לפשוט מכאן שהפירוש במשנתנו הוא "או סד בסיד", שהרי המשנה לא מדברת בסלע הבא בידים, אלא בסתמא.

ודוחה הגמרא: הוא הדין דאף על גב דלא בא בידים, נמי סד בסיד, שלעולם גם בלא בא בידים יש אותו הדין שצריך להרחיק ולסוד בסיד.

ומה דקתני "בא בידים", כי איצטריכא ליה לומר זאת, היות וסלקא דעתך אמינא, כיון דבא בידים, ליבעי רווחא טפי, קא משמע לן. הברייתא באה לחדש, שאף על פי שהסלע הוא רך, "בא בידים", בכל זאת מספיק להרחיק ג' טפחים ולסוד בסיד, לפי שהייתי חושב, כיון שהוא בא בידים, צריך להרחיק יותר מג' טפחים. לכן משמיעה לנו הברייתא שגם בא בידים דינו שוה לאינו בא בידים, שמרחיק ג' טפחים וסד בסיד.

שנינו במשנה מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת [הסיד ואת] הסלעים וכו'.

תנן התם, שנינו שם במסכת שבת, תחילת פרק רביעי: במה טומנין, ובמה אין טומנין?

אם רוצה אדם להטמין קדירה מערב שבת, כדי לשמור את חום הקדרה עד סעודת שבת, מותר לו להטמין אותה רק בדבר ששומר על החום הקיים, אך לא בדבר שמוסיף חום. והטעם לדבר הוא, משום שגזרו חכמים, שאם נתיר לו להטמין בדבר המוסיף הבל [חום], שמא יבא להטמין גם בתוך אפר חם. ואם יטמין באפר חם, יכול להיות שישארו שם קצת גחלים לוחשות שעומדות להכבות, ועל ידי שיטמין בהן, הוא יחתה בגחלים, ונמצא שמבעיר אש בשבת. לכן גזרו שלא להטמין כלל בכל דבר שמוסיף הבל.

ובאה המשנה לבאר מה הם הדברים שאין מוסיפין הבל, שמותר להטמין בהן, ומה הם הדברים שמוסיפים הבל, שאסור להטמין בהן.

אין טומנין, לא בגפת, ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול, בין לחין בין יבשין. כל אלו הדברים מוסיפין הבל, ולכן אסור להטמין בהן.

ודנה הגמרא: מאי שנא הכא, דקתני "סלעים", ולא קתני "חול", ומאי שנא התם, במסכת שבת, דקתני "חול" ולא קתני "ס לעים"!?

במשנתנו שנינו מרחיקים את הגפת וכדומה לפי שהם דברים המוסיפים הבל [חום], ומחמת זה הם מזיקים לכותל, והמשנה מונה כאן גפת וזבל ומלח וסיד ו"סלעים". ואילו במשנה במסכת שבת, שגם כן הנידון הוא מה הם הדברים שמוסיפים הבל, שם מונה המשנה גפת וזבל ומלח וסיד ומשמיטה את ה"סלעים", אך מאידך היא מוסיפה גם "חול".

ונמצא שיש שני שינויים בין משנתנו למשנה בשבת, שכאן שנה התנא סלעים ולא שנה חול, ושם שנה התנא חול, ולא שנה סלעים?

אמר רב יוסף: לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. לכן התנא לגבי הטמנה לא מדבר על אופן כזה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר ולשונות של ארגמן!? היינו, בצמר שגזזו אותו מן הבהמה, לפני שעיבדו אותו, ובלשונות של ארגמן, שהוא צמר צבוע באדום, שלאחר צביעתו חזרו והחליקוהו במסרק, ועשו ממנו לשונות לשונות.

ובכל זאת, התנא במסכת שבת מדבר על הטמנה באופן הזה!

דתניא: טומנין בגיזי צמר [צמר לאחר גיזתו, כשהוא בלתי מעובד], ובציפי צמר [צמר לאחר סריקה וניפוץ במסרק], ובלשונות של ארגמן [צמר לאחר צביעה, שחזרו והחליקוהו במסרק פעם נוספת, ועשו ממנו קבוצות צמר מאורכות כעין לשון], ובמוכין ["מוך" הוא מה שנשחק מבגדי צמר ישנים, כאשר סורקים אותם במסרק מיוחד כדי להחליקם מה"קוצים" של הצמר, הבולטים עקב יושנם של הבגדים].

ואין מטלטלין אותן. אסור לטלטל את כל הדברים השנויים כאן משום מוקצה. ומכל מקום מותר להטמין בהם מערב שבת, ובשבת מוציא את הקדרה, ומזיז אותן על ידי טלטול מן הצד.

ורואים מכאן, שאף על פי שאין דרכן של בני אדם להטמין בהן, מכל מקום דיבר התנא על אופן כזה, וקשה מכאן על רב יוסף.

ולכן מתרץ אביי תירוץ אחר:

אלא, אמר אביי: "יגיד עליו ריעו"! משל הוא, [והוא פסוק בספר איוב, פרק לו], ומשתמשים בו, כדי לומר שדבר האמור במקום אחד יכול לגלות ["להגיד"] על מקום אחר הדומה לו ["רעהו"].

תנא הכא סלעים, והוא הדין לחול.

תנא התם חול, והוא הדין לסלעים.

כיון ששתי המשניות כאן ובמסכת שבת, מדברים על אותו נושא, מה הם הדברים שמוסיפים הבל, אם כן כאשר כתוב כאן סלעים ושם כתוב חול, כל אחד מגלה על חבירו דהיינו על המשנה האחרת, שגם זה נכלל בדברים המוסיפים הבל. ולכן, כשכתוב כאן סלעים, הוא הדין לחול, וכשכתוב שם חול, הוא הדין לסלעים.

אמר ליה רבא: אי, אם מסתמך אתה על "יגיד עליו ריעו", ליתנינהו לכולהו בחדא, וליתני חדא מנייהו באידך, והוא הדין לאידך. כי אם כל אחת מהמשניות סומכת על חברתה, אם כן, די בכך שנשנה במשנה אחת בלבד את כל הדברים המוסיפים הבל, או כאן או במסכת שבת, ובמשנה שניה נשנה רק דבר אחד שמוסיף הבל, ואת השאר נלמד מהמשנה האחרת, שהוא הדין לשאר דברים שמוסיפין הבל.

אלא, אמר רבא: התם, במסכת שבת, היינו טעמא דלא קתני "סלעים", משום דמשתכי לה לקדרה.

לעולם אין משנה אחת מגלה על חברתה, אלא הטעם שלא כתוב שם סלעים, הוא משום שהסלעים משברים את הקדרה, ואין הדרך להטמין בהן כלל, ולכן אין התנא שונה את האופן הזה. מה שאין כן גיזי צמר ולשונות ארגמן, אף על פי שאין הדרך להטמין בהן, מכל מקום, לפעמים כן טומנים בהם, לכן שונה התנא אופן הזה. ^[9]

ואילו הכא, היינו טעמא דלא קתני "חול", משום דמחמימי חיים ומקרירי קריר. כאן לא שונה התנא "חול" משום שאם נותנים דבר חם לתוך חול, אז הוא מוסיף הבל, אבל אם נותנים דבר קר לתוך חול, הוא אינו מוסיף הבל, אלא להיפך, שומר על קרירותו.

לכן שם, שמדובר בהטמנת קדרה, והדרך הוא שמטמינים קדרה חמה, לכן אסור להטמין בחול כיון שלדבר חם הוא מוסיף הבל. אבל כאן, שמדובר באופן שמניח חול סמוך למיצר, ואין דבר שמחמם את החול, אין החול מוסיף הבל, ואינו מקלקל את הכותל.

אך מקשה הגמרא: והא תני רבי אושעיא חול!? הרי רבי אושעיא בתוספתא שלו, מנה חול בין הדברים הנזכרים במשנתנו שצריכים להרחיק, והלא לפי רבא אינו צריך להרחיק חול!?

מתרצת הגמרא: התם, במתונא. רבי אושעיא מנה חול בין הדברים הנזכרים ברישא של משנתנו, שצריכים להרחיק משום לחלוחית, ומדבר על חול לח. אבל אינו צריך להרחיק חול יבש משום שמוסיף הבל.

אך שואלת הגמרא: תנא דידן נמי, ליתני ולוקמיה במתונא!? התנא של משנתנו, מדוע לא ישנה גם הוא את החול הלח, בין ההרחקות השנויות ברישא.

מתרצת הגמרא: הא תנא ליה אמת המים. הרי כבר שנה ברישא אמת המים, והוא הדין חול לח.

שואלת הגמרא: אטו, מי לא קתני אמת המים, וקתני גם נברכת הכובסין!? וכי לא שנה אמת המים ובנוסף לזה שנה גם כן נברכת הכובסין, אף על פי שזה דומה לאמת המים, שבכולם מדובר בנזק הלחות של המים, ואם כן שוב קשה, למה לא שנה גם חול לח.

ומתרצת הגמרא: הנהו צריכי, אמת המים ונברכת הכובסין שניהם צריכים להאמר, כי אי אפשר ללמוד זה מזה.

דאי תנא רק אמת המים, הייתי אומר שרק אותה יש להרחיק, משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין, דלא קביעא, אימא לא.

אם היה שונה התנא רק אמת המים, הייתי אומר משום שהיא קבועה ועומדת תמיד בשדה, לכן צריך להרחיקה, משום שמקלקלת היא את הכותל בלחות המים המחלחלת ממנה אל הכותל. אבל נברכת הכובסין, שאינה קבועה תמיד, אפשר שאין צורך להרחיקה, לפי שאינה מקלקלת כל כך את הכותל, ולכן צריך לשנות גם נברכת הכובסין.

ואי תנא נברכת הכובסין, משום דקוו וקימי, אבל אמת המים לא, צריכא.

אם היה התנא שונה רק נברכת הכובסין, הייתי אומר משום שהמים מתאספים במקום אחד ועומדים שם כל הזמן, לכן מקלקלים הם את הכותל. אבל אמת המים, שהמים זורמים בה, ואינם עומדים במקום אחד, לפי שהם מי מעין זורמים, אפשר שאין הם מקלקלים כל כך את הכותל, ואינו צריך להרחיק, לכן הוצרך התנא להזכיר אמת המים ונברכת הכובסין.

שנינו במשנה: מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה וכו':

ומקשה הגמרא: "זרעים"!? תיפוק ליה משום מחרישה! מדוע צריכה המשנה לומר שצריך להרחיק את הזרעים מן הכותל? הרי תמיד לפני שזורעים, חורשים תחילה, ואם כן צריך הוא להרחיק מהכותל עוד לפני הזריעה, משום הנזק שעושה המחרישה.

ומתרצת הגמרא: במפולת יד. יש אופן שזורעים על ידי שחורשים קצת ולא מעמיקים כעומק המחרישה, ואחר כך מפילים שם הזרעים בידו, ובאופן זה אינו צריך להרחיק משום המחרישה, אלא רק משום היזק הזרעים.

עוד מקשה הגמרא: "מחרישה"!? ותיפוק ליה משום זרעים, מדוע הוצרך התנא לומר שמרחיקים את המחרישה, הרי חורשים כדי שיזרעו שם, והרי הוא צריך להרחיק מהכותל משום הזרעים. ^[10]

ומתרצת הגמרא: בחורש לאילנות. מדובר שחורש סביב האילנות שהיו שם, לצורך האילנות, ולא בשביל לזרוע. ^[11]

ומקשה הגמרא: ותיפוק ליה משום מיא, למה הוצרך לומר זרעים, הרי כשזורעים צריך אחר כך להשקותם, ואם כן צריך להרחיק משום המים ששופכים שם, וכמו אמת המים וכיוצא בה.

ומתרצת הגמרא: תנא, בארץ ישראל קאי. דכתיב "למטר השמים תשתה מים". התנא השונה את המשנה היה נמצא בארץ ישראל, ושם אינו צריך להשקות הזרעים, משום שיורד מטר ומשקה הזרעים, ולכן הוצרך לומר שצריך להרחיק משום הזרעים.

פיסקא לא שנו דבג' טפחים סגי אלא מן המחמצן אותו מקום ששורין בה בגדי כביסה עם צואת כלבים להכי קרי ליה מחמצן דכי היכי דמניחין את העיסה עד שתתחמץ דלא נגעי בה כך מניחין אלו בגדים דלא נגעו בהו עד שישורו יפה ולהכי סגי ברחוק ג' טפחים דלא אזלי טפי ולא מנתזו מן הכותל:

אבל מן הנדיין. מקום שמכבסין הבגדים עצמן בתוך המים ומכין אותם ומנתזין על הכתלים מש"ה צריך להרחיק ד' אמות:

איבעיא להו וסד בסיד תנן. דמשמע לבר מג' טפחים כלומר דתרוייהו צריך למיעבד להרחיק ג' טפחים ולסייד שוב החפירה בסיד או דלמא או סד בסיד תנן דמשמע או ג' טפחים ^א)[ג' טפחים או סד בסיד]. אמר ליה פשיטא דאו סד בסיד תנן דא"כ דס"ד דוסד בסיד תנן הא בבא אחריתי דקתני מרחיקין את הגפת ^ב)[מרחיקין את הגפת וכו' וסד בסיד ואי בתרוייהו בבי בעינן דוסד בסיד וכו']. (כלומר) סד בסיד אי אתרוייהו בבי דסד בסיד ליערבינהו להנהו תרי בבי כחדא לא יחפור אדם כו' ומרחיקין את הגפת כו' וליתנינהו בתרוייהו חד וסד בסיד דמשמע אכולהו ותרי זמני וסד בסיד ל"ל דילמא לעולם אימא לך דתרוייהו וסד בסיד נינהו והאי דלא עירב להו משום דתרוייהו צריכי דלא דמי היזקא דרישא להזיקא דסיפא דהיזק דרישא משום מתונא מחמת לחלוח מים דשיח ובורות. והאי היזקא דסיפא דהבלא הוא דגפת וזבל ומלח כולהו מסקי הבלא נינהו וקשי טפי ומש"ה צריך למיתנינהו תרוייהו דמחדא לא נפקא אידך ומיהא לא תפשוט. ת"ש זה מרחיק ג' טפחים מכאן כשיעור כותל בורו וסד בסיד הבור וכן נמי אידך וטעמא מאי בעי להרחיק ג' טפחים כל חד וחד ולסוד משום דבא בידים דארעא רפיא היא. אבל לאו בא בידים דהוה צונמא חזקה לעולם לא צריך לסוד בסיד אם ירחיק ג' טפחים אלמא תפשוט מהכא דאו סד בסיד תנן לא לעולם מהא לא תפשוט ה"ה דאפי' לא בא בידים בעי ג' טפחים וסד בסיד ובא בידים איצטריכא ליה כו'. רווחא טפי מג' טפחים ילסוד בסיד קמ"ל דלא: מ"ש גבי מתני' דקתני סלעים משום הבלא ומ"ש גבי הטמנה דמשום הבלא נמי היא וקתני חול ולא סלעים: וא"ל אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בלשונות של ארגמן ואפ"ה קתני להו סלעים נמי אע"ג דאין דרכן להטמין ליתנייהו:

גיזי צמר והוא צמר הגדל מן הבהמה כמו שהוא. ציפי צמר זהו צמר סרוק ומלובן לצורך צביעה. וי"א ציפי צמר כריכות צמר גדול כדרך שמביאין הסוחרין ממדינתן. ולשונות של ארגמן צמר שאינו טווי שצובעין בארגמן כדי לנסות ורוב צביעתו היה ארגמן. ובמוכין צמר שמסרקין מן הבגדים לאחר שמכבסין אותן:

ויגיד עליו רעו. יוכיח עליו כלומר תנא הכי במתני' [סלעים] דמסקא הבלא וה"ה לחול דמסיק הבלא טפי תנא התם גבי שבת חול דאין טומנין משום דקא מבשל בשבת ה"ה לסלעים דמבשלין טפי. ואי יגיד עליו רעו דמשמע תרוייהו ליתנינהו תרוייהו סלעים וחול גבי בור או בחדא מתני' ודיניהן שוין אע"ג דלא כתיבי באידך אלא בחד' מינייהו ודאי אמרי' יגיד עליו [רעו] ויוכיח על משנה זו דה"ה לתרוייהו אלא לאו ש"מ מדלא קתני לה הכי דלא אמרי' תני סלע וה"ה לחול תנא התם חול וה"ה לסלע ואכתי הדר קושין לדוכתא:

דמשתבר לה לקדרה. שמשתברין בסלעים הקדרה ולהכי לא תנא אין טומנין בסלעין דלא אתי לאטמוני בגוייהו. וחול אמאי לא תנא הכא גבי כותל משום דזהו מנהג חול דמחמם חמים. כלומר אם מניחין אותם במקום שמתחמם מחמת דבר אחר או מחמת חמה או מחמת אור הכירה מתחמם ומוסיף הבלא להכי אין טומנין שמתחמם מחמת כן:

אבל מקרירי קריר. כשהוא מונח במקום קיר בגומא מתקרר יותר ולא מזיק כלל לכותל להכי לא תנא ליה והא קתני ר' הושעיא בתוספתא דידיה הני דמתני' וקתני חול. דתני בהדי הני דרישא דמזקי משום מתונתא לחלוח. ולא קתני לה בהדי הנך דסיפא דגפת וזבל דהנהו משום הבלא. ומקשי' מי לא תנן אמת המים וקתני נברכת הכובסין אע"ג דלא צריך הכא נמי ליתני חול ומשני אמת המים ונברכת הכובסין תרוייהו צריכי דאי תנא אמת המים דמרחיקין ג' טפחים הוה אמינא משום דקביעי כל הימים מרחיקין דמקלקל לכותל אבל נברכת הכובסין דלא קביעי דמים מכונסין נינהו אימא אין מרחיקין: דקוו וקיימי ומחלידין בקרקע ואתיין עד היסוד מש"ה מרחיקין אבל אמת המים דלא קוו וקיימי דדרך הליכתן קא אזלי ואין מחלידין אימא דלא צריך לרחוקי קמ"ל דודאי צריך:

פיסקא מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה. משום דנכנסים שרשים של זרעים בכותל כדאמ' לקמן ומרעי לי'. הואיל דתני מחרישה למה לי למיתני זרעים פשיטא דאין זרעים באים אלא ע"י מחרישה ומשני דאפי' בלא מחרישה מצי לזרוע במפולת יד דא"צ מחרישה בזרעים משום כשזורעין בשוורים תולין שם שק מלא תבואה ומנקבין השק נקבים נקבים כשזורעין בכמה מקומות נופלת התבואה יותר ממקום אחד ולאחר כן חורשין כדי לכסות את התבואה ולהשוות את התבואה בשדה. אבל כשזורעין ביד משוה התבואה בשדה וא"צ מחרישה מש"ה איצטריך למתני במתני' זרעים ומחרישה ^ג)[צ"ל דזרעים לא מפקינן ממחרישה ומקשה מחרישה מ"ט וכו']. דמזרעים לא מפקינן מחרישה ומקשה ומחרישה מ"ט איצטריך למתני מאחר דתנא זרעים לא צריך למתני מחרישה דודאי אין חרישה בלי זרעים ומשני לחורש לאילנות לצורך נטיעת אילנות דהכא ליכא זרעים ומש"ה איצטריך למתני מחרישה דמזרעים לא מפיק מחרישה:

ותיפוק ליה מינה דמרחיקין. דמאחר דקתני מתני' מרחיקין אמת המים וכל הני ממילא איכא למשמע דמרחיקין זרעי' ומחרישה דהיינו משום מתונתא ותרתי זימני למה לי משום מתונתא והא מש"ה מרחיקין זרעים ומחרישה משום דמשקין הזרעים מן המים וקשה לכותל:

תנא בא"י קאי. דלא משקי זרעים אלא מטר אבל בבבל דצריכי להן מים להשקות שדותיהן מתוך שהיא יושבת במים אם יבשו מים צריך להביא לשם מים כדי להשקות שדותיהן מתוך שהיא רגילה בכך צריך להשקות בכל שעה:

הכי גרסי' במתני' בכולה: וסד בסיד בוא"ו, דאי ס"ד סיפ' קתני או סד בסיד ורישא וסד בסיד פשיטא דרישא דוקא דאי לאו הכי ליתני רישא או כדקתני בסיפא ועוד היכי דחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי הזיקא אי לא ערבינהו ליתנינו כחד לישנא אלא ודאי ש"מ דתרוייהו וסד גרסי' ומשום דלא ערבינהו ידעינ' דחד מיניהו או בעו למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד, אלא שרבינו הגדול כתב בהלכות בסיפא "או".

משום דמשתכי לה לקדרה. פרש"י ז"ל ששוברין את הקדרה ולא מחוור שבכל מקום אין לשון זה אלא לשון חלודה כמו שכתב הוא עצמו ז"ל ואמרינן בפרק ואלו מציאות דשיתוך טפי ואמרינן נמי בעלמא ששמים משתכין עליהן כנחשת ואקשיתיה לרב ז"ל לפרושי הכי משום גיזי צמר וגיזי צמר שאין דרכן של בני אדם להטמין בהם וקתני.
ולא היה צריך ז"ל לכך דלשון חלודה הוא כמשמעו ומתוך כך המאכל מתקלקל וכיון שהמאכל מתקלקל בתוכו אין אדם טומן בהם ולא דמי לציפי צמר דהתם משום חשיבות' הוא או שהם מוקצים למלאכה אחרת אבל האי דמקלקל ליה למאכל לא קתני.
ויש מי שאומר הואיל וכן אין דרכן של בני אדם להטמין בהם כלל והוה ליה מילת' דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ומותר לגמרי.
ובמס' שבת ירושלמי [ד,א] גרסי' התיב רבי שמאי הרי סלעים מרחיקי' אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהם א"ר יוסי לא שהסלעים מרותחות אלא שהן עושין חלודה והן מלקות ארעיתו של כותל והא תני אין טומנין בסלעים תפתר בסלעים של כסף אית תניי תני אין טומני' בסלעים ואית תניי תני טומנין בסלעים אמר ר' חסדא מאן דמר טומנין בסלעים בשל זהב ושל נחשת ומאן דמר אין טומנין של כסף.
ומשמע דגמרא דילן לית ליה הך סברא אלא כל הסלעין מרתיחין דאי אית ליה הכי מאי קא קשיא ליה נימא אין הסלעים מרתיחין אלא שהן מלקין ארעיתו של כותל והכ' לא שמיע לן בריית' דליתני אין טומנין בסלעי' ואפשר משום דקים ליה שהסלעים של כסף מרתיחי' לפיכך הקשו אמאי לא שנאה במשנה.
וא"ת א"כ מאי קא קשיא ליה ממתני' דהכ' דהא לאו משום מרתחא הוא אלא שמלקין ארעיתו של כותל אפשר דכיון דקתני ליה גבי היזיק' דהבל' קים ליה דאי אפשר שלא יהו מן הסלעים שהן מרתיחין ומכאן נמי משמע שהסלעים האמורין כאן לא של אבנים הן אלא של מתכת שהן המעלין חלודה.

מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים. בדין הוא דהוה ליה למימר לעכב עליו משעת חרישה אלא דעדיפ' מינה אמר ליה דלאו בשופטני עסקינן לחדוש שלא על מנת לזרוע וכן אתה אומר במאי דאקשי' ליה ותיפוק לי' משום מיא.

למימרא דזרעים לצדדין משתרשי. איכא דקשיא ליה ומי איכ' למ"ד דלאו לצדדין משתרשי כלל אם כן בטלת דין ערוג' דאמרי' התם ערוגה ששה על ששה מביא לתוכה חמש זרעונים וכולה כדאית' בדוכתא במס' שבת. ולאו קושיא היא דאין הכי נמי דלאו לצדדין משתרשי מיהו מינק ינקי מעפר שבצדדין ואיניקה הואדהא קפיד רחמנ' ואסר דלא לינקו אהדדי ואע"פ שאין השרשין מתערבין.

איבעי להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן. יש מי שמדקדק מיכן, דמכולה מתניתין בין ברישא בין בסופא וסד בסיד בוא"ו גרסינן, דאי סלקא דעתך דסופא קתני או סד בסיד, מאי קא מבעיא ליה, פשיטא דרישא שלש טפחים וסד בסיד נמי בעי, דאי לא ליתני כאן וכאן או סד. ומיהו פשיטא להו דמסתברא דבסופא או שלשה או דסד קאמר דהבלא דגפת אינו נזק גדול שלא יציל ממנו מידא בעלמא, ופשטו ליה דרישא תרווייהו בעי, דאי לא ליערבינהו. ויש מי שמדקדק מכאן בהפך, דבסופא גרסינן או סד, דאי גרסינן אפילו בסופא וסד, אמאי פשיטא ליה טפי בסופא מרישא, והיכי אהדר ליה פשיטא דוסד תנן, דאי לא ליערבינהו וליתנינהו, כלומר ליערב רישא בהדי סופא דהיא וסד, אלא דגירסא דרישא מספקא להו אי וסד גרסינן או דילמא או סד גרסינן. והראשון נראה לי עיקר והכין תני להו בתוספתא.

תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וכו'. כלומר, ומדנקט סלע הבא בידים, אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד וסלע שאינו בא בידים דיניה לחוד, דאי לא מאי שנא הבא בידים דנקט אלא ודאי משום דדיניה מתחלף, ובמאי, הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד. אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה וסד בסיד ושאינו בא בידים מרחיק שלשה או סד. אי נמי י"ל, משום דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים, דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים, והכי תנא הכא בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד, רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים ז חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טיפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד.

ודחינן: סלע הבא בידים איצטריכא ליה [סד"א] כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן. ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.

ולענין פסק הלכה: כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תני, הכין קיימא לן. דאף על גב דדחיק דילמא משום דלא דמי האי הזיקא להאי הזיקא לא שבקינן מאי דאפשר ליה לגמרא מעיקרא ותפסינן דהויא לבעלמא, וכן פסק מורי הרב ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל [הלכות שכנים פ"ט ה"א].

התם היינו טעמא דלא קתני משום דמשתבי. ויש ספרים דגרסינן דמתשכי לה לקדרה. ופירש"י ז"ל, דסלעים לא קתני התם, משום דמשברי לה לקדרה ואין טומנין בהן כלל, ויותר רחוק הוא שיטמינו בהן מגיזי צמר ולשונות של ארגמן, דהנה זימנין דמטמין בהו כשיצטרך לחמין ואין לו במה להטמין אלא בהן, אבל בסלעים לעולם לא יטמין בהן שמא ישברו את קדרתו. ואינו מחוור, דלשון שתוך בכל מקום אינו לשון שבירה אלא לשון חלודה, וכאותה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו, א) דשתוך טפי אלא הפירוש מתשכי לה לקדרה מעלין חלודה (לה) לקדרה, ומתוך כך התבשיל שבה מתעפש ומתקלקל, ולפיכך אין טומנין בהן לעולם. ומיהו נוסחא דוקאני לא גרסי' דמשתכי לה לקדרה, אלא היינו טעמא כלומר מה שאסרו כאן לסומכן אצל כותל חברו, לא מפני שהן מעלין הבל, אלא שמעלין חלודה לקרקע ומלקין ארעיתו של כותל. וכן פירש בירושלמי (ה"א).

מחרישה תיפוק ליה משום זרעים ופרקינן:

בחורש לאילנות. הוא הדין דהוה מצי לתרוצי לעכב עליו משעת חרישה, אלא דמשום דלאו בשופטני עסקינן וסתם חורש אינו אלא כדי לזרוע, לפיכך מקשה תיפוק ליה דעיקר כוונתו ודעתו לזריעה, ולמה הוא חורש והא אינו יכול לזרוע, וכדאקשינן נמי ותיפוק ליה משום מיא דכל חורש בין לזריעה בין לאילנות סופו להשקות ואם לא כן למה הוא חורש.
הא דאוקימנא בחורש לאילנות, היינו כשנטע האילנות ברשות, הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמה מן הכותל לדעת רבנן, כדרך שהוא מרחיק מן הבור, שגם הוא מחלה קרקעו של כותל ומפיל אותו.

נברכת הכובסים שביארנו במשנה שאינו צריך להרחיק אלא שלשה טפחים כבר ביארנו שאינה עשויה אלא לשרות בה את הבגדים והיא הקרויה מחמיצן מתוך שעשויה כגומא שנותנין בה את העורות עם צואת הכלבים וקמח עד שמחמיצין ואחר שהבגדים שרויין לשם מוציאין אותן וחובטין אותן בברכה אחרת שחובטין ומשפשפין באבן שעליה נקראת נדיין ומתוך שזו מתזת צנורות אילך ואילך צריכה הרחקה יותר ומעתה לא נאמרו שלשה אלא מן המחמצן אבל מן המנדיין צריך ארבע אמות:

במסכת שנת ל"ד ב' התבאר שאין טומנין את התבשיל בדבר המוסיף הבל שכל שמוסיף הבל מוסיף בבשול ובכלל דברים אלו הגפת והזבל והמלח והסיד והחול בין לחים בין יבשים ולא שנו לשם סלעים מפני שאין דרך להטמין בהם כלל שאף הם משברים את הקדרה ומ"מ טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל אלא שמעמיד את התבשיל בחמימותו ומונעו שלא יצטנן ובכלל אלו גיזי צמר והם הגיזות קודם שנסרקו וכן ציפי צמר והם אחר שנסרקו ונפצו במסרק וכן לשונות של ארגמן והם לשונות של צמר צבוע שחזרו וסרקוהו ועשאוהו לשונות לשונות וכן במוכין והם סירוקין שהסורק מוציא מבגדי הצמר בקוצים של סורק ואין מטלטלין אותם בשבת מפני שהם מוקצים למלאכת נשים:

צריכים אנו לידע במשנתנו שהצריכו להרחיק בגפת וזבל וכל אותם הנזכרים אם נאמר כן בחול הואיל ולענין שבת היא נדונת במוסיף הבל ופסק הדברים שהחול אין צריך להרחיקו שאינו מוסיף חום אלא בשפוגעת בחום אבל בזו שאינה מוציאה אלא קרירות אינה מולידה שום חום ואדרבה מוספת בקרירות כך אמרו עליה דחמימי חיים דקרירי קריר אבל חול הלח ודאי צריך להרחיק מצד הלחות:

ודייקינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו אי הכי אפילו משרה וירק נמי לא ליבעו רחוקי. ואסיקנא ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרויהו מזקי אהדדי. וכיון דכי הדדי נינהו דינא הוא (אלא) [דלא] לחייביה לבעל חרדל לארחוקי מדבורים טפי ממאי דמחייבינן ליה לבעל דבורים לארחוקי מחרדל, כדברירנא לעיל (ד"ה ת"ש) למאי דס"ד מעיקרא לטעמיה דר"י. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בביניתא לא משכחא ליה ואי בטרפא הדר פארי. כלומר אי משום דאכלי ליה דבורה לביניתא שהוא זרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בעפר, ואי בטרפא הדר פארי, דא"נ אכלי ליה דבורים לטרפי' צמחו של חרדל חוזרין וצומחין וליכא פסידא בהכין. וליכא למיחש דילמא הדרי ואכלי ליה לההוא דהדר פארי אי נמי לזרעא דסליק ביה, דמגו דכאיב ליה פומייהו מאכילה קמייתא תו לא הדרי עילויה. מיהו חרדל ודאי מזיק להו לדבורים, דמגו [ד]אכלי ליה לטרפא דחרדל נעשה פיהן חד וחוזרות ואוכלות את דובשנן. ואית דמפרשי אי בביניתא שהוא גרעין של זרע לא משכחא ליה לפי שהוא מכוסה בשרביט. ולא דייק, דהא טרפא קמא קדים לההוא ביניתא, ואי איכא למיחש דלבתר אכילה קמייתא הדרי למיכל ביניתא הדרי נמי אטרפא דהדר פארי ואע"ג דלא משכחי לה משכחינן ליה לטרפא, וא"כ כי הדר פארי מאי הוי הא קא הדרי ואכלי ליה, אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.

הדין הוא פירושא דאסתבר לן בהא שמעתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אפשטה דמתני'. מיהו חזינא להו לרבוותא דמפרשי ליה להאי שינויא דרב פפא דמוקים לה למתני' בלוקח כגון שעשה המוכר משרה בתוך שדהו או שזרע שם חרדל ואח"כ מכר מקצתה הסמוך למשרה או לחרדל והלוקח סמך שם ירק למשרה או דבורים לחרדל. ושנוייא דרבינא נמי דלא מוקים לה בלוקח אלא כגון [דסמיך] חד מינייהו מעיקרא בצד המצר הכי נמי מוקמי לה בדסמיך בעל חרדל ברישא. והאי פירושא לא דייק. חדא דפשטא דמתניתין דקתני מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים בדקדים ירק ובצלים ודבורים משמע, דקאתי בר מצרא למסמך [וצריך להרחיק] משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים דומיא דשאר הרחקות דאיירי בהו במתני', דמסתמא בדקדים ניזק מיירי אלא היכא דפריש בהדיא דקדים מזיק כדקא פריש גבי אילן אם האילן קדם לא יקוץ. תדע דהא רישא דההיא מתני' דקתני מרחיקין את האילן מן הבור סתמא בדקדים בור הוא דמתוקמא כדדיקינן בהדיא גבי פלוגתא דאביי ורבא (לעיל בבא בתרא יז,ב) התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור, וה"ה גבי שאר הרחקות. וגבי משרה וירק גופייהו קא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. ותירוציה דרבינא נמי דהוא מסקנא דשמעתא בהכי סליק, דשמעת מינה דמתני' דקתני מרחיקין את המשרה בדקאתי למסמך משרה לבתר דאיתיה לירק עסקינן, דאי בדקדים משרה והא קמ"ל דכי אתי ירק בתר הכי מרחיק משרה ותו לא מצי למידק מינה דכי ליכא ירק סמיך לכתחילה אלא דאי קדים וסמיך כל כמה דליכא ירק לא מרחיק, (ו)א"כ האי הא ליכא ירקסמיך הא ליכא ירק לא מרחיק מבעי ליה, אלא לאו ש"מ בדקדים ירק. וה"ה גבי מרחיקין את החרדל מן הדבורים למאי דס"ד מעיקרא כי איירי בה אליבא דרבנן כירק לגבי משרה דמו. והוא הדין במימריה דר"י כיון דלאיתפלוגי עלייהו דרבנן הוא דאתא על כרחיך כי איירי ר' יוסי בההוא אנפא גופיה דאיירו רבנן הוא דאיירי. ודקא קשיא לן נמי מדר' יוסי אי דלא סמיך (לימא) [למה] ליה למימרא ליה הכי, לאו לאוקומה בדסמיך בעל חרדל ברישא קא דייקינן, דעל כרחיך בין דסמיך בעל חרדל ברישא בין דסמיך בעל דבורים ברישא מיתוקם מימריה דרבי יוסי שפיר, דכיון דסמיך חד מיניהו בלא הרחקה (ו)צריך למימר ליה האי טעמא דעד שאתה אומר לי כי היכי דלא לחייביה לדידיה לארחוקי.

וכיון דאיתברר דמשכחת לה לטעמיה דר"י בין דקדים חרדל בין דקדמי דבורים ואילו מימרא דרבנן לא סליק שפיר אלא בדקדמי דבורים, על כרחיך סוגיא דגמרא דקארי לה באנפא דסליק שפיר אליבא דתרויהו קרי לה, דהיינו בדקדמי דבורים. ואע"ג דמאן דקארי ליה לסיועי דוקיא קמא דקא דייקינן טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך משרה קארי לה, וה"ה גבי חרדל דכי ליכא דבורים סמיך חרדל, כיון דלר"י חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כי מוקמינן לה נמי בדקדמי דבורים שמעת מינה, דמדבורים לר"י נשמע חרדל לרבנן, דכי היכי דלר"י כי ליכא דבורים סמיך חרדל.

מיהו רב פפא דאוקמא בלוקח לאו בדקדים חד מיניהו אוקמא, אלא הכי קאמר, לעולם דלא סמיך חד מיניהו אמצרא דחבריה, ומשכחת לה דהוו סמיכי חרדל ודבורים גבי מוכר מקמי דזבנה לחד מיניהו ללוקח כדפרישנא. תדע דאי הוה איפשר ליה לרב פפא לאוקומה בדלא הוה ליה למוכר אלא חד מיניהו לא הוה מוקים לה אלא בדהוו ליה דבורים [ו]קאתי לוקח למסמך להו חרדל אי נמי דזבין דבורים וקאתי מוכר למסמך להו חרדל כפשטא דמתני'. ועוד דכי האי גוונא לא הוה יכיל גמרא לאקשויי ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, דכיון דקדמי דבורים דינא הוא לארחוקי חרדל מיניהו. אלא משום דרב פפא כי טרח לאוקומה בלוקח לתרוצי קושיא דקשיא לן מדר' יוסי קא טרח, ואי דלית ליה אלא חד בין דקדמי דבורים בין דקדים חרדל וקאתי אידך בתר זביני דלוקח למסמך דבורים לחרדל או חרדל לדבורים, לרבי יוסי דאמר חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי כיון דס"ד מעיקרא דעל המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה מיחייב בתרא לחודיה לארחוקי, דהא קמא אפילו לרבנן לא מיחייב לארחוקי כדקתני בהדיא גבי אילן ובור דאוקימנא בלוקח אם האילן קדם לא יקוץ. ובשמעתין נמי דקא מקשינן ליה לרב פפא לטעמייהו דרבנן אי בלוקח אמאי מרחיק מטעמא דקדים גבי מוכר לזביניה דלוקח קא מקשינן, דשמעת מינה דפשיטא לן דכל נזקא דקדים גבי מוכר מקמיה זביניה דלוקח לא מיחייב מריה לארחוקי ואפילו לרבנן וכ"ש לר"י. וכיון דקמא דקדים גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח לא מרחיק, על כרחיך בתרא דאתא לבתר זביניה דלוקח לר' יוסי דסבר דתרוייהו מזקי אהדדי מחייב לארחוקי דאיהו הוא דעביד השתא שלא ברשות מידי דמזיק ליה לקמא ועל המזיק להרחיק את עצמו. וא"כ לרב פפא דטרח לתרוצי מימריה דר"י דסבר דלא מיחייב חד מינייהו לארחוקי היכי מוקים ליה באנפא דהוי דינא לדברי הכל דליחייב חד מיניהו לארחוקי, נהי כי מתוקמא ליה כהלכתיה דרבי יוסי לא דייק לאוקומה אליבא דרבנן ולא נמי כי דוקיא דר"י אלא דלא כי טעמיה ודלא כהלכתיה היכי אוקמא. ועוד גמרא גופיה כי אקשי ליה מאי טעמיה דר"י, אדקשיא ליה טעמיה תיקשי ליה הלכתיה. אלא משום דכי אוקמה רב פפא לדרבי יוסי בלוקח באנפא דלא שייך ביה חיוב הרחקה גבי חד מינייהו הוא דאוקמא, דלישנא דמתיר בחרדל לסמוך לדבורים משמע, דשמעת מינה דלא מיחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה. וברייתא נמי דיקא דקתני עד שאתה אומר לי כו', דאלמא חרדל ודבורים לר"י כהדדי נינהו.

ואי הוה מיתוקם שנוייה דרב פפא לא הוה מיתוקם ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי (להלן בבא בתרא סג,ב) מוכר בעין רעה מוכר ואמטול הכי לא מיחייב חד מינייהו לארחוקי מחבריה, מוכר לא מיחייב דהא בעין רעה מוכר, לוקח נמי לא מחייב דהא מוכר גופיה [הוא] דזבין ליה האי נזקא דארעיה ואפילו אחריות דעלמא קביל עילויה וכ"ש אחריות דנפשיה, אבל לר' עקיבא דאמר (שם) בעין יפה מוכר, בין דזבן לוקח חרדל בין דזבין דבורים, כיון דחרדל ודבורים לרבי יוסי תרויהו מזקי אהדדי מיחייב מוכר לארחוקי נזקיה מלוקח, דמכי זבין ליה דבר הניזק ללוקח בטולי בטלה לחזקה דדבר המזיק מעילויה, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להן חלונות זה על זה מטעמא דמוכר בעין יפה מוכר כדברירנא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד). דאמר מוכר בעין רעה מוכר קא מקשי' ליה דכיון דלא מתוקם ליה טעמיה דר"י אלא בהכי טעמא דרבנן נמי בהכי בעי לאוקמי, דלא פליגי רבנן ור"י אלא בדבורים אי מזקי ליה לחרדל ואי לאו, דלרבנן דאמרי לא מזקי ליה מיחייב לארחוקי חרדל מדבורים, ולר"י דאמרתרויהו מזקי אהדדי כיון דלוקח הוא לא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, אבל בעין יפה ועין רעה לא פליגי. ואי לאו שאר קושיין דאקשו ליה אפשר דהוה דחיק לשנויי דבעין יפה ועין רעה נמי פליגי, וכגון דזבין ליה דבורים ללוקח ואליבא דמאן דאמר בעין יפה מוכר, אלא כיון דאידחי שינויי מהנך קושיין אחרניתן לא טרח לתרוצי קושיא קמא דאקשו ליה.

וכ"ת א"כ הא דאמרינן גבי תיובתא דמרחיקין את האילן מן הבור כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח הא לא דמו להדדי, דאלו גבי חרדל ודבורים קא מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח ואלו גבי אילן ובור קא מיירי בדהוה אילן לחודיה גבי מוכר. מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא, הכא גבי חרדל ודבורים דלר' יוסי תרויהו מזקי אהדדי ולא מיירי בדין קדימה אלא באנפא דלהוו תרויהו כהדדי ולא ליחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה, מיירי בדהוו תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח, התם גבי אילן ובור דמיירי בדין קדימה כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ על כרחיה צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה גבי מוכר והדר זבין ליה חד מיניהו ללוקח, לא מיתוקמא ליה משום דקשיא רישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים, ואי בדקדמי תרויהו גבי מוכר מקמי זביניה דלוקח כי קדם בור אמאי קוצץ הא כי זבניה לוקח לבור או אילן בתר הכי מאי דזבין ליה מוכר הוא דזבן, וקדימה ברשותא דחד לאו קדימה היא, ואמטול הכי צריך לאוקומה בדקדים אילן לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח. ורישא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים בדקדים בור לחודיה ברשותיה דמוכר מקמי זביניה דלוקח, דכי זבניה לוקח לאילן או לבור ממוכר אית ליה דין קדימה. וכי אוקימנא כדרב פפא לאו לדמויינהו להדדי בכולהו אנפי אוקימנא אלא למימרא דתרויהו כי סמיך מזיק לא בצד מצרא דאחריני סמיך אלא אמצרא דנפשיה סמיך, ומשכחת להו לתרויהו בלוקח, מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. והכי איתברר לך דלא מיתוקמא סוגיא דשמעתין כפשטא אליבא דהלכתא אלא כדפרשינן.

אשתכח השתא דס"ל לר"י דעל הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק לא בעו רחוקי, וכ"ש כרישים ובצלים וחרדל ודבורים. וקיימא לן כר"י, דהא איפסיקא הלכתא לקמן (בבא בתרא כה,ב) כוותיה. אלא מיהו כי איפסיקא הלכתא כוותיה הני מילי למאי דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו, אבל למאי דקאמר דדבורים מזקי ליה לחרדל לית הלכתא כוותיה, דאי לטעמיה דר"י כיון דס"ל דדבורים נמי מזקי ליה לחרדל הוה מחייב בעל דבורים לארחוקיה דגיריה נינהו וקי"ל מודה ר"י בגיריה, ואלו לרבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה, ובהא לא איפסיקא הלכתא כר"י, הלכך הלכתא בהא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. וחרדל נמי אע"ג דמזיק להו לדבורים, כיון דלא מזיק להו אלא מחמת דאכלי ליה וקי"ל כרבנן דאמרי דלא משכחי ליה דבורים לחרדל אלא בטרפא לאו הזיקא דשכיח בשעת זריעה הוא ולאו גיריה הוא, ובמידי דלאו גיריה קיימא לן כרבי יוסי, ואשתכח דלא מחייב חד מיניהו לארחוקי מחבריה:

לא. ושמעינן מיהא דבעלמא לאו לוקח, אע"ג דקדים מזיק, אי לבתר דסמיך נמי קא הוי גיריה מחמת מעשה אחרינא דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק לאו בהדי דסמיך, מיחייב לארחוקי ואפילו לר"י. ואי לא קא הוי גיריה אלא מחמת מעשה קמא דסמיך מקמי דליתיה ניזק, כיון דבעידנא דסמיך מזיק מפסק פסיקיה גיריה אע"ג דכי הדר סמיך ניזק קא מטי ליה הזיקא מיד לאו גיריה הוא, דמידי דהוי גיריה משעת הנחה בעינן דומיא דגיריה דעלמא, אבל הכא כיון דבשעת הנחה לא אתי מיניה הזיקא דהא ליתיה לניזק בההיא שעתא, כי קא סמיך בדין קא סמיך, אימת מטי הזיקא לכי סמיך ניזק, כיון דההיא שעתא לא קא עביד מזיק ולאו מידי לאו גיריה נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו, והיינו פלוגתיהו. ומנא תימרא דכי הוי גיריה מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק או בהדי דסמיך ניזק איחייב לארחוקי ולא מהניא חזקה דמעשה ראשון למעשה אחרון, מדאמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו, בין קדים בין לא קדים, ועד כאן ל"פ ר' יוסי עלייהו דרבנן אלא במידי דלאו גיריה אבל בגיריה מודה להו. ועוד דמדרבנן במידי דלאו גיריה נשמע לר' יוסי במידי דהוה גיריה, מידי דלאו גיריה לרבנן לאו אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ליה ההיא קדימה למהוי חזקהלהיזקא דאתי מיניה לבתר דסמיך ניזק, מידי דהוי גירי לר' יוסי נמי, אע"ג דאית ליה חזקה כי קדים מזיק מקמי דליתיה ניזק לא מהניא ההיא קדימה למהוי חזקה להיזקא דאתי מחמת מעשה אחרון דעבד מזיק לבתר דסמיך ניזק. תדע דהא גבי מעשה דפפי יוכנאה (לקמן בבא בתרא כה,ב) דמנעינהו להנך עצארי דהוו דיקי שושמי בשבבותיה ואע"ג דהוו קדימי לאפדניה, דכיון דכי נידא אפדנא השתא לאו מחמת מעשה דמעיקרא קא נידא אלא מחמת מעשה דהשתא קא נידא, כמאן דמתחלי מהשתא דמי דלא מהני מעשה ראשון דהוה מקמי דליתיה ניזק למהוי חזקה (למהוי) [למעשה] אחרון דקא עבדי בתר דאתא ניזק. וה"ה גבי היזק ראיה, היכא דקדים חלון דבעל עליה לחצר דחבריה דאי לבתר דהוי חצר נפלה עליה דבעל חלון וקא בעי מהדר ולמבני לה ולמפתחיה לחלון לההיא חצר מנעינן ליה, דאע"ג דקדים מעיקרא לא מהניא קדימה דמעיקרא דהוו פסיקי גיריה למהוי חזקה למעשה אחרון דהוי גיריה. וה"ה גבי כל מידי דהוה גיריה בעידן מעשה אחרון או גרמא דגיריה.

והני מילי היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דהוה אתי מיניה היזיקא אסתלק ליה לגמרי, אבל היכא דההוא מעשה ראשון דקדים דאתי הזיקא מיניה לא אסתלק לגמרי אע"ג דפסקי גיריה בנתים כמאן דלא פסיקי דמי וקיימא ביה חזקה למזיק. ונפקא מינה לרפת בקר וחנות של נחתומין ושל צבעים דאע"ג דפסיק הבלא וריחא מינייהו מקמי דליתי אוצר, כיון דכי אתי אוצר אכתי איתא לרפת גופה ולחנות גופה דהוו קדימי לאוצר והוו קביעי למיתי הבלא וריחא מיניהו, כי הדר מריהו ומוקים להו לבקר בההוא רפת ולמעבד עיבידתיהו בחנות לא מצי בעל האוצר לעכובי עלויה, כדקתני בהדיא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ולא פליג בין היכא דפסיקא גיריה ביני ביני להיכא דלא פסיקי. והוא הדין לחנות של נחתומין ושל צבעים, דחד טעמא נינהו. ולא דמי לעובדא דשושמי, דשאני התם דלא אחזוק במידי דקביעא תשמישתיה אלא במעשה בעלמא וקמא קמא דפסיקי גיריה לא הוה חזקה למעשה דבתריה. ומעשה דהנהו אומני (לקמן בבא בתרא כג,א) דקאמר להו אביי לרב יוסף הא אחזוקי, ואי לאו דהוו דמו ליה לרב יוסף כקוטרא ובית הכסא הוה קיימא להו חזקה, ואע"ג דכל יומא הוו עבדי מעשה דמהני למהוי גיריה או גרמא דגיריה, ההוא משום דהוה איתיה לניזק מעיקרא בעידנא דסמיך מזיק, דכיון דאתברר ליה היזיקיה ושתיק אחולי אחיל ואמטול הכי מהניא חזקה דמעשה ראשון למהוי חזקה למעשה אחרון.

והני מילי בעלמא דלאו לוקח. אבל בלוקח, אי זבין ליה מוכר מידי דמזיק ליה לההוא שיורא דשייר לנפשיה תו לא מצי לחיוביה לסלוקיה נזקיה לא איהו ולא לוקח שני דאתי מחמתיה, דאפי' למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר הני מילי כגון דרך וכיוצא בו דאמר ליה כי זביני לך אדעתא דלתהני לי מההוא שיורא דשיירי לנפשאי כדמעיקרא, אבל לסלוקיה ללוקח ממאי דזבין ליה לא, דאיהו מיחייב באחריותיה ללוקח ואפילו באחריות דאתיא מעלמא וכל שכן באחריות דאתי מחמתיה. וכל שכן למאן [דאמר] מוכר בעין יפה מוכר. ואי מוכר הוא דשייריה לדבר המזיק (דאמר) לנפשיה וזבין ליה לדבר הניזק ללוקח, מסתמא מיחייב מוכר לסלוקיה לנזקיה מיניה, דמוכר בעין יפה מוכר וסלוקי הוא דסליק חזקתיה מעלוי לוקח, והוה כמאן דאתי מהשתא למסמך ליה דבר המזיק, מידי דהוה אאחין שחלקו דאין להם חלונות זה על זה, דקיימא לן דטעמא דמילתא משום דסבירא לן דלקוחות הוי הוא ומוכר בעין יפה מוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א), וכבר ברירנא להא מילתא בפירקא קמא (לעיל בבא בתרא ז,ב עמ' לו ד"ה וכיצד), והתם ארוחנא בה טפי. ושנויא דשני רב פפא בלוקח וקושיא דאקשינן ליה אי בלוקח אמאי מרחיק, ליכא למילף מיניהו מידי אליבא דהלכתא במידי דהוי גיריה או גרמא דגיריה, אלא היכא דזבין ליה מוכר לדבר המזיק ללוקח ושייריה לדבר הניזק לנפשיה דכי האי גוונא ודאי על המוכר להרחיק את עצמו כדברירנא לעיל:

לב. הרי אמרו ולא נברכת הכובסין אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן. והוא הבקיע שמחמיצין בו הבגדים בנתר ובמים. אבל מן המנדיאן [והוא] הבקיע שמכבסין בו הבגדים וחובטין אותן במקל והמים נתזין עד למרחוק צריך להרחיק מן הכותל ארבע אמות. ומנדיאן לשון נתיזה הוא, ותרגום ומזה (במדבר יט,כא) ותמדי. תניא נמי הכי נברכת הכובסין ארבע אמות. כלומר צריכה הרחקה ארבע אמות. והא אנן תנן שלשה טפחים אלא לאו שמע מינה כאן מן המחמצן כאן מן המנדיאן. מן המחמצן שלשה טפחים מן המנדיאן ארבעה אמות. רב חייא בריה דרב איויא מתני לה בהדיא אלא אם כן הרחיק משפת (מנדיאן) [מחמצן] ולכותל שלשה טפחים. דהני מחמצן ומנדיאן תרוייהו גבי הדדי עבדי להו, כדתניא במועד קטן (ח,ב) הנברכת והבקיע ואמר רב כהנא גוהה ובר גוהה, וגוהה היינו מנדיאן והוא אתרא רויחא ומיניה ולכותל ארבע אמות, ומתקני בסופיה דוכתא דלכמורי ביה מאני, והיינו מחמצן, ומשפתו צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד:

לג. איבעיא להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן. כלומר רישא דקתני אלא אם כן הרחיק מכתלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד, וסד בסיד תנן דמשמע דתרוייהו בעינן, או דילמא או סד בסיד תנן דבחדא מיניהו סגיא. ופשטינן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי ס"ד או סד בסיד תנן ליערבינהו בהדי בבא דסיפא דתאני עלה או סד בסיד וליתנינהו בהדי הדדי וליתני עלייהו או סד בסיד. ואע"ג דדחינן דילמא משום דלא דמו האי היזיקא להאי הזיקא, שינויא בעלמא הוא (דלא) [ולא] סמכינן אשנוייא:

לד. והא דתניא רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד [וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד]. סברינן למידק מינה טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא צריך כולי האי, ואי ס"ד מתני' דמיירי בדלא בא בידים וסד בסיד תנן, מאי איריא דתני בברייתא בא בידים, כי לא בא בידים נמי הא אמרת תרוייהו בעי. אלא לאו מדנקט בא בידים ש"מ דהיכא דלא בא בידים בחד מינייהו סגיא, ומתניתין או סד בסיד תנן. ואסיקנא דהוא הדין דאע"ג דלא בא בידים תרווייהו בעי, ומתני' וסד בסיד תנן, ובא בידים אצטריכא ליה סד"א כיון דבא בידים לעביד רוחא טפי משלשה טפחים קמ"ל:

לה. תנן התם במה טומנין ובמה אין טומנין [אין טומנין] לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין. ודייקינן מאי שנא הכא גבי נזקין דקתני סלעים ולא קתני חול. דתנן מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלשה טפחים ואלו חול לא קתני, ומאי שנא [התם] לגבי הטמנה דקתני חול ולא קתני סלעים. הא חול וסלעים תרוייהו חד טיבעא אית להו וכולהו מין סלעים נינהו אלא דהאי מיפריך איפרוכי והאי לא מיפריך, ולא שנא גבי נזקין ולא שנא גבי הטמנה טעמא דגפת וזבל ומלח וסיד משום דבני הבלא נינהו, וכיון דטעמא דנזיקין והטמנה תרוייהו משום הבלא הוא וסלעים וחול תרוייהו כי הדדי נינהו, מאי שנא הכא דתני סלעים ולא קתני חול ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים. וא(פ)סקה רבא התם גבי הטמנה היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דמשברי לה לקדרה ולא עבידי אינשי לאטמוני בהו, וכי קתני להו גבי נזקין נמי מהאי טעמא קתני להו משום דסתרי ליה לכותל ולאו משום הבלא, והאי דתאני להו גבי גפת וזבל ומלח וסיד משום דשוו בשיעור הרחקה דידיהו. והכא היינו טעמא דלא קתני חול כדקתני התם גבי הטמנה משום דמי חמימי חמים ומי קרורי קריר. מי חמימי חמים, דכי משכח מידי דחמים איידי דמקביל ליה לחמימותיה הדר ומחים ליה טפי, ומי קרירי קריר, דכי משכח מידי דקריר מקביל לה לקירוריתיה והדר ומקריר ליה טפי. הלכך התם גבי הטמנת חמין דקדירות חמימי נינהו כיון דמוסיף להו הבלא דהא מי חמימי חמים אסיר, הכא גבי הרחקה כיון דכותל קריר לא צריך לארחוקי דהא קרורי מקריר להו, ובדין הוא דאפילו סלעים נמי אלא משום דסתרי ליה לכותל. והא דתאני רבי אושעיא מרחיקין את החול מן הכותל שלשה טפחים אוקמינא במתונתא, כלומר דאית ביה לחלוחיתא דמתונתא קשי לכותל במיא אבל ביבישא לא צריך לארחוקי:

לו. והא דתנן מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה דייקינן עלה זרעים תיפוק לי משום מחרישה דהא לא סגיא ליה לזריעה בלא חרישה, וליתני מחרישה דמרחיקין ולא ליתני זרעים, דכיון דלא חריש ממילא ידענא דלא זרע. ואוקימנא במפולת יד. דליכא מחרישה אלא פלח פלחי בידי ושדי ביזרא, קמ"ל דאע"ג דליכא מחרישה מיחייב לארחוקי משום זרעים. ומקשינן תו מחרישה תיפוק לי משום זרעים. דכיון דלא צריך לחרישה אלא לצורך זרעים ליתני זרעים ולא בעי מחרישה. ואוקימנא בחורש לאילנות. ודייקינן ותיפוק לי משום מיא דבעי לאשקויינהו, דהא תנא ליה (במתניתין) בכמה בבי דמתניתין דמיא קשו לכותל כגון אמת המים ונברכת הכובסין ושאר בבי, וכיון דמשום מיא בעי לארחוקי (לימא) [למה] לי למיתנא זרעים. ואע"ג דבעידן זריעה וחרישה לא (מקשי) [משקי], כיון דמלאכה דמוכחת עליו דסופו להשקות דאי אפשר לזרעים לחיות בלא מים והדין נותן לעכב עליו התחלת המלאכה משום סופא. ומהדרינן תנא בארץ ישראל קאי. דליכא מיא שנאמר למטר השמים תשתה מים. קמ"ל דאע"ג דליכא מיא מחייב לארחוקי משום מחרישה, וטעמא דמחרישה משום דמרפי לה לארעא סמוך לכותל. וכי תימא אם כן אמאי סגיא ליה בשלשה טפחים, והא תנן (לקמן בבא בתרא כב,א) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן מרחיק ממנו ארבע אמות, מאי טעמא משום דדושא ומדרוסא מעלי, על כרחך מחרישה מזקא דדבר וחילופו נינהו. היינו טעמא דסגיא ליה (טפי) מחרישה בשלשה טפחים משום דלא מעמקי ליה טפי משלשה טפחים, כדקתני בפרקין (להלן בבא בתרא כו,א) היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, וכיון דמידישה ארעא למטה מג' טפחים אע"ג דרפיא בעומק שלשה טפחים לא איכפת ליה לכותל בהכין, מיהו הני מילי חוץ לשלשה טפחים לכותל, אבל בתוך שלשה טפחים כיון דמקרב היזיקה לכותל טובא אסיר. ולא תימא הני מילי בעיר ישנה דמיתדשא וקיימא ולא צריכא דושא טפי כדבעינן למימר קמן (כב,ב) אבל בעיר חדשה דבעיא דושא אפילו חוץ לשלשה טפחים אסיר דאפי' למטה משלשה טפחים נמי אכתי לא איתדש, אלא אפי' בעיר חדשה נמי לא צריך לארחוקי טפי משלשה טפחים, ולא דמי לדינא דכותל, דאילו סמיכת כותל מילתא דקביעותא היא ומימנע דושא מכותל דחבריה, אבל מחרישה לפי שעה היא ולמחר אזיל ואתי התם ולא מימנע דושא מכותל לגמרי ואמטול הכי בג' טפחים סגיא ליה:

אי בביניתא לא משכחת לה אי בטרפא הדר פארי. הקשה הראב"ד ז"ל אם כן בכל עת שיפרה כן יאכלוה הדבורים ואם כן לא יפרה ולא ירבה. ותירץ הוא ז"ל דלא אכלי אלא פעם ראשונה קודם שהרגישו חדודו אבל לאחר שהרגישו חדודו שוב אין חוזרים ואוכלים ממנו. ואינו מחוור דלישנא דקאמר שבאות ואוכלות משמע דבכל עת הם באות וחוזרות. ועוד דבאות עכשיו משמע כלומר לאחר שבזרע החרדל ואפילו כן מזקיקים חכמים לבעל החרדל לעקור חרדלו ולהרחיק ואמאי מאי דהוה הוה דכיון שכבר אכלו ממנו למה יעקור אותו מעתה והלא אין אחד מהם ניזוק מכאן ואילך. ועוד דאם איתא מאי קא אהדרו ליה רבנן לרבי יוסי אי בטרפא הדר פארי מכל מקום בפעם ראשונה תרווייהו מזקי אהדדי ומכאן ואילך אפילו חד מנייהו לא מזיק לחבריה ונראה לי דהכי קאמר אי בטרפא הדר פארי ובכל שעה שהוא פורה הוא נלקט ואף על פי שאוכל ממנו מעט בין פריה ללקיטה דבר מועט הוא ואין זה נזק של תלוש. אי נמי יש לומר דעיקר טרפא לא מהניא אלא להגין על גבעול החרדל וכיון שבכל עת שיאכלוהו וחוזר ופורה בכל עת הוא מגין ואין כאן נזק. ועל עיקר הרחקת החרדל מן הדבורים תמיהה לי אמאי מרחיק כלל והלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים ודבורים הן שבאות לתוך שדה החרדל ואוכלות ואם כן הוה ליה כבור המיוחדת ברשות המזיק דפטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ונהי דבעל דבורים פטור מתשלומי נזק שמזיקות לחרדל ואפילו לרבי יוסי דאמר דדבורים מזקי לחרדל משום שאינם בני שמירה מכל מקום בעל החרדל אמאי מרחיק אדרבה היה לו לבעל הדבורים להרחיק אליבא דרבי יוסי דאמר דמזקי ליה לחרדל וכמו שחייבו לבעל שובך להרחיק שובכו מן העיר חמשים אמה וכן משדה חברו ומשמע דמודה בה רבי יוסי דגיריה נינהו. ואפשר דלרבי יוסי בעל הדבורים הוא דמרחיק דכיוני שובך הוא ובהדיא תניא בתוספתא דמכילתין במתניתין דהכא וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם רבי אליעזר אימר מגדל דבורים כמגדל כלבים ואף כן מצאתי לרמב"ן ונראה לפי זה הא דקתני רבי יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו מפני מה אתם מזקיקים להרחיק את החרדל מן הדבורים אחר שאין אתם מזקיקים להרחיק את הדבורים מן החרדל והא תרווייהו מזקי אהדדי אבל רבי יוסי לגרמיה אדרבה סבירא ליה דדבורים מרחיקים מן החרדל דגיריה נינהו אבל חרדל לא מרחיק משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. ומכל מקום קושיא ראשונה במקומה עומדת אפילו לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק בעל החרדל למה מרחיק דאף על פי שהם ניזוקים אינם אלא כשור של ניזק ברשות המזיק. וצריך לי עיון. ומתוך הדוחק יש לי לומר דריח החרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקם. ועדיין אינו מיושב דאם כן גיריה נינהו ואמאי פליג ביה רבי יוסי דהא מודה הוא בגיריה. הרשב"א.

וסבר רבי יוסי. כתבו בתוספות לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי כו'. פירוש דלשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז"ל דמעיקרא הוא דמוקי לה בלוקח ולבסוף הדרינן מינה היינו דקא פריך הכא וסבר רבי יוסי כלומר בשלמא אי הות מוקמת לה בלוקח והנך פירכי הוה מתרצינן להו וכגון שסמך בעל הדבורים תחלה וכי תימא אמאי מתיר רבי יוסי לבעל החרדל לסמוך משום דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו וכי תימא אם כן אפילו משרה וכרישין נמי שאני משרה וכרישין דהוי כמו גיריה דממקומם הם מזיקים אבל חרדל ודבורים שהדבורים הן באות ואוכלות החרדל והחרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים להכי מתיר רבי יוסי ולהכי לא קשה מידי מבור ואילן דשאני אילן שאינו מזיק אלא לאחר זמן ולא הוי גיריה אבל משרה וכרישין מיד הם מזיקים ממקומם אלא לדידך דאמרת דמתניתין לא איירי בלוקח וכגון שסמך בעל דבורים תחלה משום דאם לא כן לא היה מתיר רבי יוסי לסמוך לבעל החרדל דמשמע דסבירא ליה לרבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והא תנן רבי יוסי אומר כו . אבל לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא מתניתין מיירי בלוקח וקא פריך לרבי יוסי מדידיה מאי שייכא הכא לקמן על מקומם הוה ליה לאקשויי דהא כי נמי מוקי לה בלוקח רבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו סבירא ליה ואין שום אמורא שיסבור דהיכא דסמך בעל הדבורים תחלה שיתיר רבי יוסי לסמוך אחר כך אם כן לקמן הוה ליה לאקשויי דהא לכולי עלמא קשיא דרבי יוסי מדידיה אדידיה. אי נמי קפריך לשטת רבינו תם ורבינו חננאל ז"ל. בשלמא אי מוקמת לה בלוקח כדרב פפא והוה מתרצת להני פרכי דלעיל כדמתרצינן לשטת רש"י ז"ל לא הוה קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה דהא על כרחך לרבנן שאני להו בין לוקח משרה ללוקח אילן דגבי אילן בשסמך בהיתר אמרינן דלא יקוץ וגבי משרה בעי הרחקה משום דאילן הפסדו מרובה כמו שכתבו בתוספות ואם כן כל היכי דמפלגין לרבנן בין לוקח משרה ללוקח אילן הכי נמי מפלגינן לרבי יוסי דמשום הכי מיקל רבי יוסי באילן טפי ממשרה וירק משום דהפסדו מרובה והא דקאמר שזה חופר בתוך שלו היינו לומר דמשום דהפסדו מרובה הוי כחופר בתוך שלו אבל השתא דלא מוקמת ליה בלוקח ואין חילוק לרבנן בין אילן למשרה אם כן גם לרבי יוסי לא מפלגינן בין משדה לאילן אם כן קשה דרבי יוסי מדידיה אדידיה. אבל לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא נמי איירי בלוקח לקמן על מקומה הוה ליה לאקשויי דהא כי לא מיירי בלוקח טפי איכא לאקשויי מדרבי יוסי אדרבי יוסי דליכא מאן דמפליג בין אילן למשרה אבל הכא כי מוקמינן בלוקח על כרחך לרבנן איכא לפלוגי בין אילן למשרה אלא משום דאיצטריך ליה לפרש הכא דרבי יוסי אית ליה על המזיק להרחיק את עצמו אסקה לכולה מלתא הכא אף על גב דלא אלימא פירכיה הכא כי התם אלא דבעי לאסוקי קושטא דמלתא. וכי תימא לפי גרסת רש"י ז"ל נמי דלא גרסינן אלא איכא למימר דהכא בדוקא דקפריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי וכפי מאי דפריש רבינו חננאל ז"ל בלוקח דהא מתניתין דאילן אוקימנא לעיל בלוקח ופירש רבינו חננאל ז"ל בלוקח שלקח מאדם אחד וטוענים ללוקח ודוקא אם אילן קדם לא יקוץ דטוענים ללוקח כיון דאכתי ליכא היזיקא עביד איניש דמחיל אבל אם בור קדם לא טענינן ליה ללוקח שאין אדם עשוי למחול נזקיו ולא למכרם ואם כן אי לא הוה מוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח לא הוה קשה מידי דהוה אמרינן דרבי יוסי אלוקח דמיירי ביה רבנן קאי וסבירא ליה דטענינן ללוקח אפילו אם הבור קדם וכמו שהקשה ר"י לעיל אבל השתא דמוקמינן מתניתין דחרדל נמי בלוקח וסבירא ליה לרבי יוסי במשרה וירק דלא טענינן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ולהכי קא פריך מדרבי יוסי אדרבי יוסי הכא ולא במקומה דאלו במקומה היה משנינן דמתניתין דאילן מיירי בלוקח וכדכתיבנא. ליכא למימר הרי דבלוקח דהכא אי אפשר לפרשו כפירוש רבינו חננאל דאם כן למה ירחיק המשרה כשיבא שם ירק כיון דטוענין לו שהמוכר קנה סמיכה דהא כשסמך אכתי ליכא היזקא. גליון.

נקטינן בשמעתין דבשדה שאינה עשויה לבורות סומך ובשדה העשויה לבורות אינו סומך כלל דקיימא לן כרבא משום דמהשתא מזיק לה דכל מרא ומרא דקא מחית כו'. ובשאר נזיקין שאינם מזיקים מעצמן כגון זפת וזבל ורחים ותנור לפי שיטתו של רש"י ז"ל לא כל הימנו לסמוך כלל ואפילו הוא אומר אסמוך עכשיו ולכשיבא חברי לבנות אסלק נזקי אין שומעין לו כדי שלא יצטרך חברו להתעצם עמו בדין באותה שעה. ומכאן נמי שמעינן למי שבא לפתוח חלון על חורבתו של חברו שאף על פי שעכשיו אינו מזיקו יכול למחות בידו. אבל לפי שיטת הר"י ן' מיגש ז"ל כולהו נזיקים דלא מזקי מהשתא סומך עד שיבא חברו לסמוך אבל מכל מקום נראה לי דאפילו לפי זה אם בא לפתוח חלונותיו על חורבתו של חברו מעכב עליו שאף על פי שאינו מזיקו עכשיו מכל מקום הרי הוא מוחזק עליו שכשיבא לבנות יצטרך להרחיק מכנגד חלונותיו ארבע אמות כדי שלא יאפיל שזו היא ששנינו ומכנגדן שלא יאפיל. הר"ן ז"ל.
וכן כתב הר"י ז"ל בעליותיו וזה לשונו: שמעינן מהא דאין אדם רשאי לפתוח חלון על חורבתו של חבירו לפי שיכול לומר שמא תחזיק עלי וכשאמלך לבנות חורבה זו נמצא חלונך פתוח לחצרי ותזיקני בהיזק ראיה וגם תזקיקני להרחיק מכנגד חלונך ארבע אמות. ומדאמר רבא דאינו סומך גפת וסלעים לרבנן שמא יחזיק עליו נשמע לרבי יוסי בחלון דאף על גב דאמר רבי יוסי זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו מודה הוא בהיזק ראיה דהוי כגיריה. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שהבא לפתוח חלון לחורבתו של חבירו רשאי שלא אמרו להרחיק בור מן המצר או גפת וסלעים ממקום הראוי לכותל או להרחיק האילן ממקום הראוי לבור לרבנן אלא מפני שזה חופר מזיק הוא אלו היה לחברו כותל סמוך להם הילכך גם כן עכשיו שאין שם בור וכותל מונעים אותו שמא יעשה שם חברו בור או כותל אבל הפותח חלון אינו מזיק שאפילו אם יש לחברו חצר כנגדו אין החלון עצמו נקרא מזיק אצל חצר חברו אלא בני אדם הדרים בבית הן המזיקים בראייתן הלכך כיון שתלוי ההיזק בראייתם כל זמן שאין שם היזק ראיה אין למנוע פתיחת החלון וכיון שאין יכול למחות אף על פי שהחזיק שלש שנים לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.
עוד כתב וזה לשונו: אם לקח בית ובו חלון פתוח לחצרו של מוכר יש לו לסתום החלון משום היזק ראיה ואף על פי שנעשה ברשות ואנו לומדים זה מדתנן מרחיקים את המשרה מן הירק ואוקימנא לה בלוקח את המשרה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואף על פי שנסמכה ברשות ונהי דלא קיימא לן כרבנן בהרחקת משרה אלא אף על פי שאינו לוקח אין צריך להרחיק משרה מן הירק שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו מיהו כיון דמודה רבי יוסי בגיריה והיזק ראיה כגיריה דמי אף על פי שנעשה החלון ברשות על בעל החלון להרחיק את עצמו דמדרבנן במשרה וירק נשמע לרבי יוסי בגיריה דאפילו על הלוקח להרחיק את עצמו אבל הלוקח גפת וזרעים שסמכן המוכר לכותלו וכן הלוקח שדה שיש בו זרעים ומחרישה תוך שלשה טפחים לכותל של מוכר אין על הלוקח להרחיק את עצמו ואף על פי שמודה רבי יוסי בכל אלה שמרחיקים אותו מן הכותל הני מילי כשהוא נחשב מזיק בשעת מעשיו אבל הלוקח אותם סמוכים לכותל הרי הוא לא סמכם ואינו נחשב מזיק כדי שנחייב אותו בהרחקתם. ודברים אלו כשיש היזק בחלון בשעת המכר אבל אם מכר לו ביה שיש לו חלון כו' ככתוב בנמוקי יוסף לקמן בפרקין בסופו והילכך הא דאמרינן באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה פירושו שיש לו לסתום חלונות שיש לו על חצר אחיו משום היזק ראיה כי אף על פי שנתנו לחלקו בית שיש בו חלונות על חצר אחיו על דעת לסלק נזקו נתנו לו בית זה ורבא אמר יש להם ולא דמי ללוקח בית שסותם חלון שיש בו היזק ראיה דשאני הכא דאמר ליה נדור ביה כדדיירא ביה אבהתהון. עד כאן לשונו.
ולענין פלוגתא דרבי יוסי ורבנן קיימא לן דאין המזיק צריך להרחיק אלא בגיריה הילכך במשרה וירק אין צריך להרחיק דלאו גיריה נינהו וכל שכן חרדל דאין צריך להרחיק אבל דבורים מחרדל חייב להרחיק אליבא דרבי יוסי משום דגיריה. ומיהו לא קיימא לן כרבי יוסי אלא כרבנן דאמרי דדבורים לחרדל לא מזקי הילכך אין בעל דבורים חייב להרחיק. הר"ן ז"ל.

מחמצן. פירוש מקום יש לכובסים כמו בקוע ששם שורין את היריעות במים כדי שיתלבנו. ופירוש הנדיין האבן שחובטים עליה את היריעות ואת הבגדים בשעה שמכבסים אותם וגם בפרק משקין בענין ועושים נברכת במועד אמרינן מאי נברכת אמר רב זה בקוע והתניא והנברכת והבקוע אמר אביי ואתמר רב כהנא גוהא ובר גוהא והן הן המחמצן והנדיין ולפי שבשעה שחובטים את הבגדים על הנדיין ניתזין ממנו צינורות אילך ואילך בעי הרחקה מן הכותל יותר מן המחמצן שהמים שבחמצן שרוים הם בתוכו ואינם ניתזין הימנו כלום. הר"י ן' מיגש.
ורב שהר"א גאון פירש חומצן הוא מקום שכובסים בו בגדים וקורין אותם חומצן שמתחמץ בו הבגד עד שמתלבן ונדיין לשון הזאה ויז מתרגמינן ואדי והוא מקום שהכובס חובט שם הבגדים על הסלעים והמים ניתזין בכח. עד כאן מספר רבינו ברוך שמואל ז"ל.

מרחיקים את הגפת וכו'. וסד בסיד. פירוש שטח בסיד מקום הנחתו של הגפת וגם כותלו של חברו כנגדו שלא יעלה בו ההבל ומסתברא לי דבעינן כחצי אצבע. משטה לא נודעה למי.

איבעיא להו וסד בסיד. יש מי שמדקדק מכאן דבכוליה מתניתין בין בריש בין בסיפא וסד בסיד גרסינן כו'. ויש מי שמדקדק מכאן בהפך דבסיפא גרסינן או סד בסיד דאי גרסינן אפילו בסיפא וסד אמאי פשיטא ליה טפי בסיפא מרישא והיכי אהדר ליה: פשיטא דאי לא ליערבינהו וליתנינהו כלומר ליערב רישא בהדי סיפא דהיא וסד אלא דגרסינן דסיפא מספקא להו או וסד גרסינן או דילמא סד גרסינן והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.

תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כו'. כלומר ומדנקט סלע הבא בידים אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד ושאינו בא בידים דיניה לחוד דאי לא מאי שנא סלע הבא בידים דנקט אלא משום דדיניה מתחלף הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד ושאר סלעים מרחיק שלשה או סד. אי נמי יש לומר דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים והכי תניא התם בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן כו' ודחינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.
ולענין פסק הלכה כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תנן הכין קיימא לן דאף על גב דדחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא לא שבקינן מאי דאיפשיטא לה לגמרא מעיקרא ותפסינן דיחוייא בעלמא. וכן פסק מורי הרב ז"ל. וכן פסק הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל בהלכות שלא הביא בעיא זו וכתב משנתנו בצורתה ותני ברישא וסד ובסיפא או סד. הר"ן ז"ל

הא דאמרינן בענין שיח ומערה ונברכת הכובסים תנא היזיקא דמתונא אלמא משום מתונא דמיא הוא וקשיא לי תיפוק ליה דקא מרפי ליה לארעיה ונראה לי דהא דאמרינן כל מרא ומרא דקא מחית כו'. לענין היזיקא דבור בלחוד הוא דאמרינן דכיון דעמוק הוא ריפויא דארעא מזיק ליה לאידך אבל שיח ומערה ואמת המים ונברכת כובסים דלא עמוקי לא מזקי ליה אלא משום מתונא ותו קשה לי כיון דאמרינן מכותל בורו שנינו בכותל בנין מאי הוי הנך דהוו משום מתונא לא תיבעי ליה דודאי מרחיק דאפילו מי רגלים במי מרחיק כדקתני בבבא שלישית דלא אמרינן מכותל בורו שנינו אלא בבבא קמייתא אבל בבבא שניה ושלישית לא דאמרינן דהבלא ומתונא מזקי לה לכותל אבל ריפוי דארעא מיבעי ליה אי מזקא ליה לכותל דעלמא או לא ואי אמרת דמזקא כדאמרינן בזרעים מפני שמחלידין הקרקע ומעלים בו עפר תיחוח אלמא ריפויא דארעא קשה ליה. ועוד דאמרינן לקמן מי שהיה כותלו סמוך לכותל של חברו לא יסמוך לו כותל אחר כו' וטעמא דמילתא משום דוושא אם כן תנא אמאי פרט בכותל דבור ליתני כותל סתמא וכל שכן בכותל דבור דתרווייהו עמיקי וחלישי כתלייהו. ונראה לי דהא דאמר רב יהודה מכותל בורו שנינו ארישא קאמר לא יחפור אדם בור סמוך לכותל בורו של חברו ולא שיח כו' אלא אם כן הרחיק מכותל של חברו ג'. הראב"ד ז"ל.
(לא נמצא עוד יותר בהראב"ד ז"ל שחסר מכאן).

לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. כלומר אין דרך בני אדם לעשות כן והיה עלינו לדקדק עליו תינח סלעים דלא קתני לענין הטמנה חול דלא קתני לענין כותל אמאי. אלא כיון שנדחו דבריו בסלעים לענין הטמנה לא הוצרכנו לדקדק עליו בחול לענין כותל. אמר ליה רבא אי יגיד עליו ריעו לתני תרווייהו כחדא וליתני חדא מינייהו באידך והוא הדין לאידך דכיון דאיכא הכא גפת וזבל ומלח והתם נמי איכא גפת וזבל ומלח איכא בהדייהו סלעים וחול הוא הדין אידך נמי איכא בהדייהו סלעים וחול. דמחמימי חיים מקרירי קריר. כלומר חול גופיה אין בו לא חימום ולא קירור שהרי דבר יבש הוא ואין בו לחלוחית כלל אלא מחמת שהוא דק כשמוצא חימום מתחמם ממנו היטב וכשמוצא לחלוחית של מים מצטנן ממנו היטב ולפיכך לענין הטמנה אין טומנים בו שהרי מתחמם הוא מחמת הקדרה ונעשה דבר המוסיף הבל אבל לענין כותל כיון שאין שם דבר שמחמם את החול ולא דבר שעושה בו לחלוחית אין שם היזק כלל ואי נמי יש שם בכותל לחלוחית של מים ונמצא אותו חול מצטנן ממנו ונעשית בו לחלוחית אותו היזק מחמת אותו לחלוחית שבגוף הכותל עצמו הוא ולא מחמת החול. ואקשינן איני והתני רבי אושעיא חול כו'. ומהדרינן התם במתונא כלומר חול שיש בו לחלוחית כגון שהיה אותו מקום הסמוך לכותל מקום שיש בו לחלוחית של מים אלא שאינה מגעת עד הכותל וכשעושה שם חול נמצאת אותה לחלוחית נכנסת בחול ומזקת את הכתלים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

על מה שכתבו בתוספות בפירוש רבינו חננאל ז"ל דמה שאמרו להרחיקם משום דמשתכי שמלקין את הארץ כו'. ובהדי זרעים ומחרישה הוה ליה למתנייה אלא דדמי להנך שהם מטלטלין ואינם קבועים. תוספי הרא"ש ז"ל.

הא תנא ליה אמת המים. וממנה אתה למד דהוא הדין לחול דאית ביה מתונא. וקשה לי ואפילו כי נימא דטעמא דחול משום הבלא היכי הוה קשה לן אמאי לא תנא ליה במתניתין הרי כבר תנא גפת וזבל ומדין אתה למד לחול ואדרבה קשה אמאי תנא לכולהו. וניחא לי דאורחא דתנא בכך למיתנא כולהו כיון דדמו להדדי אבל חול לאמת המים ונברכת הכובסים לא דמי כלל וכן אמת המים לנברכת הכובסים לא דמי נמי להדדי לפיכך מצריך להו בגמרא ומדאמרינן הכא דמאמת המים אתה למד להיזקו דחול שמעינן דאף על גב דתרצה אביי ואיתימא רב יהודה למתניתין מכותל בורו שנינו הוא הדין בכותל בנין דבעי לארחוקי שלשה בור ושיח וכולן. עד כאן משטה לא נודעה למי.
ובגליון של תוספות מצאתי הא תנא ליה אמת המים. קצת קשה דהכא שמעינן חול אפילו לח מאמת המים. עד כאן לשונו.

מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים. בדין הוא דלימא ליה להכי תנא מחרישה לעכב עליו משעת חרישה אלא דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דהא תנא ליה את הזרעים ואיצטריך למתנייה על כרחך דבמחרישה לא סגיא ליה משום מפולת יד למה ליה לתנא תו ואת המחרישה וכי בשופטני עסקינן שחורשים שלא על מנת לזרוע ולמה הוא חורש הא תנא ליה שאינו יכול לזרוע. הר"ן ז"ל.
הא דאוקימנא בחורש לאילנות דהיינו בשנטע האילנות ברשות הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמות מן הכותל לדעת רבנן כדרך שהוא מרחיק מן הבור שגם הוא מחליד קרקעו של כותל ומפיל אותו. הרשב"א.

בד"ה המבריך את כו' והא פירוקא מצא ר"י בירושלמי כו' עכ"ל דהכי איתא שם לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר במה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפי' שאר כל האילן כו' ע"ש ומהרש"ל הגיה בתוס' האי פירוקא מצא כו' ואין צורך וק"ל:

גמ' צריכי דאי תנא אמת המים וכו'. עיין במה שכתבתי לעיל ריש פרקין ותמצא מבואר באריכות היטב:

תוס' ד"ה בא בידים אין וכו' ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא וכו'. פירוש ולאותן פשיט בפשיטות מדברי ר"י דבעי הרחקה וסידה דהפשטן לא ס"ד לחלק בין בא בידים ללא בא ומשני בא בידים שאני ופריך ודקארי לה מאי קארי לה דהא ע"כ צריך לחלק בין בא בידים ללא בא דאל"כ ל"ל לתנא למיתני כלל בא בידים ומשני בא בידים אצטריכא ליה וכו' ר"ל דהוה ס"ד דמשום הכי אצטריך למתני בא בידים כדי שלא תאמר דבא בידים בעי הרחקה טפי לכך הקשו התוס' לגירסא זו דהיאך בא למפשט דבעי תרוייהו הרחקה וסידה מדקתני במלתיה דר"י וסד בסיד מאי אולמא לישנא דר"י מלישנא דמתני' וכמו דמבעיא לן אלישנא דמתני' אי ר"ל הרחקה או סידה או ר"ל דבעי תרוייהו ה"נ צריך למבעי בלישנא דר"י גופיה כיון דהשתא לא הוה ידע שום חילוק בין בא בידים ללא בא אבל לפי גירסת הספרים שלנו א"ש דהפשטן ידע שיש לחלק בין בא בידים ללא בא ומזה הוכיח ע"כ דר"י במה דקתני וסד בסיד ר"ל דבעי הרחקה וסידה דאל"כ למה נקט בא בידים אלא ודאי לאשמועינן דדוקא בא בידים בעי תרוייהו אבל לא בא בידים לא וק"ל:

ד"ה משום דמשתכי וכו'. וה"ר מרדכי הביא ראיה מהירושלמי דגרסי' התם הכא אתמר שהסלעים מרתיחין והתם אתמר אין מרתיחין וכו' כצ"ל ור"ל דהכא ס"ל לתנא דמתני' שהסלעים מרתיחין מדקתני סלעים גבי הדברים שצריך להרחיק מן הכותל משום שמוסיפין הבל והתם בשבת ס"ל לתנא דאין מרתיחין מדלא קתני סלעים בהדי הדברים שמוסיפין הבל שאין מטמינים בהם:

ד"ה המבריך את הגפן וכו' אע"ג שאינו רחוק ג' טפחים ויונק עם הגפן וכו' דמיירי כשזורע הצדדים ברחוק מג' טפחים מגפן היוצא וכו'. דברי התוס' נראין כסותרים זה את זה אבל כלל דבריהם הוא שמתחת הקרקע אע"ג שאינם רחוקים מהגפן ג' טפחים ויונקים הזרעין והגפן מהקרקע המפסקת ביניהם אפ"ה מותר כיון שאין יונקין הזרעים מהגפן עצמה אבל מ"מ צריך שלמעלה מהקרקע יהיה הזרעים מעט רחוקים מהגפן שלשה טפחים כדי שלא יהא ערבוב למעלה ומשכחת לה ע"י שמבריך הגפן ומכסה באמצע בעפר אם כן ב' הקצוות של הגפן היוצאין למעלה מהקרקע הן רחוקין זה מזה כמה טפחים ולכך כשזורע באמצע שניהם מן הצד אבל חלק הגפן המכוסה בארץ יכול להיות שיהיה נראה למעלה מן הקרקע רחוק מכל קצה הגפן היוצא למעלה מן הקרקע ג' טפחים אבל הוא בתוך ג' טפחים לחלק הגפן המכוסה בארץ שזרע הזרעים בשדה קרוב אצלו ויונק עם הגפן מחלק קרקע המפסיק קצת ביניהם ואפ"ה מותר כיון שאין יונקין ממש מהגפן עצמה אבל אם בא לזרוע על גבי חלק הגפן המכוסה בארץ על גבה ממש צ"ל על גבה עפר ג' טפחים דאל"כ יכנס הזרע ממש בתוך הגפן עצמה וירכיב הזרע בתוך הגפן ממש ולכך פריך המקשה למימרא דזרעי' לצדדין קא משתרשי והא תנן וכו' ותני עלה אבל זורע את הצדדים וכו' ואי ס"ד דלצדדין קא משהרשי היאך מותר לזרוע את הצדדים הא יכנסו שרשי הזרעים לתוך הגפן שבצדה ממש שאין ביניהם ג' טפחים וירכיב הזרע בתוך הגפן ממש וק"ל:

גמרא ר"ח בדר"א מתני לה בהדיא אלא א"כ כו'. נראה דר"ל דתני ברייתא שמפורש בה מחמצן. דבמתניתין לא יאות לשון זה וכה"ג בב"מ (ק"ז):

שם במפולת יד. פרש"י דחוק. ולעד"נ דהוא נגד מפולת שורים עיין ב"מ (ק"ה ב) וערכין (כ"ה) ופי' מפולת שורים נ"ל דלא כפרש"י שו"ש אלא ע"ד שמבואר במשנה רפי"ז דאהלות נותן רובע כרשינים על בורך המחרישה ע"ש בפי' הרע"ב. והיינו שחורש וזורע כאחד. והמקשה הוה ס"ד דמיירי במפולת שורים ולכן שפיר הקשה תיפוק ליה משום מחרישה דהא הזריעה והחרישה כאחד ומשני ליה במפ"י והיתה חרושה מעיקרא ומיירי בלוקח כדלעיל. ובזה מתורץ הצע"ג שהניח הגרע"א ז"ל בסוף קונטרס במילי דנזקין. ועמש"כ בפסחים (מ"ז ב) בס"ד. ודע דמש"כ דמיירי בלוקח. לפמש"כ התוס' לעיל ד"ה ואי לא סמיך. לחלק בין אילן לשא"ד יש לדון בזה דצריך לטעם המחרישה:

שם ותיפוק ליה משום מיא. עפרש"י. ולעד"נ דהקושיא קאי אשינויא בחורש לאילנות והמה דרך להשקותם אפי' בשדה הבעל עי' ריש מו"ק ברש"י ותוס' בד"ה מושכין:

רש"י ד"ה משום דמשתכי (כצ"ל ומלת הנך למחוק). ובכ"מ שמעתיו שמעלה חלודה. ר"ל אבל כאן א"א לפרש כן דמאי חלודה שייכא בקדירת חרס. וכ"מ בתוס' שכן כוונתו ודלא כתוי"ט שהבינו דרוצה לפרש הכא כן:

תד"ה המבריך. עמש"כ לקמן (פ"ב ב) ע"ד ובמש"כ בכלאים רפ"ז בס"ד:

גמ' ואיכא דרמי להו מירמי. כעין זה סוכה [טז ע"א] לב ע"א וש"נ:

לערבינהו וליתנינה פירש"י דהתם או סד בסיד תנן משמע דגרס במיצעתא או סד להדי' ולפ"ז צ"ל דש"ס מספקא להו בגירסי' דרישא אי גרסי' וסד או גרסי' או סד כבר"פ אלמנה ניזונת. אבל אי הוה ידע דגרסי' וסד לא הוה מספקא לי' בודאי דתרווי' בעי. ולפ"ז י"ל הגי' ודקארי לי' מאי קארי לי' עתו"ס ד"ה בא בידים וכו' ולגירסא שלפנינו צ"ל דסוגי' אזלא לרבא דלאביי לא פשוט מידי מבריתא דאיכא למימר דמשום דבא בידים תרווי' בעי הרחקה וכדס"ד לעיל י"ז ע"ב ובתו' ד"ה הכי גריס וכו' טעמא דבא בידים ופריך לרבא וכו' ע"ש וא"כ הכא קאי לרבא. ויש לעיין לרבא דמשני לקמן סלעים משום דמשתכי ולפיר"ח שבתו' אין הטעם משום הבל אלא שמעלה חלודה וא"כ הרי עריב ותני הזיקא דהבלי עם הזיקא דמשתכי וה"נ ה"ל לעירובו הזיקא דמתונא אי ס"ד או סד תנן ואיפשטא הבעי' וצ"ל שמעתי' אליבא דאביי לקמן ושינוי דרבא אה"נ דאיפשטא דוסד תנן וכהרמב"ם:

לפי שאין דרכו של ב"א להטמין בסלעי'. ומקו' דחול לא משני מידי מכאן ראי' לסברת לח"מ גבי זבל. דלק"מ ממאי דתנן בשבת ולא בהיזיקא דכותל משום דאע"ג דמוסיף הבל קצת ואסור להטמין מ"מ אינו הבלא כ"כ שיפסיד הכותל. ורבא דמשני גם חול משום דידע בריתא דר' אושיע דתני חול ש"מ דמזיק כותל כמ"ש לח"מ ע"ש:

דמשתכי לפיר"ח דמעלה הקרקע חלודה ועפר תחוח ה"ל למיתני בבבא דזרעי' ומחרישה וכ' בשיטה מקובצת דתני לי' עם גפת וסלעי' שהם דברי' המטלטלי' משא"כ זרעי' ומחרישה דקביע בקרקע. וצ"ל לפ"ז מי רגלים היינו גומא של מי רגלי' ולא שופכי' בעלמא עיי' רמב"ם וטור סי' קנ"ה:

במתונא פירש"י דר' אושעי' מתני לחול בבבא דנברכת כובסי' וא"כ בעי ג"ט וגם סד בסיד. וכבר כתבתי לעיל דבתוספתא שלפנינו מיתני בבבא דגפת ומלח ולא בעי אלא חדא ע"ש מילתא בטעמא בעזה"י: