דף קיז - ב
אלא, אמר רב אשי: שלש מחיצות ולחי אחד - זה מבוי שאינו מפולש.
שלש מחיצות בלא לחי - זה מבוי המפולש.
ואפילו לרבי אליעזר דאמר בעינן שני לחיים, הני מילי - להצלת אוכלין ומשקין. אבל להצלת ספר תורה - בחד לחי סגי. ולכן רבנן מתירים בשלש מחיצות ולחי אחד [48], ובן בתירה מתיר בלא לחי כלל.
מתניתין:
מצילין מזון שלש סעודות [49].
הראוי לאדם - לאדם, הראוי לבהמה - לבהמה [50]. כיצד?
נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלש סעודות.
בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות.
במנחה - מזון סעודה אחת.
רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות, ואפילו פרצה הדליקה סמוך לצאת השבת, לפי שבהיתר הוא מציל ורק גזרו שלא יוציא יותר כדי שלא יבוא לכבות, ודי בהגבלה זאת [51].
גמרא:
והוינן בה: מכדי הרי כשהוא מציל בהיתרא קטרח, אם כן, נציל טפי!
אמר רבא: מתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה להציל כמה שהוא חפץ - אתי לכבויי. לכן גזרו להגביל את הכמויות שמותר לו להציל [52].
אמר ליה אביי: אלא, הא דתניא: נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף.
התם - מאי גזירה איכא?
מה החשש שיעשה מלאכה?
אמר ליה רבא: הכא נמי אסרו משום גזירה - שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.
ולכן התירו רק בכלי אחד ולא בכלי אחר, שאם יטרח להביא הרבה כלים ישכח ויביאם דרך רשות הרבים.
גופא: נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף [53].
אבל אם נזדמן לו אורחין - מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף.
ולא יקלוט ואחר כך יזמין. אלא, יזמין ואחר כך יקלוט.
ואין מערימין בכך להזמין אורחים שאינם צריכים לאכול [54].
משום רבי יוסי בר יהודה אמרו: מערימין.
והוינן בה: לימא חכמים ורבי יוסי בר יהודה - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קמיפלגי.
דתניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב, ואפשר לשחוט רק אחד מהם ביום טוב, ונמצא שמותר לטרוח רק בהוצאת אחד מהם מהבור.
רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו.
והשני - עושה לו פרנסה דבר הצלה במקומו, בשביל שלא ימות.
רבי יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים, שמוצא סיבה שהשני עדיף יותר לשוחטו משום שהוא משובח יותר, ומעלה גם את השני. וכששניהם בחוץ: רצה - זה שוחט, רצה - זה שוחט.
ודחינן: ממאי שנחלקו באותה מחלוקת?
דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם להחמיר שלא להערים, אלא משום דאפשר להציל את השני בפרנסה.
אבל הכא, דלא אפשר להציל - לא מחמירים שלא להערים.
ועד כאן לא קאמר רבי יהושע התם שמערימים אלא משום דאיכא צער בעלי חיים.
אבל הכא, דליכא צער בעלי חיים - לא התיר להערים.
תנו רבנן: אם כבר הציל פת נקיה אין חוזר ומציל גם פת הדראה, קיבר [55].
אבל אם הציל פת הדראה - מציל פת נקיה [56].
ומצילין מיום הכפורים לשבת, אבל לא משבת ליום הכפורים [57].
ואין צריך לומר שאין מצילין משבת ליום טוב, שהרי יכול להכין ביום טוב אוכל.
ולא משבת לשבת הבאה. תנו רבנן: שכח פת בתנור וקידש עליו היום - ואם ישהה את הפת בתנור היא תשרף, ויש כאן ענין של הצלה מהדליקה - מצילין ורודים מהתנור [שהוא רק איסור מדרבנן] מזון שלש סעודות. ואומר גם לאחרים: בואו והצילו לכם [58].
וכשהוא רודה - לא ירדה במרדה, שהוא דרך חול, אלא בסכין, וכיון שעושה בשינוי אין בכך כל איסור.
ופרכינן על כך שהוצרך לעשות בשינוי:
איני, והא תנא דבי רבי ישמעאל: [שמות כ] "לא תעשה כל מלאכה" - יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה! [59] ומשנינן: כמה דאפשר לשנויי משנינן.
אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם לטרוח עבור הוצאת שבת. שנאמר [שמות טז] "והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו" - לאלתר. מיד כשמלקטים יכינו וזה בבקר [60].
אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע לברך בשבת על שתי ככרות לחם. דכתיב "לחם משנה" [61].
אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי שהחזיק שתי ככרות בידיו ובצע וחתך רק חדא. אמר: "לקטו" כתיב. שלקטו חלק מתוך הלחם משנה.
רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה, שהיה חותך פרוסה גדולה לצורך הסעודה כולה והיה מראה בכך את חיבת סעודת השבת שמכין עצמו לאכול סעודה גדולה לכבוד השבת [62].
אמר ליה רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא!
אמר ליה: כיון דכל יומא לא עביד, אינו חותך פרוסה גדולה והאידנא הוא דקעביד - לא מיחזי כרעבתנותא.
רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא ככר הלחם דעירובא, של עירוב חצירות - שרו ברכו המוציא עילויה.
אמרי: הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה - ליתעביד בה מצוה אחרינא [63].
שנינו במשנה: כיצד, נפלה דליקה - מצילין מזון שלש סעודות.
תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת - שלש.
רבי חידקא אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם - מקרא אחד דרשו [64].
כתיב [שמות טז] "ויאמר משה: אכלהו היום, כי שבת היום לה'. היום לא תמצאוהו; בשדה".
רבי חידקא סבר: הני תלתא "היום" - שבא ללמד על שלש סעודות לבר מאורתא, חוץ מסעודת ליל שבת.
ורבנן סברי: בהדי דאורתא.
הערות
[48] הרי"ף והרמב"ם [כג, כו] פסקו כרבנן ולפי המסקנא שצריך לחי אחד, והקשו הבעל המאור והגהות מרדכי הרי פירשנו את המשנה אליבא דרבי אליעזר. אבל לבית הלל ולהלכה בלחי אחד הוא תיקון גמור גם לאוכלין ומשקין ודינו כחצר, והרי בספרים הקילו יותר כמבואר בגמרא? ותירץ הרמב"ן במלחמות ובביאור הגר"א [שלד יז], שהקולא בהצלת ספר היא שאין צריך שיתוף מבואות, אבל להצלת אוכלין כשאין שיתוף במבוי אסור, וביאר הרמב"ן שקושיית הגמרא נציל אוכלין ומשקין, משום שבמשנה משמע שהקילו גם בתיקון המבוי ומחיצותיו ולא רק שאין צריך שיתוף, ולכן פירשנו את לשון המשנה לפי רבי אליעזר שהקילו שאין צריך שני לחיים. אבל הקולא בהצלת ספר לכולי עלמא היא שאין צריך שיתוף מבואות, ובזה חמור יותר הצלת מזון ובגדים שצריך שיתוף.
[49] הבית יוסף כתב שאפילו יש לו מה לאכול מותר להציל שלש סעודות, וכן כשהציל בעל הבית הרבה כגון סל מלא ככרות שהתירו לו במשנה [קכ א], מותרים אף בני ביתו להציל כל אחד שלש סעודות. והמשנה ברורה פסק [שלד, י] שאפילו אם מתענה תענית חלום בשבת יכול להציל, שתיקנו שיעור שוה לכולם. והפרי מגדים [שם, ד] מסתפק אם יכול להציל עבור בני ביתו, והביאור הלכה [א] מכריע שמותר להציל לבניו כמו שפירשו התוספות על הצלה ליום כיפור שהכונה לצורך התינוקות [וראה בפרי מגדים שאפשר לפרש את ספיקו אם הוא יכול להציל עבור בניו וגם הם יצילו אחר כך לעצמם]
[50] הלשון משמע שמציל שלש סעודות לבהמה. וצריך ביאור, מה שייך שיעור כזה לבהמה? ופירשו התפארת ישראל והביאור הלכה [שלד א] בשם תוספות שבת, כיון שאסור לאדם לאכול עד שיאכיל לבהמתו, כמבואר בברכות [מ א], לכן בכל סעודת שבת יצטרך להאכיל את בהמתו. אבל השפת אמת כתב שדבר פשוט הוא שהחיוב להאכיל את בהמתו הוא לכל היום כפי צרכה ולא בכל סעודה, ולכן הצלת מזון לבהמה אינה לשלש סעודות אלא לכל השבת וכן מפורש בחידושי הריטב"א החדש.
[51] השפת אמת ותפארת ישראל ביארו את ההיתר של רבי יוסי, משום שאם לא אכל סעודה בליל שבת ישלים שלש סעודות ביום, ולכן כיון שיש אופן שחייב בסוף השבת לאכול שלש סעודות התירו תמיד להציל שיעור זה. והרמ"א [רצא א] פסק כך שישלים את שלש הסעודות ביום, והמשנה ברורה [ו] כתב שאם שכח לומר רצה בסעודת ההשלמה לא יחזור, והטעם מבואר בשערי תשובה [שם א] שההשלמה אין בה חיוב פת דוקא, כמו בסעודה שלישית שאין חוזר אם שכח רצה, ראה שו"ע [קפח, ח].
[52] לעיל בתחילת הפרק הובאו שיטות הראשונים למה בדליקה "אסרו" להציל שמא יכבה, ובבא מהדרך ומעות בידו "התירו" איסור דרבנן כדי שלא יעבור על איסור תורה. וכן למה הצלת מת מדליקה התירו לגמרי. והקשה המאירי שכיבוי דליקה אסור רק מדרבנן ואיך גזרו גזירה לגזירה שמא יכבה? ותירץ, שאין זה חשש אלא ודאי יבא לכבות. והריטב"א תירץ, כיון שיש אופן שהכיבוי הוא מלאכה מן התורה כגון כשמתכוון לעשות פחם, גזרו שמא יכבה כמו על כיבוי דאורייתא.
[53] המשנה ברורה [שלה, ט] מביא מחלוקת תוספות שבת ופרי מגדים- האם קליטה וצירוף אסרו במיוחד, או שנקטו דוגמא זו כאורחא דמילתא, שכך הדרך להציל על ידי הרבה כלים, וסיבת האיסור הוא משום שמציל בהרבה כלים. וביאור מחלוקתם- שלהלן קמג ב שנינו שחבית שנשברה התירו להציל רק שלש סעודות, וכתב רש"י שם ושו"ע [שלה א] ששיעור זה נאמר כשמציל בכמה כלים. אבל בכלי אחד מציל אפילו הרבה. ובברייתא בנשברה לו חבית בראש גגו נאמר גם כן חילוק זה שבכלי נוסף אסור והוסיפה הברייתא "ויקלוט ויצרף", והתוספות שבת פירש שמדובר על יותר משלש סעודות והאיסור משום שמציל בכמה כלים, ויקלוט ויצרף נקטו משום שכך הדרך להציל מגגו. אבל הפרי מגדים מפרש שהברייתא אסרה להציל אפילו שלש סעודות משום שקליטה וצירוף מגגו חמור יותר מהצלה מחבית המונחת בארץ, וראה שער הציון [שם ו] שזו מחלוקת ראשונים.
[54] רש"י. והבית יוסף [שלה] כתב שהרמב"ם פירש את הגמרא שאין מערימין להציל ולזמן אחר כך אורחים. והרמב"ם פסק לקולא שמותר להציל ואחר כך לזמן אורחים, והמגן אברהם [שם ב] כתב שלדעת הרמב"ם מותר לכתחילה להזמין אורחים שלא יאכלו. אבל השו"ע פסק שאסור להערים לזמן אורחים שלא יאכלו, וכן להציל לפני שיזמין. אבל אם הציל מתיר הרמ"א להזמין אחר כך אורחים בדיעבד. וכתב הרא"ש להלן פרק תולין [סימן ה] שמצאנו דינים חלוקים בהערמה על איסור דרבנן: יש שהתירו לכולם להערים, ויש שהתירו רק לצורבא מדרבנן שלא חששו שיבא על ידי זה להקל באיסורים דרבנן, ויש מקומות שהחמירו על המערים יותר מאיסור תורה, כמו במי שלא עירב עירוב תבשילין והערים לבשל הרבה ליום טוב שאסור לו לאכול, ויש מקומות שנחלקו בדין הערמה כמו בסוגיא כאן.
[55] לעיל במשנה הובא שהפוסקים מתירים להציל שלש סעודות גם כשיש לו מה לאכול, ולפי זה דייק הריטב"א כאן בגמרא שרק אם "הציל" פת נקיה אסור להציל פת הדראה. אבל כשיש לו בלי הצלה מותר להציל כל מזון אפילו פת הדראה. והקשה החזון איש למה אסרה הברייתא להציל עוד פת הדראה הרי אפילו נקיה אסור לו להציל יותר משלש סעודות? ותירץ, כיון שמציל מין אחר היינו סוברים להתיר שיאמר שנוח לו בפת גרועה, וחידשה הברייתא שאסור. והמגן אברהם [שלד, ה] מתיר להציל כל מין נוסף אפילו בשר ודגים וכדומה, ורק בפת אסרו הדראה. והמשנה ברורה [תקו, לו] מחדש שפת ממין דגן אחר אפילו גרוע יותר, מותר להציל כמו בשר ודגים, ראה שער הציון [שם, נח].
[56] התוספות למדו מכאן לאופה ליום טוב שאם יש לו פת נקיה אסור לו לאפות פת הדראה. אבל כשאין לו פת יאפה מקודם פת הדראה ואחר כך פת נקיה, ומשמע שכונתם שמותר לו להערים לכתחילה וכן פסק המגן אברהם [תקו, טז]. ותמהו השפת אמת ורבי אלעזר משה הורביץ הרי זו הערמה על אפיה שלא לצורך ביום טוב, ובלי שום הפסד? וראה משנה ברורה [שם, לט] שדחק שכונת המגן אברהם שיאכל גם את הפת הדראה ביום טוב. והר"ן הביא שהרשב"א חולק על התוספות וסובר שגם כשיש לו פת נקיה מותר לו לאפות ביום טוב פת הדראה אם יאכלנה ביום טוב, משום שכל מה שיאכל מותר לו לאפות, ודוקא בדליקה שאסרו להציל אפילו בהיתר לכן אסרו להציל פת גרועה כשהציל פת נקיה.
[57] רש"י פירש לסעודת מוצאי יום הכיפורים, והקשו התוספות מה החידוש הרי הוא מכין לחול? ותירצו, שיש מצוה לאכול במוצאי יום הכיפורים, ובכל זאת אסרו להציל לצורך כך. והר"ן דייק שמשמע שביום כיפור עצמו מותר להציל למוצאי יום הכיפורים, והטעם שהתירו משום צער הצום כמו שהקילו בקניבת ירך לעיל קיד ב, וכן פסק השו"ע [שלד ד]. וכתב התהלה לדוד שלפירוש רש"י מבואר בברייתא שעל אף שהתירו להציל ביום כיפור למוצאי הצום. אבל משבת ליום הכיפורים אסור מפני שקדושת שבת חמורה יותר. וחידש שיום כיפור שחל בשבת אסור להציל לצורך סעודה במוצאי הצום ודייק כך מהמגן אברהם. והתוספות פירשו שלהציל ליום כיפור הכונה היא כדי להאכיל את התינוקות, ודייק מכך הביאור הלכה [שלד א] שבעל הבית מציל עבור כל בני ביתו.
[58] כתב הר"ן שהתירו להציל שלש סעודות רק כשאין לו מה לאכול, וכן אומר לאחרים, הכונה למי שאין לו מה לאכול. וכתב הבית יוסף [שלד] שהר"ן פוסק כך דוקא בדין הצלת פת ששכח בתנור. אבל בהצלה מדליקה מותר אפילו כשיש לו מה לאכול, ראה לעיל בהערה על המשנה.
[59] הקשו התוספות הרי יש בהם איסור מדרבנן ולכן צריך לשנות? ותירצו, שקושיית הגמרא- כיון שהאיסור רק מדרבנן, משום מצות סעודת שבת היינו צריכים להתיר. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שסברה הגמרא שבאיסור דרבנן אין מקום לחלק בין מרדה לסכין, שאסרו את הפעולה אפילו אם אינה דרך מלאכה.
[60] רש"י וטור [רנ]. והבית יוסף הביא תנחומא שדורש "והיה ביום השישי והכינו" אין והיה אלא מיד שנאמר והיה כי קם הפלשתי וגו'. וכתב הביאור הלכה [רנ א] בשם הפרי מגדים שלטעם התנחומא יקדים לפני קריאת שמע ותפילה שלקיטת המן היתה אחרי התפילה, ודחה דבריו שקריאת שמע תדירה וקודמת להכנה לשבת, ואפילו אם נאמר שהפסוק חידש שהכנה קודמת, הרי פסוק זה נאמר במרה עוד לפני שניתנה תורה ומצות קריאת שמע ותפילה. ולכן פסק המשנה ברורה שלא יכין לשבת לפני התפילה, והקיצור שו"ע [עב ד] פסק שיכין לשבת אפילו לפני התפילה, רק שלא יבטל תפילה בציבור.
[61] א. הט"ז [או"ח תרעח ב] כתב שלחם משנה חיובו מן התורה שהרי דרשו זאת מפסוק. אבל המגן אברהם [קפח, ט] כתב שהיא מצוה מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא, ובסימן רנד [כג] כתב שאינה חובה כל כך אלא מצוה, ולכן אסור להציל מהדליקה ולרדות פת מהתנור לצורך לחם משנה. ב. התוספות בביצה [ב ב] כתבו, שיש מדרשים חלוקים האם ירד מן ביום טוב. ולכאורה חיוב לחם משנה ביום טוב תלוי במדרשים אלו, והרי"ף בפרק ערבי פסחים [תשפט] כתב שחייב בלחם משנה ביום טוב משום שלא ירד מן ביום טוב [וכן פסק השו"ע תקכט א] חוץ מליל פסח שהפסוק לחם עוני ממעט שמספיק אחד שלם ועוד פרוסה. וכן פסק הגר"א [תעג, ד] שבפסח מניח בקערה רק שתי מצות ומברך המוציא על השלם והפרוסה כהרי"ף. אבל השו"ע [שם, ותעה א] פסק שצריך שתי מצות שלימות חוץ מהפרוסה. ג. השו"ע [רצא, ו] פסק שנשים חייבות בשלש סעודות, ובבית יוסף מבואר שחייבות גם בלחם משנה, הובא בביאור הלכה. והטעם משום שגם הם היו בנס המן, והר"ן הוסיף עוד טעם משום שדרשו כל שישנו בשמירה [דהיינו, איסור מלאכה] ישנו בזכירה [מצות קידוש] ונכלל בזה כל מצוות השבת. האחרונים דנו על לחם שאינו יכול לאוכלו אם מצטרף ללחם משנה ובקהלת יו"ט על ספר זכרו תורת משה [סט א] מחמיר שלא לצרף פת ששאלה מאחר רק לצורך לחם משנה. אבל החזון איש הורה להשתמש בשבת ערב פסח במצה, לצורך לחם משנה אף שהיא אסורה באכילה בערב פסח [קובץ אגרות קפח]
[62] רש"י. ולפירושו הוא דין חדש ואינו המשך לדין לחם משנה וכן פסק השו"ע [רעד א] שמברך על שתי ככרות ובוצע אחת, ושיחתוך פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל הרשב"א [הובא בר"ן] פירש שרבי זירא בא לחלוק על רב כהנא וסובר שצריך לחתוך את שתי הככרות, וכך נהגו המהרש"ל והשל"ה וכן פסק הגר"א בשו"ע, ובמעשה רב מובא שאם היו מונחים לפניו יותר משתי ככרות פרס את כולם כלשון הגמרא אכולא שירותא.
[63] בשו"ע [או"ח תרסד, ט] כתב הרמ"א שנהגו להצניע את הערבה של הושענות לאפיית מצות כדי לקיים בה מצוה. וכתב הגר"א שמקור המנהג מהגמרא כאן. ובשו"ע [או"ח כא, א] כתב שעל אף שחוטי ציצית שנפסקו אין בהם קדושה לא ישליכם דרך בזיון, וכתב המגן אברהם והגר"א שראוי שיעשה בהם מצוה כמבואר בגמרא כאן, ולפחות ינהג בהם בכבוד.
[64] הובא לעיל מחלוקת הט"ז ומגן אברהם בדין לחם משנה אם הדרשא היא לחיוב מהתורה או אסמכתא, וראה לעיל על חיוב נשים בשלש סעודות ולחם משנה. ונחלקו הראשונים בחיוב אכילת סעודות שבת, דעת ר"י בתוספות [ברכות מט ב] כיון שלמדו מהפסוק שנאמר במן ושם קראתו תורה "לחם", לכן צריך לאכול פת דוקא בכל הסעודות, וכן פסקו הטור ושו"ע [רצא, ה]. והרשב"א והר"ן בחידושיו כאן מסתפקים שמא סעודה נחשב אפילו במיני דגן או בפירות, ומשמע שספיקם על כל השלש סעודות. אבל התוספות בברכות הנ"ל והטור ושו"ע הביאו שיטה זו רק על סעודה שלישית, שיוצא בה במיני דגן ויש אומרים אפילו בפירות, ויש אומרים דוקא בבשר ודגים וכדו' שמלפת בהם את הפת, והרמ"א [שם] כתב שכך נוהגים בשבת ערב פסח שאסור לאכול פת אחר חצות, שזה זמן סעודה שלישית, ראה להלן. והחילוק בין סעודה שלישית לשאר סעודות, כתב הלבוש [רצא, ה] שאין דרך האדם לאכול סעודה שלישית כל כך לתיאבון לכן יוצא ידי חובה במינים אחרים, והוסיף רמז שבפסוק שדרשו שלש פעמים "היום" לשלש סעודות, ב"היום" השלישי נאמר לא תמצאוהו ומשמע שגם אם לא תמצאו "מן" שהוא לחם אכלו דברים אחרים. ורבנו יונה בברכות [שם] כתב טעם אחר, שבאמת מצד שלש סעודות אין צריך פת דוקא אלא כיון שחייב לקדש וצריך קידוש במקום סעודת פת, לכן בלילה ובסעודה ראשונה ביום שחייב בקידוש צריך פת אבל סעודה שלישית יכול לאכול פירות.
אלא אמר רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינו מפולש כו' ואפילו לר"א דאמר בעי שני לחיים וכו'. פירש רש"י ז"ל: ותרווייהו כר"א, ולפי פירושו קיימא לן כבן בתירה, דכיון דהקילו טפי בהצלת כתבי הקודש מהצלת אוכלין, ורבנן דבעו לגבי אוכלין שלש מחיצות ושתי לחיים כר"א, אפילו הכי שרו בכתבי הקודש אפילו בלחי אחד, אף אנו נאמר דכיון דקיימא לן כבית הלל דאפילו אוכלין מצילין למבוי שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד, לגבי כתבי הקודש נקל טפי ואפילו אין לו אלא שלש מחיצות בלחוד בלא לחי נציל.
וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שגם הוא מפרש כדברי רש"י ז"ל, דתרווייהו אליבא דר"א. אבל אין פירושו מחוור, דאם כן הוי ליה לרב אשי למימר ותרווייהו אליבא דר"א כמו שאמר רב חסדא, ורבה נמי דאמר ותרווייהו אליבא דרב יהודה. אלא רב אשי כב"ה מוקי לה, אלא דכי היכי דלא תיקשי אי הכי אפילו אוכלין ומשקין נציל, קאמר דבהא אפילו ר"א מודה בה, משום דבעי תנא למיתנייה אפילו לר"א, לא מצי למיתני דנציל לתוכו אוכלין ומשקין, והשתא אתיא מתניתין כהלכתא, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואף ר"ח ז"ל פסק כן הלכה כתנא קמא דמתניתין.
מהא דתניא: הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה. דקדקו בתוס' לאסור גם ביום טוב (שני) למי שיש לו פת נקיה שלא יאפה פת הדראה. ואינו מחוור בעיני, דהא לגבי הצלה אסרו אפילו הדברים המותרים בעלמא מפני שהוא בהול על ממונו וחששו דלמא אתי לכבויי, אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע.
מצילין מיום הכיפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכיפורים. מדקאמר אבל לא משבת ליום הכיפורים, ולא קאמר ולא מיום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים, שמע מינה מצילין. והכין נמי איתא בהדיא בירושלמי (דפרקין ה"ג) דגרסינן התם: ביום הכיפורים מאי אית לך על דעתין דרבנן לא יציל כלום, כל עמא מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה וגרסי' תו התם מצילין לחולה ולזקן כבינוני, ולרעבתן כבינוני.
והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת. איכא למידק מאי קא מייתי מיום טוב לשבת, ביום טוב שאני דכתיב ביה מלאכת עבודה, אבל בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה, הכל בכלל איסור. ועל כן פירש רבי שמואל ז"ל דלא גרסינן כל מלאכת אלא לא תעשה כל מלאכה. ואין זה נכון, חדא דאין הספרים מודין לו, ועוד מנא לן דכל מלאכה מוציא תקיעת שופר ורדיית הפת, אדרבה מרבה הוא כל מלאכה לאיסור, אלא ודאי כל מלאכת עבודה גרסינן. וקושיא מעיקרא ליתא, דכיון דאינה מלאכה לגבי יום טוב גם לגבי שבת לא חשיבא מלאכה, דהא לא התיר הכתוב ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד וכדאמרינן (מגילה ז, א) אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ואי נמי מכשירי אוכל נפש, וא"נ לבית הלל (ביצה יב,א) כל מה שאפשר להתיר משום מיגו שהותר באוכל נפש, והלכך כשמוציא הכתוב תקיעת שופר ורדיית הפת מכלל איסור מלאכת יום טוב שמעת מיניה דאינה מלאכה.
אבל הרמב"ן ז"ל פירש הענין, משום דגבי חג המצות כתיב (שמות יב, טז) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' מפני שכתוב בהן כל מלאכה הוצרך להוציא בפירוש אוכל נפש, אבל בשאר החגים דלא כתיב בהם אלא כל מלאכת עבודה, לא הוצרך הכתוב להוציא בפירוש אוכל נפש, שאין בכלל מלאכת עבודה אוכל נפש שהיא אינה מלאכת עבודה אלא מלאכת הנאה, ובמקום אחר כתיב בחג המצות לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ומפני שלא אמר כל לא הוצרך הכתוב להתיר שם אוכל נפש בפירוש, ועוד במקום אחר כתיב (ויקרא כג, ה) בחג המצות כל מלאכת עבודה לא תעשו, ומכאן למדו להתיר תקיעת שופר ורדיית הפת, דהאי מלאכת עבודה למעוטי מאי, אי למעוטי אוכל נפש, הרי התירו בפירוש בחג המצות, אלא ודאי להוציא אלו שאינן מלאכה בא, אלמא אע"פ שאסר בו הכתוב בפירוש כל מלאכה חוץ מאוכל נפש, אפילו הכי תקיעת שופר ורדיית הפת הותרו בו דאלמא אינו בכלל כל מלאכה, וכיון שכן אף בשבת ויום הכיפורים שכתוב בהן לא תעשה כל מלאכה מותר דאינן בכלל כל מלאכה.
רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. פירש רש"י ז"ל: חתיכה גדולה שיש בה די לכולה שירותיה, וכן פירש גם בברכות (לט, ב). ואינו מחוור בעיני, דהא אינו ענין שמועתנו, ועוד דאדרבה כל שהוא מרבה בחתיכה הוי עין יפה, וכדאמרינן התם (מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, והיכי קרי ליה הכי רעבתנותא. אלא נראה לי דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דקאמרינן דנקט תרתי ובוצע חדא. קאמר הכא ר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה, והיינו דאמרינן דמחזי כרעבתנותא.
כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש. כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דאין חיוב סעודות אלו להינתן בשחרית ובצהרים ובמנחה, אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון וחוזר ואוכל שפיר דמי, ולדבריו הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, לא שיהיה החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו, אלא אורחא דמילתא נקט.
וכן יש שאומרים שאפילו עביד אותן שלש סעודות במיני תרגימי שפיר דמי, והא דאקשינן לקמן (שבת קיח, א) מהא שיש לו מזו ארביסר סעודות, ואמרינן לרבנן חמיסר הויין ואי ר' חדקא שתסרי הויין, התם נמי משום דאורחא דאינשי דלא קבעי סעודה אלא על הפת קאמר הכין, דאי בעי למיכל נהמא מחייבינן למיתן ליה, והוא הדין למדיר את אשתו ובפרק אע"פ (כתובות סד, ב) גבי המדיר, הארכתי בזה יותר בסייעתא דשמיא.
המשנה השניה מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות שחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות אמר הר"ם פי' האדם חייב בשלש סעודות בשבת האחת ליל שבת והשניה יום שבת והשלישית במנחה ועוד יתבאר כי זאת ההצלה אינה לחצר המעורבת ומה שחייבנו שלא נתיר לו להציל כל מה שיוכל דילמא (אפי') [אתי] לכבויי לפי שהוא בהול על אבוד ממונו וכשנאמר לו אין מצילין אלא שלש סעודות יסכים באבוד ממונו ולא יחוש לכבות האש ואין הלכה כר' יוסי:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור עניני החלק השני והוא שאמר מצילין מזון שלש סעודות שהוא מזון הצריך לו לאותה שבת וכן הראוי לבהמה מציל ממנו כשיעור שתוכל להתפרנס היום ואין מתירים לו ביתר משיעור זה ואע"פ שאין בו נדנוד עבירה שהרי סרך טלטול אין כאן שבהיתר הוא מטלטל ולא סרך הוצאה שהרי באוכלין לא התרנו אלא בחצר המעורבת ולא נאסר אלא מחשש שמא אם נתירהו להציל את הכל שמא מתוך בהלתו יבא לכבות ופירש אח"כ שאם נפלה דליקה בלילי שבת שעדין לא סעד אחת משלש סעודות מצילין מזון שלש סעודות ואם בשחרית שכבר עברה סעודת הלילה מציל מזון שתי סעודות ובמנחה אינו מציל אלא אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות הואיל והותרה הצלתן למקצת שבת ואין הלכה כר' יוסי ומ"מ יש מפרשים בדבריו אפי' בפעם אחת כגון שהוא מקפל שנים ושלשה כלים בתוך הטלית ומוציא הטלית מקופלת עם הכלים וכן י"מ אף לר' יוסי דוקא קודם שסעד סעודת המנחה:
משנה מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו מזון מאה סעודות ועגול של דבילה וחבית של יין ואומרין לאחרים באו והצילו לכם ואם היו פקחים עושין עמו חשבון אחר השבת להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתירא אומר לשאינה מעורבת אמר הר"ם פי' לפי שהסל כלי אחד התירו לו להוציאו כלו אע"פ שיש בו יותר ממזון שלש סעודות ופי' אם היו פקחים כאשר אגיד לך והוא כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקירא קא זכו אבל דבר באנשים חסידים שאינם רוצים לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם גם כן רוצים ליגע עצמם בחנם על כן אומר כי אם היו המצילים פקחים ר"ל (מסודרים) ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור אלא שכר עמלם ויהיה מותר ואין הלכה כבן בתירא:
אמר המאירי מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש שם מאה סעודות פי' בגמ' שלא נאמר שלא להציל אלא שיעור שלש סעודות אלא בבא לקפל ר"ל כגון שממלא כלי ומוציאו ומערה ממנו וחוזר וממלאו או שמציל בכלים הרבה אבל אם בא להציל ר"ל להוציא כלי אחד בהוצאה אחת אפילו היו שם כמה סעודות מותר ולא סוף דבר שמצאו מלא אלא אף הוא ממלאו ומוציאו או פורס טליתו ומקבץ לתוכה כל מה שיוכל להציל ודוקא שישפוך מה שבשנים או שלשה כלים לטלית אבל אם נטל הכלי והניחו עם האוכלים שבתוכה לטלית וכן בשנים ושלשה כלים עד שהוציא הטלית מקפלת עם הכלים אסור כמו שהתבאר מפני שזה טורח יתר ודרך חול וכן מצילין עגול של דבילה בפעם אחת אע"פ שאין צריך לו כל כך וכן חבית של יין שמאחר שבפעם אחת הוא מוציאו אנו אין לנו ואומר לאחרים באו והצילו לכם ר"ל שהוא מפקיר להם והם מצילין לעצמן כל אחד כצורך שלש סעודות או כלי אחד מחזיק הרבה ואם רצו הרי הוא שלהם שהרי מן ההפקר זכו ואם נוהגים במדת חסידות ורוצים להחזיר לו אלא שרוצים שכר טרחם מותרים ליטול ממנו שכרם ואין זה שכר שבת שהרי יכולים להחזיק בכל בהיתר וגדולי המחברים כתבו שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור ואין הטעם נראה שאף בשל היתר אין אדם יכול ליטול שכר שבת אלא שאין כאן שכר הואיל ויכולין להחזיק בכלן:
משנה ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר שנים עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים באו והצילו עמי אמר הר"ם פי' שמנה עשר בגדים הם מנויים בתלמוד זה המשנה והם בגד ישימו אותו על הראש ומצנפת והבד יתכסה בו האדם בכניסתו למרחץ ושני המנעלים ובגד הזיעה כלומר שהוא דבק לבשרו של אדם וחלוק שעושה בו מלאכתו וחלוק אחר רחב לובשין אותו על שני הבגדים ובתי שוקים לבית השוקים ובתי ידים מלבישין אותו על הידים ומגיעין עד השחי כי ארצם היתה קרה והיו מכסין ידיהם תמיד וכסות אחר על השוקים ורדיד קטן יעטף בו ראשו וכתפיו ושני רדידין יתנגב בהן כשהוא רוחץ בבית המרחץ ובגד נכבד ילבש אותו על בגדיו ומפה ינגב בה ידו בעת נטילה ואזור ואין הלכה כר' יוסי:
אמר המאירי להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת ואע"פ שהקלו בספרים להציל למבוי שאינו משותף ולחצר שאינה מעורבת באוכלים ושאר דברים החמירו ודוקא לחצר המעורבת ובמבוי המשותף בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת ואין הלכה כדבריו וכן מוציא כל כלי תשמישו הצריכים לו לאותה שבת כגון מטתו ומלבושיו וכלי תשמיש של סעודה ומ"מ בדרך מלבוש מוציא כל מה שיכול ללבוש ומתעטף בכל מה שיכול להתעטף ר' יוסי אומר דוקא שמנה עשר כלים שהוא דרך מלבוש לקצת בני אדם ומנאום בגמ' על הדרך שהיו רגילים בהם ומ"מ הנראה לי הלכה כחכמים להוציא אף יתר משמנה עשר בכל מה שיוכל להוציא בפעם אחת ולובש ומוציא פי' לרבי יוסי נאמרה אבל לתנא קמא שהלכה כמותו אינו חוזר ומוציא אבל מפקיר לאחרים ואומר להם באו והצילו והם מצילים לעצמם על הדרך שביארנו בסעודות:
זהו ביאור המשנה ובכלה הלכה כסתם משנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ביארנו במשנה שזה שלא התרנו באוכלין אלא בשלש סעודות אע"פ שבהיתר הוא מטלטל טעם הדבר שאם נתירהו לטלטל כרצונו שמא יבא לכבות יש שואלין והלא בפרק כירה אמרו בכיוצא בה הפך הטענה בענין מת כמו שאמרו שם מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומתרצים שבענין מת שהיה הדין שלא להתירו בטלטולו כלל מתוך שבהלתו על המת גדולה יחוס על כבודו בשעת חמום ויבא לטלטלו על כל פנים ומתוך כך התירו לו לטלטל מן הצד אבל בזו הואיל ואתה מתירו בכדי צרכו אין כאן בהלה כל כך להפקיעו מזכירת האיסור וכל שהוא זכור אין בהלתו מביאתו לעבור ואע"פ שבמי שהחשיך אמרו שנותן כיסו לנכרי שאם אין אתה מתיר יבא להביאה הוא בעצמו הוא מפני שבמקום שממונו אבד בידים אינו מוציא בעצמו (לכבדו) [לאבדו] ואם אין אתה מתירו בכך יבא להביאה אבל דליקה שמאליו הוא אבד לא יבא לידי כך ואלו אתה מתירו כדרכו בחול שמא ישכח בתוך בהלתו ויכבה ומ"מ במלבושים אתה מתירו בכלם דרך מלבוש שמאחר שאין אתה מתירו אלא על ידי לבישה זכור הוא:
שמועה זו י"מ אותה לדעת ר' יהודה האומר במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה שאם לדעת ר' שמעון אף כבוי עצמו גזרה והיאך נגזור גזירה לגזירה ואין זה כלום שהרי אמרו למטה בר' יוסי שגוזר בה אע"פ שסובר כר' שמעון מפני שהשכחה מצויה בענינים אלו והרי הוא בודאי שיכבה:
מי שנשברה לו חבית בראש גגו ויינו נשפך הרי הוא מציל ממנה מה שצריך לו ולביתו ולאורחיו לבד כיצד מביא כלי קטן או גדול ומניח תחתיה כדי לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר כשנתמלא כלי זה לקלוט בתוכו או שיערה כלי זה לתוך כלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי ויצרפנו להעמידו בשפוע כדי שילך קלוחו למרחוק וישפכנו לאותו כלי שני הגדול העומד בסמוך לו שלא היה בו כח להביאו לשם שאם אתה מתירו להרבות בכלים שמא יביא כלי דרך רה"ר ואם נזדמנו לו אורחים מביא מביתו כלי אחר וקולט או מצרף ולא יקלוט ואח"כ יזמין את האורחים אלא יזמין ואח"כ יקלוט שיהו האורחים בביתו בשעת קליטה ולא יערים בכך לזמן בשביל שיציל ואם הערים כתבו גדולי המחברים שמותר וכן הדין אחר שר' יוסי בר' יהודה היה מתיר לכתחלה להערים ובאחרון של יום טוב הרחבנו הדברים בפסק זה יותר:
אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט וכבר ביארנוה באחרון של ביצה:
הציל פת נקיה מן הדליקה אינו חוזר ומציל פת הדראה שאין יכול להערים ולומר שבפת הדראה הוא מתרצה יותר אבל אם הציל פת הדראה יכול להציל פת נקיה שהרי מערים ואומר לפת נקיה אני צריך ומציל מיום הכפרים לשבת הסמוכה לו אבל לא משבת ליום הכפרים שחל להיות בא' בשבת ואין צריך לומר משבת ליום טוב וכן אין מצילין משבת לשבת הבאה ולא מיום טוב לשבת שימי חול בנתים:
מי ששכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה והוא כלי העשוי לרדות בו את הפת מפני שזה דרך חול אלא יתלשנו בסכין ואע"פ שאמרו ברדיית הפת ותקיעת שופר שחכמה היא ואינה מלאכה כל שאיפשר לשנות משנין וכבר כתבנו דברים בענין רדיית הפת בפרק ראשון:
לעולם ישכים אדם להוצאת שבת מערב שבת רמז לדבר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והכינו לאלתר ר"ל סמוך להבאה הכנה והבאה בבקר היתה שנ' וילקטו אותו בבקר בבקר:
חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת שנ' לקטו לחם משנה ומ"מ אינו חייב לבצוע את שתיהן אלא לוקח שנים ובוצע על האחד שאין לחם משנה אמור אלא בלקיטה שנ' לקטו לחם משנה וראוי לבצוע בציעה גדולה ומהודרת ומ"מ אין צריך לבצוע כשיעור כל אכילתו ולא עוד אלא שנראה כרעבתנות מעט:
מגדולי החכמים כשהיה מזדמן להם פת של עירובי תבשילין היו בוצעין בו בליל שבת שכבר הוכנו צרכי שבת שמאחר שנעשית מצוה אחת באותה הפת ראוי לעשות בה מצוה שנית ואע"פ שאמרו שאין מברכים שתי ברכות על כוס אחד מטעם מצות חבלות חבלות זהו כשנעשה הכל ביחד אבל זה שאינו נעשה בבת אחת אין בו ענין מצוה חבלות חבלות:
זה שהצרכנו לבצוע על שני ככרות גדולי המחברים פרשוה בכל סעודה משלש סעודות וכן הצריכו בשלשתם לקבעם על היין וכן הצריכו לעשות כן אף בימים טובים וכן הדין שהרי כשם שלא היה המן יורד בשבתות כך לא היה יורד בימים טובים והיה יורד להם לחם משנה מערב יום טוב:
שלש סעודות אדם חייב לאכל בשבת אחת בלילה של כניסתו ואחת בשחרית ואחת במנחה ויש מצריכים כן אף בימים טובים אלא שלא נהגו בני אדם כן ויש אומרים ששלש סעודות אלו כך הוא זמנן ר"ל ערבית שחרית ומנחה אבל אלו שעושין בשחרית שתי סעודות ומפסיקין בברכת המזון אינו כלום ומביאים ראיה ממה שאמרו בפסחים בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאינו משייר מן החמץ אלא מזון שתי סעודות ומ"מ אין בה הכרח שאין הכונה אלא שישייר בכדי שובעו לליל שבת ולשחרית אבל מ"מ יכול הוא להפסיק בה ולהעלותה לחשבון שלש או שמא אין לו ליתן לב על שלש כדי שלא ימשך אחר שלחנו וכן עיקר ויש מקילין לומר שאם השלים סעודה שלישית בפירות ומיני תרגימא יצא ואין הדברים נראין שאין סעודה אלא בפת:
225ימים לסיום הש״ס