שבת קטו ע"ב

דף קטו - ב

אילימא מחלוקת התנאים בברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי, וסובר רב הונא כי רב חסדא הוא בשיטת תנא קמא שמצילין, ורב הונא עצמו סובר כרבי יוסי שאין מצילין.

יש לשאול: מנין לו לרב הונא שמחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי היא למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם?

ודילמא בהא גופא קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי, אם מותר לקרות בהן, וכך היא מחלוקתם:

מר, תנא קמא סבר: ניתנו לקרות בהן, ורק לכן מצילין אותן.

ומר, רבי יוסי סבר: לא ניתנו לקרות בהן, ולכן אין מצילין אותן.

אבל למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן לא נחלקו תנא קמא ורבי יוסי, ושניהם סוברים שלדבריו אין מצילים אותם, כדעת רב הונא.

ואם כן, אין לו לרב הונא להסביר שרב חסדא, האומר שמצילין סובר כתנא קמא. והרי פשיטא שאינו כרבי יוסי, ומתנא קמא אין ראיה שסובר כרב חסדא.

אלא, מחלוקת התנאים שאמר רב הונא כונתו לרבי יוסי, האומר אין מצילין ובהכרח שסובר כרב הונא, ותנא דגיפטית [בעמוד הקודם], שאומר במפורש שאפילו למאן דאמר לא ניתנו לקרות, מצילין.

תנו רבנן: כתבי הברכות שכתוב בהן נוסחי הברכות, וכן ברכות תפילת שמונה עשרה, והקמיעין ^[10] שכותבים בהן פסוקי סגולה כנגד מחלות או פחד וכדומה, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, וכתוב בהן מעניינות, מפרשיות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת.

אלא, אם פרצה דליקה בשבת, הרי הם נשרפים במקומן, הן ואזכרותיהן ^[11].

מכאן אמרו: כותבי ברכות - כשורפי תורה! שהרי אם תפרוץ דליקה בשבת לא יוכלו להצילם, ולכן אין לכותבם ^[12].

מעשה באחד שהיה כותב ברכות בעיר צידן. באו והודיעו את רבי ישמעאל. והלך רבי ישמעאל לבודקו אם אכן אמת הדבר.

כשהיה עולה רבי ישמעאל אליו בסולם - הרגיש בו. נטל אותו אדם טומוס, קובץ כתבים של ברכות, ושקען בספל של מים,, כדי שלא יבחין בהם רבי ישמעאל.

ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל: גדול העונש שמגיע לך על המעשה האחרון, ששיקעת את הברכות במים, מן העונש על המעשה הראשון, על שכתבת אותן ^[13].

בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא:

כתבי הקודש שלא נכתבו בדיו כהלכה, אלא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, שאינם כשרים לכתיבת כתבי הקודש, אבל היו כתובים בלשון הקדש - האם מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין?

ובעיה זאת יש להסתפק בה לפי כולם:

תיבעי, יש להסתפק בה למאן דאמר מצילין כתבי הקודש הכתובים בכל לשון. וכן תיבעי, יש להסתפק בה גם למאן דאמר אין מצילין. תיבעי למאן דאמר אין מצילין: כי שמא הני מילי שאין מצילין הוא דוקא היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון.

אבל הכא, דכתיבי בלשון הקדש - מצילין.

או דילמא, אפילו למאן דאמר מצילין תרגום וכל לשון, הני מילי - היכא דכתיבי בדיו, דכתב הדיו מיקיים, מחזיק מעמד זמן ממושך. אבל הכא, כתב שנכתב בסם ובסיקרא, כיון דלא מיקיים זמן ממושך כמו דיו, שמא לא מצילים אותם?

אמר ליה רבה בר רב הונא: אין מצילין.

אמר ליה ריש גלותא: והא רב המנונא תנא, שנה ברייתא, האומרת שמצילין כתבים שכאלו!? אמר ליה: אי תניא - תניא.

מאי, היכן תניא דין זה?

אמר רב אשי, כדתניא: אין הבדל בין דיני כתיבת ספרים לכתיבת מגילה, אלא הבדל זה בלבד: שהספרים נכתבים בכל לשון, ואילו מגילה אינה כשרה לקריאה עד שתהא כתובה אשורית, ^[14] על הספר, ובדיו.

ומוכח שרק מגילה חייבת להכתב דוקא בדיו, אבל שאר הספרים נכתבים גם בסם ובסקרא, ואם כן הם קדושים לגמרי, ולכן מצילים אותן מן הדליקה ^[15].

בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן:

ספר תורה שנמחקו רוב אותיותיו, או שבלה ושוב אין ניכרות בו רוב האותיות, עד שאין בו בכולו ללקט מתוכו [דהיינו, שלא נותרו בו] אפילו שמונים וחמש אותיות, שמנין האותיות הזה הוא השיעור לספר תורה כדי שיעמוד בקדושתו ^[16], כגון סכום האותיות של פרשת "ויהי בנסע הארן", שנחשבת כספר בפני עצמו, וכפי שיתבאר להלן -

האם מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין? אמר לו רב נחמן: ותיבעי לך פרשת "ויהי בנסע הארן גופה" אם נכתבה כשלעצמה ^[17] והיה חסר בה אות אחת, מהו להצילה?

אמר לו רב הונא בר חלוב: היכא דחסר פרשת ויהי בנסע - לא קמיבעיא לי. דכיון דאית ביה הזכרות של שם ה', הרי אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות - מצילין אותה מפני ההזכרות שנותרו בה ^[18].

כי קא מיבעיא לי: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות - ואין בו כלל הזכרות - מאי?

אמר ליה רב נחמן: אין מצילין.

איתיביה לרב נחמן מברייתא ששנינו בה: תרגום שבתורה [מבואר להלן שהוא "יגר שהדותא"] שכתבו בלשון המקרא ולא בלשון תרגום.

וכן לשון מקרא שבתורה שכתבו תרגום.

וכן אם כתב בכתב עברית הקדומה, ולא בכתב אשורית שכותבים בה ספרי תורה - מצילין מפני הדליקה.

ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה, שכתבו כדינו בלשון תרגום, שמצילין מן הדליקה.

ומדייקת הגמרא: תרגום שבתורה - מאי ניהו? [בראשית לא] "יגר שהדותא" ^[19].

והבינה הגמרא שמדובר שכתב רק את שתי המילים "יגר שהדותא", ובכל זאת מצילין מהדליקה, ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות! ומפורש בברייתא שמצילין פחות משמונים וחמש אותיות?

ומשנינן: כי תניא ההיא - שיש בה אותיות נוספות, ושתי המילים הללו ראויים להשלים למנין שמונים וחמש אותיות.

איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות - האם הן צריכות להיות מכונסות במקום אחד או יכולות להיות מפוזרות? ^[20]

רב הונא אמר: דוקא מכונסות.

רב חסדא אמר: אפילו מפוזרות.

מיתיבי לרב הונא מברייתא ששנינו בה: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.

והלשון "ללקט" מלמדת שהמדובר הוא באותיות מפוזרות.

תיובתא דרב הונא!

תרגמה תירצה רב חסדא, אליבא, לשיטתו דרב הונא, שכוונת הברייתא היא בליקוט תיבות שלימות, ואפילו כשהתיבות מפוזרות. ואילו מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא היא רק בליקוט אותיות מפוזרות.

תנו רבנן: [במדבר י] "ויהי בנסע הארן ויאמר משה". פרשה זו, עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות כמין אות נו"ן הפוכה, אחת מלמעלה, מלפניה, ואחת למטה, מאחריה, כדי להפרידה מהפרשיות שלפניה ואחריה ^[21].

ושאר תנאי (דתנן) [דאמרי] מצילין לא מסיים מן מינהון סבר ניתנו לקרות בהן. ומאן מנהון סבר לא ניתנו לקרות בהן אלא האי תנא דגפטית. דתני אע"פ שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן. ות"ק דר' יוסי בניתנו לקרות בהן פליג. וקי"ל כרב הונא דרב חסדא לגביה תלמיד הוא. והא דתנינן כל כתבי הקדש מוקים לה רב הונא בתרי בבי. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין נביאי' שקורין בהן בין כתובים שאין קורין בהן. בד"א בכתבי הקדש הכתובים בלשה"ק [אבל אי הוי] אינון כתבי הקדש כתובי' בכל לשון אין מצילין אותן מפני הדליקה ואפי' הכי טעונין גניזה והא ברייתא דתניא הברכות והקמיעות אע"פ שיש בהן של שם ומעניינות של תורה הרבה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונגנזין במקומן הלכה היא. והלכה כדתנא רב המנונא שאם היו כתובים בסם ובסיקרא מצילין אותן אע"פ שאינו דבר של קיימא. ולענין בעיא דרב הונא בר חלוב מרב נחמן סוגיא דשמעתא. כל ס"ת דאית ביה פיסקא דאית ביה שם אע"ג דאין בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו. והאי דתניא יגר שהדותא מצילין אותו להשלים דאי איכא פ"ה אותיות אע"ג שמהן יגר שהדותא מצילין אותו. והלכתא כרב הונא דהני פ"ה אותיות מכונסות ולא מפוזרות. ופי' מכונסות כדתרגמא רב חסדא אליבא דרב הונא בתיבו' אי יכול ללקט פ"ה אותיות מס"ת מתוך תיבות שלימות מצילין אותו כגון דמשכחת בראשית והיא מנויה לשש. ויצא מנויה לארבע. ואלה מנויה לארבע. ויקרא מנויה לחמש כולן תיבות שלימות עשרים (וא"ו) [או] פחות או יתר שמנין אותיותיהן פ"ה. אבל אותיות שמתוך תיבות שאינן שלימות אין מצילין כגון ויאמ מכלל ויאמר. אבר מכלל אברם או אברהם וכיוצא בהן. כל שנמצאת תיבה שלימה מונין אותיותיה להעלות לפ"ה אותיות וכל תיבה מקצתה מטושטשת אין אותיותיה המוגהות עולות למנין פ"ה. ומשו"ה אמרן ללקט ואע"פ שהתיבות מפוזרו' במקומו' רחוקין זה מזה:
גליונים של ס"ת. איבעיא אם מצילין אותן ולא איפשיטא. ס"ת שנמחק מקום המחק אין בו קדושה דאמרינן כי קדוש היכא דאיכא כתב. ליכא כתב לא קדוש. ומשום דאית טעותא בנוסחאות בהא שמעתא כתבנא כולה. ת"ש ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. וליפוק ליה משום גליון. בלה שאני כלומר אם מצילין מפני הגליונים לא הוה צריך לדקדוקי בתר פ"ה אותיות. ושנינן בלה שאני מכלל כי אם לא בלה מצילין אותו מפני הגליונין אע"פ שאין בו ללקט פ"ה אותיות. ת"ש ס"ת שנמחק אם יש בו כדי ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. ושנינן נמחק לא קא מיבעיא לן דכי קדוש כי איכא כתב. כי ליכא כתב לא קדוש.

כי קא מיבעיא לי גליונות של מעלה ושל מטה ושבין דף לדף ושבין פרשה לפרשה שבתחילת הספר ושבסופו (מ"ט) [מאי]. ת"ש גליונין של מעלה ושל מטה שבין דף לדף שבין פרשה לפרשה שבתחלת הספר ושבסופו מטמאין את הידים. ומשנינן דילמא כי חשיבי אגב ס"ת. אבל גליונים דלא מטמו את הידים לאו כוותיה אינון. וכיון דבעיא זו לא איפשיטא מחמרינן בבזיון כתבי קדש. ומצילין אותן הגליונין מפני הדליקה בשבת ותוב מהא דתניא הגליונין וספרי המינין אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיגו דדחינן ומוקמינן לה גליונין של ספרי מינין. ואקשינן מכלל דספרי מינין גופיהן מצילין. ושנינן הכי ספרי מינין הרי הן כגליונין. כלומר כשם שהגליונין שאין כתיבה עליהן אין להן כבוד ואין מצילין אותן. כך ספרי מינין מכלל שהגליונין של ס"ת מצילין אותן. והני ספרי מינין. ספרי תורה שכתבן מין אינון דקי"ל כר"נ דאמר נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף. כתבו נכרי יגנז. נמצא ביד מין יגנז. ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. אבל הספרים שחיברו אותן המינין דברי הכל ישרפו. דהא כתבי קדש שכתובין תרגום איפליגו בהן אם מצילין אותן מפני הדליקה אי לא.

ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות: והאמר רב המנונא תנא מצילין אמר לי' אי תניא תניא. ול"ג מאן תניא והיכי תניא וליתא בשום נוסחא וברייתא הוא ומצאתי' שנוי' בפ' זה בתוספתא אבל רש"י ז"ל גורס מאי תניא דתניא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו וכו' (אפי') [ופי'] שכל אלו הן הדברים שבין ספרים למגלה ועלייהו קתני להו בהך מתניתא וש"מ שאר ספרים נכתבין בסם ובסיקרא ואין זה נכון ולא מחוור דבעי' דריש גלותא מפשט פשיטא לי' דלא ניתנו לקרות בהן דהיכא דניתנו לקרות בהן כ"ע לא פליגי דמצילין וכיון שכן השתא היכי מייתי לה ברייתא למימר דקורין בהן ועוד דלאו הכי תניא בשום דוכתא. ותו ק"ל, דאמרי' עלה דמתני' בדוכתא מה"מ אתי' כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב אסתר וכתיב התם מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר ובדיו וכל כתיבה דספרים תפלין ומזוזות מהתם גמרי' אלמא בכולהו בעי' על הספר ובדיו. ועוד מצאתי דתניא בהדיא במס' סופרים גבי ספרים אין כותבין ע"ג דפתרא ולא על נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ובקנקנתום ולא במי טריא וכו' ועוד דמגמ' דילן מוכחא דאמרן בפ' המוציא גבי ס"ת כתובה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה אלמא בס"ת נמי בעי' [ספר] ובפ' הבונה (שבת קג:) תניא או שלא כתב בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו וההוא לאו במגלה תניא דמייתי לה וכתבתם אלא גבי ס"ת תניא ממאי מדקתני או שכתב את השירה כיוצא בה ש"מ דיו בעינן ובפ' הקומץ רבה נמי הכי מוקי לה בס"ת אלמא דיו בעי'. ושוב מצאתי בס' התרומות (סי' רמ"ה) כדברינו והוא מפרש זו הברייתא דקתני עד שתהא כתובה על הספר ובדיו דלגבי הצלה תני וה"ק שאר ספרים כיון שיש בהן אזכרות אפי' כתובין בסם ובסיקרא מצילין אותן אבל מגלה דלית בה הזכרה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ואין אנו צריכין לדחוק מפני שהגירסא אינה עיקר בנוסחאות:

ה"ג רש"י ז"ל וכן היא במקצת הספרים: מאי תניא דתני' אין בין ספרים למגילה, אלא שהן נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ופירש הוא ז"ל: דאלו דברים יש בין ספרים למגילה, שהמגילה צריכה שתהא כתובה אשורית ובדיו, אבל בספרים אע"פ שכתובין בכל לשון ושלא בדיו כשרין. ואינו נכון, דהא ריש גלותא ודאי לא מבעיא ליה היכא דנתנו ליקרות בהן דלכולי עלמא מצילין כדאמרינן לעיל, ועוד דלישנא דקאמר תבעי למאן דאמר מצילין, תבעי למאן דאמר אין מצילין קא דייק הכי, ועוד דהא בהדיא תניא בפרק הבונה (שבת קג, ב) כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה ושלא בדיו הרי אלו יגנזו, אלמא דיו בעיא. ועוד דהא כולהו מכתיבה כתיבה גמירי, כדאיתא במגילה (יט, א) דאמרינן כתיב הכא (וכתבתם) [ותכתב אסתר המלכה (אסתר ט, כט)] וכתיב התם (ירמיה לו, יט) ואני כותב (בספר) [על הספר] (ו)בדיו, אלמא כל היכא דכתיב ביה כתיבה צריך דיו, ובמסכת סופרים (ריש פ"א) אמרו כן בהדיא.
ובתוס' רצו להעמיד הגירסא ואמרו דלא לענין הכשר קריאה תניא אלא לענין הצלה, כלומר אין ביניהם למגילה לענין הצלה, אלא ששאר הספרים ניצולין אע"פ שאינן כתובין אשורית ובדיו, ומגילה אין מצילין אותה עד שתהא אשורית ובדיו, וטעמא משום דשאר ספרים לפי שיש בהן הזכרות, אבל מגילה דלא כתיבה בה הזכרות לא עד שתהא כתובה כהלכתה. וקשיא לי דלפי דבריהם לא מוכח מינה אלא למאן דאמר מצילין, דהא תניא אלא שהן נכתבין בכל לשון, דאלמא אף בכל לשון מצילין, ואם כן רבה ב"ר הונא היכי קאמר ליה אי תניא תניא, דמי איכא למימר דכר' חסדא סבירא ליה ולא כאבוה. ויש לי לתרץ דכיון דאיהו בעי אפילו למאן דאמר מצילין, ואכולה אהדר ליה רבה בר רב הונא אין מצילין, כלפי הא אמר ליה ריש גלותא והא תניא מצילין ונקט מינה מיהא חדא דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין, ואמר ליה רבה אי תניא תניא, דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין. ומיהו אכתי לא מחוור, דלישנא דברייתא לא משמע דמיירי לענין הצלה אלא לענין הכשר כתיבה. על כן נראה לי דלא גרסינן לה כלל, והא דרב המנונא דאמר תנא מצילין ברייתא היא דמפורשת בתוספתא (פי"ד, ה"ג).

הא דאמרינן: הני מילי בדיו דמקיים אבל הכא כיון דלא מקיים לא. קשיא לי דהני נמי מקיימו, שהרי שנינו למעלה בפרק הבונה (שבת קד, ב) דהכותב בשבת באחת מאלו חייב, וטעמא לפי שהיא מלאכה המתקיימת, ובהדיא תניא עלה בתוספתא (פי"ב, ה"ו) זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא, או דבר שאינו של קיימא בדבר של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא, אלמא הני נמי מקיימי. ויש לומר דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשוין לקיימן לעולם, אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן, והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא, אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם, הני לא מקיימי, ומקיים ולא מקיים לענין ספרים קאמר. כך נראה לי.

הא דבעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין אותו מפני הדליקה. תמיהא לי אמאי לא פשטה מדקתני בברייתא בהדיא, ספר תורה שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין פחות מכן אין מצילין. ועוד דמלישנא דבעיא משמע דאיהו הוה ידע לה לברייתא, דהא נקט לישנא דברייתא ספר תורה שאין בו ללקט כפרשת ויהי בנסוע וכו'. ויש לומר דאההיא [ברייתא] קאי והלכתא קא בעי מיניה אי ההיא ברייתא או לא ומשום דקשיא ליה אידך דקתני תרגום שכתבו מקרא וכו' מצילין אותו מפני הדליקה ואין צריך לומר תרגום שבתורה וכדקא פריך ליה מיניה ואזיל, ופריק ליה דאין מצילין, ואי משום ההיא, כי תניא ההיא להשלים.

הברכות ר"ל הקבועות במחזורים ותפלות כגון שמנה עשרה ושאר ברכות שבהם וכן הקמיעים אע"פ שיש בהם אותיות של שם וענינים הרבה של תורה כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה וכיוצא באלו אין מצילין אותם מן הדליקה אלא נשרפים במקומם הם ואגרותיהם ומכאן אמרו כותבי קמיעין כשורפי תורה ומ"מ כל הגורם לאבדם הרי הוא כמאבד שאר כתבי הקדש ומעשה באחד שהיה כותב בברכות בצדן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל והלך ר' ישמעאל לבדקו וכשהיה עולה בסולם הרגיש ונטל טומוס של ברכות ר"ל קבוצת קונדרסין ושקען במים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הראשונים שבזמן הזה כבר נהגו לכתוב ברכות ומצילין אותם וכ"ש שאין מערערים על הכותבים אותם:

היו כתובים בסם ובסיקרא ושאר מיני הצבעים או בקומוס וקנקנתוס אע"פ שאין אלו כתב של קיימא הואיל וכתובים אשורית ולשון הקדש מצילין אותן שהרי לא נפסלו נביאים וכתובים בכתיבה שלא בדיו אלא ספרי תורה ותפלין ומזוזות לבד ומאחר שמצילין שאר הספרים מצילין את אלו אע"פ שנפסלו יש שואלים היאך אמרו בסוגיא זו על הקומוס והקנקנתוס שאינו של קיימא והרי בענין סוטה אמרו שאין כותבין את מגלתה בקומוס וקנקנתוס מפני שאין יכולים לימחות אלא בדיו שהוא נמחק ומתרצין שזה שאסרו בסוטה פירושו קנקנתוס מעורב בדיו אבל מעצמו אינו מתקיים ואינו כן שהרי בספר תורה אמרו שאם כתבו במי עפצא וקנקנתוס כשרים אלא שהם חוזרים ומפרשים שלא אמרו בסוגיא זו אלא בקומוס עצמו או בקנקנתוס עצמו לא במים הנעשים מהם עם מי העפצים אלא בגופן שלהן עצמם כעין שרטוט ועליו הוא אומר שאינו מתקיים וי"מ שלא נאמר בכאן שאינו מתקיים אלא שהם חזקים יותר מדאי ואוכלים את הקלף ואינו נראה אלא עיקר הדברים שלא אמרוה אלא בקנקנתוס עצמו שאין הכתב כתב אלא בדיו או כעין דיו והוא קבוץ דברים המדביקים עם דברים המשחירים:

ספר תורה שבלה או שנמחק ונטשטש ומ"מ נשארו שם אותיות מפוזרות שהם בקיומם אם נשארו מהם שמנים וחמש כשיעור פרשת ויהי בנסוע הארון הרי היא בקדושתה ובלבד מתוך תיבות שלמות הא אם לא נשארו כשיעור זה אלא באותיות מפוזרות אין מצילין אותן ותיבות שלמות שהזכרנו אפי' היה בכללם יגר שהדותא שהוא תרגום וכן אפי' לא היה באותן התיבות שום אזכרה שאם היתה שם אזכרה אפילו פחות משמונים וחמש אותיות מצילין אותם מעתה פרשת ויהי בנסוע הארון אע"פ שחסרה מצילין אותה הואיל ויש בה אזכרות ודוקא במקום שנכתבה שעיקרה בקדושה הא אם נכתבו שמונים וחמש אותיות אלו לבד אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן אפי' עם אזכרותיהן כמו שכתבנו למעלה בענין ברכות:

פרשת ויהי בנסוע הארון עשה לה הכתוב סמניות לפניה ולאחריה לומר לך שאין זה מקומה ולא כתבה כאן אלא להפסיק בין פורענות לפורענות פורענות ראשונה מה שנ' בפרשות שלמעלה הימנה ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים ופירשו בו שסרו מאחרי יי' שניה מתאוננים ופירשו בה גדולי הרבנים שבתוך שלשה למסעיהם התאוו תאוה והוא שאחר פרשת ויהי בנסוע נכתבו שתי פורעניות מתאוננים ומתאוי תאוה וא"א לומר שהם פורענות אחת שהרי נאמר ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש י"י ויצעק העם ויתפלל משה ותשקע האש ואח"כ אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ועון מתאוננים לא נתפרש בתורה וקצת מפרשים פירשו בו שהם אותם שנאמר עליהם במשנה תורה ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ שלא האמינו בהבטחת השם ונביאו ומ"מ יש לרבותי' בה דרש אחר לדעתי והוא שאמרו אספה לי שבעים איש וכו' זקנים הראשונים שנאמר בהם ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל היכן היו מלמד שנשרפו במתאוננים אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בהר סיני שנ' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתוך שהקלו ראשם היו ראויים לישרף ולמדת שבשריפת נדב ואביהוא נשרפו ובאותה סבה וחכימא ברמזא ונשוב לדברנו והוא שלדעת גדולי הרבנים ויסעו מהר י"י הוא פורענות מתאוי תאוה ויש שואלים להם והלא כמה בהמות היו בידם צאן ובקר ומקנה כבד מאד ופירשו בו שהם התאוו בשר בלא טורח שהיה להם לעול מה שלא הותר להם בשר תאוה ולא היו רשאים לשחוט אלא באהל מועד והיו צריכים להמתין הקרבת אמורין וזריקת הדם ולקיחת המנות ואף אחר כל זה אלו אירעה לו טומאה הפסיד ומ"מ יש בה מקום עיון היאך נפרש בפורענות זו מתאוי תאוה והיא היא שנתאחרה בספור אחר של מתאוננים אלא שעקר הדברים מה שראיתי לקצת גדולי הדורות שפירשו שפורענות מתאוננים ומתאוי תאוה שתיהם לאחר מסעיהם היה וזה הנרמז בויסעו מהר יי הוא פורענות שלישי שהיה קודם מסעם ורצה להפסיק ביניהם שלא יהיו שלש פורעניות רצופים שלא להחזיקם בפורענות והוא שאמרו בהגדה ויסעו מהר י"י מלמד שנסעו מהר יי בשמחה כתנוקות הבורחים מבית הספר אמרו שלא ירבה עלינו מצות ר"ל כשלא שמעו שם אלא עשרת הדברות:

אע"פ שיש בהן אותיות השם כו' פי' ומאי דאמרי' שאם היה השם כתוב על ידות הכלים שיגוד מגנז אותו אמת שהוא טעון גניזה בחול אבל בשבת לא טרחינן לאצולי' כיון דלא ניתן לכתוב שם:

פרש"י בד"ה שכתבו מקרא התרגום שבעזרא כתבו כו' עכ"ל מהרש"ל מחקו מפרש"י ונראה לקיים כל פירש"י הישנים משום דהך רישא תרגום שכתבו מקרא איירי שהשאר הספר נכתב כהלכתו וכן הבינו התוספות שמועה זו בפרק קמא דמגילה אהא דקתני התם מקרא שכתבו תרגום כו' אינו מטמא הידים בשלמא תורה איכא יגר שהדותא וקשה אמאי מפסלה בהכי והלא אלו חסר כל אלו הג' תיבות לא מיפסל כו' ספר שחסר יריעה אחת אין קורין משמע בחסר פסוק אחד דקורין כו' עכ"ל ע"ש וא"כ ה"נ הכא בס"ת שנכתב כולה כהלכתה רק שכתוב יגר שהדותא מקרא וכן בנביאים שכתב כולה כהלכתה רק כדנא תימרון להון שכתב מקרא ודאי דלא איצטריך למתני בהו דמצילין דהא קורין בהן אפי' בחסר מהן אלו תיבות אלא בעזרא ודניאל שכתוב בהן תרגום יותר מיריעה א' אצטריך לאשמעינן אם כתב את כל התרגום מקרא אפילו הכי מצילין אע"ג דלא היו קורין בהן בחסר כ"כ וק"ל:

תוס' בד"ה מגילה עד כו' משום דבעי ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר כו' עכ"ל לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל לאקשויי אגופה דקתני הכא דמגילה בעי ספר מכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר ויש ליישב דזו הראייה דכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר אינו ראייה גמורה כ"כ וטפי נראה להם לאוכוחי מעיקרא מהא דתניא בהדיא בגמרא דידן דספר תורה פסולה על הנייר משום דבעי ספר אלא משום דלא מפורש בהדיא בגמרא דידן דפסולה נמי על הדיפתרא מהאי טעמא דבעי ספר הוצרכו למימר דהכי נמי לא חשיב לה לענין כשרות והביאו ראיה ממ"ס דפוסל בהדיא בס"ת דיפתרא ועוד ראיה מדפוסל במגילה וסוטה מטעם דבעי ספר מכ"ש בס"ת כו' ודו"ק:

בד"ה מיתיבי כו' משמע דמלשון ללקט כו' משמע הא יש בו ללקט מצילין כו' עכ"ל ק"ק דתקשי להו נמי כיון דאבעיא דלעיל נמי במפוזרות קמיירי מאי קא קשיא ליה לעיל ותבעי לך פ' ויהי בנסוע גופה הא איכא למימר דבמכונסות כגון ויהי בנסוע גופה לא קמבעיא ליה ומאי פשיט נמי לעיל מההיא דיגר שהדותא דאיירי במכונסות ועוד יש לדקדק דאמאי לא פשיט הך אבעיא דלעיל ומסייע ליה מהך ברייתא דס"ת שבלה אם יש כו' ואם לאו אין מצילין ויש ליישב בזה דלהך מלתא במפוזרות שאין בה כדי ללקט פ"ה אותיות ידע שפיר למימר דבלה שאני וק"ל:

סימניות מלמעלה כו'. סימניות אלו הן כמין נוני"ן הפוכין ולמ"ד שאין זה מקומה אלא כדי להפסיק בין פורענות כו' כדמסיק יש לכוין שע"כ באו אלו הסימנין בנוני"ן הפוכין כי הנו"ן מורה על פורענות כמ"ש פ"ק דברכות שע"כ לא נכתב נו"ן באשרי לפי שהיא מורה על הנפילה וע"כ הם הפוכים שיתהפך הנפילה לטובה ע"ש סומך ה' לכל הנופלים כמ"ש שם ולמ"ד ספר חשוב בפני עצמו ע"ש חצבה עמודיה שבעה באו הנוני"ן בספר זה שהוא קטן שבספרים שאין בו רק שני פסוקים לרמז שגם ספר הזה כולל נ' שערי בינה והם הפוכים שהם מתהפכים מדעת בן אדם שלא יוכל לעמוד עליהם וגם משה הנזכר בשני פסוקים האלה לא זכה רק למ"ט פנים כמ"ש ותחסרהו מעט מאלהים כדאמרי' במס' נדרים וענין שרמז שנחלקה התורה לז' ספרים כמ"ש שהיא אומנתו של הקב"ה בבריאת עולם בז' ימי בראשית כמ"ש ואהיה אצלו אמון והיינו חצבה התורה עמודיה של עולם שבעה שהם שבעת ימי בראשית:

בגמ' אמר רב אשי כדתנא אין בין ספרים למגילה וכו' נכתב בגליון דעמוד זה על הך דאמר רב אשי כדתני וכו' וז"ל מגילה דף ח' וצ"ע כי משנה זו אינה שם בצורה זו ע"כ לשון הגליון ונ"ל שאין כאן מקום לעיון זה כי הך דהכא לאו היינו המשנה דמגילה אלא ברייתא היא כדמשמע בתוס' וצ"ל כדתניא וכו':

ברש"י ד"ה נשרפין במקומן כצ"ל:

ד"ה הא רב המנונא תנא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה היו כתובים וכו' משמע דפשיטא ליה וכו' ר"ל אפי' לפי הברייתא דלקמן דאל"כ היה בעי מיניה אי קורין כמו דבעי מיניה אי מצילין דו"ק וק"ל:

גמ' שם והן מתאבדים מאליהם כצ"ל ונמחק מרקיבין:

רש"י בד"ה ואפ"ה כו' מיהא טעונין גניזה כצ"ל והס"ד:

בד"ה ר"ג כו' הזקן ור"ג שהיה בדורו כו' כצ"ל:

בד"ה גב מעלה שבהר הבית היו כו' כצ"ל:

גמ' בעי מניה ר״ה בר חלוב כו'. בעיא דר״ה מצי למיפשט מברייתא [דבסמוך] ס״ת שבלה כו' ויש ליישב [עיין במהרש״א]:

גמ' עשה להם הקב״ה סימניות כו'. עיין בח״ש שהנונין הן טעות ע״ש ועיין בשו״ת רש״ל. ואפשר שכן דרך לעשותו כחצי עיגול כזה () והוא שאין זה מקומו:

ברש״י שכתבו מקרא התרגום כו'. בח״ש מוחק ויש לישבו [עיין במהרש״א]:

בתוס' בד״ה היו כתובין כו' וקשה לרשב״א כו'. אין רצונו להקשות רעגענשבורג כיש משבשים [א] וק״ל׃

בתוס' בד״ה מגילה כו' וא״ת א״כ כו'. דא״ל הא קאמר תיבעי למ״ד אין מצילין כו' ואף שריש גלותא פשיטא ליה שאין קורין כאן [כן כתוב לפנינו ואפשר לומר שצ״ל בהן] ואפ״ה מסתברא ליה לומר כאן מצילין טפי מדלעיל [הואיל וכתובין בלשון הקודש] מ״מ מקשו שפיר מבכל לשון דקתני בברייתא הכא וא״ל דלמא הך ברייתא ס״ל ניתנו ליקרות ואינהו פליגי לעיל למ״ד לא ניתנו ליקרות מ״מ הקשו שפיר [דהא אין בין ספרים כו' אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה כו' אשורית על הספר ובדיו משמע דשארי ספרים מצילין אף שנכתבו בכל לשון ושלא בספר ודיו דודאי דלא ניתנו לקרות משום ריעותא דאינן בספר ודיו וגרועין מהך דסם וסיקרא דלעיל כיון שאינן בלשון הקודש] ודו״ק:

גמרא אילימא ת"ק ור' יוסי כו' כצ"ל:

שם בעא מיניה ר"ה כו' ס"ת שאין בו ללקט כו' א"ל אין מצילין. ק"ל מדוע לא הביא הש"ס לסייע ליה מברייתא דלקמן (קטז א') ס"ת שנמחק אם יש בו ללקט כו'. ועי' מהרש"א בתד"ה מיתיבי. ועמש"כ בחידושי ברכות (כו) בס"ד:

רש"י ד"ה טומוס. קונטרסים הס"ד. ואח"כ מה"ד היו כתובין:

רד"ה כגון פ' ויהי בנסוע. שהוא ספר לעצמו. וכ"פ הרמב"ם בידים פ"ג מ"ה. ופסקוהו הפוסקים והיינו כרבי לקמן. ותמיהני דא"כ יהיה כ"ו סה"ק. ובכ"ד אמרינן כ"ד ספרים. חמשה חומשי תורה. חומשין. וי"ל:

תוס' ד"ה אבל. אע"ג דבפ"ב דגיטין ק"ל דבר שמתקיים כו'. ק"ק מדוע לא הביאו מלעיל (קד ב') כתב בדיו בסם בסיקרא כו' חייב. כתב כו' ובכ"ד שאינו מתקיים פטור וע"ש בפי' הרמב"ם:

תד"ה מגילה. ועוד תנן במ"ס כו' ולא ע"ג נייר מחוק. הגר"א ז"ל בהגהותיו למ"ס מחק תיבת מחוק. אבל לעיל (עט ב') בתד"ה תפילין מוכח להדיא דגרסי ליה ע"ש:

אָתָא אִיגַרְתָּא מִמַּעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָסִיר. נראה לי דלא שיקר חס וחלילה, דלא אמר לו על קניבת ירק אלא בסתם, וכיון על אגרת אחרת שבאה להם לאסור בדבר אחר.

וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל עֹנֶשׁ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן. יש לדקדק, למה אמר 'בַלָּשׁוֹן הַזֶּה' אמר לו, וסגי לומר וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל וכו'?
ונראה לי בס"ד, בא בעל המאמר ללמדנו, שנדקדק בלשון הזהב של רבי ישמעאל ללמוד ממנו דבר אחר, והוא דיש לומר דהוה ליה למימר 'גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' ולמה אמר 'עֹנֶשׁ' כי העונש הוא לפי העון, ואם כן בעון תליא מלתא?
אמנם אמר 'עֹנֶשׁ' כי על העון עצמו לא אצטריך למימר, דודאי גָּדוֹל עֲוֹן הָאַחֲרוֹן דמחק כתבי הקודש במים בידים! אך הוא בא להעיר לבו של אותו האיש בדברים אלו בענין אחר, שיביט בעונש המוכן וראוי לו מאותו עון, יען כי כל עונש יהיה מדה כנגד מדה, וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם' (שמות יח, יא), בקדרה שבשלו, בה נתבשלו (סוטה יא, א). לכן על שמחק כתבי הקודש במים בידים, צריך שאחר כך הוא יחנוק עצמו במים בידים, ונמצא זה נחנק וגם הוא מאבד עצמו לדעת. הרי עונש האחרון קשה ומר מאד!
אבל עון ראשון, הוא לא שרף תורה כדי שיהיה ענשו בשריפה שישרף, אלא רק אמרו כותבי הקודש כשורפי תורה, דלפעמים יהיה איזה סיבה שישרפו כתבי הקודש מחמת שנפלה דליקה, וזה יהיה לפרקים, ועל הרוב לא יבואו לידי כך בעולם, ואיך יהיה עונשו שישרף? ואפילו אם תאמר שיהיה עונשו בשריפה שישרף, לא יזדמן שהוא יאבד עצמו לדעת שיפיל עצמו לתוך האש, כי הוא על כל פנים לא עשה להם שריפה בידם, כעון האחרון שהפילם למים בידים. ולזה אומר וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ רוצה לומר תדקדק בלשונו שאמר לו 'עֹנֶשׁ' ולא אמר לו 'עָוֹן' והיינו שהעיר לבו במוסר גדול, וענין רב היוצא מזה הענין.