בבא בתרא כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

מתרצת הגמרא: אמר רבי אבא בר זבדא ואיתימא רבי אבא בר זוטרא, יש שאומרים שלא רבי אבא בר זבדא אמרו אלא רבי אבא בר זוטרא: מפני שעושה אותו גלל. שהמוץ, כשהוא נופל על החרישה, מרבה לו זבל, ושורף את הזרעים שנזרעו בו.

מתניתין:

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי, מעבד עורות, ויוצא מזה ריח רע, מן העיר, חמשים אמה. כל אלו צריכים להרחיק משום ריח רע.

אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. משום שרוח מזרחית רוב פעמים מנשבת בנחת, לפיכך אינה מביאה הריח לעיר, ואילו רוח מערבית, המנשבת בחוזק, תוליך הריח למרחוק חוץ לעיר. ^[27] רבי עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה, ומרחיק חמשים אמה. רבי עקיבא מתיר לעשות בורסקי לכל רוח חוץ מצד מערב.

וצריך להרחיק חמישים אמה, ובגמרא מפרש על מה הוא מדבר.

ומרחיקין את המשרה מן הירק, צריך להרחיק מים ששורין בהם פשתן שהן סרוחין מן הירק, מפני שהן מזיקין לירק.

ואת הכרישין מן הבצלים, צריך להרחיק כרתי מן הבצלים, מפני שהכרתי מפיג את טעם הבצלים.

ואת החרדל מן הדבורים. מפני שהדבורים באות ואוכלות מן החרדל, ומתוך שיש לו טעם חריף אוכלות אחר כך מן הדבש, ויש בכך הפסד לבעל הדבורים. ^[28]

ורבי יוסי מתיר בחרדל. וטעמו מפורש בגמרא.

גמרא:

איבעיא להו: רבי עקיבא היכי קאמר, בני הישיבה הסתפקו מה הפירוש בדברי רבי עקיבא במשנה? האם פירוש דבריו הוא שלכל רוח הוא עושה וסומך, שלכל צד מותר לסמוך הבורסקי ואינו צריך להרחיק חמישים אמה, חוץ ממערבה, דמרחיק חמישים אמה, ועושה. שאם רוצה לעשות שם בורסקי צריך להרחיק חמישים אמה ועושה.

או דלמא, או שמא הפירוש בדבריו הוא, שלכל רוח הוא עושה ומרחיק חמישים אמה, חוץ ממערבה, דאינו עושה כלל, אפילו אם מרחיק חמישים אמה.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו בברייתא:

דתניא, רבי עקיבא אומר, לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה, דאינו עושה כל עיקר, מפני שהיא תדירא. ומפורש בברייתא כצד השני של הבעיה.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי תדירא, מה הפירוש "תדירא"?

אילימא תדירא ברוחות, שרוח מערבית מנשבת תדיר יותר משאר רוחות, והא אמר רב חנן בר אבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית עם כולן, שאילמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. שרוח צפונית מנשבת עם כל אחת מהרוחות, לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה וממתקת שאר הרוחות, שבלא זה לא היה העולם מתקיים.

ורוח דרומית קשה מכולן. ואילמא בן נץ שמעמידה, מחרבת את העולם.

"בן נץ" הוא מלאך העשוי בדמות נץ, שמעמיד את רוח דרומית שלא תחריב את העולם.

שנאמר "המבינתך יאבר נץ, יפרוש כנפיו לתימן".

הקב"ה אמר לאיוב, להוכיח לו איך שהוא משגיח על העולם: וכי מהבינה שיש עמך אתה מבין את ההשגחה המיוחדת שעושה הקב"ה, שהנץ שהוא מלאך בדמות נץ, יגדל הכנף שלו, שהוא לשון "יאבר", שיגדל האבר שלו [דהיינו הכנף], שיפרוש כנפיו לצד דרום לעצור את הרוח הדרומית שלא תחריב את העולם.

ומוכח מכאן, שרוח מערבית אינה מנשבת תדיר יותר משאר רוחות, שהרי רוח צפונית היא המנשבת תדיר.

אלא, מאי "תדירא"? - תדירא בשכינה. ששכינה נמצאת תמיד בצד מערב.

דאמר רבי יהושע בן לוי: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, הם אנשי כנסת הגדולה, שהודיעו מקום תפלה, דכתיב "וצבא השמים לך משתחוים". הפסוק הזה אמרו אנשי כנסת הגדולה, וצבא השמים הם השמש והירח העומדים במזרח, לך משתחוים, לצד מערב. ומוכח מכאן ששכינה נמצאת בצד מערב.

מתקיף לה מקשה על זה רב אחא בר יעקב: איך מוכח מהפסוק שצבא השמים משתחוים לצד מערב? ודלמא, כעבד שנוטל פרס מרבו, וחוזר לאחוריו, ומשתחוה. אפשר שהם משתחוים לצד מזרח, מפני שהם מתחילים לזרוח בצד מזרח, ומקבלים שם ההשפעה מהקב"ה, וזה דומה לעבד שמקבל פרס מרבו, וחוזר לאחוריו, ומשתחוה כשהוא הולך לאחוריו, שמתרחק תמיד בהשתחויה, כן הוא בצבא השמים, שמקבלים פרס במזרח, ומשם מתרחקים והולכים כל הזמן לצד מערב, בהשתחויה.

ואם כן, איך אפשר להוכיח מכאן ששכינה במערב, אפשר ששכינה במזרח!?

ומסקנת הגמרא: קשיא. אכן עומד הדבר בקושיא בלא תירוץ.

ורבי אושעיא סבר, שכינה בכל מקום היא נמצאת.

דאמר רבי אושעיא: מאי דכתיב "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים" וגו'?

"אתה הוא ה' לבדך", בכך אשר שלוחיך, לא כשלוחי בשר ודם הם. כי שלוחי בשר ודם, ממקום שמשתלחים, לשם מחזירים שליחותן. כאשר שולחים אותם ממקום אחד ללכת למקום אחר, הרי כשהם גומרים שליחותן, חוזרים הם לאותו מקום שיצאו משם, כדי לומר שקיימו שליחותן. אבל שלוחיך, למקום שמשתלחין, משם מחזירין שליחותן. שלוחי הקב"ה, מאותו מקום שהלכו לשם לקיים שליחותן, משם הם חוזרים להקב"ה, לומר שקיימו שליחות, ואינם חוזרים למקום שיצאו משם.

שנאמר "התשלח ברקים וילכו, ויאמרו לך הננו".

ומדייק רבי אושעיא: "יבאו ויאמרו" לא נאמר, אלא "וילכו, ויאמרו".

והיינו, הקב"ה שולח הברקים שילכו ויקיימו שליחותו, ואחר כך הם אומרים לו: הננו, שקיימנו שליחותנו. ולא כתוב "יבאו ויאמרו", שמשמע, אחרי שעשו שליחותן יבאו למקום שיצאו משם ויאמרו לו הננו, אלא "וילכו ויאמרו". והפירוש ב"וילכו", שהולכים לעשות שליחותן, ושם "ויאמרו לך הננו", שקיימנו שליחותינו.

מלמד הכתוב שהשכינה מצויה בכל מקום. ולכן אינו צריך השליח לחזור למקום שנשתלח משם.

ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום. שנאמר "הנה המלאך הדובר בי יוצא, ומלאך אחר יוצא לקראתו".

הפסוק הזה הוא בנבואת זכריה, שהמלאך הראשון בא למוד את ירושלים כמה ארכה וכמה רחבה, ובא מלאך אחר לסתור שליחותו של ראשון, שחזר בו המקום יתברך מליתן מדה לירושלים, ואמר "פרזות תשב ירושלים", דהיינו בלא גבול.

ומדייק רבי ישמעאל את לשון הפסוק: "ומלאך אחר יוצא אחריו" לא נאמר, אלא "יוצא לקראתו", מלמד הכתוב ששכינה בכל מקום.

שהרי שני המלאכים באים בשליחותו של מקום, וכתוב במלאך השני שהוא יוצא לקראת הראשון, ולא כתוב שיוצא אחריו, מוכח מכאן שהראשון יצא מהצד הזה, והשני יצא מהצד השני לקראתו. והרי שניהם יוצאים מהשכינה לקיים שליחותן. מוכח מכאן, ששכינה היא בכל מקום, ולכן, זה נשתלח מצד הזה, וזה נשתלח מצד האחר שכנגדו.

ואף רב ששת סבר ששכינה נמצאת בכל מקום.

דאמר ליה רב ששת לשמעיה: לכל רוחתא אוקמן, לבר ממזרח. רב ששת היה סגי נהור, ולא היה רואה, ואמר למשרתו שיעמידהו להתפלל כלפי שלשת הרוחות חוץ ממזרח. ולאו משום דלית ביה שכינה, אלא משום דמורו בה מיני. לא בגלל שאין שכינה במזרח, אלא משום שהמינים נוהגים להתפלל לצד מזרח, לכוון השמש.

מוכח מכאן שסובר רב ששת ששכינה בכל מקום, שלכן סבר שאפשר להתפלל לכל הרוחות. ^[29]

ורבי אבהו אמר שכינה במערב, דאמר רבי אבהו מאי אוריה אויר י - ה. בלשון פרסי קורין למערב אוריה, וביאר רבי אבהו שהכונה "אויר יה", היינו אויר של השכינה שהיא שם במערב.

אמר רב יהודה: מאי דכתיב "יערוף כמטר לקחי", זו רוח מערבית, שבאה מערפו של עולם.

והיינו, שמשה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות העולם, לומר, כשם שאי אפשר בלא ארבעת הרוחות, כך אי אפשר לעולם בלא התורה. וכך אמר משה בשירת האזינו:

"יערוף כמטר לקחי" זו רוח מערבית, משום שרוח מערבית נקראת בכל מקום "אחור", והעורף הוא באחוריו של אדם.

"תזל כטל אמרתי", זו רוח צפונית שמזלת את הזהב. שרוח צפונית מחממת ומביאה שרב, ואין יורדים גשמים. ומחמת זה יש רעבון, מחמת שלא גדילה התבואה, ובני אדם נותנין כספם וזהבם בזול כדי לקנות תבואה. וכן הוא אומר "הזלים זהב מכיס". כתוב אצל זהב לשון זול.

"כשעירים עלי דשא", זו רוח מזרחית, שמסערת את כל העולם כשעיר. היינו שד. וזאת, כשהיא באה לפורענות, ואינה מנשבת כדרכה, שאז היא נוחה.

"וכרביבים עלי עשב", זו רוח דרומית, שהיא מעלה רביבים ומגדלת עשבים. רוח דרומית מביאה גשמים ועל ידי זה גדלים עשבים.

הערות

^[27] כתב הרש"ש דמה שכתוב כאן בורסקי ה"ה לנבלות וקברות, אלא הזכיר הדבר האחרון. אולם התפארת ישראל כתב שדוקא בורסקי קאמר. משום דנבלות אינו קבוע שלבסוף יסחבוה כלבים וחיות. וקברות אינו מסריח רק עד שיקבר, לכן לא אסרו רק בבורסקי.

^[28] כתב הריטב"א מדלא מפרש השיעור כמה צריך להרחיק, נראה שהולך על הרישא שהשיעור הוא חמישים אמה.

^[29] כתבו תוס' שרב ששת אין סובר כהברייתא בברכות שאומרת שצריך להתפלל לצד ירושלים.

שעושה אותו גלל (זבל), שהמוץ נעשה כזבל, וזבל מרובה זה משחית את הזרעים.

א משנה מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי (מקום עיבוד עורות) מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר לפי שכרגיל נושבת רוח ממערב, והיא מרחיקה מן העיר את הריחות הרעים. ר' עקיבא אומר: לכל רוח (צד) הוא עושה את הבורסקי, חוץ ממערבה שמשם בוודאי באה רוח ומביאה את הריחות לעיר, ומרחיק חמשים אמה. ומרחיקין את המשרה הבריכה שבה שורים את הפשתן מן הירק, לפי שמים אלה מזיקים לירקות. וכן מרחיקים את הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים, ור' יוסי מתיר בחרדל.

ב גמרא בפירוש משנתנו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' עקיבא שאמר בסוף דבריו "ומרחיק חמשים אמה", היכי קאמר [כיצד אמר]? האם כוונת הדברים היתה: לכל רוח הוא עושה בורסקי ואף סומך את הבורסקי שעושה לעיר, חוץ ממערבה שמרחיק חמשים אמה ועושה. או דלמא [שמא] כך אמר: לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה שאינו עושה כלל?

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע]: דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה שאינו עושה כל עיקר, מפני שהרוח הזאת היא תדירא [מצויה] יותר.

ג על הסבר זה שבברייתא אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי [מה פירוש] תדירא? אילימא [אם תאמר] שהיא תדירא ברוחות, שהרוח הזו נושבת תמיד, והא [והרי] אמר רב חנן בר אבא אמר רב: ארבע רוחות מנשבות בכל יום מכל הצדדים ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאילמלא כן שאם לא היתה מנשבת — אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, לפי שהיא רוח נוחה, המשככת את השפעתן החריפה של רוחות אחרות. ורוח דרומית היא הקשה מכולן, ואילמלא בן נץ (מלאך שנקרא כך) שמעמידה, שלא תהיה חזקה מדי — הריהי מחרבת את העולם, שנאמר: "המבינתך יאבר נץ יפרש כנפו לתימן" (איוב לט, כו), ונמצא שהרוח הצפונית היא התדירה ברוחות, ולא המערבית!

אלא מאי [מה פירוש] תדירא — תדירא בשכינה, שבצד הזה מצויה השכינה, ואין ראוי לעשות מקום שריחו רע לצד חשוב זה. שאמר ר' יהושע בן לוי: בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו לנו מקום תפלה, דכתיב [שנאמר]: "וצבא השמים לך משתחוים" (נחמיה ט, ו), וכיון שצבא השמים פונים ממזרח למערב הריהם משתחווים לצד זה, ומשמע ששכינה במערב.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: מה הראיה מכאן? ודלמא [ושמא] המזלות הם כעבד שנוטל פרס (מתנה) מרבו, וחוזר לאחוריו ומשתחוה! ונאמר איפוא שהשכינה היא במזרח, והם כהולכים אחורנית! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר], לפי שאין זו ראיה גמורה.

ומעירים: ור' אושעיא סבר [סבור] שהשכינה מצויה בכל מקום, שאמר ר' אושעיא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים... ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחווים "וגו' (נחמיה ט, ו)? — לומר: שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם; שלוחי בשר ודם, ממקום שמשתלחים — לשם בסוף הם שבים לשולחם ומחזירים שליחותן להודיע מה עשו. אבל שלוחיך, למקום שמשתלחין — משם מאותו מקום שמגיעים אליו מחזירין שליחותן, שנאמר: "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו" (איוב לח, לה), "יבואו ויאמרו" לא נאמר, שאין הם חוזרים למקומם, אלא "וילכו ויאמרו", מלמד שהשכינה בכל מקום.

ומעירים: ואף ר' ישמעאל סבר [סבור] שהשכינה מצויה בכל מקום, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מנין ששכינה בכל מקום? — שנאמר: "והנה המלאך הדבר בי יצא ומלאך אחר יצא לקראתו" (זכריה ב, ז), "אחריו" לא נאמר, אלא "לקראתו", מלמד ששכינה בכל מקום, ולפיכך יוצאים המלאכים לשליחותם מכל מקום.

ואף רב ששת סבר [סבור] שהשכינה מצויה בכל מקום, שאמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו]: לכל רוחתא אוקמן [רוח, צד, העמד אותי להתפלל] שלפי שהיה עיוור היה נזקק לשמש שיעמיד אותו, לבר [חוץ] מצד מזרח, שאל תעמיד אותי לשם, והסביר לו: ולאו [ולא] משום דלית ביה [שאין בו] שכינה, אלא משום דמורו [שמורים] בה מיני [המינים] שהם פונים בתפילתם למזרח, ולכן הוא רצה להימנע מלעשות כמותם.

ור' אבהו אמר: שכינה במערב, שאמר ר' אבהו: מאי [מה] פירוש "אוריה" (שהוא שם כינוי לצד מערב)? אויר יה, כלומר, שם הוא מקום השכינה.

ד ואגב שהוזכרו ארבע הרוחות מביאים מה שדרשו חכמים בעניינן. אמר רב יהודה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (דברים לב, ב)? "יערף כמטר לקחי" — זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם (שצד מערב נקרא גם "אחור") ולכן קוראים לנשיבתה "יערף".

"תזל כטל אמרתי" — זו רוח צפונית, שמביאה אויר יבש וממעטת את הגשמים ואת התבואות, ומזלת (ומוזילה) את מחיר הזהב. כי כאשר התבואה אינה מצויה מחירה עולה, ולכן מחיר הזהב יורד. וכן הוא אומר לשון "זול" לענין זהב: "הזלים זהב מכיס" (ישעיה מו, ו).

"כשעירם עלי דשא" — זו רוח מזרחית, בשעה שנושבת בחוזקה שמסערת (עושה סערה) את כל העולם כשעיר (שד). "וכרביבים עלי עשב" — זו רוח דרומית, שהיא מעלה רביבים (מטר) ומגדלת עשבים.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: עולם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he turns it into manure, i.e., the chaff acts like manure, and an excessive amount of manure damages the seeds.

MISHNA: One must distance animal carcasses, and graves, and a tannery [haburseki], a place where hides are processed, fifty cubits from the city. One may establish a tannery only on the east side of the city, because winds usually blow from the west and the foul smells would therefore be blown away from the residential area. Rabbi Akiva says: One may establish a tannery on any side of a city except for the west, as the winds blowing from that direction will bring the odors into the city, and one must distance it fifty cubits from the city. One must distance from vegetables water in which flax is steeped, because this water ruins them; and likewise one must distance leeks from onions, and mustard from bees. And Rabbi Yosei permits one not to do so in the case of mustard.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is Rabbi Akiva speaking? Did he mean that one may establish a tannery on any side of a city, and one may even place the tannery close to the city, except for the west side, where one must establish it at a distance of fifty cubits? Or perhaps he meant that one may establish a tannery on any side and distance it fifty cubits, except for the west side, where one may not establish a tannery at all.

The Gemara cites a proof: Come and hear, as it is taught in a baraita: Rabbi Akiva says that one may establish a tannery on any side of the city and distance it fifty cubits, except for the west side, where one may not establish a tannery at all, because the western wind is frequent.

§ With regard to the last statement of the baraita, Rava said to Rav Naḥman: What does frequent mean in this context? If we say it means frequent among the winds, i.e., this wind blows all the time, that is difficult. But doesn’t Rav Ḥanan bar Abba say that Rav says: Four winds blow every day from different directions, and the northern wind blows with each of the other three; as, if this were not so, i.e., if it did not blow, the world would not exist for even one hour, as the northern wind is pleasant and tempers the bitter effects of the other winds. And the southern wind is harsher than all of them, and were it not for the angel named Ben Netz, who stops it from blowing even harder, it would destroy the entire world, as it is stated: “Does the hawk [netz] soar by your wisdom, and stretch her wings toward the south?” (Job 39:26). This indicates that the northern wind is the most constant, not the western wind.

Rather, what is the meaning of frequent? It means frequent with the Divine Presence, i.e., the Divine Presence is found on the western side, and therefore it is inappropriate to set up a tannery there with its foul odors. As Rabbi Yehoshua ben Levi says: Come and let us be grateful to our ancestors who revealed to us the place of prayer, as it is written: “And the hosts of heaven bow down to You” (Nehemiah 9:6). Since the celestial bodies move from east to west, they bow in that direction, which indicates that the Divine Presence is in the west.

Rav Aḥa bar Ya’akov objects to this: But perhaps the celestial bodies are like a servant who receives a gift from his master and walks backward while bowing. If so, the Divine Presence is in the east and the celestial bodies are moving backward. The Gemara comments: Indeed, this is difficult, i.e., the verse does not provide a definitive proof.

The Gemara comments: And Rabbi Oshaya holds that the Divine Presence is found in every place, as Rabbi Oshaya says: What is the meaning of that which is written: “You are the Lord, even You alone, You have made heaven…You preserve them all alive and the hosts of heaven bow down to You” (Nehemiah 9:6)? This indicates that Your messengers are not like the messengers of flesh and blood. The messengers of flesh and blood return to the place from where they were sent to report on their mission. But Your messengers return and report on their mission from the very same place to which they are sent, as it is stated “Can you send forth lightnings, that they may go out and say to you: Here we are?” (Job 38:35). The verse does not state: They will come and say, i.e., they do not return to their point of departure, but: “They may go out and say,” which teaches that the Divine Presence is found in every place.

The Gemara comments: And Rabbi Yishmael, too, holds that the Divine Presence is in every place, as one of the Sages of the school of Rabbi Yishmael taught: From where is it derived that the Divine Presence is in every place? As it is stated: “And behold the angel who spoke with me went forth, and another angel went out to meet him” (Zechariah 2:7). Although both angels were coming from the Divine Presence, the verse does not state: After him, but: “To meet him,” which teaches that the Divine Presence is in every place, and therefore the angels depart for their missions from every place.

And Rav Sheshet, too, holds that the Divine Presence is in every place, as Rav Sheshet said to his servant: Set me facing any direction to pray except for the east. Rav Sheshet, who was blind, required the assistance of his aide to prepare for prayer. He explained to his servant: And the reason I do not wish to face east is not because it does not contain the Divine Presence, but because the heretics instruct people to pray in that direction.

But Rabbi Abbahu says: The Divine Presence is in the west, as Rabbi Abbahu says: What is the meaning of oriyya, which is a name for the west? It means the air of God [avir Yah], i.e., this is the place of the Divine Presence.

The Gemara cites a statement connected to the four winds. Rav Yehuda said: What is the meaning of that which is written: “My doctrine shall drop as the rain, my speech shall distill as the dew; as the small rain upon the tender growth, and as the showers upon the herb” (Deuteronomy 32:2)? “My doctrine shall drop [ya’arof ] as the rain”; this is the western wind, which comes from the back of [me’orpo] the world, as the west is also referred to as the back.

“My speech shall distill [tizzal] as the dew”; this is the northern wind, which brings dry air that reduces the rain and grain and thereby devalues [mazzelet] gold. When grain crops are reduced their price appreciates, and consequently the value of gold decreases. And in addition, it says: “You who lavish [hazzalim] gold out of the bag” (Isaiah 46:6).

“As the small rain [kisirim] upon the tender growth”; this is the eastern wind that rages through [maseret] the entire world like a demon [sa’ir] when it blows strongly. “And as the showers upon the herb”; this is the southern wind, which raises showers and causes herbs to grow.

It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The world

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מפני שעושין אותו גלל. התבואה הזריעה בקרקע תיעשה זבל ותירקב:

פיסקא בורסקי. מקום שמעבדין בו העורות ומסריח:

אלא למזרח העי'. מפני שרוח מערבי שהיא תדירא מנשבת בו ודוחה הסריחה שאינה באה לעיר:

חוץ ממערבה. שהיא תדירא ודוחה את הסריחה לעיר ^א)נראה דצ"ל משו"ה אין עושין כל עיקר. מש"ה אין עושין:

שאלמלא כן. שרוח צפונית מבלבלתן אין העולם מתקיים:

יפרוש כנפיו לתימן. משום דמעמידה לאותו רוח תדיר:

בתפלה. שהשכינ' במערב ומש"ה צריך להרחיק משם:

לך משתחוים. [צבא] השמים היינו השמש והירח כשיוצאים במזרח לך משתחוים למערב ושם צריך להחזיר בשעת תפלה:

ואימא. שהשכינה במזרח ודקאמר לך משתחוים עושים כעבד שנוטל פרס מרבו ומשתחוה וחוזר לאחוריו. כך בשעה שיוצאין ממזרח חוזרין פניהם לשכינה במזרח ומשתחוים ושוב יוצאין וזורחין. קשיא: לבדך משליחותך ומשנה מבשר ודם:

ויאמרו לך הננו. בכ"מ שהן. [מלמד] שהשכינה בכל מקום:

והנה המלאך הדובר בי יוצא מאת השכינה ומלאך אחר יוצא לקראתו. מן צד אחר יוצא ולפני שכינה:

דמודי בה מיני. שמשתחוין לצבא השמים היוצאין מן המזרח:

אוריה. קורין בלשונן לרוח מערבי:

יערוף כמטר לקחי. זה העוסק בתורה לשמה ומרכין אזניו לשמוע לקחי עושה טובה לעולם כמטר זה שבא מן מערב:

שבאה מערפו של עולם. מרוח מערבי ערפו של שכינה הוא. דכתיב צפון וימין אתה בראתם דמשמע דימינו של שכינה בדרום ושמאלו לצד צפון ופניו למזרח וערפו למערב אלמא דשכינה במערב:

ותזל כטל אמרתי. היינו שמזלזל תורה שעוסק שלא לשמה מביא רעה לעולם כרוח צפוני שמנשב ומביא רעה לעולם:

עד שמזלת את הזהב. שנותנין בני אדם כספם וזהבם בזול בשביל התבואה:

כשעירים עלי דשא. זהו העוסק בתורה שלא לשמה:

כשעירים. כשד: וכל העוסק בתורה לשמה מביא טובה לעולם כרביבים הללו שיורדין בנחת:

מתני': מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים וכו'. לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתן. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסין. אבל בתוספתא (פ"א, ה"ז) נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה, דתניא התם רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת ג' אמה כיון דערבינהו ותננהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה, וגם כן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל דהרחקתן לרבנן הויא טפי משלשה טפחים, וכמו שכתבתי למעלה, שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה, מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה, ונראה דהרחקתן דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים, ואם כן לרבנן צריך טפי, והשתא אתי שפיר דלא פריש שיעורא במתניתין, דאהנך דבמתניתין דלעיל מינה קאי, דשיעור הרחקתן חמשים אמה, כגון גורן ונבלות ובורסי, וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל, ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו.

המשנה העשירית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בעניני היזק הבא מאדם לחברו על ידי מעשה שהוא עושה בשלו אלא שאין אותו היזק מגיע ממנו לאלתר ואמר על זה מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ר' יוסי מתיר בחרדל שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבורי הרחק דבוריך מן חרדלי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי אמר הר"ם מה שאמר ר' יוסי מתיר בחרדל אין דעתו שיודה לחכמים שמרחיקין משרה וכרישין אבל ר' יוסי סבר שעל הניזק להרחיק את עצמו ולא ירחיק לא בעל המשרה ולא בעל הכרישין ולא בעל החרדל אלא משיגיע לו הנזק לדעת ר' יוסי עליו לעשות מחיצה בינו ובדין המזיק אם הוא יכול ובזה הלכה כר' יוסי ואם הנזק מגיע מן המזיק לניזק בלא אמצעי שר' יוסי שהמזיק בכגון זה חייב להרחיק היזקו וחכמים אומרים על המזיק לסלק את עצמו ולפיכך אמר מרחיקין את המשרה ואמר להם ר' יוסי אמנם חרדל ודבורים כל אחד משניהם מזיק לחברו כי כמו שמזיק החרדל לדבורים ומפסיד דבשו ועושה אותו חריף וחד כמו כן מפסידין הדבורים החרדל ואוכלין אותו ואפילו לדבריהם אין מרחיקין החרדל מן הדבורים ומשרה הוא מקום ששורין הפשתים ומפסיד הירקות כהפסד מימיה וכרישים הם החציר בלשון המקרא ובלשון תלמוד כרתי וכן הוא בלשון ערבי והוא גורע מחום הבצלים כשהוא קרוב להם:

אמר המאירי מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים מפני שמי המשרה מפסידין את הירק והכרישין מפיגין לטעם הבצלים וכן החרדל מן הדבורים מפני שהחרדל סבה להפסיד הדבש שהדבורים אוכלים מעלי החרדל ומתוך שפיהם חד חוזרות ואוכלין את דובשנן ולא נתפרש בכאן שיעור הרחקה לכל אלו אלא שהכונה בהם להרחיק עד כדי שלא יזיק ור' יוסי מתיר בחרדל ודבורים ופירשו בגמ' הטעם מפני שאומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק אתה דבוריי מחרדלי מפני שדבוריך באות ואוכלות לגלוגי חרדלי וכבר ביארנו עניני משנה זו למעלה בסוגיא שבתחלת הפרק ופסקנו שר' יוסי בכלם הוא מתיר שהרי אין היזק זה של משרה וכרישין מתחיל לבא לאלתר אלא אחר שפסקו מעשיו של מזיק ואין אלו בכלל היזק הנקרא גירי והוא ההיזק המתחיל לבא מיד ולא הזכיר היתר חרדל ודבורים אלא לדבריהם דרבנן כלומר לדידי על הניזק להרחיק את עצמו בכל היזק שאינו בכלל דין גירי ובכל אלו אינו צריך הרחקה ומ"מ אומר אני שאף לדבריכם שאתם אומרים על המזיק הרחיק את עצמו ראוי מיהא לומר אף לדבריכם שבחרדל ודבורים הואיל ושניהם מזיקים זה על זה שיהא על בעל הדבורים להרחיק את עצמו אם ירצה הואיל ואף הוא מזיק אע"פ שאין היזק שלו שוה להיזק חברו עד שהשיבו לו חכמים שאין בכאן היזק מבעל הדבורים לבעל החרדל שהגרגירין אינן מוצאות אותן ואם מצד העלים הרי חוזרות וצומחות ומ"מ הלכה כר' יוסי ואין צריך המזיק להרחיק בכל אלו אלא בשלשה טפחים כמו שביארנו למעלה ומ"מ אפשר לדקדק ממה שאמר ר' יוסי לחבריו ומה שהשיבוהו שאף בהיזק גירי כל שאף חברו מזיקו באותו ענין בעצמו אע"פ שאין ההיזק גדול כל כך כהזקו של אחר על המזיק להרחיק את עצמו וכבר בארנו זה למעלה:

זהו ביאור המשנה עם מה שהרחבנו את הדרך בה יותר למעלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפלה דכתיב וצבא השמים לך משתחוים כלומר כשהן נכפפין ויורדין בכל יום למערב זו היא השתחוייתן לפני המקום מכלל שהשכינה במערב:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו והולך לו כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדין בכל יום למערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח והלכו להם לאחוריהן לרוח מערבית וזה שנכפפין לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהן הן מהלכין נמצאת השתחוייתן כלפי מזרח היא ולא כלפי מערב:

ק. הרי אמרו מרחיקין גורן קבוע נ' אמה ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק [מאי שנא רישא ו]מאי שנא סיפא אמר אביי סופא אתאן לגורן שאינו קבוע היכי דמי גורן שאינו קבוע א"ר יוסיבר' חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מה טעם קאמר מה טעם מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה כדי שלא יזיק. בשלמא ממקשאיו וממדלעיו היינו טעמא דמרחיק משום דאזיל אבקא ויתיב בליביה ומצוי ליה. כלומר מייביש ליה, אלא מנירו אמאי ר' אבא בר זוטרא מפני שעושה אותו גלל. וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא, ועוד דתניא כוותיה. ומסתברא דמודה רב אשי בגורן שאינו קבוע דצריך להרחיק כדי שלא יזיק דגיריה הוא, והאי שיעורא זוטר טובא משיעורא דמתני'. והיכי דמי גורן שאינו קבוע כל שאינו זורה ברחת:

טז. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן מערבה ומרחיק חמשים אמה. ומסקנא דרבי עקיבא הכי קאמר, לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כלל מפני שהיא תדירה בתפלה, קסבר שכינה במערב. אשתכח השתא דבין לרבנן בין לרבי עקיבא כולהו סבירא להו שכינה במערב, מיהו רבנן סברי כי היכי דלא עביד במערב משום כבוד שכינה הכי נמי לא לעביד בצפון ובדרום משום דסמיכי למערב, ור' עקיבא סבר לכל רוח הוא עושה ומרחיק נ' אמה, חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר. וקי"ל כרבנן.

וש"מ דאין עושה בורסקי אלא למזרח העיר ומרחיק חמשים אמה כדקתני רישא מרחיקין את הבורסקי מן העיר חמשים אמה, ודברי הכל היא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והנ"מ חוץ לעיר, אבל בתוך העיר כלל כלל לא, דהשתא מן העיר מרחיקין בתוך העיר ליקום ולעביד. וכי תימא ולעביד למזרח העיר בסופה, לא ס"ד, דהשתא היכא דבעי למעבד מאבראי סמוך לקרן צפונית מזרחית אי נמי סמוך לקרן דרומית מזרחית לא שבקינן ליה, השתא דעביד מגואי בין רוח צפונית ודרומית לא כל שכן:

יז. מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ור' יוסי מתיר בחרדל. מאי משרה, דוכתא דתרו ביה כיתנא כדאמרינן התם (ב"מ עה,ב) פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, וסגי ריחיה כדתנן (ברכות כב,ב) ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, ואמטול הכי מזקי ליה לירקא, וה"ה לשאר מים הרעים. וכרישין נמי קים להו לרבנן דמזקי להו לבצלים. וחרדל דמזיק להו לדבורים מחמת דאכלי ליה הוא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פ,א) מתוך שפיהן חד חוזרות ואוכלות את דובשנן. והני הרחקות דהאי מתני' לא שוו שיעורייהו להדדי, אלא כל חד וחד כדי שלא יזיק אפילו לאחר זמן הוא. ור' יוסי מתיר בחרדל, וה"ה למשרה וירק וכרישין ובצלים, דכל היכא דלא הוי גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והני כולהו לאו גיריה נינהו. ואפילו היכא דסמיך משרה וכרישין למיצר, כיון דאיכא מצר דמפסיק ביני ביני מפסק פסיקיה גיריה. חרדל נמי, כיון דלא משכחי ליה דבורים עד דפרי לאו גיריה הוא. ומסקנא (דלעיל בבא בתרא יח,ב) דרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, לדידי על הניזק להרחיק את עצמו במידי דלאו גיריה ואפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי, אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו, תינח משרה וירק וכרישים ובצלים דהני מזקי הני והני לא מזקי הני, אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי. ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי, אי בבניתא לא משכחא ליה, ואי בטרפא הדר פארי. וקיי"ל כרבי יוסי. הילכך ל"ש משרה וירק ולא שנא כרישין ובצלים ולא שנא חרדל ודבורים אין מרחיקין, דלאו גיריה נינהו ועל הניזק להרחיק את עצמו:

קא. והא דתנן אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר רע"א לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק ן' אמה תניא רע"א לכל רוח הוא עושה ומרחיק נ' אמה חוץ ממערבה שאינו עושה כלל מפני שהוא תדירה מאי תדירה תדירה בתפלה דא"ר יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיענו מקום תפלה דכתיב וצבא השמים לך משתחוים. שכן צבא השמים עולין ממזרח ושוקעין במערב, מה טעם, אלא כדי להשתחוות במערב. מתקיף לה רב אחא בר יעקב וממאי דילמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה מרחוק (אם) [אף] הן נטלו פרס במזרח שנהנו שם מזיו השכינה וחוזרין לאחוריהם למערב ומשתחוים כלפי מזרח. וסלקא בקשיא. ומסתברא דתנא קמא כרבי עקיבא נמי הכין סבירא ליה דשכינה במערב, מיהו דתנא קמא עדיפא מדרבי עקיבא, דאלו (ל)רבי עקיבא לא קסבר אלא במערב גופיה, ואלו תנא קמא אפילו צפון ודרום נמי קא אסר משום דסמיכי למערב. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי מאי טעמיה דתנא קמא, אי משום דרוח מזרחית נוחה מכולן ואין מביאה ריח רע לעיר, לא ס"ד, חדא דהא קראי כתיבי דרוח מזרחית תקיפא דכתיב (תהלים מח,ח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש, וכתיב (יחזקאל כז,כו) רוח הקדים שברך בלב ימים, וכתיב נמי (שמות יד,כא) נהג רוח קדים עזה כל הלילה, וכתיב נמי (שמות י,יג) הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה, וכתיב (תהלים עח,כא) יסע קדים בשמים, וכתיב (איוב לח,כד) נמי יפץ קדים עלי ארץ,וכתיב (בראשית מא,ו) שדופות קדים, אלמא רוח מזרחית עזה. וגרסינן נמי לקמן כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כולו כשעיר. אלא ודאי טעמייהו דרבנן (מאמדינן) [כדאמרינן]. א"נ טעמייהו דרבנן דקסברי שכינה בכל מקום וכולהי רוחאתא כי הדדי נינהי, וכיון דלא סגיא לה למתא בלא בורסקי בדין הוא דליעביד לכולהו רוחאתא דהא כי הדדי נינהו, אלא היינו טעמא דלא עביד אלא ברוח מזרחית משום דמודו בה (נמי) [מיני], מדרב ששת דאמר ליה לשמעיה לכל רוחאתא אוקמן בר ממזרח דמודו בה מיני. ואמטול הכי לא מכרעא מילתא למדחא טעמייהו דרבנן דאמרי אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, דהא אפשר לאוקומי טעמייהו אליבא דהלכתא ככולהו אמוראי דאמרי שכינה בכל מקום, ועוד דהא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו גבי בורסקי אלא רבי עקיבא דסבירא ליה בהדיא שכינה במערב, ולית הלכתא כוותיה, הילכך הלכתא כרבנן:

קב. ורבי הושעיא אומר שכינה בכל מקום דאמר ר' הושעיא מנין ששכינה בכל מקום שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. כלומר כל אחד ואחד ממקומו, במערב שבמערבו שבמזרח במזרח. שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים שם מחזירים שליחותם שלוחיך למקום שמשתלחים שם מחזירים שליחותם שנאמר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו יבואו ויאמרו לך הננו לא נאמר אלא ויאמרו מלמד שהשכינה בכל מקום. [ו]אף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום דתנא דבי רבי ישמעאל מנין שהשכינה בכל מקום שנאמר והנה המלאך הדבר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו אחריו לא נאמר אלא לקראתו מלמד שהשכינה בכל מקום. ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום מדאמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחאתא אוקמא לצלויי לבר ממזרח דמודו ביה מיני(ה). וקיימא לן כי הני תנאי ואמוראי דסבירא להו שכינה בכל מקום, חדא דקראי מסייעי להו ולא דחינן להו בגמרא כדקדחינן לקראי דרבי יהושע בן לוי דסבר שכינה במערב, ועוד דהא רב ששת דהוא בתרא עבד בה עובדא:

מתניתין. מרחיקין את המשרה מן הירק כו'. כתבו בתוספות דהא דתנן שצריך להרחיק בורסקי מן העיר היינו אומנות של בורסקי כלומר מקום תיקון העורות אבל האומן יכול לשבת בעיר ולמכור עורותיו בתוכה והיינו דגרסינן לעיל כופים בני מבוי זה את זה שלא להושיב בורסקי כו'. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

מרחיקים את המשרה מן הירק כו'. לא נתפרש במתניתין שיעור הרחקתו. ואפשר דהרחקת משרה וכרישין ובצלים שלשה טפחים כשיעור אמת המים ונברכת הכובסים. אבל בתוספתא נראה דהרחקת דבורים חמשים אמה ושמא גם משרה וכרישין הרחקת חמשים אמה כיון דערבינהו ותנינהו דריחן הולך למרחוק ומפסידים אפילו עד חמשים אמה. וגם כן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דהרחקתם לרבנן הויא טפי משלשה טפחים וכמו שכתבתי למעלה שהוא ז"ל כתב דאף על גב דרבי יוסי פליג במשרה מכל מקום צריך הוא להרחיק כדי שלא יזיק ולא ליהוו גיריה דידיה ונראה דהרחקה דקאמר היינו שלשה טפחים דומיא דנברכת הכובסים ואם כן לרבנן צריך טפי והשתא אם כן דלא פריש שיעורא במתניתין דאהנך דלעיל מינה קאי דשיעור הרחקתן חמשים אמה כגון גורן ונבלות ובורסי וסתם כאן לומר דשיעורן כשיעורא דלעיל ומדעריב נמי משרה בהדי דבורים משמע דחד שיעורא אית להו. הרשב"א ז"ל.

דאמר רבי יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו'. שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. כלומר שהם נכפפים ויורדים בכל יום למערב זו היא השתחוייתן למקום מכלל שהשכינה במערב. ואתקיף לה רב אחא בר יעקב ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו והולך לו כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדים בכל יום במערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח וחוזרים והולכים להם לאחוריהם לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהם הם מהלכים נמצאת השתתוייתן כלפי מזרח היא ולאו כלפי מערב קשיא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בד"ה וצבא השמים כו' וי"ל דמשם אין ללמוד דאע"ג דשכינה בכ"מ א"א כו' אלא בצד אחד כו' עכ"ל פי' ומ"ל למערב ומ"ל לצד אחר וקשה דא"כ מצבא השמים נמי ליכא למילף מידי דאימא דהשכינה היא בכ"מ וא"א להשיב מהלך צבא השמים והשתחויות אלא לצד אחד ומ"ל לצד מערב ומ"ל לצד אחר ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה רוח מזרחית כו' דמשמע במתני' שהיא נוחה מכל הרוחות כו' עכ"ל נקטו הכי לפירוש רש"י במתניתין אבל לפירושם במתני' משום דרוח מערבית שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כו' אינו מוכרח אלא שרוח מערבית קשה ותדיר מכולם אבל שאר הרוחות אפשר דנוחין יותר אפי' מרוח מזרחית ודו"ק:

ד' רוחות מנשבות כו'. מפרש רש"י בפ"ק דברכות דו' שעות הראשונות בכל יום מנשבת רוח מזרחית מהילוך חמה ו' אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית עכ"ל וסימנך לרוח היום כי הרוח הולך ע"פ מהלך השמש והוא שרוח דרומית קשה מכלם שהוא תחילת ירידת השמש ורוח צפונית יפה מכלם כי היא תחלת עליית השמש וכמ"ש אידלי יומא אידלי קצירא ואמרינן בפ' הערל ביומא דשותא שהוא רוח דרומית כפרש"י שם לא מהלינן ביה ולא מלו ישראל במדבר מפני שלא נשבה רוח צפונית והדבר תולה בגלגל חמה כמו שאמרו בנדרים פ"ק חירגא דיומא מסי ופי' הרא"ש שם שהוא בשביל האבן שהיתה לאברהם אבינו ותלאה בגלגל חמה כמ"ש בזה בפ"ק ע"ש:

שהודיעו לנו מקום תפלה דכתיב וצבא וגו'. לפי הנראה כמו שאנו רואים כי מהלך החמה ושאר הגלגלים ממזרח למערב והוא ע"י גלגל המקיף אין כאן השתחויה דרך מערב דעיקר מהלכם הוא ממערב למזרח כמ"ש התוכניים וע"כ אמר נחזיק טובה כו' שאמרו כי כן הוא מהלכה הנראה לנו ממזרח למערב דרך השתחויה הוא ולהודיע לנו מקום תפלה שהשכינה במערב אבל עיקר מהלכם של ז' כוכבי לכת שאינו נראה לנו אינו כך אלא ממערב למזרח אלא גלגל המקיף הוא מוליך אותם בכל יום ממזרח למערב שהוא מהלכם הנראה לנו כדי שיהיו משתחוים בכל יום למערב כי שם היא השכינה וענין דרך השתחויה ממזרח למערב משעה שפנה הגלגל למערב וחמה הולכת ויורדת למטה הוא ממש כעבד המקבל פני רבו דביותר שהוא מתקרב לרבו משתחוה ומוריד פניו למטה והמקשה דפריך דלמא כעבד שנוטל פרס כו' אע"פ שהחמה ממזרח למערב הולכת ועולה כן הוא גם דרך המשתחוה וחוזר לאחוריו ביותר שהוא מתרחק מרבו הוא מרים ראשו ועוד נראה לפ' ע"פ מה שאמרו במדרש עושה שלום במרומיו שהמזלות כ"א סובר אני עולה ראשון לפי שאינו רואה מה שלפניו כו' דהשתא שפיר קאמר דמהלכם הנראה לעינינו ממזרח למערב ע"י גלגל המקיף הוא הולך לאחוריו כעבד הנוטל פרס כו' אבל עיקר מהלכם לפניו ממערב למזרח ואפשר שמשתחוים ממש ממערב למזרח ודו"ק:

מ"ד אתה הוא ה' לבדך כו'. פרש"י בתריה וצבא השמים כו' ועל עסקי שליחות צבא השמים כו' ע"ש והוא דחוק דלא הוזכר בהאי קרא שליחות אלא בקרא דמייתי התשלח ברקים וגו' ונראה לפרש דה"ק דר"א סבר שכינה בכ"מ וצבא השמים לך משתחוים דכתיב בהאי קרא לאו דוקא לפי הנראה לנו שהגלגל הולך ממזרח למערב כדקאמר לעיל אלא גם הגלגלים ההולכים ממערב למזרח והנוטים לצד אחר כולם לך משתחוים דשכינה בכ"מ ובכל צד איכא והיינו דכתיב בתחלת הקרא אתה הוא ה' לבדך במדה זו דכל הארץ מקום כבודו והשכינה בכ"מ ואהא מייתי נמי קרא דהתשלח ברקים וילכו וגו' דלענין שליחות של מקום נמי כן הוא ודו"ק:

יערוף כמטר כו' זו רוח מערבית כו'. מפורש במדרש ילקוט שכשם שהעיד משה לישראל שמים וארץ כך העיד עליהם רוחות דכתיב יערוף כמטר והם בכלל הששה קצוות כי בהם נכלל כל העולם וזכר כאן ברוחות הללו שיש בידם להועיל ולהזיק כמ"ש בשמים וארץ שאם יזכו הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו כתיב ועצר את השמים ולא וגו' וז"ש רוח מערבית שבאה מעורפו וגו' ומסיים ביה במדרש המטר הבא מן המערב הוא כולו לברכה ע"ש השכינה שהיא שם שע"כ נקרא אוריה וכפירוש הערוך ובהיפוך אמר תזל כטל שהשמים נעצר ממטר על ידי רוח צפונית אבל הטל אינו נעצר כדאמרינן בתענית והיא תזל הזהב כפירוש רש"י ואמר כשעירים עלי כו' שמסערת את כל עולם כולו כשעיר המזיק וע"כ אמרו ברוח מזרחית שדיא נשיב בפ' כל הגט ע"ש הזיקו כמפורש שם והערוך בערך איסתנא פירש דשדיא הוא רוח דרומית ושותא הוא רוח מזרחית אבל רש"י בפרק הערל פירש שותא הוא רוח דרומית והכי מוכח נמי ההיא דפרק כל הגט רוח מזרחית נקרא שדיא ומ"ה נמי קרא ליה הכא שעיר ע"ש ושעירים ירקדו שם דהיינו שדים וק"ל:

אילימא תדירא ברוחות והא אמר רב חנן וכו' ורוח דרומית קשה מכולן וכו'. לפום ריהטא משמע דתדירה ברוחות ר"ל שהוא מנשב תדיר וקשה וע"ז פריך והא א"ר חנן וכו' דרוח דרומית קשה מכולן ומשני מאי תדירה תדירה בשכינה וא"כ לפי המסקנא רוח דרום קשה מרוח מערב וכו' אבל בתוס' משמע דרוח מערבית הוא קשה וא"כ צריך לפרש דלפי ס"ד דתדיר היינו תדירה ברוחות ר"ל שהיא מנשבת תדיר לא שהיא קשה ופריך והא רוח צפונית היא תדירה טפי שהיא מנשבת עם כולן ומשני מאי תדירה וכו' וא"כ לפי זה נוכל לומר דרוח מערבית היא קשה וחזקה משאר רוחות אלא שרוח צפונית תדירה טפי והא דקאמר דרוח דרומית קשה מכולן ר"ל שהיא קשה לעולם לא שהיא חזקה מכולן:

תוס' ד"ה אין עושין בורסקי וכו' משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר וכו'. נראה הא דלא פירשו התוס' כפירוש רש"י דהוי הטעם משום דאין רוח מזרחית קשה תדיר וכו' משום דאם כן לרוח צפונית הוה ליה לעשות טפי שלפי ריהטא דשמעתין משמע שהיא נוחה טפי וק"ל:

במשנה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. נ"ל דה"ה לנבלות וקברות ונקיט במאי דסיים ועמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז ולעיל (י"ח) בתד"ה ואם:

שם ומרחיקין את המשרה כו'. ופי' הנ"י דהיינו נ' אמה ע"ש. וכ"ע התוי"ט וע' בד"ה ר"י דעת הרא"ש ודעת הרמב"ם. משמע דר"ל דפליגי עליה. וכ"מ מדבריו שם. ותמוה דהנ"י לא כתב הרחקת נ"א אלא לדעת הת"ק והם כתבו אליבא דהלכתא דקי"ל כר' יוסי ולזה גם הנ"י מודה כמבואר בדבריו ע"ש. רק שחולק על הרמב"ם במה דמצריך להרחיק ג"ט גם בחרדל ולהנ"י א"צ וכ"נ דעת הרא"ש וכ"כ הטור:

גמרא איבעיא להו ר"ע ה"ק כו'. לכאורה גם בהת"ק יש להסתפק כמו כן ה"ק א"ע בורסקי (בסמוך) אלא למזרח אבל לשאר רוחות א"ע אלא בהרחקת נ"א א"ד א"ע כו' אלא למזרח בהרחקת נ"א ולשאר הרוחות א"ע כל עיקר:

שם אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין כו'. כאן שייכא הגהת הגרי"פ בילקוט כו':

רש"י במשנה ד"ה אלא למזרח. לפיכך אינה מביאה הריח לעיר. כצ"ל:

רש"י ד"ה אתה הוא ה'. בתריה וצבא כו'. כצ"ל:

תד"ה וצבא. וריצב"א כו' הארון כו' היה במזרח בית קה"ק. התוי"ט תמה עליו ועל הרמב"ם שכתבו שהיה במערבו מגמרא מגילה דה"ל עשר אמות לכל רוח. ואישתמיטתיה פי' הרשב"ם לקמן (צ"ט) ד"ה ארון שעשה משה ע"ש:

גמ' ורוח דרומית קשה מכולן. נ"ב זהו אצלם ז״ל שהיו שוכנים בדרומו של עולם:

שם דכתיב וצבא השמים לך משתחוים. נ"ב נראה שההשתחואה שלהם היא ע"י גלגל היומי שמחזירם לאחוריהם בכל יום למערב. עם שעיקר הליכתם במהלך השניי היא ממערב למזרח. והיא הראיה ממה שהוצרכו להקפה יומיית נגדיית למהלכם העצמי. ואהא אקשי ראב"י ודילמא משו"ה אית להו תרי הקפות. שבמהלך השניי הם משתחוים בדרך הליכה לאחור ע"י הקף היומי שמוליכים לאחור כדי שלא יתקרבו לצד שכינה. אלא משנטלו פרס מרבם מתרחקים לאחורם ועם זה פניהם אליו להטות עצמם נגדו בתקופה השניית. ויש ליישב הקושיא שעיקר ההוכחה היא מצבא השמים שאין להם תנועה למזרח. ומשתחוים בכל יום למערב. עם שהתוכנים מניחים גם לכוכבי שבת תנועה כבדה מתונה מאד למזרח. אינה נחשבת לתנועה כנודע:

בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהוֹדִיעוּנוּ מְקוֹם תְּפִלָּה. קשא וכי דבר זה בלבד הודיעו לנו אבותינו? ונראה לי בס"ד אם לא היו מודיעים בכתובים שצריך להתפלל לצד מערב היה קשה לנו לתקן דבר זה להתפלל לצד מערב דוקא ולהקפיד על שאר רוחות מפני שדבר זה היה בעיני המון העם כמו ענין זר לייחס צד אחד דוקא למקום השכינה כי הם יאמינו שהשכינה בכל מקום דכתיב מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג) וגם היה חשש שיחשבו המון העם דבר זה למינות ח"ו כי המינים מורין כיוצא בזה להתפלל לצד מזרח דוקא ולא לשאר רוחות וכמו שאמר רב ששת לשמעיה אך עתה שהודיעונו דבר זה במקרא דנחמיה (נחמיה ט, ו) שהוא בכלל התנ"ך דכתיב וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים, אין המון העם מהרהרים אחר דבר זה דכל הכתוב במקרא אין מהרהרים אחריו.
ומה שאמר נַחֲזִיק טוֹבָה נראה לי בס"ד כי התפלה היא בנויה בכ"ב אותיות שהם מספר טוֹבָה [22] לכן אמרו נַחֲזִיק טוֹבָה.

מִנַּיִן שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּכָל מָקוֹם וכו'.. נראה דגם מאן דאמר השכינה במערב יודה שהקדוש ברוך הוא מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ ולית אתר פנוי מיניה ורק סבר שבצד מערב יש אור שכינה בגילוי יותר וכמו ענין שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יד, ט) הנשמה ממלאה את כל הגוף דנמצא אין אבר אשר אין בו כח הנשמה ועם כל זה יש איברים שהם הלב והחוטם שאור הנשמה מתגלה בהם דכתיב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז, כב) וכן הענין כאן.
ודע כי כאשר נסתכל בס"ד בדרך הסוד נמצא טעם מסתבר לדברי שני דיעות אלו והוא כי ידוע שיש עולמות שהם בסוד העיגולים ויש בסוד היושר ולפי סדר בחינת העיגולים יש להורות שיתפלל לכל צד דשכינה בכל מקום אך לפי סדר בחינת היושר יש להורות להתפלל לצד אחד דוקא והיינו לצד מערב כנגד מקום המקדש ובית קדשי קדשים דכתיב ביה וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח, יז) והמשכיל יבין נמצא לפי זה אלו ואלו דברי אלקים חיים, אך צריך לעשות כמאן דאמר להתפלל לצד מערב כי דבריו מכוונים לפי סדר היושר וגם אם נחשוב לפי סדר העיגולים גם כן ראוי הוא נמצא צד מערב שהוא מכוון כנגד בית המקדש ובית קודש קדשים תרווייהו איתנהו ביה.
ועוד יש לנו לומר בזה דמצינו לרבינו האר"י ז"ל מה שאמר בסוד הנענועים דלולב שהדרום הוא בחסד וצפון בגבורה ומזרח בתפארת ומעלה בנצח ומטה בהוד ומערב ביסוד עיין שם. וכתב הרב מאורי אור ז"ל מערב נקרא סוד וגם המלכות להיותה עטרת היסוד ולכן שכינה במערב עד כאן לשונו.
וידוע דהמלכות נקראת שער בסוד וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, והטעם כי תרגום שער תרעא כענין שם אֲדֹנָ־י במלואו דעולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] ולכן קודם התפלה אומרים 'אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח' כי אדנ־י הוא המלכות שהיא שער שבה נכנסים כל התפילות לעלות למעלה ולכן מתפללים לצד מערב ששם המלכות שהיא השכינה כי המערב ביסוד והיא שרשה בעטרת היסוד ונמצא שם הוא מקום כניסת התפלה ששם שער השמים.
ובזה מובן דברי רבותינו ז"ל שאמרו בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהוֹדִיעוּנוּ מְקוֹם תְּפִלָּה פירוש הודיעונו מקום השער שבו עוברת ונכנסת התפלה.

מַאי 'אוּרְיָה'? אֲוִיר יָ־הּ. נראה לי בס"ד דהשכינה במערב שהוא סוד שם אדנ־י והמלוי של י־ה בארבעה מילואים עסע"ב עולים כל המילואים מספר ס"ו שהוא מספר שם אדנ־י [65] עם הכולל שהוא השכינה והמלוי נקרא אויר שהוא עומד באויר הפשוט וזהו אֲוִיר יָ־הּ.

מַאי דִּכְתִיב: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית הַבָּאָה מֵעָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם (דברים לב, ב). נראה לי בס"ד דידוע בסוד הנענועים של הלולב דרום בחסד צפון בגבורה מזרח בתפארת מעלה ומטה בנצח והוד מערב ביסוד ושם כלולה המלכות גם כן בעטרת היסוד נמצא המערב הוא סוד יסוד ומלכות וידוע כי היסוד נקרא כל והמלכות נקראת בשם אדנ־י [65] שהוא מספר ס"ה בסוד וַאֲדֹנָ־י בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) והנה העורף של אותיות עולם כלומר אותיות העומדים אחורי אותיות 'עולם' הם 'סה כל' וזהו שאמר רוּחַ מַעֲרָבִית הַבָּאָה מֵעָרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם.
ונראה עוד בס"ד שרמז בתיבת מַעֲרָבִית שתי תיבות שהם 'מער בית' והיינו מער יסוד בית מלכות. ונראה לי רוּחַ מַעֲרָבִית כנגד חלק הסוד רוּחַ צְפוֹנִית כנגד חלק הדרש רוח מזרחית כנגד הרמז רוּחַ דְּרוֹמִית כנגד חלק הפשט שלמודו נח והכל נוחין בו.

מַאי דִּכְתִיב: "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה"? זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב (איוב לז, כב). נראה לי בס"ד הצפון הוא גבורה ומספר גבורה [216] עולה זהב רב [216]

זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית שֶׁמַּסְעֶרֶת אֶת כָּל הָעוֹלָם כְּשָׂעִיר. נראה לי בס"ד מזרח בתפארת וידוע כי התפארת ממשיך גבורות למלכות והמשכת גבורות היא יסוד הרעשה וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל על מאמר סוף אדרא זוטא דשמעו קלא על רשב"י זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות מרעיש הארץ בסוד המשכת הגבורות מרגיז ממלכות לאה ורחל בסוד הזווג וכנזכר בספרו מדרש אליהו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן] וזהו שאמר כאן רוּחַ מִזְרָחִית סוד התפארת שֶׁמַּסְעֶרֶת כָּל הָעוֹלָם כלומר כל יסוד העולם מלכות דהיינו יסוד דמלכות בסוד המשכת הגבורות שם.
גם אמר דְּרוֹמִית שֶׁמַּעֲלַת רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים נראה לי בס"ד כי דרום בחסד ועל ידי המשכת החסדים מַּעֲלַת רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים שהם חיות העולם.

גמרא ומשתחוה קשיא. עי' סנהדרין דף צא ע"ב:

תוס' ד"ה אוריה כו' ולר"ח עיקר. עי' קדושין דף יב ע"ב תוס' ד"ה והאיכא:

שם ד"ה רוח מזרחית. כדפי' הקונטרס במתני' כצ"ל ברש"י חבקוק א' ח':

דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו. עמ"ש תוס' ד"ה וצבא וכו' וריצב"א אומר וכו' הי' במזרח בית ק"ק עכ"ל ונתעורר בתי"ט במ"ש תוס' מנחו' צ"ח ריש ע"ב ע"ש. והנה פ"ק דמגילה יו"ד ע"ב אמר ר' לוי מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. ומייתי עלה תנ"ה ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח ע"ש והנה המסורת אינינו אלא שמקומו אינו מן המדה אבל שיהי' עומד באמצע ויש לו עשר אמות לכל רוח מכוון זה אינינו במסורת אלא הך בריתא דתנ"ה ס"ל שכינה בכל מקום ומסתמא העמידוהו באמצע ויש לו עשר מכוון בכל רוח ועפ"י אותה בריתא כ' תוס' במנחו' צ"ח ע"ב הנ"ל דבדי' בולטי' ונראי' בחוץ הי' ע"ד נס ויאריכו הבדי' אבל אה"נ למ"ד שכינה במערב מסתמא העמידוהו בקצה כותל המערבי והי' לו עשרי' אמות לפניו ויש נס יותר ויותר בהארכת הבדי'. וזהו דעת הרמב"ם פ"ד מבית הבחירה בנתקשה בו תי"ט. אמנם ריצב"א בשמעתין כ' דאין להוכיח מכאן דלמא שכינה במזרח ועמד הארון בקצה המזרח ולא הי' נס כלל בהארכת הבדי' והי' לו עשרי' אמה מצד מערב כי לכ"ע מקום ארון אינו מן המדה כמסורת בידינו. ומ"ש תוס' כדכתי' ונועדתי לך שם פי' מהריעב"ץ בלח"ש פ"ה דיומא דרוצה לחזק הדיעה ששכינה במזרח. שהרי עכ"פ הכרובי' עמדו במזרח הכפורת על פני הארון והשכינה נועד שם בין שני הכרובי' ש"מ מזרח חשוב אלו דבריו שם. ומ"מ אין כאן סתירה ומחלוקו':

וצבא השמי' לך משתחוי' יש להסביר עפ"י מ"ש המחקרי' כי הגלגלי' נבראו בתשוקה עצומה להאיר ולהטיב לבני עולם למשול ביום ובלילה ולהאיר על הארץ ועי"ז תשוקה זו הם מתגלגלי' להאיר בכל צד וכשרואי' שע"י שמאירי' בצד זה מתחשך בצד אחר רצים בתנועתם להאיר גם שם ועד"ז מתגלגלי' והולכי' לעולם ולהיות כי לפי דעת חז"ל אמצע נקודת העולם הוא מקום ידוע אבן שתי' שממנה הושתת כל העולם ומטפה זו נתפשט ונתרחב הכדור לכל צד עד שאמר הקב"ה די אבל לעולם הנקודה הלז הוא האמצע וא"כ כשמגיע גלגל היומי לעומת נקודה והרי היא מאירה לכל צד ופינה שסביבותי' בכל האפשר שוב לא הי' להם להתגלגל יותר וכבר נתמלאה כל תאותם באמצע היום כשהחמה למעלה מראש אותה הנקודה ועל מה תתגלגל עוד אלא עכשיו שנתמלאו תשוקתם רצים מהר להשתחוות למערב נגד שכינה שהיא במערב ומשהגיעו להשתחות לקונם ית"ש שוב יצאו ממרכז האמצעי ואין אורם בכל המקומו' שוב חזרו לתשוקתם הראשונה להאיר לכל פאת הכדור והבן זה:

כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו. פירוש כי תנועת כל הגלגלי' ממערב למזרח תנועה וסיבוב מעט. ואמנם גלגל היום נושא כל הגלגלי' ביחד בכל יום ממזרח למערב וא"כ נראו הגלגלים והככבי' כולם כמשתחוים למזרח ואחוריהם למערב וחוזרי' לאחוריהם ע"י גלגל היום ובחזירתם משתחוי' וחוזרי' ומשתחוי' כל גלגל וגלגל לעומת המזרח והוא ממש כמשל עבד הנוטל פרס מרבו ויוצא לאחוריו ומשתחוה:

שעושה אותו גלל. מרבה לו זבל ושורף את הזרעים שנזרעו בו: מתני' את הנבלות ואת הקברות כו'. משום ריח רע: אלא למזרח העיר. שאין הרוח מזרחית קשה תדיר אא''כ באה לפורענות אבל כדרכה היא חמה ומנשבת בנחת דכתיב (יונה ד) רוח קדים חרישית ותך השמש וגו' לפיכך אינה מביאה הרוח לעיר: חוץ מן מערבה. בגמ' מפרש טעמא: גמ' וסומך. אינו צריך להרחיק נ' אמה: שאינו עושה כלל. ומרחיק נ' אמה דקאמר ר''ע אשאר רוחות דרישא קאי: תדירא ברוחות. אותו צד תדיר ברוח שרוח מערבית מנשבת תדיר משאר רוחות: רוח צפונית מנשבת עם כל אחת. מהרוחות לפי שהיא רכה ומתוקה וצלולה כדאמר ביבמות (דף עב.) וממתקתן: בן נץ. מלאך העשוי בדמות נץ: מעמידה. בכנפיו: תדירא בשכינה. במערב היא שוכנת: לאבותינו. אנשי כנה''ג שאמרו מקרא זה בספר עזרא: וצבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח: לך משתחוים. למערב: ודלמא. הם למזרח משתחוים וכי תימא אין דרך להשתחוות סמוך לרב הם עושין כעבד שנטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה כשהוא הולך לאחוריו משנטל פרס מתרחק תמיד בהשתחויה: פרס. מתן: אתה הוא ה' לבדך. בתר וצבא השמים כתיב ועל עסקי שליחות צבא השמים הוא משבח ואומר אתה הוא לבדך במדה זו: לשם מחזירין שליחותן. כשבאין לומר עשינו שליחותך צריכין לשוב אל מקום שהשולחם עומד שם: למקום שמשתלחין. פי' באותו מקום שנשתלחו שם אף שם השכינה מצויה ואומרים לו עשינו שליחותך: והנה המלאך הדובר בי יוצא. בנבואת זכריה למוד את ירושלים כמה ארכה וגו' ומלאך אחר יוצא לסתור שליחותו של ראשון שחזר בו המקום ולא יתן בה מדה ואומר פרזות תשב ירושלים והרי שניהם מאת השכינה באים ואחריו לא נאמר אלא לקראתו זה בא מכאן וזה בא מכאן: רב ששת. מאור עינים הוה: לכל רוחתא אוקמן. העמידני להתפלל: דמורו בה מיני. תלמידי עובדי ע''ז מורים הוראה להתפלל במזרח: אוריה. אני שמעתי כך קורין למערב בלשון פרסי. ול''נ שכך קורין למזרח בלשון לעז והיינו דקאמר אויר יה שהשכינה במערב ופניו למזרח נמצא המזרח אוירו: יערוף כמטר לקחי. משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות כשם שאי אפשר בלא הם כך אי אפשר לעולם בלא תורה: מערפו של עולם. אני שמעתי מחזקו של עולם על שם שהשכינה במערב ס''ל ואני אומר מאחוריו של עולם שהמערב קרוי אחור שנאמר הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין וגו' (איוב כג): שמזלת את הזהב. שמחממת ומביאה שרב ורעבון בא והזהב זל: וכן הוא אומר. דכתיב זילותא גבי זהב: כשעיר. שד:

שעושה אותו גלל. אע''ג דגלל משביח הקרקע כשהיא כולה גלל מזיק: אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר כדאמרי' (ברכות מ.) הישן למזרח גרנו דמו בראשו מפני שרוח מערבית מביא הקש בחוטמו: מפני שהיא תדירה. לא גרסי' מ''ט דמן הברייתא היא דהכי איתא בתוספתא (פ''א ע''ש): וצבא השמים לך משתחוים. וא''ת בלילה נמי במזרח משתחוים וי''ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין וא''ת ואמאי לא נדע מקום תפלה מבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב וי''ל דמשם אין ללמוד דאע''ג דשכינה בכל מקום אי אפשר להשים ארון וכפורת אלא בצד אחד וריצב''א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב דנהי דבית קדשי הקדשים היה במערב המקדש מ''מ הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם היה במזרח בית קדשי הקדשים: לכל רוחתא אוקמן. כל הני אמוראי לית להו הא דתניא בברכות (דף ל.) שחייב אדם להתפלל נגד ירושלים משום דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם אלא סברי כר' ישמעאל דאמר בכ''מ שכינה ומאן דאמר שכינה במערב סבר כר''ע דאמר מפני שהיא תדירה ור' חנינא דשמעתין דאמר כגון אתון דיתבון לצפונא דארעא דישראל אדרימו סבר לה כברייתא דברכות: אוריה. לשון שפ''ה דאוריה מערב נראה לר''ת ולר''ח עיקר: רוח מערבית שבא מערפו של עולם. כדפי' בקונט' מאחורו של עולם דמערב קרוי אחור דכתיב אחור וקדם צרתני ודרשינן [בחגיגה] (דף יב.) לענין מזרח ומערב וכתיב נמי ארם מקדם ופלשתים מאחור (ישעיה ט) וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרי' בשמעתין והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל ולמ''ד שכינה בכל מקום צ''ל דהאי דקרי מזרח קדם ומערב אחור ודרום ימין וצפון שמאל משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחוים שם: הגה''ה ורבינו יצחק בר יהודה פירש דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב. ע''כ הגה''ה: רוח מזרחית שמסערת כל העולם כולו. והא דמשמע במתניתין שהיא נוחה מכל הרוחות היינו כשהיא באה כדרכה אבל כשבאה לפורענות היא מסערת כדפי' הקונט' במתניתין:

דף כה - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד