דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - א

רבנן סברי  טבילה בזמנה [23] לאו מצוה - ולכן מהדרינן, מחפשים אחרי גמי, וממתינים מלטבול עד שימצאו אותו גם אם תתאחר הטבילה ולא תהיה בזמנה.

ורבי יוסי סבר: טבילה בזמנה מצוה - ולכן לא מהדרינן אחר גמי כשאינו בנמצא, אלא טובלים בזמן הטבילה.

ותמהינן: וכי סבר רבי יוסי שטבילה בזמנה היא מצוה?

והתניא: הזב והזבה, המצורע והמצורעת,, בועל נדה וטמא מת - טבילתן משהאיר המזרח ביום השביעי, ואפילו ביום הכיפורים.

נדה ויולדת - טבילתן בלילה, שלאחר שבעת הימים, ואפילו בליל יום הכיפורים.

בעל קרי - שתיקן עזרא שיטבול לפני שילמד ויתפלל - טובל והולך אפילו ביום הכיפורים, כל היום כולו.

רבי יוסי אומר: אם ראה קרי ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה - אינו צריך [24] לטבול, שהרי התפלל כבר מנחה, ואת תפילת נעילה וערבית הוא יתפלל בלילה, לאחר שיטבול במוצאי יום הכיפורים. ומוכח שרבי יוסי סובר שהטבילה עצמה בזמנה, אינה מצוה.

ומשנינן: ההיא ברייתא - רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר: אשה שהיא ספק יולדת זכר ספק יולדת נקבה, ויתכן גם שהיתה זבה קודם שילדה, אין צורך להטבילה פעמים רבות לכל צידי ספקותיה [שלשים וחמש טבילות!] אלא דייה שתטבול טבילה אחת באחרונה, לאחר כלות כל ימי הספק, וסובר שאין הטבילה בזמנה מצוה, אלא שתיטהר כשיגיע הזמן שבודאי מועילה טבילתה.

מתניתין:

נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה, מחמת איסור שבות של אמירה לנכרי [25].

ומאידך גם אין מצוה למנוע אותו, ולכן אין חייבים לומר לו אל תכבה - מפני שאין מצות שביתתו עליהן של ישראל [26].

אבל ישראל קטן שבא לכבות - אין שומעין מניחין לו לכבות. מפני שמצות שביתתו - מוטלת עליהן של כל ישראל [27].

גמרא:

אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר ולרמז לנכרי "כל המכבה - אינו מפסיד!" [28]

ואמרינן: נימא מסייע ליה ממשנתנו:

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה - מפני שאין שביתתו עליהן.

ויש לדייק מכאן: דוקא לשון ציווי "כבה" הוא דלא אמרינן ליה. הא לרמוז ולומר כל המכבה אינו מפסיד - אמרינן ליה. והוינן בה: אימא סיפא: "אל תכבה" לא אמרינן ליה. ומשמע שכל ההיתר הוא בכך שאין אנו מצווים למנעו מלכבות. ומשמע שלרמוז בלשון "כל המכבה אינו מפסיד" - נמי לא אמרינן ליה!

אלא, מהא, ממשנתנו - ליכא למשמע מינה.

תנו רבנן: מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין. ובאו אנשי גיסטרא אנשי השלטון הנכריים של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה. ולא הניחן לכבות מפני כבוד השבת. ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו.

לערב, שיגר לכל אחד מהן, מאותם שבאו לכבות, שתי סלעין, ולאפרכוס לממונה שבהן שלח חמשים סלעים [29].

וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות.

שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה, ואל תכבה.

שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. ומדייקינן: שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו [30]. ולא כרבי יוחנן הסובר שאין בית דין מצווין להפרישו.

אמר רבי יוחנן: כאן המדובר הוא בקטן העושה לדעת אביו. שכיון שמבחין באביו שנוח לו הכיבוי הוא זאת עושה עבור אביו, ואז חייבין להפרישו [31].

ופרכינן: אם כן, דכוותה בדומה לזה גבי נכרי שאמרנו שאין צריך למונעו איירי אפילו דקא עביד לדעתיה דישראל.

ותימה: מי שרי מלאכת נכרי הנעשית עבור ישראל?

ומשנינן: נכרי - לדעתיה דנפשיה עביד.

מתניתין:

כופין קערה של חרס [32] על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה.

וכופין קערה על צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך.

אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בהיותו בערב, ואמר: חוששני לו לכופה קערה על עקרב - מחיוב קרבן חטאת [33].

גמרא:

רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו הזדמנו לבי אבין דמן נשיקיא.

הערות

[23] הקהילות יעקב [יומא, כא] מבאר שכולם מודים שיש מצוה לטבול, והרמב"ם בספר המצוות [עשין קט] מנה את הטבילה למצוה, וכן מברכים על הטבילה לכולי עלמא, אלא שנחלקו על טבילה בזמנה- אם קיום הטהרה בזמנה דוקא היא מצוה, או שיכול להמתין לזמן אחר, ופסק הרמב"ם שבזמנה אינה מצוה. ראה להלן.

[24] התוספות כתבו, שאף אם טבילה בזמנה אינה מצוה ואינו חייב לטבול, בכל זאת מותר לו לטבול גם ביום הכיפורים. וכן ביאר הלחם משנה [יסודי התורה ו, ו] את דעת הרמב"ם שפסק [שם] שטבילה בזמנה אינה מצוה, ובכל זאת פוסק בהלכות שביתת עשור [ו ב] שמותר לטבול ביום הכיפורים. אולם דעת התוספות בביצה [יח ב] שאם טבילה בזמנה אינה מצוה, וכן בזמנינו שאין הטבילה בזמנה- אסור לטבול ביום כיפור ובתשעה באב. וכן פסק השו"ע [תקנד ח, ותריג יב]. והקשה בספר תוספות יום הכיפורים [סוף יומא] על הרמב"ם הלכות שביתת עשור [ג, ג] שפסק שבעל קרי בזמן הזה אסור לו לטבול ביום כיפור, משום שביטלו את תקנת עזרא ואינו חייב לטבול, והרי הלחם משנה כתב שדעת הרמב"ם דאף אם אין הטבילה מצוה, מותר לטמא לטבול ביום כיפור? ותירצו הקהילות יעקב [יומא, כא] והאבי עזרי [טומאת אוכלין, טז, י] שההיתר לטבול ביום כיפור הוא דוקא כשנטהר לגמרי בטבילתו. אבל בזמן הזה שכולם טמאי מתים, אם כן אינו נטהר בטבילתו לגמרי ואינו מקיים מצות טהרה, ולכן אסור לטבול ביום כיפור [ובזמן תקנת עזרא היה נחשב מחוייב לטבול, ומותר אפילו אם לא נטהר לגמרי].

[25] א. רש"י [בגמרא] כאן, ובתחילת פרק מי שהחשיך [קנג א] פירש את סיבת איסור אמירה לנכרי משום שהגוי נעשה שלוחו, ובמסכת עבודה זרה [טו א] פירש רש"י שהאיסור משום הפסוק [ישעיה נח, יג] ממצוא חפצך ודבר דבר. והקשה הקהילות יעקב [שבת, הוספות] הרי בגמרא בבא מציעא [צ א] מבואר שאיסור אמירה ישנו בכל איסורי התורה כמו חוסם שור בדישו ואינו איסור מיוחד לשבת, ואיך כתב רש"י שאיסור משום "ודבר דבר"? וכן קשה הסתירה ברש"י? ותירצו הקובץ שיעורים [ביצה אות מט] והקהילות יעקב שיש שני איסורים באמירה לנכרי, באופנים שונים וסיבות שונות, א. איסור האמירה עצמה - דהיינו, לדבר ולצוות על עשיית מלאכה, והסיבה משום ודבר דבר, - וזה אסור אפילו אם הנכרי יעשה את המלאכה אחרי השבת, משום שהציווי עצמו אסור. ב. איסור המלאכה שעושה הנכרי בשבת עבור ישראל, והסיבה משום שהמלאכה נעשית בשליחות הישראל, - ועובר על האיסור גם כשאומר בערב שבת לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת [וראה להלן שאין כונת רש"י לשליחות ממש] ומלבד זה יש איסור נוסף להנות ממלאכה שעשה נכרי בשבת "עבור" ישראל, גם כשלא אמר לו לעשות. ושנינו דין זה במשנה להלן קכב א. ב. הבית מאיר [אבה"ע סוף סימן ה] והחתם סופר [שו"ת או"ח, פד] הקשו על שיטת רש"י ור"ח [בבא מציעא, עא. ב] שחכמים אסרו שליחות לדבר עבירה אפילו כששולח נכרי, - אם כן למה הוצרכו לאסור "אמירה לנכרי" משום שבות, הרי אסור משום שנעשית עבירה בשליחותו ? ותירצו, שאיסור שליחות לעבירה שייך דוקא בלאו ואיסור שהתוצאה מהמעשה נאסר כמו סירוס בהמה וחסימת שור בדישו, וכשנעשה האיסור בשליחותו אסרו חכמים. אבל במלאכת שבת האיסור הוא העשיה והפעולה עצמה, וכשנכרי עושה את המעשה לא נעשה איסור כלל משום שאינו מצווה על שביתה, ואין כאן "איסור" בשליחותו. ולפי זה כתב החתם סופר [חלק ו, כד] כי מה שפירש רש"י איסור אמירה- משום שליחות, אין הכונה לשליח לדבר עבירה שהרי לא נעשה איסור כלל, אלא שחכמים אסרו אמירה שלא תיעשה מלאכה בשבת בשליחות ישראל [וראה בקהילות יעקב הנ"ל עוד תירוץ]

[26] התוספות להלן [קכב א] הקשו, הרי במשנה להלן [שם] אסרו חכמים להנות ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת, ומדוע מותר להניח לו לכבות דליקה? ותירצו, שאסרו רק הנאת הגוף והשתמשות בגופו במעשה המלאכה. אבל הנאת ממון מותר. והריטב"א [החדש] תירץ, שכיבוי דליקה שהוא רק סילוק נזק והפסד לא אסרו, ודוקא הנאה והשתמשות שמקבל דבר חדש מהנכרי אסור.

[27] רש"י על התורה [שמות כ, י] פירש את המשנה שאיסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו"'. ולדבריו, לכאורה, זה איסור מיוחד במלאכת שבת. והרמב"ן [שם, ט] כתב, שהלאו הוא שלא יעשה הקטן מלאכה לדעת אביו, שיודע שאביו נהנה מכך, ואפילו אם אינו מצוהו לעשות. אולם בגמרא כאן מבואר, שהאיסור למנוע קטן לכבות הוא חיוב כללי בכל המצוות, כמו למונעו מאכילת נבילה. והקשו האחרונים, מה נוסף בפסוק המיוחד על מלאכת בנו בשבת? והביאור הלכה [רסו, ו] כתב, שאם מצוהו לעשות מלאכה, עובר בלאו של שביתת בנו. אבל כשהקטן עושה מעצמו לדעת אביו, האיסור הוא רק מדרבנן [והובא לעיל שהרמב"ן על התורה כתב מפורש שעובר בלאו מהתורה]. אך בשער הציון [שלד, נד] כתב, שבן העושה על דעת אביו, חייב אביו בשביתתו, ומחוייב מדאורייתא למונעו. אבל קטן שבא לכבות דליקה בבית של אחרים, החיוב למונעו הוא רק מדרבנן. והאחיעזר [ג, פא] תירץ בשם הגר"ח, שנאמר כאן לאו מיוחד על שביתת בנו כדי שיהא איסור זה "איסור של שבת", שהוא חמור יותר משאר העבירות, ונעשה מומר אם עובר על זה. והביא עוד תירוץ ממוצל מאש וכן כתב האמרי בינה [שבת, ז] שקטן שאין לו דעת עשייתו לא נחשב "מלאכת מחשבת" ולכן צריך לאו מיוחד על שביתת בנו קטן, והאחיעזר דוחה, שבודאי עשיית קטן נחשבת מלאכת מחשבת, ולגבי זה יש לו דעת.

[28] רבי עקיבא איגר [במשניות] מסתפק אם יכול לומר לו גם בלשון נוכח: אם תכבה לא תפסיד, ודייק מהגמרא שמותר. אבל המשנה ברורה [שלד, סז] פוסק שאסור לומר בלשון נוכח [ובשער הציון [נה] העיר מהדיוק שדייק רע"א, וראה שפת אמת שדוחה את הדיוק].

[29] השפת אמת תמה, למה הוא החמיר כל כך באיסור דרבנן, שחכמים התירוהו במפורש? וביאר שההיתר הוא דוקא בדליקה ומפני הפסד ממון התירו להנות ממלאכת גוי שעושה עבור ישראל, ואצלו מפני כבוד השבת לא נחשב הדבר להפסד כלל ולכן החמיר. וראה הגהות יעב "ץ. ומה ששלח להם מעות אחר השבת, ביאר הבן יהוידע שעשה כך כדי להראות ששילחם מפני כבוד השבת, ולא מקמצנות על שכר ההצלה. עוד ביאר, שלא רצה להנות מהנס, ולכן שילם את הוצאות הכיבוי.

[30] א. השפת אמת תמה, איך נלמד ממניעת קטן לחלל שבת חיוב למונעו גם משאר איסורים, הרי בשבת יש מצוה מיוחדת על שביתת בנו כמו שהביא רש"י על התורה [שמות כ, י] ממכילתא? ותירץ, שאפשר לומר, שזה גופא הוא תירוץ הגמרא, שעושה על דעת אביו ועל זה נאמר הפסוק "לא תעשה מלאכה אתה ובנך" ובאמת כך משמע ברמב"ן על התורה [שם, והובא לעיל] ץ אלא שמהפוסקים באו"ח [סימן שמג] משמע שהחיוב למנוע קטן מאיסור שבת הוא כמו בשאר איסורים [וראה לעיל כמה ביאורים למה נאמר פסוק מיוחד בשביתת בנו]. והמנחת חינוך [סוף מצוה לב, יט] כתב שמהגמרא כאן מוכח שהחיוב למנוע קטן מחילול שבת הוא אותו דין שבכל איסורי התורה, אלא שבבנו אפשר שיש לאו מיוחד לשבת, וכאן מדובר בקטן שאינו בנו. וראה לעיל כמה דעות אחרונים בעשה דשביתת בנו. ב. התוספות העירו, שנבילה היא איסור דאורייתא, ואינו דומה לכיבוי דליקה שאסור רק מדרבנן, ואין איסור לספות בידיים לקטן איסור דרבנן. וכתבו, שהגמרא כאן מדברת גם למאן דאמר שכיבוי אסור מהתורה. והרשב"א תירץ, שקושיית הגמרא כוללת קושיא זו, דמקשינן: וכי נלמד מכאן שצריך למנוע קטן מאיסור ואפילו איסור דרבנן? ותירוץ הגמרא הוא, כיון שעושה לדעת אביו אסור, ואף שבאיסור דרבנן אין מצווין להפרישו, זה דוקא כשעושה לעצמו. אבל כשעושה לצורך אביו או גדול אחר, צריך להפרישו. וראה אחיעזר [ח"ג, פא, ד-ה] שביאר את דעת הרשב"א שהאיסור להאכיל קטן נבילה הוא מדרבנן, ומשום שלא ילמד לעשות כך כשיגדל. ודעת הרמב"ם הביאו הבית יוסף [שמג] שגם באיסור דרבנן אסור להאכיל קטן בידים או לגרום לו שיעשה איסור. ומשמע שהוא סובר שהאיסור להאכיל קטן נבילה הוא מהתורה בכל האיסורים.

[31] התוספות כתבו, שמדובר בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל קטן שהגיע לחינוך צריך לחנכו ולהפרישו וכן פסק הרמ"א [שמג]. וכתב הבית יוסף [שם] שמהתוספות מבואר שסוברים שגם אדם אחר שייך בחינוך קטן, וצריך למנוע קטן שהגיע לחינוך מלעשות איסור. אבל דעת הרמב"ם שדין חינוך שייך דוקא באב לבנו, אלא שלספות בידים דבר איסור לקטן אסור אפילו לאחר שאינו אביו. וקטן שבא לכבות דליקה שמונעים ממנו, פסק הבית יוסף שאין חילוק בין בנו לקטן אחר, ומשום שעושה לדעת ולצורך הגדול נחשב כמו שמצוהו לכבות.

[32] רש"י. וביאר המשנה ברורה [רעז, כב] שכונתו למעט שקערה של מתכת אסור, משום שמחמם ברזל נחשב מבעיר כדעת הרמב"ם [יב א], והראב"ד [שם] חולק וסובר שאסור משום מבשל כשמתרכך הברזל [ולכאורה הם אוסרים רק כשמתלבן הברזל].

[33] מבואר בגמרא שרבי יהודה סובר שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה, ולכן צידת מזיק היא מלאכה גמורה. והעיר רבי אלעזר משה הורביץ: אם כן, מה הסתפק רבי יהודה? ואם היה ספק פיקוח נפש הרי מותר בודאי לחלל שבת מפני ספק פיקוח נפש? ותירץ, שהספק הוא שמא צידת עקרב שלא יזיק אינה נחשבת למלאכת צידה כלל, משום שאין שימוש וצורך בעקרב כלל.

טבילה בזמנה לאו [לא] מצוה היא, ומהדרינן [ומחזרים] אחר גמי כדי לכרוך על מקום הטבילה, ור' יוסי סבר [סבור] כי טבילה בזמנה מצוה ומשום כך לא מהדרינן [אין אנו מחזרים] אחרי הגמי, כיון שחשובה מצות הטבילה בזמנה.

ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי כי טבילה בזמנה מצוה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, כל אלה טבילתן צריכה להיות ביום, ואף אם היה זה ביום הכיפורים שאסורה בו הרחיצה — טובל בו ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו אחר שראה קרי. ר' יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו צריך לטבול, שכיון שהתפלל כבר תפילת מנחה ימתין עד הערב ויטבול ויוכל להתפלל מעריב בטהרה. נמצא שסבור ר' יוסי שטבילה בזמנה אינה מצוה! ודוחים: בברייתא ההיא אין הכוונה לסתם ר' יוסי (בן חלפתא), אלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר : דייה טבילה באחרונה, שאשה שנסתפקה בזמן הראוי לטבילתה, אינה חייבת לטבול בכל פעם, ומותר לה לדחות את הטבילה עד לתאריך שתצא ידי חובה לדעת הכל, אף כי אולי לא תהא זו טבילה בזמנה.

א משנה גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל — אין אומרים לו: "כבה" ואין אומרים לו "אל תכבה", מפני שאין חובת שביתתו עליהן, על ישראל, אבל ילד קטן ישראל שבא לכבות בשבת — אין שומעין לו שיכבה, אף שעדיין אינו מחוייב במצוות, מפני ששביתתו עליהן.

ב גמרא אמר ר' אמי: בשעת דליקה התירו לומר בפני גוים: "כל המכבה אינו מפסיד", שיבואו גויים ויכבו, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לשיטה זו, ממה ששנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה", וכן "אל תכבה" מפני שאין שביתתו עליהן. ונדייק מלשון המשנה: "כבה" הוא דלא אמרינן ליה [שאין אנו אומרים לו], הא [הרי] "כל המכבה אינו מפסיד" — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] וראיה היא אם כן לדברי ר' אמי? ודוחים: אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] "אל תכבה" לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו], ומכאן נלמד כי "כל המכבה אינו מפסיד" נמי לא אמרינן ליה [גם כן אין אנו אומרים לו], אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין ללמוד ממנה] דברים בדרך הדיוק.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מעשה ונפלה דליקה בשבת בחצירו של יוסף בן סימאי במקום שיחין, ובאו אנשי גיסטרא [המבצר] של ציפורי לכבות את הדליקה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ורצו לעזור לו, ולא הניחן יוסף בן סימאי בעל החצר לכבותה מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב במוצאי שבת שיגר [שלח] לכל אחד מהן מן החיילים שבאו לעזרתו שתי סלעין, ולאפרכוס [ולמפקד] שבהן — חמשים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות, שהרי שנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה" וכן "אל תכבה", אלא יעשה הגוי כרצונו.

ג שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שיכבה מפני ששביתתו עליהן . ורוצים להסיק: שמעת מינה [שומע אתה מהלכה זו] כי קטן שאוכל נבלות או עושה שאר איסורים, בית דין מצווין עליו להפרישו ונפתור על ידי כך בעיה שנתעוררה בנושא זה. ודוחים: אמר ר' יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה לדעת אביו ולכן מצווים אנו להפרישו, אבל קטן החוטא מדעתו אין חייבים להפרישו מן האיסור. ושואלים: ואם כן דכוותה גבי [בדומה לזה אצל, בענין] גוי צריך לומר שמדובר באופן דקא עביד לדעתיה [שעושה לדעתו] של ישראל, ומי שרי [וכי מותר] הדבר?! והרי אסור ליהנות ממה שעשה גוי עבור ישראל, בשבת! ודוחים: אין הדבר כן, אלא גוי לדעתיה דנפשיה עביד [לדעת עצמו הוא עושה] שהוא נשכר בכיבוי הדליקה ואינו עושה משום דעת ישראל.

ד משנה כופין בשבת קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה. וכן כופים קערה על צואה של קטן שעשה צרכיו בתוך הבית, שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. וכן על עקרב שלא תישך. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בכפרו בערב שכיסה אדם עקרב בשבת, ואמר רבן יוחנן: חוששני לו מחטאת שמא יש בכך איסור מן התורה.

ה גמרא מסופר: רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] אבין שמן המקום נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that performing immersion at its designated time is not a mitzva, and we seek a reed to wrap around God’s name even if it means postponing immersion to the next day, and Rabbi Yosei holds that immersion at its designated time is a mitzva, and therefore we do not seek a reed, since immersion cannot be postponed.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that immersion at its designated time is a mitzva? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to a zav and a zava, a male and female leper, one who has relations with a menstruating woman, and a person impure with impurity imparted by a corpse, their immersion is during the day. They immerse at the designated time even on Yom Kippur, when bathing is prohibited. A menstruating woman and a woman after childbirth immerse at night. A man who has had a seminal emission immerses at any point during the entire day after the emission. Rabbi Yosei says: From the time that he recited the afternoon prayer and on he does not immerse. Since he already recited the afternoon prayer, he waits until after Yom Kippur to immerse, and then recites the evening prayer in a state of purity. Apparently, Rabbi Yosei holds that immersion at the designated time is not a mitzva. The Gemara rejects this: In that baraita the reference is not to the Rabbi Yosei most commonly cited in tannaitic literature without a patronymic, Rabbi Yosei ben Ḥalafta, but it is to Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who said: Her latest immersion is sufficient. A woman who is uncertain with regard to the correct time for her immersion need not immerse multiple times. She may postpone her immersion until a time when she will be certain to fulfill her obligation, even though it might not be immersion at the designated time.

MISHNA: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew.

GEMARA: Rabbi Ami said: During a fire, the Sages permitted to say in the presence of gentiles: Anyone who extinguishes the fire will not lose, so that the gentiles will come and extinguish the fire; it is only prohibited to tell gentiles to do so explicitly. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his statement: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. It can be inferred from the language of the mishna: It is a direct command, e.g., extinguish, that we may not say to him; however, anyone who extinguishes will not lose, we may tell him, which supports Rabbi Ami’s statement. The Gemara rejects this. Say the latter clause of the mishna: Do not extinguish, we do not tell him. It can be inferred that neither do we say to him: Anyone who extinguishes will not lose. Rather, nothing can be inferred from this mishna.

The Sages taught in a baraita: There was an incident that a fire ignited on Shabbat in the courtyard of Yosef ben Simai in a place called Shiḥin. And men came from the fortress [gistera] of Tzippori to extinguish the fire, because he was a steward [apotropos] of the king and they wanted to help him. However, Yosef ben Simai would not allow them to extinguish the fire in deference to Shabbat; and a miracle transpired for him and rain fell and extinguished the fire. That evening after Shabbat he sent two sela to each one of the soldiers who came to his aid, and fifty to their commander [iparkhos]. And when the Sages heard about this, they said: He need not have prevented them from extinguishing the fire, as we learned in the mishna: If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, and: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew; rather, the gentile may do as he pleases.

We learned in the mishna: However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do not listen to him and allow him to extinguish it, even though he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. The Gemara seeks to conclude: Learn from this that a child who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from eating it. This mishna would resolve a dilemma that arose regarding that issue. The Gemara rejects this suggestion: Rabbi Yoḥanan said: This mishna is referring to a child who is acting with the intention of fulfilling his father’s will, and therefore one is obligated to prevent him from doing so. However, if a child sins of his own volition, one is not obligated to prevent him from doing so. The Gemara asks: If so, the case with regard to a gentile in the mishna must be interpreted in a similar manner as referring to a case where he is acting with the intention to fulfill the will of a Jew. Is that permitted? It is prohibited to derive benefit from an action performed by a gentile for a Jew on Shabbat. The Gemara responds: This is not the case; the gentile is acting of his own volition. Because he is paid for extinguishing the fire he is not doing so in order to help the Jew.

MISHNA: One may overturn a bowl on top of a lamp so that fire will not take hold in the ceiling beam on Shabbat. And similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces inside the house so he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so that it will not bite. Rabbi Yehuda said: An incident came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in his village of Arav, where a person covered a scorpion on Shabbat, and Rabban Yoḥanan said: I am concerned that he is liable to bring a sin-offering because he might have violated a Torah prohibition.

GEMARA: The Gemara relates: Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba and Rav Ḥanan bar Rava happened to come to the house of Avin from a place called Nashikiya. For Rav Yehuda and Rav Yirmeya bar Abba,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ההיא ר' יוסי בר' יהודה היא דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר דייה לטבילה באחרונה משכחת לה במס' נדה (דף כט) בפרק המפלת:

ור' יוסי דשרי גרם מחיקת שם משום דאמר לך התם עשייה אסור גרמא שרי רבנן בשבת גרמא כמו מלאכת מחשבת היא ואסור. ואע"ג דכתיב לא תעשה כל מלאכה. (כל מלאכה) מדאורייתא עשייה אסורה מיהו גזרו רבנן אפי' גרמא משום דקי"ל אדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. תוב אקשינן דרבנן אדרבנן. התם בגרם מחיקת השם מצרכי ליה גמי לח. והכא שרו בגרם כיבוי. ואקשינן עלה האי גמי לח היכי דמי אי דקטור ומיהדק הוא גופיה חייץ בטבילה. ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא ומסקי לשם ולא מהני גמי לח לשם שכתוב על בשרו מידי ולא איפרקא הא קושיא. תוב אקשינן עליה ותיפוק ליה דדיו גופיה שהשם כתוב בו שחוצץ. ופרקינן הב"ע בדיו לחה שאינ' חוצצת. דתניא הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין לחים אין חוצצין. ופרקי' על קושיא הראשונה רבנן דאסרי לטבול עד דכריך על השם גמי לח לאו משום דסבירא להו גרם מחיקת השם אסור דכל גרמא שרי. והכא משום דאסור לעמוד בפני השם ערום מצריכי גמי לח. וכיון דלא צריך אלא לכסויי השם וממילא ידעינן שאין מהדק הגמי לח ולא איכפת ליה אי עיילי מיא דלא חייש לגרם מחיקה. ואקשינן וכי ר' יוסי מתיר לעמוד בפני השם. ושנינן לר' יוסי מכסהו לשם בידו ויטבול. אי הכי לרבנן נמי ניכסייה בידיה ונדחוה זה הפירוק. ופרקינן לדברי הכל אסור לעמוד בפני השם ערום. ואי איכא גמי וכיוצא בו לכרוך על השם ולטבול בזמניח דכ"ע דכריך. כי פליגי היכא דליכא מידי מצוי וצריך להדורי ולאתויי.

ר' יוסי אומר טבילה בזמנה מצוה ואתיא מצוה זו ודחה לעמידת ערום בפני השם וטביל בדלא מיכסי. ורבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה הלכך לא הדרי. ואקשינן איני דר' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה והתנן בעל קרי טובל כל היום כולו. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול ואוקימנא בדצלי. ואמרינן אי צלי ליה מנחה מקמי דליחזי קרי מ"ט דרבנן דמחייבי ליה למיטבל ביומא ליתעכב עד לאורתא ולטבול.

שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו. וא"ת והא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וליכא אלא איסורא דרבנן, והתם ביבמות בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דלכולי עלמא באיסורי דרבנן אין בית דין מצווין להפרישו. יש לומר דדלמא מתניתין כר' יהודה, אי נמי כר' שמעון ובצריך לפחמין, כך תירצו בתוס'.
ולי נראה דאין צורך לכך, דהכא אתמוהי קא מתמה, והכי קאמר שמעת מיניה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו ואפילו בדרבנן, ואסיקנא בקטן העושה על דעת אביו, וכיון שכן אפילו בדרבנן נמי נמי מפרישין דהוה ליה כמו שצוהו אביו לעשות. ואפילו לפי מה שכתבתי במסכת יבמות (שם) דלדידן דקיימא לן דאפילו בדאורייתא אין בית דין מצווין להפרישם, באיסורי דרבנן ספינן ליה בידים. הא לא קשיא לי, דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור, אבל לצורך עצמו שרי. וכבר כתבתיה שם בארוכה בסייעתא דשמיא. וכן נראה לי קצת ממה שאמרו כאן בירושלמי דגרסינן בירושלמי (הלכה ז): אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו, תמן יש לו צורך בעשבים ברם הכא אין לו צורך בכבוי. אלא דלפי זה לא היינו שומעין לו אפילו בשאין עושה על דעת אביו, וזה שלא כדרך גמרתנו.

טבילה בזמנה אינה מצוה ואע"פ שכתוב והיה לפנות ערב ירחץ לא משום מצוה אלא עצה טובה שיעריב שמשו היום ואם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב השמש עד ליל מחרתו:

הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום הז' שלהן משהאיר פני מזרח ואם חל שביעי שלהן ביום הכפרים טובלין כדרכן לאכל תרומה לערב אבל נדה ויולדת אין טבילתן אלא בלילה ר"ל שאין טובלות בשביעי שכן אמרו תהיה בנדתה שתהא בטומאתה כל שבעה ואם חל שביעי שלה ערב יום הכפרים טובלת בליל שמחרתו יום הכפרים כדי להעריב שמשה למחרתו:

בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין לדברי תורה ותפלה אע"פ שאינו אוכל טהרות טובל ביומו ולשעתו ואם ראה ביום הכפרים קודם שיתפלל תפלת המנחה טובל לצרך תפלתו אבל אם ראה אחר שהתפלל תפלת המנחה אינו טובל ביומו שאם מצד שהוא זמן טבילה הרי אין טבילה בזמנה מצוה ולתפלת ערבית אינו טובל שהרי יכול הוא להתפלל משתחשך וכן תפלת נעילה הואיל ופסקנו שהיא פוטרת של ערבית יכול הוא להתפלל בלילה וכן כתבו גדולי הרבנים ויש חולקין בה מצד סוגיא האמורה בסוף יומא על שמועה זו וכשתדקדק בה כהוגן אפשר לפרשה על שיטה זו:

האשה שיצאתה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מה ילדה ואימתי ילדה והיא מספקת בזמן טבילתה אם טבילת זכר לשבעה אם של נקבה לשבועים ובלילה אם של יולדת זכר בזוב לסוף שבעה ונקיים שלה וביום או יולדת נקבה בזוב לסוף שבעה נקיים שלה וביום גם כן ומספק ארבע טבילות אלו עם ספק זמן לידתה אם אתה אומר טבילה בזמנה מצוה אתה מטבילה בכל יום וכל לילה שיש לספק בזמן טבילתה עד שירבו בה הרבה טבילות על הדרך שהתבאר במסכת נדה פרק מפלת ומ"מ אחר שפסקנו שאין טבילה בזמנה מצוה דיה לטבילה באחרונה כמו שיתבאר במקומו:

יש שואלים במה שכתבנו שמאחר שפסקנו בדבר שאין מתכוין שמותר גרמא למחיקת השם מפני מה נאסרה ומפרשים שאין מחלקת זו תלויה במחלקת דבר שאין מתכוין כלל שלדעת האוסר אף לר' שמעון הוא אוסר שלא אמרו דבר שאין מתכוין מותר אלא כשאינו עושה המלאכה הנמשכת בידים כגון גרירת מטה שאינו עושה החריץ בידים אבל גרמא זו הואיל ומכניס את השם במים הרי הוא כגופה של מחיקה וכלך לדרך זו שהמתיר מתיר אף לר' יהודה שלא אסרו אלא בשעושה המלאכה הנגררת בידים כגון גרירת מטה שעושה החריץ בגרירתו אלא שאינו מתכוין לה אבל מחיקה זו אינה נעשית בידים כלל ועל הדרך הזה בעצמו כתבו במחלקת דליקה הנזכר במשנתנו שהמתיר מתיר אף לר' יהודה ולא אמרו בעלמא אסור אלא שהוא עושה בידים אלא שאינו מתכוין אבל זה בהיתר הוא מתעסק וכן האוסר אוסר אף לר' שמעון ומשום דאי שרית ליה אתי לכבוייה כמו שהתבאר למעלה:

המשנה הרביעית נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו אמר הר"ם פי' זה מבואר:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה כלומר אם בא ושאל תרצה שאכבה אין אומרי' לו כבה ואם בא לכבות מאליו אין אומרים לו אל תכבה שהרי לדעת עצמו הוא עושה ואין שביתתו עלינו ובגמ' אמרו שמותר לו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ופי' בגמ' דוקא בקטן העושה לדעת אביו ר"ל שיודע להבחין שנוח לו לאביו שתכבה הדליקה והוא עושה בשבילו ואע"פ שאיסור סופרים הוא שהרי אין צריכה לגופה וכבר אמרו ביבמות פרק חרש שבאיסורי סופרים לכלי עלמא אין בית דין מצווים להפרישו מ"מ בזו הרי הוא כמי שצוהו הוא לעשות ובתוספות פירשוה בצריך לפחמין או לדעת ר' יהודה ואינו צריך אבל שלא לדעת אביו ר"ל שהוא קטן כל כך שאין בו הבנה להכיר דעת האב אינו מוטל על האב למחות בידו שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו וכן הדין במלאכת שבת כל שאינו עושה לדעת אביו אלא שמ"מ ראוי שלא להרגילו בכך ולגעור בו שלא יהא רגיל בכך בין האב בין שאר בני אדם הרואים וכן באכילת נבלה וגדולי המחברים כתבו דוקא כשאכל מעצמו אבל להאכילו בידים אסור אף באיסורי סופרים ויש חולקים באיסורי סופרים שמותר להאכילם ומ"מ לדבריהם למדו רבים מכאן שלא להאכיל בני ביתו גבנת הגוים והדומים לה ואף משמועה זו אתה למד כן שהרי כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובקטן העושה לדעת אביו אין שומעין לו וכן למדנו משמועה זו שאף שבות דשבות אסור במקום הרשות שהרי כבוי זה שבות ואמירה לגוי בו אסורה ובמקום מצוה מותר כמו שיתבאר בפרק מילה ובמקום היזק אף שבות מותר כמו שביארנו בפרק כירה בגחלת של עץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמשית כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תשוך אמ' ר' יהודה מעשה בא לפני רבן גמליאל ואמר חוששני לו מחטאת אמר הר"ם פי' העקר כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית שבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת לפי שהוא גרף של רעי שהוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת אבל כל מה שאמרו בצואה של תרנגולין כשתהיה בבית הבשול והמלאכה יש לכוף כלי למקומה גזרה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה ולפיכך קראה צואה של קטן כלומר שישחק בה הקטן ומן החיות המזיקות שמהן שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו מיני קצת האפעה והנחשים וכלב שוטה אלו כלן מותר להרגן בשבת כשיזדמנו ואין בזה מחלקת כלל וזולת אלו מבעלי הארס מאותן שהן נושכות ולפעמים אינם ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ומינין אלו ודומיהם אם רדפו אחרי האדם לנשכו מותר להרגן ואם אינן רודפות האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהן כלי כדי שלא ישכו ואם רצה האדם לרדפן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר והצד נחש וכיוצא בו בשבת אם צד אותו כדי לשחק בו הרי זה אסור:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר כופין קערה ר"ל של חרס על הנר כדי שלא תאחוז בקורה וכן על צואה של קטן ופי' בגמ' על צואה מפני קטן כלומר כופין עליה קערה שלא יתלכלך בה קטן אע"פ שאין בה דין גרף של רעי כגון שהיתה באשפה שבחצר שאם היתה בבית או בחצר מותר לפנותה בדרך כבוד הבית מתורת גרף של רעי וי"א דוקא כשהיא בקרקע של אבנים שאין בה משום אשויי גומות ונראין הדברים אף בקרקע שאינה של אבנים וכן כופין את הקערה על עקרב שלא ישוך ואע"פ שהוא ניצוד בכפיית קערה עליו שהרי אינה צריכה לגופה ובמקום סכנה התירו ור' יהודה חולק בה והעיד בשם ר' יוחנן שאמר חוששני לו מחטאת ונמשך לדעתו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ויש פוסקין כר' יהודה ואעפ"כ פוסקין זו שבעקרב משום סכנה כמו שהתבאר וכפיית קערה על עקרב הוא הדין בהריגה ממש ומשום דתני רישא כופין תנא סיפא נמי כופין שהרי צידה אב מלאכה היא כהריגה ומה בין זו לזו אלא שאם אפשר להרגו לפי תמו אינו הורגו בידים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

והתניא הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלין בלילי יוה"כ בטל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעה אינו יכול לטבול פי' ת"ק סבר טבילה בזמנה מצוה הילכך הזב והזבה ושאר טמאין שחל יום שביעי שלקן ביוה"כ טובלין בו ביום ונדה ויולדת שלח ליל שמיני שלהם בלילי יוה"כ טובלין בו בלילה כדי לקיים טבילה בזמנה ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו ואע"פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה ששוב א"צ להתפלל טובל ביוה"כ כדי לקיים טבילה בזמנה ור' יוסי אומר בכולהו פליגנא עלך דטבילה בזמנה לאו מצוה ואל דחינן יוה"כ מקמה ואין אחד מהם טובל ביוה"כ אך בעל קרי שאסור להתפלל עד שיטבול טובל ביוה"כ כדי שלא יפסיד תפלת יוה"כ אבל מן המנחה ולמעלה שכבר כלו תפלות יוה"כ אינו יכול לטבול אלא ממתין וטובל למוצאי יוה,כ וא אמרי' טבילה בזמנה מצוה:

אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ירושלמי ביומא דר' אמי נפלה דליקה בכפר אפיק ר' אמי כרוז בשוקיהון דארמאי ומר מן דעבד לא מפסיד א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי סכנה הוות כו' אפי' ר' איטפי ולא כן תני אין אומרים יעשו דברם בקטנים ובגוים אלא אפילו בישראל ואפילו בגדולים:

אבל קטן שבא לכבות כו' ולא כן תני ראו אותו יושב ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכיבוי ובפ' אלו הנחנקין נמי אמרי' מאן שמעת ליה דאמר מלקקל בחבורה חייב ר"ש:

בד"ה ה"ג ר' יוסי כו' והתניא נעילה מתפלל שבע ומתודה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אפילו טמא מת וטמא שרץ שאין צריכין טבילה לתפלה כו' עכ"ל. הכי איתא בפרק מי שמתו דכל הטמאים מותרים בד"ת ותפלה חוץ מבעל קרי וצ"ל לפי דבריהם דטובלין דחייבי טבילות דרישא היינו דיכולים לטבול אבל טובל והולך דקתני בסיפא דבעל קרי היינו דחייב לטבול עד המנחה מיהו יכול לטבול עד הלילה כשאר חייבי טבילות ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין לי ודו"ק:

בד"ה ר' יוסי ב"י היא וא"ת וא"כ כו' מנליה לרב כו' ות"ק דהכא הוא ר' יוסי דהתם כו' עכ"ל ר"ל כיון דאיכא תרתי ר' יוסי דהיינו ר"י בן חלפתא ור"י ב"י מנליה לרב דפליגי כלל בטבילה התם אימא דלא פליגי בהנך תרתי ברייתות אלא בטבילה בזמנה ות"ק דהתם הוא ר"י בר יהודה ות"ק דהכא הוא ר"י בן חלפתא דהתם וק"ל:

ולא הניחן מפני כבוד השבת כו'. לא אמר משום איסור שבת אפשר דהוא גם ידע דליכא איסורא כדמסיק דאצ"ל אל תכבה אלא משום כבוד שבת בעלמא החמיר על עצמו וכדי שלא יחשדוהו שהוא א"ל כבה וק"ל:

בתוס' ד"ה אין אומרים לו כבה אפי' באיסור וכו' ר"ל דהא כיבוי אינו אלא מדרבנן לר"ש דקי"ל כוותיה כמו שפירשו התוס' בסמוך בד"ה שמע מינה:

רש"י בד"ה בעל קרי כו' אוכל טהרות טובל כל היום כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הא כל המכבה אינו מפסיד כו' ונכרי מדעתיה דידיה עביד שרי כצ"ל:

בד"ה כופין קערה כו' הנר ואע"פ כו' בשבת ואותיבנא כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ה"ג כו' לתפלה יכולין לטבול כו'. נ"ב לאו דוקא וה"ה שצריכים לטבול כדי להתפלל בטהרה והכי פירושו בשלמא אי גרסינן אינו צריך אבל יכול לטבול א"כ משום תפלה ג"כ יכול לטבול וצריך לטבול לאפוקי אי גרסי' אינו יכול לטבול א"כ ה"נ גבי טמא מת ושרץ אין יכולין לטבול מאחר שאין צריכין טבילה לתפלה ודו"ק:

גמרא ר' יוסי כו' א"צ לטבול. הגרי"פ הגיה אינו יכול ותמוה שלא עיין בתוס' כאן ולעיל (קיא) ד"ה לא ס"ד:

[שם שהרי שנינו כו' ועד ואל תכבה. ומאבל ואילך הוא פיסקא] :

רש"י ד"ה טבילה בזמנה מצוה. דכתיב והיה כו'. (ביומא ח') פירש מקרא דוחטאו ביום השביעי ורחץ וכ"כ התוס' שם והאי קרא דלפנות ערב דרשינן ליה בספרי הביאוהו התוס' (בנזיר סו) בד"ה אלא תנאי וע"ש בד"ה במאי קמפלגי:

לָעֶרֶב שִׁגֵּר לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי סִילְעִין. נראה לי בס"ד הטעם שעשה כן, כדי שלא יאמרו הא דלא הניחם לכבות בשביל צרות עין, שחשב שיוכל לכבות הוא ואנשי ביתו ולמה יניח את אלו לכבות ויצטרך לתת להם שכר טרחם אחר שבת, ואחר כך ירדו גשמים ולא הוצרך לכבות בעצמו! על כן שלח להם שכר אחר כך כדי לברר דלאו משום קמצנות מנע אותם. אי נמי נראה לי בס"ד, כי הוא חשב ירידת הגשמים למעשה נס, ולכן כדי שלא יהנה ממעשה נסים שיגר שכרן כאלו הם כיבו, דאם לא היה מונעם היו מכבין, וכיון דנותן להם שכר עתה נמצא דלא אשתכר ליה מידי מחמת הנס. והא דנתן להם שְׁנֵי סִילְעִין לְכָל אֶחָד מֵהֶם שהוא מתנה מרובה ברבוי בני אדם שבאו, ולמה היה צריך לאפסודיה כולי האי? נראה לי בס"ד כי חשש פן יחשדו אותו הא דמנעם מלכבות הוא משום דהוה ניחא ליה בשריפה, שהיה בידו נכסים הרבה של המלך ובעת שנפלה הדליקה הבריחם מן הבית למקום אחר, וגם ממון שלו הבריח, ולכך רצה שיהיה שריפה בבית כדי לגזול ממונו של מלך ולומר שנשרף ולכך מנעם, ולעיני הרואין אמר שמנעם בשביל שבת! לכך כדי להוציא עצמו מן החשד הזה שהיה עובר בדעת המון העם ולכן נתן להם שני סלעים לכל אחד ואחד שהוא מתנה מרובה ברבוי האנשים שבאו כדי שיתברר שאין לו חימוד ממון, ואיך יחשדו אותו שהיתה כונתו לגזול ממון של מלך?! ונראה לי מה שאמר נָפְלָה דְּלֵקָה היה זה מה שקורין זנזל"א, והוא כדור אש ששורף בתים בר מינן, והוא חצים היוצאים מן הברק, וקודם כמה שנים עשה חכם אחד תיקון טבעי לשמירת הבתים מדבר זה וכנזכר בספר הברית (פרק יד), ולכך נקיט לשון נָפְלָה ולא אמר הָיְתָה.

רש"י ד"ה אין אומרים לו וכו' אמירה לנכרי משום שבות. עי' ע"ז דף טו ע"א ברש"י ד"ה נהי דלרביעה:

תוס' ד"ה ה"ג וכו' שרי לטבול כדמשמע. ע"ל דף קיא ע"א תוס' ד"ה לא ס"ד:

גמרא, נימא מסייע [לדר' אמי דאמר בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ממתני' דתנן] עכו"ם שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, כבה לא אמרינן ליה הא כל המכבה אינו מפסיד אמרינן ליה [אימא סיפא אל תכבה לא אמרינן לי', וכל המכבה אינו מפסיד נמי לא אמרינן לו', אלא מהא ליכא למשמע מיני'].
תימא הא מצינו בנדרים דמותר לומר כל הזן אינו מפסיד ומ"מ אסור לומר אם תזון לא תפסיד דדמי יותר לשלוחו, א"כ בדליקה דאמר ר' אמי דהתירו לומר כל המכבה א"מ, מדלא נקט רבותא יותר דהתירו לומר אם תכבה לא תפסיד, מוכח דזה באמת אסור, כמו בנדר, א"כ איך אמרינן נימא מסייע ליה וכו', הא עדיין קשה דאמאי נקט א"א לו כבה הא אפילו לומר אם תכבה לא תפסיד אסור, וגם הא זהו אפילו לפי האמת אף למה דאמרינן מהא ליכא למשמע מיני', היינו דליכא סייעתא, דדילמא דיוקא דסיפא עיקר, אבל כיון דאמר ר' אמי דמותר לומר כל המכבה א"מ, א"כ ע"כ דבאמת דיוקא דרישא עיקר, ויקשה על הרישא אמאי קתני אין אומרין לו כבה, הא אפילו אם תכבה לא תפסיד אסור, וצריך התיישבות גדול:

גמרא, אלא מהא ליכא למשמע מיני'.
קשה לי על מה הניחו בקושיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, אמאי לא נימא דדין זה תלוי' בפלוגתא דר"י ור"ש, דלר"י דכיבוי דאורייתא אסור לומר כל המכבה אינו מפסיד, דמיחזי כשלוחו לאיסור דאורייתא וגזרו בי' רבנן, ולר"ש דמשאצ"ל פטור, והוי מלאכה דרבנן מותר לומר כל המכבה א"מ, וא"כ י"ל דמתני' נקטה מילתא דפסיקא, דאין אומרים לו כבה אפילו לר"ש, ואל תכבה אפילו לר"י, ולומר כל המכבה א"מ לא פסיקא דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ש:

טבילה בזמנה מצוה. דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג): לאו מצוה. ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ''ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ''ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת: הזב והזבה כו'. ברייתא זו אצל יוה''כ שנויה בתוספתא דיומא (פ''ד): הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טובלין ביום. משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם וטעמא בפ''ב דמגילה (דף כ.) מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ואם חל שביעי שלהם ביוה''כ טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב: נדה ויולדת. טובלות כדרכן בלילי יוה''כ אם חל שביעי שלהם בערב יוה''כ שאינה יכולה לטבול ביום ז' דכתיב בה תהיה בנדתה בהוייתה תהא כל ז' (פסחים דף צ:): בעל קרי. שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים ואפי' אין אוכל טהרות לבו ביום: טובל כל היום כולו. ואע''פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה לאחר שהתפלל תפלת המנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית אפ''ה טובל ביו''כ מבעוד יום אע''פ שאסור ברחיצת הרשות דטבילה בזמנה מצוה: ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה. אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל תפלת ערבית ותפלת נעילה נמי ס''ל שיכול להתפלל בלילה כרב דאמר (יומא דף פז.) תפלת נעילה פוטרת של ערבית: אין צריך לטבול. ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה: דייה לטבילה שתהא באחרונה. במסכת נדה בפרק המפלת גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה דמצרכינן לה ל''ה טבילות לספק ד' טבילות שעליה טבילת זכר לז' או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה או יולדת נקבה בזוב היתה ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה ופליג ר' יוסי ברבי יהודה עלה ואמר דייה לטבילה שתהא באחרונה לסוף ספורים של נקבה דהיינו לסוף שלש שבועים שאם ילדה נקבה בזוב טמאה שבועיים ללידתה וז' נקיים בשביל הזיבה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה: מתני' אין אומרים לו כבה. רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות: ולא תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה: שאין שביתתו. של נכרי עליהן דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו: גמ' כבה הוא דלא אמרינן ליה. שעושהו שלוחו ממש: הא כל המכבה אינו מפסיד כו'. ונכרי מדעתיה דידיה עביד שריא: אל תכבה הוא דלא אמרינן ליה. שאינו צריך למחות בידו ומיהו גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נמי לא משתרי דאי גילוי דעתא שרי למה ליה למיתני סיפא אין צריך למחות: אלא מהכא ליכא למישמע מיניה. דודאי מתניתין לאו כולה דוקא אלא חדא מינייהו דוקא או רישא או סיפא ותנא אידך אטו ההיא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה: גיסטרא. שלטון: אפטרופוס. ממונה על ממונו: שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ותקשי לר' יוחנן דאמר ביבמות (דף קיד.) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טלי' וטליתא ליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו: על דעת אביו. בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו: נכרי אדעתיה דנפשיה עביד. ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד: מתני' כופין קערה. של חרס: על גבי הנר. ובלבד שלא יכבה ואע''פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינן מינה (דף מג.) לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו: מעשה בא. כפיית כלי על עקרב: בערב. מקום: חוששני לו מחטאת. כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא:

הכי גרסי' ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול. וכן גירסת רש''י ור''ת אבל לא גרסי' אינו יכול לטבול דאפי' מאן דסבר טבילה בזמנה לאו מצוה שרי לטבול כדמשמע בסוף מסכת יומא (דף פז:) דפריך לרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דקסבר דתפלת נעילה בלילה והתניא אור יוה''כ כו' נעילה מתפלל שבע ומתודה בערבית כו' ומשני תנאי היא דתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טובלין בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה דסבר תפלת נעילה בלילה וטבילה בזמנה לאו מצוה ר' יוסי אומר כל היום כולו טובל דתפלת נעילה ביום אלמא אע''ג דת''ק סבר דטבילה בזמנה לאו מצוה אפ''ה קתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום אפילו טמא מת וטמא שרץ שאין צריכין טבילה לתפלה יכולין לטבול והא דפירש בקונטרס דר' יוסי כרב דאמר תפלת נעילה בלילה לא דק דבשלהי יומא (דף פח.) פריך מהך ברייתא דר' יוסי אדר''י דהכא קאמר מן המנחה ולמעלה א''צ לטבול ובההיא קאמר כל היום ומשני דהכא איירי בדצלי כבר תפלת נעילה והתם בדלא צלי ובכולהו רבי יוסי דלא כרב: רבי יוסי בר' יהודה היא. וא''ת א''כ בשילהי יומא (דף פח.) מנא ליה לרב דההוא ת''ק דברייתא קמייתא דקאמר דבעל קרי טובל עד המנחה אתי כוותיה דתפלת נעילה בלילה דילמא איירי בדצלי וטבילה בזמנה לאו מצוה ור' יוסי סבר מצוה ותנא קמא דהכא הוא ר' יוסי דהתם ויש לומר דסבר דר' יוסי דהכא ודהתם מסתמא חד תנא הוא ותרוייהו רבי יוסי ברבי יהודה דאיירי בטבילת בעל קרי ביו''כ וא''כ קשיא ר' יוסי בר' יהודה אדר' יוסי בר' יהודה וע''כ אית לן לשנויי הא דצלי והא דלא צלי: אין אומרים לו כבה. אפי' באיסור דרבנן אמירה לנכרי שבות כדאמרינן לקמן בפרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים כו' דמוקי לה בחברו נכרי וכן מוכח בפרק הדר (דף סז:) גבי נייתי חמימי מגו ביתא: אלא מהא ליכא למישמע מינה. מ''מ קי''ל כר' אמי ובירושלמי אמר שעשה ר' אמי מעשה כזה: שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו. צ''ל דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה או כר''ש וכשצריך לאותו כיבוי כגון לעשות פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש (יבמות קיד.) דאין ב''ד מצווין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ''ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין והא דבעי לאיתויי התם דאין ב''ד מצווין להפרישו מדקתני תינוק יונק והולך וקתני ובגדול אסור משמע דוקא גדול אבל קטן אפי' בהגיע לחינוך שרי התם ע''כ גדול לאו דוקא בר עונשין דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד